קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

עמוד 1 מתוך 12123456789101112

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו. – " מארץ מבוא השמש ח.ז  הירשברג עמוד 91 – 98

 

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והיחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

                                              צפרו, עיר השיטפונות.

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם שלתושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש" י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרידים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמעקול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושפכים העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון.

והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו  בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.

המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

עיר קטנה ואנשים בה לא מעט.

היישוב היהודי בצפרו קדום הוא. לדברי ההיסטוריונים הערביים היו בסביבה זו בראשית הכיבוש הערבי הרבה מתייהדים. הם גם מספרים, כי במאה השלוש-עשרה התיישבו בצפרו יהודים, שבאו מהדרום המרוקני-אלג'ירי ומהצפון.

אבל העדה כאן לא זכתה בשום תקופה לחשיבות מיוחדת – מאחר שהאפילה עליה תמיד שכנתה פאס, בירת הארץ הראשונה. אכן בתקופות של צרות ורדיפות מבקשים היו אנשי פאס מקלט בעיירה קטנה וצנועה זו, שלא התעניינו במתרחש בה השלטונות המוסלמיים. אבל בתום הגזרות היו חוזרים לבתיהם. אפילו המחבר המקומי, דיין העדה, שחיבר במאה הקודמת כרוניקה על מאורעות העולם מימי מוחמד הנביא ועל מאורעות מרוקו, לא מצא שום דבר הראוי לציין מיוחד, שהתרחש בקרב קהילתו אי פעם.

בכניסה הצפונית אל העיר מערה מקודשת, הנקראת כיף אל-יהודי. לפי האגדה המקומית, שמצאה חיזוק באישורו של אחד השייכים המקומיים המוסלמיים המכובדים, קבור במערה זו דניאל. המסורת נפוצה גם בין היהודים, וקשה לקבוע מי המקור הראשון. ובין היהודים מהלכות עוד מסורות אחרות על המערה.

יש קושרים אותה עם הופעתו של אחד הצדיקים המפורסמים, רבי עמרם בן דיוואן, הקבור בצפון הארץ וקברו הוא מטרה לעליית המונים, במיוחד בל"ג בעומר. כדי לחסוך לקהל קדוש ועני של צפרו את הטורח ואת ההוצאות הכרוכות בעלייה לקברו הבטיח רבי עמרם, כי כל מי שיבוא להשתטח במערה  זו, אזי ייחשב לו הדבר כאילו ביקר ליד קברו.

עוד מסורת – והיא הקרובה לאמת – כי היה כאן בית עלמין הקדום, ובמערה , שפעם הייתה בה כתובת עברית שנעלמה, טמונים בה, היו רבני צפרו.

נזדמנתי לצפרו ביום האחרון של חול המועד פסח. הרב דוד עובדיה, הדיין המקומי, בנו של הרב מחבר הרשימה האבטוביוגראפית שהזכרנוה למעלה, פנוי היה מטרידות ימי החול המרובות, והציע להראות לי את המללאח ואת הישיבות, שבהן מצויים ספרים קדומים.  הוא אדם בגיל הבינה ובעל בינה, פיקח, ער רוח וקל תנועה. ניכר, שנתמנה לדיין בזכות עצמו, ולכאורה על אף העובדה, שפאס קרובה ויכולים היו בני צפרו לפנות לבית הדין שבעיר זו. נזדמנתי אתו עוד פעם ומצאתי, כי דעתי עליו מכוונת למה ששמעתי וקראתי עליו לארח מכן.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

בחדר בית הדין התאספו עוזריו הנאמנים של רבי דוד, המורים והמחנכים במוסדות התורה שבעיר, וגם אנשי המקום, שהתכוונו לעלות בקרוב לארץ. שוחחתי עימהם ארוכות. עברית צחה בפיהם, והם השמיעו בה דברי טעם. יש בבית הדין ספריה שימושית לא קטנה, והרב עובדיה הראה לי את כתב היד המקורי של " כסא מלכים ", הכרוניקה הכללית והמרוקנית יהודית, שחיברה אחד מקודמיו, מדייני צפרו. אכן פלא הוא, כיצד נתגלגלו הידיעות הללו לעיירתו ומהיכן ליקט אותן. אמנם מזכיר הביוגרף של חכמי צפון אפריקה, כי הרב המחבר ידע לשון פלשתים, כלומר ברברית – אבל ידיעות אלה אינן שאובות ממקורות ברבריים.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות ובמדרשים, כלומר הישיבות למבוגרים. כשהייתי עולה עם הרב לעליות שבהן שכנו המדרשים, היו בני לוויתנו מחכים למטה, כי אין בחדרים הפעוטים מקום למניין אנשים. מצאתי את החדרים נקיים ומטופחים, הספרים על האצטבאות מכורכים, רשומים בקטלוג ומסודרים לפי עניינים, מקרא, ש"ס, פוסקים, שאלות ותשובות, דברי קבלה. לשאלתי האם מתכנסים לומדים במדרשים אלו , באה התשובה, בישיבה אחת מתקיים שיעור קבוע, לשנייה אין דורש.

ביקרנו עוד במוסדות חינוך במללאח, אבל כשם שנהניתי אני מפגרת החג, שבה חופשיים היו המורים לטיולים ולשיחות ארוכות, כן נהנו התלמידים מהחופש ולא יכולתי לראותם בכיתותיהם.

הרב עובדיה האב הקדיש ברשימתו עמוד שלם לתיאור סדרי הלימוד, כפי שהוא עצמו נתייסר בהם. דבריו כה אופייניים שכדאי להביא גם אותם כלשונם.  

שבת שלום ומבורך וחג שמח

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

" וכאשר גמלתני אמי יצאתי מחשכת הילדות הראשונה, שעזבתי החדר בסלא דתאזי,  הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג – השם יציב גבולה -, שהייתה מיוחדת לאסיפת ילדים על ידי מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם.  ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל יום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים בכותלים ובספסלים ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו.

ושם אוכלים ארוחת הצהרים  בלי נטילת ידיים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הלפתן על כן היו נשארים בידם פתותי לחם ומשליכים אותם אחרי גווים. וישנם בני אדם, שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל תרנגולים. והלחץ זה הדחק הולך ומתרבה יום יום.

יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן, ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה בידי אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב. ובני עניים בלא כלום. ונוספה נחלתם שאף אותה שכירות לא הייתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע.

 והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר, כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעייפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקווה למלמד עוד לקחת מאומה, פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקווה לפרנס עצמו, וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים. אך תוחלת ותקווה טובה הייתה לרבים ולה היו מצפים, והיא עת חנוך לנער למצוות תפילין אשר בה תהיה להם אורה ושמחה.

וכן היה המנהג, שביום שמחת בר המצווה אחרי תפילת שחרית יוליכו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו. ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה וכל הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה.

כדי לתת למלמד נדבה, איש כמתנת ידו, ואחר שגמרו לאכול עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל אחד ואחד כי ייתן בכוס עינו, וכל מי ששותה כוסו נותן לתוכו מה שנותן ומחזירו למלמד. והוא קובץ מנת כוסם יד על יד והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה. ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוא יתיב ( שרוי בפחד ) שמא יוציאו הנער טרם חינוכו ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו ". הועתק לתרבות מרוקו

דיה הייתה השיחה עם הרב עובדיה ועם חבר מוריו, החומר העובדתי, שקיבלתי ממקורות שונים והביקור שערכתי לפני כן בבניין תלמוד תורה " אם הבנים ", הנמצא בעיר החדשה והוא אינו נופל בסידוריו החיצוניים מבתי ספר חדשים, כדי לעמוד על השינויים לטובה שנתחללו כאן במשך דור אחד.

תלמוד תורה הכללי, הנקרא " אם הבנים " , שם זה בא לו מאחר שבראשיתו מבוסס היה על התרומות, שתרמו האמהות, דווקא האמהות, להקמתו והחזקתו, נוסד בצפרו עוד בשנת תרע"ז – 1917 -. כיום יש בו שתים עשרה כיתות, שבהן למדו בזמן ביקורי קרוב ל 650 ילד וילדה, וחבר המורים בו מנה ארבעה עשר איש, מלבד המורים לצרפתית. כאמור הכרתי אחדים מבין המורים ועמדתי על טיבם. מקצועות ההוראה הם עברית, תפילות, דינים, תנ"ך ותלמוד.

כנהוג בכל בתי הספר הצרפתיים והאנגליים, לומדים הילדים גם לפני הצהרים וגם אחרי הצהרים. בשש הכיתות הגבוהות מוקדשת מחצית היום לצרפתית וללימודי חול אחרים. התלמידים המצטיינים והרוצים להמשיך בלימודי היהדות עוברים לישיבת " בית דוד ", שבה למדו כארבעים תלמיד, שגם הם מקבלים שיעורים בצרפתית. בשביל הבנות הקימו אנשי ליובאוויץ " בית רבקה " שבו מקבלות את חינוכן כחמישים תלמידות

 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

לשם השוואה אזכיר, כי כאשר שהיתי בצפרו, ביקרו בבית הספר של כי"ח 482 בנות וכמחצית מספר זה – 231 – בנים. כאן רוב המרץ מושקע בהקניית הצרפתית. ולאלה הרוצים ללמוד גם עברית ניתנה האפשרות של השתלמות בשיעורי ערב ללשון ולתנ"ך, באחת עשרה הכיתות למדו למעלה מארבע מאות תלמיד ותלמידה.

לתלמידי צפרו יצא שם במרוקו, הם מתבלטים בכל התחרות ספרותית עברית וכן מצליחים הם לתפוס את המקומות הראשונים בתחרויות כניסה למדרשה הגבוהה ללימודי היהדות ברבאט, שבה מהווים הם כמחצית התלמידים. אכן לא הגזימו כל אלה שהביעו לפני את תהילתה של צפרו, העיר העברית, זו ירושלים של מרוקו, כשם שתיטואן עדיין היא ירושלים של האזור הספרדי.

בשוחחי ובהשתוחחי עם בני העיר נתגלו לי פניה האמיתיים של צפרו, זו העיירה התוססת חיים יהודיים. הקנקן אמנם לפעמים חדש, אבל הוא מלא ישן. והרבה מן הישגים אלה יש לזקוף לזכותו של רבה של העדה רבי דוד עובדיה, שהוא הצעיר בין רבני מרוקו שהכרתי, הוא אולי הראשון והיחיד ביניהם, שעמד על הצורך הדחוף של חינוך הבנות, בראותו כי אין להסתפק בהדרכתן במצוות מעשיות בלבד. ולכן לא נרתע מלהכניס ככל האפשר יותר בנות בתלמוד תורה " אם הבנים ". כי אכן קיים צורך דחוף דווקא בעיירה זו לדאוג לחינוכן של בנות ישראל.

הרבה נשתנה בצפרו במשך דור אחד, אבל דברי הכתוב, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, ככוחם אז כן כוחם עתה. דלותה ועונייה של צפרו כאן כן עתה. ותיאוריו של הרב עובדיה האב על פת שעורים, שהיו אוכלים במשך כל השבוע ועל פת החטים לשבת, שנחשבה למעדני מלך, ועל הסמיכה לשולחן הורים של הזוג הצעיר, שבו האישה הייתה לפעמים תינוקת בת שמונה או תשע, עדיין כוחם יפה.

אלא שבהתאם למצב החברתי לא החתן הצעיר היה בא ומסתפח אל משפחת אשתו, כמו בפולין ובליטא. כאן האישה הצעירה הייתה באה תחת חסותה של מחותנת, שלא פעם הציקה לה וירדה לה לחייה של הילדה – כלה. בכלל מעניים כמה קווים משותפים אפשר למצוא בין דמותה זו של העיירה המרוקאנית ובין סיפוריהם של סופרינו על העיירה המזרח-אירופית.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

אין פרנסה בצפרו, ואין לצעירים כמעט כל תקווה להוציא כאן את מחייתם, ולכן עוזבים רבים וכן טובים את עיר מולדתם, כדי לבקש את לחמם במרחקים. לפי דברי אנשי שיחי עלו בשנים האחרונות כאלפיים נפש לארץ ישראל, רובם צעירים 

בצפרו נוצר ריבוי נשים, אלמנות, גרושות, צעירות עגונות לחצאין, שאינן יודעות מתי יחזרו בעליהן ואם יחזרו אליהן, ופנויות שאין להן תקווה רבה להינשא במקום. צפרו הייתה לעיר נשים. תופעה שבדומה לה ראיתי במללאח הקטנים שהדרום מערב ובדרום מזרח מרוקו. ואין לנשים גלמודות אלה אפשרות להרוויח את לחמן ביגיע כפיהן.

היחסים עם השכנים המוסלמים טובים והפיתוי רב. דווקא בצפרו – ירושלים הקטנה – שכיחים באופן יחסי נשואי יהודיות עם מוסלמים במידה מרובה מאשר במקום אחר. הרב עובדיה נלחם בתופעות אלה, עד סיכון חייו.

לא רק למוסלמים נישאות היהודיות מצפרו, ב " קדימה " לשכת העלייה של קזבלנקה, הצביעו לי פעם על זוג צעיר, שביקש לעלות לארץ ישראל, היא יהודייה מסביבות צפרו, הוא צרפתי נוצרי, נהג טרקטור. נישאו בנישואים אזרחיים, יש להם שלושה בנים בגיל עד חמש שנים, הילדים לא נימולו, האמא לא ידעה אם יהיו נוצרים או יהודים. עתה עלו אחיה לישראל, ובעלה דבקה נפשו בגיסיו והוא מוכן להתגייר ולשאת את אשתו כדת, ובלבד שירשו לו לעלות לארץ ישראל.

וכן משמשים בצפרו בערבוביה אור התורה וצל העוני והסכנות הכרוכות בזה, הרב עובדיה עושה כמיטב יכולתו, לא רק כדי להפיץ את האור, אלא גם לפזר את הצללים. יש ללמד את בנות ישראל מלאכה, כדי שתוכלנה להתפרנס בכבוד. אכן לא חדל הוא מלדפוק שערי ה "ג'וינט " ו "אורט " עד שהצליח להביאם לכלל החלטה, שקיים צורך דחוף לייסד בית ספר מקצועי לבנות בצפרו, כפי שהודיע לי בשמחה כשנזדמנו שוב במקרה.

אולם מאז התחוללו במרוקו תמורות רבות – ומי יודע, מה עלה בגורלה של עיירה זו ומה מצב מוסדותיה התורניים והכלליים כעת.

סוף פרק  " צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו. 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 

רבי רפאל משה אלבאז זצ"ל

רבי רפאל משה אלבאז המכונה בפי יהודי ספרו " הרמ"א " מספרו, להבדיל מ " הרמ"א " האשכנזי הלא הוא רבי משה איסרליש, המשיג הגדול ביותר לרבי יוסף קארו בעל " שולחן ערוך ' המכונה " מרן " שעל פיו יהדות מרוקו נוהגת עד עצם היום הזה, לעומת " הרמ"א " האשכנזי שלפיו נוהגים אחינו האשכנזים, זו היתה הבהרה למען הסר כל ספק במי מדובר בכתבה זו.

מתוך האינצליקופדיה " ארזי הלבנון "

שייך למשפחת אלבאז המקושטת בשלשת ארוכה של חכמים ושל סופרים, המתייחסים בשורשם של המגורשים רבני קאשטילייא.

נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבאז ז"ל בשנת התקפ"ג – 1823 ובהיותו צעיר לימים נתייתם מאביו ואז נכנס לבית מדרשו של דודו, הרב עמרם אביטבול ז"ל. ושני רבנים סמכו את ידיהם עליו, בהיותו בין כ"ח שנים ומינוהו לרב ודיין כאחד מדייני העיר לשפוט ולדון ביו איש ורעהו, כנהוג באותה תקופה שהשלטונות לא מנעו מאזרח יהודי להתדיין גם בעסקי ממון על פי חוק התורה הקדושה. היה אישיות מאירה ומזהירה, ובו נאספו כל סגולה וכל מדה טובה ויקרה.

לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו מחד גיסא, ותלמידיו מאידך גיסא. מספרים שהוא גידל יתומה וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו, כמו כן לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג עשרים צ'ורו לצורכי נישואיו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ואלה הם ספריו.

1- הלכה שלשלמה- שו:ת בארבעת חלקי שולחן ערוך.

2- עדן מקדם – מדרשים.

3- מיני מתיקה – ביאורים וחידושים.

4- עטרת פז – בחכמת הנסתר.

5 – ארבעה שומרים – דיני מוסר על  ארבעה נושאים, תיקון פגם הבריות, שבת, תפילין, ומוסר השכל לתיקון המידות.

6 – שיר חדש – שירים ומליצות בעברית ובערבית.

7 – קול בוכים – קינות על פטירתם של אישים שונים.

 8 – ציון במשפט – על דיני חושן המשפט.

9 – ספר כריתות – על דיני גירושין.

10 – חצר משכן – קיצור הספר.

11 – משכנות הרועים – לרבי עוזיאל אלחאיך.

12 – תורבץ החצר – מראה מקומות לספרות השו"ת בחושן משפט.

13 – פותר המים – פירוש על הספר.

14 – מים עמוקים – על התורה של רבי יהודה ברדוגו.

15 – זבחי צדק – על הלכות שחיטה.

16 – חולת אהבה – מליצות.

17 – דרש משה – דרושים.

18 – פרשת הכסף – מוסר ומשלים.

19 – כח מעשיו – על חכמת העיבור.

20 – באר שבע – על שבע חכמות.

21 – כסא המלכים – על מלכי ישראל, ארבע מלכויות ומלכי ישמעאל.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

הרמ"א מספרו    המשך

"כאמור לרבי רפאל משה לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו, שהיה קובע להם זמן לכתיבה שתי שעות בכל יום, ואמרו שהיתה לו השבעת הקולמוס להקל מעליו עול יגיעת כפיים.

בניו הם גם כן תלמידיו הרבים, שאחדים מהם זכו להוראה וסמך את ידו עליהם, רב שלום אזולאי, רבי אברהם בן שיטרית, ורבי אבא אלבאז בן דודו, ורוב תלמידיו היו בעלי בתים למופת נאמנים לדתם המסורתית, כמעט כל הקהל היה אדוק לרבם הנזכר, כי הוא ז"ל ירד אל העם בלי הבדל, ואהב את הבריות וקרבם איליו, הלך אצלם ואכל מסעודותיהם, השתתך בשמחתם וצר בצרתם, היה משוחח עמהם כאחדים מבני משפחתו דבר בשפתם, והאיר חברתם, ושימח אותם, וידע למשוך איליו את כל ההמון שחלק גדול לא ידע קרוא וכתוב, ולזה הכין  בשבילם שירים ותוכחות ובקשות בלשון ערבי ותוכו מוסר השכל ויראת שמים והאיש משה עניו מאוד עם כל אדם. וגם העם העריך אותו וראה בו מנהיג ומדריך תורה ורב."

הנה כי כן אנו רואים כאן בפרק קצר זה, שני דברים עיקריים לעניות דעתי, " והיו תלמידיו נאמנים לדתם ומסורתם " ללמדנו רבותיי שלא רק לדתנו מחוייבים אנו אלא גם למסורת שלנו, שהיא היא אבן היסוד של כל העדה, ומסורת מה היא, יומרו המלעיזים, והם לא מעט, שדברים אלו, אין לנו על מה לסמוך, ולכן צריכים אתם לנהוג כך וכך, כי הזמן והמקום השתנו, ואנוכי סבור שנהפוך הוא, גם אם המקום והזמן השתנו מחוייבים אנו לדבוק במסורת אבותינו, בבחינת לא תיטוש תורת אימך.

בנשא זה קיים ויכוח גדול, לא נכנס לזה, שלא נחטא בלשוננו, ובכל זאת, בהמשך כאשר נסיים בע"ה את הכתוב אודות הרמ"א מספרו, נחזור קצת לדברים האלו.

דבר שני אנו למדים מפרק מצוטט זה מ" ארזי הלבנון " שהרב בזמנים אלו, תפקידו לא רק בלימוד או הרבצת תורה, שזה למעשה תפקידו העיקרי, אלא, שימש כמרכז חיי היום יום בכל הקהילה, גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו ולא עליכם. תפקיד של מנהיג אשר הכיר כל אחד ודאג לכל אחד, נתן הרבה יותר ממה שקיבל, אם בכלל.

כאשר לפנינו דוגמא למופת מהצדיק הזה, מה לנו כי ננהג אחרת, מחוייבים אנו להשתדל ללמוד מאורח חייהם של נפלאים אלו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

הרמ"א מספרו    המשך

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

שבת שלום

עמוד 1 מתוך 12123456789101112

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 84 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוקטובר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031