מורשת יהדות מרוקו

תקנות פאס….

תקנות פאס כרך 2
תקנה פג

תקנה משנת התצ״ז-1737

חברי הב״ד מאיימים לעשות שביתה אם הקהלה לא תכבד את זכויות הת״ח

ראינו בזמן הזה שתלמידי חכמים הם שנואים ומתועבים ומשוקצים בעיני המון העם, מלבד זה שהם נרדפים מהמון העם, תחלת כל דבר בענין האלעששא [שומרי העיר.] שעם שמן הדין הם פטורים משמירת העיר מטעם שהם נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: שומרי העיר), ואעפ״י משום לזות שפתים אמרנו נעמיס על ת״ח יובן קצת מת״ח שיש בהם שום ממשות  יהיו נכללים בכלל הבאים, אמנם לא יתנו הת״ח כ״א(כי אם) דבר קל בהאלעששא הנז׳ אשר יוכלון שאת ולא יכבידו עליהם, והם עמדו ועשו לת״ח בהאלעששא עיקר והמון העם טפל, נוסף על זה כשבאו להעריכם לכל המון העם עם קצת הת״ח שאמרנו להם אשר יש בהם ממשות כנז', הסכמנו שישבו שמנה מהקהל יצ״ו ויעריכו וכן היה שישבו שמנה בני אדם שביררום הקהל יש״ץ עצמם והעריכו , האלעששא הפנקס, וכשנגמר הפנקס ונתחשב ולא הספיק להאלעששא, אמרנו שיכפילו הפנקס דהיינו מי שהוערך בסך א״ם במשל יתן ב״ם והם לא עשו כן, אלא כאשר הגיע הפנקס לידם מי שהיה בסך א״ם עשו לו י״ם, ומי שהיה בסך י״ם עשו לו א״ם ונתבטלה הערכת שמנה בסיבי [צריך לתקן: נסיכי או נבחרי, ״מבוררי הקהל״[הקהל, נוסף על זה כל מה שהיו גובים לאלעששא היו מוציאים ממנו לצרכים אחרים.

4. א״ם: . אוקיא. ב״ם: 2 אוקיות. י״ם: 10 אוקיות = 1 מתקל. 5

נוסף על זה שאירע אתמול שבאו שלוחי השררה לתקן קצת תיקון באלכ׳בא [בנין עם קובה.] תיקון שיספיק לו סך עשר אוקיות, והם הקהל יצ״ו סלקו עצמם מהתיקון הנז' ושלחו גירי דידהו וקבצו כל ת״ח, וביררו מהם קצת שאין בהם ממשות שלא יתנו ועכ״ז פרעו סוכרא [דורון.] רבה, וכזאת לא תעשה בישראל הדבר אשר תעשה בו ויספיק לו סך י״ם יגבה עשרה מתקאלים עם האלסוכרא, ויובן שגם אותם שניצולו פרעו האלסוכרא.

נוסף על זה שאותם שנתפסו לקו בכפלים בגופם ובממונם עד שנעשתה בשרם טלחי טלחי[נראה לי שצריך לקרוא: טלאי, טלאי.] ואין לך חילול ה׳ גדול מזה, באופן שנתבזו תורה ות״ח, ואלולי לא סלקו עצמו מהענין ולא הניחו להת״ח ליתפס לא היו צריכים ליתן לשלוחי השררה פרנסת לינה ופרנסת הסוסים והפרדים, אלא העלימו עיניהם מכל זה ובמקום המספיק לתיקון הנז״ל גם סך ק״ם״[ק״ם = מאה אוקיות = עשרה מתקאלים.] קרן וסוכרא וכזאת לא תעשה בישראל מלבד שהשיאום לשון הרע כשבאו שלוחי השררה לבקש אחר גבאי המס ולא מצאום, אמרו כשם שת״ח הם הפורעים האלעששא גם התיקון הזה יפרעו הת״ח, באופן שלקו הת״ח מכל צר ועבר ופנה, ויצא להם שם בגוים, שלא נשאר הממון כ״א ביד הת״ח ונמצא שזה חילול ה׳ גדול נוסף עליו שיש סכנת נפשות.

וכל זה שבא לידון בדבר חדש אבל דבר הישן נושן ענין הפרס, שזה כמו שנה וחצי נפסק פרס ת״ח, וענין מתנות עניים שבכל שבוע, שזה היום כמו שמנה חדשים לא נטלו כלום העניים, לא די שאינם נותנים אלא שמבקשים המה ליטול מהם, וכבר מתו ת״ח ברעב ובצמא ובחוסר כל, ולא די זה שהם מתים נפוחי כפן, אלא כשהם מתים נשארים מוטלים על הארץ שלשה ימים ועוד, מחמת התכריכין וכיוצא ואין איש שם על לב, באופן שת״ח בזמן הזה שנואים ונררפים, וכיון שכן שאין איש מהקהל יצ״ו שם על לבו תקנת העיר, אלא אדרבה הם שמחים וטובי לב ושותקים.

לכן אנחנו ב״ד הסכמנו הסכמה גמורה, שמהיום הזה והלאה לא יזקק שום דיין ות״ח וסופר לפשר או לדון בין איש לרעהו, שאסור למסור דיני תורה למי שאיננו ממקיימי התורה, שמטעם זה שיבר מרע״ה [משה רבנו עליו השלום] הלוחות, גם אין לשום ת״ח לעבור לפני התיבה להתפלל בצבור, ולא יפתחו בתי כנסיות כלל, דהא בלאו הכי בתי כנסיות כסתומים דמו, שהרי אפי׳ בשני וחמישי רוב בתי כנסיות אינם מוצאים מנין, ולכן עכשיו יסתמו מכל וכל בתי כנסיות, גם אין רשות לשום ת״ח לשחוט בין בהמה גסה בין בהמה רקה ואפי׳ תרנגולין ועופות, כל זה קבלנו עלינו בהסכמה גמורה בלי לנטות ממנו ימין ושמאל.

זולת אם יחזרו הקהל יצ״ו למוטב ויקבלו עליהם דברי חכמים שהם דברי אלקים חיים, תחלת כל דבר שיחזירו לכל הת״ח שנתפסו אתמול כל מה שגבו מהם ע״י השררה וכל מה שהפסידו אתמול, והשנית שיקבעו הפרס לת״ח כאשר בתחלה ויתחלק כפי ראות עינינו בלי המלכת שום נברא, ועור יעמידו עמוד הצרקה להתחלק בכל שבוע לעניים כנהוג מימות עולם ומשנים קדמוניות כפי העת והזמן, ועור יעמידו עמוד ג״ח לצורך קבורת מתים שעוברים על בל תלין שנשארים המתים מוטלים על הארץ שלשה ימים ויותר ומתנוולין מחמת החסרון של התכריכין ומחמת קבורת מתים שאינם מוצאים מי שיחפור את הקבר ונושאי המתים, ואז כשיחזרו למוטב בכל הפרטים הנז׳ ויקבלו על עצמם לשמוע דברי חכמים ככל אשר יורו אותם ישמרו לעשות, ואז גם אנחנו נעמוד לשאת במשא העם הזה ולעבוד עבודת הקדש בכל מידי דמיטב, כל קבל די הוינא עבדין מן קדמת דנא, נאם החותמים לשם שמים בארבעה ועשרים יום למ״ט מונים  בשנת אמונת לפ״ק במתא פאס יע״א וקיים, ע״כ מצאתי כתוב.

וחתומים עליו

הרב הגדול א״ז מוהר״ר יעקב אבן צור ומהר״ר שלם אדרעי

ומהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל

ור׳ שלמה אדהאן ור׳ אברהם עטייא ור׳ יוסף סעדון'

נאם שלמה אליהו בלא״א החכם השלם והכולל הדו״מ

כמהר״ר יעקב אבן צור נר״ו

תקנה פ"ג-יחס פאס כרך שני- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט

התצ״ז:1737

פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו.

טופס שטר הסכמת הקהל קדוש ישמרם צורם וזה נוסחו אות באות: בימי חנוכה משנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנים ושבע לבריאת עולם,[1727] שם נמצינו ושם היינו במתא מכנאסא יע״א כשלשים או ארבעים איש מיחידי סגולה מקהלינו קהל מתא פאס יע״א, והוסכמנו עם הרב המורה הדיין המצויין כמה״ר יעקב אבן צור נר״ו בן לאותו צדיק וחסיד הרב כמהה״ר ראובן זצולה״ה, ונשבענו לו שבועה חמורה בשי״ת שבשובו לשלם לשכון כבוד בארצינו פה פאס יע״א אנחנו חייבים לו ולב״כ(ולבאי כחו) בכל אלה הדברים אשר יבואו לפנינו, ראשונה אנחנו חייבים לפרוע לו סך חמשים אוקיות מכט״ק (מכסף טהור קדמון), ממסר״א(ממטבע מולאי סמעאיל רחמו אללאה) בכל חדש מדי חדש בחדשו חדש ניסן וחדש תשרי שבכל שנה ושנה נפרע לו בכ״א (בכל אחד) מהם סך מאה אוקיות מכ"ט, זאת שנית שבימות הקיץ בזמן האסיף והכנסת האלעוולא אל הבית נסייעהו לרב הנז' בסיוע שיש בו ממש כיד ה׳ הטובה עלינו, וכן בזמן שמחת בניו קטון וגדול שם הוא ישצ״ו נסייעהו כיד ה׳ הטובה עלינו לא נוכל להתעלם, וכן בזמן יוקר השער אשד לא יבוא ולא יהיה נסייעהו כפי העת וכפי הזמן, וכל זה מלבד שטדי כתובות שלא תגע בהם יד שום חכם וסופר זולתו לכותבם כלל, הן כתובת בחור ואלמון, הן כתובת זקן, כל הנקרא בשם כתובה, ואפי׳ כתובה דאידכסא, כל קבל די הוה עביד מן קדמת דנא.

ואף גם זאת מוטל עלינו אנחנו החתומים לעמוד ולהשתדל בכל עוז ותעצומות בבואו לשלם פה פאס יע״א לאסוף ולקבץ לו קהל ועדה וישראל להיות קבועים להתפלל בבית תפלתו כימי עולם וכשנים קדמוניות, גם אנחנו מקבלים אותו עלינו קבלה גמורה להורותינו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה לשמוע עצה ולקבל מוסד בכל דבר וענין, ומדבריו לא נסור ולא נזוז ולא נטה ימין ושמאל, והכל בהצטרפות הרב הגדול שיחיה נר״ו', וכל זה כבר קבלנוהו בזמן הנז״ל בש״ח בשי״ת ויוסיפים אנחנו לעת כזאת לאשרו ולקיימו מעת בואו לשלם לדור פה פאס יע״א וכל ימי משך דירתו פה לחיים טובים ולשלם.

ולפי שנתגלגלו שינויי הזמן ותהפוכותיו ומקריו בעונותינו שרבו, נתעכב הדבר וארכו הימים מאז ועד עתה ולא יצא הדבר לפועל, ולכן חוזרים אנחנו לעת כזאת לקבל לאשר ולקיים את כל הדברים האלה אשר דברנו ונשבענו עליהם כאמור. וכגון דא צריך לאודועי, שכל הבא רשום בכתב אמת ישר ונאמן ומקובל ומרוצה ומוחזק ומקויים עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו קבלה גמורה לקיימו ולהחזיק בו חזקה גמורה, לקומם לרומם בדת המעוז דגל תורת אלהינו, עד יחונן לשארית הפלטה, ויאיר העלטה, ישוב ירחמנו בביאת צמח צדיק במהרה בימינו אכי״ר. ועל דבר אמת וצדק שכך הוסכמנו עם הרב הנז' בזמן הנז״ל, ונשבענו שבועה חמורה בשם יתברך לקבל ולקיים את הבא כתוב ומפורש בספר כנז', כתבנו וחתמנו שמותינו פה בחדש אדר שני בשנת יבא דודי לגנ״ו (התפ״ו) וכו' לפ״ק במתא פאס יע״א והכל שריר וקיים.

 ובסמוך כתוב כל מא מכתוב לפוק מקבול עלינא לבד אדראהי׳ באש חונא מחוייבים  פיכול שהאר חתא ניסן ותשרי מאהום גאייר נם ופוואקת לעאוולא נעאוונוה בנדבה די כיפ יעראפ יודע תעלומות אירא נבכלו ומא האד אדראהי׳ למדכורא נביעו פיהא אולאדנא ונעטיווהא וכל מא משרוט נעמלוה מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאי׳ אחרינו, והאד אלעאם אלוולי נעטיוויה פיאסיאיף מאה אוקיות חוב גמור בקש״מ בדל״ב זייאדא דון נם פי אשהאר וקיים. וחתום כהה״ר משה בן מאמאן ישצ״ו , והר׳ יעקב הכהן, והר׳ יוסף לוי, והר׳ מנחם מונסונייגו, וכה״ר שמואל ן׳ דוד וחיון, והר׳ משה גאבישון, והר׳ יוסף ן׳ סמחון, והר׳ יהודה ן׳ משה, והרבה אחרים עד תשלום נ״ב אנשים מטובי עיר פאס יע״א והכרנו החתימות הנז׳ ולראיה ח״פ וקיים.

תרגום: כל מה שכתוב לעיל מקובל עלינו, מלבד הכסף שנתחייבנו בכל חודש לרבות ניס ן ותשרי אינינו רק חמישים אוקיות. ובזמן הכנסת הצידה לקראת החורף נעזור לו בנדבה כמו שברור ליודע תעלומות שלא נרמה אותו. אבל בעד תשלום הכסף המוזכר נמכור בנינו וניתן לו, וכל מ ה שהוסכם נקיימנו והוא מרוצה ומקובל עלינו ועל בנינו ועל כל הבאים אחרינו. והשנה הזאת הראשונה ניתן לו תוספת מאה אוקיות שהוא בשבילנו חוב גמור בקנין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה תוספת מלבד חמישים מתקאלים של כל חודש. 20 . על פי חבקוק א׳ י״ג.

טופס פסק דין על ענין הנז״ל וזה נוסחו אות באות: בשבטי ישראל הודענו נאמנה אליכם אישים נקרא יחידי סגולה וקולינו אל בני אדם העומדים על הפקודים במחנה העברים אשר בעיר הלזו המעטירה צפירת תפארה, כי לא תאבד תורה מכהן, ועצה מחכם, ודבר מנביא, ולא עת לחשות אבל עת לעשות לה׳, אך משפטים נדבר כי המשפט לאלהים הוא, כי איך תעלימו עין וסתר פנים תשימו, למה תביטו לבגוד, תחרישו לבלע״, ולהשחית נחלת צדיק ומושיע, ורב מורה צדק בקהלתינו מר ניהו רבה רעמיה מדברנא דאומתיה, החכם השלם והכולל, דיינא איהו ונחית לעומקא דדינא, כמוהה״ר יעקב אבן צור יצ״ו, אשר נהג דיינות ורבנות זה שלשים וארבע שנים רצופות , ונשא עול סבלכם וטרחכם ומשאכם, ועתה שמתם פניכם לקפח פרנסתו נצבים לקראתו, ומה גם בעת ובעונה הזאת אשר גאו מי שחו, באו מים עד נפש, באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, מצער יוקר השער ומצוקי העתים וחתחתים בדרך, והעיר במצור ומצוק מוקפת כרכום[אויבים – עפ״י כתובות פ״ב משנה ב׳.], וע״ז אמרו כל המעמץ עם יציאת הנפש ה״ז שופך דמים, ב״מ (בר מינן), איך נשא פנינו ואנה נוליך את חרפתנו.

ואפילו היה במציאות ובמונח קיים שלא באו הקהל במסורת הברית ובקשר החיוב להרב נר״ו בכתב מפורש, היה הדין נותן לכפות על עסקי מזונותיו ופרנסתו ולכל אנשי ביתו ולמשכן נכסי הקהל ולהדר דינם, כמו שהדין פשוט בטח״מ סי׳ ט׳ שחובה על בני העיר לזון ולפרנס דייניהם וחכמיהם בכבוד והם קודמים לכל אדם, וכדאי׳ בטי״ד סי׳ רנ״א שהחכמים קודמים לכל אדם וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו , ורבינו הקדוש ע״ה שנצטער על שנתן פתו לעם הארץ בשני בצורת אינו אלא מחמת שלא היה ספק במה לפרנס את שניהם הת״ח וע״ה, וצריך להקדים בני תורה תחלה וכמ״ש התוספות והריטב״א ופסקה מרן בסי׳ הנו׳, וכ״כ ר״י על משנת ממהר לשמוע וקשה לאבד דנפקא מינא לדינא שצריך להקדים לזון הזכרן קודם השכחן, וכתב הרא״ש בתשובה ופסקה מרן בטא״ח סי׳ נ״א צבור שצריכים לשכור רב וש״ץ ואין הרא״ש ואין ספק בידם לשניהם אם הוא רב מובהק ובקי בהוראות ובדינים הוא קודם וכו׳, ומסיים שם דאין לפרנסו מכיס של צדקה דגנאי הוא לו.

וכל שכן עתה שבאו הקהל בשערי ההסכמה ונכנסו במסורת הברית והשבועה חמורה וכו׳ שנשבעו לקיים כל תנאי פרטי ההסכמה כמו שעדיו בחיתומיו זכין לו, דאין ספק שחייבים הקהל ישצ״ו לפרוע לו קצבת התנאים המפורשים בכתב הנשתוון מדי חדש בחדשו, שכל התנאים הנז׳ הם שרירים וקיימים מן הדין לא יפול מהם דבר ארצה , שהרי כולם נעשו במעמד וז׳ טובי העיר וגדוליה, ומשה על גביהם ה״ה הה״ר משה בן מאמאן נר״ו שכל צורכי העיר נהתכין היו על פיו, והוא שליח ואפוטרופוס הקהל לכל דבר, ומבואר בדברי הפוסקים דאע״ג[דאף על גב] שהוזכר בגמרא דבעינן ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר, לאו דוקא! אלא כל שנעשה הדבר בפרסום הו״ל כמעמד אנשי העיר, ועוד ביארו ז״ל דלענין מכירת בית הכנסת ששם הוזכר ענין מעמד אנשי העיר אין צריך מעמד אנשי העיר אלא לענין הוצאה לחולין, אפילו למישתי ביה שיכרא, דלענין הפקעת קדושה הוא דבעינן מעמד כל אנשי העיר, וסיים בה מהר״י, אדרבי סי׳ ס״ג וז״ל הרי שמה הרי שמה שעושין ז׳ טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אפי׳ בדברים שנראה שלא נתנו להם רשות לפקוח עליהם הוא קיים, כ״ש בנדון דידן שעיקר מינוי הפרנסים הוא לפקח בעניני הפרעונות וכו׳, דפשיטא שמה שעשו הוא קיים, אפי׳ עשאוהו שלא ברשותם ורצונם , כ״ש בנ״ד אומדנא דמוכח הוא שהיה ברצון ורשות כל הקהל וכו׳, ובסי׳ קס״ב הביא לראיה גמורה לשון הירושלמי ופי׳ הרשב״א והר״ן בה יע״ש. ותו שכתב הרא״ש בתשר פסקה טור יו״ד סי׳ רמ״ח אם האשה השכירה מלמד לבנה ושמע האב ושתק ודאי ניחא ליה וכו׳, וא״ב בנ״ד אף מי שלא חתם אינו יכול למחות, שהרי בפרסום רב היה וודאי ניחא להו ושוב אינן יכו׳ למחות.

ובר מן דין, שהרב המורה נר״ו שלו הוה בביתיה, ורענן בהכליה במתא מכנאס יע״א, רב ומורה צדק בקהלה המפוארה הנז׳, וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו, פרס קבוע מדי חדש בחדשו מאת הקהל בכבוד והדר, תמידין כסדרן, ומוסיפין כהלכתו, ותהא המשרה על שכמו ברבנות ושררה שם י״ב ישנים רצופות, ובהיות קיבוץ כללי שם במכנאס לשאר קהלות המערב, ומכללם היו הולכים ק״ק פאס והיו רואים הנהגתו הישרה ועמידתו בפרץ עליהם עד יוציא דינם לאור עם שאר הקהלות דין אמת לאמתו, ע״כ ירימו ראש לומר אחות לנו בבית המלך ובכן נתאוו תאוה לדגל מחנה שכינה, להשיבו לאיתנו הראשון לשכון כבוד בארצינו, ובקשו ממנו פעמים רבות מדי עברם שמה דרך פיוסים ותחנות לעשות רצונם להעתיק דירתו ולקבעה בכאן, ולנהוג דיינות ורבנות כמשפטו הראשון, ראשון לכל בית יוסף לכל דבר שבקדושה, וגם הם יעשו רצונו לתת לו מנתו גם בכל חודש ושאר תנאים הבאים בכתב החיוב החתום מהקהל יצ״ו, ונשא פניהם לדבר הזה ובא עמהם, ומאחר שהם הביאוהו ממקומו והפסידוהו מה שהיה נוטל מק״ק מכנאס מדי חדש בחדשו כנז׳, הדין נותן שחייבים הם לתת לו הפרס הנז׳ באין אומר ואין דברים מדינא דגרמי כמבואר בחו״מ סי׳ של״ג, ולא מבעיא מה שהם חייבים לו מן העבר שאין להם מפלט מן הדין ממנו, אלא אף מכאן ולהבא לא מצו הדרי בהו מטעמא דדינא דגרמי הנז׳, גם מחמת שקבלו רבנותו ותנאיה בשבועה חמורה וכו׳ עליהם ועל זרעם ועל כל הבאים אחריהם ואדעתא דהכי העתיק דירתו ממכנאס ובא עמהם לכאן, ולא מצו הדרי בהו מכי התחיל במלאכה, דומיא דפועל דכיון שהתחיל הוא יכול לחזור ובעל הבית אינו יכול לחזור, ולא צריך בזה לא קנין ולא שבועה, וכמ״ש הריב״ש ז״ל סי׳ תע״ו ופסקה מרן ס״ס שט״ו ודוכתי אחריני, ותו דעל דברי הקהל אינן צריכין קנין וכו׳, נוסף על זה דבנ״ד הוא מדי דמצוה, ואמירתם לגבוה הוא, ועוד אתינן עלה מדין נדר כיון שהנהיגוהו ב׳ וג׳ פעמים הוקבע עליהם קביעות גמור תמיד כדאי׳ בטור יו״ד סי׳ רי״ד, ועוד כתב הרא״ש בתשו׳ פסקה מרן ס״ס רי״ד הנז׳ וז״ל קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם אפי׳ בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמן לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וכו׳ יעו״ש. ואין לך גדר וסייג לתורה כקיום הספקת הרב המורה לתת לו מנת למען יחזק בתורה ויהיו דבריו נשמעים בעיר, ונבנתה על תלה. ועל כיוצא בזה אז״ל והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל ואם יצטרך להיות נודד ללחם אֹיָה ללחמו ללחם ביתו ” היאך יתקבלו דבריו , אחיו ויגזר אומר ויקם לו ובמשפט יעמיד ארץ.

הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט -פס״ד מחכמי פאס המחייב את קהלת פאס לשלם לר׳ יעקב אבן צור את משכורתו

תקנה נב

תקנה משנת התמ״ח [1688]

נגד מותרות בסעודות השמחות

טופס תקנה על רבוי הסעודות שבזה יש הפסד לעניים.

מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכננו בענייני המסים ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות עניים ועשירים, ולוקחים ברבית כדי[שלא] לצמצם במותרות מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום, לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות, כדי שישוה את עצמו במעשיו גם למושפעים. לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קודם חג השבועות סעודות הנקראים אֵלְכְתָאיֵיבּ, אין לו רשות לעשות כי אם סעודה א׳ בלבד מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם, ולא יעשה בה תרנגולים ולא בני יונה וכיוצא בהם כלל, וכן ג״ב בשום סעודה אחרת לא של חתן ולא של ברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה, וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאוויי [מתנות כסף ומשלוח מאכלות להורי הכלה.], לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל לצורך מאכל החתן והכלה בלבד, או שום בעל הבית לצורך ביתו, או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה, ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים, ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל. והפורץ גדר לעבור על תקנה זו, יש רשות ביר הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם. ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א, עכ״ל התקנה.

וחתומים עליה הרבנים המובהקים

מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר וידאל הצרפתי ומוהר״ר מנחם סירירו וכמה״ר שאול אבן דנאן

וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה

והכרנו חתימותיהם

ואח״כ חתומים ראשי הקהל הלא הם:

מימון בן דנאן -משה הכהן-ואברהם בן שמול-ויעקב אלבאז-ועובד בן סוסאן-ויהודה בן מכלוף אדהאן- ומשה בן סונבאל-ודוד בן אמוזג-ומשה ביבאס-ושלמה גבאי-ואברהם בר יהודה קבאליירו

כך מצאתי כתוב כמה״ר ידידיה משה מונסונייגו ז״ל.

נאם שלמה אליהו בלא״א

החכם השלם והכולל הדו״מ כמוהר״ר יעקב אבן צור נר״ו.

זה לשון ר׳ יוסף בן נאים בספרו נוהג בחכמה כ״י תחת ידינו ערך 65 : ״במחז״ק פאס יע״א, נוהגים בחג השבועות איזה משפחות שמשיאין בנם קטן כבן שש ושבע שנים בדרך שחוק עם בת קטנה ממשפחה אחרת, ושבעה ימים קודם חג השבועות מקשטים אותם בבגדי צבעונים ורקמה בגדים נאים, ומעבירים בשוקים וברחובות על כתף סבל ומסבבים אותם בבתי קרוביהם ולבסוף מביאים איזה מלמד תינוקות וכותב להם איזה פסוקים כגון מצא אשה מצא טוב וכו ׳ בדבש על הנייר חלק ולוחכים אותם הבן והבת. וזהו הגט שלהם. ובפי ההמון טעם לזה, רמז לנשואי התורה עם ישראל שנשאו אותה בחג השבועות על דרך הכתובה שלומדים בחג השבועות בעת הוצאת התורה״. וראה תקנת קהלת צפרו משנת התצ״ה בו המנהג הזה מתואר במילים אלו: ״וגם מה שהיו נוהגים לעשות לתינוקות בני חמש שנים סמוך לחג השבועות שמחות וגיל״ (קהלת צפרו כרך ראשון עמוד 78 ). וראה בס׳ אבני שיש ח״א סי׳ נ״ט. וראה מאמר מקיף על הנושא שנכתב על ידי מר רפאל בן שמחון בספרו יהדות מרוקו עמ׳ 153

תקנה נב-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התמ״ח [1688]-נגד מותרות בסעודות השמחות

תקנה מח

תקנה משנת התט״ו

קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות

טופס הסכמה שלא יחתמו בשטרות כי אם סופרי בית ריף.

אנו ב״ד חתומי מטה, הסכמנו וגזרנו שמהיום והלאה לא יהיו חותמים בכל השטרות שיכתבו במדינה זו הן שטר חובות או משכונות או כתובות, כלל העולה כל השטרות שהם צריכים שיקנו מיד הזולת בהם, כי אם סופרי בית דיננו הצדק, וכל שטר שיבא לידינו ולא יהיה חתום בשני סופרים אין נזקקים לבעליו ואין דנין בו לא לזכות ולא לחובה, ולראיה שכך הסכמנו להיות מהיום והלאה חתמנו פה בעשרה ימים לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה בכאן בפאס יע״א, והכל שריר וקיים. ע״כ נוסח ההסכמה הנז'

וחתומים עליה

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעריה בר כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ר׳ וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

נספח

בדין חתימת חשטר על ידי סופד ועד אחד.

אמנם בהיותי מתבונן לחשוב מחשבות אם הענין נכון כאשר נראה בתחלת ההשקפה או לאו, ראיתי שאף שיתברר מדברי הפוסקים שיש לו דין שטר מן הדין, מ״מ מטעם המנהג אין לו דין שטר אלא דין מלוה על פה, שכך קבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מנחם סירירו ולה״ה, וכן ג״כ קבלתי מהחכם השלם ספרא רבא דישראל כהה״ר דוד עוזיאל זלה״ה שהיו תמיר רבותי הנז' זלה״ה סומכים על דברי קבלתו שקבל מחכמים הראשונים בענייני התקנות והמנהגים, וקבלתי משלשתם שהיה מנהג קבוע בפאס יע״א מדורות ראשונים מחכמי קשטילייא זלה״ה חלקם בחיים, שכל שטר שאינו חתום בסופר ועד אין לו דין שטר, ר״ל דבעינן שיהא לפחות אחד מעידי השטר החתומים בו סופר מסופרי ב״ד הקבועים לכתוב שטרות, וכ״ש אם יהיה חכם רשום או דיין קבוע ואז יש לו דין שטר, ואף אם העד השני הוא הדיוט מהמון העם לית קפידא, אבל אם שני העדים החתומים בו הם הדיוטות מהמון העם ולא אחד בהם סופר קבוע לא אלים כחייהו למישוייה שטרא , ואינו נידון אלא כמלוה ע״פ, וזה בין בשטרי חובות בין בשטרי משכונות או מכירות או שכירות קרקע אדם וכלים או שטרי כתובות וכדומה.

וטעמא דמלתא כי המון העם לאו הלכתא גמירי, ואינם יודעים איזה דבר מועיל בו קנין סודר ואיזה דבר אין מועיל קנין וצריך שבועה, גם אינם יודעים דיני אסמכתא ושאר דינים הצריכים לעניני שטרות, גם כשמקנין בסודר אינם יודעים סודר זה מה טיבו והיאך ע״י הסודר יתחייב זה ויזכה זה, וחושבין שתפיסת הסודר הויא כעין שבועה ואין יודעין שתפיסת הסודר ענינה הקנאת חליפין כדכתיב (רות ד, ז) שלף איש נעלו ונתן לרעהו, גם אין יודעין שהנותן הסודר נעשה שליח לזוכה ונותן סודרו במקומו לקנות בחליפין בחריקיה דזכין לאדם שלא בפניו, ואם אינו יודע זה היאך יועילו מעשיו בסודרו על חבירו וכ״ש כשאינו יודע ענין הסודר מעיקרו מה טיבו כנז״ל, גם אין יודעין איזהו האופן המועיל בכל פרט ופרט, ולא עוד אלא שלפעמים קונץ בסודר או משביעין בתקיעת כף ומתנין תנאים כפי דעתם והולכים אל הסופר ומספרים לו הענין והוא כותב והם חותמין, והרי הסופר כותב אופנים המועילים כפי ידיעתו אשר לא צוו ולא עלתה על לבם והם חותמין על מה שלא היה ולא נברא ולא ידעוהו ולא נתכוונו לו כלל ואשתכח דחתמי אשיקרא, והסופר עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.

תקנה מט משנת התט״ו -1655

המפרטת את אופן חלוקת הירושה במקרה שאיש נשא שתי נשים לפי תקנת המגורשים, או אשה אחת לפי תקנת המגורשים והשניה שלא כפי התקנה, ונפטר לבית עולמו

טופס הסכמה על הנשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו בחייהן וכתובותיהן כמנהג ק״ק הקאשטילייאנוש ה׳ ישמרם, או שכתובת אחת כמנהג הנד וכתובה אחת יש בה שום תנאי, היאך יחלוקו ופריעת חובות מהאמצע.

אנו ב״ד החתומים, נקהלנו לשאת ולתת בענין החלוקה, איך תתנהג בין יורשי מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לב״ע בחייהן, וכתובות שתיהן כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות ביניהם קהלות הקדש קהל פאס המגורשים מקשטילייא יצ״ו, ואחר ההשקפה והבטה בענין זה, ראינו לפסוק איך תהיה החלוקה ביניהם בעזבון הנפטר, כדי שלא יאונה לשום אחד מהם שום און יתר על חבירו בעזבון הנפטר, והסכמנו ופסקנו שקודם כל דבר יפרעו החובות שהודה הנפטר לזולת בעודו בחיים חייתו, ומה שנשאר מהעזבון אחר פרעון החובות יתחלק לעשרה חלקים, ארבעה חלקים תטול אותם האשה הראשונה מכח כתובתה, והשניה תטול שלשה חלקים מהששה הנשארים, והשלשה חלקים האחרים יזכו בהם יורשיה הנפטר בתורת ירושה, זה יהיה משפט הירושה בעזבון הנפטר שהיה נשוי שתי נשים וכתובת שתיהן שוות כמנהג המגורשים יצ״ו, ולפי שכך הסכמנו ופסקנו חתמנו פה.

וקודם שחתמנו ראינו ג״כ להודיע משפט הירושה והחלוקה, בעזבון מי שהיה נשוי שתי נשים ונפטר לבית עולמו, וכתובת אחת מהן יש בה שום תנאי שהתנו ביניהם, יובן בכתובת השניה יש בה תנאי על זה הררך, שאם יפטר הבעל בחיי האשה שתטול מנכסיו דבר קצוב לפרעון כתובתה, אזי יתחלק עזבון של הנפטר אחר פרעון החובות לעשרה חלקים, והראשונה שאין בכתובתה שום תנאי תטול ארבעה חלקים מהעשרה הנז', והשניה שנמצא התנאי כתוב בכתובתה תטול ג״כ ארבעה חלקים לפרעון התנאי שהתנו ביניהם, והשני חלקים הנשארים יזכו בהם יורשי הנפטר בתורת ירושה, וכן אם נמצא באותם הארבעה חלקים שהיא צריכה ליטול השניה פרעון הדבר הקצוב בתנאי שהתנו ביניהם ויותר, אותו היתרון יזכו בו היורשים עם השני חלקים שנטלו, ויתחלקו ביניהם חלקים שוים, וכן אם לא נמצא באותם הארבעה חלקים כדי פרעון התנאי מזלה גרם.

ואם היה התנאי כתוב בכתובת האשה הראשונה, יובן שהתנה עמה שתטול מנכסים הנמצאים לו ולה בעולם דבר קצוב לפרעון כתובתה, שקורם כל דבר תטול הראשונה מהנכסים הנמצאים לו ולהן בעולם אחר פרעון החובות , הדבר שקצב לה ליטול כפי התנאי שהתנה עמה, והשאר יתחלק בין השניה ובין היורשים, המחצית ממנו תטול האשה השניה, והמחצית האחר יתחלק בין היורשים חלקים שוים לשיזכו בו בתורת ירושה. ולפי שהסכמנו וגמרנו שיהיו החלוקות הנזכרות על הררך הנזכר, לכן חתמנו פה בששה עשר יום לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה, רייני העירה פאס יע״א, ע״כ נוסח ההסכמה הנזכרת.

והחתומים עליה הלא הם

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעדיה אבן דנאן ברכ״ה[בר כבוד החכם.] ר׳ שמואל ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ה״ר וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

עמוד תלח

נספח

א. מי שהיו לו שתי נשים ומתה אחת מהן, היאך תהיה דין חלוקתם כפי התקנה.

כתב מוהר״ר מנחם סירירו זלה״ה וז״ל, נוסחת שאלה שהשיב מהר״ר סעדיה אבן דנאן להחכם כה״ר משה ן' חמו נר״ו על ענין מי שהיה נשוי שתי נשים וכתובתן למנהג קהלות המגורשים, ומתה האחרונה בחיי הבעל והראשונה, היאך יהיה דין חלוקתם כפי התקנה.

תשובה לא נמצאת תקנה ע״ז, ומסתברא לי שיחלוקו כמו שחולקין כשמת הבעל והניח שתי נשים ויורשים שחייבים באבלו, שהתקינו שיחלוקו הנכסים על זה הדרך שכל מה שימצא מעזבונו בין קרקע בין טלטל וכל מאי דמתקרי נכסי, יחלק לעשרה חלקים ותטול הא׳ הואיל וכתובתה קדמה ד׳ חלקים, וששה חלקים הנשארים, תטול הב׳ ג׳ חלקים, ויורשיו ג׳ חלקים, וכן נ״ל לדון בנ״ד וטעמא כי אעפ״י שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ״מ דין בעל חוב מוקדם יש לה.

וכבר ידעת מה שפסק הש״ע ח״מ ק״ד סעיף א׳ וז״ל מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנין שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין טלטל, ואפי׳ אם הגיע זמן פרעון המאוחר קודם וכו׳, ולזה גם שלא הגיע זמן כתובת הא׳ ליגבות לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, אין כח לשניה לגבות כתובתה לפי שהגיע זמנה, ועוד כי נדוניית הא׳ אינה משועבדת לשום בעל חוב וכ״ש לכתובת אשה, וה״ה לסבלונות שפסק לה הבעל, כדאיתא בטור חו״מ סי׳ צ״ז ס״ט (וכ״ה בשו״ע שם סעיף ל״ב) וז״ל אבל מה שהכניסה לו בין נ״מי' בין נצ״ב (נכסי צאן ברזל) אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או משעה שפסק הבעל לה בשעת נישואין, ע״כ.

ואפי׳ הנכסים שאינם מנדונייתה אלא ממה שפסק לה אלא שהם של בעל ואפי׳ לא נתברר בעדים שאותם המטלטלים היו בידו קודם שנשא השניה דמחזיקינן להו כלוה ולוה ואח״כ קנה, דקי״ל דיחלוקו, הדין נותן שכל מה שתפסה תחת ידיה שזכתה בהם, ולא יורע כחה מפני שעדין לא הגיע זמן כתובתה ליגבות, וק״ו הוא אם בעל חוב מאוחר שהורע כחו בפני בעל חוב מוקדם שכשבאין לגבות שניהם, בעל חוב מוקדם קודם אפי׳ לא הגיע זמנו, אמרינן ראם קדם וגבה בנכסים שאינם ידועים אם קנה אותם הלוה קודם שלוה מהמלוה הב׳ שכבר נשתעבד לראשון שקנה אותם אחר שלוה מהשני ונשתעבדו לשניהם, ומה שגבה גבה, בעל חוב מוקדם שיפה כחו לא כל שכן.

נמצא לפי זה כל מה שתחת יד הראשונה בין מנדונייתה בין ממה שפסק לה הבעל בין ממה שקנה קודם שנשא השניה בין ממה שקנה אחר שנשאה, הכל משועבד לכתובתה ואין השניה גובה ממנו, ולא נשאר ממה לגבות השניה כ״א נדונייתה ומה שקנה הבעל אחר שנשאה והוא תחת ידה, אמנם מה שאינו תחת ידה ולא תחת יד הראשונה הוא משועבד לשתיהן, ולכן נטיתי לבי לעשות כדמות פשרה שיחלקו הכל על דרך התקנה הנז', לפי שנחשוב כאילו מת הבעל כמו שהוא הדין בעיקר התקנה של כתובת הקהלות המגורשים ישצ״ו, כי מן הדין הבעל יורש את אשתו אלא שאנו חושבים כאלו מת הבעל וזכתה היא או יורשיה במחצית הכל מכח כתובתה, ע״כ. וזאת התשובה היתה ע״י אני הסופר

וחתום כמהר״מ סירירו זלה״ה__

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

נספח א' תקנה מט

עמוד תמ

ב. התקכ״ד

בדין חלוקת עזבון ראובן שהניח שלש נשים ויורש שאינו מתאבל ובדין מי שערער אחר החלוקה שאחת מהנשים לא נשבעה שבועת אלמנה.

עמודי שמים ומצוקי ארץ, הרבנים המובהקים שלמים, וכן רבים ועצומים, דיינים ומצויינים, כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן נר״ו וכמוהר״ר רפאל עובד אבן צור נר״ו וכמוהר״ר אליהו הצרפתי נר״ו וכמוהר״ר מתתיה סירירו נר״ו, כלם כא׳ ירומו סלה ויאירו ויזהירו כזוהר הרקיע בארבע עולמות אבי״ע [אצילות בריאה יצירה עשיה]כי״ר.

אחר נשיקת עפר ארץ הדום רגלי רבותי, יודיעוני מכת״ר[מעלת כתר תורתם] מה יהיה משפט חלוקת עזבון ראובן שמת והניח ג׳ נשים ויורש שאינו מתאבל, ואם אין חילוק בזה האופן בין מתאבל לשאינו מתאבל, דלא נאמר חילוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳ והבו דלא לוסיף עלה. וג״כ יודיעוני רבותי אם אחר שחלקו ב״ד העזבון לנשים שום א׳ מהיורשים לומר שלא נשבעה א׳ מהנשים וכבר נלב״ע ואחר שכן יתחלק חלקה בין הנשים הנשארות והיורש, וב״כ האשה טוענים שכבר חלקו להם הב״ד ובדין חלקו, דחזקה אינו יוצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן.

ומפי השמועה למדתי שכבר אירע כעין מ״ש בשאלה הא׳ בימי הרבנים המובהקים והסכימו וחלקו נכסי  המאורות הגדולים כמוהה״ר יעב״ץ זלה״ה וכמוהה״ר שב״א [שמואל בן אלבאז]. הנפטר לשלש נשים ויורש שאינו מתאבל, ולא הגריעו כח היורש שאינו מתאבל מהמתאבל, אלא השוו המדות ועשו שאינו מתאבל כמתאבל. ועל הכל תרום בכבוד תשובת מכת״ר הרמתה להודיעוני משפט צדק ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה. גם באתי בנא ותחנה לפני מלכ׳י צד׳ק משי״ח״[ מורנו שיחיה]. נר״ו שישתדל להשיבני בזה עם הבא ראשון ושכמ״ה [ושכרו כפול מן השמים] ושלם רבותי יכון כימי השמים על הארץ, נאם עבדיכם הצעיד דלית כוותיה מלרע[מנחת שי שמות פרק יב פסוק יא. מליצה שפירושה שהוא במצב לא טוב] העלה נבול, ע״ה ישועה בר יצחק אביטבול סיל״ט.

תשובה האמת הוא, דלא נאמר חלוק זה אלא במי שהיה נשוי אשה א׳, והבו דלא לוסיף עלה במי שהיה נשוי ב׳ נשים או ג׳ נשים, דבזה יורש מתאבל ושאינו מתאבל שוים הם, דבתקנה שנתקנה שנת ש״ה לפ״ק הוא דהזכירו חכמי התקנה חלוק זה, ולשם איידי במי שהיה נשוי אשה א׳, אבל בתקנת של מי שהיה נשוי ב׳ נשים שנתקנה באייר שנת תט״ו לפ״ק, שתקנו שיתחלקו הנכסים לעשרה חלקים לא חילקו חכמי התקנה בין היורשים אלא כתבו סתם ארבעה חלקים וכו׳ לאשה א׳ והב׳ ג׳ חלקי׳ והג׳ אחרים יזכו בהם יורשי הנפטר, דמשמע דהג׳ חלקים יטלו אותם היורשים לעולם במושלם, ואם איתא היל״ל דלפעמים לא יטלו היורשים הג׳ חלקים במושלם, כגון אם אינם מתאבלים אלא יטלו כי אם ב׳ חלקים ומחצה שיתנכה להם חצי חלק לפי ערך מה שניכו חכמי התקנה, למי שהיה נשוי אשה א׳ דכשאינו מתאבל מנכים לו שתות מהמחצית ולא יטול כי אם שליש או לרמוז בה שיהיה עה״ד האמור בתקנה שנתקנה שנת ש״ה.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

עמוד תמא