ש"ס דליטא – יעקב לופו


ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר ששס דליטאל משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות.

הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.

ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.

הרבנים לא העזו לצאת בפומבי נגד בעלי המאה גם כאשר חששו ש״אליאנס״ מרחיקה את הנוער מהמסורת והדת. חלק מהרבנים שימש במשרות של דיינים מטעם השלטונות ואלה אף קיבלו שכר בהתאם. נקיטת עמדה נגד ״אליאנס״ לא היתה פופולרית ועלולה היתה להישמע בהתבטאויות נגד השלטונות, דבר שהרבנים נמנעו ממנו. מר מוריס בוטבול, מי שהיה מפקח מטעם השלטונות על הקהילות היהודיות, השתתף באופן פעיל ב״מועצת הרבנים״(הגוף הרשמי של רבני מרוקו שתיקן תקנות לניהול הקהילה), ועזר מאוד לרבנים בתפקידם ובמעמדם. למר מורים בוטבול היתה השפעה רבה על הרבנים, וכפי שייצג אותם כלפי השלטונות, ייצג גם את השלטונות כלפיהם. מצב זה גרם לזהירות רבה בהתבטאויות רבנים מקומיים נגד ״אליאנס״.

ניתן להבחין שבדיונים של ״מועצת הרבנים״ על החינוך הרבנים מתחמקים מעימות ישיר עם ״אליאנס״, למרות הטפותיהם נגד עזיבת המסורת והתמכרות הנוער לעולם החילוני. הרב משה עמאר, הרב אליהו עצור ומשה גבאי מציינים בדברי המבוא לספרם המשפט העברי בקהילות מרוקו: דעו נא רבותי שכל כמה שאנחנו מתרשלים ונחשלים החופשיים מתגברים… וכל צעד שאנו עושים אחורנית הם קופצים מיד קדימה למלאתו… במילה ״חופשים״ מתכוונים לחב׳ אליאנס ומשום מה נזהרו בכל דיוניהם שלא להזכירה בשמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. במקביל, עם הופעתם המחודשת של הרבנים האשכנזים בזירה והקמת מוסדות ״אוצר התורה״, חל גם שינוי ביחסם של רבנים אחדים ל״אליאנס״ (ראו פרק ב להלן).

ההתנגשות בין תפיסות העולם השונות היתה בלתי נמנעת. מצד אחד עמדה היהדות החרדית המאורגנת – ״אגודת ישראל״ ונאמניה במרוקו, ומהצד השני פעלה חברת ״אליאנס״, נציגתם של הדוגלים באמנסיפציה, בהשכלה ובמודרניזם.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר שס דליטאשל משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

ב. שינוי החינוך בארץ ישראל והתפתחות הקנאות הדתית

על פי תפיסת שומרי המסורת ונאמני הדת לא רק פעולות ״אליאנס״ כסוכנת ההשכלה סיכנו את החברה היהודית. הפעילות הציונית שהחלה במסגרת אגודות ״חובבי ציון״ באירופה, העליות הראשונות לארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 והמשך פעילותה של התנועה הציונית בראשית המאה ה־20 יצרו בקרבם תקופה רבת זעזועים. התפשטות ההשכלה, האמנציפציה והתנועה הלאומית יצרו ״מצב חירום״ בקרב היהדות החרדית שהתארגנה להתגונן נגד המגמות החדשות. המערכה העיקרית של האורתודוקסיה התנהלה על נפשו של הנוער היהודי. לפיכך היא שמה דגש על החינוך המסורתי שהיה המוקד המרכזי בהתארגנותה ובפעולותיה. התפתחה ״מלחמת תרבות״ כשהצדדים הנאבקים נאחזים באידיאולוגיות מנוגדות זו לזו. אחד השיאים במלחמה זו היה מאבק על דרכו של בית הספר של ״אגודת בני משה״ ביפו בשנים 1896-1893. בית ספר זה שאף לתרגם הלכה למעשה את תורתו של אחד העם שמשמעותה היתה העברת הדגש מן הדת אל הלאומיות, שילוב בין לימודי קודש ללימודי חול, ומימוש החזון להקמת ״מרכז רוחני״ שממנו תצא בשורת ״היהדות החדשה״ לכל קצוות העם היהודי. בשנות התשעים של המאה ה־19 עמד בית הספר ביפו בעין הסערה וסימל את לב הוויכוח על דרכו של החינוך היהודי בארץ־ישראל.

לא רק תוכנית הלימודים ״הרגיזה״ את החרדים אלא גם אישיותם של המורים שלימדו בבית הספר. המורים, שלא הקפידו במצוות, ניסו גם להתוות כיוון חינוכי, חילוני ולאומי, שממנו תצא בשורה של שינוי. בבית הספר שלהם הדת היתה מקצוע בפני עצמו, ואת כתבי הקודש לימדו כאמצעי ללימוד העברית וההיסטוריה."

חברת כי״ח (״אליאנס״) היתה שותפה בשנת 1867 ליוזמה הראשונה להקמת בית ספר בירושלים שיכלול תוכניות לימוד רחבות, אולם יוזמה זו למודרניזציה של החינוך נכשלה בלחץ הרבנים כפי שנכשלה בטבריה וביפו. הרבנים האשכנזים התנגדו לה בחריפות, ולעומתם הרבנים הספרדים לא העניקו לה תמיכה מספקת. בשנת 1882 הצליח ניסים בכר, מייסד כי״ח בירושלים, להשיג במידה מסוימת את תמיכת הספרדים ליוזמותיהם של המשכילים, ובניגוד לדעת האשכנזים ולמרות החרם שהטילו עליו, הקים את בית הספר ״כל ישראל חברים״. לאחר מכן הצטרפה כי״ח והפכה לשותפתה של אגודת ״בני משה״ בהקמת בית הספר ביפו. בעיני ״היישוב הישן״ בית הספר ביפו סימל את האויב המוחלט והמסוכן ביותר להמשכיות היהודית האורתודוקסית. לפיכך, כל מי ששותף בו, ובעיקר כי״ח, הפך באחת ל״אויב היהדות״ החרדית. בתחילת המאה ה־20 היו לכי״ח תשעה בתי ספר בירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו. רוב התלמידים והמורים בבתי ספר אלה היו מהעדה הספרדית, והם נוהלו על פי המסורת הדתית: החינוך היה דתי ותוכנית הלימודים כללה לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי עברית.

מורי כי״ח בארץ־ישראל היו בוגרי הסמינר למורים של ״אליאנס״ בפאריז(Enio). הם ראו את ייעודם כשליחות שאינה מתמצית בהוראה בלבד, מטרתם היתה לשנות את אופיו ואורח חייו של היהודי הדתי ולהעניק לו את רוח התרבות המערבית כמו בצפון אפריקה. בירושלים התגבשה שכבה חברתית שתפיסות היסוד שלה בענייני דת, מסורת וחברה היו שונות ומנוגדות לאלה המקובלות ב״יישוב הישן״. על השכבה המשכילה נמנו מורים ומנהלים של כי״ח ושל בתי ספר אחרים כגון ״העזרה״ (למל), ו״אוולינה דה רוטשילד״, ואליהם הצטרפו רופאים, פקידי הקונסוליות ופקידי הבנקים. משכילים אלו יצגו על פי רוב חברות פילנתרופיות יהודיות בעלות עוצמה ויוקרה, ולא היו תלויים בכלכלתם באנשי ״היישוב הישן״. בית הספר של כי״ח שימש כחוליה המקשרת בין המשכילים מהמסגרות השונות. החל משנות השמונים של המאה ה־19 שלטה בו גם רוח הלאומיות.

ויכוחים דומים התנהלו בתקופה מאוחרת יותר במרוקו, בין מורי כי״ח (כל ישראל חברים) לבין הרבנים המקומיים, והדי הפולמוס אף גלשו לעיתונות המקומית והיו לנושא מרכזי במאמרי מערכת רבים. ראו אלהורריא – La Liberte, שבועון שהופיע בשפה המוגרבית ובשפה הצרפתית בעיר טנג׳יר בשנים 1922-1915

ב״יישוב הישן״ האשכנזי התפתחה קנאות דתית קיצונית שהופנתה נגד כל מי שנשא עמו את רוח השינוי. חיצי הקנאות נורו גם נגד העולים המשכילים שהגיעו לארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה ה־19 והיו לתופעת לוואי של אורח החיים הדתי. שיאה של הקנאות הדתית היה בשנת 1887 בהלשנה על אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית בארץ־ישראל, כמורד במלכות. הקנאות הדתית התפתחה נגד כל מי שייצג סטייה מהמסורת כפי שפורשה על ידי קנאי הדת.

הקנאות הדתית ששלטה בעדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ לא התפתחה בעדה הספרדית, וייתכן שיש לייחס זאת בין השאר לסובלנות היחסית של היהודים הספרדים. אלה לא חששו מלימוד לשונות ומדעים תוך שמירת המצוות, ומרבית התלמידים שפקדו את מוסדות כי״ח היו בניה של עדה זו.

תופעת הקנאות הדתית התעצמה בקרב העדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ כיוון שבירושלים פעלו גדולי תורה שנתנו חסותם לקנאים, וההנהגה הממוסדת של היישוב ראתה את תביעותיהם כמוצדקות והכירה בקנאות כתופעה לגיטימית. מנקודת מבט היסטורית אפשר לראות בר׳ משה יהושע ליב דיסקין את הדמות שתרמה יותר מאחרים להתפתחותה של תופעת הקנאות הדתית בירושלים. מיום שעלה לארץ (אב תרל״ז-1877) הפכה זו לתופעת קבע בירושלים, ועד היום רואים בו הקנאים את מנהיגם. לאחר פטירתו נשאו בתפקיד זה בנו הרב י״י דיסקין והרב י״ח זוננפלד ששימש בתפקיד זה בתקופה הקשה ביותר ל״יישוב הישן״, במחצית הראשונה של תקופת המנדט.

הערת המחבר :  הרב זאב הלפרין בא למרוקו מתוככי ״היישוב הישן״ בירושלים. לא נמצא מקור המצביע בדיוק מאיזו חצר בא ולאיזה חוג השתייך, אך כשעזב את מרוקו בשנת 1922 הצטרף לחצרו וחוגו של הרב זוננפלד, מנהיג העדה החרדית ומנהיגם של הקנאים בירושלים. עובדה זו מצביעה על האוריינטציה שלו.

גם היהדות החרדית בפולין ובליטא, ובראשה ״הלשכה השחורה״ בקובנה (גוף קיצוני ולוחמני שפעל כחוד החנית במאבק), התערבו במתרחש בארץ־ישראל והפיצו כתבי השמצות נגד המחדשים. בכל מקום דרשו מגידים למיניהם בקהילות ותבעו מלחמת חורמה בלתי מתפשרת בציונות, באגודת ״בני משה״, באנשי ההשכלה ובשאר מתקנים. הקונגרס הציוני העשירי (1911), בו הוחלט על ״עבודת הקולטורה העברית בארץ־ישראל״, גרם להחרפת המאבק, מפני שנשמעה בו קריאה להקמתם של בתי ספר לאומיים מודרניים במושבות הראשונות בארץ. העלייה השנייה (1914-1905) שאנשיה נשאו מטען אידיאולוגי סוציאליסטי רדיקלי אנטי דתי, הקימה תשתית ליישוב יהודי חילוני בארץ־ישראל, ובהשפעתה החלה להתגבש בארץ אווירה אנטי דתית. עם כינוס הוועידה הגדולה של ״אגודת ישראל״, בשנת 1912 בקטוביץ, והקמת ההסתדרות העולמית של האגודה, נחלק העולם היהודי בארץ־ישראל ובאירופה לשני מחנות עוינים הנאבקים זה בזה ללא פשרה על עיצוב חייהם של היהודים.

הערת המחבר : חלוץ העיתונות האורתודוקסית הלוחמת במזרח אירופה היה הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, שכונה הרבי מפולטבה. הוא הוציא לאור בשנת תרס״א (1901) את הירחון הרבני הלוחם פלס.

פרידמן מנחם. (תשל״ח). עמי 27.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

ג. ועידת קסוביץ עמוד 36

הקמתה של ״אגודת ישראל העולמית״ בוועידת קטוביץ מסמלת את מיסוד המאבק הפוליטי של היהדות החרדית הכלל עולמית, כפי שהתנועה הלאומית התמסדה באמצעות הקמת ההסתדרות הציונית העולמית. מה שהאיץ את התמסרותה של האגודה היתה הקמת תנועת ה״מזרחי״. יהודים חרדים ורבנים ידועים לקחו באותה עת חלק פעיל בחיים הציוניים, השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ואף שיתפו פעולה עם הציונים הכלליים במאבקם נגד ה״קולטורה״ בחינוך היהודי. בשנת 1902, לאחר הקונגרס הציוני החמישי (1901) שבו הונהגה ״חובת הקולטורה״ על כל ציוני, זימן הרב יצחק יעקב ריינס כינוס בעיר וילנה. בכינוס השתתפו שבעים ושניים חרדים ציונים וביניהם עשרים וארבעה רבנים מליטא. מטרתו היתה להקים הסתדרות ציונית־חרדית בתוך התנועה הציונות העולמית. כך הונחה התשתית ליסוד תנועת ״המזרחי״.

הציונות של תנועת המזרחי הוגדרה במונחים דתיים בלבד, ומולה השתתפו באותו כינוס ציונים אחרים שהוגדרו ״מדיניים טהורים״. ממפגש זה ואילך עתידים הזרם ״הדתי״ והזרם ״המדיני״ להתנגש ביניהם במהלך כל השנים. תנועת ״המזרחי״ נמנעה באותן שנים מלהציג עצמה כמפלגה ציונית דתית. התנועה אפשרה לחבריה לעסוק בפעולות חינוך ותרבות ב״רוח האורתודוקסיה״ ושאלת התנהגותם הפרטית של חברי התנועה נשארה מעורפלת. יהודים חרדים רבים, ובהם רבנים ונציגי ישיבות גדולות בליטא, השתתפו בוועידות הגיבוש השונות של תנועה זו שהתקיימו במינסק ב־1902, בלידא ב־1903, ובפרסבורג ב־1904. תהליך בנייתה של תנועת ״המזרחי״ התאפיין במאבק התדיר בין אלו שטענו שיש להנהיג פיקוח ושליטה בתהליך הציוני על ידי חיזוק הדת, לבין אלו שביקשו לחזק את הציונות תוך השתחררות מסוימת מכבלי הדת. ככל שהתנועה הציונית שמה את הדגש על הפן הלאומי בלבד, כן רבו ההרהורים והספקות בלבם של חרדים רבים. הדברים הגיעו לידי כך שרבים החלו להביט על הדת ועל הלאומיות כעל שני מושגים שונים שאין קשר ביניהם והם שרויים אפילו בניגוד.התפשטות והשתרשות ״המזרחי״ יצרה חזית מאוחדת של מנהיגות חרדית במזרח ובמערב שלא הצטרפה לתנועה הציונית. בשנת 1907, שלוש שנים לאחר ועידת פרסבורג, הונח היסוד לארגונה של ״כנסת ישראל״ ברוסיה, ארגון שהקיף את מרבית היהדות האורתודוקסית. חמש שנים לאחר מכן, ב־1912, הוקם הארגון העולמי של היהדות החרדית ״אגודת ישראל״.

הכינוס בקטוביץ סימל את שיא המאבק וההתארגנות של היהדות החרדית באותה עת. האגודה ראתה את עצמה בתוך המחנה החרדי כאחראית על איחוד כל נאמני הדת במטרה להאבק בציונות, בהשכלה וב״מתקני הדת״. ״אגודת ישראל״ הצהירה על עצמה כארגון גג החובק את כל שלומי אמוני ישראל. למרות שיהודי צפון אפריקה לא לקחו חלק בוועידה, אף הם כלולים בהגדרה זו. ניתן ללמוד זאת בין השאר מתוך ההדגשים החוזרים ונשנים בהודעות האגודה על כלליותה: אגודה אשר תכיל בכנפיה אפסי ארץ נעלה מעל טנדנצים זמניים מקומיים… מוגשת לשם ה׳ ממזרח שמש ועד מבואו לפתח את כל ענייני היהדות על בסיס הדת וללא כל טנדנץ פוליטי… בין הבאים יהודים ממזרח וממערב מצפון ומתימן…

למרות שמרבית זמנה של ההתכנסות הגדולה בקטוביץ הוקדש לטיפול בשאלות של יהודי מזרח אירופה, מערבה, ויהודי ארץ־ישראל, הוזכרו בה גם יהודי צפון אפריקה. בירחון דרך, ביטאונה הרשמי של ״אגודת ישראל״, שהודפס בפרנקפורט על מיין בשנים תרע״ג־תרע״ד (1914-1913), הופיעו באופן תדיר ידיעות על סניפים חדשים ואגודות המצטרפות לתנועה מכל רחבי אירופה, ארצות־הברית וארץ־ישראל. כמו כן הופיעו בו ידיעות על מגעים לפתיחת סניפים בצפון אפריקה: ״אחינו הספרדים באפריקה כשהגיעה אליהם השמועה על ״אגודת ישראל״ התעוררו לתת יד לאחיהם הרחוקים לבנות יחד בית ישראל״.״

הדאגה ליהודי צפון אפריקה העסיקה חוגים רבים באגודה. בוועידה הראשונה של ״צעירי אגודת ישראל״ בפרנקפורט נשא הרב אייזעמאן דרשה וטען שקהילות מרוקו, אלג׳יר, תוניס, טריפולי ומצרים מצויות במצוקה גדולה וחובה על הסתדרות האגודה להושיט יד ולעזור יותר משעליה לעשות בארץ־ישראל.

פעולות ״אליאנס״ בצפון אפריקה לא נעלמו מעיני הרבנים החרדים, והעיתונות החרדית עקבה מקרוב אחרי מעשיה. העיתון האורתודוקסי מוריה, שהודפס בירושלים, פרסם בכותרתו הראשית ב־19.2.1912 ובכתבה מפורטת את דבר הפילוג שחל בתוך ״אליאנס״ בין הסניף הגרמני לבין המרכז בפאריז עקב בחירתו של ריינך (יהודי מתבולל) לנשיא הארגון בצרפת. הדיווח מפרט את החלשותה של רשת ״אליאנס״ (תוך גילוי שמחה לאיד): …אפשר לראות בו מעין הקדיש יתום שאחרי ה״אליאנס״ זו החברה הכללית ובעלת הכוח היחידה שהתקיימה יותר מיובל שנים. ה״אליאנס״ אמנם לא תבוטל ע״י כך, אבל היא נחלשה. פירוד זה ואנגליה הקדימה לעשות לחצאין, הנה חדלה האליאנס להיות כללית ומקפת ולהיות חובקת בזרועותיה את כל תפוצות ישראל שרק זה היה יסודה העיקרי בשעת הווסדה…

בהמשך הדיווח תוקף העיתון את השימוש בשפה הצרפתית כשפת חינוך בבתי הספר היהודים בארץ־ישראל ובארצות אחרות שמחוץ לצרפת. העיתון טוען ש״אליאנס״ ופעולותיה מונעים רק משיקולים פוליטיים שיקדמו את האינטרסים של צרפת במזרח הקרוב.

בכינוס בקטוביץ הותקפה ״אליאנס״ גם בגין מהותה היהודית וגם בגין רצונה לייצג את כלל היהודים. הדובר המרכזי היה נציג הונגריה, שבה ניהלה האורתודוקסיה מלחמה מוצלחת ביותר נגד המתקנים למיניהם, ומלחמתה שימשה דוגמה לכל המלחמות נגד ״היסודות הצוררים״. כך אמר הנציג ההונגרי: הדגל הנכון והאמיתי של הנאמנים לברית התורה היא האורתודוקסיה. את הדגל הזה מחויבים לפרוש על פני האגודה כדי שלא תשאיר מקום למשמעויות שונות, כי אם תהיה האדרת פרושה למרחב ויתגנבו לתוכה אלמנטים כאלה שעתידים לסמם גם את חלק הגוף הבריא. יפה הוא השם ״אגודת ישראל״ אבל אי אפשר להסכים שתהיה האגודה העולמית הזאת ׳אה לה אליאנס איזראליט אוניברסלי שמתקבל בו כל יהודי שהוא איך שלא ישקף את הדת…

החרדים ראו ב״אליאנס״ מתחרה בשטח נוסף. ״אליאנס״ טענה שהיא המייצגת את כלל ישראל, בשעה שהיהדות החרדית ייעדה את עצמה למטרה זו. שני הארגונים ביקשו לעצב את גורלו ואופיו של כלל ישראל כשהם ניצבים על אותו ציר, אך כל אחד משך לכיוון ההפוך. מסיבה זו ראתה היהדות החרדית ב״אליאנס״ אויב מהותי המסכן את היהדות, לפעמים עד כדי גיחוך. בכתבה שהופיעה בעיתון היהודי (The Jew}וסקרה את דיוני הכינוס בקטוביץ, מצוטט הרב רוטנבורג מוואדוביץ. לטענתו, האליאנס איזראליט והציונים שלחו שליחים סמויים לוועידה על מנת להפריע בעבודתה ולהחדיר לפרוגרמה שלהם את עבודת הקולטורה. אין פלא אפוא שלימים התפתחה שנאה תהומית של החרדים כלפי ״אליאנס״. השנאה היתה כה עזה שהיא קיימת עד ימינו למרות ש״אליאנס״ ירדה מגדולתה ואיבדה זה מכבר את מעמדה וכוחה. אולם מעמדה כ״סמל״ הסכנה שריר וקיים עד היום.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדששס דליטאה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

ד. היהודים והקהילה במרוקו עם הופעתו של הרב זאב הלפרין

על רקע תקופה זו, ולאחר הכינוס העולמי של אגודת ישראל בקטוביץ הגיע הרב זאב הלפרין למרוקו והוא בן שישים. יהודי חרד, שהיה פעיל ומעורה בקהילה, ספוג ברוח התקופה ובעל דעות מגובשות מאוד. יש להניח שהשקפת עולמו התעצבה במקביל לתהליך הגיבוש ההיסטורי של תנועת ״המזרחי״ בתוך העולם החרדי עד לחלוקתו לשתי תנועות נפרדות: ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״.

על פי עדות של הרב יוסף משאש, שהיה עלם צעיר באותה תקופה, הגיע הרב הלפרין למרוקו מלונדון, אליה הגיע מתוככי ירושלים של ״היישוב הישן״ אין בידינו מידע מדוע נסע מירושלים ללונדון, מתוך מכתביו ממרוקו (שנכתבו מאוחר יותר) ניתן להניח שבא לעסוק שם במסחר ובפעילות כלכלית. המקור היחיד שבו נמצא הסבר לגבי פרנסתו במרוקו הוא במכתבים ששלח להסתדרות הציונית בלונדון, ובהם הוא מזכיר בין השאר שסיבת שהייתו שם היא עיסוקו המסחרי.הרב הלפרין נולד כנראה בשנת 1850 בעיר שרשוב בבילורוסיה. הוא נצר של דוד הלפרין, גביר עשיר ותלמיד חכם שהשיא את בתו לבנו של רבי חיים מוולוז׳ין, גדול תלמידי הגר״א, מגדולי מנהיגיה של יהדות ליטא ורוסיה, ומייסדם של ישיבת וולוז׳ין וזרם החינוך הליטאי.

מנישואין אלה, נולד לאחר מספר דורות ר׳ זאב הלפרין שלמד בישיבת וולוז׳ין. הרב עלה לירושלים (אין מידע מדויק לגבי שנת עלייתו), למד בישיבה, נישא, וכעבור זמן נסע ללונדון (אין מידע מדויק לגבי מועד הגעתו ללונדון). מלונדון עקר הרב הלפרין למרוקו והשתקע בה עד שנת 1922. ממרוקו חזר לירושלים והצטרף לחוגו של הרב יוסף זוננפלד. הרב הלפרין נפטר בט״ו באב תרצ״ד, 27.7.34, ונקבר בהר הזיתים.

קשה להגדיר את זהותו האידיאולוגית של הרב, כי משמעות המונחים בימינו שונה, אולם אפשר למצוא בה אפיונים דתיים ציונים ואפיונים אולטרה אורתודוקסים כמו אצל רבנים אחרים באותה תקופה.

אברהם רון מספר על אישיות תוססת, חסרת מנוחה, שלא מצאה סיפוק ואתגר בירושלים של ״היישוב הישן״ והקדישה את עצמה לענייני ציבור. ילדיו, שני בנים ושלוש בנות נולדו בלונדון. הוא קיים קשרים עם חוגים שונים והירבה בנסיעות ברחבי אירופה.

תחילה הגיע הרב לעיר מקנאס והתקבל בהתלהבות על ידי תושבי המקום. הרבנים המקומיים ראו בו מושיע כיוון שעולם התורה היה שרוי אז במצוקה. עם כניסת הצרפתים למרוקו חדרו גם המודרניזציה והחינוך המודרני, ו״עולם התורה׳׳ של יהדות מרוקו נותר ללא תשובה הולמת. כך תיאר הרב יוסף משאש את המצב לפני בואו של הרב הלפרין למרוקו:

מיום ביאת הצרפתים לעירנו, התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה בשם תקופה יפה, לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה, לא משתבש, כי השלווה והשקט גברו בארץ, ואך המנוחה והמרגעה שהיה בלב לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב או ואם רע, חלפה כליל, כי רבו המותרות לאין קץ בכל צרכי האדם, בכסות ובפרנסה, ובמדור ובכל תשמישו, ומה גם אצל הנשים והבנות, אשר עלה באפם עז ריח העת החדשה. ועל כן רבתה הטרחה והיגיעה והעבודה, ומשלחת יד בכל מסחר, ונלוו עמהם הקנאה והתחרות והתאווה לעלות במעלה העושר והתענוג. ובכן נתמלא כל לב וכל רעיון ברוב מחשבות עמוקות ופשוטות, לחבל בתחבולותיו, ולהערים בערמותיו, ולרמות במרמותיו, לאסוף כסף תועפות בהיתר או באיסור, להשביע בטן הזמן הרעב וצמא תמיד למותרות, ואומר יביע, הב, הב, לכל המחדש הזמן בטובו בכל יום תמיד. וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח בשער.

הערת המחבר :  זגורי־אוחנה אורלי (1988). ׳״אם הבנים׳, ׳אוצר התורה׳ והחינוך היהודי במרוקו בין השנים 1960-1860״. עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. אוניברסיטת חיפה.

פרטים אלו אושרו בשיחה שקיימתי עם אברהם רון ב־19 ביוני 2000. מר רון(שהיה המפקח על האגף הדתי במשרד החינוך בירושלים) פגש את הרב זאב הלפרין בהיותו נער בגיל מצוות. זאב הלפרין היה אחי סבו של מר רון. הפגישות התקיימו בחצרו של הרב זוננפלד בירושלים בשנת 1934, סמוך לפטירתו. כמו כן נודע לי ממר רון שהוא שאר הבשר היחיד של הרב זאב הלפרין, כיוון ששני בניו ושלוש בנותיו לא נישאו ולא נולדו להם צאצאים.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.שס דליטא

חתימת חוזה הפרוטקטורט עם צרפת ציינה את קיצה של תקופה שהתחוללו בה מהומות ממושכות, פגיעה ביהודים, אנרכיה ומצב כלכלי קשה. השלטון הצרפתי בראשותו של המרשל ליוטה הביא לרגיעה ביטחונית, והניח את התשתית הכלכלית של מרוקו המודרנית. באמצעות המינהל הצרפתי נבנו נמלים, כבישים, מסילות רכבת, בניינים מודרניים, בתי חולים ובתי ספר. השינוי היה מהיר וסוחף. חרף הסתייגות מסוימת מצד חוגים שמרנים ביותר, רוב יהודי מרוקו קיבלו ברצון את סגנון החיים החדש. היהודים כמיעוט נסבל אך נחות (כדרך ה״דימים״),קידמו את הצרפתים ואת המתיישבים האירופים בברכה, וראו בהם לא רק כובשים אלא גם משחררים הנושאים את הבטחת האמנסיפציה ושינוי העתיד. בעיקר עמדה לנגד עיניהם האפשרות של קניית השכלה מודרנית באמצעות בתי הספר של ״אליאנס״, ומכאן יכולתם להשתלב בכלכלה ובמינהל החדש ששלט אז במרוקו. נוכחותה של צרפת אפשרה ליהודי מרוקו להשתחרר ממגבלות מסוימות שהיו טבועות בעצם מעמדם כ״דימים״. הדור החדש שגדל תחת שלטון הפרוטקטורט ניסה להשתלב בחברה האירופית, תבע את תיקון מעמדו המשפטי ועמד על הזכות לקבל אזרחות צרפתית. בפועל הוענקה האזרחות הצרפתית רק ליהודים מעטים שהיו קשורים לצרפת על בסיס כלכלי, כגון אלו שעסקו באספקה לצבא צרפת באלג׳יריה. קבלת אזרחות צרפתית היתה עיקר שאיפתם של החוגים המתקדמים (הממוערבים) והמודל ששימש להם דוגמה היה מעמדם של היהודים באלג׳יריה.

הערת המחבר : האסלאם מכיר ביהדות כהתגלות מונותאיסטית שקדמה לאסלאס, ויחסו ליהודים נגזר מן הדחייה שדחתה היהדות את האסלאם. עובדי אלילים חייבים להתאסלם או למות, אך לא כן היהודים והנוצרים. עמים שיש להם ספרים קדושים משלהם הינם בני חסות, ״דימים״. הם משלמים דמי חסות לשלטון המוסלמי המחויב להגן עליהם. בענייני משפחה, אישות ודת, אפשר השלטון המוסלמי ל״דימים״ לנהל את חייהם על פי תורתם.

מה היה מרקם החיים ומצבם הכללי של היהודים במרוקו באותם ימים?

מבחינה דמוגרפית קשה לאמוד את היקף האוכלוסייה היהודית באותו זמן. סקר האוכלוסייה הרשמי הראשון שנערך על ידי הצרפתים בשנת 1921 העיד על כ־93,000 יהודים. במפקדים הבאים ניתן לראות גידול מתמיד באוכלוסייה. במפקד של שנת 1947 נמנו כ־203,800 יהודים (מתוך 8,292,400 מוסלמים). קיימת השערה שלא כל היהודים התפקדו, ולפי הערכת הג׳ויינט מספר היהודים במרוקו באותו זמן עמד על כ־240,000 נפשות. הם התפזרו ב־ארבעים עד ארבעים וחמש קהילות מאורגנות, ובעשרות נקודות יישוב זעירות שבהן לא היתה קהילה מאורגנת. רוב היהודים (למעלה מ־70%) התגוררו בחמש־ עשרה הקהילות העירוניות הגדולות, כשבקזבלנקה עצמה חיו קרוב לשליש מיהודי מרוקו כולה. בקרב יהודי מרכז הארץ (בעיקר במקומות בהם פעל הרב הלפרין) היתה החלוקה כלהלן: בפאז(העיר וכעשרים קהילות קטנות מסביבותיה) מנו היהודים כ־22,500 נפשות. במחוז מקנאס (העיר וכעשרים קהילות קטנות) – 22,300 נפשות. במחוז מארקש (העיר וכעשרים וארבע קהילות קטנות) חיו כ־50,300 נפשות. במשפחות רבות היו בין שישה לתשעה ילדים. ניתוח הגילאים מעיד על אוכלוסייה צעירה מאוד גם ביחס לאוכלוסייה המוסלמית. אמנם הילודה בקרב המוסלמים היתה גבוהה עוד יותר, אך גם תמותת התינוקות בקרבם היתה גדולה יותר.באזורים אלו – מרכז הארץ – היהודים התרכזו בעיקר במלאח, בצפיפות גדולה, בהזנחה ובעוני בולט לעין. ברוב הערים עקב הצפיפות במלאחים, ניתן לחלק מהיהודים לגור ברובעים האירופים החדשים שזה עתה נבנו. במקנאס נרכש בשנת 1925 שטח למלאח חדש שנבנה צפונית למלאח הישן על פי תכנון מודרני.

פרנסתם של היהודים ביישובים שבמרכז מרוקו באה להם בעיקר מן המסחר והמלאכה הזעירה. רבים עסקו במסחר קמעונאי וברוכלות, ומעטים מצאו פרנסה בסחר סיטונאי ובינלאומי. תחומי המסחר היו מגוונים – מזון ותבלינים, משי, סריגים ובגדים, בשמים, טבק ומשקאות חריפים. מלאכות שהיו מזוהות עם היהודים הן צורפות, חייטות, סנדלרות, ייצור כלי נחושת, סריקת צמר, כריכת ספרים, לבלרות. בעיר פאז עסקו בשנת 1928 כ־550 יהודים ברידוד חוטי זהב (מתוך קהילה של 9,000 נפשות).בעלי מלאכה וסוחרים היו מאוגדים במעין קורפורציות שבראשן עמד ״אמין״ שדאג לסדר ולפתרון סכסוכים. בתי המלאכה קבעו את מקומם על פי סוג האומנויות שבהן עסקו ברחוב מסוים, או בשוק מיוחד כגון שוק הצורפים וכר.

בשנת תרע״ט (1919) הוציאו שלטונות מרוקו מספר ״דהירים״ (חוקים) אשר נגעו לארגון הקהילות היהודיות ומוסדותיהם.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

חוק בתי דין רבניים – הסמיך את הרבנים להמשיך ולעסוק בדיני אישות והסדר ירושות. החוק קבע שבערים הגדולות ייאושר תקן של שלושה רבנים. הדיינים זכו להימנות על פקידי מדינה שמשכורתם משולמת על ידי הממשל. לערים הקטנות נקבע תקן של רב נודד

חוק ועד׳ הקהילה – חייב מינוי של ועד קהילתי, ומינוי של שני נציגי הקהילה למועצת העיר.

חוק סופרי בתי הדין – קבע נוטריונים מוסמכים מטעם המדינה שהיו מורשים לשמש כסופרים בבתי הדין הרבניים.

משרת הנגיד – רוקנה מתוכנה כמייצגת הקהילה מול השלטונות, ומעתה היה הנגיד ממונה על רישום ספר הקהילה והמודיע על ילודים ונפטרים.

כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות קבעה הנציבות הצרפתית את משרת המפקח על המוסדות היהודים. תפקיד זה נועד לתאם בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן.החוקים למיניהם ומשרת המפקח על הארגונים היהודיים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הקהילתיים ולמנוע תסיסה בקרבם. מגמות אלו אפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של כלל הילידים.

למרות שסמכות השפיטה הנוגעת למעמדם האישי של היהודים (נישואים, גירושים, ירושות) נשארה בידי בתי הדין הרבניים, ולמרות ששאר מוסדות הקהילה קיבלו מעמד רשמי מטעם השלטונות, מעמדם נחלש במקביל להתרופפות כוחה של המנהיגות המסורתית בקהילה. המהירות הרבה שבה נטו רבים מיהודי מרוקו לאמץ את הערכים האירופים המודרניים, כרסמו קשות במעמדה ובסמכותה של המנהיגות המסורתית. היהודים העריצו את צרפת ותרבותה וכמהו להיות כמו הצרפתים. הם התחככו בהם בבית הספר ובעבודה, למדו את שפתם, ״צרפתו״ את שמותיהם, ונהגו לחקות את הלבוש האירופי המודרני. הריבוד החברתי מגזרי, חצץ בצורה חדה וברורה בין שלוש קבוצות: אירופים, ״מתמערבים״ או מפותחים ('e'voluee  כפי שכונו על ידי האירופים) וההמון ־ הילידים. זוהי הסיבה, בין היתר, שלא התפתחו יחסים חברתיים בין משפחות אירופיות לא יהודיות לבין משפחות יהודיות מרוקאיות.

הסימן החיצוני הראשון ל״התקדמות״ ברחוב היהודי במלאח היה הלבוש האירופי, אולם הלבוש המסורתי לא נעלם כלל מהרחובות. גם לתוך המלאח חדר אט אט אורח החיים המודרני והוא בא לידי ביטוי בסממני הסטטוס של הבורגנות המודרנית כגון המכונית, או בחיקוי הריהוט האירופי המודרני. ״התמערבותם״ המהירה של חלק מהיהודים גרמה להתרחקות מהמסורת היהודית. הם הקפידו פחות על קיום מצוות וחלקם החל לעבוד לעתים קרובות בשבתות, אף כי הקפידו לקיים את הסעודה המשפחתית החגיגית בערב שבת. למרות שלא ניכרה מגמה של נטישת הדת והמסורת, די היה בהתרופפות כדי לגרום לקריסת סמכות ההורים והרבנים בעיקר בקרב המשכילים, ובין אלו שעשו קריירה במינהל הצרפתי. יהודים רבים החלו לחיות בשתי מערכות תרבותיות שונות: המערכת המשפחתית המסורתית, ולעומתה מקום העבודה או תכני הלימוד האירופים המודמים. התפתחה גם תופעה של ״נוער זהב״(נוער שוליים מובטל ממעש), משחק בקלפים ומרבה לבקר בבארים ובמסיבות ריקודים. התופעה היתה מוכרת בקהילות יהודיות רבות במרוקו ובתוכן גם קהילות ששכנו בתוככי הארץ ולא רק בערי החוף.

הרבנים עמדו מנגד ולא היה לאל ידם להושיע. ועדי הקהילות היו חסרי אונים לנוכח הפערים הכלכליים והחברתיים שנוצרו בין מצליחנים ומתעשרים לבין המוני העניים. הקהילות היהודיות שבעבר היו הומוגניות למדי, בעיקר בערים במרכז הארץ, הפכו לקהילות הטרוגניות מורכבות שלא ניתן ללכד אותן באופן חברתי ודתי. האירופיזציה המואצת יצרה אצל היהודי המרוקאי מצב נפשי מורכב שהוביל לתחושה של אישיות מפוצלת. מחד גיסא, עולם העבר שחלק ממשפחתו עדיין מצוי בו, ומאידך גיסא, עולם אירופי עתידי מפתה הגורם לו לרצות להתנתק מעברו. השינוי המהיר שהתחולל היה בולט במיוחד בקרב הנשים ובדור הצעיר. אולם עוצמתו היתה כה עזה שגם ליבם של תלמידי חכמים ״נכבש״ במפגש עם ״העת החדשה״ והחיים המודרניים. ב״עולם התורה״ נוצרו סדקים והוא החל להתפורר לעיני הרבנים ושאר ״תופסי התורה״.

הרב זאב הלפרין הגיע למרוקו סמוך לכיבוש הצרפתי, כשתהליכי הפתיחות למודרניזציה התקדמו במלוא עוצמתם, ובמקביל קרסו מקורות הסמכות המסורתיים ופחתה השפעתם של הרבנים בקרב       הקהילה. מבחינה היסטורית הרב הלפרין הוא שעיצב את התגובה המאורגנת של היהדות המסורתית השמרנית במרוקו נגד ״נזקיה״ של העת החדשה. תגובה זו דומה לתגובה האולטרה אורתודוקסית שהתארגנה במזרח אירופה, בעיקר בתחום החינוך ובמערכה הציבורית שליוותה את המעשה החינוכי. תוצאות פעולתו של הרב משפיעות למעשה על הפלג השמרני של יהודי מרוקו עד היום. 

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזושס דליטארים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

 שינוי החינוך המסורתי ואתונו מחדש במרוקו עמוד 47

 תחום החינוך היה התחום הראשון שנחשף לשינויי ״העת החדשה״. במשך מאות שנים כלל החינוך המסורתי על כל רמותיו את כל הבנים עד גיל בר־מצווה, ומטרתו היתה להכין את הילדים ליטול חלק בחיי הקהילה. החינוך נקבע על פי צורך אחד ויחיד: השתתפות נאותה של הילד בפולחן ובאמצעותה להביאו לידי היתפסות במסורת. המפתח ותנאי היסוד להשתתפות בעבודת האל היו, בתחילה – יכולתו של הילד לקרוא בכתבי הקודש, לשננם ולומר אותם בעל פה, ובשלב

מתקדם יותר – הבנתם ופירושם. בגיל שלוש הובא הילד לבית הכנסת, שם למד עד הגיעו לגיל  מצוות. לימודי החומש נחלקו ונפרשו על פני השנה בהתאם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת בשבת במסגרת תפילת שחרית. עם כל פרשה למדו הילדים גם את ההפטרה המקבילה לה. הקשר ההדוק בין החינוך לבין הפולחן התבטא בכך שחומר הלימוד הוגש במשך השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. בחירת חומר הלימוד לכל השבוע לא היתה קבועה על פי תוכנית רשמית, והיא השתנתה לפעמים ממקום למקום וממורה למורה. אלה שיועדו לדיינות ולשמש בתפקידי קודש למיניהם, וכן משכילים שרצו לרכוש הכשרה מעמיקה יותר במקורות, יכלו לללמוד אותה בישיבה. לימודי הישיבה התנהלו בשני מסלולים: מסלול מעשי – המכשיר את הלומדים לשמור על קיום המצוות והנהלים, המבוסס על ספרות הפוסקים: ומסלול עיוני – המיועד לפתח את חריפותו השכלית של התלמיד, כדי להקנות לו דרכי פלפול ולזמן לו אפשרות להראות את כוחו האינטלקטואלי. היו רק הורים בודדים שרצו (או ליתר דיוק, יכלו) שבנם ימשיך בלימודיו לאחר חינוכו למצוות, מפני שלכל המשרות הציבוריות (רבנות, דיינות, שחיטה וכר) נתמנו רק בנים למשפחות מיוחדות

ומיוחסות שנקראו ״בעלי השררה״. ולכן, הורים שדאגו לפרנסת בניהם שלחו אותם בדרך כלל ללמוד מלאכה.

הקהילה עצמה לא היתה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים, הרבנים והמלמדים עשו זאת בבתיהם או בבית הכנסת. על פי רוב הילד למד במשך כל שנות לימודיו אצל מלמד אחד. המלמד טיפל בעת ובעונה אחת בתלמידים רבים וברמות לימוד שונות. כיוון שהלמידה היתה אישית, וכך גם ההתקדמות בלימוד התורה, כמות הזמן שהוקדשה לכל ילד היתה מכרעת. מן הסתם ילדי עשירים זכו לשהות עם המלמד שעות רבות ובני עניים ישבו איתו פעמים בודדות. כך נוצר הבדל מהותי בין רמת הלימודים של בני השכבות העניות לבין זו של השכבה העשירה. הלימוד התנהל בחוסר סדר וללא משטר לימודים אחיד. לא היו מועדים קבועים להרשמת תלמידים וקבלתם, ולא היו בחינות שמטרתן לקבוע את רמת התלמידים וקריטריונים להעברתם מרמת לימודים אחת לאחרת. הלימודים התקיימו במקום צר וצפוף ורמת הסניטציה היתה ירודה.

מצבם החומרי של המלמדים היה קשה. הם קיבלו את שכרם ישירות מן ההורים (״שרט״ – שכר תמורת ההשגחה על הילדים כי חובת ההוראה היתה ללא שכר, או ״לחם המורה״ ששולם ביום ו׳). השכר לא נקבע מראש, והיה תלוי בנדיבות ליבו ורצונו של האב. כיוון שמצבן הכלכלי של מרבית משפחות התלמידים היה קשה והנערים נאלצו לפרוש מלימודיהם ולצאת לעבודה בגיל צעיר, שכרו של המלמד בשכבה חברתית זו היה מזערי ולא מסודר. פעמים עוכב שכר המורה על ידי אב שטען כי אינו רואה התקדמות נאותה של בנו בלימודים. בהגיע הילד לבר מצווה התעוררה בלב המלמד תקווה מיוחדת לתוספת שכר, וכפי שעולה מעדותו של הרב דוד עובדיה: ביום התחנכו למצוות טלית ותפילין, אחר תפילת שחרית, יוליך המלמד את תלמידו לביתו(של המלמד) בלוית הוריו קרוביו ומיודעיו ושם יעשה סעודה קטנה מכיסו. ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרואים יתנו למלמד נדבה איש כמתנת ידו. נוסף לכך בתום הסעודה יעמוד המלמד ויחלק לכל אחד מהמסובים כוס יי״ש וכל השותה את הכוס ישלשל לתוכה מטבע ויחזירנה למלמד… הנותן בכוס עינו.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתשס דליטאופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

השכבה העשירה, האליטיסטית, שממנה יצאו רוב בני התורה, היתה גם השכבה הראשונה שנפתחה לתהליכי המודרניזציה, לתרבות צרפת ולפעילות ״אליאנס״. מדברי הרב יוסף משאש עולה חשש שקיימת סכנה להמשכיותו של עולם לומדי התורה: וגם תופשי התורה, התחילו ליפרד מחיק אמם, ולצאת אחד אחד איש לבצעו, כי גם הם נפשם אותה לטעום ממטעמי העת החדשה. ובכן עמודי התורה התחילו להתרופף, ואין סומך, אין תומך, ואין מוכיח כשער.

לפיכך אמר הרב יוסף משאש שהרב זאב הלפרין ״הציל״ את ״עולם התורה״ של יהודי מרוקו: ואך האל המושיע, גמלנו כרוב חסדיו, וזיוג לנו זווג נאה מעבר לים, מעיר לונדון בירת בריטאנייא, והוא יליד וגדול רוסייא, מר ניהו רבה, דכיילי ליה בקבה רבה, חכם בחכמתו, צדיק באמונתו, גומל חסדים טובים, זכה וזכה את הרבים, כמוהר״ר זאב וואלף היילפערין, יתשל״א, וזה הדבר הגדול אשר פעל ועשה…

הרב הלפרין השתקע במקנאס. הוא הקים בה רשת חינוך יהודי חדשה על פי דגם ושיטות לימוד אותן רכש בישיבת וולוז׳ין. הוא יסד במקנאס את ישיבת ״בית אל״, שהיתה הישיבה הראשונה במרוקו שיושמו בה שיטות לימוד ליטאיות. מאוחר יותר איחד הרב הלפרין את ״בית אל״ עם ישיבת ״עץ חיים״ המקומית, שנבנתה על פי נורמות לימוד התורה והארגון של ״בית אל״. לימוד התורה בישיבת ״בית אל״ התנהל בשיטה שונה וזרה לחלוטין לזו שהיתה מקובלת על רבני המקום.

כמו כן הקים הרב הלפרין מערך ארגוני וכספי פורמלי שתמך בישיבה, וזאת בניגוד לאווירה הבלתי פורמלית והבלתי מחייבת שהיתה מקובלת עד אז בניהול תלמודי תורה ובחינוך בכלל. בישיבות שהקים ניהל הרב הלפרין תמהיל של לימודי קודש ולימודי חול. ההורים לא שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבה שאין בה לימודי חול, כיוון שאלה שימשו כאחד האמצעים להשגת פרנסה נאותה במרוקו הקולוניאלית.

בחינת פעילותו החינוכית של הרב הלפרין במרוקו לעומת מה שהתרחש בליטא במהלך המאה ה־19 תצביע על נקודות דמיון אך גם על שוני.

החוקר שאול שטמפפר מצביע על מספר אסטרטגיות חינוכיות שעמדו לרשות החברה המסורתית כנגד אתגר המודרניזציה במאה ה־19: שינוי ושיפור של דרכי הלימוד, אימוץ שיטות ארגון חדשות, שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המסורתית, ותיקון החברה. במאה ה־20, ובפרט לאחר מלחמת העולם הראשונה, האסטרטגיה התמקדה בעיקר כהתבצרות חינוכית ופיזית של עולם התורה. נבחן את פעולותיו של הרב הלפרין במרוקו בהתאם לאסטרטגיות האמורות ובהשוואה למתרחש אז בליטא.

1. שינוי ושיפור של דרכי הלימוד. גישה זו התבססה על ההנחה שנטישת לימוד התורה וקיום המצוות נבעה מדרכי לימוד בלתי נכונות. אין פגם בתורה אבל צריך לשכלל את דרכי ההוראה ולהתאימן לרוח הזמן. המצדדים בגישה זו חיפשו אופן לימוד נכון יותר. גם אם החידוש לא הונהג כדי להתמודד עם המודרנה הוא יכול היה לשמש אמצעי יעיל לכך, מאחר שעמד בפני ביקורת החשיבה המודרנית והיה בו כדי לבטל את כוח המשיכה של ההשכלה ולהחזיר את הסדר שהתקיים בעבר בחברה היהודית.

החינוך המסורתי היסודי במרוקו ואף החינוך המתקדם, יצרו קשר הדוק בין החינוך לבין הפולחן, על ידי פרישת חומר הלימוד על פני השנה לפי מחזור החגים והמועדים השנתי. התלמידים שהגיעו לרמת מיומנות גבוהה יותר קראו קטעים מספרי הקודש ופירושם בבית הכנסת, באופן יומיומי או שבועי. הרב זאב הלפרין הנהיג שינוי הפוך לדרך לימוד זו, בנוסח המהפכה שהתרחשה בליטא במאה הקודמת – השיעור היומי התקיים כל ימות השנה ולא ניתנו שיעורים מיוחדים.

לא נבחרה בכל תקופת לימוד מסכת אחת, והשיעורים ניתנו כסדר הגמרא. התחילו במסכת ברכות וסיימו במסכת נידה וחוזר חלילה ללא דילוגים. גישה ליטאית זו, שהתפתחה במאה ה־19 והונהגה במרוקו על ידי הרב הלפרין, טענה שיש ללמוד את כל התורה כל הזמן.תפיסתו המכוננת של ר׳ חיים מוולוז׳ין היתה שלא השיעור המועבר על ידי הרב הוא שממלא תפקיד מרכזי בחיי הישיבה, אלא הלימוד העצמי (ראו ספרו נפש הח״ם שער ד). בישיבת וולוז׳ין שבליטא הלימוד היה עצמי, לא היתה תוכנית כללית שחלה על כל בני הישיבה. לא היתה חובת נוכחות, היו תלמידים שבדרך קבע לא באו כלל לשיעורים, ובמובן זה ישיבת וולוז׳ין שימשה כמקום לימוד יותר מאשר מקום הוראה, גם אם יוחד בה מקום נכבד להוראה.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במרוקו אנו מוצאים תמונה שונה. היו קיימות הנחיות ברורות ומדויקות עד לפרטי פרטים לגבי תכני הלימוד ומועדיו. חלוקת הזמן היתה מדוקדקת ולא השאירה חופש בחירה או פנאי לאילתורים. יתרה מזו, המשמעת היתה מאוד נוקשה וקפדנית: ״מי שיתאחר לבא בזמנים הללו, בלא סבה הכרחית גלויה, ישלם קנס, חצי פרנק לשעה״.

נראה שבישיבה במרוקו סמכו פחות על המשמעת העצמית של התלמידים, על כן ההנחיה לגבי סדרי הלימוד היתה סמכותית וקפדנית יותר. התלמידים שהתקבלו לישיבה בליטא היו העילית שבעילית וההתמודדות על כניסה לישיבה היתה קשה. בקרב תלמידי ישיבת וולוז׳ין שררה מעין ״גאוות יחידה״ שקיימה מתח מתמיד ואווירת לימודים טובה. ב״בית אל-עץ חיים״ לא התקיים מיון מיוחד של תלמידים, לכן רמתם היתה נמוכה יותר. נוספו לכך ״פיתויי הזמן״ אשר משכו את הצעירים ועל כן נתבקשה מסגרת לימודים נוקשה וברורה שתישען פחות על משמעת עצמית. הלימוד בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במקנאס לא התקיים רק כלימוד עצמי או בחברותא, אלא גם במסגרת הוראה פרונטלית נוקשה.

גם איסור ה״פלפול״ קיבל משמעות ״מקומית״. ה״פלפול״ הוא מונח רב־משמעי וחמקמק. בכל דור הוא ניתן ככינוי למתודה מעמיקה אחרת. ה״פלפול״ ההיסטורי הידוע ביותר, הוא זה שצמח בישיבות פולין במאות ה־16 וה־17 ומזוהה במיוחד עם דמותו וישיבתו של ר׳ יעקב פולק (בקראקא, בראשית המאה ה־16). רבי חיים מוולוז׳ין שיסד את הישיבה הליטאית הראשונה במתכונתה החדשה אסר על השימוש בטכניקת הפלפול, בעקבות דרכו של רבו הגר״א, וחייב לימוד הלכה על סמך בירור הפשט. הוא נקט בדרך זו כדי לשקם את איכות לימוד התורה ואת מעמדם של לומדי התורה. גם על הלומדים במרוקו חל איסור הפלפול והרב משאש מציין זאת במפורש:

הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזו קושיא ואיזה פרוש בדברי רש״י והתום׳, רק כל הדבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעין בו כל אחד בביתו ולא יאבדו בו הזמן בישיבה.

כוונתו של הרב משאש היתה שלא להעמיק יותר מדי(כנראה פחות משנהגו בישיבות ליטא, שהיוו מודל לישיבה זו), משום שהזמן קצר והמלאכה מרובה ובגילאים הצעירים ודאי שאין להתמקד בהעמקה מופרזת.

מסורות ליטאיות אלו הוכנסו לתלמודי התורה והישיבות אותן יסד הרב זאב הלפרין במרוקו. היתה זו רפורמה כוללת הכרוכה בשינוי ערכים ובאימוץ גישה חדשה לתלמוד תורה, שלא היתה מוכרת במרוקו בדורות הקודמים.

2. אימוץ שיטות ארגון חדשות – לדעת הנוקטים בגישה זו יש להבדיל בין תופעות חדשות שאינן רצויות, לבין אמצעים או כלים חדשים שאינם שליליים במהותם. התפשטות המודרניזציה נובעת מהשימוש בכלים החדשים, ולא משום שהערכים הזרים טובים יותר או שהחברה המסורתית פסולה. הכלים החדשים יכולים לשמש את הציבור המסורתי לא פחות מאשר את המשכילים החילונים, ואין פסול בעיתונות, בהתארגנות פוליטית, בתנועות נוער. גם בתחום החינוך אין כל רע באימוץ שיטות מערביות, כגון חלוקת תלמידים לכיתות, הנהגת בחינות, קביעת דפוסים פורמליים של קבלת תלמידים, סדר וארגון ופעילות משקית וכספית מקצועית על פי אמות ניהול מודרניות.

מאפייניה של הישיבה שיסד הרב הלפרין במרוקו שונים בכמה אספקטים גם בתחום זה מהישיבה הליטאית במזרח אירופה. הישיבה בליטא היתה מנותקת מהקהילה שבתוכה פעלה, ולעתים היתה אף מנותקת מבחינה פיזית כיוון ששוכנה במבנה נפרד מחוץ לתחומי הקהילה. מימון הישיבה לא ניתן על ידי הקהילה המקומית אלא בכספים שנאספו על ידי שליחים שפעלו מטעמו של ראש הישיבה מחוץ לתחום הקהילה. ראש הישיבה עצמו לא הועסק על ידי הקהילה, ולפיכך יכול היה לנהל את הישיבה שבראשה עמד מתוך עצמאות מוחלטת. תלמידים שהגיעו מכל רחבי הארץ לא זכו לתמיכה כספית מן הקהילה אלא מראש הישיבה עצמו. לפרנסי המקום לא היתה כל סמכות להתערב בנעשה בישיבה.

לעומת המודל הליטאי, הישיבה במרוקו היא יצירה קהילתית מובהקת. הרב הלפרין הסתייע בקהילה וגייס אותה לתמוך בישיבה: מה מאוד שמחנו על הכל, ואחר ערבית, נקהלנו עוד שם… ואיש חכם ונבון שוע ונכבד, כהה״ר שמואל מוריג׳ון ישצ״ו, שהיה דר בחצר בית הכנסת הנז' והיה עמנו ועשה לכולנו סעודה קטנה… ולמחר בבקר אחר תפלת השחר בא אל ביתי ובקש ממני לעזור לאל ידו בכל אשר יעשה להרמת קרן התורה… ונלך אל חרש העצים ויעש לנו שלחנות ורחבות מכפלות, לפשוט ולכפול כל לילה, ונקנה עוד מפות יפות והכל מכספו… ואשה אחת נדבת לב הכינה מים חמין, ואחר ערבית באו כל בני החברה ולמדנו, ושרנו, ושתינו….

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

שלא כמו הישיבה הליטאית שמקורותיה הכספיים בלתי תלויים בה, הישיבה במרוקו נשענה על פעילות התנדבותית של אנשי הקהילה. יתרה מזו, הרב הלפרין גייס את הנשים, שלא עבדו מחוץ לביתן ולפיכך היו פנויות לפעילות התנדבותית למען הקהילה. אגודת נשי הקהילה יסדה בקהילת צפרו, ביוזמתו של הרב זאב הלפרין, את ישיבת ״אם הבנים״. איסוף הכספים נעשה בידי הנשים באופן שיטתי במשך כל השנה. הנשים היו אחראיות למגבית בקרב העשירים, ואף עסקו ביחסי ציבור על ידי ארגון מסיבות ואירועים למען מוסדות הלימוד. הנשים היו מתאספות פעמיים בשנה, בח׳ בשבט, היום בו נוסדה החברה, וביום איסרו חג שבועות, וכולן תרמו להחזקת הישיבה.

בשני ימים אלה נערכו בחינות לתלמידי הישיבה בנוכחות מנהיגים ונכבדים של הקהילה.היתה כנראה חלוקת עבודה ברורה בין הגברים שעסקו בלימוד תורה ובהשגחה, ובין נשותיהם שעסקו בגיוס כספים ובפעילות קהילתית. ניתן ללמוד על כך מתעודה שנכתבה בפאז על חברת ״אם הבנים״, וחתומה בידי גב׳ זהרא סמכון, אשתו של הרב מימון אבן דאנן. הגב׳ סמכון חותמת על מכתב שעוסק בענייני מגבית, ומופנה לעשירי הקהילה. היא מציינת בגוף המכתב את עובדת היותה אשת הרב מימון אבן דאנן הי״ד, וזאת על מנת לתת יתר תוקף וסמכות לפנייתה. עדות נוספת לפעילות הנשים, שהתקיימה לצד הרב הלפרין, מובאת בספרו של יוסף טולדנו ויהי בימי המלאה, המספר מפי סבתו:

בעידודו קמה בפאס אגודת נשים ״אם הבנים״ ולאחר מכן גם בצפרו ובמכנאס. אחת מצדיקות העיר (סבתי) רבקה טולידנו בעזרת נשי נכבדי העיר ממשפחת אלכייף, סודרי, עמאר, משאש, בירדוגו יסדו תלמוד תורה לבני עניים שלא היה בהישג ידם לשלם למורה פרטי.

נשכר בנין… אולם לא רק לרוח דאגה האגודה אלא גם ללבוש התלמידים. פעמיים בשנה, בפסח ובסוכות זכה כל תלמיד לבגד חדש (בלוסה) תפור לפי מידתו. ערב החגים היה ביתה של רבקה טולידנו לבית מלאכה בזעיר אנפין לכוורת דבורות חרוצות. הצלחת המפעל וריבוי מספר התלמידים הצריכו בנין חדש. בנין כזה לא היה בנמצא וחוסר הקרקע הפנויה לא אפשר בנית תלמוד תורה במלאח הישן. על כן האגודה היתה בין הראשונות לרכוש מגרש רחב ידיים בשטח המלאח החדש.

בניגוד לישיבה הליטאית המזרח אירופית המנותקת מהקהילה, הייתה הישיבה במרוקו ציפור נפשה של הקהילה, ובמידה רבה היוותה בעצמה אמצעי להעשרת החיים הקהילתיים. אנו למדים מהעדויות שבידינו שגם בנושא הלימודים עצמם לא היה ניתוק בין הישיבה לבין מנהיגי ופרנסי הקהילה, כפי שהיה נהוג בליטא. התלמידים נבחנו בנוכחות הפרנסים והמנהיגים, ואלה בשיתוף הרבנים המקומיים הקימו מעין מועצת מנהלים, משגיחים ומפעילים של הישיבה: ונתקיימו כל התנאים ונכתבו בספר החברה, והוכן הכל, הכיסאות, והשולחנות, והמפות, והספרים, וכל דבר הצריך, והוקבעו המנהיגים עם המשגיחים, והגזברים.

וביום ט״ו באב ש׳ הנ״ל נעשה החינוך ברוב עם ובהדרת קודש, ונמשך הלמוד בכל יום תמיד ע״פ החוקים הנ״ל, באין מפריע דבר. ובערב ר״ה נשלחו מהישיבה לכל המחזיקים פתקאות של ברכת לשנה טובה, ושלמו בעדם כמתנת ידם. ואלה שמות המנהיגים והמשגיחים… (להלן ימנה הרב משאש שמות של כעשרים ושישה רבנים בני המקום) ועל הכל המשגיח הגדול והמזרז והמהיר והעושה והמעשה, כמוהר׳׳ר זאב הנ״ל זכרה לו אלהי לטובה, על הטוב והחסד הגדול אשר עשה.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

. שילוב לימודים כלליים במערכת הלימוד המשס דליטאסורתית.

 המאמינים בשילוב כזה טוענים שחל שינוי מהותי במציאות היהודית. שלא כמו בעבר, נחוצות כיום ידיעות כלליות גם לתלמידי חכמים. חוסר בקיאותם של רבנים בידיעות כלליות פוגעת בסמכותם גם בעיני הצעירים המשכילים וגם בעיני כלל הציבור. הפתרון הוא שילוב של לימודי חול ולימודי קודש. לקו זה קמו מתנגדים רבים בקרב ראשי הישיבות בליטא, אולם ישיבת לידא של הרב ריינס ממייסדי תנועת ״המזרחי״ הנהיגה שילוב כזה. ישיבה זו שלא פעלה שנים רבות, נוסדה שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה והשפעתה היתה מוגבלת, אולם דפוס פעולתה שימש תקדים חשוב למוסדות החינוך היהודי במאה ה־20 בעיקר בקרב האורתודוקסיה המודרנית.

האם יש ליחס את פתיחותו היחסית של הרב הלפרין ללימודי חול לעובדה שהיה מקורב בעבר, לפני שחבר לחרדים הקיצוניים, ל״מזרחי״, או לכך שהיה קשוב למציאות החיים במקום בו פעל ולרחשי לב הציבור? קרוב לוודאי שהמציאות וצרכי החיים הם שהכתיבו את המדיניות, ואילו ה״אידיאולוגיה״ התאימה עצמה אליהם. מטרתם של מוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו על ידו במרוקו היתה אמנם למנוע משיכת תלמידים ל״אליאנס״ ולחיים המודרניים, אולם הרב הלפרין ועמיתיו המקומיים ידעו שבוגרי הישיבה לא יוכלו להתפרנס בכבוד אם ילמדו לימודי קודש בלבד. לבוגרי ״אליאנס״ היה יתרון גדול על פניהם בשוק העבודה, כי מלבד לימוד השפה הצרפתית הם רכשו גם מקצועות מודרניים כמתמטיקה, גיאוגרפיה וכו', והיו מבוקשים לעבודה בבנקים, בדואר, במינהל הממשלתי, בחברות המסחר, בבתי החולים הצבאיים ועוד. הם טיפסו מהר מאוד ברמת המשכורות והגיעו לשכר שנע בין 250-150 פרנקים צרפתים לחודש, שכר גבוה במאות אחוזים מההכנסה הממוצעת של אלו שלא למדו בבתי הספר.הרבנים הבינו שאם לא ינהיגו בישיבות ובמוסדות התורניים לימודים מודרניים, לא יוכלו לגייס תלמידים למוסדות החינוך היהודיים שכן ברקע פעולתם עמדה תביעת ההורים שילדיהם ירכשו בסיס לפרנסה.

הערת המחבר :  הגישה המעשית מלווה עד היום את הישיבות בצרפת. גם ההסכמה ההלכתית שנתן הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ׳יק בדיעבד להכנסת לימודי חול ותעודת בגרות בישיבת אקס לה בן ניתנה בלית ברירה. הרב הבין שבלי אלה לא יגיעו תלמידים לישיבות.

בהתאם לכך שילבה הנהלת ״אם הבנים״ לימודים כלליים בתוכנית הלימודים, אותה בנו בשיתוף פעולה עם ״אליאנס״ ובפיקוחה. העבודה המשותפת התבצעה תוך יריבות ומסע הכפשות של כל אחד מהצדדים. ככלל, במוסדות התורניים נחשבו המקצועות החילוניים לנחותים ממקצועות הקודש. למקצועות החילוניים הוקצתה אפוא כמות שעות מופחתת והם נדחקו לסוף היום, בו יכולת הריכוז של התלמידים נמוכה יותר.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחדשס דליטא

4. תיקון החברה. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ ותיקון החברה היא תופעה אופיינית וייחודית ליהדות מזרח אירופה, שלא התפתחה בקרב יהודי מרוקו או צפון אפריקה. ״תנועת המוסר״ נוסדה במזרח אירופה על ידי ר׳ ישראל סלנטר (1883-1810) שחש כי האידיאל המסורתי של לימוד התורה, שאותו טיפחו ״המתנגדים״ במאבקם בחסידות, אין די בו כדי להגן ולסוכך על הלומדים מפני השפעת ההשכלה והסביבה. ״ההשכלה מטעם״ – ניסיונה של הממשלה הרוסית (שנעשה באמצע המאה ה־19) לכפות על היהודים ללמוד בבתי ספר ממשלתיים – חוללה שינוי ביחסם של נאמני הדת להשכלה. הם הבינו שההשכלה היא האויב המסוכן ביותר של נאמני המסורת. התפתחותה של ״תנועת המוסר״ מסמלת הקצנה נוספת בתגובה האורתודוקסית להתפשטות ההשכלה וקבלתה. לימוד המוסר היה הדרך שבאמצעותה הטביעה ״תנועת המוסר״ את השפעתה על החברה ועסקה בתיקון מידותיה מתוך מגמה לעצור את הסחף שגרף את הצעירים מהיהדות החוצה.

בתחילת המאה ה־20, כשגברה הרוח המהפכנית באירופה, חדרה ההשכלה גם לישיבות לומדי התורה שהוקמו בהן ״תאים ציוניים״ והנביטו ״ניצני כפירה״. ״תנועת המוסר״ הרימה את נס המאבק בציונות, במינות ובכפירה ואט אט כבשה כמעט את כל הישיבות והן נסגרו מפני העולם החיצוני והמודרניזציה. בכל הישיבות אליהן הגיעו ״מוסרניקים״ הוכרז איסור על קריאה בעיתונים ובספרים חיצוניים, מונו משגיחים מיוחדים שעקבו אחר התנהגות התלמידים, וכל תופעות המהפכנות דוכאו ביד קשה, עד כדי גירוש תלמידים מהישיבות.

ואילו במרוקו, בתקופת פועלו של הרב הלפרין ובין שתי מלחמות העולם, לא התפתחה ״תנועת מוסר״ בכיוון הזה. הנהגת לימודי מוסר בישיבה והפיכתם למרכיב אימננטי במסלול הלימודים במשקל שאינו פחות מהלימוד עצמו (ובזרמים מסוימים אולי אף דומיננטי ממנו), התרחשה בקרב תלמידים במרוקו רק לאחר מלחמת העולם השנייה.

דווקא ״אליאנס״ היתה זו שראתה עצמה כ״תנועת מוסר״. אולם המוסר של ״אליאנס״ פעל בכיוון הפוך ונגדי. רשת ״אליאנס״ הגדירה את שליחותה האידיאולוגית בצפון אפריקה ובקרב יהודי המזרח במונחים ערכיים ומוסריים תוך ביקורת נוקבת על אופיו ואורח חייו של הפרט. מטרתה היתה לגרום לרגנרציה של היהודי, לשינוי אופיו ואורח חייו ולהפיכתו לבן תרבות איש המערב: ״לחשוב יותר במקום לגהור על טקסטים מקודשים מתמשכים ללא גבול ושאינם ניתנים להבנה״.

השקפת עולמם של מורי ומנהלי ״אליאנס״ נבנתה מתוך תחושת ייעוד ששליחותם עוסקת ב״תיקון החברה״, וזה עניין מוסרי כשלעצמו. בכל דו״ח שנשלח מטעם המנהלים, מכל מקום בו פעלה ״אליאנס״, היה סעיף שדן ב״מצב המוסרי״. מנהלי בתי הספר דיווחו תדיר על עמותות שהקימו עם בוגרי בתי הספר, מתוך מטרה לקדם את המצב המוסרי, וכן על עיסוקם בשינוי ובתיקון החברה והחיים היהודיים על פי השקפתם.

בנושא זה כוחם של ״מחזיקי התורה״ המקומיים לא עמד מול עוצמתה של ״אליאנס״. ״מחזיקי התורה״ המקומיים קיבלו אמנם סיוע ״חיצוני״ מידי הרב זאב הלפרין, אך לא היה בפעילות זאת עוצמה ועומק שיוכלו ליצור גל של ״תנועת מוסר״ נגדית כפי שנוצרה בנסיבות היסטוריות אחרות במזרח אירופה.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

ו. הקמת מוסדות ״אם הבנים״ ברחבי המדינהשס דליטא

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ הרב הלפרין לברוח למרוקו הספרדית כיוון שעמד להיות מגורש מהארץ בעקבות הלשנה של מנהל בית הספר ״אליאנס״ (ראו להלן).

במרוקו הספרדית החל לפעול בעיר לאראש. הוא יסד חברה בשם ״הר סיני״ שהקימה תלמודי תורה באותה רוח של תלמודי התורה שהקים במקנאס, פאז, וצפרו. בכל המקומות בהם פעל הרב הוא ביצע מהפכה חינוכית. כך תיאר זאת במפורש הרב דוד עובדיה מצפרו: ״הרב הלפרין הכניס גם דרכי לימוד ושיטות חדשות ויעילות שנהוגות היו גם באירופה״. גם בטנג׳יר ובתיטואן יסד מוסדות חינוך נוספים בשם ״הר סיני״.

הרב יוסף משאש ודוד עובדיה מביאים עדויות מאותם הימים, המצביעות על הלכי רוח של דאגה בקרב ״תופסי התורה״, שביקשו לרכז את חיי הקהילה סביב הדת. סביר להניח שהרב הלפרין, שבא לשנות סדרי בראשית בתחום החינוך – שהוא התחום הרגיש ביותר בקרב הקהילה המסורתית – נתקל בחשדנות, בהסתייגות ובביקורת של חלק מהמנהיגות המקומית. כניסתו המהפכנית לחיי הקהילה, ועובדת היותו זר גרמה ודאי לזעזועים כלשהם. אולם ציבור המקומיים ראה אותו על פי רוב כמי שבא לעסוק בענייני תורה ללא תמורה, ועל כן התקבל כשליח מצווה. על פי עדויות שונות עולה כי פעולתו של הרב הלפרין התקבלה בדרך כלל בהתלהבות ובברכה לא רק בקרב הרבנים, אלא גם ברבדים רחבים של הקהילה. וכל הקהל שמחו לדבריו, ושמעו בקולו, והפרישו בו ביום נדבה הגונה, וקבלו עליהם להפריש עוד מדי שבת בשבתו, יש יו״ד סולדי, ויש ה׳, והלכו להם לשלום שמחים וטובי לב.

הרב עובדיה מספר שבעיר צפרו היתה התלהבות עצומה לפעולותיו של הרב הלפרין. במיוחד הרשימה יכולתו לגרוף לפעילות התנדבותית ענפה את הנשים, אשר היוו את הכוח המניע לפעולות רשת החינוך

אם הבנים״. גם אם לא אחת היו חריקות וחיכוכים הם היו מזעריים לעומת הכבוד וההערצה שזכה להם הרב הלפרין מצד אנשי הקהילה. פעילותו החינוכית והציבורית שימשה מקור לביקורת על אוזלת ידם של ההנהגה והרבנים המקומיים. אך היו גם רמזים לכך שלא כולם ראו בעין יפה את פעולתו. דברים אלה מובאים במכתבים ששולח הרב יוסף משאש לאחר שהרב הלפרין עזב את מקנאס.

ניתן לסכם ולומר שהקהילה היהודית במרוקו היתה נתונה בתהליכים מואצים של שינוי. סמכותה של המנהיגות הדתית התרופפה, אורח החיים המודרני שינה את התנהגותם של הצעירים והצעירות ופגע במבנה הפטריארכלי של המשפחה. ההנהגה הדתית וחוקי המעמד האישי שהיו נתונים בשליטתה נותרו פעמים רבות חסרי תוקף וסמכות. לתוך הוויה זו נכנס הרב הלפרין. הוא חתר למאבק כללי ורחב בכל תופעות ״העת החדשה״ וסחף אחריו רבים מרבני מרוקו ושאר ״תופסי התורה״.

בהקשר זה מעניינים דבריו של הרב על יכולתם של יהודי צפון אפריקה לטפל בבעיותיהם. וכך כתב בשנת 1920 : בצפון אפריקה כל היהודים הנקראים ספרדים צריך להם כח של אחרים, חסרי כשרונות לעשות תעמולה הם, ומן החינוך שלהם בשפל המצב בלא שום סדר ומשטר… יותר מתשעים למאה אינם יודעים קרוא וכתוב בשום שפה… להתחיל לחשוב מחשבות חייבים איתם אשכנזים לסלול לנו מסילה דרך נולך בה… ורק בכחך כח אשכנזי כשרונות של חכמה וידע של חי ורגיש הפכת את הסדרים בחינוך לטובה בטוב לברכה. בימי שבתך במאראק נשתנו הדברים לטובה בכל המדינה בדור החדש, ובדברי הימים של מאראק ישפטו את מעשך.

דברי הלפרין מצביעים על פטרנליזם והתנשאות כלפי ה״מקומיים״. ביסודם קיים גם ההכשר לפעולות ״ההצלה״ שנעשו במרוקו. גישה זו תלווה את היחס לעדות המזרח לכל אורך המאה ה־20 ועד ימינו. דברים דומים יאמר על עדות המזרח הרב מנחם שך, מייסד ש״ס, שבעים ושתיים שנים מאוחר יותר, במדינת ישראל ערב בחירות יוני 1992 (ראו להלן הרב שך מייסד ש״ס).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר