ארכיון יומי: 23 ביוני 2012


מראכש העיר-חביב אבגי

תחילת בנייתו המשוערת בשנת 1557, ונגמרה בשנת 1622. מתקופה זו יש לנו ידיעות על חכמים שפעלו בעיר כמו : רבי אברהם בן ואעישורהי יצחק קוריאאט, חכם מקובל שחיבר ספרים אחדים , חי בסביבות 1580, רבי ראובן בר נחמן, רבי מרדכי בן עטאר, רבי יוסף בן תאבו, רבי אברהם חליווה, רבי אהרן בן יבגי המקובל, ( חכם מקובל שהחוקרים ייחסו אותו לחכמי המערב, ואולי הוא מאזור תאפילאלת תימג'רות או תמאערופאת, שם היה הריכוז הגדול של משפחת יבגי, כך קיבלנו מאבותינו. ) רבי חיים אלעסרי ורהי יהודה אוחיון.

מותם של שלושת המלכים.

בשנת 1598 עד שנת 1607, היה רעב גדול ובעקבותיו פרצה המגיפה אשר הפילה חללים רבים. גם המלך היה בין המתים. המשך המגיפה ומותו של עבד אללאה אל מנצור, היו אות מבשר רעות. בערי מרוקו כל התקופה הזאת ידעה מרידות ומהומות. ניצונו המזהיר של עבד אללאה, ם\פינה לו דרך לשלטון, אחרי ששני אחיו מתו. שלושת האחים רבו על המלוכה, וכל אחד אומר אני אמלוך.

תחתיו מלך מולאי מוחמד במראכש, הוא גילה שנאה עזה ליהודים, וסבל רב נגרם ממנו ליהודים. למזלם שלטונו לא ארך זמן, כי בשנת 1576, הלך עבד אלצאליק מושל אלג'יר, ותקף אותו. למרות נחיתותו המספרית בחיילים, הביס אותו, ומומחמד ברח למראכש. שני המחנות נפגשו יחד סמוך לעיר סאלי, ושם נלחמו בחירוף נפש, מוחמד וצבאו הובס שם, וברח להרים.

את מאורעות הזמן ההוא הנציח רבי שאול בן דוד סירירו ז"ל, במאמרו הידוע :

" אם אמרתי אספרה קצת מתלאות אשר חלפו עברו עלינו, תצלנה כל אוזניים ויבהיל כל שומעם. זה לנו היום שלוש שנים ומחצה, בצורת רעב וצרות רבות. משנת 1604 – 1606, יושבי פאס ברעב. מראש חודש כסלו, מתו ברעב קרוב לשמונה מאות.

בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרס, חבקו אשפתות לנקר בהם כתרנגולים. יותר משש מאות אנשים ונשים, בחורים ובתולות, המירו את דתם. בדרכים הייתה סכנה גדולה, אין יוצא ואין בא. היושב בעיר ימות ברעב, והיוצא לחוץ ייפול בחרב. איש את רעהו חיים בלעז, ויידל ישראל עד מאוד עווניתנו הטו אלה אין דורש ואין מבקש כי רפו ידי עוסקי התורה אין להם יום שאין קללתו מרובה מחברו מכפלי כפלים.

ולא די לנו הצער שאנו בו, אלא שנתווספו עלינו צרות המלחמות, עד שבוחרים מוות מהחחים. ראינו מי שהפיל עצמו לבור ומת, ומי שעביר סכין על צורו ושחת את עצמו.

אבות משליכים את ילדיהם, ונשים רחמניות מכים מכות מוות לבניהם. מה אעידך, ומה אדמה לך פאס המהוללה, וכעת היא זוללה ".

" דבש לשון יונק עוללים שאלו להם. ואין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. התענינו יום שבת קודש שני ימים לכסלו שנת שס"ו, ולא נענינו. ובערים לאדר שני באותה שנה, על ההרים אשא קינה, על פאס העדינה, הייתה למשל ולשנינה.. נתחזק הרעב, ורובע קב קמח שווה י"ט אוקיות. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

הרכים והענוגים יחד אומללו, זקנים ובחורים בחוץ מושלכים כלו בדמעות עיני בראותי אנשי מעשה רבים ונכבדים ועשירים, נפוחים כנאד לכל עובר ושב, ואין מרחם ואין משיב נפש. בראש חודש אדר ב' מת איש חסיד וקדוש רבי יעקב בן עטר ז"ל, גם הוא בעוונותינו הרבים מת מרעב, או לנו שאיש קדוש כזה מת מיתה משונה כזו.

נהמת זקן ועולל כנהמת ים יללי בשער. זעקי עיר, כי שבת ששון מעיר פאס, או לעיניים שכך ראו. ויהיו המתים ברעב קרוב לשושת אלפים, ויותר משני אלפים המירו דתם, ותשאיר עיר פאס שדודה וגלמודה. ( נר המערב ).

פרופסור זאב חיים הירשברג, כותב בספרו " תולדות היהודים בצפון אפריקה " : " לאור המקורות היהודים, והידיעות על היהודים המשוקעות במקורות הנוצרים, בלי לשים רקע הכללי, עלול ליצור רושם מוטעה, כאילו היהודים סבלו יותר מהאוכלוסייה המוסלמית בשל אכזריותם של הריפים. כאילו רק בנשיהם ובבנותיהם התעללו חייליהם השכירים, ורק עליהם הטילו מסים כבדים מנשוא. אצילים ודלת העם, מוראביטים וחסידיהם, כולם סבלו במצב הפרוע של האנרכיה הפנימית.

מגיפה כי פרצה, הייתה מתפשטת על כל שכונות העיר, על כל שכבות האוכלוסייה, ברברים,ערבים, כושים ובני תערובת ועל כל האזור, ורעב כי בא גרם ליוקר וסבל של כלל האוכלוסייה ".

השער של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל.

בעל השער המופלא הידוע בשם " קשת רבי מרדכי בן עטר ". כך מצאתי כתוב על מצבתו :

העמוד המופלא של רבי מרדכי בן עטר זצ"ל, נודע לתהילה אשר במאמרו עטר חומת ישראל, וגם בנה לנו שער וקיים השנה הישיבה הקדושה. אחד מאדירי ארץ, פאר הדור והדומו, גודר ועומד בפרץ לפני מלכים יתייצב, למגן ולצינה בנועם הדור. ובצל כנפיו הייתה אורה / צדיק יאמר לו, לרבם של בני הגולה. פה – אל – פה ידבר, ולשבח יקר וגדולה. זכרו לשער בת רבים / ושמו נודע בשערים. יסוד – יסד מלפנים / ידעוהו זקנים וצעירים. והיה להם לחומה ולמחסה / למסתור ולמכסה.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר

מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמארמחקרי אליעזר

יהדות מרוקו.

בעשרים השנים האחרונות מתרכז פרופסור בשן בחקר יהדות מרוקו, הוא פרסם מאמרים בהם חשף פרשיות שלא היו ידועות עד כה, וכתב חמישה ספרים בנושא. הספר הראשון :

יהדות מרוקו עברה ותרבותה.

הספר מציג פרקים חשובים בחקר ההיסטוריה של יהודי מרוקו וחקר התרבות והרוח של יהדות מרוקו. הספר מכיל שלושה חלקים המחולקים לפרקי משנה, ובכל אחד מהם סעיפים רבים. החלק הראשון עוסק בהיסטוריה פוליטית חברתית מהזמן הקדום ועד שנת 1912.

בחלק זה ניתנה סקירה היסטורית כרונולוגית וקהילות מרוקו מוצגות בו לפי אזורים. המחבר מדגיש את ההיסטוריה של יהודי מרוקו החל בשנת רנ"ד – 1494, עת נקלטו במרוקו מגורשי ספרד, ובפירוט יתר את מעמדם הפוליטי של יהודי מרוקו במאתיים השנים האחרונות.

בחלק השני סוקר המחבר סקירה תימטית פרקים מרכזיים בחקר יהדות מרוקו ועיקרם : מעמדם המשפטי והחברתי, חיי הקהילה, החינוך המסורתי והישיבות, עולמם של חכמים, מנהגים ואמונות עממיות, חיי הכלכלה, המשפחה ומעמד האישה, הקשרים עם ארץ ישראל והעליות, ההתמערבות וחינוך מודרני, השכלה עברית ועיתונות.

כל פרק מרכז בתוכו מידע רב, בעיקר מימי גירוש ספרד ואילך, ודגש מיוחד ניתן לשוש מאות השנים האחרונות.

בספר מודגשים תנאי ההפליה שבהם חיו היהודים במרוקו, ולותם בחסות הסולטאנים וביציבות השלטון, ועם זאת מלמד הספר שהייתה ליהודים הצלחה כלכלית ודימוי של עשירים בעיני המוסלמים. המוסלמים והיהודים אמנם בזו זה לזה, אך היו זקוקים זה לזה. 

בפרק על הקהילה ותקנותיה, הוא מבאר את המבנה הקהילתי, ההנהגה החברתית והרוחנית, האוטונומיה הניהולית והמשפטית ממנה נהנו יהודי מרוקו. ודן בבית הדין הרבני בפאס ששימש בפועל כבית דין גדול לערעורים.

מקום ניכר מוקדש בספר לתקנות פאס, דרכי קבלתן וביצוען במרבית הקהילות במרוקו. וכן הוא דן בהרחבה בנושה המסים ודרכי ההערכה והגבייה, פטור ממסים שהוענק לתמידי חכמים. הוא מקדיש מקום לדאגה לעניים וארגונים הסוציאליים בקהילות.

בפרק נפרד בחלק ג' הוא דן בשינויים במערכת הקהילתית, ובעיקר בבתי הדין הרבניים מתחילת המאה העשרים. מפסיקות בתי הדין במרוקו ניתן ללמוד על תופעות הנובעות ממודרנה והחילון, ומגיע למסקנה שניכרת החרדה לאופייה הדתי של החברה.

ומצד אחר, ניכרת גם הסתגלות הממסד הרבני לתפישה מודרנית, בעיקר אלו הנוגעות לחיי המשפחה ולמעמד האיה, בין היתר התנגד הממסד הרבני לנישואי בוסר וביגמיה.

בפרקים הדנים בחינוך ובחיי הרוח מוכיח המחבר כי הקהילות דאגו שגם ילדי עניים יקבלו חינוך יסודי עד גיל 12 – 13. מגיל זה ואילך רק נערים שהוריהם היו מבוססים, רו שהיו בעלי כישרונות מיוחדים, וכן בניהם של תלמידי חכמים המשיכות את לימודיהם בישיבות.

מהישיבות יצחו תלמידי חכמים, דיינים ופוסקים נודעים וכן כלי קודש רבים. רבי מחכמי הארץ גם פרנסו עצמם ממלאכה. הוא מבליט את העובדה שהמוסלמים העריצו את חכמי היהודים. וציין שמרבית חכמי מרוקו בפסיקותיהם התחשבו גם בהיגיון ובצדק, בניגוד לפורמליזם משפטי.

במאה ה-19 הושפעו חכמי מרוקו מהפסיקה האשכנזית ומהספרות החסידית שהגיעה אליהם, ולאור בדיקה של נושאים אלה הגיע פרופסור בשן למסקנה שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות משובם של החכמים.

הוא מפרט בהרחבה את העושר הרוחני של יהדות מרוקו ואת מגוון היצירה של חכמיה. כן מקדיש המחקר מקום להווי, לפולקלור ולאמונות העממיות שבקרב יהודי מרוקו. החלק השלישי העוסק במאה העשרים דן המחבר בהשפעות לרתות המערב ובחינוך המודרני, בהשכלה עברית ובעיתונות.

בפרק על חיי הכלכלה דן המחבר בריבוד המעמדי ובפער בין עשירים ועניים, באומנויות ובעסקי כספים. הוא מדגיש את המתח שהתקיים בין המעמדות בחברה היהודית. לאור בחינת תעודות ארכיוניות הוא מצביע על יהודים שכבר במאה ה-16 החזיקו במונופול על ייצור סוכר ושיווקו לאנגליה.

יהודים עסקו גם במתן הלוואות בריבית גבוהה, ובמאה ה-19 נתפרסמו בנקים משפחתיים של יהודים, כגון הבנקים של משפחת פריינטה ומשפחת נהון. היהודים מילאו מקום חשוב גם בסחר הבינלאומי, ומקורות רבים דנים על כך למן המאה ה-16 ואילך.

בסוף המאה ה-18 ובעיקר במטה ה-19 בלטו " סוחרי המלך " היהודים –(  תאג'ר אל-סולטאן ) שניהלו את כספיו ועסקיו של הסולטאן וקיבלו מונופול על ענפי יבוא ויצוא, או שהיו שותפים עם משפחת המלוכה. גם במאות האחרונות מילאו היהודים תפקידים דיפלומטיים בשירות הסולטאנים והנציגויות הזרות.

ייחודי הוא הפרק על המשפחה ומעמד האישה, והחידושים שבו. נושא שהיה זניח לחלוטין במחק ההיסטורי, המחבר הקדיש פרטים מעניינים על אורח החיים של המשפחה היהודית, דרכי הקידושין והנישואין, גיל הנישואין, נישואי בוסר, נישואי זקן עם קטינה, נישואין בתוך המשפחה, ריבוי נשים, מגורים, והיבטים רבים של המשפחה כיחידה כלכלית.

בין היתר עוסק הספר גם בעקרות, הריון ולידה, חשיבות בן זכר, תמותת התינוקות, אלימות במשפחה, גירושין וסיבותיהן, ירושת הבת, פריצות מינית, והשכלת האישה. בסוגיות אלו הרחיב פרופסור בשן את הדיון בשני ספרים שהקדיש לאישה היהודית במרוקו, ספרים אלו יתוארו להלן.

בפרק נפרד דן המחבק בקשרים של יהודי מרוקו עם ארץ ישראל וכן בעליות, וכאן מבליט המחבר את הזיקה עתיקת היומין בין יהדות מרוקו לארץ ישראל, זיקה זו שביטוייה העיקרים : ביקורי שד"רים ותמיכה ביהודי הארץ, עליה של חכמים ארצה וכן של המון העם, תפילות ופיוטים לכבודה של ארץ ישראל ותושביה.

גם בחלק השלישי העוסק במאה העשרים הוא דן בהרחבה בפעילות הציונית במרוקו עד ימינו ועל העליות לארץ ישראל.

בחלק השלישי, כאמור לעיל דן ביהודי מרוקו בין השנים 1912 – 1999, והוא כולל סקירה היסטורית כרונולוגית, והוא מדגיש בעיקר את השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בתקופה זו. כך למשל בתקופה זו השתפר מאוד מצבם הכלכלי של היהודים, והתרחבה עם השכלתם.

פרק בפני עצמו דן במשטר וישי בהשלטת חוקי הגזע על היהודים בידי הסולטאן ובכללם החזרתם למללאח ( הרובע היהודי ). ניתן ללמוד כי פלישת צבא ארצות הברית לקזבלנקה בנובמבר 1947 אמנם שיפרה תחילה את מצב היהודים, אך מנגד גרמה להגברת העוינות וההתנכלות כלפיהם מצד המוסלמים והצרפתים, וגם לאחר ביטול חוקי הגזע במרס 1943 נמשכו הפגיעות בהם.

המחבר דן בגישות של החוקרים על יחסו ליהודים של מוחמד החמישי ששלט בין השנים 1927 – 1961. ודן במצבה העדין של הקהילה היהודית במרוקו לאחר הקמת מדינת ישראל, ומציין את השינויים הדמוגראפיים באוכלוסייה היהודים בין השנים 1951 – 1960.

הספר מעודכן עד התקופה האחרונה, וכולל מידע על יחסו של מלך מרוקו חסן השני – 1961 – 1999 ליהודים, על החינוך הציוני הדתי, על הישיבות ועל הפעילות החינוכית למרכיביה עד ימינו.

לסיכום : ביסוד החיבור מונחת תפיסת יסוד ברורה, לפיה גדולתה של יהדותך מרוקו הוא בריבוי פניה וביכולתה חרף ההתנכלויות ומעמד הפוליטי רופף כמעט לכל אורך הדורות, שלמור על עצמאות רוחנית ודתית, ואף לשמור על מסגרת קהילתית מסורתית.

במסגרת זו מאופיינת יהדות מרוקו בהערצה גדולה לחכמיה, חיבה לארץ ישראל ותמיכה בתושביה, וכן ביכולתה לנהל חיי כלכלה ערים, תוך הדגשת תפיסה סוציאלית וערבות הדדית. בספר ניכרת תפיסתו הציונית של המחבר, בהדגשת מוטיבים לאומיים במורשתה של יהדות זו.

כללו של דבר, הספר פותח אופקים לכל המתעניין ביהדות מרוקו, התפוצה הגדולה ביותר בארצות צפון אפריקה, וחושף מידע על עושרה התרבותי וחוסנה הרוחני

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

חיי היהודים במרוקו-מוזיאון ישראל 1973

גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.

נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.

לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.

מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המו­באות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.

ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.

גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.

אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.

זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכ­לוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.

תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים.

לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.

 יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.

אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.

 עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.

הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים.

תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).

לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.

זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.

מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.

 משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.

אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.

כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.

יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.

אביבה מולר-לנצט

הספרייה הפרטית של אלי פילו-החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002

חתונה במוגדור

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

 

אצווירא, קריה של אומנויות.

פרופסור חיים זפרני

אצווירא היא מטרופולין צעירה השוכנת בדרום מרוקו לחוף הים, צעירה מאחיותיה הצפוניות (פאס, מכנס, טטואן, רבאט, סלה), ובת שנייה של חבל הסוס (Souss) ושל הקריה-האם מראכש.

למרות ההיסטוריה הצעירה שלה, אצווירא הרוגשת והרועשת בפעילויות רבות ושונות, נטלה חלק בייעוד הגדול של יהדות מרוקו ושל האימפריה השריפית, זאת בשל התפקיד הרם שהיה לה בפתיחת המדינה כולה בפני העולם החיצוני, ובשל השפעתה הכלכלית והתרבותית באמצעות"תוזאר אס סולטן" הלא הם סוחרי הסולטאן שישבו בה.

״תוזאר אס סולטן״ לא היו רק סוחרים, קרי, מייבאים ומייצאים סחורות מקומיות ומוצרים של בעלי-המלאכה במרוקו, כי אם אנשים שהשתייכו לקטגוריה זו של"האדם החכם", איש העסקים המלומד( בעל מלאכה מלומד גם הוא שייך לקטגוריה זו ), המבקש כל חייו להשיג לא רק את העושר אלא גם את החכמה.

המלומד־איש העסקים מאצווירא, זה שנודע בשתי המאות האחרונות, גם לו אותו פרופיל אינטלקטואלי ואותו גורל ספיריטואלי כמו לעמיתיו הוותיקים יותר, בני דורו מפאס, מכנס, תטואן או מראכש. לעתים קרובות הוא היה תלמידם היוצק מים על ידם ולפעמים מורם ורבם בתחומים וענפים שונים כמו בשירה העברית או ביצירה הלירית בערבית המדוברת או בעיסוק במוסיקה האנדלוסית הקלאסית והעממית.

ברצוני להזכיר כאן כמה דמויות מהוללות שהכרתי בעצמי בילדותי, ואשר שמרתי מהן זיכרון נפלא ומרגש. אלו דמויותיהם של מוריי לתלמוד ולמדרש, רבי דוד עטר ורבי פנחס אביצרור. אלו של רבי אברהם בן שושן ורבי דוד כנאפו.

אלו של הסבים שלי, רבי מאיר זפתי ורבי אברהם בן דוד-ויוסף, גם הם מוריי וגם הם בקיאים בתלמוד ומקובלים. אלו של הפייטנים־המשוררים הגדולים, רבי דוד אלקיים ורבי דוד יפלח. שני פייטנים אלה וכן אחרים ידעו לשמר להעשיר וללמד את הפיוט ואת השירה ולהעבירם כירושה מוסיקאלית שהיא אמנם בת אלף שנים, אבל עדיין נוכחת בזיכרון ובלב היהודי-מגרבי.

רבי דוד יפלח, ׳ שיך דוד ׳ ה״ממונה״ על הקהילה, היה האמן הגדול של המוסיקה האנדלוסית. עמיתיו היהודים והמוסלמים הכירו וקבלו את מומחיותו. רבי דוד אלקיים היה בעל מלאכה ואמן, נגר במקצועו, רוקע, שרטט וצייר.

כתבי היד הרבים, השירים, הכתובות והיצירה הלירית שלו המכונסת בדיוואן ״שירי דודים״, הם יצירות מופת בגלל הקליגראפיה הנהדרת והאיורים הרבים שהוסיף להם לעתים קרובות.

אוסף הכתובות המוצג בקובץ זה בצורה מעוררת כבוד מסייע לנו להכיר יותר עולם שנעלם ואיננו, ויחד עם זה תורם הוא להתעוררות מודעות של חיפוש אחרי הזיכרון והזהות הקשורים בעולם זה. המפעל ראוי לשבחים ואני מייחל לכך שגם אחרים יוציאו אל הפועל מפעלים דומים שיחשפו בפני העולם את העושר והגיוון של פני המורשת התרבותית של יהדות המגרב בכלל ושל מוגדור אצווירא בפרט.

פאריס, 24 לינואר 2002

כמו בכל קהילות ישראל, החתונה בקהילה היהודית של מוגדור-אצאוירה, הייתה מאורע חשוב ומרכזי. חגיגות החתונה ארכו זמן רב וריכזו את תשומת לב כל הקהילה. ספר זה, שהוא שיר הלל לעבר המפואר של יהדות מוגדור, עבר שאיננו עוד, מאגד בתוכו את חתונה במוגדור, יצירה לירית על החתונה בקהילה היהודית בעיר זו – ומה יותר מתאים משירה,כדי להעלות על נס, לא רק את מהלך החתונה ושלביה השונים, אלא גם את האווירה המיוחדת, ההתרגשות,הצחוק והדמע שאפיינו את החתונות של קהילת יהודי מוגדור – והקובץ הכתובה המאויירת אוסף נרחב של כתובות ממוגדור שהן בבואה נאמנה למסורת הנפלאה של איור הכתובה כפי שבאה לביטוי ביצירותיהם של אמנים כמו רבי דוד אלקיים, יצחק קנפו, יוסף שרף ורבים אחרים.

הפואמה ״חתונה במוגדור" נכתבה ברוח הפיוטים של יהודי מרוקו, על פי נתונים ומידע שנתקבלו מפי ר׳ שלמה-חי כנאפו ז״ל ומאשתו אסתר שתבל׳׳ח. הפואמה נכתבה לכבוד חתונתם של דניאלה ומשה נבו. בכנס הדו-שנתי של יהדות ספרד במונטריאל, Quinzaine sépharade (שנת 2000) בראשותו של דוד בן שושן, התקיימה בספריה הלאומית של קוויבק תערוכה של כתובות ממרוקו, רובן ככולן ממוגדור.

אשר כנפו, בעצמו מאייר כתובות, הציג בכנס זה כמה מיצירותיו הספרותיות וביניהן הפואימה ״חתונה במוגדור״. המפגש הזה בין שני יוצרים על העבר המפואר של מוגדור, יצר מיד רצון לשתוף פעולה. דוד בן-שושן ואשר כנפו החליטו להוציא לאור, יחדיו, ספר-אלבום על החתונה במוגדור, ספר אשר יעלה על נס את אורח החיים המוגדוריני ואת האמנות המופלאה של איור הכתובות שבני עיר זאת הצטיינו בה במיוחד.

זאת הייתה התחלת הרפתקה מרתקת. החיפוש אחר כתובות מאויירות הביא את שני המחברים אצל משפחות אשר הוציאו עבורם, מתוך ארגזים מאובקים, כתובות מרהיבות שהיו שמורות אצלם עשרות שנים, לפעמים למעלה ממאה שנה. הקריאה בכתובות איפשרה להם להתוודע אל דמויות שיצאו מעולם הנשייה וכאילו שבו לחיים חדשים.

המשורר וצייר הכתובות יצחק קנפו כתב מאמרים על אמנות הכתובה ועל גדול ציירי הכתובות, רבי דוד אלקיים. מצאנו לנכון לשלב את מאמריו בספר זה.

התודה והברכה מגיעות לכל אלה שסייעו לספר זה לראות אור. בראש וראשונה לכל אלה שהואילו להעמיד לרשות המחברים את הכתובות המאמירות שלהם. אנו רוצים להודות גם לספרייה הלאומית של קוויבק, לקרן הקהילתית היהודית של מונטריאל, לקרן לתרבות ספרדית, למרכז הקהילתי הספרדי של מונטריאל, למפעל הפיס, לבית הספרים הלאומי-ירושלים, למוזיאון ישראל, למכון בן-צבי, למר ברנרד בן שושן מ״גלריה ברנרד״ בתל אביב ולמר ביל גרוס.

כמו-כן יבואו על הברכה הרבנים ישראל מימרן, דוד סבח ומשה עמאר שעזרו בפענוח כתובות, עמי אוחנה, יפה שילה ושלמה ורטה עבור עזרתם, לז׳ניס רוזן שתרגמה לאנגלית ולאיימה בן שושן שלקח על עצמו את המלאכה הקשה של גיוס תמיכה להוצאת הספר.

קריאת הכתובה שהיא אחד הרגעים המרגשים של החתונה, התחילה תמיד בשתי המלים: ״בסימנא סבא״. מי יתן וגם עיון בספר זה יהיה לאור הברכה: בסימנא טובא ובשעת רצון והצלחה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר