מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

העתון הלבנוני אליציאד הקדים לבשר על מטרה המובעת כיום באמנת אש״ף, אם גם נקט לשון גלויה פחות. בהערכה מחוכמת הציע הכרה בישראל בחינת אסטרטגיה שתשיג את התוצאות הבאות:

תובטח שיבתם של כל הפליטים לבתיהם ובכך נחסל את בעיית הפליטים, מצד אחד, ומן הצד השני ניצור רוב ערבי גדול שיהיה האמצעי היעיל ביותר לחידוש האופי הערבי של פלשתינה, ובתוך כך יוקם לנו גיס חמישי אדיר־כוח ליום־הנקם־והשילם.

 למרות המימצאים של ועדת־הפיוס של האו״ם לארץ־ישראל מ־,1950 שהמליצו על ״התרכזות ביישובם המחודש של פליטים ערבים בארצות הערביות בסיוע הטכני והכספי כאחד של האו״ם ויחד עם תשלום פיצויים בעד רכושם״, עמדה הליגה הערבית על דעתה כי תכניות סיוע אינן צריכות לפגוע בזכותם של הפליטים לשוב לבתיהם או לקבל פיצויים אם לא ירצו לשוב…

השבועון Revue du Liban היה אחד מרבים שפרשו מן הציבור וקראו תגר על עמדת הליגה הערבית אף הניאו את הפליטים הערבים מ״לשוב״: …עובדה היא שרבים הערבים העוזבים כיום את ישראל מרצונם החופשי. העתון הטעים כי ״במקרה שיחזרו הפליטים הרי יהיו מיעוט… בסביבה זרה….בלתי־מוכרת…, יחד עם אנשים הדוברים בלשון שאין הם מבינים״. כן גם, אמר העתון, עתידים הפליטים ״להיתקל בקשיים הכלכליים של ישראל״, ולא עוד אלא יישובם בישראל יעלה הרבה יותר מקליטתם בארצות שבהן הם מתגוררים כיום. אחרי שלוש שנים אין זה אנושי ואין זה הגיוני לאלץ אותם לחכות בלי לתת להם עזרה של ממש. סוריה ועיראק יכולות לקלוט בנקל פליטים נוספים… מן הדין שיהיו אלה כוח יצרני שיוכל לעזור בשיפור המצב הכלכלי בארצות שבהן ייקלטו. אף־על־פי שבמובלע הוכר שרבים כל־כך מן הנוגעים בדבר הם למעשה ״תושבים״ – בניגוד ל״פליטים״ – הוסיפו תכניות שלא היו כדוגמתן לפליטים במקומות אחרים להציע הקלות ביישוב כל ה״פליטים״ בעולם הערבי גופו. אף־עליפי־כן הדפו הערבים כל נסיון להקנות רווחה מציאותית לעצמם־ובשרם. בוועידת-פליטים שנערכה בחומם שבסוריה הכריזו הערבים כי :

כל דיון שמטרתו לפתור את שאלת ארץ־ישראל ולא יתבסס על הבטחת זכותם של הפליטים להשמיד את ישראל ייחשב ביזוי העם הערבי ומעשה של בגידה.

מי־שהיה מנהל ססו״ת, רלף גאלובֵיי, הכריז ב־1958 בכעס, בעת שהותו בירדן, כי המדינות הערביות אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח, כעלבון לאומות־המאוחדות, וכנשק נגד ישראל. השאלה אם יחיו הפליטים הערבים או ימותו חשובה בעיני המנהיגים הערבים כקליפת־השום. והמלך חוסיין – המנהיג הערבי היחיד אשר, מטעמים שהתבהרו יותר במשך הזמן, הורה על שילובם של הערבים – הצהיר ב־1960:

מאז 1948 טיפלו המנהיגים הערבים בבעיה הפלשתינאית בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי למטרות מדיניות אנוכיות. זה דבר מגוחך, ויכול אני לומר, אפילו נפשע. אחת־עשרה שנה לאחר יציאת הערבים חזר המזכיר-הכללי המנוח של האו״ם, דאג האמרשלד, ואמר כי יש אמצעים למכביר לקליטת הפליטים הערבים בכלכלת האיזור הערבי; הוא הוסיף וקבע כי הפליטים יהיו לברכה לארצות המארחות אותם, על־ידי שיוסיפו כוח־אדם הדרוש לסיוע בפיתוחן של הארצות הללו. האמרשלד פירט את אומד העלות של קליטת הפליטים, והציע לממן אותה בהכנסות מן הנפט ובסיוע־חוץ. אך המנהיגים הערבים שוב דחו תכניות לשיקום־קבע של הפליטים, משום שצעדים מעין אלה היו שמים קץ למעמדם של הפליטים כ״פליטים״; המנהיגים הערבים גרסו כי משעה שיקבלו פליטים את בתיהם החדשים סופם שיחדלו משאיפתם ׳׳לשובי׳ לבתים הקודמים, כמו שאירע לפליטים אחרים. פעולה מעין זו היתה שומטת מידי העולם הערבי כלי־נשק נגד ישראל, ויוצרת רושם כוזב של השלמה עם המדינה היהודית.