מורשת יהדות מרוקו

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים של גברים עם נשים בציבור. באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית. נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

על ״אמנות המוות״

מוטיב הג׳יהאד מרכזי, למשל, בסמל האחים. מופיעות בו שתי המילים הראשונות של פסוק בקוראן המשבח את הג׳יהאד, מוקפות בשתי חרבות. במגילת היסוד של האחים, המוקראת בכל הזדמנות, מובלט הרעיון הזה: ״אללה הוא מטרתנו, הנביא הוא המופת שלנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג׳יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא הנעלה שבשאיפותינו״.

חסן אל־בנא פרסם בשנת 1937 מסה שהייתה עתידה לזכות לתפוצה רבה, וכותרתה ״תעשיית המוות״. אל־בנא הסביר בה לקהל הרחב את רעיון הג׳יהאד. המונח ״תעשיית המוות״ מציין שם, בהקשר זה, לא זוועה אלא אידאל. ״לאומה המשכללת את תעשיית המוות, והיודעת כיצד למות מוות אצילי״, כתב, ״מעניק אללה חיי גאווה בעולם הזה וחסד נצחי בעולם הבא״.

לפי אל־בנא, הקוראן מצווה על המאמינים לאהוב את המוות יותר מאת החיים, אך למרבה הצער המוסלמים משועבדים ל״אהבת החיים״. זוהי, הוא כותב, ״האשליה שגרמה להשפלתנו: אהבת חיי העולם הזה ושנאת המוות״. כל עוד לא ימירו המוסלמים את אהבת החיים באהבת המוות, כפי שדורש הקוראן, לא תהיה להם תקווה. רק אלו הרוכשים מיומנות ב״אמנות המוות״ יוכלו לנצח. ״לפיכך, הכינו עצמכם למעשה גדול. שישו אלי מוות, ויוענקו לכם חיים. כוונו עצמכם למוות אצילי, ותזכו באושר המושלם״, הוא כותב באותה מסה, שנדפסה שנית בשנת 1946, הפעם בכותרת ״אמנות המוות״.

הרעיונות הללו הרעידו מיתר סמוי, לפחות אצל ״פלוגות אללה״, כפי שהאחים אהבו לכנות את עצמם. בצעדם בקבוצות צפופות ברחובות קהיר, צלצלו קולותיהם תמיד באותו שיר: ״לא נירא את המוות, אלא נשתוקק לו […]

מה נפלא הוא המוות […] מי ייתן ונמות למען גאולת המוסלמים״, והפזמון החוזר: ״הג׳יהאד הוא דרך הפעולה שלנו […] והמוות למען אללה הוא היקרה שבמשאלותינו״.

ירבו ככל שירבו המחזרים אחר הסבר רציונלי לתשוקת ההתאבדות, עדיין ייאוש אישי בשל נסיבות חיים קשות אינו יכול, לא אז ולא היום, להסביר את ה״יקרה שבמשאלות״ מסוג זה. האחים התנגדו במפורש לג׳יהאד שמטרותיו ״חומריות או אנוכיות״, בהיותו מנוגד לקוראן. לפיכך, הג׳יהאדיזם שלהם לא נועד מעולם לשפר את מצבם החומרי של המכינים עצמם למות קדושים: היעד היה מאבק באויב שתויג כרע באופן מוחלט. מי היה אותו אויב מוחלט? הוא לא היה – ועובדה זו מדהימה לחלוטין – הבריטים שהתערבו בחייה של מצרים, אלא היהודים שהיגרו לארץ־ישראל, וזאת למרות העובדה שליהודי מצרים היה שם טוב למדי בארצם.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים של גברים עם נשים בציבור.

באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית.

נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים. 

חרם אנטי־גרמני

״המרד המצרי״ של שנת 1919 איחד את כל הקבוצות הדתיות בארץ זה סביב מילות הססמה ״חירות, שוויון, אחווה״. החוקה החילונית שכוננה בשנת 1923 לא הקדישה אפילו מילה אחת לנאמנויות דתיות על־לאומיות. מצרים הכריזה על עצמה מונרכיה חוקתית. בעשורים שלאחר מכן נשלטו המאבקים הפוליטיים הפנימיים במצרים בידי שני מוקדי כוח. האחד היה מפלגת הוופד – המפלגה המאוחדת של התנועה הלאומית המצרית – שניצחה בכל מערכות הבחירות משנת 1922 עד 1952. היא הציבה לה כמודל את הדמוקרטיה המערבית, ושאפה למעין שותפות זוטרה עם בריטניה. מתחרתה הפרלמנטרית החשובה ביותר הייתה המפלגה הליברלית החוקתית, שייצגה באופן מובהק יותר את האינטרסים של בעלי האחוזות החקלאיות. מוקד הכוח השני היה ארמון המלוכה, שנשלט בידי המלך פואד (1936-1917) ויורשו בעל הנטייה הפרו־גרמנית פארוק (1952-1937).

עד המלכתו של פארוק היו יהודי מצרים חלק רצוי ומוגן של החיים הציבוריים במדינה. יהודים ישבו בפרלמנט, יהודים הועסקו בארמון המלוכה, יהודים תפסו עמדות מפתח בזירה הכלכלית והפוליטית. יהודי היה, למשל, יוסף קטאווי, שר האוצר שמונה בשנת 1924, ויהודי היה לאון קסטרו, שייסד בשנת 1917 את הסניף המצרי של ההסתדרות הציונית העולמית, וששימש בשנות העשרים לא רק מזכירו האישי של ראש הממשלה סעד זע׳לול, אלא גם דוברה של מפלגת הוופד. המפלגה הליברלית החוקתית, העיתונות והציבור המצרי בכללותו אהדו אף הם את היהודים. ״ראוי להדגיש״, דיווח עיתונאי וינאי, ״שהחנווני היהודי וסוכן המכירות היהודי נהנים מאהדה גדולה בקרב האוכלוסייה המקומית, ונחשבים בדרך כלל ישרים מאוד״. אכן, כדבריו, הדבר ראוי בהחלט להדגשה; שכן בווינה עצמה, ובשאר חלקי אירופה, רווח אותה שעה הדימוי האנטישמי של היהודי כשיילוק מלווה בריבית, דימוי שהורישה לאירופה שנאת היהודים הנוצרית, ואילו מצרים הייתה חפה יחסית מדעות קדומות כגון אלה.

גם התנועה הציונית התקבלה במצרים באופן נאות. למצרים לא היה אז רגש מיוחד כלפי ארץ־ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות. למרות העובדה שבין מצרים לארץ־ישראל מפריד רק חצי האי סיני, ושהמרחק בין ירושלים לקהיר הוא 400 קילומטר בלבד, בשליש הראשון של המאה העשרים הרעיון שלעתידה של מצרים יש קשר כלשהו עם עולם ערבי רחב יותר נראה אבסורד. בשנת 1931 העיר הנציב העליון הבריטי פֶרסי לוריין באופטימיות שמצרים מבודדת מיתר העולם הערבי מכדי שתיסחף לתנועות פאן־ערביות או פאן־איסלאמיות. זאת ועוד: ממשלת מצרים עשתה כל שיכלה לסכל כל מה שעלול לשבש את היחסים הטובים ששררו בין שלוש הקבוצות הדתיות החשובות בתחומיה – מוסלמים, יהודים ונוצרים קופטים.

לא רק שארץ־ישראל נחשבה עניין זניח בעיני דעת הקהל המצרית וממשלת מצרים של שנות העשרים, אלא אפילו ״כמה פובליציסטים ופוליטיקאים הפגינו אהדה ניכרת כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל״. כך למשל, בשנת 1926 קיבלה ממשלת מצרים בלבביות משלחת מורים יהודים מארץ־ישראל המנדטורית. בהמשך נסעו סטודנטים מהאוניברסיטה המצרית לביקור רשמי בתל אביב, והשתתפו שם בתחרויות ספורט. עם ההסלמה בארץ־ישראל במאורעות תרפ״ט(1929) הורה שר הפנים המצרי ללשכת העיתונות הכפופה למשרדו לצנזר את כל המאמרים האנטי־ציוניים והפרו־ערביי ארץ־ישראל. בדצמבר 1930 החזירה ממשלת מצרים לתחום ארץ־ישראל המנדטורית עשרות ערבים שברחו ממנה למצרים בשל כישלון ה״מרד״ שלהם. במהלך אותו עשור, כך מדווח, נפגשו מגוון אישים מצרחם עם מנהיגים ציוניים, ״וככל הנראה הצהירו על אהדתם לציונות או על מחויבותם לסייע ביצירת ׳הבנה׳ יהודית־ערבית בארץ־ישראל״. בשנת 1933 אישרה ממשלת מצרים ל־1,000 עולים יהודים לעגון בפורט סעיד בדרכם לארץ־ישראל.

עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עוררה במצרים מחאה המונית, שהובלה בידי הקהילה היהודית המקומית החזקה בת 70,000 או 80,000 החברים, אך נתמכה גם בידי מגזרים אחרים במצרים. בחודשים מרס ואפריל 1933 נערכו עצרות עַם אנטי־נאציות בערים רבות במצרים. הוטל חרם שיטתי על מוצרים גרמניים ועל חברות שסחרו במוצרים גרמניים, והקרנת סרטים גרמניים בבתי הקולנוע של קהיר נמנעה בכוח. באותה שנה הוקמה במצרים, בידי עורכי דין ואנשי עסקים יהודים וארגונים דוגמת ״בני ברית״ – ״ליגה נגד אנטישמיות גרמנית״ ובה 1,500 חברים, שתיאמה את פעילות המחאה האנטי־גרמנית.

מובן שמצב עניינים זה לא שימח במיוחד את הרייך הגרמני ואת שלוחיו במצרים. אלפרד הס, אחיו של סגנו־לעתיד של היטלר רודולף הס, שמשפחתו התגוררה באלכסנדריה למן שנת 1865, הקים בשנת 1926 את החטיבה המצרית בארגון העולמי של המפלגה הנאצית (NSDAP/AO). החטיבה מנתה כמה מאות חברים. בתגובה לחרם על הסחורות הגרמניות ארגנו הנציגים הנאציים בקהיר חלוקה של עותקי החוברת ׳השאלה היהודית בגרמניה׳ בגרמנית ובצרפתית, אולם איש עסקים יהודי־איטלקי מנע זאת בזריזות כשהגיש נגד המפיצים תביעה משפטית על הפצת שנאה גזעית ועל הפרת הסדר הציבורי. נכשל אפילו ניסיון גרמני להקים סוכנות ידיעות ערבית.״רמת ההשכלה של ההמונים המצרים אינה מספקת כדי להבין את תורת הגזע״, ניסה דובר של הנאצים בקהיר להצדיק את הכישלון. ״עדיין לא בשלה כאן ההבנה של האיום היהודי״.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ג'יהאד אנטי יהודי

באוקטובר 1933, כשתנועת החרם האנטי־גרמני במצרים עוד נהנתה ממלוא חשפעתה  ביקשו הנאצים אנשי קהיר לברר לעצמם את הסיבות לכישלון התעמולה האנטי־יהודית שלהם. כיצד, שאלו, יהיה אפשר לעורר את ההמונים להבין את ״האיום היהודי״? את מסקנותיהם הם העלו על הכתב בדוח ששיגרו למשרד החוץ בברלין. ערכו של מסע פרסום ״ליצירת אווירה אנטי­׳ יהודית בקרב האוכלוסייה הערבית הוא קטן יחסית״, כתבו. ״לפיכך עלינו למקד את מאמצינו בנקודה שבה מתקיים ניגוד עניינים אמיתי בין ערבים להודים: בפלשתינה. את הסכסוך השורר שם בין ערבים ליהודים עלינו לשתול במצרים״.

ואכן, הסכסוך ששרר בארץ־ישראל בין הערבים ובין התנועה הציונית סביב נושאי עלייה ורכישת אדמות היה, מנקודת מבטם של הנאצים, הזדמנות פז ליצירת הסלמה יהודית־ערבית. אחרי הכול, התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל הונהגה בידי המופתי של ירושלים, ששנאתו ליהודים לא הייתה פחותה משנאתם של הנאצים כלפיהם.

אולם רק בשנת 1936 הצליח הסכסוך בארץ־ישראל להצית את הניצוץ שעתיד להבעיר גם במצרים את ״ניגוד העניינים בין ערבים ויהודים״, כלשונם של הנאצים. את הנסיבות שהובילו לכך יצרו הנאצים עצמם: זרם הפליטים היהודים שנמלטו מפניהם הגדיל באופן ניכר את קצב העלייה היהודית לארץ, והתגובה הערבית לא איחרה לבוא. באפריל קרא המופתי לשביתה כללית של הציבור הערבי, במחאה על העלייה היהודית ומדיניות ממשלת המנדט. עוד נשוב ונדון במאורעות שפרצו בעקבות השביתה, אלו שנודעו בעולם כ״מרד הערבי של 1939-1936״.

השביתה נתנה לאחים אור ירוק לפתוח במסע הסולידריות הקנאי הראשון שלהם שבו רעיון הג׳יהאד נקשר בקרבות בארץ־ישראל. רק עתה הפכו האחים לארגון המוני: בשנים 1938-1936 קפץ מספר החברים בארגון מ־800 ל״200,000.

במאי 1936 קראו האחים המוסלמים להחרים עסקים של יהודים מצרים. ״הוועדה המרכזית לעזרת פלסטין״, שהקים אל־בנא, הייתה עד מהרה למעוזו של הארגון ולמרכז הפעלתנות החדשה שלו. היא ארגנה מסעות התרמה לערביי ארץ־ישראל וחרמות נגד יהודים, הפיצה עלונים ויזמה הפגנות. במסגדים, בבתי ספר ובמקומות עבודה הלעיטו האחים את המאמינים באגדות על כוונותיהם האיומות של היהודים והבריטים: להרוס את המקומות הקדושים בירושלים, לקרוע את הקוראן לגזרים ולרמוס אותו ברגליהם.

פעילויות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חזקה, ודווקא בקרב הממסד הדתי המצרי. בשנת 1936, ניסיונותיהם של האחים להקנות נופך פוליטי לתפילות יום השישי במסגדים ״עוררו התנגדות רבה מצד האימאמים של המסגדים, שניסו לעצור אותם פיזית או אף לקחו אותם לתחנות המשטרה״. גם המוסד החינוכי החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, האקדמיה המוסלמית של מסגד אל־אזהר, לא נטה שמץ של חסד לאחים. השיח׳ מוסטפא אל־מרגי, שעמד בראשה, אסר על תלמידיו במוסד להשתתף בכל פעילות אנטי־יהודית

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

תכנית החלוקה של ארץ־ישראל שהציגה ועדת פיל ביולי 1937 הוסיפה שמן למדורה של תנועת המחאה במצרים. הפרעות שהתחוללו אז בארץ הותירו את חותמן על חברי הוועדה, והללו לא ראו אפשרות לדו־קיום יהודי־ערבי במדינה משותפת. התכנית שהציעו הקצתה למדינה יהודית את רוב מישור החוף והגליל, פחות מרבע משטח ארץ־ישראל המערבית המנדטורית. את יתרת הארץ הקצו להקמת מדינה ערבית, עם אפשרות לאיחוד בינה ובין עבר הירדן. מסדרון בריטי בין תל אביב לירושלים היה אמור לחצוץ בין שתי המדינות ולמנוע, בעזרת כוח צבאי שיהיה מוצב בו, מעשי אלימות.

בשעה שהתכנית התפרסמה כבר התנהל במצרים ויכוח ציבורי על דבר ״פלסטין״. הידיעה על הכוונה להקים מיני־מדינה יהודית עוררה מחאה רב־מפלגתית והולידה הודעה מסתייגת של ממשלת מצרים. אולם תהום מפרידה בין הבעות הדאגה הללו לבין המערכה האנטי־יהודית שחוללו עתה המופתי והאחים.

ממשלת מצרים, בהנהגת הוופד, הציעה שתוקם בארץ־ישראל מדינה יהודית־ערבית אחת, המבוססת על סובלנות הדדית ועל הגירה מווסתת לכול. את העמדה הזאת הביע אחר כך ביתר פירוט עלי מאהר, בכיר יועציו של המלך פארוק. לאור ניסיונו האישי, וכשלנגד עיניו ההרמוניה היהודית־ ערבית ששררה במצרים, דחה מאהר את רעיון המדינה היהודית העצמאית, ועם זאת , הוקיר וכיבד את החזון הציוני״ והכיר ״בַּהתמדה וביכולת של היהודים בארץ־ישדאל. הערבים, אמר, מוכנים להציע את כל הערבויות האפשריות ולנהוג שיתוף פעולה מרבי, בתנאי שהיהודים יסכימו להגביל את ההגירה, או אף להפסיקה.״

לעומת זאת, מכיוונם של האחים נשמעו צלילים אחרים לגמרי. בהפגנות סטודנטים אלימות בקהיר, באלכסנדריה ובטנטה באפריל־מאי 1938 הושמעו קריאות נוסח ״הלאה, היהודים״ ו״יהודים, החוצה ממצרים ומפלסטין. בעלונים שהופצו חזרו ונדפסו קריאות להחרמת חנויות ועסקים יחודיים,״^, באותם ימים הופיע בביטאון התנועה, ׳א־נאט׳ר׳, טור קבוע בכותרת ״האיום של יהודי מצרים״. בטור פורטו שמות וכתובות של בעלי עסקים יהודים ושל בעלי עיתונים יהודיים־לכאורה ברחבי העולם, וכל הרע שבעולם מהקומוניזם עד לבתי הבושת – יוחס ל״איום היהודי״.

צעירי מצרים נקראו ללבוש ולצרוך אך ורק מוצרים איסלאמיים, ולהכין את עצמם בכל חלקי מצרים לג׳יהאד שיגן על מסגד אל־אקצה. ׳א־נאט׳ר׳ קרא לילדים לוותר ״למען פלסטין״ על מתנות שקיבלו, בעוד אימהותיהם נקראו להקריב למטרה זו את עצמן ממש. ״אשא את חיי בידיי שלי ואקריבם על מזבח הגנת המקום הקדוש, וכך אזכה בכבוד הג׳יהאד״, התרברבה מעל גבי העיתון מוסלמית קנאית. בשנת 1939 הונחו פצצות ראשונות בבית כנסת בקהיר ובבתים יהודיים פרטיים.

ההקצנה האנטי־יהודית נתמכה בידי ארגונים איסלאמיסטיים נוספים, ביניהם ״האגודה המוסלמית לצעירים״. ״עם זאת״, כותבים גרשוני וְיָנובסקי, ״המעורבות של האחים המוסלמים בנושא הייתה אינטנסיבית יותר, וחדרה עמוק יותר אל תוך מרקם החברה המצרית״.

גיזֶלְהֵר וירזינג, עיתונאי נאצי בכיר וחבר האס־אס, דיווח בהתלהבות על גלי ההלם ש״מוקד רעידת האדמה הפוליטית״ בארץ־ישראל יצר במצרים. הוא סיפר בשביעות רצון על ״חזרה ראויה לציון אל המסורות הדתיות של האיסלאם״ ועל ״סלידה עזה כלפי הליברליזם המערבי. […] ההתפתחויות האחרונות במצרים […] מראות את עוצמת ההתחיות שמגלה התאוקרטיה הזאת לאחר הפרץ הראשון של הליברליזם״.

התנועה האיסלאמיסטית הצומחת נהנתה ממימון גרמני. כך ברִינְיָאר לִיה כותב בספרו על האחים המוסלמים:

בדירתו של וילהלם שטלבוגן, מנהל סוכנות הידיעות הגרמנית, נתפסו מסמכים הקשורים למשלחת הגרמנית בקהיר, המלמדים שלפני אוקטובר 1939 סובסדו האחים המוסלמים בידי גוף זה. הסכומים היו גבוהים בהרבה מסובסידיות שנתנו הנאצים לפעילים אנטי־בריטיים אחרים, ושטלבוגן שימש צינור להעברתם לאחים.

תרומות אלו אפשרו לאחים להקים בית דפוס שבו 24 עובדים, ולהשתמש בשיטות התעמולה המתקדמות ביותר באותם ימים. כך למשל חולקה ברבבות עותקים חוברת בת 80 עמודים שכותרתה ״אש וחורבן בפלסטין״, ובה 50 תצלומים של מעשי אלימות ועינויים שנעשו, לטענתם, בערבים.

מסע זה לגיוס המונים, הראשון בתולדות התנועה האיסלאמיסטית, קצר הצלחה. בשנת 1938 עדיין סירבה העיתונות המצרית, ברובה, להשתתף במערכה האנטי־יהודית, אך טרם בא העשור אל קצו כבר עמדה ארץ־ישראל במוקד תשומת לבו של הציבור הרחב במצרים, וממשלתה הייתה נכונה לאמץ קו אנטי־ציוני.

הדבר ניכר היטב באוקטובר 1938, כשכונסה בקהיר ״ועידה בין־ פרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם״ לתמיכה בעניין הערבי־פלסטיני. את הוועידה הזאת יזמו האחים המוסלמים, שערכו לשם הכשרת הקרקע שיחות סודיות עם הנסיך הסעודי פייסל ועם האימאם של כווית. האחים היו גם אלה שהבטיחו את תקינות מהלכה השוטף של הוועידה. אנשיו של אל־ בנא דאגו לכלכלתם של הבאים, קיבלו את פני המשלחות, עמדו על הפרדה בין נשים לגברים וחילקו כתבים אנטישמיים, בהם ספרו של היטלר ׳מיין קאמפף׳ ו׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳.

החידוש בוועידה, עם זאת, היה החלטתה של ממשלת מצרים להשתתף בה. נשף קבלת הפנים שערך שם ראש ממשלת מצרים דאז, מוחמר מחמוד, והנאום הפרו־פלסטיני שנשא לראשונה, היו ההישג הגדול ביותר שרשמו האחים עד אז לזכותם. עוד נשוב לוועידה זו ולרושם שהותירה בלונדון. קודם לכן נפנה לשאלה אחרת התובעת עתה את תשומת לבנו: כיצד השפיע המשטר הנאצי על מהלך האירועים במצרים ובארץ־ישראל ? 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

האחים המוסלמים, המופתי והנאצים

הנאציונל־סוציאליזם התקבל בדרך כלל בעולם הערבי באהדה, ולעתים מזומנות אף בהתלהבות. ״היינו גזענים, הערצנו את הנאציזם, קראנו את ספרותו ואת מקורות ההגות שלו, ובפרט את ניטשה, את פיכטה ואת ה״ס צ׳מברליך, כתב סאמי אל־ג׳ונדי, מנהיג מפלגת הבעת׳ הסורית, על הלוך הרוח שאפיין ערבים רבים בשנות השלושים. ״היינו הראשונים לחשוב על תרגום ׳מיין קאמפף׳.

כל מי שחי בתקופה ההיא בדמשק היה מזהה את הנטייה של העם הערבי לנאציזם, מפני שהנאציזם היה הכוח שהיה יכול לשמש מגנו של העם הערבי״. בבסיסה של האהדה הערבית לגרמניה עמדה האמונה שהערבים והגרמנים לוחמים באויבים משותפים – צרפת וגרמניה, אך היה לה לאהדה זו בסיס נוסף: הרעיון הגרמני של ה״פולק״(Volk), העם – שמגדירים אותו לשון, תרבות וקרבת דם ולא גבולות וריבונות מדינית – קרוב למושג האיסלאמי ״אומה״ יותר משהוא קרוב למושג האזרחות האנגלי או הצרפתי. קהילות, ולא פרטים, הן יחידות הבסיס במסורת הערבית ובמסורת הגרמנית כאחת.

בשנת 1932 הקים אנטון סעדה את מפלגת העם הסורית. מפלגה זו טענה לעליונות של הסורים על פני עמים אחרים, ואימצה, נוסף על השם הדומה, סממנים של המפלגה הנאצית, בהם דגל דמוי צלב קרס והצדעה במועל יד. ביום 30 בינואר 1933 דיווח דיפלומט גרמני מביירות, בירת לבנון, על ״התלהבות בקרב חוגים נרחבים מההתעוררות הנציונל־סוציאליסטית של גרמניה״. שלוש שנים לאחר מכן התארגנו שם על פי עקרונות דומים ״הפלנגות הלבנוניות״, שנטלו את שמן מהמפלגה הספרדית הפשיסטית ״הפלנחה״.

בעיראק הקימה הממשלה בשנת 1935 תנועת נוער רשמית, שנקראה ״אל־פותווה״ ושנועדה, לדברי ראש הממשלה, לחנך ״את הנוער העיראקי ברוח צבאית בסגנון הגרמני״. משלחת של התנועה אף השתתפה במצעד של ה״היטלר־יוגֶנד״ בנירנברג בשנת 1938. ולבסוף, במצרים הקים אחמד חוסיין בשנת 1933 את התנועה הצבאית־למחצה ״מצרים הצעירה״, שמנתה כאלפיים חברים ירוקי חולצה. בתנועה נהגו הצדעות במועל יד, מצעדי לפידים ופולחן מנהיגות. במצעד המפלגה הנאצית בנירנברג, בשנת 1930, השתתפה משלחת של ״חולצות ירוקות״ ממצרים. חוסיין, אנטישמי נלהב, ראה ביהודים אחראים ל״זוהמה תרבותית״ ול״אמנויות נתעבות״. כשנת 1939 הכריז שהיהודים ״הם המפתח לניוון הדתי והמוסרי, עד כדי כך שאפשר לומר בצדק ש׳מאחורי כל שחיתות חפש את היהודי׳״.

לתשומת לב פחותה זכו היחסים בין האחים ובין הנאצים. אולם חלוקת ימיין קאמפף׳ בידיהם לא הייתה האירוע היחיד שבו ישבו שני הגופים הללו באותה סירה. חסן אל־בנא שיתף פעולה עם סוכניו המצרים של הרייך השלישי, ובראשית שנת 1941 נועץ עם מנהיגי ״מצרים הצעירה״ על דבר תכנית לייזום מהומות אנטי־בריטיות במצרים, שמטרתן לסייע למאמץ המלחמתי הגרמני נגד בריטניה.

האגף הצבאי־למחצה של האחים הושיט לנאצים עזרה משלו, כאשר פעילים לא מעטים משורותיו גויסו לשירותים החשאיים הגרמניים. למרות זאת, נטעה אם נתאר את האחים כחסידים נלהבים של הנאצים. האחים דחו את תורת הגזע הנאצית ואת תפיסת העליונות הלאומנית הגרמנית, כיוון ששתי אלו נגדו את מושג ה״אומה״, האחווה המוסלמית האוניברסלית. זאת ועוד. אל־בנא, כמוסלמי דתי, לא העלה על דעתו להציב לעצמו כמופת מנהיג לא מוסלמי כהיטלר. כשהאחים ביטאו הערצה להיבטים מסוימים של הנאציזם, ההקשר היה בדרך כלל גאווה על כך שהאירופים מיישמים כמה מ״עקרונות האיסלאם״, כמו קוד לבוש צנוע, עידוד נישואים מוקדמים, פטריוטיות אמיצה ומיליטריזם ג׳יהאדי. כיוון הפוך, קרי רצון מצד האחים להידמות לנאצים, כמעט לא ניכר בדבריהם.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

פני הדברים שונים במקרה של אמין אל־חוסייני, שכיהן כמופתי של ירושלים למן שנת 1921. ייתכן שכמה מהלאומנים הערבים בשנות השלושים שראו בגרמניה שותף למאבק בבריטים לא התעניינו במיוחד בטיבו של המשטר ההיטלראי, אולם המופתי התעניין בו בהחלט ועמד על טיבו, ובדיוק משום כך גם נמשך אליו.

כבר באביב 1933 הצהיר המופתי באוזני קונסול גרמניה בירושלים כי ״המוסלמים בתוך פלשתינה ומחוצה לה מקדמים בברכה את המשטר החדש בגרמניה ומייחלים להתפשטותה של שיטת הממשל הפשיסטית, האנטי- דמוקרטית, גם לארצות אחרות״. תנועת הנוער של המפלגה שהקים המופתי פעלה זמן־מה בשם ״הצופים הנאצים״. היא אימצה פריטי לבוש – מכנסיים קצרים וחגורות עור – בסגנון נוער היטלר, והפיצה עלונים מעוטרים בשלל ססמאות נאציות וצלבי קרס. עם פרסום חוקי נירנברג בשנת 1935 קיבל היטלר מברקי ברכה מכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי, אך, כדברי ברנרד לואיס, במיוחד ״ממרוקו ומארץ־ישראל, שבהן הייתה התעמולה הגרמנית פעילה ביותר״.

הנאצים עצמם אימצו עמדה אנטי־ציונית כבר בשלב מוקדם. אלפרד רוזנברג, שהיה עתיד להיות מראשי האידאולוגים של המפלגה הנאצית, פרסם בשנת 1921 ספר שכותרתו ׳הציונות, אויבת המדינה׳. ״בפלשתינה״, כתב שם, ״היהודים משתמשים בשיטה הישנה של ניצול האוכלוסייה האמיתית, שהתגוררה שם אלפי שנים, וגירושה מן הארץ, במטרה ליצור נקודת כינוס יהודית טהורה […] לשם קידום מדיניות רחבת היקף במזרח״. כיוון ש״היהודי״ לא יהיה לעולם ״יצירתי באמת״, תהיה זו, לדעת רוזנברג, שגיאה לדבר על ״מדינה״. בשנת 1925 פיתח היטלר את הרעיון הזה ב׳מיין קאמפף׳. היהודים, כתב, ״אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה בפלשתינה [.״] הם רוצים רק מרכז ארגוני למזימת ההונאה הבינלאומית שלהם, מרכז שיהיה מצויד בריבונות מדיניה משלו וחופשי מהתערבותן של מדינות אחרות, מקום מפלט לנוכלים שהורשעו ואוניברסיטה לדור חדש של רמאים״. האין במינוח הזה דבר־מה המבשר את המונחים האנטי־ציוניים המאוחרים, נוסח ״הישות הציונית״ ו״המשטר ההתנחלות^,״? ועם זאת, עד שנת 1937 לא אימצו הנאצים מדיניות אנטי־ציונית גלויה. כל עוד קיוו הגרמנים לשמור על יחסים תקינים עם בריטניה, הם נמנעו מצעדים אנטי־בריטיים ברורים.

אלא שבקיץ 1937 נוצר מצב חדש. תכנית החלוקה של ועדת פיל כללה הקמת מדינה יהודית. שר החוץ הגרמני קונסטנטין פון-נוירָט הדגיש במזכר שכתב כי ״יצירת מדינה יהודית״ אינה ״מתיישבת עם האינטרסים של גרמניה״, שכן מדינה כזו ״תיצור עמדת כוח נוספת ליהדות הבינלאומית בחסות המשפט הבינלאומי. לפיכך יש לגרמניה אינטרס לחזק את העולם הערבי כמשקל שכנגד לעומת עלייה אפשרית כזאת בכוחה של יהדות העולם״.

תחילה הייתה מדיניות חיזוקם של הערבים נגד היהודים חשאית, ובכל זאת היקף הפעולות בכיוון זה היה מרשים. סטודנטים מארצות ערביות קיבלו מלגות גרמניות, חברות גרמניות קיבלו מתמחים ערבים, מנהיגי מפלגות ערבים הוזמנו למצעדי המפלגה בנירנברג, וקצינים בכירים מארצות ערב – לתמרונים של הוורמכט. בברלין נוסד ״מועדון ערבי״, מרכז להתססה בענייני ארץ־ישראל ולשידורים בשפה הערבית.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן. 

בהדרכתו של מינסטריון התעמולה הגרמני החלה סוכנות הידיעות הגרמנית DNB, במשרדה בירושלים, להפעיל שירות בערבית. לראש הסניף הירושלמי, ד״ר פרנץ רייכרט, היו קשרים מצוינים עם המופתי, ולא פחות חשוב – עם העיתונות הערבית. הוא שיחד עיתונאים, ורכש את אהדתם של כלי תקשורת סרבנים באמצעות רכישת עמודי פרסום.

בספטמבר 1937 יצאו שני חברים במחלקה היהודית של האֵס־דה, השירות החשאי של האס־אס, לסיור לימודי בן כמה שבועות במזרח התיכון. אדולף אייכמן היה אחד מהם. לאחר מכן ביקרו באזור גם מנהיג נוער היטלר בלדור פון-שיראך, וראש האבוֶוהר, שירות הריגול הנגדי, וילהלם קנריס. לבסוף, באפריל 1939, שהה בארץ־ישראל ובמצרים ראש מחלקת המזרח במשרד החוץ הגרמני, אוטו פון-הֶנטיג. לביקורים היה אופי מעשי. פון־שיראך צייד את אנשיו בדמשק בכסף להקמת ״מועדון ערבי״ בעיר. במועדון זה אומנו, בידי גרמנים נאצים, מתנדבים למרד הערבי שהנהיג המופתי בארץ־ישראל. קנריס עטף את האזור ברשת ריגול.

בקשותיו החוזרות ונשנות של המופתי לשיתוף פעולה נענו עתה בדמות אספקת כסף ונשק. תחזוקו של ״המרד הערבי״, משנת 1937 ועד סופו בשנת 1939, היה במידה רבה תלוי בסיוע מברלין. ״המופתי עצמו״, כותב קלאוס גנזיקה במחקרו החלוצי, ״הודה שבתקופה ההיא הוא הצליח לשמר אה ההתקוממות בפלשתינה רק בזכות המימון הגרמני. מההתחלה הוא הציב לנאצים דרישות כספיות גבוהות, ובמידה רבה הללו נענו״. נוסף על כך נשלח למורדים נשק בערוצים חשאיים. אדמירל וילהלם קנריס, ראש המודיעין הצבאי הגרמני, גילה שמעט קודם לפרוץ המלחמה הוא נפגש עם מזכירו של המופתי ״פעמים אחדות, כדי לדון אישית בהעברת כלי נשק למורדים הערבים״, כלי נשק שכוונו בראש ובראשונה לחסל את הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן. 

האנטישמיות של המופתי

עוד בימי השלטון העותמאני נלחם אביו של המופתי נגד עולים יהודים בארץ־ישראל. בנו, אמין, שירת בצבא העותמאני במלחמת העולם השנייה, ופיתח הערצה למשמעת הצבאית הגרמנית שהייתה נהוגה שם. בשנת 1920, זמן לא רב לאחר שובו לשטחי המנדט, הוא הסית לפרעות ביהודי ירושלים, שבפעם הראשונה, ולחלוטין לא האחרונה, גבו מחיר דמים בהרוגים ובפצועים. השקפתו האנטישמית התעצבה עוד בטרם עלייתה של המפלגה הנאצית. הדבר ניכר במיוחד באוגוסט 1929, אב תרפ״ט, בפוגרומים שנערכו בהשראתו נגד הקהילות היהודיות בנות מאות השנים בירושלים, בחברון ובצפת – כלומר לא נגד הציונות, אלא נגד יהודים. המהומות התפשטו ברחבי הארץ. בחברון נשחטו יותר מ־60 יהודים. שישה ימים עברו עד שהבריטים וכוחות לוחמים יהודיים הצליחו לעצור את הפוגרומים. סך ההרוגים עמד על 133 יהודים ו־116 ערבים. ״מאורעות תרפ״ט סימנו נקודת מפנה ביחסים הערביים־יהודיים בארץ־ישראל״, כתב זאב לקויר.

אין למעשה אדם שהשפעתו על ההיסטוריה המוקדמת של הסכסוך במזרח התיכון רבה מזו של המופתי. כנשיא המועצה המוסלמית העליונה הוא היה בעל הסמכות הדתית הגבוהה ביותר. אל־חוסייני השתמש ללא לאות בתפקידו הדתי הבכיר כדי לצקת נופך איסלאמי באנטי־ציונות, וסיפק צידוק דתי לשנאת היהודים. מי שלא פעל לפי הקו שהכתיב הוקע בתפילת יום השישי במסגד, סולק מטקסי נישואים וקבורה, או אוים באלימות. בציירו את מאבקו האנטי־יהודי כמשימה דתית, נטע המופתי את הסכסוך הערבי־-יהודי בארץ־ישראל בהקשר פאן-איסלאמי: שנאתו ליהודים הייתה גם הכרזת מלחמה על ״פלישת הרעיונות הליברליים״ אל העולם המוסלמי.

המופתי תיעב בלהט בלתי מוסווה את הציוויליזציה המערבית, זו שהציונים החדירו לארץ־ישראל. מטרתו העיקרית הייתה להיאבק בהישגי המודרנה – חירות המחשבה, שוויון האישה והחילון. בנואמו בוועידה דתית בשנת 1935 הלין המופתי: ״הקולנוע, התאטרון וכמה עיתונים מחוצפים נכנסים כנחשי אפעה לבתינו ולחצרותינו, ושם הם הורגים את המוסר ומחריבים את יסודות החברה״. האשמה בהשחתה המוסרית הזאת מוטלת על היהודים, כפי שאפשר ללמוד מהכרזה נוספת של אמין אל־חוסייני: ״הם והיהודים] הפיצו את מנהגיהם ואת אורחותיהם המנוגדים לדתנו ולדרך החיים שלנו כולה. בנות היהודים המתרוצצות בבגדים קצרים משחיתות את נערינו בעצם נוכחותן״.

עם זאת, מוסלמים רבים אחרים לא חשו מאוימים מן השינויים הללו. המודרניזם האיסלאמי החל בראשית המאה התשע־עשרה והגיע לשיא פריחתו בשנים 1930-1860. כך למשל בשנת 1839 הורה הסולטאן העותמאני להעניק שוויון ליהודים ולנוצרים, ובשנת 1856 עוגן צו זה בחוק. לא רק לחץ של המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות הניע את הצעד הזה, אלא גם תשוקתה של העילית העותמאנית להתקרב אל הציוויליזציה האירופית. כמובן, מעמד הד׳ימי המופלה לרעה שהאיסלאם המסורתי השית על היהודים והנוצרים לא נעלם בן־רגע, ולא בכל מקום.

קהילות יהודיות בכמה מארצות ערב, בפרט בצפון אפריקה ובאיראן, סבלו עדיין השפלות חמורות. אולם במקומות אחרים, לכל הפחות במרכזים העירוניים, הותר ליהודים לשמש חברי פרלמנט ולהחזיק במשרות ממשלתיות, ולמן שנת 1909 הם גויסו לצבא.

בשנות העשרים, רוב בני השכבות הגבוהות בחברה המוסלמית לא חיו עוד תחת חוק השריעה. משטרו של כמאל אטא־טורק ביטל אותה בטורקיה בשנת 1924. בשנת 1925 החל באיראן תהליך חילון בהנהגתו של רזא שאה. במצרים חל חוק השריעה רק בתחומי המעמד האישי, ואילו ביתר תחומי המשפט נהג משפט שמוצאו אירופי.בתקופה זו לא היו הלאומים יחידות משנה של האיסלאם, אלא להפך: האיסלאם היה יחידת משנה בתוך לאום, שבו מוסלמים, נוצרים ויהודים נהנו מזכויות שוות.

התפשטותה של המודרנה הייתה מקור לדאגה למוסלמים מסורתיים. התנגדותם לה הייתה קרקע פורייה לתנועה האיסלאמיסטית, שמראשיתה הייתה אנטי־מודרנית ואנטי־יהודית גם יחד. שלוש הדמויות המובילות בה היו אמין אל־חוסייני, חסן אל־בנא ועז א־דין אל־קסאם, שחי בחיפה ונהרג בהתנגשות עם הבריטים בשנת 1935, אירוע שנתפס בקרב חסידיו כמות הקדושים של האיסלאמיסט הראשון. מורם המשותף של כל אלה היה רשיד רידא, חכם דת שהושפע עמוקות מהתנועה הווהאבית הסעודית. השלושה המשיכו את דרכו של מורם בדרישתם לשוב לחוק השריעה ולאיסלאם המסורתי, ולסלק את הציוויליזציה המערבית מארץ־ישראל ומהעולם הערבי כשלב ראשון לפני הבסתה בעולם כולו. ירושלים הייתה בעיניהם הנקודה הנבחרת שבה ״ייוולד האיסלאם מחדש״, ואת ארץ־ישראל הם ראו כמרכז שממנו נועדה לפרוץ החוצה ההתנגדות ליהודים ולעולם המודרני.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מוחמד רשיד רידא (בערבית محمد رشيد بن علي رضا; 23 בספטמבר 1865, סוריה – 22 באוגוסט1935, מצרים) היה הוגה דעות אסלאמי, מחלוצי הרפורמה האסלאמית, עיתונאי, סופר ומשורר.

רידא נולד בכפר אלקלמון, בו אביו, עלי, היה השיח' של אזור אלקלמון ואימאם המסגד המקומי, הוא לימד את בנו קרוא וכתוב וחשבון. הכפר שוכן על חוף הים התיכון של הר לבנון במרחק של שלושה קילומטרים מטריפולי שהייתה אז חלק מן האימפריה העות'מאנית. משם עבר רשיד לבית הספר היסודי "אלרשידיה" ולאחר מכן לבית הספר הלאומי האסלאמי בטריפולי שהתמחה בלימוד השפה הערבית ועולם ההלכה האסלאמי וכן לוגיקה ופילוסופיה של הטבע. את בית הספר ייסד וניהל שיח' חסין אלג'סר אשר שאף לחבר בין העולם המוסלמי ותרבותו לבין המדע המגיע מאירופה.

לאחר שנסגר בית הספר, התהדק הקשר בין רשיד רידא ושיח' חסין אלג'סר. אלג'סר פרס חסותו על רידא, ובשנת 1897 הסמיך אותו ללמד את מדעי ההלכה והחשיבה הערבית. במקביל למד רידא חדית'מפי שיח' מחמוד נשאבה אשר הסמיך את רידא ללמד את מסורת החדית'. הוא גם למד אצל חכמי דת נוספים בטריפולי.

רידא כונה בפי רבים "דוברו של מוחמד עבדה", אותו פגש כשהאחרון היה בגלות בביירות. בשנים 1884-5 הוא נחשף לראשונה ל"אל-ערוה אל-ות'קה" ("הקשר האמיץ"), כתב העת של ג'מאל א-דין אל-אפגאני ומוחמד עבדה. בשנת 1897 הוא עזב את סוריה על מנת לשתף פעולה עם עבדה בקהיר, ובשנה שלאחר מכן הם ייסדו את "אל-מנאר", שבועון שלימים הפך לירחון שכלל פרשנות על פי הקוראןוכן דברי תמיכה במוחמד אבן עבד אל-והאב^[1]. רידא עבד באל-מנאר עד מותו בשנת 1935.

בדומה לקודמיו, רידא התמקד בחולשה היחסית של החברות המוסלמיות אל מול הקולוניאליזם המערבי, הוא האשים את הסופים בהפרזות, חיקוי עיוור של העבר על ידי ה"תקליד" והקיפאון של אנשי העולמא. לדעתו, אחד מסימני הכישלון היה חוסר ההתקדמות במדע ובטכנולוגיה. הוא קבע כי ניתן לטפל בליקויים אלה על ידי חזרה למה שהוא ראה כ"עקרונות האמיתיים של האסלאם – סלפיה, עקרונות המבקשים לחדש את האסלאם בצורה הקרובה לזו שהייתה קיימת בימיו של מוחמד. אסלאם שהיה טהור מהשפעות המערב, אף על פי שניתן לפרשו על ידי אג'תהאד כדי להתאים למציאות המודרנית.^[2] זה לבדו יכול להציל מוסלמים מנחיתות מול המעצמות הקולוניאליות.^[3]

סביב רידא וכתב העת החל להתגבש חוג מקומי נוסף של תנועת הסלפיה אשר אמרו שיש לחזור אל דרכם של הראשידון לשם חידוש ורפורמה. הסלפיה הרפורמיסטית שכבר החלה להתפשט בין השאר בבגדאד ודמשק בסוף ימי האימפריה העת'מאנית, מצאה לה במה נוספת על ידי רידא ואנשיו. המסר העיקרי של רידא והסלפיה היה הפעלת שיקול דעת שכלי בהתאמת השריעה לצרכים החדשים והסתמכות ישירה על הקוראן והסונה כאמצעי להגנה על האסלאם מפני חדירת המערב. על פי רידא, התמודדות עם אתגרי העת החדשה חייבת לבוא דרך אנשי הדת אשר אחראים על פירוש ההלכה ופיתוחו, ועליהם להשתחרר מהמכלול ההלכתי שגובש בתקופה הקלאסית.

על פי התאולוגיה, רעיונותיו הרפורמיסטיים, כמו אלה של עבדה, היו מבוססים על הטענה כי השריעה מורכבת מפולחן, עבאדה (عبادة),וקשרים בין-אישיים, מעאמלאת (معاملات). יש לתאם בין מצוות "בין האדם לחברו" לאתיקה האסלאמית, אך ישנן נקודות ספציפיות בהן ייתכן כי יש להיערך מחדש ולשנותם בהתאם לתנאים, בחברות שהשתנו.^[1] רידא תבע להתיר את האג'תהאד אך ורק בדינים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו (מעאמלאת).

רידא פעל להחייאת תפארת הערבים למען האחדות האסלאמית אבל נמנע מלפגוע בשלטון העות'מאני. עבור רשיד רידא הדרך לאותה התחדשות של האסלאם עוברת דרך חידושה של הערביות.

את עיקר תורתו הפוליטית גיבש על רקע המהלך שהביא לביטול הח'ליפות העות'מאנית בשנת 1924. בספר שכתב עוד בתחילתו של המשבר הציע דוקטרינה להחייאת מוסד החליפות באופן שיתאים לעולם החדש. בספר מוזכרת מועצה עליונה של חכמי דת בכירים שיעסקו באג'תהאד, יפרשו את המקורות האסלאמיים כך שיתאימו לצורכי הזמן החדש. בראש מועצה זו יעמוד ח'ליפה בעל כוח דתי, אך לא פוליטי. הדבר לא התקבל, בין השאר משום שח'ליפה זה מקבל כוח דתי גדול יותר מחכמי העולמא, דבר המנוגד לאסלאם הסוני שלא ראה ברצינות את דברי רידא.

בשנת 1927 נתן את ברכתו להקמת אגודת הצעירים המוסלמים בקהיר, שהייתה תנועת אם לאגודות אסלאמיות רבות שצמחו במצרים בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20.

בשנים האחרונות לחיו נטר רשיד רידא שנאה שגדלה והתעצמה כלפי המערב. הוא נמנע מהיחשפות להשפעת המערב ואף מיעט לבקר בבירות אירופה ולא דיבר אף שפה אירופית. הוא ראה בשלטון הבריטים במצרים לא רק כאיום פוליטי אלא כאיום דתי במידה שווה.

נאמר עליו שהוא היה "אחד החוקרים המשפיעים ביותר על משפטנים של הדור שלו" וכי הוא "תלמידו הבולט ביותר של מוחמד עבדה".

חסן אלבנא, מייסד תנועת האחים המוסלמים, נחשב לחכם הדת שהושפע יותר מכל השאר מרשיד רידא.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל. 

מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, נעשה אמין אל־חוסייני התומך המסור ביותר של הנאציונל־סוציאליזם בעולם הערבי והמוסלמי. לאחר שהסית להפיכה פרו־גרמנית בבגדאד בשנת 1941, הוא נסע לברלין. שם, בראש מטה שמנה 60 ערבים, הוא שאף לשרת את עניינם של הנאציזם ושל העולם האיסלאמי. הוא תמצת ברשימה קצרה את הנקודות שהאינטרסים של שתי תנועות אלו מצטלבים בהן:

1. מונותאיזם – אחדות ההנהגה ועיקרון המנהיגות;
2. תרבות של ציות ומשמעת;
3. הקרב, והכבוד להיהרג בקרב;
4. הקהילה, לאור העיקרון של קדימות הקולקטיב לפרט;
5. הערכה גבוהה לאימהות ואיסור על הפלות;
   1. האדרת העבודה והיצרנות: ״האיסלאם מוקיר עבודה יצרנית מכל סוג שהוא ומגן עליה״;
   2. העמדה כלפי היהודים: ״במאבק נגד היהדות יש קרבה רבה בין האיסלאם ובין הנאציונל־סוציאליזם״;

בנטייתה לתאוריות קשר, האנטישמיות של המופתי תאמה היטב את זו הגרמנית. בשנת 1942, בעקבות נחיתת הכוחות האמריקניים בצפון אפריקה, הצהיר אל־חוסייני כי ״האמריקנים הם עבדים־מרצון של היהודים״, וכי ״ככאלה, הם אויבי האיסלאם והערבים״.

כלי התעמולה היעיל ביותר של המופתי בשנות שהותו בגרמניה היה השידורים בשפה הערבית מצֵזֵן, עיירה בת כ־4,000 תושבים השוכנת דרומית לברלין. משנת 1939 ואילך שודרה מצזן תכנית ערבית יומית. מכל שירותי  השידור בשפות זרות, ״השירות המזרחי״ זכה ל״קדימות מוחלטת. הוא פנה לערבים, טורקים, פרסים והודים, ומנה שמונים עובדים, כולל קריינים ומתרגמים שעבדו בפרי־לאנס״. בשנים 1945-1939, תקופה שבה ההאזנה לרדיו בעולם הערבי התנהלה בעיקר בכיכרות, בשווקים ובבתי קפה, תחנת צזן הייתה הפופולרית ביותר. בכישרון רב ידעו אנשיה למהול תעמולה אנטישמית בפרקי קוראן ובמוזיקה ערבית. משנת 1941 ואילך התגורר המופתי בברלין, ופיקח על שידורי הרדיו הערבי מצזן.

המופתי הסכים עם הנאצים גם באשר לגורל הראוי ליהודים. בטיוטה שלו משנת 1940 להצהרה מדינית גרמנית־איטלקית כתב: ״גרמניה ואיטליה מכירות בזכותן של הארצות הערביות לפתור את שאלת היסודות היהודיים !…] באותו אופן שבו השאלה היהודית נפתרה בגרמניה ובאיטליה. ואכן, מקיץ 1942 ואילך עמדה הכן באתונה יחידה מיוחדת של האס־אס, שיועדה להיכנס לארץ־ישראל ולהשמיד את יהודיה בעזרת בעלי ברית ערבים לאחר שארווין רומל ינצח בחזית הצפון־אפריקנית.

הביקורת היחידה שהשמיע המופתי אי פעם על המשטר הנאצי נגעה לחששו שיהודים עלולים לברוח מההשמדה. הוא היה מיודד עם היינריך הימלר והעריץ אותו, אך חברותם הופרעה בשנת 1943, כאשר הימלר ביקש, כצעד תעמולתי ובתמורה לשחרור 20,000 שבויים גרמנים, להתיר ל־5,000 ילדים יהודים להגר – וכך לשרוד. המופתי, שלפי פקיד גרמני בכיר ״היה מעדיף שכולם [כל היהודים] ייהרגו״, לחם במרץ רב לסיכול התכנית. הוא אף הצליח. הילדים נשלחו לבסוף לתאי הגזים. המופתי הפגין התעניינות מיוחדת בהגיבו להחלטות של ממשלות בולגריה, רומניה והונגריה לאפשר לכמה אלפי ילדים יהודים, ולמבוגרים אחראים שילוו אותם, לצאת לארץ־ישראל. יהיה זה ״הולם ומועיל יותר״, כתב בדחיפות לשר החוץ הבולגרי, ״למנוע מהיהודים להגר מארצך, ולשלוח אותם במקום זאת למקום שבו הם יהיו נתונים לפיקוח הדוק, למשל לפולין״. למרבה הצער, הוא קצר הצלחה נוספת: רישיונות ההגירה שכבר הונפקו נשללו מהילדים, והצלתם נמנעה.

בסדרה מתמשכת של נסיעות ביקש המופתי להבטיח ש״שאלת פלסטין מלכדת את כל ארצות ערב בשנאה משותפת לבריטניה וליהודים״, כפי שכתב בגאווה להיטלר בשנת.1941 לשם כך עמד בקשר קרוב במיוחד עם האחים. אל־בנא יצר קשר עם אל־חוסייני עוד בשנת 1927, שנה לפני שהקים את ארגונו. עשרים שנה לאחר מכן, למרות עברו כמשתף פעולה עם הנאצים, מונה המופתי למנהיג האחים המוסלמים בארץ־ישראל ולסגנו של אל־בנא.

הערכתו של אל־חוסייני כלפי האחים הייתה גבוהה לא פחות מזו שמנהיג האחים רחש כלפיו. ״אני רואה באחים המוסלמים את גדודיו של אלוהים, שיביסו את גדודיו של השטן״, הכריז בשנת 1946

כפי שעוד נראה, לקראת הקמת מדינת ישראל היו לברית שבין אל־בנא לאל־חוסייני תוצאות הרסניות כלפי היהודים בארץ־ישראל וכלפי ערביה גם יחד. אולם כדי להבין את משמעותו של שיתוף הפעולה ביניהם עלינו לבחון קודם את מצב העניינים הפנימי של ערביי הארץ באותם ימים.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

נָשָאשיבים נגד חוסיינים

קווי החיכוך בין יהודים לערבים בארץ־ישראל היו ברורים פחות מכפי שנהוג לחשוב. בפתח המאה העשרים היה אפשר למצוא זעם ערבי כלפי היהודים בעיקר בעיתוניהם של הערבים הנוצרים דווקא, שכן הללו היו נתונים להשפעתם של אנטישמים צרפתים וישועים. אמנם רוב הפלסטינים דחו את הצהרת בלפור, אולם בגל המהומות האנטי־ציוניות של אביב 1920 הרחיקו עצמם רבים מראשי הכפרים הערביים ממעשי האיבה, ואף חתמו על עצומות שתמכו בהגירה יהודית לארץ.

הלל כהן, במחקרו החלוצי על ״משת״פים פלסטינים בשירות הציונות, 1948-1917״, מונה את המניעים שגרמו לערבים פלסטינים לשתף פעולה עם ציונים. חלקם עשו זאת לשם רווח אישי – כהכנסה נוספת או בתעסוקה עיקרית. אחרים שיתפו פעולה משום שסברו שהדבר יהיה לטובת השבט שלהם, הכפר או אף האומה כולה. המניע של קבוצה שלישית ״היה מוסרי־הומני: הם עמדו בקשרי ידידות ושכנות טובה עם יהודים, וסלדו מהדרך האלימה שנקטה התנועה הלאומית״.

מתוך 970,000 נפש שאכלסו את שטח המנדט הבריטי בשנת 1931, 70 אחוזים היו מוסלמים, 10 אחוזים נוצרים וכ־20 אחוזים יהודים – ילידים ומהגרים. למוסלמים היה ייצוג יתר באזורי הכפר, ואילו רובם המכריע של הערבים הנוצרים התגוררו בערים והשתייכו למעמד הבינוני־גבוה: עורכי דין, רופאים, עיתונאים וכיוצא באלו. חלוקה זו השתקפה גם בשיעורי האוריינות. 70 אחוזים מהנוצרים, ורק 25 אחוזים מהמוסלמים, ידעו קרוא וכתוב. המעמד השליט בחברה הפלסטינית הורכב מאפנדים: בניהן של כמה משפחות מרכזיות בעלות קרקעות, כמו אל־חוסייני, נשאשיבי, ח'לידי ודג׳אני. נכבדי העיירות הערביות היו קשורים היטב לעילית הזאת ולנציגיה המקומיים, ואף תלויים בהם. דיבורה המעמדי ופילוגה החמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית הם שעיצבו את מהלך העימות עם התנועה הציונית.

בהקשר זה בולט במיוחד המאבק המר בין שתי החמולות המשפיעות ביותר, נשאשיבי וחוסייני. הן החזיקו בעמדות שונות בתכלית כלפי העולים היהודים ושלטונות המנדט הבריטי. כבני חוסייני, גם בני נשאשיבי ביקשו להגביל את העלייה היהודית ולמנוע מהיהודים להיות הגורם הדומיננטי בארץ.

אולם בכל שלבי העימות צידדו הנשאשיבים במדיניות מתונה יותר כלפי הציונים והבריטים, ותמכו בשיתוף פעולה מוגבל עם הראשונים והאחרונים גם יחד. ראגב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בשנים 1934-1920, מינה סגן יהודי וסגן נוצרי. ״לקראת סוף שנות העשרים, נכבדי העיירות והערים צידדו בנשאשיבים״, כותב ליונל ון־דר־מוילן. ״האיסלאמיות המודגשת של החוסיינים הדאיגה קבוצה זו, שלמעלה משליש ממנה היו נוצרים. הם חששו שהנהגה בראשות המופתי תגזול מחירותם ומהשפעתם יותר מכפי שתעשה זאת הנהגה חילונית ובעלת נטייה ערבית לאומנית דוגמת הנשאשיבים״.

המשך….

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

כשהגיעה ארצה בשנת 1936 ועדת פיל, שדנה בעתידם של שטחי המנדט הבריטי, תמכו בני נשאשיבי בשיתוף פעולה איתה – בניגוד גמור לחוסיינים. הנשאשיבים, כמו גם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה, וההסתדרות הציונית, תמכו במסקנותיה של הוועדה שפורסמו בשנת 1937, בדבר חלוקת הארץ והקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית. לעומתם, אמין אל־חוסייני דחה את התכנית משום שהתנגד להקמתה של מדינה יהודית כלשהי בשטח ארץ־ישראל. התנגדותו הייתה הגורם העיקרי לקרקוע התכנית – הראשונה בתכניות פתרון שתי־המדינות בארץ־ישראל.

לשיאו הגיע מאבק הכוחות בין החוסיינים לנשאשיבים בשנות המאורעות 1939-1936. העילה לפרוץ הפרעות הללו הייתה הזינוק במספר העולים היהודים, שנבע מעלייה הנאצים לשלטון. בשנת 1931 עלו 4,000 יהודים, ואילו בשנת 1935 לבדה הגיע המספר ל־60,000. ערביי הארץ, בהנהגת המופתי, הכריזו בשנת 1936 על שביתה כללית בדרישה לשים קץ להגירה היהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים ולכונן ממשלה ייצוגית שתשקף את יחסי הכוחות המספריים בין הקבוצות הלאומיות בארץ. כוחה של השביתה נחלש בקיץ, ועד מהרה מילאו את החלל, בעיקר בכפרים, קבוצות גרילה מסוגים שונים. בהדרגה הוחלפה השביתה במעין שלטון ממוסד של כנופיות שוד. לא כל הבריונים פעלו על דעת עצמם: ״המופתי פעל באכזריות מכוונת לחיסול יריביו במחנה הפלסטיני״, כותב אברהם אשכנזי. ״המרד הערבי של 1939-1936 היה גם מתקפה על מתנגדי המופתי. מספרם של מעשי הרצח והחיסול בתוך המחנה הפלסטיני גדול ממספרם של אלו שבוצעו נגד יהודים ובריטים״.

באזורים שנשלטו בידי כנופיות המופתי נכפו כללי לבוש חדשים ובתי דין שרעיים, ואנשים ש״סטו מדרך האיסלאם״ חוסלו בהיקף נרחב ובאכזריות שלא היה לה תקדים, ערבים ששאפו לפשרה עם הציונות ועם מעצמת המנדט ושתמכו בתכנית פיל היו יעד לפגיעה, ממש כמו היהודים והבריטים עצמם. פורת מדווח:

מוכרי קרקע ליהודים, קציני משטרה, שוטרים ובלשים ערבים שמילאו תפקידם בנאמנות, מודיעים, מתונים בדעותיהם וכל אלה שלאומיותם הייתה חשודה בעיני המורדים. לא תמיד נרצחו מיד; לפעמים נחטפו ונלקחו לאזורים ההרריים, שהיו נתונים לשליטת המורדים, ושם נזרקו לבורות ששרצו בהם נחשים ועקרבים. לאחר ששהו כמה ימים במאורות אלה, ואם נותרו בחיים עדיין, הובאו לפני אחד מבתי המשפט של המורדים, או לפני אחד המפקדים, נשפטו, ובדרך כלל נידונו למוות, או, כמעשה חסד, למנת מלקות גדולה מאוד. הפחד מפני המורדים היה כה גדול, עד שאיש, לרבות אנשי הדת המוסלמים או הנוצרים, לא העז לקבור את הנרצחים בטקס הדתי המקובל.

תוצאת המעשים הללו הייתה שציבור ערבי גדל והולך החל להסגיר מורדים לידי הבריטים ולהתחמש לצורך התגוננות מפני כנופיות המופתי. בסתיו 1938 לא היה עוד אפשר להתעלם מ״ההתנגדות הגלויה של חלקים באוכלוסייה הערבית למדיניות המופתי״, מדווח דייוויד ת׳ שילר. ״החלה להתמסד אופוזיציה תחת מנהיגותם של הנשאשיבים״. לשנים הללו הייתה השפעה הרסנית על החברה הערבית. אפסה כל תקווה להתפתחותה של חברה מודרנית. ״הקהילה הערבית שחררה עצמה משלטון החוק, התנתקה מהמערכת המשפטית של המנדט הבריטי והחילה משפט שרירותי באמצעות אלימות נטולת רסן […] שרידיהם האחרונים של הפלורליזם והדיון החופשי נעלמו והוחלפו בידי סחיטה ואיומים, צנזורה וטרור מחשבתי״.

בשנת 1938 החלו שלטונות המנדט לדכא את ה״מרד״ ביתר נחישות – מעשה שזכה לתשפוכת חרפות מצד העיתון הנאצי ׳פולקישר באובַכטר׳, שהתרעם על האכזריות הבריטית כלפי ״לוחמי החופש״ הערבים. הגיבוי הכלכלי והצבאי שהעניקה גרמניה הנאצית לאנשי המופתי במלחמתם בבריטים, ביהודים ובערבים המתונים, מעורר את המחשבה שמאורעות 1939-1936 היו מעין סיבוב־מוקדם של התכתשות בין הצדדים הלוחמים  במלחמת העולם השנייה.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

ביוגרפיה של המופתי שהופיעה בברלין בשנת 1943 מבהירה, מנקודת מבט גרמנית, את הדמיון שבין האידאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית לזו האיסלאמיסטית. עצם קיומו של ספר זה ראוי לציון, כיוון שהוא מלמד שהיקסמותו של המופתי מהגרמנים הייתה עניין הדדי; אולם מעניינת במיוחד ההערצה שהמחבר מביע לניסיונן של כנופיות המופתי בשנות ״המרד הערבי״ לכפות על האוכלוסייה אורח חיים איסלאמי. השורות הבאות, מתוך הביוגרפיה, ממחישות מה הייתה לדידן של התנועות הנאצית והאיסלאמיסטית משמעותו של ״מאבק שחרור״:

בשדרה בעיר העתיקה של ירושלים מצאה המשטרה שני ערבים שוכבים ופניהם כבושים בקרקע. ניכר היה שהם נורו בגבם, אך פצעי הכניסה כוסו בקפדנות בכיסוי הראש המוכר באירופה כ״פז״ ובמזרח כ״תרבוש״. אחד המתים היה עורך דין ידוע, וחברו היה בעל קרקעות עשיר […] שניהם היו ערבים, והם נורו בידי ערבים אחרים. פשעם היה שהם התעלמו מהוראותיה החדשות של הנהגת המרד, שנתלו בכל פינה בירושלים: ״בשם אללה הרחמן והרחום! מפקדת המרד הערבי מזכירה לכל ערביי פלסטין שהתרבוש אינו כיסוי הראש הלאומי האמיתי של הערבים. על ערביי פלסטין להסיר מיד את תרבושיהם, לבושם של מדכאינו לשעבר, ולחבוש כאפייה לאומית. מי שלא ישעה לאזהרתנו ויתעקש להוסיף ולחבוש תרבוש ייחשב אויב, ויטופל בדרך שבה טופלו אלו שהשתתפו בלוחמה פעילה נגד צבא המרד המפואר. על החתום: מנהיגם של הערבים המורדים״. עם פרסום הצו נעלמו התרבושים מהרחוב הערבי בן לילה. באופן דומה, על נשות הארץ נאסר לחבוש כובעים בסגנון אירופי, שהיו חביבים על המעמדות הגבוהים – ושוב, בן לילה שבו הנשים הערביות אל כיסוי הראש הערבי המסורתי. כך נעלמו התרבושים והכובעים של אופנת פריז מרחובות הערים, ואיתם גם הסימנים החיצוניים שבעזרתם ביקשו המשכילים והעשירים להיבדל מפשוטי העם.

כמעט כאילו תיאר מופע תאטרון, צייר כאן המחבר הנאצי במדויק את מודל האוטופיה הדיקטטורית־שוויונית שחזו האחים המוסלמים במצרים: חיסולה של כל אינדיבידואליות המנסה להרחיק את עצמה מהקולקטיב המחניק. צוין כבר שהאחים המוסלמים השתמשו בתסיסה בארץ־ישראל כדי לקדם את תעמולתם האיסלאמית והאנטי־יהודית, אולם מעורבותם במאורעות שם לא הסתכמה בכך: הם נטלו חלק פעיל במאבקם של החוסיינים בנשאשיבים. הם ראו בנשאשיבים בוגדים, ״בדלנים״ וסוכנים בריטים, מנעו את הגעתו של סיוע מצרי אליהם, וקראו לציבור הפלסטיני, בשם אללה, לטבוח בהם ובתומכיהם. לטרור של המופתי, לעומת זאת, הם העניקו תמיכה מוחלטת, והיללו אותו על היותו ג׳יהאד. לא בלי הצלחה; שיתוף הפעולה בין אל־בנא ואל־חוסייני הוביל בשנת 1938 לכינוס הוועידה הבין הפרלמנטרית של ארצות ערב והאיסלאם, שהוזכרה לעיל, ועידה שהגיבוי הממשלתי שהוענקה לה סימל את שידוד המערכות במדיניות המצרית.

לונדון, שנוכח התקרבותה המאיימת של המלחמה החשיבה מאוד את שימור היחסים הטובים עם העולם הערבי, צפתה בדאגה רבה בהתקרבותה של מצרים לתנועה האיסלאמית ובהשתלטותו של האיסלאם הקנאי על ערביי ארץ־ישראל. ארבעה שבועות לאחר ועידת קהיר, ב־9 בנובמבר 1938, היום שבו בערו בתי הכנסת בגרמניה, אחזה הפניקה בממשלת בריטניה. היא החליטה לדחות את מסקנות ועדת פיל לחלוקת ארץ־ישראל, המסקנות שהיהודים קיבלו ואל־חוסייני דחה. לדברי ההיסטוריון הרמן מאייר־קרונמאייר, הסיבה הישירה להחלטת הבריטים הייתה שבוועידה הבין פרלמנטרית בקהיר איימו ממשלות ערב ״לכרות ברית עם מעצמות הציר״.

עוד עשר שנים תעבורנה עד שהאו״ם יציג, בשנת 1947, תכנית חלוקה חדשה. בעשר שנים אלו התחוללה השמדתם של יהודי אירופה.