ש"ס דליטא – יעקב לופו

עמוד 1 מתוך 41234

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.שס דליטא

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

 

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

פתח דבר

ראשיתו של ספר זה ומקורו בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת פאריז 10 (סורבון). שורשיו נעוצים בשאלה שסיקרנה אותי שנים רבות: מדוע בני תורה ממרוקו מתלבשים כחרדים אשכנזים ואורחות חייהם דומים לאלה של יהדות מזרח אירופה. מקובל להניח כי הסיבה לכך היא שבני מרוקו אלה התחנכו בישיבות החרדיות האשכנזיות במדינת ישראל.

אם אלה פני הדברים עולה אפוא השאלה מדוע אותה תופעה עצמה קיימת בצרפת, בה אלפי בני תורה ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, נראים כאשכנזים ומתנהגים כמותם. שהרי אלה לא עלו לארץ ולא התחנכו בישיבות האשכנזיות המתנהלות בה.

סקרנות זו היא שהניעה אותי לחקור את שורשי התופעה. מוקד הספר אינו בש״ס, אלא בתהליך ההיסטורי ובנסיבות החברתיות והתרבותיות בהן עוצבו והתפתחו בני תורה ספרדים/מזרחים כבני תורה ליטאים, בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ולאחר מכן במדינת ישראל. הציבור הרחב בישראל ובתפוצות מזהה את בני התורה הספרדים/ליטאים כגרעין הקשה ועמוד השדרה של ש׳׳ס.

בש״ס קיימים רבדים שונים וקבוצות שונות. הגרעין החרדי מהווה בה רובד חברתי ותרבותי גדול, אולם אנו מוצאים חרדים ממוצא מזרחי גם במפלגות חרדיות אחרות. רובד זה מתעצב כבר כמאה שנים והוא הולך וגדל ללא הרף. החרדים ממוצא ספרדי/מזרחי קנו לעצמם אחיזה בחברה החרדית, בעולם הישיבות ובמערכת הפוליטית של מדינת ישראל ויש להם פזורה בקהילה היהודית בצרפת, קנדה, ארצות־ הברית ובדרום אמריקה.

 הספר מאתר את שורשי התופעה מבחינה היסטורית באירועים שהתרחשו במרוקו כבר בתחילת המאה העשרים, ובהשפעת השואה על היווצרותו והתגבשותו של רובד זה. למרות שהשואה לא נגעה ביהודי מרוקו באופן ישיר היתה לה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של בן התורה הספרדי/מזרחי כבן תורה ליטאי.

הנראטיב ההיסטורי שמתאר את המטמורפוזה שחוו בני תורה אלו, מסביר לקורא אחת מן התופעות החברתיות התרבותיות והפוליטיות העכשוויות שלא הובהרו עד כה על ידי מדעי החברה והתקשורת.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מבוא

ש״ם הופיעה לראשונה בזירה הפוליטית בשנת 1984 כשזכתה לארבעה מנדטים בבחירות לכנסת. לשיא כוחה הגיעה בבחירות שנערכו במאי 1999, בהן זכתה בשבעה־עשר מנדטים. למרות שיריבים חזו את התרסקותה של המפלגה לקראת בחירות ינואר 2003, זכתה ש״ס באחד־עשר מנדטים ומיקמה את עצמה כמפלגה הרביעית בגודלה במדינת ישראל לאחר הליכוד, העבודה ומפלגת שינוי. 258,879 מצביעים נתנו לש״ס את קולם, מספר כפול כמעט מיהדות התורה, אחותה החרדית האשכנזית הוותיקה, שזכתה ב־135,087 קולות.

בעקבות חזרה לשיטת הבחירות בפתק אחד לרשימה לכנסת בלבד (ללא בחירות נפרדות לראשות הממשלה) ועקב המצב הביטחוני הקשה, צומצמו היקפי ההצבעה הסקטוריאלית וניכרה חזרה מאסיבית של מצביעי ליכוד למפלגתם. ניתוח תוצאות הבחירות במקומות בהן ש׳׳ס היתה המפלגה הגדולה בשנת 1999 בהשוואה לתוצאות הבחירות של שנת 2003, מגלה שכמאה וחמישים אלף מצביעים עברו בחזרה מש״ם לליכוד.

בבחירות של שנת 1999 ש״ס זכתה במספר הקולות הרב ביותר במקומות הבאים: ירושלים, קרית גת, קרית מלאכי, לוד, שדרות, אופקים, נתיבות, עמנואל, אור עקיבא, באר יעקב, אשקלון, אשדוד, באר שבע, בית שמש, בית שאן, דימונה, חצור הגלילית ושלומי. בחינת תוצאות הבחירות בשנת 2003 במקומות אלו מראה, שלמרות שש״ס ירדה ומוקמה כמפלגה הרביעית בגודלה בכלל המדינה, היא נשארה בכל עיירות הפיתוח, ובערים נוספות בהן קיימים ריכוזים גדולים של יוצאי צפון אפריקה, המפלגה השנייה בגודלה לאחר הליכוד.

התופעה של יהודים חרדים ממוצא ספרדי רחבה הרבה יותר מהמשתקף מתוצאות הבחירות, כיוון שרבים מהם מצביעים ליהדות התורה. תופעה הפוכה כמעט אינה קיימת. נתון זה בולט בבירור בעיירות פיתוח בהן מתגוררים תושבים מעטים ממוצא אשכנזי. יהדות התורה זוכה בקולותיה של האוכלוסייה הספרדית גם בירושלים ובבני ברק.

 כאשר החוקרים ניסו להגדיר את ההרכב של מצביעי ש״ס בשנת 1999 הם הסתייעו בתיאור שני מעגלים: המעגל הראשון המהווה את הגרעין הקשה הוא חרדי, בעל זיקה ללימודים ומורכב ברובו מבוחרים שבעבר היו תלמידי ישיבות או תלמידי ישיבות גבוהות וכוללים בהווה. המעגל השני הוא המעגל המסורתי המורכב ברובו מבני עדות המזרח שזיקתם ליהדות אינה למדנית אינטלקטואלית, אלא רגשית חווייתית ביחסה למסורת של בית־אבא.

הבחירות של ינואר 2003 צמצמו את התופעה העממית הרחבה שהניבה שבעה־עשר מנדטים בבחירות של 1999, והחזירו לליכוד רבבות של יהודים מזרחים שנכללו במעגל השני. ש״ס התכווצה והפכה להומוגנית יותר, ועתה הגרעין החרדי שבה גדול גם מבחינה מספרית וגם מבחינה יחסית. סביב מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף התאספו גם יהודים מזרחים מסורתיים שאינם חרדים, אך התנועה העממית הרחבה שאפיינה את ש״ס וכללה רבבות מצביעים בבחירות של 1999 איננה קיימת עוד.

בסקר עמדות שנערך בקרב אוהדי המפלגה מייד לאחר בחירות 1999 על ידי העיתון ידיעות אחרונות, התברר שלמעלה ממחצית המצביעים של ש״ס (55%) מעדיפים מדינת הלכה על פני מדינה דמוקרטית: כמו כן, 67% מהנשאלים טענו שהדת חשובה להם מדמוקרטיה.2 יש להניח שאילו נערך משאל כזה לאחר בחירות 2003, מן הסתם היינו מגלים שמספר התומכים במדינת הלכה היה גבוה יותר, ומספר רב יותר של נשאלים היו אומרים שדת חשובה להם מדמוקרטיה.

מאז הקמתה הפכה ש״ס למרכיב מרכזי בפסיפס החברתי־פוליטי של מדינת ישראל, והיא זכתה במקום הראשון בתוך החברה החרדית בתחילת האלף הנוכחי. הציבור החילוני החרד מחרדים, ובעיקר מש״ס, נתן ביטוי לדאגותיו בהצבעה מאסיבית למפלגת ״שינוי״(15 מנדטים). חוקרי החברה בישראל כמו גם העיתונות מופתעים עדיין מגודל הצלחתה של ש״ס. 

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

התיוג השלילי לא פסח גם על עולי שנות החמישים מאירופה (שארית הפליטה). ההסתייגויות שהחלו להישמע היו לגבי איכות החומר האנושי שהגיע לארץ־ישראל עם פתיחת שעריה. התיוג הזה הודבק לכל אלו שלא השתייכו לאגף החלוצי ולא היו חברי תנועות הנוער וההכשרה, לוחמי הגיטאות או פרטיזנים.

 סוציולוגים, אנשי מדע המדינה, עיתונאים ופרשנים מחפשים הסבר לתופעה זו ורובם מייחסים אותה לצמיחתה של ״ישראל השנייה״ במעברות ובעיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים, שבהן נקלטה העלייה מארצות האסלאם ובפרט ממרוקו. לטענתם, מדיניות הממשלה דאז וזרועותיה (הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית), גרמו לכך שציבור רחב של עולים חדשים לא הצליח להשתלב בחברה הישראלית.

לעלייה זו הודבק תיוג שלילי ומושגים כגון ״נחשלות״, ״פרימיטיביות״, ״לבנטיניות״, ״משקל מוסרי ירוד״, ״תרבות פחותה ובעלת מטען רעיוני ירוד״, ״חוסר פרודוקטיביות״ היו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי והפוליטי באותם ימים. החשש של הממסד הקולט היה שהתכונות המוזכרות לעיל יובילו את המדינה הצעירה לרמה המקבילה לזו של עמי האזור, בעוד שהשאיפה היתה להידמות לחברה המערבית. בעיקר סבלה מגישה זו העדה המרוקאית.

התיוג השלילי נתן לממשל לגיטימציה לגיבוש מדיניות של מעין אפוטרופסות כלפי העולים המזרחים. גם הרעיון של מיזוג גלויות על ידי יצירת ״כור היתוך״, שאומץ על ידי הממסד הפוליטי, נראה היום שגוי. מיזוג הגלויות התאים רק לחלק מהעולים, בעוד שחלקם האחר סירב להתנתק מאפיוניו היהודיים ומזהותו המקורית ולהצטרף לתרבות ״האשכנזית המערבית״.

המאבק על חינוך הילדים היה אחד מן החזיתות המרכזיות בהן ניסה הממסד לגרום לשינוי. ״זרם העובדים״ של תנועת העבודה ניסה לכלול בתוכו את העולים. מולו הוקם ״חבר הפעילים של המחנה התורני״ של הישיבות הליטאיות, שביקש לעצב את חינוכם של ילדי העולים לפי השקפת עולמו. לא רק בתחום החינוך הופעל לחץ, הסדרים הקשורים לשיכונם של העולים, תעסוקתם, ולשירותי הבריאות שניתנו להם היו חלק מההטבות ו/או הלחצים שהופעלו עליהם. האדנות הפוליטית התפרשה לא רק במעברות אלא גם במושבים, בעיירות הפיתוח, ובשכונות העירוניות.

ההשלכות של פעולות הממשל באותם ימים של ההתפתחות של החברה הישראלית הן מרחיקות לכת וניכרות גם היום. מסיבות שונות נשארו חלקים רחבים מציבור המזרחים בתחתית הסולם של החברה הישראלית, ומעמד זה נמשך גם בדור השני והשלישי.

ש״ס מבססת את מקומה בחברה הישראלית, בין השאר, על תרבות של מחאה נגד האליטות הקיימות ועל טענות חוזרות ונשנות בדבר קיפוח חברתי מתמשך מהימים ההם. לפיכך רבים טוענים ששורשי התופעה נעוצים בקורותיה של קליטת העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנותיה הראשונות של המדינה.

עם הקמת ש״ס בשנת 1984 החל הציבור במדינת ישראל להתוודע לתופעה תרבותית מיוחדת במינה: בני תורה ממוצא מזרחי, שאימצו לעצמם אורח חיים והופעה דומים לאלו של עמיתיהם החרדים האשכנזים ממזרח אירופה. ההסבר לתופעה זו אינו מצוי, כפי שרבים סבורים, בקורותיה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה וארצות האסלאם למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים.

גם בקהילה היהודית בצרפת ניתן לראות תופעה דומה של התחרדות בנוסח האשכנזי. בקהילה זו נימנו במפקד האוכלוסין האחרון(2002) כ־500 אלף יהודים (570 אלף יחד עם בנות זוג לא יהודיות) שמתוכם 70% הם ספרדים. זוהי הקהילה היהודית הספרדית הגדולה ביותר בפזורה ומתקיימים בה חיי דת תוססים ופעילות ציבורית ערה. ההתחרדות האשכנזית בקהילה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים – במערכת החינוך, ובדמותם של הרבנים.

בצד הגידול המרשים במספר היהודים שחיים בצרפת ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודים, בולטת בשנים האחרונות העלייה במספר התלמידים הפונים לחינוך החרדי, המהווה כיום את החלק היותר גדול בחינוך היהודי בארץ זו. כ־29 אלף תלמידים פוקדים את בתי הספר היהודיים (עלייה של 80% מאז 1988), ולמעלה מ־52% מהם מתחנכים במוסדות חרדים, לעומת 48% הלומדים במוסדות קהילתיים. למרות ש־51% מקרב ההורים הצהירו שהם מסורתיים ורק 5% הצהירו שהם חרדים, רובם בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך החרדיים המנוהלים באמצעות רשתות חינוך כמו: ״אוצר התורה״, רשת לובביץ׳, ״אור יוסף״ וכו' נוסף לכך, קהילות רבות בפרברי פאריז ובפרובינציה מנהלות אורח חיים חרדי ומקיימות עשרות מוסדות תורה, ישיבות וכוללים פרטיים, שנמנים עליהם תלמידים רבים. הנוכחות החרדית מרשימה ודומיננטית לא רק בתחום החינוך היהודי, אלא גם בשירותי הדת הניתנים ובאווירה השלטת בחיים היהודיים הדתיים בצרפת. במוסדות החינוך החרדיים בצרפת מרבית התלמידים הם ממוצא ספרדי/מזרחי, והאסכולה השלטת במוסדות אלה היא האסכולה המזרח אירופית שהיא בעיקרה ליטאית או חב״דית.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הביטוי הבולט ביותר לתהליך ״ההשתכנזות״ הוא בדמותם של הרבנים המכהנים במוסדות החינוך, ברבנות, בקונסיסטואר – הארגון הרשמי המייצג של היהודים בצרפת משנת 1808 –  ובכל שירותי הדת. רובם ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, אולם לבושם, השכלתם התורנית והשקפתם היא כזו של האשכנזים ורובם יישמעו לדעת גדולי התורה היושבים בבני ברק."

החוקרים והפרשנים מתקשים להסביר את המטמורפוזה שס דליטאו׳׳המהפך האשכנזי״ שהתחולל בקרב בני תורה מזרחים. שוב ושוב נשאלת השאלה כיצד נוצרה התופעה במדינת ישראל ובצרפת, מה הם שורשיה ומאין היא יונקת את חיוניותה. התופעה קיימת גם במקומות אחרים בהם מרוכזים יהודים ספרדים/מזרחים – בארצות הברית, קנדה ואמריקה הלטינית

לטענתי, שורשי התופעה נעוצים בתהליכים שהתרחשו בעיקר בקרב יהודי מרוקו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר אלה נפגשו עם המודרניזציה, ובתהליכים שהואצו בקהילה זו לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. למרות שהשואה התרחשה על אדמת אירופה, היתה לה השפעה מכרעת בעיצוב ״עולם התורה״ שהתגבש בקהילת יהודי מרוקו.

הדיון ההיסטורי מתחיל עם כניסת הצרפתים לצפון אפריקה במהלך המאה ה־19, ובעיקר לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ב־1912. בעקבות המפגש עם המודרניזציה עברה הקהילה היהודית המסורתית טלטלה שהותירה אותה ללא יכולת מענה לשינויים וחוללה בה תהליכי התפוררות מהירים. חוסר האונים של המנהיגות הדתית המסורתית אפשר חדירה של השפעה ליטאית. המעורבות הליטאית הורגשה ברפורמה שהונהגה במערכת מוסדות החינוך הדתי, בפעילות ציבורית שהתנהלה נגד רשת ״אליאנס״ ובהתארגנויות שנעשו כדי ״להציל״ את בני התורה ממרוקו מנזקי המודרניזציה. את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 יש לראות בקונטקסט הרחב של המאבק שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״, כלומר נגד זרמים יהודים מודרניים ובהם רשת החינוך של ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה.

באמצע המאה ה־20 נוצר מצב חדש ושונה לחלוטין. עם השואה חרב העולם היהודי של מזרח אירופה. ישיבות ומסורות לימוד שנתגבשו במשך למעלה ממאה שנים נהרסו ואיתן חרבו גם האתוסים הנלווים אליהן. רבנים אחדים ששרדו את המלחמה החלו לשקם את עולם התורה. הם הוציאו אלפי תלמידים, המצטיינים שבהם, ממקומות מושבם במרוקו והעבירו אותם לישיבות באירופה ובארצות־הברית, ואת חלקם מסרו לישיבות שהקימו במרוקו עצמה. לרבנים אלו היתה מטרה כפולה: מחד גיסא הצלתם של בני התורה מציפורני ״אליאנס״, ומאידך גיסא הצלת עולם התורה הליטאי שחרב ובנייתו מחדש על ידי הבאת אלפי בני תורה למוסדות הלימוד שלו. תהליך זה הקדים את יציאת היהודים מארצות המגרב ומאוחר יותר התקיים במקביל ליציאתם והתערותם בשני המרכזים החדשים – מדינת ישראל וצרפת. האמונה של המנהיגות הליטאית בחובת ה״הצלה״ היא זו שעיצבה את עולם התורה הספרדי במהלך המאה ה־20 עד ימינו, ובכלל זה הקמת ש״ס בידי הרב שך במדינת ישראל. אמונה זו היא שגורמת להתחרדות המתקיימת כיום במוסדות החינוך ושירותי הדת והרבנות בצרפת. המנהיגות הליטאית העמידה את עצמה כמנהיגת עולם התורה והציבור היהודי, ובכלל זה הציבור הספרדי/מזרחי. עמדת המנהיגות והפגנת פטרונות כלפי הציבור המזרחי עומדים ברקע ההיסטורי שהביא להקמת ש״ס ולהתנערותה (החלקית) מפטרונות זו. 

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

חלק נכבד מרבני הקהילה הצפון אפריקאית (בעיקר מהעדה המרוקאית) אימצו את הדימוי של מי ש״ניצלו״ מכפירה ושמד, והם רואים עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. גישה זו שרירה וקיימת גם לאחר הקמת ש״ס והיא שורה גם בקרב הרבנים בקהילה היהודית בצרפת. בספר שלפנינו מתוארת ההשפעה הליטאית על עיצובו של עולם התורה הספרדי/מזרחי בשלוש תקופות: מתחילת המאה ה־20 ועד מלחמת העולם השנייה במרוקו: לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה בעיקר באירופה: ועיצובה ששס דליטאל החרדיות ״הספרדית/מזרחית ליטאית״ במדינת ישראל ובכלל זה הקמת ש״ס.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות הבאות: כיצד קרה שקהילה מסורתית סיגלה לעצמה אורח לימוד תורה ומסורות לימוד שונות מאלה שירשה מהדורות הקודמים, וכיצד התחולל שינוי כה מהיר באורח החיים הדתי שמאופיין בדרך כלל בשמרנות: כיצד קהילה אשר היתה פתוחה לשינויים ולשילוב לימודי קודש וחול הלכה והסתגרה מאחורי חומות של בדלנות וקיצוניות: מה מקשר בין יהודים ספרדים בעלי חזות אשכנזית במדינת ישראל, בצרפת ובקנדה לבין תהליכים שהתרחשו בקרב יהודי מרוקו בתקופת הפרוטקטורט ולאחר השואה: מה הם אפיוניו של ״הספרדי הליטאי״ ולאן מועדות פניו.

החברה המסורתית והיווצרות האולטרה אורתודוקסיה

החברה היהודית במרוקו היתה חברה מסורתית. המושג ״חברה מסורתית״ אינו ייחודי לחברה היהודית והוא מקובל בסוציולוגיה ובהיסטוריה סוציולוגית. הוא כולל את כל אותן חברות שאמנם אינן פרימיטיביות אך אינן נמנות על החברות מהסוג שבו אנו חיים כיום. המילה ״מסורת״ היא הקובעת. האנשים המתחנכים בתוך החברה המסורתית סבורים שאבותיהם הנחילו להם את כל הדרוש לחיים בעלי משמעות הן במובן המעשי והן במובן העיוני. הפרט יכלכל את מעשיו ויקבע את התנהגותו על פי מנהגי אבותיו. במאה ה־18 היה עניין אחד יסודי משותף לכל ענפי החברה היהודית המסורתית, ליהודי התימני האשכנזי מגרמניה או הפולני: גם כאן וגם כאן מדובר באדם שעיקר שאיפתו הוא צידוקו הדתי, כיצד יזכה בעולמו: ואילו האדם המודרני – עיקר שאיפתו בתחום אחר, בתחום הכלכלה, בתחום רמת החיים וכד׳.

טעות היא להניח ש״החברה המסורתית״ אינה משתנה. דור הולך ודור בא, והשינויים מתרחשים לא רק במהלך חילופי הדורות אלא אף במהלך חייהם של בני הדור הוותיק. ״החברה המסורתית״ היא חברה שמתרחשים בה שינויים, אלא שאין היא חשה שהם מהותיים. היא משימה עצמה כאילו אין בה כל שינוי ותמיד תחפש במסורת בלבד צידוק להתנהגותה ולהתנהלותה. החברה המודרנית לעומתה, מבדילה בין תחומים שונים והישענותה על ערכים מן העבר, מן ההווה, או בעתיד היא פונקציה של היגיון ורלוונטיות. כשאנו אומרים ש״החברה המסורתית״ היהודית היא חברה דתית, פירושו של דבר שהתפיסה הדתית שולטת גם על נהלים של חיי היומיום ולמעשה על כל תחומי החיים.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

כך גם לגבי תחום החינוך. בעדות יהודיות מסורתיות תפקידו של החינוך הוא להעביר את הערכים המסורתיים מדור לדור ולהקנות לילד ידיעות מתחום היהדות. כל יתר הנושאים העוסקים בהכנה לפרנסה והכשרה לחיי המעשה נמסרים לסוכנים אחרים. בחברה המסורתית מתגבשים עולמו של הילד ומעשס דליטארכת מושגיו מתוך רשמים בלתי אמצעיים המציגים בפניו עולם שלם ובטוח.

 החינוך היסודי ב״חברה המסורתית״ מנחיל אמנם גם ידיעות פורמליות מתוך קריאה בספרים, אך עיקרו של כוח המסורת בא מתוך הקשר הבלתי אמצעי עם החברה שבתוכה הפרט חי. תהליך החיברות של הצעירים ודור ההמשך מתבצע בעיקר תוך חיקוי של התנהגויות בתוך המשפחה והשתתפות בפולחן היומיומי בבית הכנסת. בהגיעו לגיל המתאים לומד הילד במוסד החינוך הפורמלי של החברה – ה״חדר״.

 קבוצה נבחרת מבין הצעירים, העילויים ובני העשירים שביניהם, הגיעו ל״ישיבה״. מוסדות אלו עוסקים בהקניית ידיעות שהן בבחינת ערכי קיום לחברה, ותפקידם הוא הנחלת המסורת היהודית המיוחדת בדרגות שונות של תפיסה והפשטה. השלבים השונים ורמת החשיבות של תהליכי החינוך והלמידה ב״חברה המסורתית״ היהודית מדורגים לפי סדר, כשמטרת העל היא ידיעת התלמוד וההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״. ערך זה הוא הראשון במעלה בחברה כולה, אם כי מיעוט בלבד זוכה בו.

באירופה של המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נחשפה החברה המסורתית למודרניזציה בעקבות תהליכי האמנציפציה ותנועת ההשכלה. תהליך זה, שגרם ליציאת היהודים מהחברה הסגורה ולהשתלבותם בחברה האזרחית, ערער את שליטתם של המוסדות הקהילתיים וגרם למשבר במוסדות הרבנות וההוראה התורנית. השינויים הללו התפשטו מאירופה המערבית והמרכזית לריכוזי היהודים הגדולים שבמזרח היבשת והם היו תוצאה של שלושה תהליכים רבי עוצמה: המהפכה התעשייתית, העיור והניידות החברתית.

מושג השינוי הפך למילת מפתח לקיום האנושי והוא תפס את מקומו של מושג שימור העבר. האמונה החלה לפנות את מקומה להיגיון וכוחות פוליטיים וכלכליים הניעו במהירות את קריסת הסדר הישן ויצירת ״סדר חדש״ בעולם. ״הסדר החדש״ התאפיין במעבר מחברה פיאודלית ומשפחתית, לחברה שהקשרים בין חבריה הם חוזיים ומבוססים על רצון חופשי של האינדיווידואלים המרכיבים את הקהילה. חברות מסורתיות מכל סוג איבדו את הבקרה ואת יכולת האכיפה על חבריהן. ב״סדר החדש״ אנשים זכו באופן עקרוני לסטטוס של אזרחים שווי זכויות. המעמד החברתי נבנה כפונקציה של פועלו של האדם יותר מאשר על מוצאו, גבולות השבט והמשפחה התרופפו ומגמות אוניברסליות וקוסמופוליטיות החלו להתפשט ולתפוס את מקומן.

הסוציולוג פיטר ברגר, שחקר דרכי תגובה של חברות ותרבויות מסורתיות המתמודדות עם התרבות המודרנית, מאבחן שלושה דפוסי התנהגות עיקריים שהחברה המסורתית מאמצת במפגשה עם המודרנה: כניעה, הסתגלות, והתקוממות.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בדפוס הכניעה – התרבות המסורתית נכבשת באופן מלא על ידי התרבות המודרנית. התרבות המסורתית מתכחשת לעצמה ומתבטלת בפני התרבות המודרנית הנתפסת על ידי האזרחים בהתפעלות וביראת כבוד כשיא הציוויליזציה האנושית. העם היהודי בעת החדשה חווה דפוס זה כאשר הנצרות נתפסה כדת האזרחית של החברה המודרנית. דפוס הכניעה הביא להחלשת הזיקה לתרבות המסורתית ולהאצת תהליך ההתבוללות, שהתגבר גם בהשפעתן של תנועות אידיאולוגיות מהפכניות בעלות מגמות אוניבשס דליטארסליות.

אלה שללו את זהותם הדתית והלאומית של היהודים. בדפוס ההסתגלות קיים ניסיון לשמירת אמונים לשתי התרבויות ולמציאת דרך לשלב ביניהן כדי לקיימן יחד. דפוס ההסתגלות, כמו דפוס הכניעה, מחייב נקודות התאמה בין התרבות המסורתית לתרבות המודרנית. לפי ברגר, דפוס זה הוא השכיח ביותר בקרב הזרמים הנוצרים בעולם המערבי. הניסיון ההיסטורי של העם היהודי בעת החדשה מאשר את הנחתו של ברגר בדבר מרכזיותו של דפוס ההסתגלות.

מרבית התנועות היהודיות אשר התהוו בעת החדשה משתייכות לדפוס ההסתגלות – הן ביקשו לאמץ את החידושים ועם זאת לשמור על קשר כלשהו עם המסורת היהודית. בדפוס זה קיימות קבוצות רבות, דתיים וחילונים, לאומיים ולא לאומיים. בצד הדתי אפשר למנות את הרפורמים, הקונסרבטיבים, האורתודוקסיה המודרנית והרקונסטרקשיניסטים  (.(reconstructionists על הקבוצות הדתיות נמנים דתיים לאומיים – ציונים ולא ציונים. בצד החילוני ניתן למנות את הבונד, האוטונומיסטים, הלאומיות היהודית הטריטוריאלית והציונות על זרמיה הפוליטיים החברתיים והתרבותיים. מגוון כה רחב של זרמים מסתגלים מעיד על כך שההסתגלות יכולה להתבצע בדרכים רבות ומגוונות ואף סותרות.

הדפוס השלישי הוא דפוס ההתקוממות. בדפוס זה מתקיים ניסיון עיקש לשמר את התרבות המסורתית בשלמותה ולמנוע את חדירתה של התרבות המודרנית. לנאמני התרבות המסורתית אין ספק לגבי אמיתותה המוחלטת ועליונותה של מסורתם. אך בד בבד עם מאבקם הם מפתחים חרדה, שלעתים עומדת על גבול הפראנויה מפני היחשפות לתרבות המודרנית אשר נתפסת על ידם כבעלת עוצמה, מושכת ומפתה, ומזוהה עם היצר הרע. מנגנוני ההגנה שהקימו יהודים נאמני המסורת יצרו התבדלות והסתגרות של קהילות שלמות באופן פיזי וגיאוגרפי על ידי לבוש שונה, ובמידת האפשר גם שפה שונה מזו של החברה הסובבת. יהודים נאמני המסורת שהיו מפוזרים באירופה חשו שהם אינם מסוגלים להאבק בהשפעות העת החדשה אפילו בשכונותיהם הסגורות.

למרות בידודם בגיטאות וריחוקם מהאוכלוסייה הכללית, מצאו אותם תהליכי ״הסדר החדש״ בשורה הראשונה של המועמדים לאימוץ השינוי. כיוון שהיהודים לא היו קשורים לאצולת הקרקע ולמעמד שהיא מעניקה הם נגעו ב״סדר החדש״ מכל זווית אפשרית. האמנסיפציה ותהליכי ההתאזרחות גרמו לשיפור מעמדם החברתי, אך גם האיצו תהליכים של התמזגות והתבוללות. ההיסטוריון יעקב כ״ץ טוען, שדפוס ההתקוממות שעומד ברקע התפתחות האולטרא אורתודוקסיה היהודית קשור דווקא לערכים הדמוקרטיים שהתפשטו בעת החדשה.

יעקב כץ ופיטר ברגר שמים את הדגש על הפן הוולונטרי הקיים בהתנהגויות הפרט בעת החדשה. אזרחים, וכך גם יהודים, זכו למרחב תמרון בקשריהם עם הקהילה והציבור שבתוכו חיו. בשעה שהאינדיווידואל זכה להשתחרר מכבלי הקהילה, היתה הקהילה חייבת לקיים את סמכותה בצורה בלתי פורמלית באמצעות נורמות חברתיות, מנהגים ודרכים עממיות. מה שהיה מוכתב פעם על ידי הגורל הפך ב״סדר החדש״ לעניין של בחירה. אנשים בוחרים להיכלל במסגרת דתית מאורגנת, אך שום מכניזם חיצוני איננו מסוגל לשמור עליהם ולחייבם להישאר באותה מסגרת. משעה שההצטרפות למסגרת דתית הפכה עניין של בחירה חופשית, היהדות התורנית המאורגנת נאלצה להתמודד על מקומה ב״שוק״ הרעיונות. על כן ציידה את עצמה בתשובות ובכלים שהתאימו ביותר למה שהתרחש באותה עת לפי תפיסת עולמה. כך החלה להתגבש האורתודוקסיה ולאחר מכן האולטרא־אורתודוקסיה.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

היסטוריונים נוהגים לציין את הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ (1803) ופעולתו של הרב חיים מוולוז׳ין כנקודת ההתחלה במאבק של היהדות נגד המודרניזציה וההשכלה. לאחר מכן, במהלך המאה ה־19 ואמצע המאה ה־20 נוסדו עוד מאות ישיבות ליטאיות כדוגמתה והוקמה ״תנועות מוסר״, שהן הביטוי למאמץ הכולל של היהדות התורנית המאורגנת במאבק זה. היהדות התורנית המאורגנת במזרח אירופה בנתה מסגרות שס דליטאחינוכיות יחודיות אשר אפשרו לה לקיים את הערך הראשון והמשמעותי ביותר בהווייתה: ידיעת התלמוד, ההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים. לפעולה זו היה גם תוצר לוואי משמעותי – התגבשותו של גוף ״לוחמני״ הצועד בראש המחנה, שמטרתו מאבק בהשכלה, במתקני הדת ומאוחר יותר בציונות. במאבק זה כלולה גם ״הצלת״ החברה היהודית מנזקי העת החדשה באמצעות הצלת עולם התורה. פרופ׳ מנחם פרידמן הגדיר את המאמץ הזה כמאבק של החברה החרדית לעצירת ה״סחף״, שנעשה במהלך השנים והדורות על ידי עיצוב תרבות דתית המבוססת על ״חברת הלומדים״. לאחר שהקהילה היהודית המסורתית נחלשה והופיעו בה סימני התפוררות, תפסה הישיבה את מקומה. הישיבה מסמלת את החיים היהודיים במלואם. ב״ישיבה הקדושה״ לימוד התורה הוא ערך עליון והמנהיגות הדתית, ראשי הישיבות ואדמו״רי החסידים, הם ״גדולי התורה״. לתפיסתם, מעמד זה מעניק להם לגיטימציה להנהיג את העם היהודי לא רק במישור הדתי הפולחני אלא גם במישור המוסרי, הפוליטי והלאומי. משום כך, בתוך מכלול תהליכי החיברות והחינוך בחברה החרדית, המטרה החשובה ביותר היא הכשרת תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״.

חרדי או אולטרה־אורתודוקסי הינם מונחים שהסביבה טבעה על מנת להגדיר את הסקטור המסוים הזה. היהודים החרדים אינם מתייחסים לעצמם במונחים אלו, הם מכנים את עצמם ביידיש ״יידן״ (יהודים), או ״ערלעכער יידן״ (יהודים אמיתיים). סוציולוגים מגדירים אותם כפלח רדיקלי ביהדות אשר במשך הזמן זכה לכינוי אורתודוקסים או לאחר מכן אולטרה־אורתודוקסים, כשלמעשה מבחינה אידיאולוגית המושג אינו תואם את המהות. n״doxa״ (האמונה) אינה עומדת במרכז מעיניהם, והם מתמסרים לעיצוב דרכי ההתנהגות ומדגישים את יישום הריטואל. על כן המושג המגדיר אותם באופן מהותי צריך להיות ״orthopraxis״. מושג זה לא נקלט בשפתם של ההיסטוריונים, הסוציולוגים ואנשי מדע המדינה ורובם משתמשים במונח אולטרה־-אורתודוקסיה.

התגבשות התגובה של החברה המסורתית לשינויים המודרניים לא התרחשה בבת אחת. ריכוזי היהודים במערב אירופה נחשפו לשינוי במאה ה־19, ואילו יהודי פולין ורוסיה נחשפו אליו מאוחר יותר, בתחילת המאה ה־20. ככלל ניתן לראות שלכל קהילה היו תגובות ייחודיות להתפתחות החיים המודרניים. התגובות בקהילות גליציה, ליטא, רוסיה והונגריה אינן זהות זו לזו, והן שונות מאלה של הקהילות בצרפת, גרמניה, אנגליה, ארצות־הברית, צפון אפריקה ומרוקו.

גלי ההגירה הגדולים שנעו במאה ה־19 ובמאה ה־20 לארצות־הברית ולישראל גרמו לכך שיהודים דתיים רבים ממזרח אירופה מצאו עצמם מתמודדים עם שמירה על מסורת החיים הדתיים בתוככי החברה המערבית המודרנית. מציאות זו הביאה איתה שינויים שגרמו להתרופפות מסגרת החיים הדתיים בקהילה ובמשפחה כפי שהתקיימה עד אז באירופה. לאחר השואה חל שינוי בהרכב ובאופי האוכלוסייה היהודית שהיגרה לאמריקה. חלק משארית הפליטה שהיגרה ליבשת זו התיישבה שם עם רבניה וחסידיה, ישיבותיה הליטאיות ותלמידיהם. הם הגיעו לארץ אותה כינו ״גאלדענע מדינה״ (מדינת הזהב), אך למרות זאת חשו געגועים לחיים יהודיים מלאים כפי שחוו אותם בעולם הישן. כוונתם היתה לבנות מסגרות חיים דומות לאלו שהיו להם על אדמת אירופה. הם הקימו לעצמם שכונות נפרדות בערים הגדולות – ב״בורו פארק״ וב ״ ויליאמסבורג ״ בברוקלין, ניו־יורק ו״ניו־סקואר״ ברוקלנד. הם התבדלו בלבושם ובשפת הדיבור (יידיש), והתייחסו בבוז לחיים המודרניים ולחידושים שהאמריקאים יצרו. הם ראו עצמם כהמשך של יהדות אירופה שהוכחדה, שהיא לתפיסתם היהדות האותנטית היחידה. יהודים חרדים אלו מבדילים את עצמם לא רק מהגויים, אלא גם מיהודים שאינם נוהגים כמוהם, ובכלל זה יהודים מסורתיים. הם מאמינים שאורח חייהם היהודי הוא המשכה של שרשרת מסורתית שתחילתה באברהם, יצחק ויעקב, התמסדה על ידי מתן תורה בסיני ונמשכת עם מנהיגי הסנהדרין הגדולה והחכמים והרבנים עד היום. לתפיסתם, העבר הוא המורה הגדול והנכון, ההווה תמיד נחות ממנו והטוב היחיד שהעתיד יכול להבטיח הוא חזרה לעבר המפואר."

החרדים דוחים לחלוטין את אורח החיים המערבי ואת התרבות המערבית. לדידם לחיות על פי אורח חיים זה פירושו לחיות לפי ״חוקות הגויים״. חייהם מוקדשים לשמירת המסורת ולמלחמה בחיים המודרניים המערביים ובכל הנלווה להם. מלחמתם מתבצעת בלב ליבו של המערב, בתוך מרכזים אורבניים סוערים ביותר בהם אורח החיים המערבי מתנהל בשיאו.

היהודים החרדים אינם עוסקים רק במלחמה בתרבות הזרה, הם פועלים גם נגד כל שינוי או רפורמה בדת וממילא גם נגד גופים ואנשים שחותרים לרפורמה. הכרזת המלחמה כוללת לא רק את הדוגלים ברפורמה בדת, אלא גם את אלה שקרובים אליהם אך אינם מאמצים את השקפת עולמם במלואה. יתרה מזו, לתפיסתם מי שנותן לגיטימציה לתרבות המודרנית ופועל נגד ההתבוללות בלבד (האורתודוקסיה המודרנית) ממלא משימה אנטי יהודית. זאת מפני שהחיכוך של יהודים אלה עם התרבות החיצונית עשוי ליצור ״זיהום והדבקה״ של היהודים הנאמנים והמסורים. מלחמתם של חרדים אלה ראקציונרית באופייה ועוסקת בשלילה. הם עושים כל שביכולתם על מנת להתבדל מסביבתם ועוסקים כל העת במגננה והרחקת קהלם ובני הנוער מהשפעת סביבה זו. במערכת האיסורים שהופכת למרכיב מרכזי בדרך החינוך מושקעת אנרגיה רבה. המאבק מתקיים בכל החזיתות המאפשרות סגירת שערים, במטרה שאלו שנמצאים בחוץ יישארו שם ואלו שנמצאים בפנים לא ייצאו החוצה. יעד זה מהווה את מטרת העל האופרטיבית של קהילה דתית זו.

 

ש"ס דליטא – יעקב לופו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בעידן תקשורת ההמונים הקהילות החרדיות אינן יכולות למצוא מקלט גם בשכונותיהן הסגורות כיוון שהתרבות המודרנית ״תוקפת״ וחודרת לכל מקום, מערכות האיסורים התובעות להימנע מצפייה בטלוויזיהשס דליטא, מקריאת עיתונות כללית וחופשית ומשיטוט באינטרנט אינן תמיד אפקטיביות. לדידם, האמצעי האפקטיבי ביותר להתבדלות מצוי במה שמגדיר פרופ׳ עמנואל סיון, השכנוע המוסרי. קהילה שחוששת לגבולה ועלולה לאבד את חבריה לטובת קהילה שכנה בעלת כוח משיכה רב, ואין לה יכולת אכיפה או משאבים לתגמל את חבריה, תשתמש לחיזוק מסגרותיה באמצעי היחידי המצוי ברשותה, והוא כוחה המוסרי. חברה כזו תהיה שרויה תדיר במאבק מול החברה החיצונית.

מלחמת העולם השנייה והשואה שהתרחשה על אדמת אירופה, ובעיקר בריכוז היהודי הגדול של פולין ותחום המושב, גדעו באיבם את חייהם של מיליוני יהודים ואיתם מסורות רבות רבדים. החברה היהודית הדתית, שחלק גדול ממנה הושמד, היתה זקוקה לבנייה ושחזור ועל כן עסקה ועוסקת בהדמיית העבר. קבוצה זו יצרה לעצמה מיתוס של העבר כפי שהתנהל במזרח אירופה, שבו ה״שטעטל״ היה מקום אידיאלי ליהודים וללימוד תורה, לפני הופעת התנועות המודרניות וביניהן תנועת. ההשכלה. האידיאליזציה שעשתה שארית הפליטה לחיים במזרח אירופה הפכה למיתוס ״גדול מהחיים״. בזיכרון ההיסטורי של אותה עת הרבנים היו צדיקים וגיבורים ואילו ה״משכילים״ היו רשעים מוחלטים. בדברי המשחזרים האמת ההיסטורית אינה חשובה, עצם העובדה שבין היהודים היו גם מינים או כופרים ושלא כולם למדו תורה אינה משמעותית. במעשה השחזור והבנייה המחודשת של העולם שנכחד דיברו על היסטוריה שעבודם היא האמיתית ואותה הם רוצים להנחיל לדורות הבאים.

אולם בקרב יהודים אלו התעוררה בעיה, לא רק העבר נמחק אלא גם המורים המנחים והמנחילים נעלמו איתו. בשל כך נוצרו מצבי מבוכה רבים וקהילות שלמות לא ידעו כיצד עליהן לנהוג. המסורת שבמשך אלפי שנים התקיימה ברציפות על ידי העברה וחיקוי היתה זקוקה עתה לבסיס אחר וללגיטימציה אלטרנטיבית. באמצעות חלל זה שנוצר, חדר הטקסט הכתוב לחיי הדת והיווה בסיס לגיטימי חדש. אמנם ההלכה הכתובה שימשה מאז ומתמיד דרך חיים והטקסט הכתוב היה כ״מולדת ניידת״ ליהודים, אולם בעקבות השואה והכחדת הקהילות, נוצר צורך לביסוס למדני וטקסטואלי של מנהגים רבים שהשתרשו במשך השנים במסורת על ידי העברה בעל פה. הרב פרופ׳ חיים סולובייצ׳יק טוען שמהות השינוי המרכזי שחל ביהדות הדתית בדור האחרון היא התפקיד החדש והמפקח של הטקסטים בחיי הדת.מתוך היכרות אישית, וכמי שהתבגר בתוך החברה האורתודוקסית, הוא מאבחן שינויים רבים המתרחשים באורח החיים החרדי, שהמתבונן מבחוץ יתקשה לגלותם. את הכיוון החדש הבולט בכל הרבדים הוא מגדיר ׳the swing to the right״ או בלשון אחרת ״חומרות לקווד או בני ברק״. שינוי זה נבע כתוצאה מהכחדת דור שלם שאמור היה להנחיל מסורות בעל פה, ובמקומו מילאו את ״תפקידו״ טקסטים כתובים. הטקסטים מטבעם יותר נוקשים ובעלי אופי יורידי, על כן האווירה שהם משרים היא של חומרה וקפדנות. מצב זה נתקבע וסחף את מעגלי האורתודוקסיה על כל מרכיביה ובעיקר את הדור הצעיר.

הרב פרופ׳ סולובייצ׳יק טוען, שהתבוננות בעין בוחנת מקרוב מגלה שלא מדובר בהעתקת המסורת שהיתה, אלא ב״יצירת מסורת חדשה״ המשתמשת בכל אותם חומרים שנותרו מהמסורת, אך בונה אותם באופן אחר. זו רקמת חיים שעל פניה נראית מקובעת ושמרנית, שכל שינוי בה הוא בחזקת ״אסור מדאורייתא״, אבל בפועל היא משתנה. לשינויים יש דינמיקה פנימית ויכולת התאמה, ואלה מנווטים את אורח החיים לתנאים החדשים המודרניים ומוצאים פתרונות לצרכיה המעשיים והרוחניים של הקהילה.

מעט מאוחר יותר, ובמקביל לתהליכים אלו שהתרחשו בקרב היהודים במזרח אירופה, בארצות־הברית ובארץ־ישראל, נפגשו יהודי מרוקו עם תופעות של העת החדשה, וגם בקהילה זו התגבשה תגובתה של החברה היהודית למודרניזציה. מתי חלו השינויים בחברה היהודית במרוקו שהיתה ״חברה מסורתית״? היסטוריונים מצביעים על נקודות המפגש עם המודרנה מאז תחילת שנות השלושים של המאה ה־19, עם חדירת הצרפתים לצפון אפריקה, או מחדירת רשת ״אליאנס״ למרוקו ב־1862, או החלת הפרוטקטורט הצרפתי בה ב־1912.

הכיבוש של צפון אפריקה על ידי ארצות אירופה הוביל לשורה של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים כגון: עיור מהיר, תיעוש ושינוי בדפוסי התעסוקה, שיפור בתנאי התברואה ועלייה בגידול הטבעי. ליבו של השינוי התמקד בהפצת החינוך המערבי, בעיקר באמצעות החברה הצרפתית ״אליאנס״, והיווצרות דפוסים חדשים של מוביליות חברתית. רוחות חדשות החלו לנשב ובישרו את תחילתם של תקופה וסדרי חיים חדשים שישפיעו על החברה היהודית ויגרמו בה לזעזועים.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

 

המוסדות הקהילתיים במרוקו כשלו והתערערו בהתמודדותם עם השפעותיה של המודרניזציה. כארבעים וחמש שנים בלבד עברו מיום החלת הפרוטקטורט ועד ביטול השליטה האירופית במרוקו והגירת קהילה זו לשני מרכזיה הגדולים – ישראל וצרפת. קהילת יהודי מרוקו לא הצליחה לייצב את המבנה השס דליטאפנימי שלה ומוסדותיה הקהילתיים במהלך שנים אלה וכשל זה היה בעוכריה.

אין ספק שגורם הזמן מילא כאן תפקיד מכריע, אך היו בצירו גם התרחשויות נוספות שהביאו למטמורפוזה של חיי הדת והמסורת של בני תורה רבים מקהילה זו כפי שיסופר להלן.

המחקר ההיסטורי וההיסטוריוגרפיה של יהדות מרוקו בעת החדשה עסקו בחדירת החינוך המודרני והשינויים שחולל במרוקו, בתהליכי ההתמערבות והתרחקות היהודים מסביבתם, בתנועה הלאומית ובציונות, בעלייה, בקליטה ובקשיי ההסתגלות של תפוצה זו במדינת ישראל. מה שלא נחקר ולא נכתב הוא ההיסטוריה של בניית התגובה האולטרה אורתודוקסית של בני תורה ממרוקו למודרניזציה. תגובה זו, התואמת את דפוס ההתקוממות, לא דמתה במכניזם שלה למה שהתרחש בחברה הדתית של יהודי מזרח אירופה שהיגרו לאמריקה, לאירופה ולמדינת ישראל. בני תורה במרוקו לא השתמשו ב״חומרים הישנים״ שקיבלו מאבות אבותיהם לבניית יצירה חדשה ומותאמת לחיים המודרניים במערב (בעיקר במדינת ישראל ובצרפת), כפי שעשו עמיתיהם החרדים ממזרח אירופה. רבים מהם אימצו וחיקו במלואה את ״היצירה החדשה״ של החברה המסורתית האולטרה אורתודוקסית של מזרח אירופה ונטמעו בתוכה לחלוטין, תוך נטישת מסורות אבותיהם. יהודים בני מרוקו ויהודים ספרדים אחרים, חיים כחרדים ליטאים (בעיקר) במדינת ישראל ובפזורה היהודית במערב. כיצד זה קרה?

הערות המחבר : אביטבול מיכאל (תשמ״ו). ״תהליכי מודרניזציה והתפתחות בעת החדשה״. בתוך: אטינגר שמואל (עורך). תולדות ד׳יד׳לדיע כארצות האסלאם. ירושלים: מרכז שזר. כרך ב/ עמי 381.

מחקריהם של מיכאל לסקר ואהרון רודריג עוסקים בעיקר בחינוך וברשת ״אליאנס״; מחקריהם של מיכאל אביטבול, אליעזר בשן, ירון צור, חוקרים את יהדות מרוקו בעת החדשה: מחקריהם של משה שוקד ושלמה דשן, ומשה ליסק, כותבים על עלייתם למדינת ישראל, וקשיי ההסתגלות החברתית והתרבותית. חוקרים נוספים רבים עסקו בחקר קהילה זו. 

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פרק ראשוןשס דליטא

חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 – פעילותו של הרב זאב הלפרין

השינוי שהתגבש בחברה המסורתית במהלך מאבקה במודרניזציה במאה ה־19 בא לביטוי מובהק ביותר בהתהוותה של הישיבה הליטאית בליטא ובמזרח פולין. תהליך זה קשור לשני תחומים מרכזיים בתולדות עם ישראל בעת החדשה: תגובות שמרניות למודרניזציה ודרכי התפתחותם של מוסדות חינוכיים. אותו תהליך התקיים גם בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־20.

בליטא ובמזרח אירופה הוא החל להתרחש בשנת 1803 עם היווסדה של ישיבת וולוז׳ין, ונמשך עד מלחמת העולם הראשונה. המהפכה הבולשביקית והתפתחותה המואצת של התנועה הציונית בקרב הקהילות היהודיות במזרח אירופה, גרמו לשינויים בעולם לומדי התורה שהתקיים במתכונתו ה״ליטאית״ כמאה שנים. כתגובה לשינויים פתחו נאמני התורה במלחמה קנאית לקיומם והישרדותם בעולם שכאמור החלו לנשב בו רוחות חדשות. מאבק זה קיים ונמשך עד היום.

כמאה שנים לאחר שהשינויים במזרח אירופה החלו להתפשט וערב מלחמת העולם הראשונה, החל תהליך דומה בקרב הקהילה היהודית במרוקו. ברקע עומדים שני אירועים היסטוריים חשובים שיצרו עמו יחסי גומלין: הראשון הוא, כאמור, החלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912, והשני הוא ייסוד הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (יוני 1912). האגודה שמה לה מטרה להדק את שורות היהדות האורתודוקסית בכל הקהילות ולהאבק בכל כוחה ב״מתקנים״ למיניהם, בהשכלה ובתנועה הציונית. המאבק העיקרי התחולל על נפש הנוער, והאמצעי היה העמקת והרחבת החינוך היהודי בנוסח ״ישראל סבא״.

כשמדובר בתהליכים חברתיים או תרבותיים וההשפעות הנובעות מהם, קשה בדרך כלל להצביע במדויק על נקודת זמן בה הם החלו. אולם התגובה השמרנית באפיוניה המזרח אירופיים, שהתפתחה במרוקו נגד המודרניזציה, קשורה ללא ספק להגעתו של הרב זאב הלפרין לארץ זו ב־1912. הרב, שהוכשר בישיבת ״עץ חיים״ מוולוז׳ין, הגיע למרוקו ושינה את שיטות לימוד התורה שהיו נהוגות בה במשך דורות. בנוסף הוא הביא איתו רוח מלחמתית נגד רשת ״אליאנס״ שייצגה את התרבות הצרפתית ואורח החיים המערבי, ומצאה לה נפשות בקרב רבנים ובקרב הציבור הרחב. פעילותו של הרב הלפרין מצאה לה סדן בקרב קבוצה שמרנית במיוחד שהתרכזה בפנים הארץ – בערי המרכז שבמרוקו.

לאחר השואה, בעקבות פעילותם של רבנים ליטאים במרוקו, התחדשה התגובה השמרנית בקרב יהודי מרוקו. הזרעים שהוטמנו בתחילת המאה בידי הרב זאב הלפרין, הניבו תגובה שהואצה וקיבלה תפנית דרמאטית מתוך הדחף והלהט לשקם את עולם התורה שחרב בשואה. פעילות זאת לוותה ברפורמה בחינוך בנוסח הישיבות שנוסדו בליטא, ובמקביל במאבק בהשכלה, באורח החיים המערבי ובסוכניו. הפעילות לא פסקה עם יציאתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים מהמגרב, היא גדלה והתפתחה באופן סמוי בשנות השישים והשבעים בתהליך הקליטה מחדש של יהודים אלו בשני הריכוזים החדשים – ישראל וצרפת. בשנים האחרונות פרצה התגובה השמרנית בעוצמה בכל אחת מהקהילות בנסיבות ובאפיונים המיוחדים לה.

לחורבן עולם התורה במזרח אירופה היתה השפעה מכרעת, כפי שנראה, בעיצוב היהדות החרדית של קהילת יוצאי מרוקו בימינו ואיתה היהדות הספרדית בכלל.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על שס דליטאעולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

א. האולטרה אורתודוקסיה במאבק מול ״אליאנס״

יש לראות את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 בהקשר הרחב של המאבק הכולל שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״. בתוך ההגדרה ״אויבי היהדות״ מצויה גם ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה ומחלוצות החינוך המודרני בארץ־ישראל וב״יישוב הישן״. המפגש של יהודי מרוקו עם המודרניזציה נערך תחת חסותה של צרפת הקולוניאלית ותחת כנפיה של התרבות הצרפתית, שראתה את עצמה בעת ההיא כציוויליזציה המתקדמת ביותר ביקום. סוכנת התרבות הצרפתית בקרב היהודים היתה חברת ״אליאנס״.

רשת ״אליאנס״ הוקמה על ידי יהודים צרפתים בפאריז בשנת 1860. מטרתה המוצהרת היתה לשפר את מצב היהודים בעולם באמצעות עזרה פוליטית, תרבותית וכלכלית. היהודים בצפון אפריקה לא נשארו אדישים ל״קסמיו של המערב״ והגיבו בחיוב רב לסיוע יהודי צרפת התרבותיים. גולת הכותרת של שליחות תרבותית זו היתה הקמת רשת בתי ספר ומוסדות חינוך בכל הפזורה היהודית בארצות האסלאם ואגן הים התיכון. סגל ההוראה של ״אליאנס״ דבק במשימתו בקנאות, והשליחות להפצת תרבות צרפת הפכה למעין פולחן. בית הספר הראשון של ״אליאנס״ בצפון אפריקה נפתח במרוקו בעיר תיטואן ב־1862, כשנתיים לאחר הקמת החברה. עוד לפני כינון הפרוטקטורט (1912) פתחה ״אליאנס״ עשרים וחמישה בתי ספר בשלוש־עשרה נקודות יישוב, ולאחר כינונו נפתחו עוד עשרים ואחד בתי ספר בתשע־עשרה נקודות יישוב נוספות. בשיאה היתה רשת ״אליאנס״ פרושה בשלושים ושניים יישובים במרוקו כשבבעלותה פעלו ארבעים ושישה בתי ספר.

מאז ש״אליאנס״ החלה את פעילותה החינוכית במרוקו נוצר קונפליקט בינה, כמטפחת החינוך האירופאי המודרני, לבין מטפחי החינוך היהודי המסורתי. הקונפליקט שהיה מובן בנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות ששררו בקהילה היהודית במרוקו, קיבל תפנית והקצנה לאחר שהרב זאב הלפרין התיישב בה. הקונפליקט באופיו החדש נמשך לאורך כל המאה ה־20 עד ימינו, ולמעשה לא הסתיים גם לאחר היציאה הגדולה של יהודי צפון אפריקה מארצותיהם. לטעמם של החרדים ״אליאנס״ כרוכה עד היום בעבותות היסטוריים עם מה שהם מכנים ״אוייבי היהדות״, והיא משמשת נושא שרבנים שואבים ממנו דוגמאות ל״נזקים״ שנגרמו ליהדות הספרדית. הקונפליקט ההיסטורי היה בלתי נמנע מעצם מטרותיה הכוללניות של ״אליאנס״, אשר שאפה ליצור שינוי מהותי בחברה היהודית המסורתית, כשמולה עמדו מטפחי החינוך היהודי הדתי הלוחמני ושמרו בכל מחיר על הקיים.

הערת המחבר : ראו להלן בפרק הרביעי את התבטאותו של הרב שך לגבי אי בשלותם של יהודים ספרדים להנהגה. יש לציין שלא כל מטפחי החינוך המסורתי ראו ב״אליאנס״ אויב וכמי שגרמה נזק ליהודים ממוצא ספרדי. הרב יעקב משה טולדנו, כותב דברי שבח ל״אליאנס״ בספרו(תשמ״ט),נר המערב – תולדות ישראל במרוקו. ירושלים: הספריה הספרדית. עמי רפ״ח.

״אליאנס״ ביקשה להקנות בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון השכלה באמצעות רשת בתי ספר. מפעילי בתי הספר התכוונו לחרוג ממשימת ההוראה כבלעדית וחתרו להפצת ערכי הציוויליזציה המערבית כפי שנתפסו באידיאולוגיות של האמנציפציה. כך ניסחה ״אליאנס״ את מטרותיה: ״משיהפוך היהודי לאיש המערב ולבן תרבות, יהיה לאזרח הגון וישר של הארץ שבה הוא חי. המודל הוא היהודי המשוחרר המודרני של אירופה המערבית״.

לחברת ״אליאנס״ לא היו ספקות לגבי עליונות התרבות המערבית בכל שטחי החיים. הנחלת תרבות זו היתה לתפיסתה הדרך לקדמה והאמצעי היחיד לרגנרציה של היהודי המזרחי ה״מנוון״. קריאת תיגר זו על היהודי ״המזרחי המנוון״ היא גם קריאת תיגר על החברה המסורתית ודרך החינוך שלה.

״אליאנס״ ביקשה באופן מוצהר, למצוא לפי הבנתה את שביל הזהב בין תביעות החיים המודרניים לבין התחשבות במסורת העתיקה. אולם עצם הרגנרציה שביקשה לחולל התבססה על ביקורת קשה של החברה המסורתית, על האמונות הטפלות שדבקו ביהודים המקומיים ובקנאותם החשוכה של הרבנים. בין המורים של ״אליאנס״ לבין הרבנים שררה יריבות על עיצוב נפש הדורות הבאים כאשר כל צד מאמץ לו אידיאולוגיה שונה לחלוטין.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר משס דליטא-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:

 גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…

     את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.

אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.

בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.

עמוד 1 מתוך 41234

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31