דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

עמוד 1 מתוך 212

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביבדון יצחק אברבנאל

מן המבוא למהדורה הראשונה

דון יצחק אברבנאל היה הדמות הבולטת ביותר בין היהודים בשלהי ימי הביניים. נוסף על פרסומו הגדול כחצרן, דיפלומט ואיש כספים של מלכים וגדולי האצולה, היה אברבנאל ידוע כמלומד אנציקלופדי, כהוגה דעות מקורי, כפרשן מלא עניין של התנ"ך וכסופר מזהיר. הצירוף של כישרונות שונים ברמה גבוהה כל כך באדם אחד הוא תופעה נדירה בכל תקופה ובכל קיבוץ אנושי. לא פחות נדירה הייתה בין היהודים במאה ה-15. לאמיתו של דבר, נפגשו באברנאל שתי שושלות ארוכות של מסורות, שציינו את חיי היהודים בימי הביניים, זו של המדינאות היהודית, מצד אחד, וזו של הפילוסופיה היהודית, מצד שני

כנציגן של שתי מסורות גדולות אלו, וכדוברה הגדול האחרון של יהדות ימי הביניים, אברבנאל הוא נושא של התעניינות רב צדדית , אבל בייחוד הוא מעורר את סקרנותם של חוקרי ההיסטוריה, שכן היה האיש גם מיסטיקן וחוזה עתידות בעל שיעור קומה, שהטיל את צלו על כמה דורות מבני עמו שקמו אחריו. בהתאם לכך אפשר גם לומר כי כשם שהוא מייצג את שלב הנעילה של ימי הביניים כל הוא מייצג גם את שלב הפתיחה של העת החדשה בתולדותיו של עם ישראל.

אברבנאל חי בזמן שבו באה תמורה יסודית בתנאי חייו הרוחניים והחברתיים של העם היהודי, וכתביו מציינים את הכיוון שבו התרחשה אותה תמורה. התקופה שבאה אחר דורו של אברבנאל שימשה,  מבחינת ההיסטוריה העולמית, גשר ביו ימי הביניים והעת החדשה. אולם בתולדות ישראל לא היוותה תקופה זו גשר, אלא פער.

במידה שהדברים אמורים בעם היהודי, סימני שלוש מאות השנים שקדמו למהפכה הצרפתית לא יציאה מימי הביניים, אלא היצמדות לאחדים מהיבטיהם העיקריים שהפכו לסימני הכר של אורחות החיים היהודיים. יתר על כן , הם שימשו התחלה להתפתחות של מצב, שמעולם לא היה משהו דומה לו בימי הביניים או בכל תקופה אחרת של ההיסטוריה היהודית.

שהרי מה שאפיין תקופה זו היה, ראשית, בידוד רוחני, שלא היה טיפוסי לחיי היהודים בשום ארץ תרבותית ובשום תקופה, ושנית , זרם משיחי מתמשך שהיה אפוקליפטי בתכלית, תלוש לגמרי ממדיניות וצבאיות, ובניגוד לכל הדחפים המשיחיים שקדמו לו, שהיו אף הם מיסטיים טהורים, לא נשען על חוג קטן של בעלי חלומות, אלא נישא על ידי תנועת המונים, שהשפיעה על מהלך ההיסטוריה של העם היהודי .

המשפחה.

דון יצחק אברבנאל נולד בליסבון בשנת 1437, למשפחה רמת מעלה בין יהודי פורטוגל, ובעצם בין יהודי חצי האי האיברי. בני משפחת אברבנאל הצטיינו הן בעושרם הרב הו בהישגיהם המדיניים. אביו של אברבנאל, דון יהודה, היה איש כספים של הנסיך פרננדו, בנו של ז'ואן 1 מלך פורטוגל, ומסתבר שמילא תפקיד דומה גם בעסקיהם של שאר בני משפחת המלוכה. סבו של דון יצחק , דון שמואל, היה בעל השפעה בחצרותיהם של שלושה מלכים קסטיליינים בזה אחר זה, ובימי השלישי שבהם, אנריקה ה-3, הגיע לדרגה הגבוהה ביותר זו של – contador mayor – במינהל הכספים של קסטיליה.

דון אברבנאל אחר, מן הסתם אבי סבו של יצחק, היה הגזבר של פרננדו הרביעי בסביליה, ולפי כמה סימנים היה גם almoxarif mayor  – של קסטיליה. ( חוכר מסים ) מאבות אבותיו ירש אפוא, דון יצחק את כישוריו בענייני כספים, את מיומנותו בניהול הכלכלה של מדינה ואת הכושר הדיפלומטי הנצרך לפעילות זו.

למסורת זו של עושר וכוח נתווסף השם שיצא לבני אברנאל כשייכים לשושלת אצילית ארוכה, מה שתרם, כפי שאפשר להניח, תרומה ניכרת ליוקרתה של המשפחה. בני אברבנאל היו בטוחים וגאים כל כך בקדמות אצילותם, שלא היססו לייחס את מוצאם לבית דודו ואת תולדותיהם בספרד לראשית ההתיישבות היהודית בארץ זו. אך על פי שאילן היוחסין של המשפחה אינו כולל יותר מחמישה דורות קודם זמנו של דון יצחק, יש ראיות לדבר שאותה יומרה זכתה לאמון, לפחות בקרב כמה ממנהיגי היהודים, לא רק בימיו של דון יצחק אלא גם ארבע מאות שנה קודם לכן.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהודון יצחק אברבנאל

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

קל, כמובן, לערער על טענה זו, אך עצם העובדה שאפשר להחזיק בה ימים רבים כל כך מעידה, שהמשפחה לא רק נתבלטה על בימת ההיסטוריה במעשים חשובים ובאישים רבי ערך, אלא שגם חדורה הייתה באותה תחושה של שליחות היסטורית, שנתבטאה בתוקף רב כל כך בחייו ובחשיבותו של דון צחק.

תו אופי נוסף שאפשר להבחין בו במשפחת אברבנאל ראוי לציון מיוחד. כל אבות אבותיו של אברבנאל היו מנהיגים יהודים מרובי השפעה. מעמדם הרם בחיי היהודים היה כמעט תוצאה הכרחית ממעמדם  הגבוה בארץ בכללה, ובייחוד מקשריהם המדיניים. אולם בני משפחת אברבנאל לא היו מוכנים להתמסר אך ורק להנהגת ענייני היהודים או לפעילות במשק הכספים הממלכתי, כי תחומי התעניינות שלהם כללו גם נושאים מוסריים ורוחניים.  

כך, למשל מספרת תעודה אחת על אברבנאל בימי מלך אלפונסו האדיר והחסיד, אולי היה זה יוסף אברבנאל, סב סבו של דון יצחק, ( בימיו של אלפונסו המלומד ) שאפילו גדולי הכהונה הנוצרית העריצוהו כ " חכם גדול ", ושהוזמן בזכות חוכמתו ולמדנותו, לבקר בחצר המלוכה.

כמו כן תואר דון שמואל, שכבר הוזכר למעלה, על ידי אחד מבני דורו כ " אוהב חכמים, מרבם אליו ותיטיב להם, וכל אימת שהוא נפטר מלחץ עיסוקיו, הו מעיין בכתבי הסופרים והפילוסופים ". אמנם התמסרות אבותיו של דון יצחק לעסקי ממון וענייני ציבור החלישו, כמסתבר, את נטייתם לענייני רוח, אולם בחייו שלו, כפי שנראה, נתגלו המגמות הרוחניות והמעשיות כאחת במלוא עוצמתן, אף אם התנגשו זו בזו. על כל פנים, מאבות אבותיו ירש אברבנאל לא רק כישורים בענייני כספים ואת נטייתו למנהיגות, אלא גם אותה כמיהה לחשיבה עיונית, שהשפיעה כה רבות על חייו.

עיר הולדתם של בני משפחת אברבנאל הייתה סביליה, שבה ישבו בתקופה המוסלמית, ואולי גם הטרום מוסלמית, ואך לאחר שחודש בה השלטון הנוצרי. סביליה, בירה נושנה באנדלוסיה, הייתה העיר היחידה בקסטיליה שנודעה לה חשיבות בינלאומית. הנוצרים חזרו וכבשוה ב 1248 בתנופת הסתערותו של פרננדו השלישי, שהופנתה דרומה והוציאה מידי המאורים מרכזים חשובים נוספים, כגון קורדובה ב- 1236, מוריסיה ב- 1243, וחַאֶן ב- 1246, עיר שהצטמצמה אחיזת המוסלמים בספרד להיקף הקטן ביותר שהיה לה מאז השתלטו המאורים על הארץ ב 714.

כיבושה של סביליה היא גולת הכותרת של מאמץ השחרור  הספרדי מעול המוסלמי, ובמשך קרוב למאתיים וחמישים שנה ציינה סביליה את קצה גבולה של ההתפשטות הנוצרית. כמרכז מסחרי גדול, שהשפעתם של היהודים הייתה מרובה בו, וכמוצב קדמי של הנצרות במאבק ההיסטורי שלה עם האסלאם, ידעה סביליה חיכוכים למכביר, כלכליים ודתיים כאחד, שיצרו בה האווירה החברתית המתוחה.

כתוצאה מכך נעשתה סביליה כר פורה להסתה ארסית מתמדת נגד היהודים. הייתה זו סביליה שנתנה ב 1378 את האות למסע רדיפות נגד היהודים, שעתיד היה להקיף אל כל אזורי ספרד, הייתה זו סביליה שפתחה את שורת הפרעות ביהודים, שהתלקחו ברחבי חצי האי ב 1391, ובסיציליה פתחה האינקוויזיציה את בית הדין הראשון שלה ב 1481.  

לאווירה המלחמתית  הקשה של סביליה , ששימשה חממה לפולמוסים דתיים, יש לייחס לפחות חלק מן הלהט והמיומנות במאבק נגד עקרונות הנצרות, שאחדים מבית אברבנאל הצטיינו בו. אולם דון שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק, לא נמנה עם אלה. הגנתו על היהודים לא התבטאה בהתמודדות תיאולוגית עם חכמי הנוצרים אלא בהדיפת הטיעונים של אויבי היהודים בחצרות המלכים.

דון שמואל הצליח כל כך במילויה של משימה זו וסיכל מזימות שונאיהם של היהודים לעתים קרובות כל כך, שיהודי ספרד ראו בו מנהיג שהיה להם ל " מגן ומחסה " וכינוהו בתואר " נשיא האלוהים ". קשה לשער את עוצמת הזעזוע הנפשי שפקד אותם כשנודע להם באחד הימים שדוברם הנערץ התנצר. הנושא היה כאוב מכדי לדון בו בפומבי, ובמשך מאות שנה ויותר החזיקו היהודים בדעה, שהמרתו של דון שמואל נעשתה בכפייה. העובדה שדון שמואל התנצר מרצונו נתבררה זה לא כבר על ידי המחקר היהודי החדש.

כתוצאה מכך התעוררה השאלה, מה הניע את דון שמואל להמרת דתו ? קשה , כמובן, להניח, שאדם בעל רקע חינוכי וציבורי כשלו הפך למאמין בעיקרי הדת הנוצרית. אמנם ידוע שבשעת מילוי תפקידו כחצרן לא הקפיד על קיומן של קצת מן המצוות או של רובן, אך אם לדון לפי מקורות שבידינו, אפשר להניח שנתקפה בכך עמדתו של ספקן או הוגה דעות חופשי, שהטיל ספק בתֵקפותן של כל הדתות. אדם בעל הלך רוח כזה והרגלי חשיבה כאלה לא יעבור מן היהדות ה רציונאלית לנצרות המיסטית מתוך חשיבה פילוסופית.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

מן המבוא למהדורה הראשונה

גם אין זה מתקבל על הדעת, שמנהיג בעל שיעור קומה ייטוש את עמו לשֵם יתרון גשמי כלשהו. אבל אם נוציא מכלל ההסברים האפשריים שיקולים של דת וכדאיות, עלינו להניח שהמרתו של דון שמואל באה בעקבות משבר חברתי, משבר שהביא לידי קרע חסר תקנה בינו ובין יהודי קסטיליה.

אף על פי כן אין מסקנה זו גורעת מן התעלומה האופפת פרשה זו בחייו של דון שמואל, ולא עוד אלא שהיה אף מגבירה אותה. נסתפק כאן בציון כמה עובדות בחייו של דון שמואל המומר. ידוע לנו שמעולם לא חזר ליהדות, שהתמסר אך ורק לצבירת הון ולשיפור מעמדו בחברה הנוצרית, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בניהול עסקי הכספים של המדינה, וכן שרבים מיוצאי חלציו נישאו לאצילי ספרד.

אין ספק שידע קודם המרתו, שהדבר יגרום לפילוג במשפחתו  ולניתוק גמור של כמה מבניה מחייו. העובדה שהדבר לא שינה את החלטתו מעידה על תקופה של החלטה זו וכן על הרגשתו, שלא יוכל להמשיך בחייו כיהודי. ואמנם לפחות שניים מבניו הבכירים, וכן יהודה הצעיר, שלימים נעשה אביו של דון יצחק, ניתקו את יחסיהם עמו ועקרו לפורטוגל, שבה קנו להם בכישרונותיהם ובכוח המצאותיהם עושר, מוניטין וקשרים מכניסי רווחים עם נסיכיה של פורטוגל. הודות להם הוסיף שם משפחתם להזהיר בהיסטוריה היהודית.

המרתו של דון שמואל והעובדה שלא חזר ליהדות הותירו רושם עמוק בתודעתם של בני אברבנאל. אפילו במילה אחת אין דון יצחק מזכיר בחיבוריו הרבים את המרת הדת של סבו. ודאי ראה בדבר כתם כבד על דברי ימיה המפוארים של המשפחה, כתם, שאולי ביקש שלא מדעת, למחותו במסירותו הנלהבת לעמו ולאמונתו. שום מחבר יהודי בימי הביניים לא הִרבה לעסוק בבעיית האנוסים כאברבנאל. אבל מאחורי עמדתו המורכבת ביחס לאנוסים, מאחרי התוכחה הקשה והחמלה העמוקה שבהן הוא מטפל בהם בכתביו, טמונה, אפשר, לא רק תגובתו השקולה על בעיית האנוסים החמורה בזמנו, אלא גם עמדתו האישית כלפי התנסויותיו העגומות, ואולי השליליות, של סבו, שאותן רצה , אך, אהה, לא יכול היה לשכוח.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

   דון יצחק אברבנאל                                  

 ילדות.

כשבני משפחת אברבנאל השתקעו בפורטוגל, הייתה הארץ שרויה בתהליך של התחדשות. הייתה זו התקופה שלאחר קרב אלז'ובארוטה בין פורטוגל וקסטיליה בשנת 1385, שנסתיים בניצחון פורטוגלי מכריע, ניצחון שהבזיק כוח בלאומיות הצעירה של פורטוגל של חצי האי האיברי, לא רק הציל את עצמאותה של פורטוגל, אלא אף גרם לכך שפורטוגל, בניגוד לארגון, לא התמזגה מעולם עם קסטיליה.

קשה למצוא גורם חיצוני אובייקטיבי, שבגללו חייב היה גורלה המדיני של פורטוגל להיות שונה כל כך מזה שח ארגון. מבחינה גיאוגרפית פורטוגל היא שלוחה ישירה של קסטיליה, מבחינה אתנית אינה שונה מקסטיליה יותר מארגון, ומבחינה לשונית היא אף קרובה אליה יותר. מפני כן יש לראות בפורטוגל אומה שבעיקרו שח דבר נולדה מתוך מאבקים מדיניים. להבדיל ממדינות אחרות באירופה, הייתה ראשיתה של פורטוגל נעוצה רק במידה מועטת בתסבוכת הפיאודלית של ימי הביניים.

עד קרב אלז'ובארוטה לא נואשה קסטיליה מתקוותה לשוב ולהתאחד עם פורטוגל, וביתר דיוק, לספח אותה לתחומה. מנקודת מבטה של קסטיליה הייתה פורטוגל נחלתה הלגיטימית, ועצמאותה של פורטוגל לא הייתה אלא תוצאה של מעשה עושק, שכן מתחילה הייתה פורטוגל אחוזה פיאודלית שהעניק מלך לאון, אלפונוסו השישי, לחתנו ושר צבאו, אנרי מגַסקוניה. אולם הווסל, ובייחוד בנו של זה האחרון, פיתחו עד מהרה תשוקה לעצמאות. בשנת 1143 נולדה רשמית המלוכה הפורטוגלית, ועמה הוקמה פורטוגל כאומה.

מלחמות המגן והתקיפה, שנלחמו בניה של אומה זו במוסלמים, עוררו ופיתחו בה תודעה לאומית. גודל השטח שהעניק אלפונסו לחתנו היה כמחצית שטחה של פורטוגל בימינו, את המחצית השנייה היה צורך להוציא במאבק קשה מידי המאורים. בשורה של מלחמות שנמשכו כמאה שנה השתלטו כוחות פורטוגליים, בלי סיועה של קסטיליה, על שטח נוסף זה, ועל ידי כך הגדילו את תחום ארצם לאורך האוקיאנוס האטלנטי עד קצהו הדרומי של חצי האי. פורטוגל, שלידה הייתה בשחרור והתפשטותה בחרב, הייתה מן המדינות הראשונות באירופה שפיתחו רגש לאומי חזק.

מלחמות ההתפשטות שלה ומאבקה על עצמאותה הם שקבעו, במידה מרובה, את יחסה של פורטוגל אל היהודים. כל עוד עמדה הארץ בפני סכנה כפולה, מצד המוסלמים ומצד קסטיליה, לא נגעו הפורטוגלים לרעה במיעוט היהודי, יתר על כן, התנאים הכלכליים נוחים היו ליהודים לא פחות מן המדיניים.

במחוזות שנכבשו זה מקרוב ובערים השוממות למחצה נתקבלו היהודים, שבימי הביניים יצא להם שם של מקימי ערים חרֵבות, בברכה, כמתיישבים וכסוחרים. אולם בתקופה השנייה לתולדות פורטוגל, שהתחילה עם כיבוש אלגארְוֶה, החבל האחרון שהוצא מידי המאורים בשנת 1249, חל שינוי לרעה במצבם של היהודים מבחינה מדינית וכלכלית כאחת.

במאה ה-14 התפתח בפורטוגל מעמד ניכר של עירונים, ובד בבד עם תופעה זו התפתחה גם השנאה ליהודים. תוצאת הסכסוך הקסטילייני – הפורטוגלי פגעה אף היא לרעה במצבם של היהודים, כי ניצחונה המכריע של פורטוגל על קסטיליה בשנת 1385 פטר אותה מבעיית החוץ העיקרית שלה ומיקד את תשומת הלב שלה בבעיות פנים, מה שגרם לחיזוק הרגשות הלאומיים, שאף הם תרמו תרומה של ממש לחיכוך הגובר עם ההודים.

בתקופה השלישית, שהתחילה עם עלייתו של ז'ואן, גיבור הקרב של אלז'ובארוטה, למלוכה, נתרבו בהדרגה הדרישות בקוורטס – אסיפת באי כוח המעמדות – לבטל הזכויות המיוחדות שהעניק הכתר ליהודים, ולהטיל עליהם הגבלות דומות לאותן שהוטלו עליהם בקסטיליה השכנה.

אבל בפורטוגל , עוד יותר מבארצות אחרות, רווחת הייתה הדעה שהיהודים הם רכוש הכתר, ואילו הכתר היה טרוד בבעיות שונות מזו של התנגדות העממית ליהודים. וכמו בארצות אחרות בימי הביניים, אפשר היה לעמוד בפורטוגל על המדיניות כלפי היהודים לפי המדחום המדיני, שציין את היחסים בין המלוכה והאצולה.

ז'ואן הראשון האיר פנים לאצולה. הודות לתמיכה ולשיתוף פעולה של האצילים הגדולים זכה בכתר בשנת 1385, כשכלתה למעשה השושלת הישנה, והודות לאהבת המולדת של האצילים ולגבורתם עלה בידו להביס את חילות קסטיליה. את הכרת טובתו לאצולה הוכיח בשפע של מתנות, שניטלו בעיקר מאדמות הכתר. כתוצאה מכך הפסיד כמעט את כל ההכנסות שהיה מקבל ממקור זה, ונעשה תלוי, לשם כיסוי ההוצאות של מינהלו, בתשלומי המכס ושאר המסים, שדילול נכסיו לא השפיע עליהם. לפיכך מעוניין היה לתמוך ביהודים, שהיוו גורם מסחרי חזק בפורטוגל ועם זה נחשבו, כאמור, כשיכים למורשת המלכותית.

מאותם הטעמים לא נתנגד ז'ואן הראשון לקליטתם של המוני מומרים, ביניהם אנוסים, שברחו מקסטיליה מפחד מרגלי הכנסייה, ואפילו לשיבתם הגלויה ליהדות. הכהונה הנוצרית נזדעזעה, כמובן, מעמדה זו של המלך, שבעטיה נודעה פורטוגל לשמצה בכל הארצות הנוצריות כמדינה שנותנת מקלט לכופרים נמלטים.

אבל פורטוגל נחשבה זה כבר כעצם בגרונה של הכנסייה, וז'ואן, הגם שהיה נוצרי נאמן, המשיך במדיניותם המסורתית של מלכי פורטוגל, שסיכלו שוב ושוב את ניסיונות הכנסייה להתערב בדרכי השלטון של המלוכה. אף על פי כן הוכרח ז'ואן מזמן לזמן, בהשפעת האיבה העממית ליהודים, ולהיכנע לתביעות הקורטס לחוקק חוקים נגד היהודים, ובכללם חוק שמנע מהם את הזכות להתמנות למשרות בשירות המלוכה בשנת 1404.

דון יצחק אברבנאל מדינאי והוגה דעות – בנציון נתניה

דון יצחק אברבנאל

דון יצחק אברבנאל

מדינאי והוגה דעות

בנציון נתניהו

הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב

אולם חוקים אלו לא נאכפו, כפי שמתברר מתלונותיהם של אנשי הכהונה נגד ז'ואן הראשון בשנת 1427. אחדים מבני משפחת אברבנאל, שהיגרו באותם הימים מספרד לפורטוגל, התיישבו, אפוא, בארץ החדשה בזמן שאכלימה החברתי היה עוין ליהודים. אלא שהמדיניות שהייתה נהוגה על ידי ממשלתה עדיין פרו יהודית בעיקרה, באופן שלא נשללו מן היהודים הזדמנויות לפעילות מסחרית וכספית.

יש סימנים לדבר שכבר בתחילת המאה ה-15 היו בני משפחת אברבנאל פעילים בסחרה של פורטוגל, ואפשר להניח שדון יהודה, אביו של דון יצחק, בנו של ה contador mayor של קסטיליה, לא התקשה ביותר לעלות מעלה מעלה בעסקיו ובקשריו עם אנשי החצר.

אף על פי כן המדיניות שננקטה כלפי יהודי פורטוגל בשנת לידתו של דון יצחק, היה בה כדי לעורר בהם דאגה רצינית לעתידם. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1433, מת ז'ואן הראשון, והניח את כס המלוכה לבנו בכורו, דארטה. זה האחרון, שלא התחשב באצילים כאביו, שינה מדיניותו כלפיהם תכלית שינוי.

הואיל ודלות נכסיו של הכתר הייתה לצנינים בעיניו, ביקש דרכים ואמצעים לפדות את מורשת המלוכה. במאבקו עם האצולה זקוק היה לתמיכתו של הקורטס, שבו היו מיוצגים גם הערים ואנשי הכהונה, ומכאן תשומת הלב שהקדיש לתלונותיהם של היהודים ומדיניותי האנטי יהודית הגלויה.המגפה שפגעה בארץ בתקופת מלכותו, ומלחמה כושלת שניהל באפריקה, רק הגבירו את אי סובלנותו כלפי היהודים.

אבל פעלים אלו גם קיצרו את ימיו של המלך. הוא מת בשנת 1438, כקורבן המגפה, בלא שעלה בידו להגשים אפילו אחת מתוכניותיו או להוציא לפועל אחד מסעיפי מדיניותו.

 דון יצחק נולד בשנה שקדמה למותו לש דוארטה, ומאותה שנה מצויה לנו התעודה הראשונה הנוגעת למעמדו של דון יהודה בפורטוגל. באותה שנה שיגר דוארטה את חיל המשלוח ביש המזל שלו לטנג'ר, שכיבושה נחשב, מ-1418 ואילך, ליעד הראשון של מדיניות ההתפשטות של פורטוגל.

עם מנהיגיו של חיל זה נמנה האינפאנטֶה פרננדו, ראש מסדר בנדיקטוס הקדוש מאַוויס ואחד מחמשת בניו המפורסמים של ז'ואן. קודם יציאתו למשימה, שממנה לא חזר, הוא מת בכלא של האויב, הכין דון פרננדו צוואה, שבה פקד לפרוע חוב של 97.100 רֶאים – reiz – לדון יהודה אברבנאל. אין לקבוע בוודאות שדון יהודה היה גזברו של האינפאנטה, כפי שטענו כמה מן הביוגרפים של אברבנאל, או ששירת אותו בדרך אחרת בעסקי הכספים שלו.

על כל פנים, בשנת לידתו של יצחק אברבנאל היה אביו, דון יהודה, מרבי ההון של פורטוגל וקיים קשרים ישירים עם בית המלוכה כפי שאמר דון יצחק על עצמו באחד מכתביו, " מנעוריו גדל בעושר ובכבוד ".

אולם ילדותו של דון יצחק לא הייתה נקייה לגמרי מן התעוקה של אווירה אנטי יהודית. כל עוד היה אלפונסו החמישי קטן הייתה העוצרות בידי אחיו של דוארטה, דון פדרו. זה האחרון, שליט נמרץ ופיקח היה שותף להשקפתו של המלך על הצורך בצמצום סמכויותיהם של האצילים, ומאחר שכדי להשיג מטרה זו נזקק לעזרת העם, לא יכול היה להיות מתומכי היהודים.

כעוצר לא היה דון פדרו חזק במידה שאפשר היה לו לממש את מדיניותו כלפי האצולה, ולפיכך לא הייתה לו סיבה להרחיב את הצעדים שנקט דוארטה נגד היהודים. אולם על מגמת מדיניותו של דון פדרו עומדים אנו בבירור מתוך " התקנות של אלפונסו החמישי ", קובץ חוקים שנערך בהדרכתו של העוצר ושנכללו בו רוב החוקים האנטי יהודיים שנחקקו בפורטוגל בימי המלכים הקודמים. אפשר להניח בוודאות שרבים מחוקים אלה לא נאכפו, אך כמו כן אין ספק שהרבה מהם הוצאו לפועל.

ילדותו של דון יצחק עברה עליו, אפוא, בצל משטר שכיבד בדרך כלל את צווי דוארטה נגד היהודים, צווים שהדגישו והעמיקו את ההבדלים בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. על כל פנים ברור, שבימי שלטונו של דון פדרו לא הוקלו ההגבלות, שצמצמו את זכויות היהודים להימצא מחוץ לשכונתם – ה- Jud aria -.

וכך, מידי ערב, כשפעמוני הכנסייה צלצלו לתפילה , ידע הילד ששכונות היהודים צריכות להיסגר, שעונשים כבדים יוטלו על היהודים שימצאו במקרה מחוץ להן אחרי השקיעה, ושפרט לכמה יהודים מיוחדים, שאביו היה אולי אחד מהם, לא הורשה שום יהודי לעבור בשערים, שזקיפים הוצבו בהם כדי להבטיח את קיום החוק.

ואולם דעתו של רצון העם לא נחה ממדיניותו הקשוחה אך המרוסנת של פדרו, והאיבה הגוברת ליהודים במשך כל אותה תקופה ביקשה לה פורקן במעשי אלימות. בשנת 1449, כשהיה דון צחק בן שתיים עשרה, התרחשה בליסבון, עיר מגוריו, ההתפרצות הגדולה הראשונה נגד יהודי פורטוגל. אספסוף פרוע, שנכסף לשוד ורצח, ניסה לתקוף את שלוש הקהילות היהודיות של העיר, אך הואיל ומצא שהן מבוצרות ומוגנות היטב, תופעה שלא הייתה בלתי מצויה בחצי האי האיברי נסוג אחור כדי להיערך להתקפה מחודשת.

מצב היהודים נראה תלוי בשערה, והעיר כולה נסערה עד כדי כך שמזכיר המדינה םנה אל אלפונסו שנמצא באותה שעה באֶוורה, בבקשה שיחזור לעיר הבירה. אלפונסו חזר, אבל המתיחות לא פחתה, ולא עוד אלא שלבשה צורת התקוממות נגד המלך. הצעדים הנמרצים שנקט אלפונסו לדיכויה של תנועת המרד בעיר, והעונש החמור שהטיל על המתפרעים, שכנעו לבסוף את יושבי ליסבון שמנוי וגמור עם המלך להגן על היהודים בכל הכוח העומד לרשותו.

הניסיון להשמיד את קהילת יהודי ליסבון נעשה בזמן של תהפוכה מדינית. הייתה זו שנה שבה הגיע לשיאו המאבק בין אלפונסו החמישי ודודו, דון פדרו. מי שפתח באותו מאבק היה אלפונסו, הרוזן של בארסֶלוס ובנו הלא חוקי של ז'ואן הראשון, שביקש לתפוס את מקום אחיו החורג, דון פדרו, כבעל ההשפעה המדינית המכרעת בחצר המלוכה. לשאיפה אישית זו נתווסף מניע מדיני, שמבחינה היסטורית נודעה לו חשיבות מיוחדת.

בעוד שדון פדרו צידד במדיניותו של דוארטה, ששאפה להגביל את כוחם של האצילים, דגל הרוזן של בארסֶלוס בעיקרון הפידואלי, והתנגד נמרצות למדיניותו של דון פדרו, ב 1442, תואר של דוכס ונוסף על כך את אחוזת בראגאנצה. אך דעתו של הרוזן לא נתקררה על ידי כך, וכדומה לאצילים אחרים ציפה בדאגה למועד שבו יגיע המלך לפרקו. ב 1447, כנשא אלפונסו החמישי לאישה את אליזבת, בתו של דון פדרו, הפכה דאגתו של הדוכס לבהלה.

עכשיו שם לו למטרה להרוג את דון פדרו בטרם יצליח העוצר להשפיע על המלך, שיסייע לו במדיניותו נגד האצולה. מטרה זו הושגה במלואה. לאחר שערער אלפונסו את אמונו של המלך בדון פדרו, הוכרז זה האחרון כבוגד במלכות ונהרג בתגרה עם חילות המלך.

הייתה זו שנת 1449, שנת הפרעות ביהודי ליסבון, שבה מצא דון פדרו את מותו בשדה הקרב. ממאורע הטיל צל כבד על ההיסטוריה העתידה של פורטוגל, והייתה לו השפעה מכרעת על גורלם של היהודים באותה ארץ. במשך יותר משלושים שנה אחר 1449 היה בית בראגאנצה בעל השפעה המרובה ביותר בפורטוגל. כשהוכרע באופן זה המאבק הפנימי בממלכה. לא היה אברבנאל הצעיר יכול לשער, שעלייתו ונפילתו שלו בפורטוגל תהיינה קשורות ללא הפרד בעלייתם של ונפילתם של בני בראגאנצה.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

    דון יצחק אברבנאל

            לימודים וניצני יצירה ספרותית

תקופת מלכותו של אלפונסו החמישי נחשבת לתקופת פריחה בתולדות יהודי פורטוגל, ובהערכה זו יש אמת מרובה. אף על פי כן תהיה זוועות לקבוע שעם עלייתו של אלפונסו לשלטון חל שינוי יסודי במעמדם של היהודים. התרשלותו של הכתר באכיפת חוקים נגד היהודים נראתה לעין מראשית שלטונו של אלפונסו, אך לא ארכו הימים ורישול זה עורר עליו את מחאתו היעילה של הקורטס.

ב 1451, בקורטס שנתכנס בסַנטארֶם, חידשו את החוקים שחייבו את היהודים לשאת תו הכר ואסרו עליהם לדור מחוץ לתחומי שכונתם.

חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן שעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים. חוקים דומים הוצאו מזמן לזמן בעשור שלאחר המועד הנזכר, ורק בשנים שלאחר מכן חש עצמו אלפונסו חזק די הצורך כדי להתעלם מעמדת הקורטס לגבי שאלת היהודים.

כתוצאה מכך אפשר לחלק את מלכותו הארוכה של אלפונסו מבחינת עמדתה לגבי היהודים לשתי תקופות שוות בקירוב, הראשונה, שנמשכה עד אמצע שנות השישים, שבה עדיין הייתה מדיניותו של פדרו בתוקפה, אף כי יעילותה נתמעטה בהדרגה, והשנייה, שנמשכה עד מותו של אלפונסו, שבה ניהל המלך בגלוי מדיניות פרו יהודית גמורה והחלטית.

אף על פי שבתחילת מלכותו תמך אלפונסו רשמית בחקיקה שהייתה עוינת ליהודים, לא נעלם ודאי יחסו השלילי לחקיקה זו מעיניהם של ראשי היהודים בפורטוגל. הבולט בין המנהיגים אלה באותם הימים היה דון יצחק . טמנם אין עדויות ברורות על פעילותו, אך גם מן החומר הדל העומד לרשותנו ברור, שלפחות בשנות השישים היה דון יהודה אישיות ידועה ורבת השפעה, וכן שעמד בראש הקהילה בפורטוגל. מאחר שדון יהודה לא נודע כרב או כמומחה למקצועות היהדות, יש להניח שזכה למנהיגותו בגלל מעמדו החברתי והמדיני, וביתר בירור, בגלל יחסיו עם החצר.

אבל פיתוח קשרי ידידות עם חצר המלוכה לא היה אפשרי באותו זמן, אלא אם כן נסתייע על ידי הדוכס בראגאנצה, שהייתה לו השפעה מכרעת על המלך והיה גם הכוח הראשי במינהל. מעובדות אלו רשאים אנו להסיק, שהידידות המיוחדת שציינה, כפי שנראֶה, את יחסיו של דון יצחק בשנים מאוחרות יותר עם נסיכי בית בגאראנצה, הייתה המשך למערכת יחסים משפחתית, שאביו, דון יהודה, התחיל מפתח בימי הדוכס הראשון של באראגנצה.

כבנו של חצרן יהודי אדיר כוח הורגל יצחק מילדותו לבקר ב " היכלי מלכים ונסיכים, וחינוכו הותאם לשכבה החברתית שעמה נמנתה המשפחה. ועם זה גם נועד להכשירו בבוא העת לרשת את תפקידיו של אביו. היו אלה הימים שבהם חדרה תרבות הרנסנס לתוך פורטוגל מכמה צדדים, ועם נושאי דגלה התקיפים ביותר של התנועה החדשה נמנו אנשים ממשפחת המלוכה.

דון פדרו היה איש רנסנס מובהק, והוא הדין במלך, אלפונסו החמישי. לימוד הלטינית והקלסיקנים הרומיים היווה, אפוא, חלק מחינוכו של אברבנאל. התמצאותו בכתביהם של ההיסטוריונים והוגי הדעות המדיניים, ובכללם יוצרי תורות המוסר של רומא, התמצאות שניכרת היטב בכתביו, באה לו, אפוא, בירושה מאותם הימים, והרושם שהטביעו אלה, בייחוד סנקה וקיקֶרו, על התפתחותו הרוחנית, היה עמוק ובלתי נמחה.

יתר על כן, ידיעותיו בלטינית אפשרו לו גם להעמיק, כשנטתה מגמת חשיבותו מתחומי הרנסנס, בכתביהם הסכולסטיקנים הנוצריים של ימי הביניים ובחיבוריהם של אבות הכנסיה.

המחצית הראשונה של המאה ה-15 עֵדה הייתה לא רק לריבוי העניין בקלסיקנים אלא גם להתקדמות ניכרת וחשובה בספרותה הלאומית של פורטוגל. רוחה המוגברת של הלאומיות הפורטוגלית ביקשה לה ביטוי בלשון הלאומית ופיתחה צורות ספרותיות מעודנות שזכו להערצה כללית. לא עברו ימים רבים והשירה הלירית של פורטוגל נחשבה למעולה בכל רחבי חצי האי, ובו בזמן הגיעה אמנות הכתיבה ההיסטורית בפורטוגל לשכלול יחיד במינו. הייתה זו התקופה של פֶרנאן לופֶס, הידוע כ " אבי ההיסטוריה הפורטוגלית, שחיבוריו ההיסטוריים נמנים בדרך כלל עם המעולים שבספרי הקורות האמנתיים ונוסכי ההשראה של ימי הביניים.

אברבנאל ודאי הכיר  אישית את לופס, מזכירו של האינפאנטה פרננדו, שעמו קיים דון יהודה קשרים הדוקים, ויש מקום להניח שלופס וחיבוריו ההיסטוריים עוררו באברנאל את העניין הרב בהיסטוריה, שהוא מגלה לעתים קרובות כל כך בכתביו. בדומה לשאר בני מרום העם של פורטוגל, ודאי שאף יצחק, וגם הגיע, לידיעה יסודית בפורטוגלית, ואין ספק שגם שלט במידה דומה בקסטיליאנית.

מסקנה זו מתבקשת משתי העובדות הבאות, הוא היה בן למשפחה בעקרה מקסטיליה, והקסטליינית  הייתה לשון מקובלת בחוגי המשכילים והברונים של פורטוגל. הואיל והיסטוריונים היו באותו זמן ראשי מייצגיה של הספרות הקסטיליינית, אים ספק ששליטתו בלשון הקסטיליינית תרמה אף היא לידיעותיו הכללית בהיסטוריה ולפיתוח השקפותיו ההיסטוריות.

 לטינית, פורטוגלית וקסטיליינית היו, אפוא, שלוש הלשונות האירופיות שהיו שגורות בפיו ובכתיבתו של דון יצחק אברבנאל. אולם ספר אם הצטיין באחת מהן משהצטיין בעברית, שהרי משחר ימיו גילה שליטה בעברית, שאינה רק מפתעת בחיותה וביופייה, אלא מעידה גם בקיאותו בחיבורי כל התקופות של הספרות העברית.

יתר על כן, בעברית ודאי קיבל את הכשרתו הבסיסית בכל המקצועות שהיוו את תוכנית הלימודים שלו. תוכנית זו כללה, בהתאם למסורת שהיית רווחת בין משכילי היהודים בזמנו, לא רק את לימוד חיבוריהם של גדולי הפילוסופיה היהודית, אלא גם את לימוד התורות של קודמיהם היוונים והערביים, ביחוד של אריסטו, אבן רושד ואבן סינא.

כמו כן כללו לימודיו את מדעי הטבע, כלומר רפואה ואצטגנינות. בכתביו מגלה אברבנאל ידיעה בתיאוריות רפואיות שהיו מקובלות בזמנו, וכן הכרות עם יסודות האסטרולוגיה, מקצוע שהיה קשור באותו זמן ברפואה, ונחשב בפורטוגל למדע שאין עליו עוררים. אולם אברבנאל לא נועד להיות רופא או אסטרולוג. על פי טבעו היה תיאורטיקן וסופר, וכושרו האינטלקטואלי וכן כישרון הכתיבה שלו התגלו במלואם בחיבורו הפילוסופי הראשון, שכתב ודאי כשהיה רק קצת למעלה מבן עשרים.

הייתה זו מסה שנקראה " צורות היסודות ", ושמה הולם את תוכנה. במסה זו ביקש אברבנאל לקבוע את הצורות, או בעצם את התכונות המהותיות של היסודות, אש, מים אוויר ועפר, שמהם מורכב לפי אריסטו, העולם הארצי. אין בו בחיבור זה שום דבר שמעיד על השפעתה של איזו השקפה דתית או אפילו על עניין בהשקפות דתיות. אנו מוצאים בו את הכלל של אריסטו המוצג כמושכל הראשון, " אין הטבע עושה דבר ללא מטרה ", הטבע : לאלוהים אין שום זכר. אין שום ציטוט מן המקרא, ובעצם גם לא משום מקור דתי יהודי. הפילוסופיה מוצעת כאן בצורתה היוונית הטהורה, פילוסופיה מבוססת לא על דוגמה דתית, אלא על היגיון קר, הֶקשים  והסתכלות.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

בנעוריו ודאי השתעשע אברבנאל בשאיפה להעמיק בלימוד הפילוסופיה ולמצוא תשובות לפחות לאחדות מן החידות, שהפילוסופים הגדולים לא הצליחו לפותרן. בעיות אלו הקסימו אותו, ובמשך זמן ניכר היה לימוד הפילוסופיה העיסוק האהוב עליו ביותר. אך לבסוף באה ריאקציה. ככל שהשתקע בפילוסופיה כן נוכח שהמשימה גדולה מכפי יכולתו, ויותר מזה, שהיא גדולה מכוחו של אדם.

הוא ראה את הסתירות, הפקפוקים והמגבלות המציינים כל תורת פילוסופית, ובא לכלל מסקנה שהפילוסופיה היא במידה מרובה תרגיל סרק בדיאלקטיקה. עם זה היה מטבעו חדור צמא לאמת, צמא שהפילוסופיה, שהייתה חסרת אונים לרוותו, היה אף על פי כן בכוחה להגביר אותו, ובדומה לרציונליסטים אחרים שהתאכזבו ממנה, פנה אל הדת ולהשקפות של מסתורין.

ואולם תהה זו טעות לחשוב ששינוי זה בתחומי חשיבותו נבע אך ורק מאכזבה אינטלקטואלית, שהרי רק לעתים רחוקות המיסטיקה היא פרי של תהליכי חשיבה בלבד. בדרך כלל משקפת הסטייה מן הרציונליזם ביקוש פתרונים לבעיות אישיות או קיבוציות דוחקות, שדרכי החשיבה ההגיוניות המקובלות אינן מסוגלות להציע. משום כך המיסטיקה היא, בדרך כלל, תוצר של המנזר, או של חברות מדוכאות ומעונות, ולא של נסיבות נוחות ומשביעות.

אין יסוד רב להניח שנטייתו המיסטית של אברבנאל נבעה מאיזו אכזבה אישית או מאי סיפוק רגשי. ידיעתנו על חייו האינטימיים של אברבנאל אמנם רחוקה משלמות. אף על פי כן ידוע לנו שהתחתן בגיל צעיר למדי, שבנו בכורו והודה נולד, כנראה, לקראת סוף שנות החמישים של המאה ה-15 – כלומר, כשהיה אברבנאל בן 22 – ותוך שנים אחדות לאחר מכן נעשה גם אב לבת אחת ואולי שתיים.

כמו כן יודעים אנו מכמה רמזים בכתביו, שהתענג על חברתם של בני משפחתו, ושהיה, משהגיע למלוא בגרותו, שקוע עד צוואר בעסקם. אדם מאושר בחוג משפחתו, חדור נטיה חזקה ליוזמות מסחריות, ונוסף על כך עשיר היודע להעריך את ערכי תחומי החיים, כמו שהייה אברבנאל באותם הימים, ספק אם היה מסוגל להרהורים בעלי אופי מיסטי. אולם היה גורם חברתי שהפנה את אברבנאל אל המיסטיקה, ואותו אפשר לגלות בנקל.

אף על פי שגדל בעושר ובכבוד, אין לשכוח שיצחק אברבנאל היה בן למשפחה שנמלטה מקסטיליה, שילדותו עברה עליו בימי דוארטה ודון פדרו, ושהגיע לפרקו בראשית מלכותו של אלפונסו, כשהמדיניות האנטי יהודית של קודמיו עדיין הייתה שלטת בפורטוגל. זכרונות משפחתיים מרים מן העבר ובאיבה שהקיפה את חיי היהודים בצעירותו ודאי הטביעו את חותמם בנפשו הרגישה, שביקשה להבין את ה " מדוע " וה " כיצד " בסוד סבלו וקיומו של עמו.

כמו כם קרוב לוודאי, שבהשפעתה של ספרד נעשתה פורטוגל במאה ה-15 בית גידול למיסטיקה יהודית, וכמו אצל שאר המיסטיקנים היהודיים סובבה חשיבתו המיסטית של אברבנאל על ציר הפתרון של הבעיה היהודית. יתר על כן, נוסף על ההשפעה שהשפיעו על אברבנאל בעלי ה " מסתורין " בין הוגי הדעות היהודיים, יש לציין את ההשפעה הכללית של הספרות היהודית האנטי פילוסופית, שצברה עוצמה ונעשתה תוקפנית מאז הפורענות של 1391 בספרד. נראה שלחיבוריהם של אחדים מנציגי ספרות זו, דוגמת עלאמי ואבן מוסא, היה חלק בשינוי ההשקפה הקיצוני של אברבנאל.

שינוי זנ נראה לעין בחיבורו השני של אברבנאל, " עטרת זקנים " כשכתב ספר זה כבר פותחו היסודות של תפיסת עולמו. כל הנושאים העיקריים של יצירותיו המאוחרות נדונים בעבודה קצרה זו של מושג האלונים המשמעות הנבואה. בחיבורו זה מבטא אברבנאל לראשונה את הערצתו למקובלים, " חכמי האמת " ואת הביקורת שלו על הפילוסופים " ההולכים בחושך "

התקפתו על הפילוסופים כוונה בראש וראשונה  אל ראשי המדברים בתחום זה, אריסטו ואבן – רושֶד, כמו גם אל נושאי דגלה בתוך היהדות ומחוצה לה. הפילוסוף היחיד היוצא מן הכלל, שמהשפעתו לא יכול היה דון יצחק להשתחרר, היה הרמב"ם. אף על פי שהערצתו העזה לרמב"ם נתלוותה בגילויים של ביקורת חריפה, הרי מכוח עניינו המתמיד ברמב"ם נשאר אברבנאל קשור לפילוסופיה בכללה עד סוף ימיו.

אולם תשומת לבו הייתה מרוכזת בעיקר בנביאים, שאת שלמות תורותיהם העמיד בחיבורו השני כניגוד לחסרונותיהם הברורים של הפילוסופים. מתן פירוש לנביאים, גילוי עומק חוכמתם וגדולתם, אלה הפכו להיות אדיר חפצו.

תוכניתו לכתיבת פירוש על חמשת ספרי התורה קדמה למעשה לכתיבת ה " עטרת ", אלא שעד מהרה הוכרח לנטוש תוכנית זו. באמצע שנות השישי למאה ה-15, כשכתב את " עטרת ", עדיין היה אביו דון יהודה בחיים, אך לא במבחר שנותיו, ומעט-מעט ודאי קיבל עליו דון יצחק את האחריות לעסקי המשפחה במקום אביו המזקין.  מפעליהם העסקיים של בני משפחת אברבנאל היו מרובים ומסועפים. הם כללו מוכסות, בנקאות ויבוא רב ממדים מפלנדריה, והצריכו דריכות והשגחה מתמדת.

כל פינו חיי ההגות את מקומם לחיים של פעילות עסקית, ואברבנאל הוכרח לצמצם את תוכניותיו הספרותיות לכתיבת פירוש על ספר דברים בלבד. ואולם במשך תקופה ארוכה נשאר אפילו יחבור זה בלתי גמור, ובאיגרת שכתב ב-1472 אנו מוצאים אותו מתחייב כי משעה שירווח לו מעט ויהיה לו סיכוי לשוב לעבודה ספרותית, לא ינוח ולא יישן, עד שישלים את המלאכה וימלא את המשימה. אך שלוות הנפש עדיין רחקה ממנו, מכיוון שבאותה שעה שבה נדר אברבנאל את נדרו הנזכר רותק יותר ויותר את הרשת הסבוכה של עסקי כספים וענייני פוליטיקה.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

                     בשירות המלך.דון יצחק אברבנאל

המחצית השנייה למלכותו של אלפונסו החמישי, הייתה תקופה של שיגשוג ליהודי פורטוגל, ביחוד לדון יצחק, הכישרון המשפחתי לעסקי כספים ומסחר נחשף בו עכשיו בצורה בולטת, והשניות המוזרה שעתידה הייתה לאפיין את חייו הופיעה בו לראשונה בבהירות משכנעת, כשהסופר הפילוסופי גילה כשרון גדול לעסקים  ולצבירת הון.

יוזמותיו הכספיות ודאי הביאו אותו עד מהרה להתקשרות עם ידידיו הנוצריים של אביו, אנשי החצר של אלפונסו החמישי, וההתפשטות פעילותו הכספית וקשריו עם האצולה הרימו את קרנו בקרב היהודים. ב 1472, באותה שנה שבה נתן ביטוי לתשוקתו להתפנות מעסקיו כדי להשלים את פירושו לספר דברים. כבר היה לו מעמד של מנהיג בין יהודי פורטוגל וגם פעל כנציגם המדיני בחצר המלוכה.

בגלל תכונותיו ונטיות נפשו, ובהשפעת השראתו של אביו, ודאי נתפתחה בו מראשית בגרותו תחושה של אחריות לאחיו ובני עמו. הטיפול בבעיות שהטרידו את יהודי פורטוגל סיפקו לו הזדמנויות להכשיר את עצמו למילוי תפקידי הנהגה. איגרתו של אברבנאל בשנת 1472 אל יחיאל מפיזה, שעמד בראש בנק יהודי גדול באיטליה, התעודה העיקרית המאפשרת לנו להציץ אך פעילותו באותם הימים, כבר מעידה על טיבו של אברבנאל המנהיג, כפי שעתיד היה להופיע ברבות הימים.

הבעיה שתבעה את פתרונה באותה שנה נגרמה על ידי מסע המלחמה של אלפונסו בצפון אפריקה בשנת 1471. עם כיבוש מבצר ארזיליה שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי נפלו יהודי המקום, כמאתיים וחמישים במספר, בידי הכובשים ופוזרו כעבדים בין שועי פורטוגל. שעבודם של שבויי מלחמה היה ממנהגי הזמן, אך ליהודים היה מנהג משלהם, לפדות את אחיהם מחרפת העבדות.

יהודי פורטוגל התארגנו לפעולה, ודון יצחק נבחר  עם עסקן נוסף לעמוד בראש שניים-עשר איש, שעליהם הוטלה המשימה של שחרור המועמדים לעבדות. עצם התופעה שיהודים רבים כל כך נדונו לדיכוי והשפלה של עבדות, בעוד נשיהם צפויות לסכנת התעללות וילדיהם לחיי רעב וקלון זעזעה אותו עד עומק נפשו.

המחשבה שבני עמו, עם ה' , שרויים בבית עבדים גרמה לו צער כבד מנשוא, והוא אזר את כל כוחותיו לחלצם מצרתם. במשך שישה חודשים, כל הוא מספר לנו, נסע ברחבי הארץ, ביקר במקומות שבהם רוכזו היהודים המשועבדים ונשא ונתן על שחרורם עם אדוניהם, שלפעמים הכבידו את תביעותיהם או הפריזו בהן.

כשהושלם סוף-סוף מעשה הישועה במחיר רב של למעלה מ-10000 דובלונים של זהב, ביקש אברבנאל לדאוג לניצולים ולשיקומם במקומות שבחרו ליישובם. הטיפול שלו ביהודים מצפון אפריקה אלה, שלא יכול היה אפילו לשוחח עמם מפני שלא ידע את לשונם, נותן לנו דוגמא ממסירותו של אברבנאל לעמו, ועם זה הוא מגלה לנו את רצונו החזק ואת תחושת האחריות העזה, האישית כמעט, שחש לגבי רווחתם של אלה שנמסרו לטיפולו. כל אלו הן תכונות של מנהיגות מסורה ואחראית, ובו בזמן נתגלעה בעיה נוספת, שלא רק חשפה תכונות אלו, גם העמידה אותן במבחן, וגילתה את כישרונו הדיפלומטי.

אין אנו יודעים מה טיבה של בעיה זו, אך נראה שקשורה הייתה במאורעות רציניים שסיכנו את זכויותיהם של יהודי פורטוגל. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, באה ההתקפה על היהודים מצד הכנסייה, שהרי נראה היה ליהודי פורטוגל כי תידרש להגנתם התערבות של האפיפיור. לצורך זה השתמש אברבנאל בידידותו עם ז'ואן סֶזירה, מלומד מאנשי חצרו של אלפנוסו החמישי, שנשלח באותו זמן על ידי המלך כדי לברך את האפיפיור סיקסטוס הרביעי על היבחרותו לכהונתו הרמה.

לאיש זה, שאברבנאל מתאר אותו כידיד גדול וטהור לב של היהודים, הדורש תמיד את שלומם ואת טובתם, הגישו יהודי פורטוגל תזכיר, אך נראה לאברבנאל שיגן על עניינם של היהודים לפני סיקסטוס הרביעי, אך נראה שהתנה את קיום הבטחתו בשמירת סוד מוחלט, ואסור היה שהעניין ייוודע אפילו לשולחו השני של אלפונסו, גון לופה דה אלמֶידה, שהיה ראש משלחת.בהזדמנות זו כותב אברבנאל לידידו יחיאל, איל ההון מפיזה, ומבקש ממנו לא רק לנהוג עם סֶזירה במידה מיוחדת של אדיבות וכבוד, אלא גם להושיט לו כל עזרה והדרכה שאולי יזדקק להן בעודו באיטליה.

" אם מצאתי חן בעיניך, אדוני ", הוא מוסיף, " דבר נא באוזני האנשים האלה – ז'ואן סֶזירה ולופה דה אלמידה – ואמרת שאדוננו המלך אלפונסו החמישי, זוכה בכל מקום לשבח ולתהילה על היותו עושה משפט וצדקה לכל עמו, ובכלל זה על מנהגו להסביר פנים היהודים. ועוד הוסיף לומר שממשלה כזו מרבה רווחה בארץ, ועל ידי כך היא גם מרוממת את קרנה מחוץ לה. חשוב שתאמר את כל זה כדי ששני השלוחים הללו יבואו לכלל הכרה, שאנו, היהודים, יש לנו בכל מקום בני אדם מרובי השפעה, היודעים נכונה את כל המתרחש והנוגע למצב אחיהם.

ב-1472, כשכתב אברבנאל איגרת זו המרמזת על הקשרים המצוינים שהיו לו עם מקורביו של אלפונסו, עדיין לא ביסס לו, כפי שנראה לנו, מעמד של איש חצר. כשהוא מתאר את אלפונסו החמישי ליחיאל, אין הוא מציין שהיו לו קשרים כאלה. אי אפשר להשיב בוודאות על השאלה אימתי קנה לו אברבנאל מעמד קבוע בחצרו של אלפונסו החמישי. אולם יש יסוד להניח שעלייתו  למעמד כזה אירעה בין 1472 ל-1475. יתכן שנכנס לחוג מקורביו של אלפונסו זמן קצר לאחר שכתב את איגרתו ליחיאל, ומאז גברו בהתמדה הן ידידותו עם המלך והן השפעתו בחצר.

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

אלפונסו היה אדם בעל רצון חזק, להט מוסרי, התעניינות אינטלקטואלית בתחומים שונים ידידותי. אף על פי שכמה מן ההיסטוריונים החדשים מתחו בירוקת על שלטונו כמלך, היו כישוריו כשליט נכבדים למדי. לדבריו של דון יצחק, היה האיש מלך גיבור, עושה חסד ומשפט, סר מרע ודורש טוב לעמו, ועם זה חכם במועצות ההנהגה.

שיטת פעולתו של אלפונסו החמישי בתחום מדיניות הפנים הייתה זהה עם זו של סבו, ז'ואן הראשון. הוא נטש כליל את מדיניותם של דודו ואביו נגד האצולה כבלתי מעשית ובלתי רצויה, ובדומה לז'ואן לא היסס כלל להבטיח לעצמו את נאמנותם של הברונים הגדולים בהעשירו אותם על חשבון נכס המלוכה.

ולבסוף, כשעמד בפני הבעיות הכספיות שהיו תוצאות ישירה ממדיניות זו, פתר אותן בהצלחה, שוב בדומה לסבו, על ידי פיתוח המשאבים המסחריים של הארץ והרחבת זכויותיהם של היהודים.

על מדיניותו הידידותית כלפי האצולה וכל העניין המיוחד שהיה לו בפיתוח הסחר יש להוסיף, כאחד מן הקווים שאפיינו את מלכותו, את מדיניות ההתפשטות שלו מעבר לים. כמי ששאב כקודמיו – ז'ואן, דוארט ופדרו – השראה מן התיאוריות של דודו, הנרי הנַוָט, הרבה לתמוך בחקר נתיבי הים, שהיה מכוּון לדילוי דרך חדשה להודו וכבר הנחיל לפורטוגל נכסים חשובים.

בשנת 1455 גילו ימאים פורטוגליים, שחתרו דרומה לאורך חופה של אפריקה, את גיניאה, שממנה הפיקה פורטוגל לא רק כמויות ניכרות של זהב, אלא גם מיצרך שהיה חשוב לחקלאותה : שפע של עבדים שחורי עור.

מפעלותיה הימיים הגדלים והולכים של פורטוגל והצורך להגן על סחר העבדים המתרחב שלה חייבו אותה לרכוש לה בסיסים לאורך החוף האסטרטגי של צפון מערב  אפריקה. לפיכך החליט אלפונסו לחדש את הנסיונות שלא הוכתרו בהצלחה מרובה בימיהם של אבותיו, לכבוש את אנג'יר ואת עמודת המגן שמסביב לה.

בשנת 1471, לאחר ששיגר לצפון אפריקה שלושה חילות משלוח גדולים, ראה סוף-סוף את התגשמות מטרתו, אך במחיר כבד. את עיקר ההוצאות של מסעות המלחמה הללו נשא הכתר. כתוצאה מכך גבר הצורך שלו בכסף ונוצרה סיבה נוספת למדיניות כלפי היהודים, שעשויים היו לסייע באספקתו על ידי פעילותם המסחרית.

אותו טעם נתגלה אף ביתר תוקף במהלך מלחמתה הבאה של פורטוגל עם קסטיליה 1475 – 1479. מחמה זו דלדלה את כל משאביו של הכתר, ובמהלכה, כמו גם אחריה, ודאי הסתייע אלפונסו במידה מרובה בכספים ובייעוץ שסיפקו לו היהודים.

אף על פי כן נטעה אם נניח שיחסו הידידותי של אלפונסו ליהודים נבע אך ורק ממדיניות הפנים והחוץ שלו. אפשר להניח שהאינטרסים של הכתר היוו את שיקוליו הראשונים במעלה בקביעת עמדתו כלפי היהודים. אך שיקולים אלה , ואין להתעלם מכך, נסתייעו בסבלנותו המושרשת של אלפונסו בענייני דת, שהייתה בלתי רגילה בזמנו.

שני מסמכים מעידים בבירור על עמדתו זו של המלך. הם כלולים בספר קורות מן הזמן ההוא, ויתכן שמחברו של אותו ספר ייפה אותם במידה ניכרת, אך הם משקפים בלי ספק את עמדתו של אלפונסו בפולמוסים הדתיים של זמנו. בדומה לשאר המלכים שמשלו בימי הביניים בחצי האי האיברי, התעוררה סקרנותו לגבי טיב הבעיה שנתגלמה במצבם ובמעמדם של היהודים, וברוב עניין הקשיב לוויכוחים דתיים שנערכו בין יהודים ונוצרים.

לשם סיפוק סקרנותו האינטלקטואלית, ולא כדי לעורר את היהודים להמיר את דתם, פנה לפעמים אל היהודים בשאלות נוקבות בנוגע לתוקף עקרונותיהם. מאחר שרק לעיתים רחוקות נתקררה דעתו על־ידי התשובות שקיבל מהם, הבין שאי־אפשר או קשה מאוד לדחוס עניינים שבאמונה לתוך נוסחות הגיוניות. מספרים עליו שפעם אחת, בשעת ויכוח בין נוצרי ויהודי, חיווה את דעתו שעל־פי שורת ההיגיון אין שום צד יכול להוכיח את אמיתותה של עמדתו. ועוד מספרים עליו שבאותה הזדמנות הצהיר ש״היהודים עתידים לקבל שכר מאלוהים, לפי שכוונתם היא לשמים.״ כשהמתווכח הנוצרי טען כנגדו שאין היהודים

מדברים ברוח זו על נוצרים, השיב המלך שהנוצרים סובלנים הרבה פחות כלפי היהודים, והוסיף שעמדתם של שני המחנות אינה מפתעת אותו, שכן ״אין הדתות קיימות אלא בדמיונו של האדם״.משמעותו של משפט זה לא ניתנה לסילוף: הדמיון, ולא ההיגיון הצרוף, הוא שקובע את עמדתו של אדם כלפי כל דת שהיא.

איש כספים ומדינאי – דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

רוחב־דעת וסובלנות כגון אלה לא היו חיזיון נפרץ בימי־הביניים, ־בבחינה זו, כמו מבחינות אחרות, היה אלפונסו אדם בלתי רגיל. הוא הצטיין ביחוד בכנותו, ושימש דוגמה יחידה במינה של מלך שפקד על סופר קורותיו הרשמי שלא לכתוב את תולדות מלכותו בעודו בשלטון.

מלך כזה, שבמדיניותו הבסיסית נטה חסד ליהודים ושהשקפותיו לא עוצבו על־ידי דעות קדומות, לא נרתע מלכלול יהודים בין אנשי חצרו. ואכן, דון יצחק לא היה החצרן היהודי היחיד: השפעה מרובה נודעה גם לשני האחים יחיא: גדליה, שהיה רופאו של אלפונסו, ויוסף, שהיה יועץ רם דרג. אברבנאל ודאי מצא חן בעיני אלפונסו במיוחד, לא רק בשל כשרונותיו המרובים, אלא גם בשל יושרו האינטלקטואלי ולמדנותו העצומה. שכן אלפונסו, חוץ ממה שהיה פטרון של הספרות, היה גם אספן ספרים ומלומד חריף שכל. אין ספק שכל התכונות הללו הביאו להתפחותה של אותה אינטימיות בין אלפונסו לאברבנאל, וגרמה לזה האחרון להגות כלפי המלך לא רק הערצה אלא גם רגשי חיבה.

אולם היה גורם נוסף שסייע לבצר את מעמדו של אברבנאל ותרם לעליית השפעתו בחצר המלכות: יחסיו עם הנסיכים לבית בראגאנצה.

ב־1461 מת הדוכס הראשון של בראגאנצה, ואת תוארו ומעמדו הוריש לבנו פרדיננד. אופיו של נסיך זה משתקף בעובדה, שסירב לקחת חלק בקנוניות של אביו נגד דון פדרו, ואפילו התנגד להן בגלוי. הואיל וב־1454 עמד המלך אלפונסו עצמו על טעותו בהערכת העוצר המנוח, לא נזקפה עובדה זו לגנותו של פרדיננד אלא לזכותו דווקא. ההשפעה שרכש לו הדוכס פרננדו בחצר המלוכה עלתה אפילו על זו של אביו, ועם בניו של איש זה – ובלי ספק גם עמו – קשר אברבנאל קשרי ידידות עמוקים.

סימן ראשון לידידות זו אנו מוצאים באיגרת תנחומים שכתב אברבנאל לרוזן של פארו, אחד מארבעת בניו של פרדיננד, לרגל מות חותנו, הרוזן אודמירה. חיבה עזה שררה בין הרוזן המנוח והרוזנים החיים, ומעניין לציין שהרוזן של פארו שיגר בימי אבלו מכתב אל אברבנאל, שבו הביע את יגונו על מות חותנו עוד קודם שקיבל את איגרת תנחומיו של אברבנאל – דבר, שלא יכול היה לקרות אלמלא התקיימו ביניהם יחסי קירבה מיוחדים. מתשובתו של אברבנאל אנו למדים שידע על פרטי היחסים בין הנסיכים – פרטים שיכלו להיות נהירים רק לידיד קרוב מאוד. האיגרת נכתבה בתחילת שנות השבעים – כלומר, קודם שאברבנאל ביסס אה מעמדו כחצרן, ולא נפריז אם נניח שאברבנאל חב תודה על מעמדו בחצר לנסיכים של בית בראגאנצה.

בני בראגאנצה היו האצילים העשירים ביותר בחצי־האי, ונכסי הקרקע שלהם היו עצומים. אין אנו יודעים איזה שירותים סיפק להם אברבנאל בניהול אחוזותיהם הכבירות, אך ודאי מילא כמה תפקידים חיוניים, כי ידוע לנו שגמלו לו ביד רחבה. הוא עצמו נעשה בעל אחוזות רחבות ידיים, שאחדות מהן נפלו מן הסתם בחלקו כמתנות מידידיו אסירי־התודה ונדיבי הלב. נראה שגם כשפעל בשירות המלך הוסיף אברבנאל לייצג בתחומים מסוימים את ענייניהם של נסיכי בראנגאצה.

אולם מכל נסיכיה של משפחה זו פיתח אברבנאל קשרי ידידות אמיצים ביותר עם פרדיננד 11, בנו בכורו של הדוכס. היחסים ביניהם הגיעו לדרגת קירבה גדולה כל כך, שמקובל היה על הכול, שפרדיננד לא היה יוזם שום פעולה חשובה בלי שנמלך באברבנאל. משנעשה פרדיננד 11 באפריל 1478 – אחר מות אביו, פרדיננד 1 – הדוכס של בראגאנצה, ודאי עלה כתוצאה מכך גם מעמדו של אברבנאל, שהרי מעולם לא זכה בית בראגאנצה להשפעה מרובה כל כך בחצר המלכות כאותה שנהנה ממנה בימיו של נסיך זה. בשנים ההן(1481-1478) – שנותיו האחרונות של אלפונסו v – הגיע גם אברבנאל למרום השגיו ולשיא יוקרתו.

יש לזכור שקדמה לשנים אלו המלחמה עם קסטיליה – מלחמה, ששיקעה את הארץ במשבר מסוכן, מדיני וכלכלי כאחד. אין בידנו ידיעות על עמדתו של אברבנאל באותה תקופה גורלית של הסיכסוך בין פורטוגל וקסטיליה, פרט למה שנוכל ללמוד בדרך ההקש מגילויי דעת בודדים בכתביו. באחד מאלה מותח אברבנאל ביקורת על מלחמות־התקפה, שאין בהן, לדעתו, לא חוכמה ולא תועלת. מלחמות כאלו, טוען הוא, לא די שאינן נושאות ברכה, אלא צפויות הן להמיט אסון על התוקפן, גם כשמתחילה הוא נראה חזק הרבה יותר מן האומה המותקפת על־ידיו. דומה שזה היה מצבה של פורטוגל ערב המלחמה, ואפשר מאוד שביקורתו של אברבנאל משקפת לא רק דעות שגיבש בדיעבד לגבי התנפלותה של פורטוגל על קסטיליה (בלא התגרות קודמת מצד זו האחרונה), אלא גם את יחסו לסיכסוך בזמן תיכנון ההתקפה. יכולים אנו להסיק מסקנות לגבי עמדתו של אברבנאל באותו זמן גם מעמדת פטרונו, הדוכס של בראגאנצה (פרדיננד 1), שהתנגד לתוכניתו של אלפונסו לכבוש את קסטיליה, מאחר שראה בה הרפתקה מסוכנת שלא תוכל להסתיים בהצלחה.

איש כספים ומדינאי-פורטוגל : מקלט מאושר – בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

אין אנו צריכים להניח, שאם נקט אברבנאל עמדה זו באותה שעה, כפי שמתקבל על הדעת, העלה עליו על־ידי כך את רוגזו של המלך. כי למרות חילוקי הדעות שהתפתחו בין המלך ונסיכי בראגאנצה בנוגע למלחמה, עמדו אלה האחרונים לימינו של המלך במשך כל תקופת הסיכסוך: וכשהתברר הקף כשלונה של פורטוגל, שבגללו פרש המלך מן השלטון ופינה את מקומו לבנו, השתדלו בני בית בראגאנצה להניאו מצעד זה, שנעשה מתוך ייאוש ודיכאון, ועמדו על כך שישוב ויטול את רסן השלטון בידיו. נכונותה של עמדתם בראשית המלחמה, ונאמנותם לאלפונסו במהלכה, חיזקו עוד יותר את השפעת בני בראגאנצה על המלך, ומותר לנו להניח שחיזקו גם את השפעתו של אברבנאל, יועצם הראשי. לאמיתו של דבר גברו אמונו של המלך באברבנאל והכבוד שרחש כלפיו עד כדי כך, שאברבנאל נעשה היועץ שהמלך בטח בו ביותר – ולא בענייני כספים בלבד. לאברבנאל, שהתרשם מעליית השפעתו, היתה ההרגשה כאילו הוא מהלך, בדומה לדניאל בימי קדם, בהיכל מלכי בבל.

יתר על כן: לאברבנאל לא היו אלו רק שנים של גדולה מדינית, אלא גם של רוב עושר ואושר. על עוצמת עושרו יכולים אנו לעמוד מן העובדה שבמלווה של שנים־עשר מיליון ריאל, שקיבל הכתר אחר המלחמה עם קסטיליה (1480) מקבוצה של נוצרים ויהודים, היה חלקו של אברבנאל למעלה מעשירית: וכשאברבנאל עצמו מדבר על הונו הוא קובע בגאון שהוא עולה בהרבה על כל נכסיהם של אבותיו. ודאי רוָה נחת גם ממשפחתו שמנתה עכשיו שלושה בנים, יהודה, יוסף (נולד ב־1470) ושמואל (נולד ב־1473), שהצטיינו בחריפות שכלם ושניים מהם עתידים היו לקנות להם שם תהילה לאורך ימים. ומה שסייע לשיפור מצב רוחו: הארץ זכתה שוב בשלום, ואף־על־פי שאברבנאל מוטרד היה עד מאוד על־ידי בעיות כלכליות שהעיקו על פורטוגל, עלה בידו להתרכז, לפחות במידת־מה, בעבודה ספרותית ומחקרית. באותם הימים הרחיב את עיוניו בתנ״ך והניח את היסוד לפירושיו לנביאים ראשונים, שעתיד היה לכתוב אחר שנים אחדות. מסתבר שבאותו זמן גם התחיל בכתיבת ״מחזה שדי״ – חיבור על הבטים שונים של הנבואה, שבו נקט עמדה מנוגדת לרמב״ם." נוסף על כך הירצה שורת הרצאות על הרמב״ם, וגם כתב חלקים מפירושו ל׳׳מורה״. אברבנאל הגיע באותו זמן גם לדרגת מנהיג של יהודי פורטוגל שאין עליו עוררים, וביתו, שנתקיימו בו דיונים בענייני רוח, שימש תכופות גם למסיבות של מנהיגי הקהילה, שבהן נתקבלו החלטות חשובות בנושאים שהעסיקו את יהודי פורטוגל.

היו אלו השנים המאושרות ביותר בחייו של אברבנאל, וברבות הימים עתיד היה להתרפק על זכרן. אך אושרו לא האריך ימים. ב־18 באוגוסט 1481 מת פתאום אלפונסו V מגינם של היהודים וידידו ואיש חסדו הגדול של אברבנאל, והוא בן 49 שנים בלבד, קורבן למגפת הדבר שפקדה את פורטוגל לעיתים קרובות כל כך. עד כמה זיעזעה פטירתו את אברבנאל אנו למדים מכתביו, שנתפרסמו לאחר שנים. אך ליגונו האישי הכבד נתלוו ודאי דאגות חמורות לעתיד הקיבוץ של יהודי פורטוגל, אם לא גם למעמדו שלו. דאגות אלו לא היו מחוסרות יסוד. מותו של אלפונסו ציין את סופה של תקופה !׳תולדותיהם של יהודי פורטוגל ובישר תמורה במעמדו של אברבנאל.

  1. נפילה ומנוסה

ז'ואן II, יורשו של אלפונסו, היה כשנתמלך רק בן עשרים ותשע. אף על פי־כן היה בעל אישיות מובהקת ובעל השקפות ברורות בענייני מימשל. סופרי הקורות של זמנו מפליגים בשבחיו כשליט, ובעודו בחיים כבר זכה לכינוי ״הנסיך המושלם״ – תואר, שהיה מקובל לא רק על אנשי חצרו, אלא, כנראה, גם על המון העם. היסטוריונים בני תקופות מאוחרות יותר, ועל כן בדרך כלל פחות בעלי פניות, הסכימו לדעה זו. ואולם דעתו של אברבנאל היתה שונה לגמרי. לפי הערכתו היה ז'ואן לא רק מושל רחוק משלמות, אלא גם אחד מן הרודנים הגרועים ביותר שעלו אי־פעם על כס מלוכה. בעיניו של אברבנאל לא היה ז'ואן אלא איש דמים חדור תאוות בצע, ״איש מרמה ועוולה״ ו ׳מלך עריץ״.״

ז׳ואן II היה, בכל אופן, שונה לגמרי מאביו. חסר היה את הליברליות וטוב המזג של אלפונסו, והיה קפדן, אנוכי, קר ומסוגר כלפי ידיד ואויב כאחד. הוא היה אדם נחוש בעל אומץ לב מופתי, ומשחר נעוריו הצטיין במלחמה. אף־על־פי־כן לא הקפיד שום מלך פורטוגלי אחר יותר ממנו על קיום מדיניות של שלום. תכונתו העיקרית היתה הכושר לחשב, בלי ללכת שולל אחר אהבת התהילה, כיצד ניתן להשיג בהסתבכות מיזערית את מירב התועלת לכתר.

״הכתר,״ כותב חוקר בעל שם על תקופת שלטונו של ז׳ואן II, ״היה הנקודה שאליה קישר את הכול, את חזותו, לבושו, מנהגו ודיבורו, כמו גם את מחשבותיו, נטיותיו, תוכניותיו וזממיו.״ כשעלה על כס המלוכה מנוי וגמור היה עמו להשיג את הדברים שהמלכים היו זכאים להם ביחוד, ושלדעתו נעדרו מן המלוכה בארצו: כוח ואי־תלות.

לאחר שהתבונן בתשומת־לב במדיניותם ובמעשיהם של המלכים האבסולוטיסטיים בארצות השכנות – הנרי באנגליה, לואי בצרפת, ופרדיננד ואיזבלה באראגון ובקסטיליה – החליט לנהוג על­פי מתכונתם ודרכיהם. הוא הבין שבראש וראשונה עליו לשים לו למטרה את מיגור כוחם של האדונים הפיאודליים. ז׳ואן II שאף, איפוא, להשיג אותה מטרה, שדוארטה ודון פדרו ביקשו להשיגה לפניו, אלא שאביו שם אותה לאל. עם זה היה מצבו של ז׳ואן II קשה מזה שבו נתקל דוּאַרטֶה אחר מותו של ז׳ואן I, שכן מעולם לא היתה האצולה בפורטוגל מבוצרת כל כך, ומעולם לא היתה נחלת המלכות מדולדלת כל כך, כפי שהיתה עם סיומה של מלכות אלפונסו. אביו העתיר על האצולה מתנות ברוחב יד רב כל כך, טען ז׳ואן, עד שבין דברי הביקורת שהובעו על נדיבותו של אלפונסו נאמר ש״לא השאיר לבנו אלא את דרכי המלך של פורטוגל.״

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

בן ציון נתניהו

עם אלה שיצאו נשכרים במיוחד מנדיבותו נמנו הנסיכים לבית בראגאנצה. אמרו על הדוכס של בראגאנצה, שבשעת מותו של אלפונסו V היו בבעלותו חמישים ערים וטירות וכשליש מאדמות פורטוגל; ואת העוצמה המדינית והצבאית, שיכול היה לגייס באמצעות העושר הזה, חיזקו העמדות שתפסו שלושת אחיו. אחד מהם, ז׳ואן, המרקיז של מונטמור, היה שר הצבא של הממלכה – כלומר, המפקח על צבא המלכות. לאח אחר, הרוזן של אוֹליוֶנְסָה, הוענק התואר של נגיד הממלכה: והשלישי, אלפונסו, הרוזן של פארו, היה חצרן פעיל ורב השפעה. כנסיכים הללו ראה ז׳ואן את חומסי עושרה וכוחה של המלוכה ואת המכשול הגדול ביותר לשאיפותיו האבסולוטיסטיות. חיסולם של אצילים אלה נעשה יעדו הראשון.

על הסיבות הללו, שהיו כרוכות במדיניותו הכללית, נתווסף גורם אישי חזק, שבגללו היה ז׳ואן להוט במיוחד לפגוע במעמדה של משפחת בראגאנצה. תססו בו איבה אישית עזה ותשוקת נקם שלא באה על סיפוקה, כיוון שהיה נכדו של דון פדרו – העוצר, שנפל קורבן לתככיו של אלפונסו, הדוכס הראשון ומייסדו של בית בראגאנצה. יתר על כן: אמו, שהיתה בתו של פדרו, הורעלה, לפי הדעה שהיתה מקובלת בעם, בפקודתו של אותו דוכס. מילדותו רחש ז׳ואן איבה לבית בראגאנצה. מצפה היה רק לשעת כושר.

מצבה של המדינה אחר מותו של אלפונסו היה נוח לביצוע השינויים שהגה בהם. פצעי התבוסה שנחלה פורטוגל במלחמתה עם קסטיליה עדיין היו טריים; הבריות התרוששו בגלל המיסים הכבדים שהצריכו מלחמותיו החוזרות ונשנות של אלפונסו, והתביעה לתיקונים היתה כללית. ז׳ואן II הופיע כלוחם לזכויות העם, וכך עלה בידו לנקוט אמצעים שכוונו לצמצום כוחם של האצילים על־ידי שלילת זכויותיהם המשפטיות והכלכליות. הוא העמיד את כל מערכות־ המשפט תחת מרותו הישירה של הכתר, וכפה על כל מושלי הערים והעיירות להישבע לו אמונים במישרים. נוסף על כך הוציא ב־15 בדצמבר 1481 צו, שחייב את המחזיקים באדמות ובאחוזות, שהיו שייכות בעבר לכתר, להגיש לבדיקה את המסמכים שעליהם נתבססו זכויותיהם על נכסיהם.

אמצעים אלה, שנשתמעה מהם מהפכה בכל המשטר הפיאודלי, העלו את חמתה של האצולה והחרידוה. בריאיון עם המלך הביע הדוכס של בראגאנצה בלשון ברורה את טענות האצילים נגד פקודתו. בתגובתו נזף בו המלך קשות על שהוא מעז להטיח ביקורת בצו מלכותי. מעולם לא דיברו אל הדוכס של בראגאנצה בלשון כזו; אולם

אחיו, המרקיז של מונטמור, נעלב עוד יותר כשגזר עליו המלך גלות זמנית בשל עבירה של מה בכך. כך גבר המתח בין המלך לנסיכי בראגאנצה, ושני הצדדים התכוננו בזהירות להתמודדות הסופית.

עד מהרה השתקף הסיכסוך בין המלך והאצולה באופן הרה אסון בחייו של אברבנאל. ממדיניותו הכללית, ומן הצורך שלו לקנות את לבו של המון העם, כבר אפשר היה להסיק שז׳ואן II לא ינקוט עמדה פרו־יהודית כל עיקר, אלא יגביל את זכויותיהם של היהודים ויצמצם את השפעתם בארץ. מתוך כמה מן השירים שנתפרסמו בקובץ הפיוטים (ה־Cancioneiro), של המשורר הפורטוגלי גרסיה דה רסנדה, ששירת את ז׳ואן מילדותו, יכולים אנו לעמוד על עוצמת השנאה ליהודים ששררה בחצרו של דואן. אחד מבני משפחת יחיא רבת הכוח, שחש מן הסתם במגמה המדינית החדשה, עזב באותם הימים את הארץ. אך אברבנאל לא מש ממקומו, ועתיד היה לסבול לא רק מחמת יהדותו, אלא גם – וקודם כול – מחמת יחסיו הקרובים עם בני משפחת בראגאנצה.

באווירת המאבק שהתפתחה באותו זמן לא היה ז׳ואן עשוי להאיר לו פנים, אך ככל הנראה הוסיף אברבנאל לשרת את המלך, אם מפני שהדוכס, שעדיין היה בעל השפעה, ביקש ממנו לנהוג כך ואם מפני שהמלך לא היה מוכן לוותר על שירותיו. אברבנאל, מכל מקום, ודאי שרוי היה בימים ההם בדאגה מתמדת. עד מהרה בא יחסו של המלך לאברבנאל לידי ביטוי באיבה שגילו כלפיו כמה מן החצרנים החדשים, שנעשו אנשי סודו ויועציו של ז׳ואן II.

פורטוגל : מקלט מאושר – דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מגפת הדבר שקטלה את אלפונסו V הוסיפה לעשות שמות בפורטוגל, וביחוד השתוללה בערים הגדולות. במשך שלוש שנים, עד שוך המגפה, התגורר אברבנאל עם משפחתו מחוץ לעיר, ולעיתים קרובות היה עובר ממקום למקום מחמת התפשטותו של הנגע. יתכן שגם עובדה זו תרמה במידה מסוימת להתרופפות קשריו עם החצר, וכשהחליט סוף־סוף לחזור לבירה מצא שהמצב נשתנה מיסודו. באיגרת לידידו יחיאל מפיזה, שנכתבה ב־4 באוקטובר,1482 לרגל מות רעייתו של יחיאל, אנו מוצאים את הדברים הבאים, המשקפים את מצב רוחו בימים ההם:

מיום שנהרסה עירנו, חרב מקדשנו וגלה עמנו, לא ידענו לא שלום ולא מנוחה. האומות שבתוכן אנו יושבים אינן פוסקות מלחרוש עלינו רעה ולחשב דרכים להתנפל עלינו ולהרע לנו: ואם עד ארגיעה נדע שליו, חיש מהר יבעתונו בשורות אימים שבאות מכל פינות הארץ על רדיפות אכזריות נגד שארית ישראל. מי אדם אשר כל ימיו יבהלוהו אויבים ולא ימצא מנוח כי ידאב בבוא שעתו האחרונה? על אחת כמה וכמה כך הוא בבני ציון האצילים, הרואים עתה שוב ושוב, בגבור הרעה, בהיות כבודם למירמס ושמם לחרפה. איך יחשבו בעיניהם חיי הצער אשר יחיו ולא יגילו ברדתם קבר? אל תבכו לנספים מישראל ואל תספדו להם! בכו להולכים מדחי אל דחי ולאשר סגר אלוהים בעדם כל דרך ישועה. כי גלה כבוד מישראל, ומי יתן ומתנו [כולנו] ולא נהיה עוד למשל ולשנינה, מובזים ומושפלים.

דברים פסימיים ומרים כאלה יכול היה לכתוב רק מי שהתנסה בעצמו בתנאים שגורמים למצב־רוח כזה. ברור שאברבנאל נפגע קשות. כבודו חולל, ולא קשה לשער מה עבר עליו קודם שנתפס לאותה הרגשת דיכאון. מסתבר שהמלך, ואולי גם כמה מיריביו בחצר, התעמרו בו, וביחס שגילו כלפיו הבחין בבירור לא רק בהתנגדות אישית או מדינית, אלא גם בסימנים שמעידים על שנאת ישראל. הוא חש שחורשים רעה על יהודי פורטוגל, וכמנהיגם הבין בלי ספק שנפילתו, אם תבוא, עלולה להתפרש על־ידיהם כראשית הקץ. העתיד נראה קודר והרה שואה, חסר כל סיכוי סביר לשיפור. אף־על־פי־כן החזיק במעמדו השנוא בעוד הוא חרד ונעלב עד עומק נפשו, אולי מפני שאחריותו לגורל אחיו חייבה התנהגות כזו, או מפני שעדיין נותרה בלבו תקווה קלושה שתינתן לו הזדמנות להיאחז במשהו שיוכל לזכות אותו בחסדו של המלך.

אולם הזדמנות כזו לא באה מעולם, כי האווירה המדינית נעשתה רוויה יותר ויותר בשנאה וחשדות. המאורעות התגלגלו במהירות וללא מעצור לנקודת שיא משעה שגילה ז'ואן, חודשים אחדים קודם לכן, התכתבות חשאית בין הדוכס ובין פרדיננד מלך אראגון. מאותה שעה עקבו אחר הדוכס כאילו היה בוגד בכוח או בפועל. קשה להטיל ספק בדבר, שקשר מסוים אמנם התרקם – לפחות אחד מאחיו של הדוכס, המרקיז של מונטמור, הטיף למרד מזוין נגד המלך. אין אנו יודעים אם תוכניותיו עברו משלב של נכונות לשלב של החלטה, אולם העובדה שתוכניות אלו נידונו שימשה לז׳ואן אַמשָלה לעלות על מסלול פעולה נועז. הוא החליט על טיהור שיקיף את כל אנשי האצולה הנרגנים, ובראש וראשונה את נסיכי בראגאנצה.

אברבנאל נמנה עם המועמדים לטיהור זה, אף־על־פי שלא היה אציל פורטוגלי. נראה שהמלך התחיל חושד בו שהוא פועל בחצר המלוכה כסוכן של הדוכס. אם אמנם התכונן הדוכס למעשה בגידה, כפי שעלול היה ז׳ואן 11 להשתכנע, ברור היה למלך שאברבנאל מעורב בדבר. אף אם לא היתה לו, לאברבנאל, יד בקשירת־קשר, יכול היה המלך להאמין שהיתה לו ידיעה על כך ולהסיק מאמונה זו ששתיקתו של אברבנאל היה בה משום שותפות פלילית. חוץ מזה, אברבנאל היה יהודי ונוסף על כך היה עשיר. חיסולו יגרום קורת רוח לשונאי ישראל, ועושרו יוכל להוסיף נכסים של ממש לנחלות הכתר.

אברבנאל ידע, כמובן, על הידרדרות היחסים בין המלך והדוכס, אבל רחוק היה מלהאמין שמישהו מבני בראגאנצה יתכוון ברצינות בזמן מן הזמנים למרוד במלך. מכל מקום מעולם לא העלה על דעתו שיחשדו בנאמנותו שלו. עמדתו לגבי יחסו של ז׳ואן לבית בראגאנצה – יחס, שנראה בעיניו חסר כל הצדקה – היתה ודאי בגדר סוד גלוי. אך אברבנאל גם ידע שבכל הזמנים שירת את המלך בתכלית הנאמנות בכל תפקיד שנתבקש למלא ובכל דרך שנראתה לו נאותה, והאמין שגם דבר זה גלוי, מובן וידוע לכול.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930