מורשת יהדות מרוקו

יג. עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים

קשה לעקוב אחר עמדת הרבנים המקומיים כלפי הרבנים האשכנזים כיוון שאין כמעט התבטאויות מתועדות. כשהודפסו הפרסומים והדוחות הראשונים על פעילות ״אוצר התורה״ הופיעו בתוכם ״תעודות הרבנים״. אלו הם מכתבים שבהם מברכים הרבנים המקומיים את מוסדות ״אוצר התורה״, את היזמים, את הרבנים ואת בעלי התפקידים שנטלו חלק פעיל בהקמת רשת המוסדות. הסגנון והסדר דומים למדי בכל הברכות, בדרך כלל משבחים הרבנים את התורה, מספרים על עברה המפואר של מרוקו, ועל כך שלמרות הצרות והרדיפות היא לקחה חלק נכבד ביצירת המורשת הרוחנית של העם היהודי. בהמשך הברכות מתואר המהפך שחל עם כניסת המודרניזציה ונמנות הנפלאות שבהקמת ״אוצר התורה״.

כולם ללא יוצא מן הכלל מברכים את ה״גביר״ יצחק שלום מניו־יורק, ואת סגנו יוסף שמאע מירושלים. לא כל הרבנים מזכירים את פועלם של הרב קלמנוביץ והרב עבו, ושמם אינו מופיע בכל הברכות לצד שמותיהם של יצחק שלום ויוסף שמאע. לעומת זאת הם מזכירים ומהללים בעלי תפקידים מקומיים ברשת ״אוצר התורה״, הרב שלמה ילוז המנהל, סגנו מוריס יפרח והגזבר יצחק אלמליח.

עיון מעמיק ב״תעודות הרבנים״ מעיד על כך שהרבנים המקומיים גילו רגישות בענייני ציבור, ובשעה שבירכו מוסדות וארגונים, הקפידו ביותר שלא לשכוח או לפגוע במי מנושאי התפקידים. סביר להניח שזהירותם רבה כשמדובר בטקסט כתוב ובפרסום רשמי של ״אוצר התורה״ עצמו. עובדה היא שלא פסחו על בעלי תפקידים מקומיים, ולו גם על הזוטרים שביניהם. כיצד קרה אפוא שהתעלמו מדמויות מרכזיות שהקימו וניהלו את המפעל החינוכי הזה, הרב קלמנוביץ והרב עבו, או הרב וולטנר?

יש להניח שחלק מהרבנים המקומיים התנגדו לפעילות של הרבנים האשכנזים. עובדה היא שאיש מקרב הרבנים המקומיים לא עמד בראשו של אחד המפעלים החינוכיים החדשים שהוקמו במרוקו על ידי אנשי ״אוצר התורה״. כל ניסיונותיו של הרב קלמנוביץ למנות אישיות רבנית מקומית בעלת שם, שתעמוד בראש רשת ״אוצר התורה״, נתקלו בסירוב. העיתון יתד נאמן, שמספר את ההיסטוריה של אותם הימים מנקודת ראות הירואית, מתאר את פנייתו של הרב קלמנוביץ לרב דוד עובדיה בנידון:

ר׳ אברהם נזעק. הוא היה כאוב מאוד והוסיף לעבוד בכל כוחו להשגת תלמידי חכמים שיעזרו ל״מפעל״ ויטו שכם לזכות את ישראל. ר' אברהם שיגר מכתבים לאחד ומיוחד מרבני מרוקו – הגאון רבי דוד עובדיה שליט״א, אב״ד צפרו. מקולמוסו הוא מטיף רשפי אש ומוסיף גם לכתוב שם פרק יסודי בהלכות ההצלחה. ואלו דבריו: ״נא להשיבני ולהודיעני מכל עבודת ׳אוצר התורה׳ בכל המדינה אשר זכיתי לייסד בעמלי ודמי לבבי ונפשי ומסרתי נפשי על זה, ובעוה״ר נתרופף מאוד. והסיבה היא שחסר אדם גדול בתורה ויראה היודע פרק בחינוך שיעמוד בראש התנועה לנצח על העבודה וגופא אחרי ראשו גרירא. ומתפלא אני על הוד כבודו שלא חפץ לקבל עליו להיות מנהל ראשי שכדאי להיברא בשביל זה – ועל זה אמרו חז״ל יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת״. ( יתד נאמן-המוסף לשבת, פרשת בלק תשנ"ז עמ' 17)

השתדלותו לא נענתה והרב קלמנוביץ נאלץ להביא צוות רבנים שאינם מרבני המקום, את הרב משה רייכמן, הרב משה לסרי והרב יצחק מאיר לוי, שינהלו את ״אוצר התורה״.

כשנפתח בקזבלנקה, ב־1946, בית המדרש למורים לעברית על ידי ״אליאנס״, למדו בו יצירות מן הספרות העברית המודרנית של משה מנדלסון, ביאליק, היסטוריה ולימודי מסורת. בית המדרש הזה זכה לתמיכה מלאה ומרשימה מצד החוגים הרבניים המקומיים ועל ידי כך עלתה יוקרת ״אליאנס״ עוד יותר. אפילו הרב שאול אבן דאנן, נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, שיבח את בית המדרש ואת בוגריו שהחלו ללמוד במוסדות ״אליאנס״. בתפיסת עולמם של הרבנים קלמנוביץ, ליבמאן, חייקין, וולטנר ושניידר גישה חיובית כלפי ״אליאנס״ גובלת כמעט במעשה כפירה.

בדיוני ״מועצת הרבנים״ בלט רצונם של רבני המקום להסתייג מהסגנון הנהוג ברשת ״אוצר התורה״. בשנת תשי״ב (1952) הקימה ״מועצת רבני מרוקו״ מדרשה לרבנות ודיינות שבה קיוו להכשיר רבנים ודיינים בעלי השכלה רחבה. בהקמת המדרשה הושקעו מאמצים רבים: תמיכה כספית ממשלתית והקצאת מורים לצרפתית, סיוע צמוד של מוריס בוטבול ופקידים צרפתים אחרים, וכן מתן אכסניה נוחה ללימודים בתוך המבנה של המכללה המרוקאית ללימודים גבוהים. גם משרד החינוך והתרבות של ממשלת ישראל נתבקש לסייע, ושלח באמצעות המחלקה לחינוך תורני של הסוכנות היהודית מורה ברמה גבוהה. גויסו רבנים ידועי שם – דוד לסרי מהעיר סאלי והרב משה מלכה כמלמדים. תוכנית הלימודים שנערכה על ידי רבני בית הדין הגבוה, נקבעה לשש שנות לימוד, וכללה גם לימודי קודש וגם לימודי חול. למרות תנאי ה״חממה״ שהוענקו ל״מועצת הרבנים״ בניסיונם האחד והיחיד להקים ולנהל פרויקט חינוכי גבוה, התוצאה היתה שבשנה הראשונה גויסו למדרשה עשרה תלמידים ובשנה השנייה נוספו עוד תשעה תלמידים. למעשה היה זה כישלון. המשפט העברי בקהילת מרוקה עמ׳ נ״ג. הערת עורכי הספר: עמאר משה, עצור אליהו, וגבאי משה.

באותם הימים הקים הרב וולטנר את הישיבה הגבוהה ואת קריית החינוך הדתי בטנג׳יר. בהתייחסו לשאלה מדוע לא צלח הניסיון של ״מועצת הרבנים״ בהקמת המדרשה לרבנות ודיינים במרוקו, ענה: להגיד שיצאו משם רבנים גדולים אני לא יכול. לקחו תלמידים והבטיחו להם שיהיו מסודרים בחיים. הם לא היו מורגלים לעניין הישיבות. ישיבה עבורם פירושה לשבת בבית הכנסת ולהתפלל.

ולשאלה מדוע בעת דיוני המועצה הרבנים המקומיים כמעט ולא התייחסו למפעלי החינוך של ״אוצר התורה״, ענה הרב וולטנר: לא היה להם קשר עם מה שעשינו, הם לא היו מעוניינים בזה. במשך עשר שנים הנשיא הרב שאול אבן דאנן בא פעם אחת לבקר בישיבה בטנג׳יר, שהה שעתיים והלך. זה הכל.

הסבר אחר השמיע הרב שלום משאש. לשאלה מדוע הרבנים המקומיים לא הקימו ישיבות כמו אלה שהקימו הרבנים האשכנזים, ענה: ״היהודים חיו במחשבה שילכו משם ולכן לא עסקו בהקמת ישיבות גדולות״.

גישתם השונה של הרבנים המקומיים לחינוך היהודי היא שגרמה להימנעותם מקבלת עזרה בניסיון ובכוח אדם שעמד לרשות ״אוצר התורה״. לא היתה זו התבדלות, כמו זו שאפיינה את רבני ״אוצר התורה״, אלא כהגדרת הנשיא שאול אבן דאנן:

דאגתנו היתה בראש ובראשונה להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי׳ גם כל שכבו׳ הקהילה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.- המשפט העברי בקהילות מרוקו. עם׳ 291.

האם ניתן להסיק מכך שרבני מרוקו לא הפריעו לפעולות רשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים שפעלו במרוקו, אך גם לא היטו שכם לעזור להם מפני שהתנגדו לסגנונם הקיצוני?

אחד ההסברים האפשריים להבדלי התנהגות בין רבני המקום לבין עמיתיהם האשכנזים המתבדלים מצוי ברקע ההיסטורי השונה של שתי הקהילות שממנו התפתחה מנטליות שונה. באירופה הנוצרית ניצבה העדה היהודית מול יריבתה משכבר הימים, כשאחד מיעדיה התיאולוגיים היה העברת היהודים מדרכי האמונה הישנה לדרך הנוצרית החדשה. כשחברת הרוב הנוצרית עברה בעת החדשה מטמורפוזה והופיעה כסוכנת של טמיעה תרבותית באמצעות תהליכי האמנציפציה וההשכלה, נוצרו נסיבות שהובילו את העדה היהודית לטמיעה והתבוללות בחברה זו. תגובת הרבנים והחברה האורתודוקסית לתהליך זה היתה העמקת ההתבדלות וההתנתקות מחברת הרוב הנוצרית, והתרחקות עד כדי קרע מחוגים בעדה היהודית אשר נפתחו לתהליכי המודרניזציה.

לעומתם, הרבנים במרוקו לא חששו שעדתם תיטמע ותתבולל בחברת הרוב המוסלמי, על כן לא חששו כל כך מסוכני המודרניזציה המערבית שעלולים היו לשמש זרז להתבוללות והיטמעות. חברת הרוב האסלאמית לא ניסתה מעולם להעביר את היהודים לאמונת האסלאם והתייחסה אליהם בסובלנות שנגזרה מתוך אמונתה הדתית. היא אף העניקה ליהודים סוג של הגנה כ״דימים״. הרבנים חששו מפני התרחקות מהדת ומהמסורת, מהשפעת החילון ומפגיעה ברקמה המשפחתית והקהילתית, אך לא מהיטמעות ואובדן זהות כללי. השפעת המודרניזציה לא נתפסה בעיניהם כאסון שעלול למוטט את הזהות היהודית, כפי שנתפסה על ידי עמיתיהם האשכנזים. הם ספגו את המציאות החדשה תוך כדי כיבוד המצוות הדתיות, שמירה על המסורת ותפיסת עולמם היהודית. רבנים שנשאלו מדוע תגובת רבני המקום נגד פעולות ״אליאנס״ לא היתה נחרצת כמו זו של האשכנזים, ענו שלאשכנזים יש היסטוריה של מלחמות בנצרות, שרצתה להעבירם על דתם, ולכן הם פיתחו רוח לחימה בלתי מתפשרת. לספרדים לא היתה היסטוריה כזו ועל כן פעלו בהתאם.

הסבר זה מבהיר גם את המנטאליות, שממנה נגזרו עמדותיהם והתנהגותם של רבני מרוקו. יחסם של חכמי ישראל במזרח התיכון ובארצות האסלאם כלפי תופעות שונות בחיים היהודיים וכלפי תהליכי המודרניזציה היה הרבה יותר סובלני מזה האירופי, וגישתם לשינויים שהזמן גרם היתה נינוחה יותר.

הסבר נוסף נעוץ בעובדה שלמרות הרפיון ואי ההקפדה הדקדקנית בקיום המצוות והנהגים המסורתיים, לא חדלה הדבקות הבסיסית של הציבור הספרדי/מזרחי באמונות היסוד היהודיות ובאלוהים, ועל כן לא ניכרה בקרב חכמי הדת כל תוקפנות דתית.

מכלול סיבות זה יצר אווירת השלמה ופטאליזם וציפייה לישועת שמים. יתר על כן, הם גילו פאסיביות שנבעה מגישה עממית מושרשת שאומרת: ״קץ שם לחושך״ שפירושה הוא, שעל פי הקבלה הזמן יגרש את החושך. משמעותה המעשית היא שצריך לחכות בסבלנות, הרשע יעלם מעצמו ואין צורך לנקוט ביוזמות ובפעולות לסיכולו.

לסיכום פרק זה ניתן לומר, שהרבנים המקומיים לא הפריעו לרשת ״אוצר התורה״ ולרבנים האשכנזים ותלמידיהם, חניכי האסכולה הליטאית, לכבוש את פלח החינוך הדתי ו״להציל״ את עולם התורה של יוצאי מרוקו. אך הם גם לא עזרו להם במשימה זו.

לאחר יציאת היהודים ממרוקו ומארצות המגרב וקליטתם בעיקר במדינת ישראל ובצרפת, נמשך תהליך ההשפעה הליטאית והטמעתם של בני התורה ממוצא מרוקאי בעולם התורה הליטאי. תהליך זה התרחש תוך כדי קשיי קליטה קשים שחוותה העדה המרוקאית במדינה ישראל הצעירה ובעולם התורה הליטאי.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004– עמדת הרבנים המקומיים כלפי האשכנזים-עמוד 129

פרק שלישי: ״ספרדים ליטאים״

א. ״הספרדים הליטאים״

בספר שראה אור לזכרו של הרב משה שניידר, מייסד ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, כותב גדליהו שניידר (בנו של הרב משה): …

משנת תשי״א (1951) ואילך, החלה הישיבה לקבל בחורים ממרוקו, שוב בעבודתו המסורה של הרב זיידל (סמיאטיצקי). למרות קשיי הלשון והחינוך (רבנו מסר נפשו עליהם שילמדו לדבר יידיש ולבסוף הוצדק ע״י הניסיון) הצליחה הישיבה להעמיד התלמידים האלה על דרך התורה ברוח הישיבות. הרבה טיפול אישי הושקע בזה, אבל כנגד המסירות נפש כך היתה ההצלחה, מהבחורים האלה נעשו מופלגים, הידועים לשבח בעולם התורה. יש מהם היום כבר מורים ומדריכים ליהדות הספרדית, ויש מהם תלמידים מצוינים בישיבות הגדולות של א״י ובכמה כוללים חשובים, שהוצרך לעשות עבורם הגדרה חדשה: ״הספרדים הליטאיים״.- שניידר גדליהו (תשכ״ה). ״פרקי תולדה״. בתוך: ספר הזיכרון לכ^' ר׳ חיים משה יהודה שניידר. בני ברק. עם׳ כ״ג

אין ספק שהרב גדליהו שניידר היטיב להגדיר בשתי מילים את אשר התרחש בימים ההם בעולם התורה של הספרדים ובעיקר בעולמם של בני מרוקו. חיפושיו אחר הגדרה חדשה, בשנת 1965, מעידים שלהערכתו כבר קיימת מציאות חדשה שמחייבת הגדרות מתאימות: בני תורה שמוצאם או מוצא הוריהם ממרוקו, ואילו דרכי לימוד התורה, אורחות חייהם, יחסם לסביבה והשקפתם מתנהלים בנוסח בני תורה מליטא.

״הספרדים הליטאים״ אינם קבוצת אנשים הומוגנית וניתן לאתר בקרבם קבוצות שונות. גם בתוך הקבוצות עצמן קיימים תמהילים שונים המורכבים מ״האסכולה הליטאית״ בה התחנכו, לבין המזיגה האישית שעשה כל אחד מהם עם מסורת בית אבא. התמהיל מושפע ומעוצב גם על ידי סביבת המגורים בה בחר כל אחד מהם לחיות, אם בבני ברק, או בקריה החרדית קריית ספר, או בהר נוף בירושלים, או באופקים שבנגב. אולם ניתן להצביע על קווים משותפים ל״ספרדים הליטאים״ בכל אחד מהמקומות, ובכלל זה בקהילותיהם בחו״ל, כגון קהילת הרב בוסקילה בניו־יורק, או הקהילות בפאריז, סרסל, כרתיי, שטרסבורג וניצה בצרפת.

אורח חייהם של ״הספרדים הליטאים״ עוצב בעיקר בתקופת לימודיהם בישיבות הליטאיות. לאחר מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות הארבעים, פיתחו הישיבות שקמו מחדש אורחות חיים בהתאם לרוח תנועת המוסר אליה השתייכו. השורדים השקיעו עבודה חינוכית אינטנסיבית לשחזור חלק מאורח חיי הישיבות כפי שנשתמר בזכרונם.

אורחות חיים אלה מתנהלים לפי מנהגים שהתפתחו ועוצבו מתוך תנועת המוסר של רבי ישראל סלנטר במזרח אירופה, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, ומצאו את ביטויים בשלושה זרמים עיקריים:

• ״הסבא מקלם״, הרב שמחה זיסל – הישיבות שנמנו על זרם זה הקפידו מאוד על סדר, ניקיון, עמידה בלוח הזמנים, רצינות ועמקות.
• ״הסבא מסלובודקה״, הרב נפתלי צבי פינקל – בישיבות המשתייכות לזרם זה נהוגה שיטה ששמה את הדגש על ״גדולת האדם״. תלמידים מזרחים שמשתייכים לזרם סלובודקה מתלבשים בהידור רב, חובשים מגבעות מהודרות, עונבים עניבות ומתהדרים בחליפות לפי מיטב האופנה.
• ״הסבא מנוברדהוק״, הרב יוסף יוזל הורוביץ – בזרם זה זלזלו התלמידים בכל הקשור לחיצוניות. הם היו לבושים ברישול, הסתפקו במועט ונקטו בפעולות קיצוניות ל״תיקון המידות״. הם שמו את הדגש על הפנימיות שבאדם ולא על סממנים חיצוניים. תלמידים מזרחים שהשתייכו לזרם זה התהלכו בלבוש קרוע, והזניחו את תספורתם למען שבירת הגאווה וההתהדרות.

עם הזמן ניטשטשו ההבדלים בין זרמי המוסר בעיקר בין זרם סלובודקה לקלם, וכיום אין כמעט הבדל ביניהם.

רבים מן ״הספרדים הליטאים״ המתחנכים כיום בישיבות אשכנזיות או ספרדיות משתייכים לזרם ״סלובודקה״, וניתן לזהותם על פי לבושם האופנתי המהודר. סיפור חייו של מנהיג ש״ס אריה דרעי ודרכו בישיבות הליטאיות משמש דוגמה למזיגה זו. תלמיד חכם, בוגר ישיבת חברון הליטאית(זרם ״סלובודקה״), שנשא לאשה את יפה כהן. שניהם ממוצא מרוקאי. יפה היתה מאומצת על ידי זוג מניו־יורק. השידוך נעשה לפי מיטב ההליך ה״אשכנזי״ ועל פי המסורת הנהוגה בישיבות הליטאיות. ההסכם ביניהם קבע ״סידור מלא״. יואל ניר הביוגרף של אריה דרעי כתב את המשך הדברים: בישיבת חברון דיברו הכול על כך שאריה דרעי שיחק אותה בגדול: גם אשה יפה, גם שידוך עשיר ו״סידור״ מלא, וכשחזר אחרי טקס ה״וורט״(״מילה״ ביידיש, הכוונה היא לטקס קביעת התנאים) ערכו לו כמקובל את טקס ה״סנטוכה״: שירה, ריקודים, חרוזים (״גראמעס״ ביידיש) שאותם היו משליכים על החתן לעתיד, חגיגה עד שעות הלילה המאוחרות…

את ההתחייבות בכתב ל״סדור מלא״ כתב הרב עובדיה יוסף בנוכחות עדים נוספים. דוגמה זו מאפיינת את חדירת אורח החיים והפולקלור האשכנזי ליטאי לחיי המשפחה, גם כשמדובר בבני זוג ממוצא מרוקאי. אורחות חייו של אריה דרעי משקפים מסלול שעברו ועדיין עוברים רבים מבני התורה ממוצא ספרדי/מזרחי בישיבות הליטאיות.

את השינוי המיוחד והבולט ביותר של ״הספרדים הליטאים״ ניתן לראות בקרב תלמידים המשתייכים לזרם נוברדהוק (שכיום אינו הזרם המרכזי). זרם זה, שורד כיום ומתנהל בצורה מובהקת רק בישיבות ״אור יוסף״ בצרפת, ואצל בני תורה ספרדימ/מזרחים במדינת ישראל. בקרב האשכנזים הוא חדל כמעט להתקיים.

בני תורה ספרדים/מזרחים המתחנכים בנוברדהוק אימצו את המיתוס והאתוס של העבר הליטאי במלואם. הללו עברו מעין מטמורפוזה ליטאית והטמיעו לתוכם את אורח החיים ה״נוברדהוקי״ כטבע ראשון, ואכן, הם היחידים המנחילים אותו הלאה. זרם זה פיתח אורח חיים מאוד ייחודי המשלב גם פולקלור מיוחד כפי שיתואר להלן.

״סידור מלא״ שמור לאברכים שהם עילויים, והוא כולל התחייבות של הורי הכלה לסדר דירה וכל הדרוש בה לזוג הצעיר.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ –עמוד 133

ב. ״נוברדהוק״ כדוגמה למטמורפוזה

זרם נוברדהוק נוסד על ידי ר׳ יוסף יוזל, שנולד בשנת תר״י (1850) בעיר קורטוביאן שבפלך קובנה, ליטא. הוא היה תלמידו של רבי ישראל סלנטר מייסד ״תנועת המוסר״. את ישיבת נוברדהוק הראשונה יסד רב יוזל בשנת תרנ״ו (1896) בפלך מינסק. מאז ועד לחורבן המוחלט של יהדות ליטא ופולין בשואה, הוקמו מאות ישיבות בארצות אלה ולמדו בהן אלפי תלמידים. אלה אימצו את דרך הלימוד, ובעיקר את דרך המוסר, שעיצב ״הסבא מנוברדהוק״, דרך שהכילה את העקרונות הבאים: עבודה עיונית במוסר וברכישת ידיעות בפוסקים הראשונים. בתחום המידות – פרישות וזיכוך המחשבה, עשיית חסד וביטול ענייני הכבוד והגאווה כפי שמפורט בחובת הלבבות ומדרגות האדב. תלמידי ״נוברדהוק״ זלזלו בלבוש ובהופעה החיצונית ואת תפילתם נשאו בהתלהבות וברגש, והיא שזורה ביבבות, בכי ובתענית. בישיבותיהם התפתחו נהלים ייחודיים ששילבו לימודי מוסר כגון: הפסקת לימודים בשעה 14.00 לצרכי תפילה ולימודי מוסר. הישיבה היתה מאורגנת בחלוקה לוועדים, ואלה התנהלו על ידי התלמידים החזקים בחינוך ובעבודת המוסר. עבודת פיקוח נעשתה בידי ״העובד במוסר״ שהיה בידו פנקס מיוחד ובו ניהל רישום של המעשים הנעשים בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו. הדיווחים נמסרו לוועד בפגישה מיוחדת, שזכתה לכינוי ״בורסה דנאווארידוק״, או כפי שכינו זאת ביידיש ״נאווארידאקער בירזשע״. להווי מיוחד זה נקשרו סיפורי מופת על חייו של ר׳ יוסף יוזל, אודות פרישותו ובדידותו המפורסמת(בהיותו אברך צעיר אצל הרב סלנטר): במשך שנה ותשעה חודשים עסק בלימוד תורה בבקתה קטנה ומבודדת בעלת חלונות קטנים, שדרכם הכניסו לו תלמידיו את מזונו. מאוחר יותר, לאחר שהוסמך לרב, התבודד בבקתה ביער במשך תשע שנים ועסק בהתעלות בתורה.

אחרי מלחמת העולם השנייה ואובדן הישיבות במזרח אירופה, הקים הרב ליבמאן את ישיבת ״אור יוסף״ הראשונה בצרפת. הרב דוד שניאור, שהיה באותם ימים תלמיד בישיבה זו, תיעד את

הווייתה בספר דגל המוסר ובסדרת מאמרים שהתפרסמו בירחון Revue Des Yechivoth (העיתון יצא לאור על ידי רשת מוסדות נוברדהוק בצרפת, ממרץ 1956 ועד אוקטובר 1959). האתוס שעליו גדל שביאור כתלמיד הישיבה שמוצאו ממרוקו, קשור בשתי תקופות היסטריות: אמצע המאה ה־19 ומשנתו של הסבא מנוברדהוק, ואמצע המאה ה־20, עם הקמתה של הישיבה על ידי הרב גרשון ליבמאן במחנה הריכוז ברגן בלזן, ונדודיה לסלצהיים בגרמניה, ומשם לצרפת לערים ליון, באיי, ארמנטייר, בוסייר ופובליענס. דוד שניאור הועיד את עצמו לשמש כחולייה בשרשרת המנחילה של נוברדהוק, למרות שהוריו והורי הוריו לא השתייכו אליה. על פי תפיסת עולמו הוא הופקד על ידי שר ההיסטוריה לבצע תפקיד זה:

הערת המחבר:הרב דוד שניאור, יליד 1937, מהעיר צפרו במרוקו. בילדותו למד בישיבה של הרב דוד עובדיה. הגיע לישיבה בפובליענס בשנת 1956 בעקבות אחיו הבכור, שעומד היום בראש הישיבה. שימש כמחנך ומפקח על מוסדות החינוך העצמאי.

משנתו החינוכית הטהורה של הסבא מנוברדהוק זצוק״ל לא היתה מעולם שנויה במחלוקת… ההיסטוריה של ישיבות נוברדהוק מצביעה על ישיבות רבות שהוקמו ע״י גדולי תלמידי הסבא ותלמידי תלמידיו, שלא עלה בידם להחזיק מעמד בגלל הדרישות הרוחניות הגדולות… אין חולקין על כך שישיבה אחת ויחידה שמרה בדקדקנות מופלאה על משנתו ועל דרכו החינוכית של הסבא מנוברדהוק, הלא היא ישיבת ״אור יוסף״ בצרפת מייסודו של רבנו שליט״א, הרה״ג גרשון ליבמאן… בקרבו פעפעה ההרגשה שהוא חייב וגם יוכל לעשות משהו כדי להקים את ההריסות של יהדות צרפת ולהשמיע מחדש את קול התורה שנדם במדינה זו… האינטואיציה שלו הובילה אותו חיש מהר לחשוב על פתרון חלופי, מחוץ למדינת צרפת. בחסדי ה׳ מדינות צפון אפריקה, מרוקו אלג׳יר טוינסיה שהיו נתונות תחת שלטון צרפת נשארו לפליטה ולא נכחדו תחת שלטון הכבוש הנאצי… במקומות אלו נמצאה רזרבה אנושית, עתודה יקרה המתאימה לשקם את ההריסות ולהשיב לצרפת את חדוות קול התורה…

מהם תוכנה ומרכיביה של אותה חוליה חסרה בשרשרת, אשר בני התורה ממרוקו באו למלא? זהו העולם שיצק בשעתו ״הסבא מנוברדהוק״, הווי ואורח חיים מלא ומיוחד שנביא כאן דוגמאות אחדות ממנו:

תפילה מיוחדת. למשל, תפילת שמונה־עשרה שקוראים אותה גם תפילת לחש. אברכי נוברדהוק מלווים אותה בצעקות ויבבות עד ״שבית המדרש דמה לבית חרושת אדיר, הפועל במלוא הקיטור, והמשמיע למרחוק רעש מחריש אזניים״.ההתרגשות עצומה ומביאה את המתפללים לשיאים בהתעלות רוחנית. ״העובדים החזקים״ נמדדים גם לפי אריכות תפילתם ועוצמתה.

לימוד המוסר. הינו ערך עליון בישיבה והציר המרכזי שסביבו התבצעה הפעילות המיוחדת שלה. הערכת התלמידים נעשתה לפי כמות השעות שהקדישו ללימוד המוסר. מי שהקדיש יותר שעות ללימוד מוסר זכה אף לשידוך טוב יותר. הזמן המוקדש ללימוד זה היה רב יותר מאשר בזרמים אחרים, ואף זכה לכינוי ״קביעות״. תלמידים נהגו ללכת לקביעות כשעתיים ביום, בבית המוסר, או שהיו מתבודדים ביער כפי שנהג לעשות ״הסבא״ בצעירותו. למנהג זה קראו ״עושים יער״. קבוצות קבוצות נהגו האברכים לצאת לסבך היער בחשכת הלילה כדי לדון בענייני המוסר ולהשתלב בחברותא בחוויה הקשה בחושך ולאור נרות.

ה״התעוררות״. מתקיימת בתקופת חודש אלול ובעשרת ימי התשובה. בסוף הדרשה שנושא הרב כבים אורות החשמל וכולם מצטופפים לידו בחשיכה.

…ואז בוקע ועולה קולו של הרב, בחשיכה, בקול נוגים מתנגן ומתפזם, השערות מסתמרות, הדברים מתנגנים אינם מרפים חודרים פנימה עמוק בנבכי הנפש, תביעות וטענות קשות על האדם, איך הוא מתרחק מדרך האושר ומדרך תיקון מידותיו… ואז קורה הנס. אז הלב נפתח בעזרת החשיכה, אין חוששים מהעין של האדם… העינים זולגות דמעות, הקול הפנימי מתפרץ ואז בקול רעש גדול אדיר וחזק בוקעות הזעקות מקרב לב וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים…

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ עמוד 135

ה״ועד״. דוד שניאור כותב בספרו:

״אז מען רעדעלט, בלאזט דך נישט״, זו היתה התשובה שענה אחד מגדולי תלמידי הסבא מנוברדהוק זצ״ל, רבי דוד בליאכער לגאון הדור רבי איסר זלמן, בשעתו כאשר הלה שאלהו ״מהו עניין הועדים״ שאתם עושים בישיבות נוברדהוק? ולביאור העניין. המילה ועד המסמלת ישיבת תלמידים בעיגול סביב ראש הועד, ראש החבורה ומחנכה, נאמרת באידיש:״רעדל״. מאידך ״רעדל״ באידיש מציין גם את המערוך העגול שבו משתמשים לרדד את העיסה לבל תתנפח. ובכן זו היתה התשובה הגאונית לשאלת הגאון: ״כאשר מגלגלים, זה לא מתנפח״. התשובה משתמעת לשתי פנים – מחד במשל, כאשר מגלגלים את העיסה, היא לא עולה ולא מתנפחת. מאידך בנמשל, כאשר התלמידים משתתפים בועדים אלו, הם לא עולים בגאוה וזה מכניע אותם.

״ההידברות״ בשניים נעשית לשיפור כוח הדיבור שהחניכים קראו לה ״בירז׳ה״. בתקופת ״הסבא״ כונתה צורת דיבור זו בשם ״נאווארידאקער בירזשע״ משום שהיא מזכירה את הדיבור בשוקי הבורסה. ההיגוי האידישיסטי היה קשה לתלמידים יוצאי מרוקו והם קיצרו את המושג והפכו אותו ל״בירז׳ה״. כך מונחל המושג ולאורו מתחנכים הדורות הבאים.

״פארברענגען״. מצב בו כל תלמידי הישיבה, כל המחנכים, הר״מים וראשי הישיבה מסובים יחד עם ראשי הוועדים סביב ראש הישיבה. זוהי חוויה קבוצתית שבמהלכה כל אחד מהמשתתפים מתוודה בדברים אישיים ובאינטימיות רבה עם כולם. באמצעות ה״פארברענגעך משיגים התלמידים התעלות רגשית ומוסרית עצומה, שרישומה ניכר במשך כל תקופת הלימודים, ולעתים אפילו במשך כל החיים. התלמידים יוצאי מרוקו לא היו מודעים כלל לתוכנה של המילה ולא ידעו כיצד לבטא אותה כראוי. יוצאי מרוקו הזמינו את חבריהם לפברינגן, או פבריגן או אפילו פברינגי. כך הם חונכו וכך הנחילו ומנחילים הווי זה לדורות הבאים.

״בירור המצב״. מטרתו להביא את התלמיד לכך שיתבונן בנבכי נפשו ויגלה את נקודות התורפה המפריעות לו לתיקון מידותיו. במסגרת זו נהוג היה לכתוב פתקאות זה לזה. גם כאן אומץ המינוח ביידיש, והוא ״קויטלך״.

״תקופת האמיצות״. זוהי תקופה בה עשו האברכים פעולות נועזות הכרוכות באובדן כבוד, ופעולות מגוחכות ובלתי מקובלות אשר מטרתן לחשל את הפרט בפני ביזיון, כגון: להיכנס ללא בושה לבית מרקחת ולבקש מהרוקח שימכור להם מסמרים.

קטעי הווי אלו הם חלק מעולמם של חניכי נוברדהוק ממוצא מרוקאי. סיפורי המופת שלאורם התחנכו ומחשבתם גובשה מביאים דימויים ושפה שאינם לקוחים מעולם בית ההורים.

תנועות המוסר נחלשו לאחר ש״המוסר ניצח״ והפך לנורמטיבי ומקובל כחלק אינטגרלי מחיי השגרה בישיבות, והחלוקה לזרמים השונים הולכת ומיטשטשת. אף על פי כן קהילות שלמות של יוצאי מרוקו התארגנו סביב הישיבות השייכות לזרם זה, והן כאמור ממשיכותיו הבלעדיות של זרם המוסר הנוברדהוקי.

קבוצה גדולה של יוצאי נוברדהוק שעזבה את צרפת אחרי פטירתו של הרב ליבמאן, נקלטה בקהילה החרדית ״קריית ספר״ שליד מודיעין. ראש הכולל בה הוא הרב אברהם אברג׳יל. עדיין ממשיכים שם את ההווי הנוברדהוקי המיוחד, ״עושים יער״ ו״פארברענגעך וכו'. גם בישיבות בארמנטייר, ובבוסייר שבצרפת הווי זה עדיין מתקיים.

בשיחות שגרה יומיומיות משוחחים תלמידי ישיבה אשכנזים לא אחת על ישיבות נוברדהוק. מקובלת ביניהם הדעה שסגנון זה ״קשה מדי״ לאשכנזים אך מתאים לספרדים, והם מוסיפים לכך הסבר: ״בגלל שפלותם של הספרדים״. כוונתם היא שמידת הענווה וההתבטלות קרובה יותר לאופיים של הספרדים מאשר לאופי האשכנזים, ולכן אך טבעי בעיניהם שהספרדים הם הממשיכים את הזרם הצנוע והסגפני באופיו.

הערת המחבר: ביטוי השגור בפיהם של רבנים אשכנזים שמטרתו לבטא מצב נחות של הספרדים. לטענתם, הספרדים עצמם האמינו שחסר להם ידע בתורה לעומת היהודים האשכנזים, או שתפיסת הדת שלהם פחות קנאית, או שהם תמימים ולא יודעים לעמוד בניסיונות קשים, ואין בהם רוח קרב. תפיסה זו עומדת ברקע הפטרונות שהפגין הרב שך כלפי ש״ס והספרדים בהערתו מיום ה־12 ביוני 1992, שעדיין אין הם ראויים להנהיג.

חלוקת התלמידים בין הזרמים והישיבות היתה מקרית, בעניין זה לא היתה הכוונה מיוחדת ממרוקו או צורך בהכשרה ייחודית. רבים נשרו מהישיבות עקב קשיים פיזיים, אך רבים עוד יותר נשרו בשל קשיים פסיכולוגיים ומנטאליים. בראיונות שערכתי עם בוגרי ישיבות מהזרמים השונים, הם תיארו קשת של תחושות מהערצה טוטאלית לליטאים ועד שנאה עזה כלפיהם.

גם בקרב אלו שאימצו את אורח החיים הליטאי לא נוצר טיפוס אחיד, ומצויים בתוכם אנשים בעלי סגנונות שונים. דוד שניאור, מדבר על מסורות הלימוד והתפילה של אביו וסבו: אצלי, וזה יוצא דופן, הצלחתי לשמר את נוסח התפילה ממרוקו. אחי הרב שניאור ראש ישיבת פובליענס בצרפת לא יודע להתפלל בנוסח מרוקו. כשהוא מגיע אלי לירושלים לחגים, אני הולך לבית כנסת ספרדי והוא הולך לבית כנסת אשכנזי. דרך לימוד התורה של חכמי מרוקו לא נשתמרה בכלל, רוב בני התורה של היום הגיעו בגיל 14-12 לישיבות הליטאיות וכל מה שלמדו זה דרך הלימוד של חכמי ליטא. הם לא הביאו אתם מסורות מרוקאיות ובוודאי שלא המשיכו, כי כל מה שהם יודעים זה מה שלמדו בישיבה. לא זוכרים כלום מבית אבא וגם התפילות אצל רובם בניגון אשכנזי.

תלמידי הישיבות (כל אחד בהתאם לאישיותו, צרכיו ועוצמתו הפנימית) אימצו ועיצבו לעצמם סגנונות מעורבים. אחדים בעת הלימודים בישיבה, ורבים בתקופת בגרותם. מספר הרב יהושע ברקת, כיום ראש ישיבת ״שערי רחמים״ בסנהדריה בירושלים, ובעבר תלמיד ישיבת סלובודקה:

"בישיבה התפללתי בנוסח ספרד, זאת אומרת הברה ספרדית. כשהייתי שליח ציבור הייתי מתפלל בנוסח אשכנזי. זה היה הקו של הישיבה, הרבנים היו אשכנזים והקו של הישיבה היה בנוסח אשכנז אבל עם הברה ספרדית".

הרב ברקת מעיד על עצמו, שכאשר התבגר חזר בכוחות עצמו לספרות של חכמי צפון אפריקה. כמורה וכמרצה הנפגש עם ציבור במשך שלושים שנים חש שהוא זקוק לשורשים. הישיבה שבראשה הוא עומד מוגדרת כישיבה ספרדית, אולם השיטה ותכני הלימוד מתנהלים על פי מסורת שקיבל מהרב חייקין מאקס לה בן, ומישיבת סלובודקה בה למד. הוא משלב גם את חכמי ספרד, הריב״ש והרשב״ץ, ומחדיר מנהגים הזכורים לו מצפון אפריקה. למרות שלמד לימודי חול

ריב״ש – ר׳ יצחק בר ששת (1408-1326): רשב״ץ – ר׳ שמעון בר׳ צמח דוראן (1444-1361).

בישיבת אקס לה בן, בישיבה שבראשה הוא עומד במדינת ישראל אין לימודי חול כלל.

מתי דגן רואה עצמו במערכת התרבויות ספרדית־אשכנזית כמי שעומד על קו התפר. להגדרתו הוא שייך לשתי תרבויות. הוא מתפלל בנוסח אשכנז וזה הנוסח היחיד בו הוא חש את התפילה. דגן יסד שני בתי כנסת אשכנזים בירושלים ומשמש בהם כגבאי. לעומתו הרב א. כ., ראש ישיבת ש. בבני ברק, שגם הוא בוגר ״אור יוסף״ בצרפת, מתפלל בנוסח מרוקו. תלמידיו מתפללים בנוסח אשכנז בניגון מרוקאי, והוא מלמד גמרא רק כפי שלמד בנוברדהוק ובשיעורי המוסר המבוססים על הספרים מדרגות האדם וחובת הלבבות.

הרב א. כ. מגלה, שבישיבה שבראשה הוא עומד, הוא מלמד בסתר מעט מתמטיקה. הוא רוצה מאוד להנהיג לימודי חול כמתמטיקה ושפה זרה, והוא מצטער על חסרונן. ליבו נכמר על התלמידים שייצאו לחיים בלי מינימום השכלה כללית, אך אין הוא מעז לקבוע חידוש כזה.

הערת המחבר: מתי דגן (חותה לשעבר) ראש מינהל החינוך הדתי הציוני במשרד החינוך והתרבות, בשנים 2000-1989. יליד מרוקו מהעיר צפרו, שלמד ב״אור יוסף״, מזרם נוברדהוק בצרפת. בשנת 1948 עזב את הישיבה בגלל דעותיו הציוניות ועלה לישראל. ראיון שנערך ב־17 באפריל 2000 בירושלים.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים" עמוד 139

רבנים רבים ניתבו את דרכם ויצרו לעצמם סגנון חיים אישי. רבים נשארו נאמנים לחלוטין לאורח החיים שאותו למדו בישיבה, ולזרם המוסר שאליו השתייכו. אחדים שילבו בין הזרם הליטאי לבין המסורות שביקשו לשמר מבית אבא. אחרים שבו לשורשים באופן למדני ואקדמי. גם לגבי סגנון התפילה אין הלכה אחידה. יש המתפללים בנוסח המקור ויש שאימצו לעצמם את הנוסח הירושלמי של הרב עובדיה יוסף. יש המתפללים בנוסח אשכנז ויש המשלבים בנוסח אשכנז מנגינות מרוקאיות, או מתפללים בנוסח אשכנז בהברה ספרדית.

הרב יוסף עזרן מציע אבחנות נוספות. לדעתו יש הבדל בין אלו שלמדו בישיבות באירופה לבין אלו שהתחנכו בישיבות הליטאיות במדינת ישראל. לאלו שהתחנכו באירופה היה חוט שני שקשר אותם לעבר. מצד אחד ספגו את האנליטיות של הלימוד הליטאי, ומצד שני לא ויתרו על המורשת והצבעים של יהודי צפון אפריקה. הרב מעיד על עצמו שבעבר נהג להתפלל בנוסח אשכנז, אך חזר לשורשים כי חש בזמן התפילה שאינו מתחבר מבחינה רגשית לדברים הנאמרים בה. לדידו הקשר אינו רק אינטלקטואלי ואי אפשר לבסס אותו על השכל בלבד, יש בו נושאים נפשיים ורגשיים. אלו שלמדו בישיבות הליטאיות בישראל לא שמרו על חוט שני המחבר אותם למסורת כפי שנהגו אלו שיצאו ממרוקו, למדו בישיבות הליטאיות באירופה, והקפידו שלא להתנתק מתרבותם המקורית. יוצאי מרוקו שלמדו בישיבות בישראל פיתחו עמדה עדתית שקשורה לבעיות חברתיות ולמאבק נגד האשכנזים. לעומתם, אלו שלמדו בחו״ל (האירופים כפי שהם מכונים על ידו) פיתחו את המטען התרבותי המקורי שקשור במסורת, בפיוטים, בהומור, פרטים שספגו עוד במרוקו. ה״אירופים״ לא חיפשו שידוך אשכנזי, והיו מודעים לערכיותם הסגולית, על כן לא פיתחו רגשי נחיתות על רקע חברתי עדתי. על פי הרב עזרן הקבוצה ה״אירופית״ אמנם ״קיבלה״ בשמחה מהאשכנזים משהו שהיה חסר לה, אולם לדבריו, יש בתוכם רבים שאינם מודים במה ש״קיבלו״, הם חסרים מטען מבית אבא שיסייע להם שלא להתבטל בפני הישיבה הליטאית.

ברוח דברים אלו כותב פרופ׳ שלמה דשן: האברכים המזרחים (הכוונה לאלו הלומדים בישראל) מנוכרים לא רק מהסביבה הישיבתית האשכנזית שאליה שאפו לחדור, אלא גם מסביבת המוצא שלהם. הם חריגים בשכונות ובבתי הכנסת שצמחו בהם וגם במשפחותיהם. זהותם הדתית עוצבה תוך כדי עיון בספרים, במסלול של למדנים, תלמידי חכמים. קלסתרם הדתי שונה וזר, שלא לדבר על חליפותיהם הכהות והמעונבות. הם לא רק התקרבו למנהגים האשכנזיים יותר מהקשישים שבעמיתיהם למשפחה ולבית הכנסת. התערותם במנהגי האשכנזים ייחודית להם גם לעומת בני גילם, אשר קלטו מנהגים אשכנזיים מסוגים אחרים. זקני המזרחים השומרים את מנהגיהם נשענים על מסורת שבעל פה, ואילו האברכים נשענים על הספרים וממהרים להתעלם מהמסורת הקהילתית והמשפחתית ואף לבטל אותה. רוב צעירי המזרחים אינם מדקדקים במצוות ועוברים על דיני התורה כדרך רוב האשכנזים, ואילו האברכים מפליגים בלימוד תורה ומדקדקים לא רק במצוות, אלא אף בחומרות בני ברק. אירוע שהייתי עד לו חושף משהו מעומק הניגוד הזה: אברך שלמד באחת הישיבות היוקרתיות, בן ליוצאי מרוקו, הגיע פעם לאחד מבקורי המשפחה המעטים שלו, והתפלל, שלא כדרכו, בבית הכנסת השכונתי. מסיבה כלשהי קם והשמיע דברי תורה לפני הציבור. תוך כדי כך התפתחו חילופי דברים כעוסים בינו לבין כמה אנשים והוא הטיח בהם: ״התלמיד הקטן ביותר בישיבה שלנו יודע ללמוד יותר משידעו הרבנים הכי גדולים במרוקו״.

נראה כי בקרב תלמידי הישיבות הליטאיות בארץ לא נשמרה האותנטיות הספרדית/מזרחית מרוקאית. הדברים אמורים גם לגבי בני תורה שלמדו והתחנכו בישיבות הספרדיות. ראוי לציין גם את העובדה שרבנים שלמדו באירופה ונושאים עמם מטען תרבותי צפון אפריקאי, קרובים יותר מבחינה פוליטית למפלגת ״דגל התורה״ הליטאית שהקים הרב שך. לעומתם, תלמידים ספרדים/מזרחים בני הדור הצעיר יותר (מהישיבות הליטאיות או הספרדיות), שלמדו בישראל וחסרים את המטען התרבותי הצפון אפריקאי, קרובים יותר בדעותיהם לש״ס. חלק גדול מהמפורסמים שברבנים, מורי הדור וראשי ישיבות, הצטרפו ל״ארגון מרביצי תורה״ שהוא ארגון של גדולי תורה ספרדים שהוקם בידי הרב שך נגד ש״ס. לאלפי תלמידיהם של רבנים אלו לא נותר הרבה מהמטען התרבותי הספרדי. הם מהווים את הגרעין הקשה ועמוד שדרתה של תנועת ש״ס שהניפה את הדגל הספרדי/מזרחי. ההסבר לתופעה המהופכת מצוי בין השאר בעובדה, שהדור החדש (המיוצג על ידי אריה דרעי וחבריו לצמרת ש״ס) צמח בארץ בשנות השישים והשבעים, בתוך הבעיות החברתיות וקיפוחם של עדות המזרח בחברה בכלל ובעולם התורה בפרט. מאבקם החברתי והפוליטי ינק יותר מתחושות הקיפוח מאשר מהרצון לחזור לשורשים. לכן התפתחה בקרבם שאיפה ליצירת שינוי חברתי/פוליטי. הם אינם יכולים להאבק על מה שאינם מכירים, על עולם שאבד למעשה בחמישים השנים האחרונות.

פרופ׳ דשן טוען שהאברכים הפעילים של ש״ס מחפשים עוגן תרבותי וחברתי בעולם שהם מנוכרים לו. הם מנסים לעצב את הציבור בשכונות מגוריהם ובבתי הכנסת העדתיים בצלמם ובדמותם כאברכי ישיבות. הוא מאבחן בקרבם צעדי התקרבות לקראת דתיות עממית (השתתפות בהילולות המוניות ועלייה לרגל לקברי צדיקים וקדושים) שלא כמו בשנים עברו, וזאת כדי למלא את החלל שנוצר על ידי התקרבות לקהלם הטבעי.

שורשי ה״השתכנזות״ אמנם היסטוריים, אך התהליך הוא תוצאה הכרחית וצפויה גם בעתיד מעצם הבחירה של מגזר זה במסלול של לימודי קודש בלבד בגילאים העל יסודיים. בסיום מסלול ״מעיין החינוך התורני״ מגיעים התלמידים הספרדים/מזרחים לישיבות קטנות וגדולות, ואחר כך לכוללים שאין בהם כלל לימודי חול. הבחירה האסטרטגית של מנהיגים ורבנים במגזר הספרדי/מזרחי ליטאי לחנך בני תורה בגילאי התיכון, באופן שיישארו בעולמה של התורה בלבד, מרחיקה אותם ממקורות תרבותיים אחרים ובכלל זה מעברם, ומשאירה אותם בעולם ששולטות בו האסכולה הליטאית ותרבותם של האשכנזים.

אם בשנת 1965 כתב הרב גדליהו שניידר, שכדי לתאר את בני התורה שעוצבו לאחר השואה בישיבות הליטאיות הוא נזקק להגדרה חדשה, והגדירם כ״ספרדים ליטאים״, בימינו היה זקוק בוודאי להגדרה אחרת, שאינה תואמת בתוכנה ובמשמעויותיה את הגדרתו משנת 1965. עולם התכנים ואורח החיים של הדור הצעיר שונה מזה שהכיר הרב שניידר. המוטיבציה שלהם לבירור זהותם בחברה הישראלית נובעת ממקורות של מחאה חברתית והתארגנות פוליטית, ולאו דווקא רק מהרצון ל״החזיר עטרה ליושנה״. האברך הספרדי/מזרחי בן ימינו נראה כאברך ליטאי, לומד תורה כמוהו, מחובר בצורה שטחית לפאזל מדולל של חומרים תרבותיים והיסטוריים אשכנזיים ולשאריות של מנהגים מבית אבא. האברך הספרדי/מזרחי קשור בעבותות לאליטות שלו, שהם מוריו בישיבה ובעולם התורה, ולמנהיגי העדה הפוליטיים. השקפת עולמו יונקת מסיפורים על ימי קליטה קשים של הוריו בחברה החילונית במדינת ישראל, ומתחושת אפליה ונחיתות בתוך החברה האשכנזית החרדית בה הוא חי. האברך הספרדי/מזרחי קשור למדינת ישראל באמצעות המפלגה שאיתה הוא מזדהה. הוא אינו מתבדל כעמיתיו האשכנזים, או כקודמיו שנשארו בעולם התורה הליטאי (״הספרדים הליטאיים״ שבהגדרת שניידר), שחיקו את עמיתיהם האשכנזים בשנים שלפני הקמת ש״ס. תהליך הקמתה של ש״ס והתנערותה (החלקית) מהממסד החרדי האשכנזי, תרמו לעיצובו החדש של בן התורה הספרדי/מזרחי ליטאי, שהשקפתו התורנית דומה במובנים רבים לזו של בן התורה האשכנזי, ועם זאת גם שונה ממנו. הנטייה לראות בבני תורה אלה חזות אחידה אינה משקפת את המציאות, שקיימות בה דמויות מגוונות ושונות. בדור הצעיר הנוכחי, או זה של העבר הקרוב, שעוצב בכור ההיתוך הליטאי במדינת ישראל, ניתן לזהות אחידות רבה יותר, אולם בקרב המבוגרים, אלו שחוו את החוויה הליטאית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחו דמויות שונות ורבגוניות.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים" עמוד 143

ג. ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.

הערות המחבר: הראיונות הוקלטו ומובאים כאן במלואם. מתוך עשרות ראיונות שערכתי בחרתי להביא ארבעה, שמייצגים טיפוסים שונים. הראיונות מאפיינים קבוצות של בני תורה מרוקאים אשר חונכו בישיבות הליטאיות באירופה. סיפורם האישי דומה לזה של אלפים אחרים והוא סיפורה של תקופה.

הראיון נערך ב־30.9.99, בביתו בירושלים.

כאמור, המושג חרדי הוכנס לראשונה לשיח במרוקו על ידי הרב זאב הלפרין, יהודי מרוקו כמעט ולא השתמשו בו.ע"כ

 ישראל מימראן

נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.

ש: גדלת בבית חרדי?

ת: לא היה אצלנו מושג כזה חרדי. אם נכנסת לבית יהודי אכלת. לא שאלת של מי ההכשר. כך היה במסורת משפחתי שהיא בת מאות שנים ושורשיה בקסטיליה.

ש: היכן למדת?

ת: בתחילה למדתי ב״חדר״. למדנו לקרוא ולכתוב. למדנו את הכתב שלנו שעכשיו נשכח: הכתב הספרדי, מסולסל חצי קולמוס. למדנו לקרוא ולכתוב חומש ורש״י. אחר כך למדנו בבית הספר היסודי ב״אליאנס״.

ש: מתי עברת לישיבה בפובליענס שבצרפת? [ישיבת ״אור יוסף״ מזרם נוברדהוק.]

ת: אחרי בית הספר היסודי. אמנם היה לנו תיכון, אבל כמו זה של גויים. בגיל ארבע־עשרה היה עלינו להחליט איך להמשיך ללמוד. באותו זמן פתחו את ״אוצר התורה״ ושם למדנו. קיבלנו גם קורסים בצרפתית, קצת מתמטיקה, קצת גיאוגרפיה, קצת היסטוריה. לימודים לא מתודולוגיים. המשכנו במתכונת זו בהשגחה של רבי רפאל עבו. בשנת 1949 הוא נהג לעודד אותנו ללמוד גמרא ושילם לנו מאה פרנק עבור כל דף שלמדנו. גם סידורים חדשים קיבלנו. המשכנו ללמוד במתכונת זו, ולמדנו טוב. המרוקאים לימדו בשיטה טובה יותר מזו האשכנזית, כי לימדו דקדוק, מקרא, ואיך לקרוא. האשכנזים לא יודעים מה זה שווא נח, או שווא נע. לא קוראים תנ״ך, הם סומכים על מה שנמצא בתלמוד. אותנו לימדו טעמי המקרא.

ש: אתה מדבר על התקופה בה למדת ב״אוצר התורה״?

ת: כן, כשלמדתי עם המורים המקומיים שנולדו ולמדו במרוקו. למדתי ב״אוצר התורה״ עד גיל שש־עשרה, נובמבר 1952. בחודש זה בא תלמיד של גרשון ליבמאן, שקראנו לו ״רבנו״. אני אוהב אותו ממש, אדם מיוחד במינו, ואני גם כותב עליו. תלמיד זה למד בישיבת ״אור יוסף״ ו״רבנו״ שלח אותו להביא תלמידים ממרוקו. היום הוא הרב של העיר שדרות – הרב דוד בר חן. ואמנם הוא לקח אותנו לישיבה של ״רבנו״, שהיתה אז בבאיי בצרפת.

ש: למה הסכמת ללכת ממרוקו?

ת: כי רציתי להמשיך ללמוד. היינו בחורים צעירים ושמענו צרפת. אבי נפטר כשהייתי ילד צעיר, ואמי לא התנגדה להחלטה. אמא שלי צדיקה היתה, גם משכילה, למדה אנגלית, צרפתית ועברית. למדה סריגה ואריגה בבית ספר יהודי שמשפחת קורקוס הקימה במוגדור. כשלמדתי בצרפת התחלתי להתכתב איתה בצרפתית. אחר כך אמרתי, למה אני כותב בצרפתית הרי יש לי הזדמנות להתכתב עם אמי בערבית יהודית מוגרבית, בכתב עברי ולא באותיות דפוס, זה מה שלמדנו. אני גם מפענח כתבי יד, את הכתב המסולסל הזה. אמרתי לעצמי, כיוון שאמא שלי למדה כתב עברי, גם אני אתרגל, וכך התחלתי להתכתב איתה בכתב היד הזה. ללמדך שבמרוקו למדו כמו שצריך.

ש: החלטת לנסוע לצרפת מתוך רצון ללמוד לימודים יהודיים? האם ידעת שאתה מתעתד ללמוד לימודי קודש בלבד?

ת: לא, לא ידעתי. שמעתי צרפת וזהו, לא ידעתי שנלמד רק לימוד קודש. לא ידעתי מה זה נוברדהוק. לא ידעתי מה זה ישיבה. חשבו שאנחנו הולכים ללמוד במתכונת שלנו כמו שאנחנו רגילים.

ש: הגעתם לשם ופתאום…

ת: הגענו לשם ונתקלנו במורים שדיברו איתנו עברית ויידיש. בינינו דיברנו ערבית מוגרבית, או צרפתית. הלימודים התקיימו בעברית.

ש: מה עשית כשראית שלומדים רק לימודי קודש?

ת: מה יכולתי לעשות? לא הייתי מאוכזב כי טיפלו בנו מחנכיו שהרעיפו עלינו מייד אהבה. כשהגעת אל ״רבנו״ חשת שהוא מעין אבא שלך. לא הרגשתי שאני במקום זר ומנוכר. נכון שהיו קשיי פיזיים, קר מאוד, אוכל במשורה. הגעתי בחורף, בדצמבר. הביאו לנו ספר. היינו בחורים צעירים והיו לנו בלוריות. הביאו ספר שגילח לו את הראש והשאיר רק פיאות. לא סבלתי את זה, כעסתי וצעקו וניסיתי להתווכח שעכשיו חורף ולמה מגלחים לנו את הראש. היה לו מורה מרוסיה, רבי משה רוזונסקי, שנסע מאוחר יותר לאמריקה. הו קרא לי ושאל אותי למה אני כועס ומה קרה? אמרתי לו שאני צעיר ועכשיו חורף ואני לא סובל קרחת ובסוף אהיה חולה. אמר לי, תשמע אני באתי מרוסיה וברוסיה יותר קר מאשר כאן, אם אתה לא רוצה להיות חולה תשתדל שיהיו לך רגליים חמות וראש קר, לא להיפך. אם יהיה לך ראש חם ורגליים קרות תהיה חולה. בתרופות סבתא אלו מאמינים שם עד עכשיו. למדתי מהאשכנזים שבאים מארצות קרות עוד דבר, הם לובשים שני זוגות גרביים ובין זוג לזוג מניחים עיתון. כך אני נוהג בימים קרים. היו לנו מחנכים שמהימים הראשונים דיברו איתנו על כך שהעולם הזה הוא הבל הבלים, שטויות, שום דבר לא שווה, וקיבלנו את הדברים שלהם בתמימות כתורה מסיני. היינו בחורים תמימים.

ש: האם כולם קיבלו את הנהלים האלה?

ת: היו גם נערים שנשברו ועזבו. אחותי שלחה לי גלויה יפה בצרפתית ובה כתבה במילים חמות שהיא מחזקת אותי. מתוך ההשפעה של הישיבה החזרתי לה את הגלויה וכתבתי לה שכל מה שהיא כותבת זה הבל הבלים. היא בכתה. היינו שבויים בחממה, לא היתה לנו פרופורציה לראות את הדברים לאמיתם. חונכנו לשמור את הפה, הרב לימד אותנו לא לדבר הרבה, ולמעשה גזרו עלינו תענית דיבור. לא יכולנו לצאת אל העולם ולראות את הדברים.

ש: לא התגעגעת למנהגים מהבית. באת עם תרבות שלך, זהות שק מאכלים שלך, מה קרה לכל אלו?

ת: הייתי צעיר, לא הרגשתי געגועים למנהגים מהבית. אז לא הרגשתי שהם חסרים לי. בתפילות שלנו שמרו את המנגינה המרוקאית.

ש: איך הדברים השתלבו?

ת: הילדים משתלבים בכל. היתה שם תערובת של צעקות מאסכולת נוברדהוק, עם הג׳סטות שלהם ועם מנגינה מרוקאית, שילוב חופשי בנוסח שלנו. בתפילת שמונה־עשרה צועקים איי איי איי… והכנסנו את זה לתפילה כאילו זה טבעי, כי למדנו מוסר. בשיטת נוברדהוק חינכו את האדם לצעוק על עצמו ולהוכיח את עצמו לפני שהוא מוכיח אחרים. בשיטת רבי ישראל סלנטר, שהיא לימוד מוסר מתוך התפעלות, לוקחים מאמר מסוים, חוזרים עליו במנגינה ובתנועות ומפנימים אותו עד שהוא נכנס ללב ולראש פנימה. לימדו אותנו לא לכעוס, לא לרדוף אחרי תענוגות העולם הזה ולהסתפק במועט.

ש: כילד מרוקאי הדברים לא נראו לך מוזרים?

ת: לא היה לי מוזר כי ראיתי אצל ״רבנו״ מה שראיתי אצל אמא שלי. ראיתי עבודת השם לשם שמים. תורה לשמה, עבודת השם נטו. התפיסה האמונית שלו היא תפיסה קיצונית, ואת היסוד הזה של עבודה לשמה הכרנו במרוקו. כשאתה עושה מצווה אתה עובד את האלוהים מפני שאתה חייב ולא מפני שזה מביא תועלת. אני זוכר את החינוך המרוקאי מאבא שלי. כשהוא אמר לי שדבר מה אסור, חרם בערבית, הוא תמיד הוסיף מילה: הדבר הזה אסור מאלוהים. מילדות לימדו אותנו שיש חובה מוסרית כלפי איזשהו כוח עליון. את התפיסה הזו פגשתי אצל ״רבנו״. לכן כל יתר התביעות נראו סבירות למרות השוני התרבותי. ילדים צעירים מתרגלים לכל דבר. לא חוויתי משבר, לו הייתי יותר מבוגר הייתי בוודאי חווה משבר.

ש: האם לא מפריע לך שבתקופת ילדות ונעורים חשובה היית מנותק מהשורשים שלך ומבני משפחתך?

ת: צער מסוים מכרסם בליבי עד עכשיו. בשנותי בישיבה למדנו את הפרשנות הכללית, גמרא עם רש״י, תוספות והכל, למדנו בישיבה גם פרשנים אשכנזים וגם את שיטת הפלפול. רוב הספרים שמהם למדנו בישיבה היו ספרים של רבני אשכנז, כך שוכנענו שהתורה ניתנה לאשכנזים, שהגאונות והגדלות בתורה היא אשכנזית. זלזלתי ברבנים הספרדים, חשבתי שהם לא למדו מספיק ולא העמיקו די בתורה. כשבגרתי ולמדתי, הבנתי שמה שחשבתי בזמנו בישיבה בא מתוך בורות, לא היו לי מספיק ספרים על מנת לדעת יותר, ועל כן חשבתי שהאשכנזים גאונים ורק הם יודעים ללמוד תלמוד. במרוקו לא היו לנו ספרים על השולחן, לא היו לנו שם בתי דפוס, גם ספרים לא היו בנמצא. הספרים היחידים שחכמי מרוקו הצליחו להדפיס עד ימינו הם ספרים קלאסיים. לדוגמה: רבי נתן כתב את אורח חיים, ספר קלאסי שהדפיסו אותו מאות פעמים והאשכנזים קוראים אותו יותר מאשר הספרדים. כשרבי נתן הגיע לירושלים התפעלו מחוכמתו. הוא היה צעיר, בן ארבעים ושבע, ולא האמינו שבא ממרוקו. במרוקו היו חכמים גדולים רבים אך רק מעטים זכו שתורתם תודפס.

ש: מה הכוונה במשפט: זה בגלל ״שפלותם״ של היהודים ממרוקו, או ספרדים בכלל.

ת: המילה ״שפלותם״ אינה מדויקת. בצעירותי הלכתי לעבוד בדואר כדי לפרנס משפחה. בשעות הפנאי למדתי תורה, השלמתי תיכון, אוניברסיטה, תואר ראשון ותואר שני. בדואר עבדתי גם עם אשכנזים חרדים. הם מזלזלים בנו. אמרתי להם, תשמעו, אתם טועים בנו טעות כפולה. אנחנו אצילים, אצולה ספרדית, יש לנו דרך ארץ ומתוך האצילות אנחנו מכבדים אתכם. ובגלל הכבוד שאנחנו מביעים אתם חושבים שתי מחשבות, שאנחנו לא ״שווים״ ושאתם ״שווים״ יותר מאיתנו. זה לא נכון. אתם לא עולים עלינו בשום דבר. זה מה שהם אמרו על ה״שפלות״ הספרדית, הם לא ידעו לבטא נכונה את האצילות ואת דרך הארץ שיש בנו.

ש: האשכנזים לא האמינו שאתם תצליחו בכוחות עצמכם לעמוד בפני נזקי המודרניזציה והם באו ״להציל״ אתכם.

ת: היו מקומות שבהם המודרניזציה עשתה שמות. האשכנזים הצילו את אותם אנשים שרצו להינצל. את אלו שבחרו באליאנס, או את אלו שבחרו בתרבות הצרפתית, האשכנזים לא הצליחו להציל. כל אלו ששלחו את ילדיהם לישיבות האשכנזיות היו משאירים את הילדים שלהם בכל דרך במסגרת הדת. תראה כמה ישיבות אשכנזיות נבנו מתלמידים ספרדים.

ש: העולם האשכנזי שינה את הזהות המרוקאית?

ת: כן. תקופה מסוימת הוא שינה. בתקופת לימודי בישיבה, וגם כשחזרתי למרוקו, לא יחסתי ערך רב לספרים של חכמי מרוקו, אבל אחר כך, באיזשהו שלב, התחלתי להתרכז בעיקר בהגות ובעולם הרוחני של יהודי צפון אפריקה.

ש: כמה בוגרי ישיבות כמוך יש?

ת: יש הרבה כמוני. גם כשלמדתי באוניברסיטה, הגשתי עבודות סמינריוניות על השירה היהודית במרוקו, וקיבלתי ציון גבוה מאוד. כל העבודות שלי הן על מרוקו.

ש: אתה אדם מאוד מיוחד. ואולם מה עם אלפי התלמידים שלמדו בזרם נוברדהוק? הרוב הגדול הרי נשאר בתוך עולם התורה האשכנזי.

ת: נכון, אחוז גדול נשאר שם. ״רבנו״ דווקא אמר להם, אתם ספרדים, תמשיכו במסורת שלכם. בישיבה ספגנו השפעה של ״נטורי קרתא״. כל שבוע היינו מקבלים את עיתון החומה. הייתי קורא כל שבוע מה קורה במדינת ישראל החילונית. זימה, רצח, זנות, גניבות, חילול שבת. זה מה שסיפרו לנו כל הזמן. השחירו בפנינו את המדינה ואת הציונות עד כדי כך שאת חטאי אני מזכיר היום בפניך. בשנת 1956, כשפרצו מהומות במרוקו, אמי כתבה לי מכתב. היא כתבה שברצונה למכור הכל ולקנות בית בירושלים, היה לנו רכוש שאבא ז״ל השאיר. אני, שספגתי את ההשפעה והתעמולה של עיתון החומה, אמרתי לה, אל תעשי את השטות הזאת, ובכך מנעתי ממנה לעשות מעשה. אני מתחרט על כך עד היום. לו רק קנתה אז אבן אחת בירושלים היתה היום עשירה, ולא הייתי צריך לעבוד בדואר ולבזבז עשרים שנים. אני מאוד מצטער על זה ואני מתקן את השגיאה עכשיו. התיקון נעשה בלימודים, באמצעותם אני מתעמק בתורות של חכמי ספרד. כל הלימודים שלי מתרכזים בצפון אפריקה. את ה־MA שלי עשיתי על רבי אברהם אזולאי יליד פאז שבמרוקו. פתאום ראו שיש מרוקו. כשקראו את ההגות של רבי אברהם אזולאי גילו שבמרוקו פעלו גדולי האומה.

ש: היתה תעמולה נגד מדינת ישראל בישיבה?

ת: כן. חיינו תחת השפעה של עיתון החומה, ו״רבנו״ אמנם לא יצא בפומבי נגד הציונות אך גם לא מנע את התעמולה נגדה.

ש: אתה חש צער על כך שפגמו באינסטינקט הציוני שהיה בך?

ת: אני לא מאשים אף אחד. אני מאשים את עצמי שנתתי לתעמולה הזו להשפיע עלי. אני מחזיק את כל הכרכים של החומה אצלי בספריה כתעודה היסטורית. היום בדיעבד אני כועס על כך.

ש: חייתם בתוך מנהגים כגון: עושים יער, פארברענגען, ועדים, תקופת התעוררות וכו', עד כמה אורח החיים הזה השפיע על האנשים לאחר שבגרו.

ת: המנהגים השפיעו עלינו מאוד. הם בודדו אותנו, בשעתו, מהעולם המודרני. למדנו לא לייחס יותר מדי חשיבות לדברים של העולם הזה.

ש: אתה לא מצטער על כך?

ת: לא, לא חסר לי. גם שם בישיבה לא ביטלתי את הזמן שלי. הייתי בין הבודדים שקראו ספרים אחרים. כשנכנסתי לשירותים תמיד היה לי ספר בשפה הצרפתית ביד. נכון, ויתרנו על החיים המודרנים, על המחשבה המודרנית ועל ההשכלה.

ש: מה קרה לאנשים שאין להם יכולת כמו זו שלך?

ת: יש כאלה שמצויים בקודש כל חייהם, אבל לא חסר להם דבר מהעולם הזה. יש להם כל הרהיטים הטובים שבעולם, מכשירי חשמל מודרנים, מכוניות חדישות וכו', ההתנתקות לא תמיד נעשית במובן הגשמי המעשי.

ש: אחרי שגמרת את הלימודים ב״אור יוסף״ בפובליענס, האם המשכת ללמוד בכולל?

ת: לא, לא הסכמתי שישלמו לי שכר תמורת לימודים. גם באוניברסיטה שילמתי כסף עבור הלימודים. ״רבנו״ שלח את התלמידים שלו לכל מיני מקומות לייסד ישיבות. למרוקו, לתוניסיה, ובתוך צרפת פיזר תלמידים והציל הרבה יהודים מהתבוללות. גם אני לא נשארתי בישיבה, חזרתי למרוקו בסוף שנות החמישים ולימדתי בישיבה שלנו במזגאן. הישיבה נוסדה בשנת 1957 ואני לימדתי בה מ־1959. אחר כך חלה הידרדרות במצב הישיבה והעברנו אותה לעיר תיטואן. בתיטואן המשכנו עד 1965 ולאחר מכן הישיבה התרוקנה. אז עלינו לארץ, ושלחו אותנו למעברה בגבעת אולגה. ישנתי שם לילה אחד, החזרתי להם את המפתחות, ואמרתי, אני רוצה לגור בירושלים. משכו אותי שנה וחצי, גרתי עם אמי בקריית גת ויותר מאוחר עברנו לגור בירושלים. אני מבקש שתלך לקבר של ״רבנו״ ותצלם את מה שכתוב על המצבה. הוא קבור בגבעת שאול. הוא היה אדם מיוחד במינו. הוא לא רצה שאנחנו הספרדים נתאשכנז. הוא רצה שנשמור על התרבות שלנו, על התמימות שלנו, והוא היה אומר לי: ״אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם״.

ש: אחת הסיבות שהרבנים האשכנזים החליטו להוציא תלמידים ממרוקו ולהעבירם לישיבות באירופה היתה האמונה שהיהודים במרוקו נשארו אותנטיים, עוד לא התקלקלו…

ת: ״רבנו״ אמר לי, אתם המרוקאים לא איבדתם את התמימות שלכם, והסיבה היא שהיטלר לא הגיע אליכם. היטלר תכנן לכבוש את צפון אפריקה, אך לא הצליח. אנחנו האשכנזים איבדנו את התמימות. ״רבנו״ העריך את הספרדים. היתה לו אהבה גדולה אלינו. כשלימדתי במזגאן הוא בא לבקר את אמי ואת סבי והוא מאוד התרגש כשראה אותם.

ש: היו גם מורים אחרים שהביעו רגישות כ״רבנו״ וביקשו לשמור את הזהות הספרדית?

ת: הם בכלל לא התבטאו. הם לימדו וזה היה עבורם העיקר. אבל היו. למשל, הרב נוייבונר היה אדם נחמד עם נשמה.

ש: הרב נוייבונר אמר לי בפירוש שהם היקנו לכם את הקנאות.

ת: הרב עוזיאל הראשון לציון, שביקר בישיבה, אמר ל״רבנו״: אנחנו הספרדים לא קנאים, לא התרגלנו למלחמות. האשכנזים כן, הם נלחמים כל הזמן. יש לזה סיבות היסטוריות. הם נרדפו על ידי הנוצרים, היתה להם מלחמה בין ההשכלה לרבנים, בין הרפורמים לשומרי הדת, מריבה דתית רעיונית עם הסביבה וויכוח עם העולם החיצון. כלומר, הסביבה האשכנזית היא שהביאה את האשכנזים להשחיז את כלי הלחימה שלהם. אצלנו הדברים התנהלו על מי מנוחות ולא הגיעו לכדי אלימות מילולית.

ש: היום מתנהל מאבק על זהויות. הרעיון של הרב עובדיה יוסף ״להחזיר עטרה ליושנה״ לא בא ממרוקו. מה קורה פה?

ת: זה ויכוח שיש לי גם עם הבן שלי(בן 25). מבחינתו כל מה שהרב עובדיה יוסף אומר זה קדוש. אני אומר לו, לא. גם לנו יש גדולי עולם שפעלו עוד לפני שנולד הרב עובדיה יוסף. גם עכשיו יש לנו רבנים גדולים כמו למשל, הרב שלום משאש. הוא רב גדול ופתוח גם לפילוסופיה. הרב עובדיה יוסף הוא משהו כמו אפיפיורות ספרדית, וזו תופעה לא טובה. ״חצרות״ רבנים לא היו אצלנו, אלה קיימות רק אצל האשכנזים. אצלנו היה רב קהילה. חצר, שיטה, אדמו״רות, לא היו מושגים כאלה במרוקו.

ש: מה פירוש המשפט ״להחזיר עטרה ליושנה״. האם פירושו לחזור למה שהיה במרוקו?

ת: לא מוצא חן בעיני המושג הזה.

ש: שמעתי שבחגים מתנהלת בבתי הכנסת ״מלחמה״ איך להתפלל, האם לפי הנוסח של הרב משאש בסידור ״וזרח השמש״ או לפי הנוסח של הרב עובדיה בסידור ״חזון עובדיה״.

ת: המרוקאים יחזרו לשורשים של יהדות מרוקו. הם יחזרו לאט לאט. אלו שגדלו במרוקו יחזרו לנוסח שלהם. החדשים, כמו אריה דרעי ואחרים, ילכו עם עובדיה.

ש: הצצתי בסידורים, בולטת תפיסה שונה ביניהם. בסידור המרוקאי של הרב משאש יש תפילה לשלום מדינת ישראל, לחללי צה״ל, לזכר קורבנות השואה. בסידור של הרב עובדיה תפילה כזו אינה קיימת..החזרה של המרוקאים לשורשים קשורה לציונות?

ת: אצל הספרדים תמיד היתה ציונות. חסרה ציונות מדינית, אבל ציונות אמיתית היתה.

ש: למה בסידור של הרב עובדיה חסרה התפילה הזו?

ת: הם מחקים את האשכנזים בכל דבר. כמרוקאי אף פעם לא שמעתי את המילה חרדים. רבים מאיתנו מחקים כל הזמן את האשכנזים, רק פה בארץ נתקלנו במילה חרדים וחילונים.

ש: איך יגשימו את הסיסמה של הרב עובדיה ״להחזיר עטרה ליושנה״, כאשר אין מוסדות ישיבה ספרדיים. תלמידים לומדים במוסדות אשכנזיים ואלו שנקראים ספרדיים מלמדים בשיטות ליטאיות?

ת: הספרדים מזדנבים אחרי האשכנזים, ויש הרבה בורות. תלמיד ממוצע כמעט אינו יודע דבר, זה לא לימוד אמיתי, זה לימוד של פוליטיקאים, או לימוד מסחרי. אני אומר דברי אפיקורסות, אני לא מפחד מאף אחד. אין לנו דת ואין לנו דתיים. אין לנו רבנות, ואין לנו רבנים. יש לנו תעשייה דתית. אמרתי לכמה אנשים, בעיקר לדתיים החדשים האלה, אתם דתיים מפני שזה מכניס לכם הרבה כסף. הדת שלכם מלאכותית. אני מאמין שהאותנטיות המרוקאית תחזור, לאט לאט היא תחזור.

ש: ״ארגון מרביצי התורה״ הפך אשכנזי לחלוטין?

ת: כן, אשכנזי לגמרי. יש בין המשתייכים אליו חברים שלי לשעבר שבעיניהם אני אפיקורוס. הרמב״ם, הרמב״ן, יהודה הלוי, היו גם רבנים וגם פילוסופים, גם רופאים וגם אנשי מדע, גם אנשי חול וגם אנשי קודש. הם קידשו את החול, אנשים פרודוקטיביים שלא עשו את התורה קרדום לחפור בו. לא עשו מהדת מקצוע.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה. ישראל מימראן, נולד בשנת 1937 במזגאן שבמרוקו.

הרב מהלוף פחימה.

הראיון נערך ב-27 ספטמבר 1999, בבני ברק

הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר. בשנת 1967 עלה לישראל ועמד בראש ישיבת ״אור התורה״. כעשרים שנים הוא מכהן כרב הראשי ליהודי מרוקו בבני ברק, שמתגוררים בה כ־120 אלף תושבים. כ־50 אלף מהם ספרדים (כולל שכונת פרדס כץ) ומתוכם כ־25 אלף יוצאי מרוקו.

נולדתי בשנת 1935 בקזבלנקה. בילדותי ועד גיל ארבע־עשרה, למדתי ב״אם הבנים״ בקזבלנקה, ישיבה שנוסדה על ידי בעלי בתים פשוטים מתיטואן. בגיל ארבע־עשרה נסעתי ללונדון ולמדתי שמונה שנים בישיבה של הרב שניידר.[ ישיבת ״תורת אמת״ בלונדון, המכונה שניידר על שם מייסד הישיבה.] חתנו של הרב שניידר, הרב יצחק סמיאטיצקי, בא למרוקו ולקח איתו שלושים ואחד תלמידים. אחרי השואה הביא הרב סמיאטיצקי תלמידים גם מהונגריה. לפנַי הגיעו לישיבת שניידר שלושה תלמידים, הבן של הרב טולדנו, הנכד שלו עמרם הרוש, שנשאר בלונדון, והרב ניסים טולדנו שיסד את הישיבה בבאר יעקב. הגענו ממרוקו לישיבה בלונדון והיינו שלושים ואחד מתוך כמאה ושישים תלמידים שהתגוררו בישיבה.

ש: ההורים היו מאושרים מזה שנסעת?

ת: כן. הם רצו שאלמד תורה.

ש: ההורים היו דתיים?

ת: ההורים היו חרדים אדוקים. למדנו רק לימודי קודש.

ש: הם לא חששו משהות בארץ זרה, כשגם את השפה אינך יודע?

ת: לא חששו מדבר כי נתנו אמון מלא ברב.

ש: איך הסתדרת כשהגעת לשניידר בלונדון?

ת: נפלא. בשלושה חודשים למדתי את שפת היידיש.

ש: הרגשת איזשהו יחס מסויג מצד המורים?

ת: לא. היינו כאחד העם.

ש: מאילו ארצות באו התלמידים מלבד יוצאי מרוקו?

ת: אנגליה, גרמניה והונגריה. הרב שניידר היה ממוצא גרמני, והוא הביא איתו תלמידים מגרמניה.

ש: למדת לפי המסורת הליטאית?

ת: הכל טוטאלי ליטאי, מוסר ליטאי ונוסח תפילה אשכנזי.

ש: זה לא הפריע לכם, או לאחדים מכם?

ת: לא. אחרי שנתיים של לימוד בישיבה הגיע עוד מחזור של נערים שאני טיפלתי בו. למדתי בישיבה ובמקביל טיפלתי בתלמידים החדשים שהגיעו. בסך הכל בשלושה מחזורים ממרוקו הגיעו לשניידר כמאה ועשרים תלמידים.

ש: מה קרה כשהתחילה ההגירה הגדולה ממרוקו לצרפת?

ת: אקס לה בן ופובליענס קיבלו יותר תלמידים ולאט לאט פחת אצלנו מספר הלומדים. התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה כי זו היתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס לה בן ובפובליענס לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש, והלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבה זו היתה גדולה מאוד. אבל חשוב לדעת שהנסיבות שהניעו את ההורים לשלוח את ילדיהם לאנגליה ולצרפת היו, שעליית הנוער העבירה את התלמידים שהגיעו לארץ־ישראל על דתם. וכך, בני תורה העדיפו לעבור לאנגליה וצרפת ולא לישראל רק כדי לא ליפול לידי עליית הנוער. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי.

ש: למדתם רק קודש?

ת: רק קודש.

ש: ידוע לי שבמרוקו ההורים התעקשו שהילדים ילמדו גם קודש וגם חול.

ת: לא כל ההורים. ההורים שחיו בצפון הארץ התעקשו גם על לימודי חול, אבל לאלו שבאו מהדרום לא היה עניין בלימודי חול וביקשו רק קודש.

ש: הרב חייקין, מייסד הישיבה באקס לה בן שהנהיג לימודי קודש וחול, הלך לרב סולובייצ׳יק, הבריסקער רב, וקיבל הסכמה לכך, אחרת ההורים לא היו שולחים את התלמידים לישיבה זו.

ת: הרב חייקין לא פתח את הישיבה שלו עם תלמידים מרוקאים. התלמידים הראשונים היו פליטי שואה וצרפתים, כך שההערה היתה במקום. הצרפתים לא היו שולחים תלמידים לישיבה שאין בה לימודי חול, אבל הוא זכה להנחיל לתלמידים מרוקאים שלמדו רק לימודי קודש. למשל, הרב אהרון מונסנגו שהוא היום המנהיג של יהודי מרוקו, לא למד לימודי חול, אלא רק קודש.

ש: אבל לימודי קודש וחול נמשכים שם עד ימינו.

ת: זאת משום שהורים ממרוקו שבניהם למדו בגימנסיה שלחו אותם לאקס לה בן לסיים את לימודיהם לבגרות. תלמידי חכמים בוגרי אקס לה בן הם רופאים ועורכי דין אקדמאים שנשארו בעולם התורה.

ש: בלונדון זה לא קרה.

ת: בלונדון זה לא קרה. שם למדו רק קודש, שם אין צורך בלימודי חול. מי שהגיע לרמה הלימודית שהושגה שם בתלמוד לא נזקק ללימודי חול. התלמידים שלמדו בלונדון יכולים למלא תפקידים של דיינים ורבנים.

ש: במהלך הלימודים בישיבה ספגת מסורת לימוד ליטאית, דברי מוסר, נוסח תפילה, לא היה חסר לך בית אבא, חכמי מרוקו, השורשים המרוקאים?

ת: צריך להבין דבר אחד. כשנכנסים לישיבה ומעמיקים בלימוד מתמלא כל החלל והאדם אינו זקוק לשום דבר אחר. היה לי חבר שלמד איתי בשניידר, מיניתי אותו למנהל מוסד שהקמתי בעיר פאז, שלומדים בו לימודי קודש וחול ביחד. אחר כך הוא נסע לאמריקה ועשה שם דוקטורט. פעם, כשפגשתי אותו, הוא סיפר לי שקיבל דוקטורט באמריקה. אמרתי לו, מה זה דוקטורט נהיית סנדלר? היית רב, תלמיד חכם גדול, מה אתה צריך את זה ? באמריקה כותבים תזה על כל נושא ומקבלים דוקטורט. אדם שיש לו כבוד לא צריך שום דבר אחר. לאשה יפה לא נדרשים תמרוקים. תמרוקים הם עבור אשה שאינה יפה. התורה מספיק יפה ואינה זקוקה לשום גינונים אחרים. מי שמכניס גינונים אחרים רק מבזה את עצמו. כל המסורות המקוריות האלו ממרוקו טובות כשאין עיקר בחיים שלך. כשנכנסנו לישיבה ליטאית ונתנו לנו את הכיוון הנכון ללימוד ולמוסר, המסורות מבית אבא היו משהו שולי אצלנו, לא שבעטנו בהן חס ושלום, לא בעטנו בהן, אבל לא עשינו עסק מחסרונן.

ש: שמעתי מפי אנשים בוגרים בעלי פרספקטיבה, גישה אחרת לעניין הזה. אחדים מצטערים על כך שלא הציגו בפניהם בזמן הלימודים בישיבה ספרים של חכמי מרוקו. וכשהם התבגרו הם חזרו בעצמם לספרים אלה.

ת: אלו שאמרו לכם את הדברים האלה לא למדו טוב בישיבה.

ש: מה ההבדל?

ת: ההבדל פשוט. לדאבוננו הספרדים בכל ארצותיהם, גם כאשר היו להם ישיבות, לא השכילו למשוך אליהם תלמידים שיכירו בכך שהלימוד בישיבה הוא יעדם בחיים. באירופה היתה השכלה והיו משכילים, תלמידי הישיבות היו גם שומרי מצוות וגם משכילים ועם רמה כזו קשה להתמודד. לכן קמו ישיבות שהתנהלו ברמת לימוד מאוד גבוהה ואפילו המשכיל באוניברסיטה לא ידע להבין סברה שנאמרה בתוך הגמרא. הישיבות האלו התפתחו מישיבת וולוז׳ין. גדולי עולם שמשכו לישיבותיהם את הנוער והעניקו לחייהם אופי בהעמקה ובלימוד – אלו הם הליטאים. את המסורת יצרו החסידים. הם גיבשו את האנשים שלהם בפעולות ובחסדים, אצלם המסגרת משכה את האנשים. במרוקו לא היו מסגרות.

ש: חב״ד נכנסו למרוקו?

ת: אין מרוקאי שהוא חב״דניק בדם. כשהוא נמצא אצלם הוא שבוי שם. אין מסגרות מסורתיות במרוקו, לא היו. יש מנהגי אבות מסוימים, אבא שלו עשה כך ואבא של אחר עשה אחרת. כש״אליאנס״ נכנסה למרוקו היא פתחה את הפתח להשכלה ולא היו שם ישיבות מספיק חזקות שיוכלו לעמוד מולה. היו ישיבות כמו ״אם הבנים״ שבה למדתי, אבל הן לא היו ברמה גבוהה ולא הצליחו לעניין אותנו. למדו הלכות, עברו מבחנים וקיבלו דיפלומות של דיינים. עולם הישיבות לא היה ברמה ולכן לא יכול היה להתמודד עם ״אליאנס״. החל תהליך של התפוררות מוחלטת ולולא האשכנזים גם התלמידים שניצלו לא היו ניצלים.

ש: אתה מודה בעליונות של עולם התורה האשכנזי?

ת: רוב רובם של מייסדי הישיבות בארץ היום והרבנים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. כל מייסדי הישיבות הצעירות, שנקראות ספרדיות, יצאו מישיבות ליטאיות. יש רק ישיבה ספרדית אחת – ״פורת יוסף״. הרשב״א היה ספרדי, בספרד היתה אימפריה של תורה, אבל לדאבוננו זה היה בזמנים אחרים. גם מרוקו עברה טלטלה. קזבלנקה היתה כמו תל־אביב. אנשים עברו אליה מהכפרים או מהערים הקטנות שבסביבה והמסורות המקוריות שלהם לא נשמרו, אבדו. לכן תמיד צריכים להנהיג חידושים.

ש: האם אפשר לומר בפרספקטיבה היסטורית שבני מרוקו הצילו את הישיבות לאחר השואה?

ת: כשהגעתי לישיבת שניידר היו בה רק 160 בחורים. רב הישיבה אמר לי שלו היה צעיר בעשרים שנים הוא היה נוסע למרוקו ומקים שם ישיבה. לבחורים האשכנזים, גם אלה שמתעתדים לעבוד, יש תודעה ברורה שעליהם ללמוד בישיבה, עד החתונה, ואז ייצאו לביזנס. זה לא קיים אצל הספרדים.

ש: למה?

ת: לספרדים היו אמצעים דלים. האימרה ״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״, נכונה. על פי רוב, מרבית התלמידים שבחרו בלימודים היו חסרי אמצעים, לא עניים כי אם חסרי אמצעים. נער כזה שנכנס לישיבה ראה בה קריירה לכל החיים – הוא יהיה ראש ישיבה, או שוחט, או דיין, ומקורה של תפיסה זו במחסור. ואילו בקרב האשכנזים תוכל למצוא עשיר מופלג שהוא גם למדן ומעמיק. בבוקר יש לו מפעלים, בצהריים הוא נותן כסף לישיבות, ובערב הוא יושב ולומד תורה. תופעה כזו לא תראה אצל הספרדים.

ש: אתה תולה את ההבדל הזה ברקע הסוציו־אקונומי של המשפחות?

ת: כן, והרקע הזה הוא שנתן גיבוי לפעולות ״אליאנס״. העוני במרוקו היה באותה תקופה בשיאו.

ש: ההורים רצו אז שהתלמידים ילמדו מתמטיקה וצרפתית כדי שההשכלה תוציא אותם מהעוני?

ת: לא. בקטנותנו לא למדנו בגן ולא בבית ספר, למדנו בבית כנסת, כשלושים עד ארבעים תלמידים עם רב בעל זקן. שירותים לא היו, הרב לימד א-ב וקצת חומש, ואחר כך שלח אותנו הביתה. כש״אליאנס״ הגיעה היא משכה את ההורים על ידי הנהגת הגיינה, טיפול במחלות ילדים וכו'. יצאה פקודה מהשלטונות לסגור את כל ה״חדרים״ שהתנהלו בבתי הכנסת. פתחו בתי ספר של ״אליאנס״ וההורים שלחו אליהם את הילדים. לא היתה להם ברירה. עקב מצב זה קמה ישיבת ״אם הבנים״. יהודים פשוטים, מגולחים, יראים, נתנו מכספם ופתחו בית ספר חרדי.

ש: אתה יודע שבבתי הספר החרדים למדו באותה תקופה 8,500 תלמידים וב״אליאנס״ 45 אלף.

ת: ולמה ? זו ההצלחה של ״אליאנס״ שנבנתה על ניצול העוני וזכתה מן ההפקר. אחרי ש״אליאנס״ נפתחה הלימודים החלו לקבל תדמית מודרנית, וזה משך אחרים. על כן כל האליטה של מרוקו, בני הרבנים ובני בניהם הלכו ללמוד ב״אליאנס״. מיום שרשת זו נכנסה למרוקו לא היה דיין שבנו נעשה דיין. בעבר המקצוע היה עובר בירושה, אם האב היה דיין גם הבן יהיה דיין. אחרי כניסת ״אליאנס״ למרוקו בנו של הדיין נעשה רופא, מהנדס, רוקח, או ארכיטקט אך לא דיין.

ש: ומה רע בזה?

ת: זה רע מאוד מפני שלתורה צריך לתת כבוד וייחוס. יש הבדל ברמה כשהאב דיין, ובנו אחריו גם הוא דיין, לעומת דיין שצץ מאיזה בעל בית שאינו יודע תורה. תורה עוברת בירושה, האצילות של האבא עוברת לבן.

ש: אתה לא מאמין שהדברים יכולים להיות משולבים?

ת: לא. הם אינם יכולים להיות משולבים. אני והוא לא גרים בכפיפה אחת. יש פתגם תלמודי שאומר, ״אין אדם גר בכפיפה אחת עם נחש״. אני מדבר על לימודי חול. הבריסקער רב, הרב חיים ולולה דער טאטע (האב) אמר, שבימי הרמב״ם היו רופאים שידעו ללמוד תורה, היום הכיוון מתחיל לחזור לעבר. אני מכיר רופאים ומהנדסים בצרפת שנותנים ערך לתורה יותר מאשר למקצוע שלהם. הרב אלקיים, שותפי לבניית הכולל, היה אינג׳ינר שעזב הכל למען לימוד בישיבה. יש לי אברך בן עשרים וחמש שגמר בית ספר גבוה ביותר בצרפת, עבד עם הביטחון הצרפתי, היה טייס פנטום, ועתה הוא יושב ולומד תורה במסירות נפש. פעם הדברים לא התנהלו ככה. ״אליאנס״ החדירה לתודעה שצריך לכבד רופא יותר מאשר רב, כי רב מתפרנס משנור ורופא חי על עבודתו. זה מה שגרם לכך שרבים מהאליטה של מרוקו לא המשיכו ללמוד תורה ופנו ללימודי חול. רבים מהם חזרו לעולם התורה כשהישיבות האשכנזיות פתחו את שעריהן בפני תלמידים חכמים וטובים. בתקופה הנוכחית ההשפעה שלהם התעצמה וזו הוכחה לדברי.

ש: האם אתה חושב שצריכה להיות חומה בין לימודי קודש ללימודי חול.

ת: אני לא מתנגד שלאדם יהיו ידיעות בלימודי חול. אבל אני מתנגד להפיכת לימודי חול לאתגר. האתגר בחיים אינו התעניינות בעולם החילוני. בספר חובת הלבבות, בשער התחינה, יש מקום מיוחד שמדבר על מדע. לטענת המחבר, מטרת האדם צריכה להביא אותו כמה שיותר קרוב לקדוש ברוך הוא ולא להרחיק אותו ממנו. במציאות ראינו שכל אלו שבחרו בצבירת ידע חילוני התרחקו מהמקור, ולכן אני אומר שהישיבות האשכנזיות עשו טובה לכלל ישראל. בלי הישיבות לא היה היום זכר ללימודי התורה הגבוהים.

ש: אתה היית מעורב בעשייה בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.

ת: הייתי ראש הישיבה חמש שנים, מ־1962 עד 1967.

ש: קראתי במכתבים רבים, ואף נאמר לי על ידי הרב וולטנר, מייסד הישיבה, שהוא היה רגיש מאוד לצרכיהם של התלמידים, מנהגיהם, נוסח התפילה שלהם, והאוכל שאליו הורגלו. ההבדלים הורגשו רק בכך שהמורים היו ליטאים ועסקו בסיפורי המוסר.

ת: זה לא נכון. התפילות בחגים, בראש השנה וביום הכיפורים היו בנוסח אשכנזים. המוסף, לפעמים.

ש: וזה התקבל על דעת ההורים במרוקו?

ת: בחור שהלך לישיבה וחזר כתלמיד טוב הביתה, להורים זה היה העיקר. ההורים דאגו לעתיד של בניהם.

ש: אבל היו בקהילה אנשים שהתנגדו לכך שהאשכנזים יתפסו את השליטה.

ת: בכל מרוקו היה ועד יהודי אחד, ״ועד הקהילות״. העשירים הסתדרו ביניהם ללא ועד. טנג׳יר היתה העיר היחידה שהתקיימה בה הצבעה. לקהילה היהודית שם היתה התנגדות לדרכינו כי ניגחנו אותם בדברים שלא עשו לפי ההלכה. ברוך השם הצלחנו להיכנס לוועד, הרב אלקיים היה סגן ראש הקהילה בטנג׳יר. העמך בטנג׳יר היה איתנו, בתי הכנסת היו איתנו, רק ״אליאנס״ היתה נגדנו.

ש: מה ההבדלים בין הסידור ״וזרח השמש״ של הרב משאש לבין הסידור ״חזון עובדיה״ של הרב עובדיה יוסף.

ת: העיקר איננו הסידור אלא ההווי בתפילה. התפילה המרוקאית יותר חמה משל האחרים, יותר רעשנית, שרים בה יותר. הירושלמים של עובדיה יוסף יותר קרים.

הרב עובדיה יוסף רוצה להכתיב לכל יהודי שנחשב לספרדי שאין עוד גדול מלבדו, ולהתנהגותו קמו מתנגדים. לא כל בני התורה בישיבות הספרדיות מקבלים את הגרסה שלו ואת ניסיון ההשתלטות שלו.

ש: הרב עובדיה יוסף הרים דגל שעליו חרוט ״להחזיר עטרה ליושנה״. איזו ״יושנה״? האם המשפט מתייחס לבני התורה המרוקאים שהם בוגרי ישיבות ליטאיות ומשתכנזים?

ת: הוא מתכוון לכמות. הספרדים שנטמעו בין החילונים. לפני שקמה ש״ס היו הורים רבים ששלחו את בניהם לבתי ספר חילונים. מאז שקמה ש״ס יש למעלה מ־20 אלף תלמידים בבתי הספר שלהם.

ש: אתה מדבר על כך שהחזרת ״עטרה ליושנה״ מכוונת רק לכמות ולא לתוכן?

ת: בוודאי שאין כאן עניין של תוכן. התוכן כאן כמעט מאה אחוז ליטאי. גם הילדים שלו לומדים בישיבות ליטאיות.

ש: רק שלו?

ת: של כל הרבנים. כשהרב עובדיה יוסף מדבר על ״החזרת עטרה ליושנה״ הוא מדבר על כמות ולא על תוכן. בעניין הכמות הוא הצליח. הוא מנסה לתקן הלכות, וזה עניין לחיי היומיום של כל יהודי. איכות זה דבר אחר. ש״ס עובדת כרגע על כמות. יש כלל שמהכמות תצא איכות. אתה לוקח חיטים מוציא מהם את הקש והזבל ונשאר לך קמח מנופה, ומהכמות יוצאת איכות. אלף נכנסים אחד יוצא.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון שני- הרב פחימה מחלוף היה ראש ישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר.

עמוד 158

הרב רפאל אלקריאף.

הראיון נערך ב־2 ביוני 2000, בבני ברק.

הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק, שיש בו ישיבה קטנה, גדולה, וכולל אברכים של מאתיים וחמישים תלמידים. נולדתי במקנאס בשנת 1942. בעיר חיו 25 אלף יהודים שהתגוררו בעיקר במלאח ובעיר החדשה. אבי היה סוחר, אוהב ולומד תורה, אוהב תלמידי חכמים ובעל צדקה והיה מקורב לרב ברוך טולדנו, רבה של העיר מקנאס, שבניו נסעו ללמוד בלונדון. למדתי במחזור השלישי בישיבה של טנג׳יר. הרב וולטנר היה בא למרוקו כל כמה זמן כדי לאסוף תלמידים מכל רחבי מרוקו, והיה מתארח אצל הרב טולדנו שאסף תלמידים לישיבה. אני הייתי ביניהם. לקחו רק ילדים בגילאי ארבע־עשרה עד חמש־עשרה. אני הייתי בן שתים־עשרה וטענו שגילי אינו מתאים לישיבה. היה מבחן כולל ואני הקטן ידעתי וצעקתי את התשובות. הרב וולטנר שם עינו עלי ולקח אותי איתו למרות גילי הצעיר. כך התחלתי את המסלול שלי בטנג׳יר. בשנת 1958 זרקו השלטונות ממרוקו את כל הרבנים שהיו שליחים מישראל. אנחנו, תלמידי הישיבות, נשארנו בטנג׳יר וקיבלנו תפקידים. את הרבנים מלונדון השאירו בישיבה. התלמידים הבוגרים תפסו את מקומם של המורים שגורשו והתחלנו ללמד. בגיל שמונה־עשרה נעשיתי מלמד, למדתי ולימדתי. ארבע שנים הייתי כעין מדריך. גרתי בישיבה, ומילאתי תפקיד של משגיח ושל מלמד. שנים אלו הוסיפו הרבה למבנה האישיות שלי, והעניקו לי ניסיון בטיפול בנוער. בסוף התקופה הזאת היו עזיבות רבות. בכל עת היו לנו בערך מאה תלמידים בישיבה. היה לנו גם כולל וגם סמינר לבנות, והיו ביניהם שידוכים.

לבני העיר היה גם תלמוד תורה, אבל המנהלים היו בני הישיבה. הקהילה בטנג׳יר היתה יפה. אלה היו ימים שלא אשכח לעולם, של אהבה ואחווה. כשהרב אלקיים עזב התמניתי כאחראי על הסמינר. ידעתי צרפתית וכמעט שסיימתי בחינות בגרות. למדנו בישיבה גם לימודי קודש וגם לימודי חול שאותם למדנו משעה חמש בערב. היו לנו גם מורים לא יהודים. למדנו אנגלית, מתמטיקה, הכל. לקראת הסוף עזבתי את לימודי החול ועסקתי רק בקודש. ערב פרוץ מלחמת ששת הימים חששנו לגורל הבנות, שלחנו אותן להתגורר בבתי ההורים וככה שמרנו עליהן עד לקבלת הבגרות. עליתי לארץ בדיוק לאחר מלחמת ששת הימים. המוסד שלנו הוסיף להתקיים עד 1973 בהנהלת הרב אברג׳יל שעלה לארץ והשתקע באשדוד. בשנה זו מכרו את הבניין והמוסד נסגר. רוב הבוגרים נמצאים בארץ, בצרפת או בקנדה. מהמחזור שלי כולם ממלאים תפקידים של ראשי ישיבות או ראשי כוללים. מנהיגים. נערים שלמדו בפוניביץ ובמוסדות דומים בארץ לא נבנו כמונו.

ש: למה?

ת: אנחנו הגענו לישיבה מתוך אידיאל. זו היתה תקופת ההשכלה המשמעותית ביותר. אם בגרמניה תקופת ההשכלה היתה לפני כמאתיים שנים, אצלנו היא היתה לפני חמישים שנה בגלל ״אליאנס״. הקהילה היתה דתית ביסודה. צעירים שלמדו ב״אליאנס״ הלכו לתיכונים של גויים, האבא אומר קידוש והבן מגיע פתאום מבית הספר. היו במשפחות מתחים עצומים, היה עליך לבחור לכאן או לכאן. הדרך לשימור היהדות היתה ברורה – אין פשרות.

ש: למה למנהיגות המקומית לא היה מספיק כוח, והיא נעזרה ברבנים אשכנזים שבאו מבחוץ?

ת: אין נביא בעירו. הרב טולדנו מסר את נפשו לשימור היהדות אבל הכוח של ההשכלה היה גדול. היו נחוצים אישים שהתמודדו בעבר עם הבעיה. האשכנזים התמודדו בכל הדורות עם הבעיה הזו באירופה וידעו את המלאכה. יהדות אירופה נלחמה, אצלנו לא היתה מלחמה, לא בין יהודים ולא בין יהודים לגויים. הגויים שלנו אף פעם לא ניסו לבולל אותנו. ״תשלמו מסים ותישארו מה שאתם״. כשהתחילה המלחמה על התורה ועל יראת שמיים וכר הקהילה לא היתה מוכנה לכך ועבר עליה זעזוע. היהדות האשכנזית התמודדה עם תנועת ההשכלה ולבסוף גם אנחנו התמודדנו איתה, והאנשים שלנו עשו דברים גדולים.

ש: אתם ידעתם שמעשה ה״הצלה״ פירושו לא רק להציל אתכם לתורה, אלא גם להציל את הישיבות שנחרבו באירופה?

ת: לא ידענו. היום אני מבין שהם היו זקוקים לנו. אבל לנו הלימוד בישיבות האשכנזיות באמת פתר בעיה גדולה. במרוקו לא היה חינוך תורני גבוה. לא היו ישיבות ברמה של אלו באירופה. היה לנו רב שישב בבית הכנסת ולימד קבוצת ילדים וההורים היו משלמים, וזהו. באירופה יסדו ישיבות ואפשר לומר שהם באו על שכרם והצילו את התורה. גם הרבנים שלנו תרמו, הרב ברוך טולדנו והרב דוד עובדיה עשו הרבה. במרוקו לא היו ישיבות, המושג ישיבה לא היה קיים. האשכנזים מקיימים ישיבות כבר מאתיים וחמישים שנים ואנחנו התחלנו רק לפני חמישים שנים. ברוך השם, היום בבני ברק יש ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ״אור ישראל״ של הרב איבגי, כולן ישיבות ספרדיות מפורסמות שלומדים בהן בשיטה ליטאית.

ש: קיימות ישיבות שלומדים בהן בשיטה ספרדית?

ת: אולי ״פורת יוסף״ ו״כסא רחמים״. היום הצעירים לומדים קצת מזה וקצת מזה.

ש: למדת ב״עץ חיים״ בטנג׳יר, המוסר לפי הקו של הרב דסלר בשיטת קלם ממשיך עדיין להתקיים?

ת: ממשיך להתקיים גם היום, אך לא כקבוצה. עדיין מרגישים הבדלים בין אנשים שלמדו בסלובודקה בחברון, לבין אנשים שלמדו במקומות אחרים. סלובודקה מדגישה את גדלות האדם, ואצלנו מעמיקים מאוד ומאמינים באמת. קלם מדגישה את העמקת המחשבה וטוענת שיש לתת לכל מעשה את החשיבות שלו. בתוך האווירה הזו השאיפה הפנימית של כל תלמיד בעל פוטנציאל היתה להגיע למימוש עקרונות אלו.

ש: האם שיטות המוסר ממשיכות להתקיים על פי הזרמים?

ת: מי שלמד ממשיך להנחיל את העקרונות לתלמידיו. עדיין מתקיימים אותו לימוד מוסר ואותה השקפת חיים. ללימוד בישיבה יש סדר יום קבוע, והגבולות בין הזרמים לא כל כך ברורים, גם בישיבות הספרדיות.

ש: כשאתה אומר ישיבה ספרדית למה אתה מתכוון?

ת: שהתלמידים הם ספרדים, ראשי הישיבות לפעמים הם ספרדים ופעמים הם אשכנזים. למה קוראים לישיבות ספרדיות, כי היוזמים הם ספרדים והתלמידים הם ספרדים.

ש: למעשה, כל דור הרבנים שלך הוא בוגר ישיבות ליטאיות.

ת: אכן, רוב הדיינים בארץ ורבני הערים הם בוגרי הישיבות הליטאיות. חלק למד בישיבת ״פורת יוסף״ שהמקור שלה ספרדי. היום הונהגה ב״פורת יוסף״ גם השיטה הליטאית. השיטה הספרדית דקדקה יותר בלימוד תכליתי של הטקסט, הליטאית יותר עיונית. לומדים בשביל ללמוד. היום הזרמים וצורות הלימוד התערבבו. קיימים בישיבות האשכנזיות גם אנשים שמדקדקים בטקסט בפשט, וב״פורת יוסף״ לומדים גם על פי שיטת חיים מבריסק. צורת הלימוד משפיעה על אורח החיים והמחשבה. היום אני מחותן עם משפחות מהזרם שלנו. בני נישאו למשפחות ממוצא צרפתי או למשפחות שקיבלו חינוך דומה לשלנו. יש לנו קהילה. יש לי הרבה חברים לא רק בישראל אלא גם בצרפת ובקנדה, כולם מהרקע החינוכי שלנו – ספרדים, תלמידי חכמים, בוגרי ישיבות ליטאיות עם השקפת חיים ברורה. יש לנו קהיליה בינלאומית, דיאספורה. בכל מקום בעולם יש לי אצל מי להתארח, יש לי בית כנסת, מקום לשבת וחברים. במונטריאול, טורונטו, ניו־יורק, פאריז, ניצה, אקס לה בן, בכל מקום. כל האנשים הללו יצרו קהיליה בינלאומית. כשהם באים לארץ הם באים להתארח אצלנו.

ש: מה עם אורח החיים הצפון אפריקאי ומנהגים של בית אבא.

ת: יש המשכיות כלשהי. אנחנו הרבה יותר אירופים בצורת החיים שלנו, עקב השפעת הישיבה והשנים שחיינו באירופה. אבל מנהגים מבית אבא אנחנו שומרים עד היום. מאכלים – דפינה, קוסקוס מחיה וכו', ליל סדר של פסח זה ליל סדר כמו שערכנו במקנאס עם הרבה שירה.

ש: מה אירופי פה?

ת: אנחנו חיים כמו תלמידי חכמים באירופה. ההשפעה האשכנזית היא המגע, התערובת – זה אנחנו. אני אדם שדובר חמש שפות.

ש: במה אתם שונים מהקהילייה האשכנזית?

ת: בתוכן המידות שלנו. בצורת האישיות.

ש: האם אתם מקבלים את החיים החילונים בצורה יותר סובלנית ופשרנית?

ת: אנחנו גדלנו בחברה מעורבת. גם במשפחתי יש חילונים גמורים. כשפגשנו יהודי שאינו שומר מצוות ידענו שהוא מושפע מהמשבר הכללי בעולם וניסינו תמיד לקרב אותו אלינו. מי שלא התקרב לדת לא הפך למוקצה כי לא היתה תופעה של אפיקורוסות כפי שיש כאן במדינת ישראל. למה בתי הסוהר מלאים בביטון ואזולאי? במרוקו הקהילה היתה מאוד חזקה, ופה היא התפוררה, הבחורים נותרו עירומים מכל. אין משפחה, אין רב, אין אמונה, אין כלום, לכן פנו לפשע ולכל הכיוונים האסורים. אנחנו מסתכלים על התהליך הזה כעל אסון אך הממסד במדינת ישראל עוד לא התעורר. עקרנו קהילות משורשיהן ושמנו אותן במדבר. לקחו נוער שהיו לו ערכים ברורים ואמרו לו שערכים אלה הם פרימיטיבים, אך לא נתנו לו דבר במקומם. עכשיו ברוך השם מתחילים להתעורר. ש״ס היא תוצאה של התעוררות ולא כפי שטוענים לעתים שההתעוררות היא תוצאת העשייה של ש״ס. ההתעוררות החלה כשאנשים הבינו שמדינת ישראל היא לא הדבר המרכזי. אם אין לך דרך בחיים עובדת קיומה של המדינה לא נותנת לך כלום. הבנים מבינים שהוריהם חוו טרגדיה. זהו דור ששילם מחיר כבד מאוד והילדים מבינים את זה היום.

ש: כשאתה אומר ״אנחנו״, אתה מתכוון לתלמידי חכמים צפון אפריקאים, בוגרי ישיבות ליטאיות, שיש להם אורח חיים חרדי, אבל לא כמו זה האשכנזי. מהי האישיות האופיינית לקבוצה?

ת: ליהדות המזרח יש אופי לבבי וחם שאינו שש להילחם. האשכנזים ספגו את האופי הלוחמני מאירופה. הם נאלצו להילחם על כל דבר, לכן הם אומרים עלינו שאנחנו חלשים ולא יודעים להילחם. והאמת, הספרדים, גם אם יעשו מלחמה לא יעשו אותה עד הסוף. זה החינוך שקיבלנו. כלפי מתנגדים מהחוץ האשכנזים נלחמים הרבה יותר טוב. מידת הענווה היא שהחזיקה אותנו. עובדה שספגנו וקיבלנו את התורות שהונחלו בישיבות ליטא. אם לא היתה לנו מידת הענווה לא היינו מקבלים סגנונות זרים לנו. לולא היינו ענווים היינו דוחים את הלימודים שניתנו לנו. למדנו מנוברדהוק, קיבלנו מקלם וקיבלנו מסלובודקה. נלחמנו בדרך שמתאימה לנו. הקבלה היא אחת מדרכי הלחימה. האשכנזים לימדו אותנו לשמור על עצמנו. לו ההתמודדות שלנו היתה נמשכת מאה שנים היינו אחרים. הענווה היא חלק מהייחוד שלנו. יש לנו נועם הליכות. הגשר לחילונים יכול להיבנות על ידנו. היום החברה הישראלית זקוקה יותר לסגנון שלנו. כיום ארגון ״ערכים״ מנהל את רוב הפעילויות שלנו עם החילונים, ורוב הפעילים בו ספרדים. ארגון ״לב לאחים״ הפועל להעמקת תודעת היהדות, ויש לו סניפים בכל הערים, פועל גם הוא בעיקר עם הספרדים.

ש: האם נכון הדבר שתלמידים ספרדים נאבקים על מנת להיכנס לישיבות האשכנזיות?

ת: יש מאבק כזה. יש קווטה (מכסה). האשכנזים טוענים שלישיבות שלהם יש אופי מסוים והם רוצים לשמר אותו. לכן הם קולטים תלמידים ספרדים רק במספר מסוים.

ש: האם הטענה שתלמידים ספרדים מורידים את הרמה הלימודית מוצדקת?

ת: הספרדים דווקא מעלים את הרמה הלימודית, כיוון שלישיבות האשכנזיות פונים התלמידים הכי טובים, השמנת. הספרדים מצטיינים בישיבות. היום, להוציא קבוצה מסוימת שבוחרת ללמוד בישיבות האשכנזיות כולם באים אלינו. זו אותה שיטה, אותם לימודים, רק האוכלוסייה שונה. אני מקבל תלמידים רק מבני ברק. בערי השדה אין תשתית לתלמידי תורה, ותלמידים שמגיעים מדימונה ומערי השדה הם בעלי רמה יותר נמוכה. אצלנו בכיתה ט׳ תלמידים יודעים אלף משניות בעל פה. לא תמצא רמה כזו באף מקום.

ש: איפה ״החזרת העטרה ליושנה״?

ת: ש״ס צמחה על גרסה של קיפוח כללי, ולא רק בנושא התורני אלא בכל הנושאים החברתיים. במושג ״החזרת העטרה ליושנה״ מתכוונים בעיקר לחינוך התורני. הדברים לא חייבים להיות כפי שהיו במקור, אלא יש להחזיר את הבנים לדרך היהדות, להחזיר את הבנים לתורה ולא חשוב באיזו דרך. גם הרב עובדיה יוסף קורא ומלמד בספרים של אשכנזים. אין להם כוונה להנציח דווקא את המקור ממרוקו או מתונים.

ש: אתה מלמד רק לימודי קודש?

ת: כן.

ש:אתה בעצמך למדת צרפתית ומתמטיקה. האם אתה רואה את לימוד המקצועות האלה באור שלילי?

ת: היום אנחנו לא מלמדים מקצועות חול. לנוער יש היום הרבה התמודדויות בישיבה והם מתקשים בקבלת עול התורה. כשמשבצים מקצועות חול למערכת הלימודים התלמיד לא מרכז את כל כוחותיו בלימודי הקודש, והוא נעשה אדם שברירי. מי שלמד חצי חול וחצי קודש לא הגיע להיות גדול בתורה כמו הרב שך והאחרים. התורה תובעת את כל הכוחות. המאבק לקיום התורה חייב להימשך, חייבים לגייס עוד נוער שימשיך את התורה. אנחנו רוצים שהנוער יעסוק רק בתורה. זה מקצוע כמו מתמטיקה. כאשר אברך מגיע לגיל נישואים ונוכח לדעת שיש לו בעיה של פרנסה הוא יכול ללמוד בקורס של הנהלת חשבונות. תוך שלושה עד ארבעה חודשים הוא יכול להיות בעל מקצוע, תוך שנה הוא יכול להיות רואה חשבון. אין צורך לשלב אותו בסביבה לא תורנית ובמקומות שיעמידו אותו בניסיונות שעלולים לפגוע בו. אותנו לא העמידו בניסיון מול החברה החיצונית. ישראל אלימה מאוד, ובגלל אלימות החברה החיצונית אנחנו לא מלמדים לימודי חול, מוטב לא להעמיד את התלמידים בניסיון. כדי ״להחזיר עטרה ליושנה״ צריך להעמיד תלמידי חכמים ברמה כזו שיוכלו לשרת את הקהילה הספרדית ואת עם ישראל בעוצמה גדולה ביותר, ועל כן צריך לשמור אותם רק בעולם של תורה.

ש: ללמוד גמרא ופוסקים זה קשה. לא כולם בנויים להיות ״גדולים בתורה״.

ת: לנו יש כלים לשתי האוכלוסיות. כאשר אלף תלמידים נכנסים לבית המדרש ואחד מהם פונה להוראה אפילו רק בשבילו הכל כדאי. האחרים, כשמגיעים לגיל עשרים ואחד או עשרים ושתיים הולכים בחלקם לכולל, ויש כאלה שבגיל הזה לומדים קורס כתיבת סת״ם, או הוראה, שוחטים, משגיחים, וכו'. בעולם היהודי יש הרבה תפקידים גם לאלו הגדולים וגם לאלו הפשוטים יותר. אנחנו רוצים שהתלמידים שקיבלו את החינוך הדתי וצברו כוחות יקחו על עצמם את התפקידים האלו. אחרים שלא לומדים תורה פונים לביזנס.

ש: האם שמעת על ההיתר ההלכתי של הרב אלישיב, שמותר ללמוד מקצועות כמו מחשבים הנדסה, ראיית חשבון וכו'.

ת: אצלנו הגדולים קובעים את צרכי הקהילה. הם שוקלים בכל פעם לפי המצב הנתון. עכשיו נדרשים עובדים סוציאליים אז הם מתירים לימודים כאלו. הגדולים נותנים הוראות ואנחנו מקבלים את קו המחשבה שלהם.

ש: איך אתה מתפלל?

ת: אני מתפלל בנוסח ספרד. יש לי בית כנסת ספרדי. ישנם בינינו אנשים שמתפללים בנוסח אשכנז.

ש: יש לי הרגשה שאתם במצב של התלהבות וגדילה.

ת: יש לנו, ברוך השם, מאתיים וחמישים תלמידים בקריית החינוך, כולל ישיבה גדולה וקטנה. במוקדם או במאוחר עולם התורה הספרדי יגדל, וידיעה זו מעניקה כוח ושמחה. כשעזבתי את מרוקו חשבתי שכל העבר חרב, לא קיים, עכשיו אני פוגש את המסורת בכל מיני מקומות. עולם התורה של בני מרוקו קיים בגרסאות שונות.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר שלוש- הרב אלקריאף הוא ראש מרכז תורני ״נתיבות חיים״ בבני ברק

אריאל קרסנטי.

הראיון נערך ב־24 באוגוסט 1999, בביתו בירושלים.

נולדתי בשנת 1951 בעיר קזבלנקה. בשנותי הראשונות למדתי בבית ספר צרפתי. יכולתי להמשיך ללמוד בבית ספר צרפתי ולהיות מהנדס. למה ללכת לבית ספר יהודי שאין בו רמה לימודית עם ילדים שלא יודעים צרפתית. התלבטתי, ולבסוף למדתי מהכיתה השישית ועד הבגרות בבית ספר יהודי של ״אוצר התורה״, שמנהלו היה הרב משאש, בוגר ישיבת אקס לה בן. היו בינינו למדנים מקומיים מפאז, מקנאס, ומארקש, שלא בלעו את מה שהליטאים הלעיטו אותם כי היתה להם מסורת מהבית. המנהל של ״אוצר התורה״ היה ליטאי שלא התחשב בהם. כל פעם שביקשו ממנו שיעשה כך או כך הוא בחר בדרך ההפוכה. למדתי חמש או שש שנים בבית ספר שלמדו בו חצי יום חול וחצי יום קודש. התחושה בחינוך היהודי היתה שמי ששולט בישיבה הוא גורם מבחוץ, הוא שנותן את הטון והדברים נעשים בשיתוף פעולה מלא של הרבנים המקומיים. אצל הבנות שלטו חב״ד, אצל הבנים שלטו הליטאים. זו היתה התחנה שלפני אקס לה בן.

ש: הגעת כיהודי דתי ומודרני לבית ספר שמגדיר את עצמו ״אולטרה אורתודוקסי״. איך הסתדרת?

ת: לא ידעתי שהישיבה היא כזו. הגענו, קבוצה של ילדים, ועשו איתנו ככל העולה על דעתם, כי הילדים נתנו כבוד למי שטיפל בהם. למעשה התחלתי שם תהליך של חזרה בתשובה לפי השיטה שלהם.

ש: האם ביקשו ממך להפסיק ללמוד מתמטיקה, הרי עשו שם בגרות.

ת: כן. הם היו חייבים ללמד גם מתמטיקה שאם לא כן הילדים מצרפת לא היו לומדים שם. בעל כורחם הם הנהיגו לימודי חול.

ש: הרגשת שבכוונתם לנתק אותך מהלימודים המודרניים ולהפוך אותך לתלמיד קודש בלבד?

ת: כן, בהחלט. למדנו גמרא בבוקר ומוסר בערב. לימדו על גדולי התורה של ליטא, על החפץ חיים. זה היה הרב החדש שלי. כל סיפורי המוסר היו על החיים בליטא.

ש: ומה עם הרבנים שלך, גדולי התורה ממרוקו?

ת: קראו להם: ״Les Arabes de Fasse״ (״הערבים של פאז״).

ש: האם התלמידים שלמדו שם לא חזרו מאוחר יותר למסורת של בית אבא ממרוקו?

ת: אני מכיר רבים שלא חזרו. הייתי בשנת 1984 בביקור בכולל בדרום צרפת. שמעתי שם תפילות עם ניגון אשכנזי, זה הרגל בלתי הפיך.

ש: מה הרגשת בישיבה של אקס לה בן ומה הרגישו חבריך?

ת: הרגשתי גרוע מאוד, והיו חברים רבים שהרגישו כמוני. היו ימים שהרגשתי שאפשר למות בישיבה, לא למות באוהלה של תורה. היו ימים שממש רציתי לתלות את עצמי שם.

ש:אבל יצאו מהישיבה באקס לה בן גם הרבה אנשים מרוצים.

ת: רק מי שנכנס לישיבה כשהיתה לו כבר חשיבה מסודרת. מי שהגיע לשם והישיבה היתה ממילא במסלול שלו, למרות שגם במקרה כזה חלה סטייה במהלך חייו. אבל מי שהלך לשם כי לא ידע במה לבחור, ומי שנקלע לשם במקרה והמקום לא התאים לו נהרס. היו רבים כאלו.

ש: איך הגיעו לשם תלמידים, הרי היה צורך בשיתוף פעולה של ההורים.

ת: אמא שלי, שהכירה את המקום הזה, חשבה שהוא טוב. היא לא ידעה שהבן שלה לא מתאים להיות רב. אצלנו במרוקו האנשים שעוסקים במסחר מרוויחים כסף ותורמים אותו לתורה, אבל לא חיים מהתורה, ולא נמצאים כל היום בתוך התורה. אני משמש היום מעין גלגל חמישי בבית הכנסת שלי. כל פעם שצריכים משהו אני הולך לשם. אין תוקע, אני ממלא את תפקיד התוקע. אין חזן, אני משמש כחזן. אני חזן? אני הרי לא חזן. אני גם לא אומר על עצמי שאני בעל תקיעה, כי בשביל להיות בעל תקיעה נדרשת הכנה רבה. מה שאני רוצה להגיד הוא שכשאני נדרש למשהו אני תמיד נמצא פה למלא את החסר, אבל זה לא המקצוע שלי. הייתי כמו מישהו שמכניסים לחדר חשמל והוא נשרף. פרקו אותנו ממה שהיה לנו ולא נשאר לנו דבר שיקשור אותנו לסביבתנו הטבעית. פחדנו לדבר עם ההורים שלנו. לא ידענו אם האוכל שלהם כשר או לא כשר. היינו מבולבלים. כשחזרתי הביתה והתחלתי להתפלל שחרית, אבא שאל אותי, ״אתה עצבני״? שאלתי ״למה״? והוא אמר לי ״מה אתה מתנענע״? אמרתי לו, ״ככה לימדו אותי בישיבה״. הוא הוריד ממני את התפילין. חזרתי והתפללתי בשקט. מגיעה השעה שתים־עשרה יושבים לאכול. אני יוצק את המרק ואני לא יכול לאכול.

ש: למה? האוכל של ההורים שלך לא כשר?

ת: ככה אמרו לי בישיבה. הכניסו לנו את זה בכוח לראש. אמא שלי, שמכירה את הסיפורים של החזרה בתשובה, הבחינה באלפית שניה שאני ספק אוכל ספק לא אוכל, הרגשתי איום ונורא. חשתי את עצמי כמי שאין לו שיניים. אמא אמרה לי:

״בני, שמע מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך. אנחנו דתיים ושומרי כשרות, אבא שלך הוא הרב שלך, הוא ראש הישיבה שלך ועכשיו אתה אוכל את המרק״. ואז התחלתי לחיות מחדש. אבא, שראה שאני מתחיל להכין דרשות בבית, התחיל לקרוא לי רבי יהודה; אמא שלי, שראתה שאני מתחיל לדרוש אמרה, ״אתה לא חוזר לישיבה״. אני זוכר שכשהייתי בן עשר או אחת־עשרה היו להורי חברים שהילדים שלהם חזרו בתשובה. אמא אמרה שהילדים האלו נסעו לפולניה ל״חפץ חיים״ ולא חזרו. חשבתי אז כילד שהם נשארו שם בכולל ולא חזרו. כששמעתי בפעם הראשונה שישנם צעירים שבגלל הפדגוגיה החינוכית בישיבה השתגעו, התחלתי להבין מה זה לא חזרו. בישיבה, כשרב היה עובר היו מנשקים את הרצפה. אז לא יכולתי לומר דבר, עכשיו אני יכול. בדקתי עם עוד חברים, האם אני יוצא דופן בהרגשותי והסתבר לי שאני לא לבד. הם תפסו ילדים בגיל המעבר, בין ילדות לבגרות. יש אנשים שהלכו לשם והצליחו, עבורם הישיבה היתה תקופת הכשרה ומעבר לקריירה מצליחה בתחום הדת. מי שנתפס להוויה הזאת, נתפס, אבל היו רבים שסבלו.

ש: אם מדובר רק בילדים בגיל המעבר, למה כל המפעל הזה הצליח, ישנם אלפים של בני תורה שהפנימו את הדרך הליטאית.

ת: אם תיכנס לעולם הזה תבין. ילד שמגיע לישיבה בגיל שתים־ עשרה ויש לו רב שמרביץ בו תורה, לילד הזה אין אפשרות בחירה אחרת. כשהיו לי בעיות בישיבה ההורים שלי היו עדיין במרוקו. חזרתי למרוקו מספר פעמים כי המצפון שלי משך אותי לשם כמו מגנט. הביקור בבית אפשר לי לחזור ללימודים. משהו התקלקל ברוחי ובנפשי אבל הקשר עם המקורות ועם אבא ואמא שמר עלי והוא אפשר לי לשמור על שפיות מסוימת ועל הזהות שלי. בבית שלנו היה מסדרון של עשרה מטרים. כשפתחתי את הדלת וראיתי את אבא שלי עושה מנחה, הבנתי שהוא שרוי עם אלוהים שלו. הורדתי את האף והלכתי לחדר שלי. אמרתי לעצמי שאצלי בבית יש אלוהים. בישיבה אין אלוהים, בישיבה אלוהים זה ראש הישיבה.

ש: האם אתה אומר שילד מרוקאי שהלך לישיבה ליטאית התנתק למעשה מבית אבא ואמא?

ת: הילדים המרוקאים האלה מתחלקים לשני סוגים, אחד שאתה פוגש ואחד שאתה לא פוגש. התורה דיברה על חמישה בנים. חכם, תם, רשע ושאינו יודע לשאול. מי החמישי? מי שלא נמצא. מי שהלך מהישיבה. אולי פרש, אולי התחתן עם גויה. בצרפת חיים עשרות בוגרי אקס לה בן ש״לא קיימים״. אני חי בישראל כי אני חש שעלי להעיד על עברנו, לעשות משהו. לכן אני הולך לתזמורת האנדלוסית, שומע מוזיקה ורואה הופעות של מחול מזרחי.

ש: אתה רוצה להגיד שיש רבים שעדיין סובלים מאותה תקופה אך הם אינם מדברים?

ת: נכון, נכון. גם מבין אלו שעוסקים בדת וגם מבין אלו שעזבו את הדת בגלל הישיבה. איננו יכולים לדבר איתם כי הם אינם נמצאים. זה הילד החמישי. ישנם אלפים כאלו. רבים נשארו בצרפת, אולי התחתנו עם מקומיות והקשר איתם אבד. אחרים נשלחו על ידי ההורים לישראל והפכו לחילונים. הם ניצלו במידה מסוימת.

ש: אתה ממש מאשים?

ת: הם עשו הכל כדי להרחיק את הילדים מההורים. הם קבעו שאמנם יש לנו אבא ואמא ביולוגיים, אבל מהיום הרב מחליף את מקומם של ההורים שלנו. ״איש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמרו״, כך אמרו לנו: אני הרב ממלא את מקום ההורים שלך ואני הסמכות העליונה. היתה כאן כוונת זדון, ולעולם לא ישכנעו אותי שהיה כאן שיקול אחר. רק האינטרסים שלהם היו קיימים. לא נוכל לדעת איזו השפעה פסיכולוגית היתה להם על הילדים, הם הפחידו אותם עד מוות. שום דבר לא שייך לך, הכל שייך לאלוהים. היתה להם תודעת בעלות מוחלטת עלינו.

ארבעה ראיונות עם בוגרי הישיבות הליטאיות באירופה.ראיון מספר ארבע- אריאל קרסנטי.

פרק רביעי

״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

הספרדים הליטאים שלובים כיום בחברה החרדית במדינת ישראל בעיקר בעולם הישיבות. שילוב זה החל עוד במרוקו בתחילת המאה ה־20 ונמשך באירופה ובארצות־הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמדינת ישראל משנותיה הראשונות ועד היום.

שורשיו של ״עולם הישיבות״ כפי שהוא מתנהל במתכונתו הנוכחית התעצבו עם הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ בשנת 1803 על ידי רבי חיים בן יצחק. הישיבה נוסדה בעיירה וולוז׳ין שב״תחום המושב״ היהודי, בגבולות המטושטשים שבין רוסיה, פולין וליטא. ישיבת ״עץ חיים״ שימשה דגם למאות מוסדות שחינכו במשך השנים אלפי תלמידים. ״עולם הישיבות״ היווה מרכיב מרכזי בעיצוב דמותה של היהדות החרדית מתחילת המאה ה־19. הוא קלט לתוכו את התגובות השמרניות למודרניזציה והיווה את חוד החנית במאבק נגד ההשכלה ונגד הציונות. הישיבה סימלה, ועודנה מסמלת, את היעד המרכזי של החברה היהודית המסורתית בעת החדשה והוא: ידיעת התלמוד, התעמקות בו, וטיפוחם של תלמידי חכמים אשר ינחילו ידע קדוש זה וייצרו שרשרת בלתי פוסקת של בני תורה. לתפיסת החרדים הישיבה מסמלת ומבטאת את החיים היהודיים במלואם על הטוב שבהם.

שורשי החורבן של ״עולם הישיבות״ באירופה נעוצים עוד במלחמת העולם הראשונה ובמהפכה הבולשביקית. באותם ימים החורבן לא היה אמנם פיזי, אלא שהשינויים הפוליטיים והתרבותיים שהתחוללו באירופה כרסמו ביכולתן של הישיבות לנהל סדרי לימוד ולקיים את עצמן. החלשת מעמד הישיבות נבע משלושה מקורות: המשטר הקומוניסטי שלל את הדת, נוצרו והתפתחו אידיאולוגיות אוניברסליות חדשות, והתנועה הציונית החלה לצבור כוח. שתי האחרונות התחרו על נפשותיהם של בני התורה.

בשנת 1924 נעשה מאמץ לשיקום הישיבות על ידי שניים מהבולטים שברבני עולם התורה, הרב ישראל מאיר הכהן המכונה ״החפץ חיים״, מהעיירה ראדין, והרב חיים עוזר גרודז׳ינסקי מוילנה. השניים כינסו ועד של ארבע מאות רבנים, שיצג את כל הישיבות בליטא ובפולין, והכריזו שכל יהודי חייב לתרום לקיומן של הישיבות. העיר וילנה, שכונתה ״ירושלים דליטא״, היתה מקום מושבו של ״ועד הישיבות״, ובכל מקום בו היתה קהילה יהודית הוקם ועד מקומי בראשות הרב המקומי שפעל למען הישיבות. מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי גרמה לחיסולן המוחלט של הישיבות באירופה.

״הצלת יהדות מארקא לתורה״ וקליטתם של בני תורה מרוקאים בישיבות הליטאיות באירופה, קדמו לשילובם ב״עולם הישיבות״ שהוקם ונבנה לאחר השואה במדינת ישראל. במשך השנים הפכה מדינת ישראל למרכז תורני עולמי שירש את מקומן של הישיבות במזרח אירופה.[ זהו ביטוי הלקוח מספר זיכרונותיו של הרב קלמנוביץ המתאר את פעולותיו במרוקו].

״עולם הישיבות״ במדינת ישראל הולך ומתעצם עם השנים ומהווה את הליבה של החברה החרדית. הוקמו מחדש ישיבות הנושאות שמות ״מיתיים״, שמתנהלות על פי מסורות לימודים ייחודיות כמו ״פוניביץ״, ״מיר״, ״קמניץ״, ״סלובודקה״, ״פרשבורג״ וכו'. תנועת ה״חזרה לישיבות״ עמדה במרכז תהליך שיקומה של היהדות החרדית שחרבה בשואה. ה״חזרה לישיבות״ אין פירושה חזרה לחיים הדתיים והחינוכיים כפי שהיו נהוגים בשטעטל במזרח אירופה, או במלאח בצפון אפריקה. החיים ההם אינם קיימים עוד. ה״חזרה לישיבות״ במדינת ישראל פירושה יצירת אידיאל תרבותי חלופי במקום ונגד הציונות החילונית שחברה לתרבות המערבית הדקדנטית. ה״חזרה לישיבות״ קשורה גם לעליות ההמוניות למדינת ישראל ולחדירת התרבות הישראלית החילונית לריכוזי העולים, בעיקר בקרב העולים מארצות האסלאם.

המאבק שניהלו ומנהלות הישיבות, כשבראשן עומדות בעיקר הישיבות הליטאיות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה, אינו מסתפק במלחמת הישרדות או מלחמה לשימור המסורת. הוא מאבק המתחולל על דמות החברה הישראלית. בליבו של המאבק עומדת בין השאר הכוונה לעצב מחדש את חייהם של יהודי צפון אפריקה בחברה הישראלית, לאחר ה״אסון״ שחוו בתקופת הקליטה הראשונה בשנות החמישים והשישים. אופי המאבק הזה מוכתב על ידי בני תורה ספרדים/מזרחים שלמדו בישיבות הליטאיות, והמהווים כיום את האליטה המנהיגותית והגרעין הקשה של תנועת ש״ס. המאבק טוטאלי ונוקט בכל האמצעים, מחד גיסא, קעקוע הלגיטימציה של הסדר הקיים ומוסדות השלטון, ומאידך גיסא, השתלבות כוחנית בתוך הממסד המותקף, שימוש בכספי המדינה, הפעלת הסברה ותעמולה, עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של העבר, וחינוך על פי האידיאלים החרדיים שקיימים בחברה החרדית האשכנזית. המאבק מתנהל גם באמצעות חקיקה כללית וחקיקה סוציאלית ומאבק תמידי על שליטה במשאבים של המדינה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית במדינת ישראל והופעת ש״ס

עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

את הישיבות בארץ־ישראל אפשר לחלק למספר סוגים בהתאם לתקופות הקמתן.

• הישיבות הוותיקות. ישיבות שהוקמו במהלך המאה ה־19 על ידי תלמידי הגר״א. אלו בעיקרן הישיבות הירושלמיות של ״היישוב הישן״: ישיבות ״עץ חיים״, ״חיי עולם״, ״מאה שערים״, ״שומרי החומות״, ״שער שמים״ ו״אור תורה״ בטבריה.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ישיבות שלמות, על תלמידיהן ורבניהן, עלו והשתקעו בארץ־ישראל. ״סלובודקה״ שבחברון, ״לומדה״ בפתח תקווה, ״בית יוסף״ ו״נוברדהוק״ בבני ברק ותל־אביב. ״פורת יוסף״ הספרדית, ״שפת אמת״ של חסידות גור, ״קול תורה״ שהקימו יוצאי גרמניה, ו״מרכז הרב״ הציונית שהקים הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נוסדו בירושלים.
• הישיבות שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות להקמת המדינה. ישיבות אלו נשאו שמות של ישיבות מפורסמות שנכחדו בשואה, ״פוניביץ״, ״מיר״, ״חכמי לובלין״, ״סלונים״, ״פרשבורג״, ״קמניץ״, וכו', והתארגנו סביב רבנים ותלמידים ששרדו והגיעו לאחר השואה.
• ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״, הקשורות לזרם הציוני ולתנועת המזרחי, שנוסדו לאחר הקמת המדינה. בישיבות אלו לומדים גם לימודי חול במסלול הכנה לבגרות. ב״ישיבות ההסדר״ מתקיים שילוב של המשך לימודים ושירות צבאי.
• משנות השבעים ואילך נוסדו מאות ישיבות חרדיות חדשות וביניהן רבות הקרויות ״ספרדיות״, כגון: ״אור גאון״ של הרב פדידה, ״אוהל משה״ של הרב מלכה, ו״אור ישראל״ של הרב אבגי. ישיבות אלו נקראות ספרדיות משום שראש הישיבה ו/או תלמידי הישיבה הם ממוצא ספרדי. כמו כן נוסדו ישיבות של ״בעלי תשובה״ כגון מוסדות ״אור חיים״ של הרב ראובן אלבז המוגדר כגדול המחזירים בתשובה.
• נוצרו דפוסים שונים של ישיבות. בישיבות של ״היישוב הישן״ לא נקבעו מגבלות גיל ותלמידים לומדים בהן עד סוף ימיהם; ״ישיבות קטנות״ מיועדות לבני שלוש־עשרה עד שבע־עשרה והן משמשות כשלב מעבר בין ״החדר״ או ״תלמוד תורה״ לבין ״הישיבה הגדולה״, המיועדת לבוגרי הישיבות הקטנות. התלמידים המוכשרים מתקבלים לישיבה זו בגיל צעיר יותר. ב״ישיבות הגדולות״ לומדים עד גיל הנישואין ולאחריו ממשיך התלמיד ללמוד ב״כולל אברכים״ המיועד לנשואים ולבעלי משפחות.
• שיטת הלימוד ה״ליטאית״ היא בעלת ההגמוניה הן בישיבות האשכנזיות והן בישיבות הספרדיות. היא אומצה למעשה גם על ידי ״הישיבות התיכוניות״ ו״ישיבות ההסדר״ וגם על ידי רבות מהישיבות הקשורות לחצרות החסידים. השיטה הליטאית גורסת לימוד עיוני מעמיק ומופשט בתלמוד ומפרשיו, ניתוח מעמיק ומפורט של כל סוגייה וסוגייה, קושיות, סברות ותירוצים וסתירתם. אין ראשונים ואחרונים בסדר הלימוד, אלא מעמיקים במקורות שונים לאורך ולרוחב. ה״זמן״ המוקדש לכל סוגייה אינו מותנה בכמות החומר שיש ללמוד אלא ברצון למצות את הסוגייה מבחינת הקונספציה וההמשגה. הלימוד הוא עיוני ומופשט ואינו מכוון למטרה תכליתית. לעומתה, השיטה ה״ספרדית״ תכליתית יותר, כהיגד הארמי: ״לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא״, שמשמעותו היא להגיע למסקנת הסוגייה לפי הלכתה. לומדים סוגיית גמרא ומפרשיה על מנת להגיע למסקנה הלכתית. מלבד מספר מצומצם של ישיבות ספרדיות שלומדים בהן גמרא בשיטת הלימוד הספרדית, ברוב הישיבות הקרויות ספרדיות לומדים כיום בשיטה הליטאית. מטרת השיטה הליטאית היא להצמיח כמה שיותר ״גדולי תורה״, ראשי ישיבות ובעלי תפקידים אחרים, שישפיעו ויקרינו על כל הקהילה.

״ועד הישיבות״ הוא הגוף שמייצג ומאגד את כל הישיבות. כיוון שרוב הישיבות כיום ״דואגות״ לעצמן מבחינה כלכלית, כל אחת באמצעות הקשר הפוליטי שלה, מתרכז תפקידו של ועד הישיבות בייצוג כוללני כלפי חוץ ובעיקר בטיפול לדחיית השירות הצבאי של הלומדים בישיבות. הוועד עסק בהשגת פטור משירות צבאי עד מועד חקיקת ״חוק טל״ בדבר גיוס בחורי ישיבות. לאחר אישור החוק ניטל התפקיד מוועד הישיבות כיוון שהגיוס הוסדר באמצעות חוק. על ועד הישיבות מוטלים גם תפקידים סוציאליים, הוא מפעיל מספר בתי נופש לבני הישיבות ומשפחותיהם, ודואג להלוואות מגמ״חים לצרכי נישואין וצרכים אחרים. בראש ועד הישיבות עמד באופן רשמי, עד ליום מותו, הרב אלעזר מנחם שך (שלא היה פעיל מפאת גילו ובריאותו). לצידו כיהן הרב שלמה זלמן אויירבך ורבנים ידועים ממגוון זרמים.

גל ״החזרה לישיבות״ גדל והתעצם מאז הקמת מדינת ישראל. ניתוח התהליך ומרכיביו העכשוויים מוביל למסקנה שכנראה כך יהיה גם בעתיד הנראה לעין, אם כי ייתכן שבעוצמות מופחתות. מסקנה זו נובעת מהבנת הפן האידיאולוגי, ההיסטוריה של התהליך והרציונל הכלכלי שלו, שהוגדר במשפט אחד על ידי הסוציולוג פרופ׳ מנחם פרידמן: הפיכתה של החברה החרדית ל״חברת הלומדים״.

הערת המחבר: ייתכן שעולם הישיבות לא יגדל באותם ממדים שאפיינו אותו בשנים האחרונות. שני גורמים יכולים להאט את קצב גידולו: הראשון, המצוקה הכלכלית של המדינה כולה והחברה החרדית בפרט, שתדחוף יותר צעירים לעבודה. השני קשור לראשון, והוא הופעתם של ניצני לגיטימציה ללימודי חול ולימודים אקדמיים בסקטורים מסוימים של החברה החרדית, שעשויים להסיט חלק מבני הישיבות ללימודים אחרים.ע"כ

תחילתו של התהליך בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. החרדים החלו להתארגן לחיזוק ״עולם התורה״ ולעצירת ה״סחף״ שנבע מהמפגש עם ההשכלה ועם התרבות החילונית הציונית שרשמה לעצמה הישגים מופלאים – הקמת מדינת ישראל וניצחון במלחמת העצמאות. פרידמן מדבר על דמותו של משה שיינפלד, מראשי ״צעירי אגודת ישראל״, ורואה בו את האישיות שחוללה את המפנה ברוח הקרב של החרדים. שיינפלד נעשה למבשרה של תרבות נוער חרדית שהתארגנה כ״תרבות נגד״ לתרבות הציונית, וקרא לבנים ולבנות החרדים למרוד בחיים הדתיים במתכונתם הקיימת. שיינפלד חש בהתפרקות המתח האידיאולוגי־חלוצי בתוככי החברה הישראלית שזה עתה הקימה מדינה צעירה ונכנסה לחיי שגרה, שנלוו להם סממנים זעיר בורגנים. האידיאלים הציוניים החלו להתפרק בתוך מציאות קיומית אפורה. כנגד עולם זה הציע שיינפלד אתגר חרדי, אידיאולוגי ורדיקלי, של התמסרות טוטאלית ללימוד התורה במסגרת קהילה סגורה, הלא היא ״הישיבה הקדושה״. מול האידיאל הציוני שמתועל עתה לאפיקים גשמיים, הישגיים ונהנתנים, הציגה החרדיות תרבות נגד של ״הישיבה הקדושה״ שכולה רוחנית, והיא דוחה ובזה ל״תכלית״ ולערכים המיוצגים על ידי החברה הציונית החילונית.

היוצרות התהפכו – במזרח אירופה ביטאה הבריחה מהישיבות מרד נעורים ודחיית אורח החיים הדתי ה״שטעטעלי״; במדינת ישראל ״החזרה לישיבות״ מסמלת ביטוי למרד נעורים שמופנה נגד ההורים והדור הישן, שמחפש ״תכלית״ ודרך חיים זעיר בורגנית במדינה החדשה ובחברה המערבית. ״החזרה לישיבות״ הפכה גם למרד כללי נגד החברה הישראלית.

הפיכת המרד לתופעה חברתית משמעותית כרוכה גם בשינוי סדרי חיים – שחרור הצעירים מעול פרנסה ומחיה, כך שיוכלו להקדיש את עצמם באופן מוחלט ללימוד תורה, ויתנתקו ממגע עם החברה הסובבת שעשויה להשפיע עליהם לרעה.

הנתק המוחלט מהחברה הסובבת, מהקדמה ומהטכנולוגיה, יצרו פערי השכלה בין הצעיר החילוני לבין הצעיר החרדי, ולמעשה נסתמה כל דרך להשתלבותו הכלכלית והיצרנית של הצעיר החרדי בחברה. באופן זה הלכה וגברה תלותם של הצעירים בהוריהם והפכה למוחלטת. משקצרה ידם של ההורים לכלכלם (מדובר בדרך כלל בהורים קשיי יום) התארגנו הישיבות לדאוג לכלכלתם. בשנות החמישים גייסו הישיבות סכומי כסף נכבדים מיהודי העולם שרבים מבניהם פיתחו נוסטלגיה ורגשי אשם כלפי העולם הדתי־מסורתי שנכחד. תורמים רבים ראו בישיבות מעין מוזיאונים שבהם משתמרת המורשת. גם חוקי המס בארצות־הברית, המעודדים תרומות למוסדות דת, הקלו על ההתדמות לישיבות. אולם עם חלוף השנים נידלדל מקור כספי זה כמו כל המגביות שנאספו בקרב יהודי התפוצות. הסיבות מגוונות ונציין אחדות מהן: חילוף הדורות והיעלמותו ההדרגתית של הדור שהכיר את תרבות השטעטל וחש נוסטלגיה ומחויבות להמשיך את קיומה של הדת היהודית; מתן עדיפות לצרכים המקומיים ההולכים וגדלים בתחומי החינוך, והעלויות הגבוהות של קיום החיים היהודיים בתפוצות; מעשי שחיתות שנתגלו בחלק ממערכות ההתרמה ובאורח החיים הבזבזני והראוותני של הגורמים המתרימים. קיומן של הישיבות ו״חברת הלומדים״ חייבו בהדרגה הישענות על מקור כספי אחר – ציבור משלמי המס בישראל. עם השנים, ככל שהתרחבה ״חברת הלומדים״, הלכה וגברה התלות בגורם הזה.

מאז שנות השבעים התקרבה ״אגודת ישראל״ אל הממסד השלטוני עד אשר בשנת 1977, עם ה״מהפך״, הצטרפה לקואליציה של מנחם בגין. ״אגודת ישראל״ לא הצליחה לשמור על התבדלותה בתוך החברה הישראלית והיתה זקוקה לזירה הפוליטית. ההכרעה בעד השתתפות קואליציונית בממשלת המדינה החילונית נעשתה מתוך דאגה לקיומה של ״חברת הלומדים״. ״אגודת ישראל״ יצאה ידי חובה כלפי החרדים בכך שביקשה לא להיות חברה מלאה בממשלה והסתפקה בחברות בקואליציה. אולם היא תפסה עמדות מפתח שלטוניות חשובות כגון: ראשות ״ועדת הכספים״ וראשות ״ועדת העבודה והרווחה״ של הכנסת. עמדות אלו נתנו בידה עוצמה ויכולת השפעה על חלוקת הכספים והחקיקה הסוציאלית, שתתאים לצרכי ״חברת הלומדים״.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

עמוד 176

ב. הרציונל הכלכלי

קיומה של ״חברת הלומדים״ כוללת תחומים רבים מלבד הכלכלה. תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״ הוקמה מערכת סעד מלאה שתומכת במתבגר הצעיר ומלווה אותו בנישואיו כמשפחה צעירה, דואגת לו לקורת גג ולשחרורו מחובת הגיוס לצבא. מערכת סעד ענפה זו הפכה עם השנים למערכת ממלכתית, באמצעות חוקי הביטוח הלאומי, משרד הדתות ומערכות אחרות ש״תפורות״ בין היתר על פי הצרכים היהודיים של ״חברת הלומדים״ (גם אם הדברים לא נאמרים במפורש בלשון החוקים והתקנות). ניתן לבחון זאת באמצעות ניתוח מצבם של תלמידי הכוללים.

כ־40% מהשכר הממוצע במשק. למרות התנגדות הממשלה, הצעת החוק עברה בכנסת. עם יישומו של החוק, יכול היה אברך צעיר נשוי ואב לארבעה או חמישה ילדים להגיע באמצעות מערכת התמיכות והסעד שהמדינה והחברה החרדית העמידה לרשותו, להכנסה של 4,500 עד 6,000 שקלים נטו לחודש. מספר הילדים במשפחה החרדית הממוצעת עמד על 7.8 ילדים למשפחה, לכן קצבת הילדים הממוצעת גדלה עם כניסת החוק החדש לתוקף ל־4,797 ש״ח לחודש. אברך שהוא אב לשמונה ילדים ואשתו אינה עובדת יכול היה להגיע להכנסה של 8,800 ש״ח נטו לחודש. לשם השוואה יש לציין שהשכר הממוצע במשק, נכון לחודש יוני שנת 2000, עמד על 6,928 ש״ח ברוטו.

מערכת הסעד שעמדה לרשות אברך נשוי ואב לילדים כללה את מלגת ה״כולל״, הבטחת ההכנסה ממשרד הדתות, קצבאות הילדים, פטור מארנונה, מענקי הלידה המוגדלים, הנחות במעונות יום וגני הילדים, ותשלום סמלי בלבד לביטוח הלאומי ולביטוח בריאות. סעדים אלו השאירו בידי משפחת האברך הכנסה חודשית נקייה ממס מעל ומעבר למה שנשאר בידי משפחה ממוצעת שלה מפרנס אחד, המשתכר ברמה של השכר הממוצע במשק. גם אם נשווה את הכנסתו של האברך להכנסת משפחה המקבילה בגודלה למשפחתו (המקבלת קצבאות ילדים באותה רמה), כאשר ראש המשפחה עובד ומשתכר ברמת השכר הממוצעת במשק, הבדל הנטו ביניהן יהיה קטן ביותר. במבחן ההכנסות למשקי בית, הכנסתם של האברכים הציבה אותם באמצע, בין משק בית ותיק לבין משקי הבית של העולים החדשים והערבים אזרחי מדינת ישראל. הכנסה זו אפשרה קיום מכובד (אמנם צנוע) למשפחות האברכים בסטנדרטים ישראלים.

חוק תוכנית החירום הכלכלית שהתקבל בכנסת במרץ 2003, הפחית חלק מקצבאות הביטוח הלאומי ובתוכן קצבאות הילדים. מעתה, קצבאות הילדים שיישולמו יהיו שוות לכל ילד ללא קשר למקום הילד במשפחה. כיוון שהמשפחות החרדיות הן מרובות ילדים, תהיה זו פגיעה משמעותית בהכנסתיהן כמו גם במדרג הסוציו־אקונומי של משפחות אלו בחברה הישראלית.

על פי הדו״ח השנתי על מצב העוני בישראל, שהוצג ב־19.12.2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי, נקבע רף העוני על ״50% מההכנסה החיצונית הפנויה במשק״. קו העוני למשפחה של שש נפשות הוא 5,404 ש״ח לחודש, ולעשר נפשות הוא 8,848 ש״ח. על פי קריטריונים אלו משפחות האברכים מצטרפות למשפחות החילוניות הנושקות לקו העוני.

ניתן לתאר את העוני בחברה החרדית כ״עוני סטטיסטי״, כיוון שהמערכת הקהילתית והעזרה ההדדית מפותחות מאוד במגזר זה, והן מהוות בלם כנגד הידרדרות של פרטים או משפחות לעוני עמוק שמביא לידי התפוררות. על פי דו״ח הביטוח הלאומי, העיר הענייה ביותר בישראל היא ירושלים ואחריה בני ברק. ההסבר לנתון זה נעוץ בריכוז הרב של משפחות חרדים המתגוררות בערים אלו.

מימון תלמידי הישיבות אינו הדרך היחידה בה מדינת ישראל מסייעת לגיבושה של ״חברת הלומדים״. המדינה פטרה למעשה מחובת השירות הצבאי אברכים שהוגדרו ככאלה ש״תורתם אומנותם״, ובכך יצרה מציאות שבה רוב הזכרים הנולדים בתוך החברה החרדית הופכים בבגרותם לתלמידי ישיבות ש״תורתם אומנותם״, גם אם אינם מתאימים ללמוד בהן. רובם ממשיכים בלימודים עד אחרי גיל 41, שבו יקבלו פטור כללי מהשירות הצבאי. המפלגות החרדיות ״הנציחו״ מציאות זו על מנת לבצר את חומות ה״גיטו״ התרבותי ולמנוע מהצעיר המתבגר כל קשר עם הסביבה החילונית, שלטעמן היא עלולה להשפיע עליו לרעה.

במהלך גיבוש ובניית ״חברת הלומדים״ חל שינוי בגישות השמרניות לגבי עבודת נשות האברכים. לאחרונה, שלא כמו בשנים קודמות, החברה החרדית מעודדת את נשות האברכים לצאת לעבודה, והן מתפרנסות בדרך כלל במקצועות ההוראה, ניהול חשבונות, פקידות, ובשנים האחרונות אף פנו לתחומים טכנולוגיים. בחברה החרדית חל מהפך בחלוקת התפקידים הקלאסית במשפחה הגרעינית, האשה יוצאת לעבודה בעוד שהבעל מתמסר לחלוטין ללימוד תורה. אמנם, חברה זו מגבילה את קשת המקצועות המיועדת לנשות האברכים ויציאת נשים לעבודה מתבצעת תחת עין בוחנת ופיקוח הדוק של הרבנים, אך כורח המציאות המחייב לפרנס את האברכים שמתמסרים ללימוד התורה הוא חזק יותר. הלגיטימציה ליציאת האשה לעבודה נומקה באופן הלכתי על בסיס עקרון השותפות בין יששכר (לומדי תורה) וזבולון(מחזיקי תורה המממנים את האברכים). הפסיקה ההלכתית קבעה שאשה המקיימת בעבודתה את בעלה ומשפחתה, ומאפשרת לו להקדיש את עצמו ללימוד תורה היא שותפה מלאה לבעלה, ו״שכרו״ בעולם הבא מתחלק שווה בשווה ביניהם. מהפכה זו הונהגה על ידי ״החזון איש״, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיג החברה החרדית בשנות החמישים. הנשים נענו בהתלהבות לאתגר זה, למרות שהן מטופלות בילדים רבים, כיוון שחשו שהן שותפות למעשה ערכי שהעניק להן ״מעמד שווה״ בחברה שבתוכה הן חיות. כתוצאה משינויים אלו שהונהגו תוך כדי גיבושה של ״חברת הלומדים״, התפתח גם האינטרס הכלכלי האישי של תלמיד הישיבה. באופן סכמתי ניתן לתארו כך: להינשא מוקדם ככל האפשר, להוליד שני ילדים (נתון שמאפשר לו שחרור משירות צבאי), ללמוד ב״כולל״ ולהקים משפחה גדולה, ואחרי מספר שנים להשתלב באחד התפקידים הכלכליים במערכת מוסדות החינוך או שירותי הדת שהחברה החרדית מציעה.

הערת המחבר: אין להסיק מהאמור שרק שיקול זה עומד בבסיס המוטיבציה של האברך להינשא ולהביא הרבה ילדים. משולב ראן עניין אמוני ותרבותי. הרציונל שמוצג להלן הוא הכלכלי בלבד.ע"כ

כלכלתו של הצעיר החרדי המנהל את חייו כתלמיד ישיבה וכאברך צעיר נשוי ואב לילדים, תלויה לחלוטין במערכת הקהילתית שבה הוא חי, והמערכת הקהילתית תלויה באופן מוחלט בתקציב המדינה. אולם לא רק כלכלת הצעיר תלויה במסגרת בה הוא חי, גם הוריו תלויים בה. לזוג צעיר נדרשים דירה, רהיטים, כלי בית – ״סידור״ כפי שמקובל לכנות זאת בחברה החרדית. ״סידור מלא״ ניתן לאברכים המוגדרים כעילויים ואילו לאברך רגיל מספקים ״חצי סידור״. נטל ה״סידור״ חל בעיקר על הורי הכלה. כיוון שבמרבית המשפחות יש גם בנים וגם בנות הרי שנטל ה״סידור״ חל על כולן, וזו מעמסה כספית כבדה שאינה מצויה בהישג ידן של משפחות רבות. חלק מההורים היו בעצמם תלמידי ישיבות ומצבם הכלכלי אינו מאפשר להם הוצאות כספיות גבוהות. כיוון שמספר ילדים רב דורש במהלך חיים רגיל ״סידורים״ רבים, גם ההורים החלו להיסמך מבחינה כלכלית על הקהילה בה הם חיים ובפתרונות שהיא מסוגלת לספק.

אחת הבעיות הקשות ביותר למשפחות צעירות מרובות ילדים היא בעיית הדיור. ב״חברת הלומדים״ ואורחות חייה הבעיה כה החריפה עד שהמפלגות החרדיות עשו כל מאמץ לשלוט במשרד השיכון, ולבנות קריות למגזר החרדי.

 בשנים האחרונות נבנו אלפי דירות בקריות שמיועדות לציבור החרדי (על פלגיו השונים) כגון: העיר עמנואל בשומרון, בית״ר, אלעד, רמת בית שמש, מודיעין עילית, תל־ ציון, קריית ספר, אחוזת ברכפלד, כפר חסידים, רכסים, רכס שועפת (ליד רמות בירושלים). לפי נתוני משרד הפנים הגידול שחל בשנת 1999 במספר המתנחלים נבע בעיקר מהגידול הרב ביישובים החרדים: בית״ר גדלה ב־19% וקריית ספר גדלה ב־29%, ביתר המקומות נרשמו עליות הרבה יותר קטנות. הבנייה המואצת של הקריות החרדיות נעשית פעמים רבות תוך אפליה ואי שוויון כלפי זוגות צעירים מהמגזר החילוני. נציגים של זוגות חילוניים הזקוקים לפתרונות דיור, פנו לבג״ץ בתביעה שיתערב וימנע את האפליה כלפי הציבור החילוני.

כיוון ש״חברת הלומדים״ גדלה מאוד והיא נזקקת למשאבים שאין בכוחה הכלכלי של הקהילה החרדית לספק, שוב התהפכו היוצרות במדינת ישראל בהשוואה לחזונו של משה שיינפלד. עבור הצעיר החרדי הכניסה לישיבה אינה מהווה כיום מרד ובריחה מחיי ״תכלית״ לחיי לימוד ורוחניות טהורה, אלא גם ברירת מחדל המסייעת להגיע ל״תכלית״ ולהימנע מהשירות הצבאי. כיצד יכול צעיר חסר השכלה ומקצוע, שכל חייו עסק בלימוד תלמוד, לחסוך כסף רב או לקחת על עצמו חובות של מאות אלפי שקלים להם הוא זקוק להקמת משפחה? הדרך היחידה היא באמצעות קהילתו וכוחה הפוליטי הרב. זו יצרה עבורו בחברה הישראלית כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה הכלכלית ולפתור אותה בצורה סבירה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 182

ג. ה״הצלה״ והקמתה של חברת הלומדים הספרדית/מזרחית

צעירים ספרדים/מזרחים שנכנסו לעולם הישיבות הליטאי אימצו באופן מוחלט את אורח חיי הישיבות. חיקו את אורח ההתנהגות והלבוש, צעדו באותו ״מסלול״ של הקמת משפחה, השתלבו במבנה החברתי/כלכלי של ״חברת הלומדים״ והשתמשו באותם כלים שהיא יצרה לצעיריה האשכנזים. ״החרדים הספרדים״ מהווים כיום ב״חברת הלומדים״ חלק אינטגרלי ואף גדול יותר (מספרית) מהאשכנזים (ראו להלן).

כשחלק מהספרדים פרשו ״מאגודת ישראל״ בסיוע הרב שך והקימו לעצמם את ש״ס כמסגרת פוליטית נפרדת, הם ניצבו בפני בעיה של קיום ״חברת לומדים״ ספרדית/מזרחית שיש לה דינמיקה של התפתחות מהירה וצרכים הולכים וגדלים. שלא כעמיתיהם האשכנזים לא היו להם מגבלות לגבי שותפות בממשלה חילונית. הם דאגו למערכת הסעד הממלכתית המלווה את תלמידי הישיבות והאברכים באותם פרמטרים כמו אלה של ״אגודת ישראל״, אבל בעוצמות הרבה יותר גדולות, והדבר התאפשר בשל כוחה הפוליטי הרב של ש״ס.

את כניסתם של בני תורה ספרדים/מזרחים לישיבות הליטאיות במדינת ישראל יש לראות בפרספקטיבה היסטורית, בהקשר למה שהתרחש באירופה מייד לאחר השואה ולקליטת העליות הגדולות מארצות האסלאם.

תהליך קליטתם הראשוני של היהודים מארצות האסלאם היה רצוף קשיים פיזיים וכלכליים, מגורים במעברות, עזובה וחוסר תעסוקה. אולם עיקר הקושי היה מנטאלי ותרבותי, ומקורו בצורך להסתגל למציאות חדשה ולהלכי רוח ״ציוניים״ שעוצבו על ידי הממסד העברי החילוני. ההגמוניה האשכנזית כללה גם את המפלגות הדתיות ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. הפוליטיזציה המוחלטת של המערכת הכלכלית, שירותי הרווחה ומערכת החינוך לא פסחה על מרכזי העולים, ואלה הפכו לזירת מאבק בין תנועות פוליטיות שונות, שהתחרו על נפשותיהם של העולים. העולים היו נתונים למניפולציות פוליטיות במידה רבה יותר מאשר היישוב הוותיק, שכן הם עדיין לא עברו תהליכי סוציאליזציה והיו חסרי הכשרה פוליטית. ״התרבות הפוליטית הישראלית״ כפתה עצמה עליהם על ידי הבטחת תעסוקה, שיכון, חינוך ובריאות בתמורה לתמיכתם הפוליטית. במקום הערכים היהודיים המסורתיים שהביאו איתם מארצות המוצא הוצגו בפניהם סמלים ומושגים זרים: סוציאליזם, קדמה, חופש, שוויון, או חינוך אחר. השנים שלאחר הקמת המדינה אופיינו במחסור ובסבל, אולם לעולים מארצות האסלאם הן היו קשות במיוחד בגלל השוני התרבותי והאפליה שנקט הממסד הקולט לטובת עולים ממוצא אירופי. ימים אלו נחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות המזרח כתהליך משפיל שהיו בו אלמנטים של פטרונות, ניצול והתנשאות. אך היתה לו גם השפעה הרסנית לטווח הארוך, שהתבטאה ביחסם של חלק מעדות המזרח לממסד השלטוני הוותיק. תחושות אלה היוו חלק מהגורמים המרכזיים שהביאו למהפך הפוליטי בישראל בשנת 1977.

 התנהלותה של ש״ס, רצונה לשלוט באופן אוטונומי בחינוך הניתן לילדי חבריה, וכוונתה לשלוט גם על ערוצי תקשורת ועל משאבים לאומיים, קשורות בין היתר לאותו זיכרון קולקטיבי של העבר המשפיל. בכרוז שפרסמה התנועה ב־18 בינואר, 1993 במעיין השבוע (פרסום שבועי המבטא את עמדות ש״ס ומחולק בבתי כנסת), נאמרו הדברים הבאים:

ראשי המדינה לא רצו בנו מלכתחילה. הם חלמו להביא לכאן את יהדות רוסיה ופולניה. השואה טרפה להם את הקלפים. אז הם היו צריכים למלא את השטחים. מה עשו, העלו את אבותינו. הם חשבו עליהם? איפה! רק על עצמם וחזונם. הם חלמו על ישראלים המנוכרים מהמורשת, אז הם עקרו אותה מאיתנו…

המאבק על נפשות העולים במעברות הגיע לשיאו בנושא החינוך. גורמים שונים במדינה הצעירה והנבנית היו מעורבים בו. נציגי משרד החינוך, הסוכנות היהודית, רשויות מקומיות, נציגי ההסתדרות, תנועות הנוער של ארץ־ישראל העובדת, המחנה הדתי, תלמידי ישיבות וביניהם בעיקר ״חבר הפעילים״. המאבק היה קשה והתנהל תוך כדי לחצים ואיומים ושימוש בעמדות כוח פוליטיות, בפיתויי תעסוקה ושיכון וב״פטרונג׳ פוליטי״.

למרות שרוב העולים היו דתיים/מסורתים הם הרגישו שקבעו עבורם מה תהיה דרך חינוך ילדיהם, ואמנם 77% מהתלמידים בארץ נרשמו לבתי הספר של זרם העובדים למרות שלא הזדהו עם זרם זה.

משבר הקליטה בחברה הישראלית יצר נסיבות בהן נחלשה סמכות האב ואיתה החלו להיווצר סדקים במסגרת המשפחתית, במסגרת הקהילתית ותוך כך גם בסמכות הרבנית. סמכויות אלה היו הדבק שליכד את המשפחות במשך דורות רבים ומכאן החלה להיווצר בשולי הערים, בפרברים ובמעבדות תת תרבות עבריינית. בינואר 1953 מינה שר המשפטים דאז ועדה ציבורית לחקר עבריינות הנוער בקרב העולים. אחד הממצאים הבולטים של הוועדה היה שמרבית העבריינים מקרב בני הנוער הם ילידי אסיה ואפריקה (84%) לעומת מיעוט אשכנזי(16%):

על כן אנו מוצאים כי מעשי עבריינות מתרבים עם אורך השהות של הילד בארץ. דבר זה נכון בראש ובראשונה לגבי העולה מארצות המזרח, בעוד שלגבי יוצא ארצות אירופה אנו מוצאים תהליך הפוך…

הצורך במאבק על חינוכם של ילדי ישראל, הביא צעירים חרדים מתלמידי הישיבות הגדולות, ״חברון״, ״מיר״ ו״פוניביץ׳״, לצאת למאבק במסגרת ״חבר הפעילים״. משימתם היתה ״הצלת״ הנוער מפני השמאל הציוני והחילוני ומפני הידרדרות לפשע והתפוררות. צעירים אלה נסעו למעברות ולריכוזי העולים ופעלו תוך ״סיכון נפשות״ להוצאת ילדים ממסגרות החינוך החילוניות ללימודים בישיבות. מאוחר יותר החלו להרביץ שיעורי תורה במושבי העולים. הצעירים החרדים נאבקו מול הממסד על מנת לשמר את אורח החיים הדתי של משפחות העולים. מפא״י – מפלגת הממסד השלטוני – הואשמה על ידם בהעברת העולים על דתם ובכך שבמוסדותיה אין מקפידים על כשרות ושמירת שבת. הטראומה שליוותה את הציבור החרדי בפרשת ״ילדי טהרן״  שימשה כזרז וגייס לפעילות הענפה של ״חבר הפעילים״ להצלת ילדי העולים במחנות.

פרשת ״ילדי טהרן״ (1943) מסמלת את המאבק של ״אגודת ישראל״ בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הפעולה במחנות והמאבק על כל ילד וילד, יצרו אתוס חרדי הרואי שנחרט בזיכרון הקולקטיבי החרדי במונחים של ״הצלה״, ״מסירות נפש״ ומלחמה ללא פשרות באויב הציוני. המאבק לווה באווירה של שעת חירום והתבצע בלהט אידיאולוגי שזכה להערכה רבה בקרב הציבור החרדי ובתמיכה רבנית נרחבת. הפעילות התרחשה בידיעתו ובהסכמתו של ״החזון איש״, גדול הדור בקהילה החרדית באותה עת. הפעילים היו זקוקים לגיבוי רבני כיוון שהפעולה במעברות היתה כרוכה ב״ביטול תורה״, ועצם ההיתר הרבני העמיד פעילות זו באותה רמת ערך של לימוד התורה. החברה החרדית ראתה בהם ״גיבורים״ ומאבקם השתלב היטב בבניית המיתוס החרדי החדש: תלמיד ישיבה המנהל אורח חיים קדוש בתוך ״חברת הלומדים״ ומתנדב למעשים של מסירות נפש, כמשקל נגד לצבר הלוחם ו/או לצעירי תנועות הנוער החלוציות, שסימלו את האידיאל של התרבות האחרת. המיתולוגיה החרדית מתארת את הקמת ״חבר הפעילים״ בישיבת פוניביץ בדרמאטיות רבה וסיפורי ״הגבורה״ מסופרים מדור לדור.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״– הרציונל הכלכלי

עמוד 185