מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

עמוד 1 מתוך 3123

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט

–          

רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.

 

שלילת זכויותיהם האנושיות של הפליטים הערבים והניצול הפוליטי של מצבם האומלל נעלמו מידיעתי, בפרט משום שנדמה היה כאילו מנגנון שמימונו בא לו במידה מכרעת מתרומות מארצות-הברית האריך את צרתם. כחסידה נלהבת של זכויות-האזרח הייתי במיסיסיפי בימים הראשונים של התנועה לזכויות האזרח, שם הטיתי שכם מתוך דאגה לשוויון. חקרתי את פעולותיהם של אנשי קו־קלוקס־קלאן וכתבתי עליהן, בניגוד לדעת העורך שלי, שבתחילה סבור היה כי שליחות כזאת ״מסוכנת״ מדי לאשה.

 

כשיצאתי למזרח התיכון ב-1973 בימי מלחמת יום-הכיפורים כעיתונאית חופשית שקיבלה עליה שליחות מטעמה של רשת סי.בי.אס. כבר יכלו נשים לבוא בחשבון לצורך משימות מעין אלו. בבואי ללבנון, אחרי שנגמרה המלחמה, הצלחתי ליצור קשר עם אחד המנהיגים בארגון לשחרור פלשתין(אש״ף). לאחר שהוליך אותי אחד מעוזריו ממלוני בשורה של מבוכים מכוונים, כדי להסוות את בניין-הדירות שבו שכנה מפקדתו בעת ההיא – המפקדה היתה מועברת בקביעות ממקום למקום לבל תתגלה על-ידי הישראלים או על־ידי סיעות ערביות אויבות – נתן לי מנהיג אש״ף ראיון במשרדו.

 

 על שולחן הכתיבה היו מפות סבוכות בפירוטן, תרשימים ותכניות לפלישה לצפת שבישראל, וספר שהיה מונח פתוח על קווי-האסטרטגיה של אלופי צה״ל. בעוד אנו מדברים נשמע זמזום מוכר, גובר והולך, של מטוסים מתקרבים. אותו צליל עלול להיות מבשר-רע מיד לאחר מלחמה, ואנו חשנו לצאת אל המרפסת הזעירה בעלת מעקה־הברזל כדי לברר לעצמנו את עילת המהומה הפתאומית. היו אלה מטוסי סילון ישראליים, שהמטירו אש מקלעים על האיזור, ולדבריהם של אנשי אש״ף היה זה מעשה שבכל יום.

כאשר חלפו המטוסים היישר ממעל נפלו העובדים במשרד המאולתר באורח דראמטי אפיים ארצה, להיסתר מן העין כדי למנוע זיהוי של מצלמה, כך הוגד לי, ובזאת למנוע את הישראלים מלדעת את מקומה של המפקדה האחרונה.

אחרי־כן הוליכוני בדרך־עקלקלות לסייר באחד ממחנות־הפליטים הדלים יותר בשוליה של ביירות. שם, במחנה פליטים, מקום שהיו ילדים עורכים ספירת מלאי של רובי קלאשניקוב על מדפי מחסן קטן של ״אספקה לבתי־חולים״, שם הבינותי אל־נכון את אי הצדק ואת העקרות שב״מחנות הפליטים״ התמידיים האלה. השנה היתה שנת 1974 – עשרים־וחמש שנה אחרי תום המלחמה נגד הקמתה של מדינת־ישראל, שמאז ניטשו אחריה עוד יותר משלש מלחמות ערביות־ישראליות – והאנשים האלה המיוסרים, הנוגעים אל הלב, עדיין היו פליטים, וכלי־נשק היו התרופה הרשומה לפצעם הקיבוצי. היכן היו זכויות האזרח שלהם? מדוע עדיין לא שוקמו הפליטים הערביים, להבדיל מפליטים ביבשות אחרות, ועודם יושבים במחנות?

 

בהמשך הדברים למדתי לדעת שהערבים אינם בישי המזל היחידים שנמלטו מבתיהם בעת מלחמת־עצמאותה של ישראל עם הערבים. הואיל ויצאתי מן ההנחה שפליטים ערביים מישראל הם-הם ״פליטי המזרח התיכון״, נדהמתי כאשר התברר לי שקיבוצים יהודיים שלמים מהרבה ארצות ערביות נאלצו, אף הם סמוך ל־1948, לנוס כפליטים לישראל ולמקומות אחרים בעולם.

 

אף שעברתי על תלי־תלים של תעודות בנוגע לפליטים, שבהן חיפשתי עיון רשמי בפליטים האלה ה״אחרים״ של ״המזרח התיכון׳, ביהודים, לא מצאתי מאומה או כמעט מאומה, אבל אגב כך נתערערו עוד אי אלו אמונות־מפתח בהבנה המקובלת (ובזו שלי האישית) של הסיכסוך הערבי־ישראלי. למשל, כאשר בדקתי נתונים של האו״ם מ־1948 והלאה, הסב את תשומת־לבי שינוי קל ערך לכאורה בהגדרת מהותו של ״פליט״ ערבי מישראל. תחילה פסחתי עליו, ולא חזרתי אליו אלא אחרי שעקב חקירת העברות פליטים במקומות אחרים בעולם נתתי דעתי על ההגדרה הכללית של מי שראוי להיקרא פליט. במקרים אחרים כלל התאור, הנוהג פחות או יותר בכל מקום, אותם אנשים שנאלצו לעזוב בתים ״תמידיים״ או ״רגילים״. אולם באשר לפליטים הערבים הורחבה ההגדרה וכללה במושג ״פליטים״ אנשים שישבו ב״ארץ־ ישראל״ במשך שנתיים בלבד לפני הקמתה של מדינת־ישראל ב־1948.

 

לאחר שעמדתי על השוני לא התרשמתי ביותר מן השינוי. אולם אגב ההתפתחות הריטורית והפוליטית של דימוי חדש לערבים האלה – שמ״פליטים״ הפכו להיות ״פלשתינאים שהורחקו מחלקות־אדמה שבהן ישבו מאז ומקדם״ – נמצאתי חוזרת מתוך אי נחת לאותו סעיף של ״שנתיים״.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

המשך פרק 1…….

השאלה שהחלה להציק ולהתוות את הקווים הכלליים לספרי היתה: ״מדוע צריך היה לתקן אותה הגדרה של פליט ערביי״ ראשימאז ומקדםת, העובדה שאותו שינוי חשוב היה עד כדי להיכלל בהגדרה הרשמית של ״פליט״ הצביע על קיומו של מצב רב־משמעות: שינוי כוללני מעין זה לא היה דרוש אילו הגיעו רק מעט פליטים אך זה־מקרוב לשטח שנעשה ישראלי. הואיל וזה היה ההיקש ההגיוני, התעוררה בי סקרנותי בפעם הראשונה לטענה שה״פליטים הפלשתינאים״ ישבו על אדמתם ״אלפי שנים״. שני המצבים לא עלו בקנה אחד: מן השינוי בהגדרתו של ״פליט ערבי״ כמי שישב בארץ ״שנתיים״ נשתמעה סתירה מפורשת לגורמים היסטוריים משוערים, שהם־הם המסד לטענה הערבית המקובלת באשר ל״זכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים על מולדתם משך ״אלף או אלפיים שנה״.

אולם הרקע ההיסטורי המשוער השתרש כל־כך בדו־שיח הפוליטי ובחיבורים מוסכמים על הסוגיה הערבית־ישראלית עד שתהיתי לא על התביעה ההיסטורית של הערבים אלא על סעיף ה״שנתיים״. מה היה טעמו של אותו תיקון? עד אז התבסס מחקרם שכבר הופנה אל קורות אותם פליטים יהודים נשכחים, על ההנחה שאותם יהודים הם הנעלם היחיד במשוואה הפוליטית הזאת. בלי ספק היתה זו הזנחה סתם, שסיבתה קרוב לוודאי התחשבות־יתר בעצם כוח החדירה שב״עובדות״ הפופולאר­יות באשר למולדת הפלשתינאים! שעה שממשלות מערביות וקולות מרובי־השפעה חוזרים רק על אותם מושכלות ראשונים, הרי בהכרח הם אמת – על־כל פנים, כך גרסתי, אולי שלא־מדעת.

לרבים מאתנו, המעיינים בסיכסוך הערבי־ישראלי, הפכה ״הבעיה הפלשתינאית״ כמין עצם בגרון. הרעיון שהערבים ״יזרקו את ישראל לים״ היה לתועבה לכל העולם התרבותי. אלה שלמדו על השואה של מלחמת־העולם השניה או חזו בה מבשרם נחרדו במיוחד מכל עירעור על זכותה של המדינה היהודית להתקיים בבטחון. אף־על־פי כן היו יסודות מטרידי־מנוחה בצרתם של הפלשתינאים מרי־הנפש.

הזכרונות על ציחצוח החרבות של העולם הערבי נגד עצמאותה של ישראל ב־1948 קהו והועמו! לגבי אלה שאין להם הכרה פוליטית או זכרונות אישיים מן הזמן ההוא הרי ה״עובדות״ כפי שנמסרו אז מטושטשות והן חשובות עכשיו פחות מן הקריאה המתמדת ל״מולדת פלשתינאית״ בשביל ארבעה מליוני הערבים שגרו כביכול במשקיהם בארץ־הקודש ״מאז־ומקדם״. בשנים האחרונות לא יצא שבוע כמעט שבו לא היו מומחים למזרח התיכון, מחלקת המדינה של ארצות־הברית, משרד החוץ הבריטי, מרכזים אסטרטגיים אזוטריים, סמינריונים אוניברסיטאיים, מפגשים בינלאומיים, בעלי־טורים בכלי־התקשורת, ופרחי־כתבים בשטח שוקדים כולם כאחד על משנתה של בעיית המזרח התיכון כפי שהיא עכשיו, ״הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים״. האפיפיור, ונשיאי ארצות־הברית, קארטר ורייגן, ענו הד זה אחר זה, בשינויים קלים בלבד, אחר דברו של הארגון לשחרור־פלשתינה – כלשונו של מנהיג אש״ף יאסר ערפת: ״הסוגיה העיקרית״ בסיכסוך הערבי־ישראלי היא ״המדינה הפלשתינאית״!

אותה טענה מקופלות בה מספר הנחות יסודיות מדאיגות, שחוזרים עליהן זה לעתים קרובות כל־כך עד שהן נחשבות הנחות שאין לערער אחריהן: ״הערבים, פלשתינאים וזולתם, אין להם כנגד היהודים ולא כלום – בשופי ובנחת חיו ערבים ויהודים בארצות הערביות לפני 1948. קמים הם רק נגד היציונים׳ האירופים הזרים, שחזרו אחרי אלפיים שנה לחמוס את רכושם של המוני הפלשתינאים ילידי־הארץ״, כך אומרים לנו. ״טרוריסטים׳ יהודים חדרו לתוך קיומם העני אך השלו מאז קומה של ישראל מאז ומקדם.

תוצאת הרקע ההיסטורי ליחסים המסורתיים והשפעתו על בני־זמננו מנוגדת היתה למצופה עד כדי כך שבפועל ממש פניתי לבדיקת הרקע הפלשתינאי של הפליטים הערבים. שמא המסורות ההיסטוריות הממשיות בארץ־ישראל סותרות את ההנחות המקובלות לא פחות מן העובדות שנתבררו לי באשר ליחסים בין יהודים למוסלמים בארצות הערביות? מדוע באמת גילו המנהיגים הערבים יחס מביש כל-כך לבני ארצם? כלום ענין לנו אך ורק בהתנהגות פוליטית הנובעת מן האיבה לישראל או שמא יש מסורות אחרות, מושרשות יותר, שבהן האשם? במאמצי החקירה הראשוניים שלי העליתי רמזים לשורה של תנאים שאם גם בדיעבד נראו הגיוניים הרי כה בלתי צפויים היו וכה מנוגדים לתיאוריות המקובלות עד שבתחילה הממו והרתיעו אותי. אם תוכחנה המסקנות ההגיוניות מאותם רמזי־פתרון, בהכרח ישתנה עצם הבסיס להבנתנו את הסכסוך הערבי־ישראלי ויחרב המסד שעליו עומדות תביעותיהם של ה״פלשתינאים״.

הנה כך נתתי באופן נסיוני על אחד התיקים שלי את התג ״הגירה ערבית?״ והנחתיו בצד: תיק נוסף קרוי היה ״הציונות בארצות ערביות״, ואחרים נקראו ״הפיאודליזם הערבי: ניצול מאז־ומתמיד?״, ״יהודים בארץ־ישראל בימים עברו״, ״נשך ושחיתות במאה ה־19״ וכן הלאה. ככל שהתיקים הללו תפחו והלכו, מרוב מראי־מקומות ורשימות, כך נתהפכה הקערה על פיה עד שלבסוף שונתה נקודת־המוקד של ספרי. המתח קרע לגזרים, פשוטו כמשמעו, את המסכת ה״עובדתית״ המשוערת של השאלה הערבית־ישראלית וזרה לרוח את כל ה״סיבוכים״ הנותרים. התיקים הללו הם שקבעו בסופו של דבר את נושאי פרקיו של הספר.

אך לדיוקו של דבר אין הספר הזה כתוב ״על״ צרתם של הפלאחים הערבים בארץ־ישראל ומסביבה. גם אין הוא אך ורק היסטוריה של צרת היהודים בעולם הערבי או על ציונותם שם, אף שאחדים מפרקי־הפתיחה מתרכזים ברקע שאינו מוכר כל צרכו והשפעה עמוקה נודעת לו על ה״סכסוך״ שלעתיד לבוא וגם אין הוא הרצאה מקיפה על הנוכחות היהודית בארץ־ישראל לאחר המפלה שנחלו מידי הרומאים, אף לא כרונולוגיה שלמה של הכיבושים והשינויים שחלו מאז באוכלוסיי­תה של ארץ־ישראל. כך גם אין הוא סקירה ממצה על הפרטים הגיאוגרפיים של ״פלשתינה״ כולה, תוך תיאור חלוקתם של עממיה, כשם שאינו הסבר סוציולוגי של כל מסורותיה של ארץ־ישראל לדורותיהם. עם זאת, מנסה הוא לברר איך ומדוע נשארו אי אלו ידיעות חיוניות בבחינת נעלם בחלקן הגדול.

כתוצאה מכך היה עלי לפשפש בנושאים שונים ומשונים, תוך שאני משלבת ראיונות מכלי ראשון עם מחקר על תנועות־אוכלוסיה ועם הייזום המחוצף של עיון דמוגרפי משלי. מחקירת קורותיה של האלימות בארץ־ישראל, ועמדות השלטון התורכי כלפי יהודי ארץ־ישראל, הגעתי לבדיקה מייגעת של מערכת היחסים בין הבריטים, הערבים והיהודים בארץ־ישראל קודם להסתלקותה של אנגליה. חמש שנים עברו עלי מאז התחלתי ללכת בעקבות התיקים הללו בדרך שלא חזיתי מראש, מלאכת חיבורו של ספר זה מראשיתה ועד סופה ארכה קרוב לשבע שנים. אגב כך היו הרבה מסעות אל האזור סוריה מצרים, ישראל יהודה ושומרון-עזה, ירדן ולבנון.

שבועות על שבועות השתקעתי למעשה, בלשכת־הרשומות־הציבורית בקיוי גארדנז שליד לונדון, שבה נמצאים תיקי התכתבות ״סודיים״ שנפתחו לא מכבר או שהעלימו עין מהם, של ממשלת המנדט הבריטית משנות ה־20 עד שלהי שנות ה-40, מעורבבים ומוצנעים בתוך מזכרים משרדיים ודו״חות דיפלומטיים מסווגים עד אין קץ. כשראיתי את כל החומר ההוא לראשונה חלשה דעתי: לא ההתכתבות עצמה אלא סוגי התיקים שמלאו חדרים שלמים הצריכו מורה־דרך מומחה. עוד שעות הרבה ביליתי באוקספורד כשאני מבוססת בתעודות ובזכרונות פרטיים של פקידים בריטיים, שתפסו מקום מרכזי בניהול המנדט על ארץ־ישראל והורישו את החומר לארכיונים למיניהם השמורים שם. לאחר־מכן נדרשה מלאכת ניפוי אינסופית, לכאורה אך כדאית, בין ארגזי הניירת שהשאירו הבריטים בארץ ישראל, ועכשיו הם מוטלים בחלקם הגדול כאבן שאין לה הופכים בגנזך המדינה בירושלים. באותו גנזך נורא אימה, או בצינעתם של תיקי מסמכים בארים, בספריית־הקונגרס של ארצות־הברית ובשאר מקומות, אכן היו הרשומות הגנוזות הנוגעות לסיכסוך מצויות לדורשיהן. רק משניתן לי לבדוק את הרשומות הללו ולקשרן אחר־כך לשאר מקורות חשובים יכולתי להבין אל נכון עד כמה המסקנות סותרות את התפיסות המקובלות בציבור.

לשווא תרתי אחר ספר המשלב גורמים מוכרים לשעבר עם אלה הנחשפים כאן לראשונה. דומה היה כי המשימה שנותרה היא מילוי אותו חלל ריק. היה עלי לגלות את הקשר החיוני בין הידוע או למה שאינו ידוע או אינו נחשב באשר לסיכסוך הערבי־היהודי על ארץ ישראל, ולהזכיר את מכלול העובדות המרכזיות, הנהירות־בעבר וכיום הן מוסתרות או ידועות למומחים בלבד.

משום כך צירף ספר זה מחקר מקורי וסיפור מעשה של התנסות אישית עם סינתזה של חומר רלבנטי ממקורות מוכרים ומתעודות־אב – לעתים קרובות כלשונם־הם.

משעה שאותה סינתזה משמשת רקע לחמרים החדשים, אפשר להבין את המאורעות שבכותרות היום הזה ולעריך אותם בהקשרם. השילוב של גורמים ידועים מקודם עם הידיעות המקוריות יותר ממציא הבחנות חדשות לגבי הסכסוך, והוא מניב עוד תוצאה אחת מפורשת: אותם ״סיבוכים״ עכורים, אשר סיכלו הרבה פתרונות פשטניים, שהוצעו בעבר, אפשר לזהותם לא כ״סיבוכים״ אלא דווקה כהסתעפויות הגיוניות, טבעיות וטראגיות משרשיו האמיתיים של הסיכסוך.

ידיעות הרקע מובאות כאן רק במידת ההכרח. אין כאן אלא מדגם של המקורות הקיימים החשובים, שנשכחו בחלקם הגדול בדו־השיח העכשיוי במזרח התיכון. עדויות של בריטים, ערבים ותורכים, ואחרים שקדמו להם, הן ששימשו לי מקורות לעבר ולהווה של הערבים ושל ארץ־ישראל. מקורות יהודיים, ומקורות ערביים כשהיו בהישג־יד, המציאו את הנתונים על היהודים בארצות הערביות. הערבים והספרות הערבית מיעטו להזכיר את היהודים ואת התרבות היהודית ונתנו עליהם את הדעת רק כאשר נחשבו רלבנטיים לאסלם. ידיעות מפורטות בנוגע להתישבות היהודית בארץ־ישראל במאה ה־19 וה-20 יכולתי לשאוב ממקורות ציוניים, גרמניים וקצת בריטיים.

אני מפתחת את התיזה במידה רבה כדרך שמרכיבים תצרף. יש לנהוג זהירות, שהרי הדברים מבהירים תמונה שנעברה זמן כה רב עד שהפכה להיות אולי הדימוי המסולף והמשובש ביותר של מצב פוליטי כלשהו בעולם. השלמתו של התצרף החזירה הרבה חלקים שאיש לא הרגיש אפילו עד כמה הם חסרים. אותם חלקים ״מוספים״ מילאו חלל עצום שבץ התפיסה למציאות.

והספר הזה מנתח מושגי־יסוד בתפיסתו של המערב לגבי הסיכסוך הערבי־ הישראלי הפלשתינאי, על רקע תנועותיהם של עממי האיזור.

שאר הפרטים של חלק א׳ בודקים את כל ה״פליטים״ שנעקרו ממקומותיהם עקב הקמתה של ישראל ב־1948 – היכן הם ומה המסורות שיצרו את הפליטים ה״אחרים״ שאין מודים בקיומם: אלה היהודים ילידי הארצות הערביות שהם רוב־רובם של ה״ספרדים״ יושבי ישראל, ואשר משום־מה לעולם אין מקשרים כיאות את קורותיהם ואת מנוסתם כפליטים לקביעה שמהם בא לה למדינת־היהודים צביונה ה״מזרחי״.

חלק ב׳ עוקב אחר הרכבם הקודם של עממי ארץ־ישראל ומסורותיהם, צירוף של תנאים שיצר גורמים בלתי־מוכרים המשנים את ראייתו של הסיכסוך הערבי־ הישראלי כיום.

חלק ג׳ מדגים איך היה המשכה של מסורת קודמת במאה ה־20 למכשיר לא־נודע ביצירת הווייתם של הפליטים הערביים. בתוך כך חושף חלקו השלישי של הספר את השפעתה הסמויה של אותה מסורת. השפעתה היתה אדירת־כוח עד כדי כך שמימושה האכזרי סיכן את הצדק – ואילו הבורות הכללית העצומה איפשרה להפוך את ההיסטוריה על פיה.

לדיוקו של דבר, הספר מתמקד בתפקידן הראשוני והלא־מוכר של מסורות לא־נודעות או לא־בדוקות – ובפרט בחשיבותן של תנועות אוכלוסיה מסורתיות – במציאות של הסיכסוך הערבי־הישראלי־הפלשתינאי. מן הבחינה האנושית, הריהו עוסק בנדידות עמים – בבריחה מכיבוש, מרדיפות, משחיתות, מהרגל ומעוני. בעיקרו של דבר, עוסק הוא בבריחה מן העובדות.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעהמאז ומקדם והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

מאז 1948 ניגשו המנהיגים הערביים לבעיית ארץ־ישראל בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי לצרכים פוליטיים אנוכיים. הרי זה מגוחך, ויכול אני לומר אפילו נפשע.

– חוסיין מלך ירדן, 1960

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל על אף שערבו לבטחונה.. הן הבינו כי… תלותן במקורות האנרגיה אינה מניחה להן להסתכן בזעמם של הערבים.

אל־היית׳ם אל־איובי, אסטרטג צבאי ערבי־

פלשתינאי, 1974

הזמנה מוזרה ותמוהה נמסרה ב־1975 באמצעות הארגון־לשיחרור פלשתינה (אש״ף). פארוק קאדומי, שעמד אז בראש המחלקה המדינית של אש״ף, הכריז כי כל היהודים שברחו ממדינות ערביות מאז 1948 מוזמנים ״לחזור ולקבל את מלוא זכויותיהם " 24 בנובמבר 1975, ביירות.

למחרת היום בא שידור עיראקי מרדיו בגדאד ומילא אחרי הצעתו של אש״ף ״לחזור״ וזאת במיוחד ל־140,000 היהודים ממוצא עיראקי הנמצאים עכשיו בישראל.2 כעבור שבועיים חזרה ממשלת עיראק והבליטה את הזמנתה, במודעות־בתשלום שפירסמה בעיתונים נבחרים ברחבי העולם. קוראי הניו-יורק טיימס, הטונטו סטאר או לה-מונד ודאי היו מתקשים שלא להבחין במודעה: באותיות־ענק ״הוזמנו יהודי עיראק לחזור לעיראק״.3 יהודים שהם ציונים לא הוכללו בהזמנה, משום ש״הללו… הם גזענים… פועלים נגד הערבים הפלשתינאים…״4

הערת המחבר – ניו יורק ט״מס, 11 בדצמבר 1975. ב־1941 אמר שר המשפטים העיראקי ש״היהדות – לא הציונות״ – היא ״סכנה לאנושות״. הוא לא ניסה להסוות את איבתם של העיראקים ליהודים, שהתפרצה אותה שנה בפוגרום בנוסח הקוזאקי המוכר משכבר, זמן רב קודם תקומתה של מדינת־ישראל. זאת ועוד, הריגתו של אזרח הולנדי יהודי, שאותו תלו העיראקים כ״מרגל ציוני״ באותה שנה שבה יצאו בקריאת ״ברוך־הבא״ שלהם ליהודים, הזימה את הבטחותיה המופלגות של עיראק שתעניק את ״מלוא הזכויות״ ליהודיה. ראה סילביה חיים, ״הספרות האנטישמית הערבית״ ^Jewish Social Studies, כרך 17 (1955), עמי 12-307.

למחרת הופעתה של המודעה סיפר הניו-יורק טיימס שהיהודים ״לועגים״ להצעה הערבית ״באשר היא מהלך תעמולתי״. הטורנטו סטאר הביע בוז ל״הזמנה הנדיבה כביכול״ שבמודעה. במאמרו הראשי, תחת הכותרת ״הזמנת־המרמה של עיראק״, קבע הסטאר כי הרודנות ״האנטי־ישראלית הלוחמנית״ יודעת ״שרוב רובם של היהודים… תומכים בישראל וממילא אהדתם נתונה לציונות״. לדברי העיתון של טורונטו, היתה ״המטרה האמיתית״ של המודעה להדגיש את החלטת האו״ם שלפיה ״הציונות היא גזענות״ ו״לכפור בתקפות קיומה של ישראל״. מאמר־המערכת סיים באמרו כי ״המחווה הצבועה של 'שובו הביתה׳… נוסח עיראק… לא תרמה שום יהודי בקנדה, ומן הדין שלא תוליך שולל קנדים אחרים…״

הערת המחברת : המאיור הלובי עבד אל־הוּני, ממועצת הפיקוד של המהפכה, אל פליטים יהודים יוצאי־לוב שהיו אז באיטליה, 29 במאי 1970. המנהיג הלובי קד׳אפי הזמין יהודים לוביים לשעבר היושבים בישראל לחזור, 24 בנובמבר 1973: ראה פרק 7. גם נומיירי, נשיא סודאן, בנאום שנשא בעצרת לציון יום־העצמאות, אל-דמאד, 1 בינואר 1975. גם סאדאת נשיא מצרים, בפנותו ליהודים שברחו או גורשו מאז 1948, כשהעלה את הטענה שהמצרים ״מתנגדים למדיניות הגזענית של הציונים״. ההזמנה וסיוגה חלו בספטמבר 1977, ומעניין הדבר שהיה זה שבועות אחדים בלבד לפני בוא הנשיא סאדאת לירושלים. ראה שיקאגו דיילי ניוז, 10-11 בספטמבר; ראה גם דה אוג'יגלניאן (פורטלנד), 18 ביולי 1977.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ההזמנות הערביות לא היו סתם תחבולת־מכירות שבאה לשכנע את אוהדי ישראל שהציונות אשמה בעוונות שטפלו עליה הערבים והחלטות־האו״ם שנתקבלו בהשראה ערבית. רוב הקוראים לא ידעו מאומה או כמעט מאומה אפילו על עצם קיוממאז ומקדםו של קיבוץ יהודי כזה. ההזמנות גם לא נועדו לרמות את היהודים. קאדומי איש־אש״ף מעולם לא התיימר לנהוג בהם מנהג הכנסת־אורחים. אכן, כמעט בד־בבד עם פירסום הזמנתו אמר קאדומי לניוזוויק; ״הגיטו הציוני הזה של ישראל חייב להיחרב " ניוזוויק 17 בנובמבר 1975

מתקבל יותר על הדעת שהזמנותיהם של הערבים תוזמרו למטרה אחרת לגמרי. מסתבר ביותר שהיה זה נסיון למחות את רישומן של עובדות בלתי-ידועות כמעט שצפות היו בהדרגה על־פני השטח. עובדות שבכוחן להבאיש את ריחו של אחד הנושאים המרכזיים הקשורים ב״זכותם״ של הפליטים הפלשתינאים ״לחזור״.

קודם למפלתן הניצחת של הארצות הערביות ב״ששת הימים״ של 1967 נתקבל המאבק למען ״פלשתינה־לפלשתינאים״ ב״שאננות ו… בורות גסה״. ב-1948 ניסה העסקן, והסופר הערבי־הפלשתינאי הנודע, מוסא עלמי, בכוחות עצמו כמעט, לעניין את העולם הערבי בתכנית תעמולתית זו.

בעיראק אמר לו ראש הממשלה כי די ב״כמה מטאטאים״ לגרש את היהודים לים: אנשי־סודו של אבן-סעוד בקאהיר אמרו לו: ״ברגע שנקבל את האור הירוק מן הבריטים נוכל לזרוק את היהודים בקלות״.

 

אבל המציאות היתה מסובכת הרבה יותר מכפי שגרס ראש־הממשלה העיראקי. הערבים החלו בפעולות־איבה בארץ־ישראל לאחר שבנובמבר 1947 החליט האו״ם על חלוקתה של ארץ־ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית:10 הם הפעילו כוחות וכלי־נשק מבחוץ, אפילו ממדינה ערבית רחוקה בעיראק,11 כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית – ״סדרה של הריגות והריגות־שכנגד שתימשך עשרות׳ בשנים3״.12 אלפי ערבים תושבי ארץ-ישראל, לרבות האמידים שבהם, יצאו למדינות ערביות שכנות בטרם תקום מדינת היהודים.13 כאשר הוכרז על עצמאותה של ישראל ב־1948 חברו הכוחות הערביים יחד למגרה.14

הערת המחברת : מוחמד נימר אל־הווארי תיאר איך הסיתו המנהיגים הערביים בלא רתיעה את ערביי יפו בדצמבר 1947: ״…יפו היתה רותחת! בכל שניה שחלפה שמעת שמועה חדשה, ומדקה לדקה גדלו הבדותות והשקרים עד שלבסוף קיבל אותם הציבור כאמת לאמיתה. כאשר שקעה השמש היו רבים מעושי־דברו של המופתי מסיירים ברחובות במכוניות פרטיות ובמשאיות וקוראים אל הבריות: ׳הוי, עם! הוי, אנשים! הוי, גיבורים! עזרו… הצילו…, עצרו את התקפת היהודים! הם תקפו את אחיכם במנשיה: הם שדדו את רכושם: שרפו את בתיהם ואנסו את נשיהם ובנותיהם. הם עשו מעשי זוועה ואכזריות איומים נגד אחיכם!׳ בתוך דקות ספורות היו תושבי יפו המוסתים והנסערים צועקים ויורים באוויר! ׳עליהם! עליהם)! על תל אביב, עיר הרשעים׳… בקבוצות וביחידות המשיכו במצעדם וביניהם, מאחריהם או לפניהם צעדו עושי־דברו של המופתי, שהקלו ראש בכוחם של היהודים…״ סוד הפורענות [ערבית](נצרת, 1955), עמי 34-37, מצוטט בתרגום אצל רוני א. גבאי, מחקר פוליטי בסיכסוך הערבי-יהודי: בעיית הפליטים הערבים (מחקר מיוחד) [אנגלית] (ז׳נבה, הוצאת א. דרוז: פאריז, הוצאת צינאר, 1959), עמי 82-83.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

איתות לערביםמאז ומקדם

בימי מלחמת העצמאות ב־1948 קיבלו גם הערבים בישראל הזמנה מאחיהם הערבים – הם הוזמנו ״לצאת״ כאשר הצבאות הערביים ה״פולשים״ יטהרו את הארץ מיהודים. המדינות הערביות הפולשות היו בטוחות בנצחון מהיר: מנהיגים מקומיים התרו בערבים שבישראל שינוסו על נפשם.

א בתוך השאר, לוב ב־1970 וב־1973, סודאן ב־1975 (אף שמספר היהודים הסודאני□ לשעבר

הנמצאים עכשיו בישראל הוא ״זעיר״), ומצרים ב־.1975

בתגובה על כך פירסמה מועצת פועלי חיפה (העברית) קריאה אל תושבי חיפה הערבים:

שנים על שנים אנו חיים יחד בחיפה עירנו… אל תפחדו: אל תחריבו את בתיכם במו-ידיכם… אל תמיטו אסון על עצמכם בפינוי שלא־לצורך ובמעמסות שתקבלו עליכם… אבל בעיר הזאת חיפה, שלכם ושלנו, השערים פתוחים לעבודה, לחיים ולשלום לכם ולמשפחותיכם.

 אם גם נראה כי המתכונת של חיפה היא שהיתה הכלל, היו גם יוצאים מן הכלל. ערבים באיזור אסטרטגי גורלי אחר, היו פותחים באש על הישראלים זמן קצר לאחר שנכנעו״, ״אולצו״ על־ידי צבא־המגן העברי לעזוב, למנוע מ״המון עוין ומזוין״, כתיאורו של יצחק רבין, ראש־ממשלת ישראל לשעבר, להישאר ״בעורף שלנו, מקום שם יוכל לסכן את נתיב־האספקה…״ בזכרונותיו אמר רבין כי שליטת הערבים בכביש שבין חוף-הים לירושלים ״בודדה כמעט לגמרי את היהודים בירושלים, למעלה מ־90,000׳ קרוב לששית מיישובה של המדינה החדשה.

 אילו נפלה ירושלים היתה המהלומה הפסיכולוגית למדינה היהודית שבחיתוליה מזיקה יותר מכל מכה שתונחת על-ידי 20 חטיבות מזוינות.

 אולם, כמו שנאמר בדו-חמחקר מטעם המכון־ללימודים־פלשתינאיים בביירות, הרי ״רוב״ הפליטים הערבים לא גורשו ב־1948, ו־״68%״ עזבו בלי שראו אפילו חייל ישראלי.

לאחר מפלתם של הערבים במלחמת־העצמאות 1948 נעשו עמדותיהם מבולבלות: היו מנהיגים ערבים שדרשו את ״שיבת״ הפליטים ה״מגורשים״ לבתיהם הקודמים למרות הראיות שהעידו על כך שמנהיגים ערבים הם שהמריצו את הערבים לברוח. בתוך כך קרא אמיל ע׳וּרי, מזכיר הפיקוד הערבי העליון, למניעת ״שיבתם״ של הפליטים. בביירות טלגרף מיום 6 באוגוסט 1948 אמר: ״אין להעלות על הדעת שישלחו את הפליטים בחזרה לבתיהם בעוד אלה בידי היהודים… יהיה זה בבחינת צעד ראשון להכרה ערבית במדינת־ישראל ובחלוקה״.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישמאז ומקדםראל

העסקן הערבי מוסא עלמי התייאש. לפי ראות עיניו, ״איך יכולים בני-אדם להיאבק למען האומה שלהם בזמן שרובם אינם יודעים את מובנה של המלה ?…הבריות זקוקים מאד ל׳מיתוס׳ שימלא את תודעתם ודמיונם…״ לדברי עלמי, החדרה של ״מיתוס״ הלאומיות תיצור ״זהות״ ו״כבוד־עצמי״.

אולם העובדות סיכלו את הצעתו של עלמי: בין 1948 ל־1967 טענה ירדן לסיפוחו של השטח מערבית לנהר הירדן, זה איזור ״הגדה המערבית״ של ארץ-ישראל – הוא האיזור שכעבור זמן קמו ערבים ״מתונים״ שביקשו להקים בו ״מדינת־כיס״ ל״פלשתינאים״. השטח שבין 1947 ל־1967 קרוי היה אפוא ״אדמה ערבית״; התושבים היו ערבים, ואף־על־פי־כן משך עשרים שנים לא נאחזו הערבים ב״מיתום״ שהציע מוסא עלמי – האידיאל של ״פלשתינה״ בשביל ״הפלשתינאים״ – ולא אימצוהו לעצמם. לדברי הלורד קאראדון, ״הניח כל ערבי שהפלשתינאים [הפליטים] יחזרו לירדן״.

כאשר דיברו הערבים על ״פלשתינה׳/ ראו אותה בהקשר של החדרת ״מדינה יהודית לתוך הסביבה או השטח שבעיני הערבים הם שלהם בלבד, ׳האיזור הערבי׳״. כמו ש׳׳צווח״ הנשיא המנוח של מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, בי1956, ׳״חורבנה של פלשתינה׳ על־ידי האימפריאליסטים״ היה ״התקפה על הלאומיות הערבית׳, זו ״המאחדת אותנו מן האוקינוס האטלנטי עד למפרץ׳׳.

אולם מאז נצחונה של ישראל ב־1967 משעה שהערבים נמנו וגמרו כי לא יוכלו להכחיד את ישראל מבחינה צבאית, יצאו בכשרון רב למלחמה כלכלית, דיפלומטית ותעמולתית נגד ישראל. זו, גרסו הערבים, תארך יותר מהשגתו של נצחון צבאי, אך בסופו של חשבון אחת תהיה התוצאה. אולם לגבי הטקטיקה החדשה נודעה חשיבות מכרעת לתחבולה שנועדה לשחוק את רגשי־האהדה מצד בעלי־בריתה של ישראל: הערבים ציירו לעצמם משהו שיוכל לצמק את ישראל לממדים שאין להגן עליהם ובו־בזמן להביאה לפשיטת־רגל.

את התכנית הזאת סקר ב־1971 מוחמד הייכל, שאז היה עדיין דובר חשוב להנהגה המצרית בכהונתו כעורך העתון הרשמי-למחצה ורב־ההשפעה אל-אהראם. הייכל קרא לשינוי בריטוריקה הערבית – לא עוד איומים ב״זריקת ישראל לים״ – ולאסטרטגיה פוליטית חדשה שתחתור לצמצם את ישראל בגבולות שאינם בני־הגנה ולדחוק אותה לבידוד דיפלומטי וכלכלי. הוא ניבא כי ״נסיגה מלאה״ עתידה ״לחרוץ את דינה של מדינת־ישראל כולה״.

בחינת אמצעי יעיל יותר להטות את דעת־הקהל העולמית נזקקו הערבים ללשון־מונחים הומאניטארית לחיזוק ה״דרישות״ של ״הפליטים הפלשתינאים״ במקום הכרזות ערביות קודמות על טבח וחיסול. במצרים, למשל, היתה ״הפופולאריות של הפלשתינאים בקו־עליה״ ב־1968, כתוצאה מן המפלה שנחלו הערבים מידי ישראל ב־1967 ומ׳׳התקפות־האוויר הישראליות בתוך מצרים״ שבאו אחרי־כן ב־.1968 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעה והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

עוד ב־1970 הגדיר נאצר, נשיא מצרים, את ״ישראל״ כסיבה ל״גירושם של הפלשתינאים מעל אדמתם״. אף על פי שבכך יצא נאצר ידי חובת הכרה בטיעון ״הערבי הפלשתינאי״, הרי למעשה היתה דעתו נתונה לדאגה הערבית המרכזית, הבסיסית והכוללת. כמו שאמר בגילוי־לב בהמשך לאותו משפט, ישראל היא ״אמאז ומקדםיום מתמיד לאומה הערבית׳׳. בהמשך אותה שנה (במאי 1970) קם נאצר ו״ניסח את דחייתה של מדינה יהודית בארץ־ישראל״, אך שוב הדגיש את ״כיבוש האדמות [הפן-ערביות] שלנו ורק בשורה השניה ציין: ״ואנו דוחים את התעקשותה [של ישראל] על שלילת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי בארצו״.לימים הרבו הערבים בסיפור קשייהם ותלאותיהם של הפליטים הערביים בארצות ה״מארחות״ השכנות לישראל. תצלומים וסיפורים על החיים במחנות־הפליטים, כמו גם ״תביעות״ לזכויות ה״לגיטימיות״ הלא־מוגבלות והלא־מוגדרות של ה״פלשתינאים׳, הציפו את כלי-התקשורת בעולם תוך כדי ניצול שנון וממולח של אמנות יחסי־הציבור המקצועיים.

אסטרטג ערבי פלשתינאי מן החשובים, אל-היית'ם אל־איובי, ניתח את יעילותם של טכסיסי התעמולה הערבית ב־1974, וכך כתב:

דימויה של ישראל כאומה חלשה המוקפת אויבים השואפים להשמידה התנדף [אחרי 1967] והוחלף בדימוי של אומה תוקפנית הקוראת תגר על דעת הקהל העולמית.הבולטות העזה של מצוקתם העגומה של הפליטים חסרי־הבית – זו הטראגית תמיד- משכה אליה במידה מיוחדת־במינה את רגשי חמלתו של העולם.

בשנת 1981 העלה המזכיר הכללי של הארגון לאחדות אפריקה, השגריר עומארו גארבה יוסופו מניג'יר, הירהורים בשאלה מדוע מיליוני העקורים שבאפריקה אינם בולטים באותה מידה : " אין אנו זוכים לפרסומת בגלל התרבות שלנו. הארצות המארחות אינן משיבות את פניו של שום פליט, ולכן אין אנו דראמטיים די הצורך לטלויזיה. אצלנו אין טביעות, אין מעשים של שוד אווירי…אין אנו עושים את החדשות " עד כאן

 נוסף לכך סיפק מסע־ההסברה ללא־ערבים את הצידוק המוסרי לנהוג על־פי הכללים האנטי- ישראליים של הערבים, הנחשבים תנאים מוקדמים לקבלת נפט ערבי ולקבלת טובות־הנאה כספיות שמצמיח עושר הנפט הערבי. מיליוני דולרים הוצאו על ניצול הפליטים הערבים והחזרתם למולדתם כ״לב הענין, בחינת הבעיה האנושית הראשונית שחובה לפתור אותה קודם שאפשר יהיה לדבר על שלום כולל עם ישראל.

אגב עיון בהשפעתו של נשק־הנפט לאחר מלחמת־יום־הכיפורים של 1973, העלה אליאיובי את ההערה המחוכמת.

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל למרות הערובה שנתנו לבטחונה ולשלמות גבולותיה. הן הבינו שהאינטרסים האירופיים ותלותם במקורות האנרגיה אינם מניחים להן להסתכן בזעמם של הערבים.

 לפיכך המליץ אל־איובי על ״שיחות־שלום״ לשם אחיזת־עיניים, ולהמשיך עם זאת ב״מצב של ׳לא שלום״/ והציע להתמיד ב״לחץ מוסרי יחד עם מתיחות צבאית מאוזנת בקפידה…״ למען ״הצלחת האסטרטגיה הערבית החדשה״". מאחר ש״אבידות בנפש עודן נקודה כאובה לאויב״, יכולות פעולות ״גרילה״ לשחוק את בטחונה־העצמי של ישראל ואת ״האמונה״ של העולם ב״שוטר הישראלי״.

אל־איובי הביא לדוגמה את ״הצלחתם של תמרוני מדיניות־החוץ הערביים״ ב־1973, שהיתה

שלמה עד כדי כך ש… להוציא את ארצות־הברית ואת הממשלות הגזעניות שבאפריקה נקט העולם כולו עמדה נייטראלית או פרו־ערבית בשאלת החוקיות שבהחזרת השטחים הכבושים בכל האמצעים – לרבות שימוש בכוח צבאי.

כמו שציין אל־איובי, ״ההנחה הערבית היסודית בנוגע ל׳חיסול תוצאות התוקפנות׳ עודה מקובלת על העולם״. כך תונח ״עניבת־החנק״ על צווארה של ״הישות הציונית״.

אך גם לאחר שיצרו הערבים את ״מיתוס״ הלאומיות לא נוצר בכך המצב הנוח לערבים הפלשתינאים אשר לו קיווה מוסא עלמי בשעתו. תחת זאת, הונצחו התנאים שעליהם התלונן מרה: הערבים ״מגיפים בפניהם את דלת״ האזרחות ו׳׳כולאים אותם במחנות ". 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

חיאלד אל־עזם, שהיה ראש־ממשלתה של סוריה אחרי מלחמת-1948, הביע צער על הטקטיקה הערבית ועל ניצול הפליטים שבא בעקבותיה, בזכרונות שפירסם ב־1972:

 

מאז 1948 דרשנו אנחנו את החזרת הפליטים… אף שבגללנו עזבו את ארצם… אנו הבאנו שואה על… הפליטים הערבים על־ידי שקראנו להם לבוא ולחצנו עליהם שייצאו… אנו עשינו אותם מנושלים… הרגלנו אותם לפשוט יד… לקחנו חלק בהורדת רמתם המוסרית והחברתית… ואחר־כך ניצלנו אותם בביצוע פשעי רצח, הצתה וזריקת פצצות על… גברים, נשים וטף – כל זה להשגת מטרות פוליטיות… התעמולה הצליחה להסיח את תשומת־הלב מניצולם של הפליטים הערבים על ידי מאז ומקדםהעולם הערבי, מצד אחד, ומן המעטים שכיום יש בידם אזרחות ערבית בארצות רבות, מן הצד השני. החריג היחיד הראוי לציון היא ירדן, שאליה עקרו רוב הפליטים הערבים, ואשר בה הם זכאים לאזרחות על־פי דין, ״אלא אם כן הם יהודים״.

הנצרכים והמספרים

לפי אומדנות שונים היה מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל ב־1948 בין 430,000 ל־650,000'. מחקר שמרבים להסתמך עליו, שהשתמש בתעודות רשמיות של חבר־הלאומים ובמספרי־מפקד של ערבים, קבע שבמאי 1948 היו 539,000 פליטים ערבים.

היה ויכוח לוהט על מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל. באוקטובר 1948 היו כבר שלוש מערכות מספרים ״רשמיות״: לאו״ם היו שתי מערכות, שהגבוהה שבהן גרסה כי המספר ״יגדל בקרוב עד 500,000׳ המספרים הרשמיים של הליגה הערבית הביאו סיכום שכבר היה גדול ב־150,000 כמעט מן הגבוה שבמספרי האו״ם. מעולם אי־אפשר היה לאמת את המספרים המנופחים של הליגה הערבית משום שהערבים סירבו להרשות את השלמתם של מפקדים רשמיים בקרב הפליטים. משקיפים הסיקו מכך שמטרתם של הערבים היתה לזכות בתשומת־לב מוגברת מצד העולם על־ידי מספר מופרז של אוכלוסים ובכך להניע את האו"ם להכביד את הלחץ על ישראל, לכפות את ״השיבה למולדת״.

אבל השימוש התעמולתי בסטאטיסטיקה מוטעית, מנופחת, או מטוכססת במובנים אחרים של אוכלוסיה, לא היה תופעה של הזמן האחרון המיוחדת למחנות הפליטים הערבים בלבד. כמו שעולה מן הפרקים הבאים, הרי זה־כבר מילא נוהג זה תפקיד גורלי, שלא זכה להערכה נאותה, בגיבוש התפיסות והפתרון ־ או היעדר הפתרון – לגבי הסכסוך הערביי-שראלי.

דוגמה מאוחרת יותר לניפוחם המסורתי של מספרים תיאר דוד שיפלר, סופרו של הניו יורק טיימס, בזמן שהרסו הישראלים ב־1982 את התשתית של אש״ף בלבנון. ב־14 ביולי כתב שיפלר: ״כל מי שסייר בדרוםילבנון ברור לו… שהמספרים שעליהם מסרו תחילה… כתבים שהסתמכו על נציגים של הצלב־האדום בביירות בשבוע הראשון למלחמה, היו גחמות מופלגות״.

מי שהיה מנהל פעולות־השדה מטעם תכנית־הסעד של האו"ם לנפגעי-פורענות דיווח ביולי 1949 כי :

סבורים שכמה מקרי־סעד [ערביים] מקומיים כלולים במספרי הפליטים.

כאשר הוקמה סוכנות־הסעד־והתעסוקה של האו"ם (ססו״ת) כחטיבה מיוחדת לעצמה לטיפול בפליטים ערבים, הרי ראשית־דבר קיבלה עליה במאי 1950 לנסות לערוך מפקד־פליטים כדי להפריד בין הנואשים באמת לבין ״בעלי־התביעות המזויפים״. לאחר שיצאה שנה והוצא סכום של $300,000 דיווחה ססו״ת כי ״אין לנקוב עדיין מספר מוחלט באשר למניינם האמיתי של הפליטים כמשתמע מן ההגדרה המעשית של המלה״. לצורך אותו מפקד היתה ההגדרה של ״פליט״ ״אדם שישב ברגיל בארץ-ישראל וכתוצאה מפעולות־האיבה אבדו לו ביתו ופרנסתו והוא שרוי בדחקות״. טעם אחד שנתנה ססו״ת למספרים המזויפים היה זה שהפליטים ״זריזים למסור על לידות ו… נרתעים מלמסור על פטירות״.

באחד הדו״חות הרשמיים הראשונים שהטילו ספק בדיוקם של מספרי הפליטים נאמר כי לא ייתכנו ״מספרים אמיתיים לגבי אוכלוסיית הפליטים״ משום שמנהל הסוכנות אינו סבור כי יש טעם לבקש מן הסוכנויות הפועלות לכפות איזה מין בוחן כשירות ו… אין לו משקיפים משלו לצורך זה״. בדו״ח נאמר כי קשה להוציא ״בדווים שדרכם לנדוד ו… תושבים מקומיים מובטלים או עניים״ מכלל פליטים אמיתיים, וכן

אין כל ספק שבמקרים רבים אנשים שלא יוכלו להיחשב פליטים בתום-לב נמצאים למעשה ברשימות מקבלי הסעד. אחד מעובדי המחנות בלבנון, שנשאל על דיוק ספירתם של הפליטים, השיב: אנו משתדלים לספור אותם, אבל כל הזמן הם באים ויוצאים; או שאנו סופרים אותם בבגדים מערביים ואחר־כך הם חוזרים בעבאיה וכפייה ואנו חוזרים וסופרים שוב את אותם האנשים. 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

מלכתחילה היו רשימות מקבלי־הסעד של ססו״ת מנופחות בלמעלה ממאה־אלף, ובכללם אלה שלא יכלו להיחשב פליטים מישראל אפילו על־פי הבחן החדש יותר, הרחב במידה חסרת־תקדים, של כשירות לקבלת סעד כפליט. עכשיו שינתה ססו״ת את הגדרתה ל״פליטים״ וכללה בה אותם אנשים שישבו ב״פלשתינה״ לא פחות משנתיים בלבד קודם לסיכסוך של.1948 הראיות להונאה בספירה, שהצטברו במרוצת השנים, גם לא זכו לשום הכרה שתפחית את אומדנות האו"ם. הללו הוסיפו לגדול.

לדברי העתון הלבנוני אליחיאת ב־1959, הרי ״מתוך 120,000 הפליטים שנכנסו ללבנון נמצאים עדיין במחנות לא יותר מ־15,000״ ואכן, עד 1959 כבר התיישבו בלבנון בפועל־ממש הרבה פליטים ערבים־פלשתינאים. בהמשך אותה שנה כתב אליחיאת כי ״למרות המקהלה הרעשנית על כל סביבם, הפליטים נוטים להשתלב מיד״. בדו״ח ל־1952-1951 קבעה ססו״ת עצמה כי ״שני־שלישים מן הפליטים חיים לא במחנות אלא מחוצה להם״, וכי ״אותם פליטים ששיחק להם המזל יותר אינם נזקקים אפילו למנות המוקצבות אלא חיים ברווחה למדי… ועובדים במקומות־עבודה טובים״. ההכרה באו׳׳ם ובעתונים ערביים בכך שמחנות־הפליטים התרוקנו במידה רבה, על־ידי קליטה והתיישבות, העלתה נושאים נאותים לבירור ביחס לתיקון מספר האנשים המקבלים מנות־מזון ושואפים ״לשוב למולדת״.

לאחר שחקרו הסינאטורים גייל מקגי ואלברט גו בשנת 1960 הם דיווחו על הכמות המופרזת של

כרטיסי־מזון [אשר] נעשו סחורה למכירה, להחכרה או לחליפים אצל כל ירדני, בין שהוא פליט ובין שאינו כן, בין שהוא נצרך ובין שהוא עשיר. הכרטיסים האלה משמשים… כמעט מסמכים סחירים… רבים רכשו מספר רב של כרטיסי־מנות… החכירו לאחרים או מסרו להם בהחלפה והללו מקבלים ללא כל צידוק… מנות-מזון, שהרבה מהן נמצאות עכשיו בשוק השחור.

בתוך כך הודה מנהל ססו״ת כי רשימות-המנות הירדניות בלבד ״כוללות לפי המשוער 150,000 בלתי־זכאים ורבים שהלכו לעולמם״. פקידים סיפרו לשני הסינאטורים על ניפוח של 20 עד 30 אחוז ברשימות מקבלי־הסעד, ונציג אמריקאי בוועדה המייעצת של ססו״ת הוסיף: ״במו־עיני ראיתי סוחרים שוקלים וקונים בפרהסיה אספקה מן הנזקקים למרכזי־חלוקה״.

הערת המחברת : ב־1 בנובמבר 1950 דיווח הווארד קנדי, מנהל ססו״ת, לוועדת אד־הוק הפוליטית של האו״ם כי ״יש קבוצה גדולה של נצרכים המונה למעלה מ־100,000… שאי־אפשר לקרוא להם פליטים, אלא… שאיבדו את אמצעי מחייתם בגלל המלחמה והתנאים שלאחר המלחמה… לדעת הסוכנות, דחקותם קשה עוד יותר מזו של הפליטים שקיבלו מזון ודיור״. בנובמבר 1950 דיבר קנדי על ״600,000 הפליטים [הערבים],/ אףיעל־פי שבמאי 1950 דיווח שססו״ת חילקה 860,000 מנות, והצביע על מאות־אלפי ״הערבים הרעבים״ שאינם פליטים באמת־ ובתמים אלא שהם טוענים כי דחוקים הם.

לדברי מידאיסט מיחד, שבועון־חדשות של סוכנות־הידיעות-הערבית בקאהיר: ״יש פליטים המחזיקים אפילו ב־500 כרטיסי־מנות, ש־499 הם שייכים לפליטים שמתו מזמן… יש אנשים הסוחרים בכרטיסי־מזון והלבשה של ססו׳׳ת ומוכרים אותם לכל המרבה במחיר. ׳פליטים בעלי-הון׳ הם קרויים אצל ססו״ת״. 23 ביולי 1955. עכ"ל.

ב־1961 הודה מנהל ססו׳׳ת ג׳ון דייוויס כי מנייני הפליטים של האו״ם כוללים ״קורבנות אחרים לסיכסוך של 1948״, וכי טעות תהיה זו לשלול מהם סיוע רק מפני שאינם זכאים לקבלו על־פי דין. מכל־מקום, היו אלה אנשים שהוזנחו על־ידי הממשלות הערביות שלהם, ולא מן הראוי היה למנותם עם הפליטים הערביים מישראל; על־ידי שהוסיפה למעול בשליחותה שלה, תרמה ססו״ת להמשך סילופו של מצב שכבר ממילא סולף ולא הובן כהלכה בנושא הפליטים. לאמיתו של דבר, נמצא שמאמצים של הצלב־האדום וגופים אחרים, שלכתחילה נועדו להיות הומאניטאריים ולסייע לאוכלוסיות־קבע ערביות נזקקות, תרמו בלי משים לניצולם של בישי־מזל למערכה מדינית וצבאית שלמה.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראלמאז ומקדם

אפשרויות להתיישבות: שלילת הכבוד־העצמי

במרוצת שלושים השנים האחרונות ולמעלה מזה הוצעו הרבה והרבה תכניות, סופקו כספים ממקורות בינלאומיים ונערכו מחקרים, שהצביעו כולם על הברכות שיפיקו הפליטים הערבים אם ייקלטו בתרבויות־האחיות של הארצות הערביות המארחות. במרוצת השנים הוקיעו גופים בינלאומיים וקולות ערביים בלתי־תלויים למיניהם בפירוש את עמדתם של הערבים השוקדים על המשך ניוונם של המהגרים הערבים שנכנסו לעבודותיהם: לפרקים גם הובע צער על כך שהמדינות הערביות סוטות מן התקדים המקובל על כל העולם החופשי: להעניק לפליטים בכל פינות תבל את הכבוד העצמי של יישוב מחודש בתוך סביבה הולמת, שבה יכולים הם להיעשות אזרחים מועילי הערביות אפשרויות נרחבות למעלה מכל שיעור המבוססות על שיקומם של הפליטים, אפשרויות שיכלו לסייע בפיתוח הפוטנציאל האדיר של ארצותיהן במסגרת תכניות־הסיוע המוצעות. מומחים בינלאומיים מסרו ופירסמו הוכחות שאין חולקים עליהן, שלפיהן עתידים קליטתם ויישובם של הפליטים, אם יוגשמו בידי כלל האומות הערביות, להצמיח ברכה לא רק לפליטים הערביים אלא גם לאיזורים דלילי־האוכלוסים בתוך העולם הערבי, שזקוקים היו לתוספת כוחות־עבודה לצורך קידומם. הרבה מומחים באיזור סברו שעיראק וסוריה מתאימות מאין כמוהן ליישוב הפליטים הערבים אחד המימצאים מסוג זה היה הדו״ח שהגישה המועצה־המייעצת־לפיתוח־בינלאומי שליד הנשיא טרומן. מועצה זו, שבראשה עמד נלסון רוקלפלר, קבעה שבמסגרת פיתוח הולם תוכל עיראק לבדה לקלוט 750,000 פליטים ערבים. לדברי הדו״ח,

 

…ישראל [אשר] בשלוש שנות קיומה קלטה פליטים יהודים, שמספרם שווה בערך למספר הפליטים הערביים… שנמלטו מן הארצות המוסלמיות במזרח התיכון ובצפון־אפריקה, אינה יכולה לקלוט מחדש את הערבים שברחו מגבולותיה, אבל יכולה היא להציע, אף גם הציעה, את עזרתה למימון יישובם של הערבים. חבר־הלאומים צידד בשעתו בהחלפת התושבים הערבים של ארץ־ישראל בתושביהן היהודים של הארצות הערביות… וראה בכך דרך יעילה לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל. חילופים כאלה התרחשו למעשה. יישובם של הפליטים הערבים… היא פשוט הרבה יותר… בארצות הערביות.

עוד אחד מן המחקרים המוסמכים דיווח לאמור:

עיראק תוכל לתרום יותר מכל לפתרונה של בעיית הפליטים. היא תוכל לקלוט גם חקלאים. דבר זה יצמיח ברכה לפליטים ולארץ במידה שווה. בהצביעו על כך שעיראק יאה במיוחד ליישובם המחודש של פליטים, ובניגוד לטענה הערבית שהפליטים הערבים ״אינם ניתנים לתעסוקה״, הדגיש אותו מחקר כי בשנים 1951-1950 עזבו את עיראק 100,000 מיהודיה… הם השאירו פער גדול בחייה של העיר. רבים מהם היו חנוונים, אומנים או עובדי צווארון לבן, ואילו 15,000 נמנו עם בעלי-היכולת… אפשר לסתום את הפער… שוב תצמח ברכה גם לעיראק… בסיכום המחקר נאמר כי ״הארצות המארחות מן הדין שתקבלנה לידיהן במוקדם ככל האפשר את האחריות לפליטים״, וכי ״חלוקתם המחודשת של הפליטים בין הארצות האלו היא צורך ראשון במעלה״.

 

לדברי עוד מחקר אחד, מאת ס.ג׳ ת׳יקנס, היו לעיראק ״הסיכויים הטובים ביותר לטווח ארוך״ ליישוב הערבים מארץ-ישראל. הרברט הובר חיווה דעתו כי ״בכך תפונה ארץ־ישראל… להגירה יהודית גדולה…״

אל-בלד, יומון ערבי שהופיע בירושלים העתיקה כשהיתה בידי ירדן, הדגיש עד כמה בריחת היהודים מעיראק חשובה לערבים, שהרי ״לערך 120,000״ פליטים יהודים ברחו מבגדאד לישראל והניחו אחריהם את בתיהם ואת כל אשר להם.צלאח ג׳בר, מי־שהיה ראש־ממשלה בעיראק ומנהיג המפלגה הלאומית־ הסוציאליסטית של עיראק, אמר כי

יציאתם של 120,000 יהודים מעיראק לישראל יש בה ברכה לעיראק ולערבים הפלשתינאים משום שהיא מאפשרת למספר דומה של פליטים ערבים להיכנס לעיראק ולתפוס את הבתים היהודים שם.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

סקר מטעם חֶבר־אגודות־הצלב־האדום קבע כי שלושים־וחמישה אחוז מן הפליטים הפלשתינאים הם ״עירוניים״ ויוכלו ״בנקל למלא את החלל״ שהותירו היהודים. …יציאתם יצרה חלל גדול במשק העיראקי. בכמה תחומים, כגון תובלה, בנקאות ומסחר סיטונאי, לבש החלל ממדים רציניים. היה גם מחסור בעובדי צווארון לבן ובאקדמאים. מומחים רבים הצביעו גם על סוריה כאיזור בעל פוטנציאל גדול לקליטת פליטים: לגירסתו של דו״ח אחד, היתה סוריה זקוקה לאוכלוסיה גדולה כפליים ויותר משני המיליונים שישבו בה אז (אחרי מלחמת־העולם השניה). לדברי הסופר הערבי־ הפלשתינאי פוואז תורכי, היתה סוריה ״יכולה לקלוט את פליטיה שלה, ומן הסתם גם את אלה שבלבנון ובירדן״. לפי אומדן הסקר של בית־צֶ׳טֶם הבריטי הרי, בהסכמתה של סוריה, ״יכול תוכל סוריה לקלוט בתוך חמש שנים הרבה יותר מ־200,000 מפליטי ארץ־ישראל בחקלאות לבדה״. בית־צ׳טם גם יעץ שבעיראק אפשר יהיה ליישב כ־350,000 פליטים, ועוד ציין כי ״הפליטים עצמם לא יגלו התנגדות רצינית״ אם יעודדו אותם להבין כי חייהם יהיו פוריים יותר. במאמר־מערכת בעתון דמשקאי ב־1949 נאמר כי

סוריה זקוקה לא רק ל-100,000 פליסים אלא ל-5 מיליונים כדי לעבד את הקרקע ולהפרותן.

ה עתון הדמשקאי, שקודם לכן הודה שאין ״להשיב למולדת״ את הפליטים הערבים, הציע שהממשלה תושיב את ״100,000 הפליטים האלה במחוז[ות]… מקום שיקימו כפרים קטנים בכסף שיוקצב למטרה זו״יח.

ב־1951 היתה סוריה מעוניינת בעובדים נוספים שיהיו מוכנים להתיישב על הקרקע. עתון מצרי אחדדיווח:

ממשלת סוריה פנתה בבקשה רשמית להרשות לחצי מיליון פועלים חקלאים מצרים… להגר לסוריה כדי לעזור בפיתוח אדמה סורית שתימסר לידיהם כרכושם. השלטונות המצרים האחראיים דחו את הבקשה הזאת בנימוק שהחקלאות המצרית זקוקה לידיים עובדות. תחנת־השידור הערבית־למזרח־הקרוב מסרה שסוריה מציעה אדמה בחכירת־חינם לכל מי שיהיה מוכן להתיישב שם. היא אף הודיעה על הקמת ועדה לבדיקת בקשותיהם של מועמדים להתיישבות.

 

לאמיתו של דבר, החלו השלטונות הסוריים בניסוי על־ידי העברת 25,000 מן הפליטים שבסוריה לאזורים של פיתוח פוטנציאלי בצפון הארץ, אך עם מיגור המשטר השליט באוגוסט 1949 השתנה המצב וניצחה עמדתה הקשוחה של הליגה הערבית נגד התיישבות של קבע, אף שמנהיגים בודדים הוסיפו להתעקש על כך.למרות העובדות, פעל העולם הערבי בשקידה לבנות את המיתוס שלפיו לא היו בארצות הערביות מקומות־עבודה לפליטים ערבים, לא ב-1948 ולא אחרי־כן, וכי הפליטים הפכו להיות עובדי־חקלאות מיותרים ״בתקופה שבה ממילא יש בעולם בכללו ובארצות הערביות בפרט אנשים רבים מדי במגזר הכפרי״.

 

באותה עת לערך דרש שר־החוץ המצרי, מוחמד צלאח אל־דין, ביומון מצרי חשוב, את שיבת הפליטים:

לפיכך מן הדין שיידעו הבריות ויעריכו כי, בדרישתם להחזרת הפליטים לארץ-ישראל, כוונת הערבים היא שיחזרו כאדוני המולדת ולא כעבדים. ובמפורש יותר: כוונתם היא להשמיד את מדינת־ישראל.

הנה כי כן, בעוד מנין ה״פליטים״ מוסיף לגדול, התבהר פחות או יותר עירבוב׳ התחומים של המנהיגים הערבים בשאלה אם ״לחזור״ או לא ״לחזור״: הם הצהירו כי ה״פליטים״ צריכים אמנם ״לחזור״, אך לא קודם שתחרב ישראל.

 

הערת המחברת

ב־27 ביוני שידרה תחנת־השידור־הערבית למזרח הקרוב, שהופעלה על־ידי הבריטים, בזו הלשון(בערבית): ״חובה על הערבים לשכוח את דרישתם לשיבת כל הפליטים שהרי ישראל, משום שהיא מכניסה מהגרים חדשים לארץ בשיעור כה גדול עד שממילא השטח שברשותה קטן כבר מדי למנין אוכלוסיה, פשוט אינה מסוגלת לקבל אלא מספר קטן של פליטים ערבים. חובה על הערבים לראות את העובדות כמו שהן בטרם יאחרו את המועד, וחובה עליהם לדאוג ליישובם המחודש של הפליטים במדינות הערביות, מקום שם הם יכולים לעזור בפיתוח אדמותיהם החדשות ובכך להיעשות תושבים אמיתיים המתערים עד־מהרה ולא עוד גולים סובלים.״ ״סיכומים יומיים של שידורים ערביים׳, משרד-החוץ הישראלי. שידורים דומים נקלטו ב־31.10.50, 11.11.50, 29.11.50, 31.12.50.

200,000 ״פליטים״ ערבים היו נמקים בעזה, יחד עם ״80,000 תושבי־קבע שבדוחק מצאו את מחייתם לפני בוא הפליטים״, לפי דו״ח ססו״ת ב-1952-1951, ואף־על-פי־כן ״נדחתה״ תכנית שלוותה ״תקוה״ לקליטת של ״10,000 משפחות״ ב״שטח סיני״.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

העתון הלבנוני אליציאד הקדים לבשר על מטרה המובעת כיום באמנת אש״ף, אם גם נקט לשון גלויה פחות. בהערכה מחוכמת הציע הכרה בישראל בחינת אסטרטגיה שתשיג את התוצאות הבאות:

תובטח שיבתם של כל הפליטים לבתיהם ובכך נחסל את בעיית הפליטים, מצד אחד, ומן הצד השני ניצור רוב ערבי גדול שיהיה האמצעי היעיל ביותר לחידוש האופי הערבי של פלשתינה, ובתוך כך יוקם לנו גיס חמישי אדיר־כוח ליום־הנקם־והשילם.

 למרות המימצאים של ועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל מ־,1950 שהמליצו על ״התרכזות ביישובם המחודש של פליטים ערבים בארצות הערביות בסיוע הטכני והכספי כאחד של האו״ם ויחד עם תשלום פיצויים בעד רכושם״, עמדה הליגה הערבית על דעתה כי תכניות סיוע אינן צריכות לפגוע בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם או לקבל פיצויים אם לא ירצו לשוב…

השבועון Revue du Liban היה אחד מרבים שפרשו מן הציבור וקראו תגר על עמדת הליגה הערבית אף הניאו את הפליטים הערבים מ״לשוב״: …עובדה היא שרבים הערבים העוזבים כיום את ישראל מרצונם החופשי. העתון הטעים כי ״במקרה שיחזרו הפליטים הרי יהיו מיעוט… בסביבה זרה….בלתי־מוכרת…, יחד עם אנשים הדוברים בלשון שאין הם מבינים״. כן גם, אמר העתון, עתידים הפליטים ״להיתקל בקשיים הכלכליים של ישראל״, ולא עוד אלא יישובם בישראל יעלה הרבה יותר מקליטתם בארצות שבהן הם מתגוררים כיום. אחרי שלוש שנים אין זה אנושי ואין זה הגיוני לאלץ אותם לחכות בלי לתת להם עזרה של ממש. סוריה ועיראק יכולות לקלוט בנקל פליטים נוספים… מן הדין שיהיו אלה כוח יצרני שיוכל לעזור בשיפור המצב הכלכלי בארצות שבהן ייקלטו. אף־על־פי שבמובלע הוכר שרבים כל־כך מן הנוגעים בדבר הם למעשה ״תושבים״ – בניגוד ל״פליטים״ – הוסיפו תכניות שלא היו כדוגמתן לפליטים במקומות אחרים להציע הקלות ביישוב כל ה״פליטים״ בעולם הערבי גופו. אף־עליפי־כן הדפו הערבים כל נסיון להקנות רווחה מציאותית לעצמם־ובשרם. בוועידת-פליטים שנערכה בחומם שבסוריה הכריזו הערבים כי :

כל דיון שמטרתו לפתור את שאלת ארץ־ישראל ולא יתבסס על הבטחת זכותם של הפליטים להשמיד את ישראל ייחשב ביזוי העם הערבי ומעשה של בגידה.

מי־שהיה מנהל ססו״ת, רלף גאלובֵיי, הכריז ב־1958 בכעס, בעת שהותו בירדן, כי המדינות הערביות אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כעלבון לאומות־המאוחדות, וכנשק נגד ישראל. השאלה אם יחיו הפליטים הערבים או ימותו חשובה בעיני המנהיגים הערבים כקליפת־השום. והמלך חוסיין – המנהיג הערבי היחיד אשר, מטעמים שהתבהרו יותר במשך הזמן, הורה על שילובם של הערבים – הצהיר ב־1960:

מאז 1948 טיפלו המנהיגים הערבים בבעיה הפלשתינאית בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי למטרות מדיניות אנוכיות. זה דבר מגוחך, ויכול אני לומר, אפילו נפשע. אחת־עשרה שנה לאחר יציאת הערבים חזר המזכיר-הכללי המנוח של האו״ם, דאג האמרשלד, ואמר כי יש אמצעים למכביר לקליטת הפליטים הערבים בכלכלת האיזור הערבי; הוא הוסיף וקבע כי הפליטים יהיו לברכה לארצות המארחות אותם, על־ידי שיוסיפו כוח־אדם הדרוש לסיוע בפיתוחן של הארצות הללו. האמרשלד פירט את אומד העלות של קליטת הפליטים, והציע לממן אותה בהכנסות מן הנפט ובסיוע־חוץ. אך המנהיגים הערבים שוב דחו תכניות לשיקום־קבע של הפליטים, משום שצעדים מעין אלה היו שמים קץ למעמדם של הפליטים כ״פליטים״; המנהיגים הערבים גרסו כי משעה שיקבלו פליטים את בתיהם החדשים סופם שיחדלו משאיפתם ׳׳לשובי׳ לבתים הקודמים, כמו שאירע לפליטים אחרים. פעולה מעין זו היתה שומטת מידי העולם הערבי כלי־נשק נגד ישראל, ויוצרת רושם כוזב של השלמה עם המדינה היהודית.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּריםמאז ומקדם

 

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

–         המלט       

רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.

======================================================

אף שרובם המכריע של הפליטים עזבו בינתיים את המחנות והעדיפו אפשרויות גדולות יותר בקרב אחיהם – רבים מהם במדינות־המפרץ ברוכות־הנפט – הרי רובם לא זכו לקבל אזרחות בארצות הערביות שאליהן עברו. בלי שים לב לתרומותיהם כאזרחים ״שומרי־חוק״ בפועל, ובלי שים לב לפרק־הזמן של ישיבתם שם, בחלקם הגדול הם מופלים לרעה. כמו שאמר ערבי פלשתינאי אחד בכוויית לעורך פלדבס, ג׳יימס קוק, בי1975:

חייבים לי אזרחות. אני נמצא פה כבר קרוב ל־20 שנה ואני עזרתי ביצירת העושר הגדול של הארץ הזאת. ככה זה. פשוט, לא די שמגיעה לי האזרחות, חייבים לי אותה. פליט ערבי זה, שמצוקתו טיפוסית לרבים כל־כך, לדבריו של קוק, היה ׳׳רחוק מלקבל זאת״, אם גם אומרים שאחדים מן הערבים שעקרו מארץ־ישראל המערבית לכוויית זכו לבסוף באזרחות כווייתית. הפלשתינאים שבעיראק ״הורשו לגור בארץ אך לא לקבל אזרחות עיראקית״, אף שהארץ זקוקה לכוח־אדם והיא ״מעודדת אנשים ממדינות ערביות לעבור ולגור שם על־ידי שהיא מעניקה להם אזרחות, להוציא פלשתינאים״

במאמץ הזה קיבל העולם הערבי תמיכה מופלגת מצד האו״ם, כמו שהודה איש גלוי-לב ששימש בעבר בוועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל. וכך כתב ד״ר סאבלו דה אסקאראטֶה:

…ההצהרה החגיגית [על ״זכותם של הפליטים לשוב…״] מצד העצרת הכללית [של האו׳׳ם], והכללתה בנוסח ההחלטה מן ה-14 בדצמבר 1948, הניבו שלוש תוצאות. קודם־כל, נוצרה בימה שלא־תסולא־בפז לכל אותם יסודות פוליטיים ערביים המעוניינים להתמיד במאבק המדיני נגד מדינת־ישראל יותר מאשר לשים קץ, על-ידי נוסחת פשרה מעשית והגיונית, למצבם הטראגי של הפליטים. האמת היא שמאז נתקבלה ההחלטה… לא עשו המדינות הערביות דבר, כל־אימת שהתעוררה השאלה, פרט לכך שתקפו את ישראל… התוצאה השניה מן ההכרזה… השלימה את הראשונה – שותקה כל יזמה אפשרית מצד אלה שהיו מעדיפים לתת קדימות לא למאבק נגד ישראל אלא לפתרונה של בעיית הפליטים על־ידי נוסחת פשרה הגיונית וקונסטרוקטיבית.

ושלישית, ההצהרה והתעמולה שמסביבה יצרו בקרב הפליטים הלך־רוח המבוסס על תקוות-השווא לשוב לבתיהם, ודבר זה שיתק את שיתוף־הפעולה מצדם,… שהוא תנאי־ולא׳ יעבור אם רצוננו לפתוח דרך לפתרון מעשי!קונסטרוקטיבי כאחד לבעיה המדאיבה שלהם… …ההישג היחיד שהושג אחרי שנים של מאמץ הוא שהפליטים מקבלים מזון וקורת-גג באיזו צורה שהיא, בלי לצעוד אפילו צעד אחד בדרך לשיקומם הכלכלי והחברתי. עד כה גם השכילה התעמולה הערבית להפנות את כל תשומת־הלב לצד אחד של בעיית פליטי המזרח התיכון משל כאילו זה הצד היחיד באותה בעיה, ובכך הוסוותה המציאות הכוללת. אמת אחת מכרעת בחשיבותה, אחת מרבות שטושטשו ונדחקו לקרן-זווית, היא שמספר הפליטים היהודים שברחו מן הארצות הערביות או גורשו מהן כמוהו כמספר הפליטים הערבים מישראל וכי היהודים יצאו מתוך כורח וברחו מסכנה.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 71 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930