ארכיון חודשי: יולי 2012


מארץ מבוא השמש – הירשברג

ידו בכל המתרחש בארץ והשפעתו גדולה על מהלך המאורעות הפוליטיים. כבעבר כן בהווה יכול הוא, באמצעות חסידיו הרבים, להוריד מלכים ולהושיב מלכים. בכוח השפעתם זו ריכזו בידם השייכים של הזאוויה כוח מסוכן לסולטאנים במרוקו.

מנהיג ה " טריקה , הכיתאנית בפאס, שהייתה לאו דווקא מהגדולות והחשובות ביותר, הושיט סיוע דתי רוחני להעברתו של הסולטאן בן יוסף. כאן, בזאוויה, מתאחים הקצוות, עם הארץ הבור אח הוא למקובל המלומד, השקוע בעולמות העליונים. אחוותם הקדושה משמשת לפעמים מטרות לא קדושות ומגדלת תאומים של שפיכת דמים וחורבן.

בעקבות הסתה פרועה מתפרצת החיה הפרימיטיבית ודורסת וטורפת כל הבא בתחומה. הרבה סבלו היהודים מידי ה פוקחים ", כפי שנקראים השייכים הללו במקורותינו. והנה בשכנות עם הזאוויות, ליד המרבוטים , בקרבת ה " קצור " הברברים ומאהלי הנוודים, הקימו הצרפתים בדור החרון בתי חרושת גדולים עם ציוד חדיש ביותר.

בחוף האטלנטי ובהרים נתגלו אוצרות מינראליים, פוספטים, מנגן, נחושת, קובאלט, ונכרו מכרות להפקתם. בסכרי ענק כבלו הצרפתים את אוצרות המים, שזרמו בלי תועלת, ולפעמים אף גרמו להרס הקרקע, ואגרו אותם בבריכות, כדי להפיק חשמל ולהשקות שטחים הסובלים ממחסור מים. מפעליהם ושיטות עבודתם של הצרפתים משמשים דוגמה למהנדסים שלנו, שפגשתים בתוניס עורכים מסעי לימוד ונעזרים בניסיונם של הצרפתים.

מדי עברי בקרבת הסכר של ואדי אום אל רביע בין קאזה לבין מראכש, שגובהו 50 מטר ואורכו 200 מטר והוא אוצר 80 מיליון מטר מעוקבים מים, מייצר 130 קילוואט חשמל לשנה, ומימיו משקים מיליון וחצי דונאם מאדמת השפלה, הייתי רואה אורחות נוודים נעים על גמליהם על כביש האספלט המצוין ומתעכבים ליד הגשר שמעל לואדי, ועל ידם חונות המכוניות הקטנות של המהנדסים הצרפתים במפעל הסכר, העוסקים במדידות, בבדיקות. שני עולמות בכפיפה אחת.

לעת עתה כמעט שאין בין המרוקאנים המוסלמים אנשים בעלי השכלה גבוהה ותיכונית, מקצועית וכללית משלהם, לא רופאים ולא עורכי דין, לא מהנדסים ולא טכנאים, אולי יותר קל למנות מה יש להם, בכפרים ובנאות, עובדי אדמה לפי שיטות מלפני אלפיים שנה, מגדלי צאן ובקר וגמלים, החיים בתנאי חברה פיאודלית, ובערים, בעלי מלאכה, סוחרים, אנשי דת ומורים ללשון הערבית.

מעמד מיוחד הם המח'זנים, שוטרים חיילים מקצועיים של המח'זן, כלומר האוצר, הוא שמו של השלטון השריפי , לפי הכלל הקדום : בלי אוצר אין שלטון !.

דקה ביותר היא שכבת המוסלמים של מרוקו היודעים שפה אירופית ולמדו בבית ספר צרפתיים בארץ או בחוץ לארץ. שונה המצב באלג'יריה. תושבי הערים כולם או כמעט כולם ביקרו בבתי הספר ששפת ההוראה בהם היא בעיקר הצרפתית וזו נעשתה להם לשונם הראשית. כאן כבר התפתח במידת מה הטיפוס של הערבי, שיש לו כמה קווים משותפים עם המתבולל היהודי, כפי שהכרנו אותו באירופה המזרחית.

אחרים פני הדברים בתוניסיה הצפונית ובמיוחד בתוניס העיר. קשה לעמוד בחטיפה על כל הגורמים שהצטרפו ליצירת הקרקע, אשר הכשיר את הטיפוס של הערבי התוניסאי החדש, שיש בו מהמזיגה של איש המזרח ואדם בעל תרבות כללית. אמנם עדיין הוא רק מיעוט, ואלי אפילו מיעוט קטן בתוך האוכלוסייה.

יתכן שבתהליך ההתפתחות המדינית בצפון אפריקה כולה ( מצרים ולוב ) הוא ייעלם מהאופק. אבל לעת עתה הוא קיים ואף הוכיח את בגרותו החברתית. הוא עומד בשורות הראשונות של הלוחמים לעצמאותה המדיני של ארצו, ולשיקומה מבחינה חברתית ותרבותית. אלא רצה הגורל שדווקא תוניסיה היה הענייה בין אחיותיה באדמה פוריה ובאוצרות טבע.

על בוני המדינה התוניסית להאבק קשה כדי לספק פת לחם להמונים רעבים, שאפשר להסיתם על נקלה למעשים בלתי אחראיים. במצבה הכלכלי הרעוע של תוניסיה צפונה ראשית כל הסכנה לשמונים אלף תושביה היהודיים.

תהום פעורה בין חביב בורגיבה, מנהיג תוניסיה, שבא מהשכבות הזעיר בורגניות של העם וקיבל חינוך צרפתי, ובין סידי מובארך בקאי, נציג הפיאודלים הלאומיים, הפאשה של צפרו, שהלך מרצונו בגולה כאות מחאה על הדחתו של הסולטאן בן יוסף ועתה הוא ראש הממשלה, לא של המח'זן הישן, שנתמנה על ידי בן יוסף עם שובו לשלטון.

יהודים ויהודים.

חריפים הניגודים לא פחות הם הניגודים באוכלוסייה היהודית של צפון אפריקה, לא ניגודים מפלגתיים מדיניים, כמובן, אלא ניגודים של הווי וסביבה חברותית. מבחינה היסטורית היהודים הם האומה הלא ברברית הקדומה שבאה לאזור זה ועדיין חיה בתוכו, שהרי הפניקים, שהגיעו לפניה, נעלמו זה הרבה הרבה דורות.

נוכחותם של היהודים בערי החוף של הים התיכון, ואפילו בפנים הארץ, בקרבת פאס, כעדות כתובות שנשתמרו, פילסה נתיבות לתעמולה הנוצרית ולהתפשטותה. אבל טעות להסיק מכאן כי היהדות נמצאה במצב של התגוננות בלבד. היא ניהלה גם מלחמת תנופה ועשתה נפשות רבות בקרב שבטי הברברים בפנים הארץ, והם אשר התקוממו ויצאו אחר כך נגד הפולשים הערביים.

אילו עמדנו בפני תופעה של גרים ומתייהדים רק בצפון אפריקה, אולי אפשר היה להטיל ספק בעדותם הברורה של ההיסטוריונים הערביים, מהנכבדים והמהימנים ביותר. אבל בדומה לזה – ובאותה תקופה ממש שלפני הופעת האסלאם – קיימת הייתה תנועת התייהדות חזקה בתימן, ובשתי הארצות עמדה היהדות מול תעמולה נוצרית תקיפה, וגם יכלה לה.

כמאתיים שנה לאחר מכן התפשטה היהדות בקרב הכוזרים, שישבו על גדות הים הכספי, ים הכוזרים. אך אין אנו יודעים מה היה מספר הברברים המתייהדים וכמה מהם שמרו אמונים ליהדות לאחר הכיבוש הערבי. עד הים מתהלכות כאן אגדות רבות על בני אפרים, על יהודים ממוצא ברברי ועל מתייהדים במדבר הצחרה, שאמנם התאסלמו למראית העין, אבל עדיין מקיימים מנהגים יהודיים שונים.

במאות הראשונות של השלטון הערבי פרחו קהילות יהודיות בקירואן, מהדיה, קאבס ( כולן בתוניסיה ), בתאהרת ובתלמסאן ( אלג'יריה ), בסאלי, פאס, סג'למאסה ודראע ( מרוקו ).

הן נחרבו במאות האחת עשרה והשתיים עשרה לספירה עקב פלישות נוודים ערבים ובימי הרדיפות של תנועת " המייחדים " הברברים נגד כל אלה, שלא רצו לקבל את עקרונות המייחדים, אפילו הם מוסלמים.

גלי הגולים מספרד ומפורטוגל במאות ה-15 וה-16 שהשתכנו בערי החוף הים תיכוני ובערי השדה בפנים חיזקו את האוכלוסייה היהודית. אמנם אף כאן אנו מוצאים את החיזיון של אי ידידות ומתיחות בין שני הפלגים. התושבים מקדמת דנא והמגורשים שמקרוב באו. במאות ה-17 וה-19 באו גלים של אנשי איטליה, רובם ככולם בני ליוורנו ( הגרונים ), שהתיישבו בעיקר בתוניס וגם באלג'יר.

L'esprit du Mellah

 

Sous prétexte de construction d'une nouvelle mosquée, il contraignit le pacha de Tétouan en 1807 a déloger ses sujets juifs de la Médina et à leur attribuer un quartier séparé. Le même scénario se répéta un an plus tard à Rabat et à Salé.

 Puis ce fut le tour de Mogador, El Ksar, Larache et toute autre localité comptant une population juive conséquente. Exception fut toutefois faite pour Tanger,  le grand port cosmopolite, en raison de la présence des ambassades chrétiennes.

Désormais dans les faits et dans le langage Mellah devint synonyme de quartier juif. C'est ainsi que quand le bon roi Moulay Hassan voulut édifier une nouvelle ville dans le Sud, il demanda à ses architectes de prévoir l’emplacement d'un Mellah! Le même souverain ne trouva d'autre solution, pour assurer la sécurité des 2000 Juifs de Demnat, qui se plaignaient de persécutions de la part du Caïd et de la population, après des siècles de parfaite entente, que de leur construire en 1894, un Mellah, le dernier de l'histoire du Maroc, et cela malgré leurs plus vives protestations.

Considérés au départ comme des modèles d'urbanisme, comme les beaux quartiers où les Sultans logeaient comme par exemple à Marrakech puis à Meknès, les ambassades chrétiennes de passage, leur image de marque se détériora avec l'étiolement de la vie économique, la montée de l'insécurité et l'impossibilité pour ces quartiers entourés de murailles de grandir au rythme de l'augmentation de la population. 

A partir du 19ème siècle le mot changea définitivement de conotation devenant un mot presque grossier, une injure, synonyme de saleté, misère et promiscuité. Et c'est dans ce spectacle que l'on commença à chercher l'origine-même du mot Mellah!

MELLAH ET LITERATURE

Le péché disait André Gide est dans le regard et non dans l'objet qu'on regarde. Et quand il est dans les deux on a cette anthologie littéraire sur le Mellah. On sent bien que les auteurs se complaisent dans l'abject, ajoutant encore plus de noir à un tableau qui ne manquait déjà pas d'ombres, le grand maître, le pionnier c'est Charles de Foucault qui fut au 19ème s. le premier Européen à parcourir le Maroc.

 Déguisé en rabbin. Son sens de la charité chrétienne, se confesse־t־il, l’empêche ;"écrire des Juifs du Maroc tout le mal qu'il en pense. N’empêche qu'il les trouve "sans qualités et sans vertu, paresseux et efféminés, ils ont tous les vices et toutes les faiblesses de la civilisation, sans en avoir aucune des délicatesses." Quant à leur quartier:

Dans le Mellah le Juif est chez lui, en rentrant il remet ses chaussures et le voilà qui s'enfonce dans une dédale de ruelles sombres et sales, il trotte au milieu des immondices, il trébuche contre des legumes pourris, il se heurte à un âne malade qui lui barre le chemin, toutes les mauvaises odeurs lui montent au nez . . s'il est pauvre, il se glisse dans une chambrette ou grouillent, assis par-terre, des femmes et des enfants; un réchaud, une marmite forment tout le mobilier . . 

Quel contraste entre ce pauvre chanteur musulman et les Juifs qui l'entourent! Lui, beau, la figure éveillée, spirituelle, grands yeux expressifs, dents superbes, cheveux bien plantés et rasés, barbe courte, bien fait, souple, mains et pieds charmants, et quoique misérable, brillant de propreté.

 Eux, laids. à l'air endormi, presque tous louchant, boiteux ou borgnes, crevant de graisse ou maigres comme des squelettes, chauves, la barbe longue et crasseuse, mains énormes et velues, jambes grêles et arcuees pis de [anti-both]dents, et même les riches d'une saleté révoltante!"

דמויות בתולדות היהודים במרוקו

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

דמותה של כל קהילה יהודית מתעצבת לאור מנהיגותה הרוחנית רבנית והאזרחית פתטית, בראי השלטון והחברה _ המקיפים אותה

במרוקו, שבה התקיימה מעל לאלף שנים הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, קמו דור אחרי דור ענקי רוח בתחום ההגות, הבלשנות והפרשנות, השירה והפיוט, הקבלה והפסיקה ההלכתית.

בכל קהילה קמו רבנים שעמדו בראש שושלות של רבנים, שפיתחו את ההלכה ואת הפסיקה היהודית, המשמשים עד היום בסיס להלכה היהודית בכל העולם היהודי, ללא הבדל של מוצא עדתי.

ובה בעת הנהיגו את יהדות מרוקו, הן בתקופה העתיקה והן בתקופה המודרנית, פרנסים וראשי קהילה, בעלי מעמד בכיר בחצרות הסולטאנים המוסלמים ובמוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי, אשר רתמו את השפעתם ופעלו למען קידומו של כלל הציבור היהודי ברחבי מרוקו ומחוצה לה. במהלך השנים הקימה הקהילה מתוכה גם דמויות רומנטיות, שעלילותיהן שזורות בפולקלור יהודי מרוקו.

התערוכה "דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו״ מעניקה הכרות עם רבים מהגיבורים והדמויות, המייצגים תקופות שונות והיבטים בתחומי פעולה מגוונים, מתוך גלריה ארוכה של נשים וגברים שעיצבו את דמותה של יהדות מרוקו לדורותיה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-דמויות בתולדות היהודים במרוקו

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

דמותה של כל קהילה יהודית מתעצבת לאור מנהיגותה הרוחנית רבנית והאזרחית פתטית, בראי השלטון והחברה _ המקיפים אותה

במרוקו, שבה התקיימה מעל לאלף שנים הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלאם, קמו דור אחרי דור ענקי רוח בתחום ההגות, הבלשנות והפרשנות, השירה והפיוט, הקבלה והפסיקה ההלכתית.

בכל קהילה קמו רבנים שעמדו בראש שושלות של רבנים, שפיתחו את ההלכה ואת הפסיקה היהודית, המשמשים עד היום בסיס להלכה היהודית בכל העולם היהודי, ללא הבדל של מוצא עדתי.

ובה בעת הנהיגו את יהדות מרוקו, הן בתקופה העתיקה והן בתקופה המודרנית, פרנסים וראשי קהילה, בעלי מעמד בכיר בחצרות הסולטאנים המוסלמים ובמוסדות השלטון הקולוניאלי הצרפתי, אשר רתמו את השפעתם ופעלו למען קידומו של כלל הציבור היהודי ברחבי מרוקו ומחוצה לה. במהלך השנים הקימה הקהילה מתוכה גם דמויות רומנטיות, שעלילותיהן שזורות בפולקלור יהודי מרוקו.

התערוכה "דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו״ מעניקה הכרות עם רבים מהגיבורים והדמויות, המייצגים תקופות שונות והיבטים בתחומי פעולה מגוונים, מתוך גלריה ארוכה של נשים וגברים שעיצבו את דמותה של יהדות מרוקו לדורותיה

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

 

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

LES PERSONNALITES JUIVES MARQUAדוד עמר- מנהיד הקהילה היהודיתNTES, ORIGINAIRES DU MAROC

DU DEBUT DE LEUR ETABLISSEMENT JUSQU'A NOS JOURS

Le caractère d'une communauté juive prend sa forme à la lumière de sa direction religieuse et communautaire, face aux puissances qui la dominent et à la société qui l'entoure.

Le Maroc où, pendant plus d'un millénaire, vécut la plus grande communauté juive de tout les pays islamiques, a vu naître des générations de géants spirituels, grands maîtres de Torah, de Parasha, de chant religieux et de poésie, de Halakha et de Kabbale.

 Toutes les communautés ont engendré de grandes dynasties rabbiniques, responsables de la traduction et de l'enseignement de nos lois, et dont les précurseurs sont encore aujourd'hui les référents spirituels du monde juif, sans distinction de communauté d'origine.

 La communauté marocaine a été conduite à toutes ses époques, antique et moderne, par des dirigeants, très estimés des cours impériales et des institutions colonialistes, qui dévouèrent leurs personnes et investirent leurs influences au bénéfice du peuple juifs, à l'intérieur et en dehors de leur communauté géographique.

 Au long de leur histoire, les Juifs du Maroc ont vu naître en outre des personnages romanesques dont les légendes embellissent le folklore communautaire.

L'exposition intitulée "Les personnalités marquantes de l'histoire des Juifs originaires du Maroc, de leur installation à nos jours" a pour but de faire connaître au public un nombre important de ces caractères si significatifs, spirituellement et historiquement, à travers une galerie de portraits d'hommes et de femmes qui participèrent activement aux fondements de cette grande communauté.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 80

בה"ו – התקע"ב

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא הנגיד רבי משה בן שלמה הי"ו צרולייא בתורת עדות גמורה בזו הלשון ששם נמצא ושם היה אוקית די פאס נתפסו כבוד הרב אליהו בן כבוד הרב מימון הכהן וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב ה"ן אלבאז עלא סבת אותו הגוי שנמצא שיכור דהיינו צאפיד שר העיר אלמכאזנייא וקברו לגוי הנזכר ודכלוה ללחבש ואחר כך קאל שר העיר הווא ולכתאיב דלמלך ירום הודו ששם נמצא כעת וקאלולו תסקיר אס כון די עטאך מאחייא וואזבהום הגוי הנתפס וקאלהום בזו הלשון אלחאזאן שלמה ולחאזאן אליהו.

תכף סאפד שר העיר למכזאנייא ווזבוקדאמו כבוד הרב שלמה הנזכר וכבוד הרב אליהו הנזכר ורזע שר העיר הנזכר הווא ולכתאב הנזכרים וקאלו לגוי הנזכר הנתפס וואס האדון הומא די עטאוויך מאחייא אוו גירהום וואזבהום  וקאלהום האדון הומא בגירי סיך ובקאוו יועד אלגויט הנזכר ויסקרו פיה וקאלהום כזו הלשון מא כאן גיר אלאה מא עטאווני מאחייא דון האדו ולא גידהום עד כאן סיים עדותו.

וקיבלנו הכדחזי וחתמנו הכא תמ"ת והיה זה בראש חודש אייר שהוא חודש זו שנת התקע"ב ליצירה וקיים.

יעקב בן חיין ס"ט – מסעוד בן יתאח סי"ט.

תרגום תעודה מספר 80

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא הנגיד הרב משה בן שלמה המכונה בן צרולייא בתורת עדות גמורה וברורה בזה השלון : ששם נמצא ושם היה בזמן שנתפסו רבי אליהו בן מימון הכהן ורבי שלמה בן אהרן המכונה בן אלבאז אודות אותו הגוי שנמצא שיכור ושר העיר שלח משרתיו ושוטריו ותפסוהו והכניסוהו לבית הסוהר ואחר כך אמרו לו שר העיר ומזכיר המלך ירום הודו שנמצא כעת בעיר תודה מי נתן לו היי"ש.

והגוי הנתפס השיב ואמר בזה הלשון החזן שלמה והחזן אליהו. ותכך השר שלח משרתיו שוטריו והביאו לפניו רבי שלמה ורבי אליהו. וחזר שר העיר הוא והמזכיר הנזכר ושאלוהו לגוי הנתפס. בנוכחותם אם הללו שנתנו לך היי"ש או אחרים בלעדם והוא השיב ואמר כי רק הם בלי ספק והוכיחוהו לגוי הנזכר.

וחקרוהו ועמד בדבריו בזו הלשון אין כה' ולא נתנו לי היי"ש רק האנשים הללו ולא אחרים בלעדם. עד כאן סיימו עדותם וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה זה בראש חודש אייר שהוא חודש זו של שנת התקע"ב ליצירה וקיים.

סוף התעודה מספר 80

אולי זה שור היה במרידות ומלחמות שניהל המלך נגד שבטי ברברים מתמרדים כגון איית עומאלו, שבאטלאס הבינוני, ושמא רצה למנוע בכל מעשי רצח אפשריים ביהודים שתמיד שימשו כשעיר לעזאזל בכל סכסוך. כמו כן גזר מולאי סלימאן על היהודים במקומות שהיו דרים " במדינה עם הגויים ביחד ", לפנות דירתם משם, ולבנות " אלמללאח שידורו בו היהודים לבדם. לשם כך הקצה להם שטחים להקים בהם אלמללאח, ופיצה אותם על קרקעות שהיו להם בין הגויים.

 תעודה מספר 91

התקס"ז – ח

ב"ה

רב חיביא והוא רחום החכם השלם הדיין המצוין כבוד הרב יהודה ה"ן אלבאז נ"י.

אחרי דרישת שלומכם ורוב שלומות לאור עיני חכם לבב כבוד הרב שמואל נ"י, וביתו זו אשתי. והאחים שלא יתפרדו סביב לשולחנך זרע רב כן יהי רצון, ואנוכי אדרוש שלום הבית אם הבנים צהלה ושמחה כן יהי רצון.

עתה באתי להודיע לכתר התורה שזה כמה הייתה ידי יד כהה, טלא נראתה הקשת ואלא נראה זבוב בהלכי מלך. ופעמים בכל יום הייתי דורש ומבקש בעל פה בשלום האדון וביתו, ולא היה הפנאי מסכים לכתוב בספר, יען כי ידי כבדה על אנחתי מחמת טרדת הזמן.

ונוסף גם הוא על שמועות רעות מתחדשות ובאות כל היום עלי לבי דוי, כי יצא דבר מלכות על רוב המדינה רבאט וסאלי ותיטואן ולקסר וואזאן וטאנזור וצווירא לצאת מן העיר. וכבר איזה מדינות יצאו מן העיר והמה נטושים על פני השדה לחורב ביום וכו….

ה' חאמר לצרותינו די. גם בפעם הזאת כאשר בא המלך ירום הודו למכנאס, הלכו בני קהלינו ךהקביל פניו, ולא זכו לאורו כלל, וקרובי המלך כולם פה אחד עונים ואומרים שהמלך ברע עם היהודים, ותמיד כל היום שמם מנואץ בפי השרים וקרובי המלך.

ה' יתן בלבו ובלב יועציו רחמנות להיטב אלינו. וכעת אין עלינו אלא להצדיק דינו, ואתם בני עליה העתירו אל ה', אולי יראה בעני שארית הנמצאה. ואתה שלם, וכבא הגיע לידי ספר הזעכרון. נאם המשתוקק ראות פני מלך רב אחאי.

העבד רפאל טאהרן מונסונייגו ס"ט

סוף תעודה מספר 91.

בשנה ההיא צרו הפלשתים בהנהגת אמהאוס על העיר צפרו, המלך סלימאן שלח נגדם כ-3000 חיילים " עביד ". בקרב שנערך ביניהם ביום ראש השנה הייתה יד חיילי המלך על העליונה, רבי מהפלשתים נהרגו, ושבעה מנכבדיהם נלקחו בשבי. המלך ציווה להורגם מיד. הפלשתים לא אמרו נואש. נתארגנו וביום כפור נערכו שוב למלחמה עם חיילי המלך.

הללו ניצחום שוב, ופיזורם לכל עבר עוד באותו יום בעת תפילת הנעילה. אל אחר כל נקטו הברברים בתכסיס מחוכם, הם באו בלילה דרך שדות וכרמים והפתיעו את החיילים במחנה. מהומה שררה בין חיילי המלך שלא היו ערוכים לקרב, מהם ברחו ומהם נמלטו לתוך העיר. הפלשתים שוב צרו על העיר צפרו וביקשו שימסרו בידם את היהודים.

הללו נתחבאו בחלקם בבורות ובמקומות סתר אחרים. והנשארים התפללו לה' שיצילם. אחא משא ומתן הסכימו אמהאוס להמיר את הגזרה בכופר. היהודים שילמו בשמחה את כופר נפשם, והודו לה' על הצלתם.

עד שנת 1812 הפסיד צבא המלך במלחמותיו נגד אבו בכר אמהאוס, והלה הצליח להכניס את צפרו תחת שלטונו הוא. רבי שלמה אביטבול מספר על ההטלות שהטיל אמהאוס זה על קהל צפרו. בסוף ימיו של מולאי סלימאן התפשט המרד הברברי נגדו. המלך שלא יכול היה לדכאו נאלץ להשלים עמו. בשנת תק"ף כאשר הלודאיא ששלו מללאח פאס, הגיעה הידיעה לצפרו שעומדים לבוא גם עליהם ומיהרו היהודים להכנס לבתי הגויים מכריהם עם חפציהם כדי למלט את נפשם. והודו לה' על הצלתם

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהדות פורטוגל במוקד-יום טוב עסיס ומשה אורפלי

 

 יהדות פורטוגל במוקד-מחקר על יהודים ויהודים בסתר

עורכים – יום טוב עסיס ומשה אורפלי

ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורטוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והסכר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.

מבחינת התרבות היהודית הייתה פורטוגל חלק מיהדות חצי האי האיבה שנודעה בשם "ספרד״ מימי השלטון המוסלמי ואילך. הטפר פותח אשנב לתולדותיה של קהילה שרק ימי מצוקתה וסבלה האחרונים נחקרו ונתפרסמו.

אף ספר זה אינו כל כך יוצא דופן בדגש שיש בו על ״הנוצרים החדשים״. עם זאת, הספר נועד להעלות את יהדות פורטוגל למוקד התעניינות הציבור הקורא עברית. הוא בא לעודד את המשך חקר היצירה הרוחנית, הספרות העברית, לימוד התורה והישגי המדע של יהדות פורטוגל לפני השמד של 1497.

מאמרים של חוקרים מארצות שונות כלולים בספר. יום טוב עסיס, רחל איבנ״ט ספרבר, אלווירה דה אזבדו מאה, אריק לווי, אליהו ליפינר ז״ל, משה אורפל׳, אדגר סמואל, ז׳וזה מניס קראירה, שרל עמיאל ודב סטוצ׳ינסק׳ פותחים בפני הקורא העברי יריעה רחבה של היבטים ונושאים הקשורים ליהדות פורטוגל מימי התגבשותה לקהילה מיוחדת כחלק מיהדות ספרד ועד הפיכתה לעדת אנוסים או ״נוצרים חדשים" במצור ובמצוק לאחר שמד אכזרי. מהרגע שחדלה יהדות פורטוגל להתקיים הפכה פורטוגל למולדתם של ״יהודים בסתר", אנוסים או "נוצרים חדשים״.

בעטיפה: השכונה היהודית בקסטלו דה וידה (צילום: יום טוב עסיס)

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

דוד עמר- מנהיד הקהילה היהודית 

DAVID AMAR

GRAND LEADER DE LA COMMUNAUTE JUIVE MAROCAINE

David Amar, dont l'histoire est celle d'une ascension sociale exemplaire, est né à Settat, petite ville au sud de Casablanca où son grand-père était le cheikh dela Communauté. Legrand tournant de sa vie se situe en 1956, date du recouvrement par le Maroc de son indépendance nationale et de la fin des protectorats français et espagnol.

A ce moment crucial de l'Histoire, oùla Communautés'interrogeait avec inquiétude sur son avenir, David Amar fut l'un de ses rares dirigeants à manifester de la sympathie pour les idées nationalistes et à établir des liens d'amitié avec les responsables du parti de l'Istiqlal qui allait bientôt dominer la vie politique du Maroc indépendant.

Réuni à Rabat à la fin de l'année 1956, le Conseil des Communautés Israélites du Maroc l'élisait à l'unanimité comme son Secrétaire Général. David Amar releva ce défi avec courage et diplomatie et, en dépit des difficultés et des divergences internes, encouragea ses coreligionnaires à faire avec lui le pari du nouveau Maroc, tout en préservant l'identité et les institutions juives de la menace ultra nationaliste.

 Quand se dissipèrent les illusions du bref âge d'or qui avait suivi l'indépendance, il défendit publiquement et avec courage, à la tête du journal «La Voixdes Communautés», l'honneur et les intérêts dela Communautéjuive contre les attaques antisémites de certains dirigeants de l'Istiqlal et contre la campagne de conversion à l'Islam.

Il apporta discrètement son soutien à l'alya clandestine et joua un rôle prépondérant dans l'établissement de l'accord qui, après le naufrage du «Pisces», permit en 1961 de trouver une solution au problème de la liberté d'émigration.

Cette question empoisonnait l'atmosphère politique depuis le début de l'indépendance. A l'heure des retrouvailles, le Maroc renoua des liens étroits avec sa Communauté juive locale et sa diaspora à travers le monde, lui demandant d'appuyer son combat pour le Sahara marocain.

 David Amar retrouva alors sa position de leader, après une période d'éclipsé qui l'avait contraint à quitter le Maroc et à parcourir le monde pour défendre les thèses marocaines avant de réintégrerla Communautédans le concert juif international.

Il participa en 1978, avec le mouvement Identité et Dialogue, à l'organisation du premier colloque international sur l'histoire et le patrimoine du Judaïsme marocain. Cette manifestation fut pour le monde entier un exemple remarquable de collaboration judéo musulmane fructueuse.

Le Congrès des Communautés juives du Maroc qu'il organise à Rabat, en 1984, fut l'occasion de lever pour la première fois le boycott de l'Etat d'Israël, en y conviant les élus israéliens d'origine marocaine et les rédacteurs des grands journaux israéliens.

Le Gouvernement Marocain au grand complet assista au dîner de clôture de ce congrès historique. David Amar, avec l'accord du roi Hassan II et du Premier Ministre Israélien Shimon Pérès, s'attela ensuite à l'organisation des Juifs du Maroc à travers le monde, et initia, en 1986 à Montréal, le Rassemblement Mondial du Judaïsme Marocain.

 Le double objectif de ce rassemblement international était, d'une part, la défense et la diffusion du patrimoine culturel et, d'autre part, le soutien aux efforts de paix du Roi Hassan II au Moyen Orient. Les circonstances ne devaient hélas pas permettre la concrétisation de ce projet ambitieux.

Sa biographie sommaire vient de paraître. Elle est signée Victor Malka et s'intitule «David Amar ou la Passiond'agir»

המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר

ומפני הקור שבסתיו וכי אין כסות בקרה וגם לא היו לנו בתים להתאכסן בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו מכניסים גופינו שם…״. לבד מפגעי הטבע והנדודים סבלו המגורשים מיחסם העויין של המוסלמים ומתת תרבותם, דבר שלווה בפגיעות גופניות ובהעלבות, והיו כאלה שהעדיפו לחזור לספרד.

רבי אברהם סבע נמנה על המגורשים שהגיעו למארוקו ויצאו ממנה , בחיבורו " אשכול הכופר ״ נתן תיאור כללי של יחס הגולים למוסלמים לעומת יחסם לנוצרים בצורת דו-שיח בין ״ב׳ בני אדם מבני הגליות… וכל אחד מספר מה שקרה לו בגלותו, זה מספר מה שעשו לו בני אדום וזה מספר מה שעשו לו בני ישמעאל, וכל אחד חושב שצרתו היא צרה שאין למעלה הימנה עד שבמעט היה חומד ומתאוה להיות בגלות האחר, לעבור עליו מה שעבר על האחר״.

אך לא הרי רעה זו כהרי זו, עיקר הרעה של בני אדום, ״ שבחכמתם יעשו כל רע לישראל, אבל אין הורגים ומכים בידים בזרוע רמה כמו עם ישמעאל״, ואילו בארצות האסלאם "מכים על הלחי ומורטים הזקן ושער הראש … מקדירים ומשחירים פני האדם, בהכאות בלי דיבור, לפי שאין מבין לשונם, ואם היה זמן מיעוט ניחא, אבל… אין רוצין שיתנו להם, באומרם שאין ראוי ליהודי ליתן להם שלום ולא הם ליהודי, ולכן…״המה למלחמה״… להכות אותי ״ .

מדבריו יוצאת ההבחנה בין גלות ספרד לגלות ישמעאל בעוד שהגלות במלכות הנוצרים, סימניה ויכוח דתי ורדיפה מדינית, הרי הגלות החדשה בארצות האסלאם סימניה לשון זרה, מכות ועלבונות.

אין בידינו אומדן מדוייק של מספר המגורשים שהגיעו למארוקו,אך משערים שהגיע לכשתי רבבות.בגלל המצב הקשה ששרר בשנים הראשונות לבואם נאלצו כמה מהם לחזור לספרד ואחרים עזבו למזרח ולארצות אחרות. 

מבין אלה יש להזכיר את רבי יהודה חייט הנ״ל . רבי אברהם זכות . רבי אברהם סבע הנ״ל, רבי דוד בן זמרא . ורבי יעקב בירב. האחרון, תוך כדי ויכוחו עם רבי לוי בן חביב על חידוש הסמיכה מספר :

"… מיום הגירוש והשמד שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל בעולם והייתי אז בן י״ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה׳…״).

המגורשים לא התרכזו רק בפאס, אלא התיישבו גם בערי החוף ובמקומות ישוב בפנים הארץ, כמו דבדו, ,דאדס ועוד. אולם נראה שרוב המגורשים שהשתייכו לעילית,התיישבו ברובם בפאס. החל משנת הרנ״ח (1498) הלך והשתפר מצבם של המגורשים, כעדותו של רבי חיים גאגין: …

ואחר זה הזמן   בחמלת ה׳ על עמו חזר וריחמם משנת ירח״ם והלאה בירכנו ה׳ בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי״ת בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה ומעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל…״ .

 תוך תקופה קצרה ניהלו המגורשים עסקי מסחר משגשג ביצוא ויבוא. וכמו כן מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ובקרב השלטונות. היו מגורשים ששימשו יועצים למלך ואף מונו על ידו לתפקידים מדיניים ממדרגה ראשונה, דוגמת הנגידים יעקב רוזאליש ויעקב רותי ואחרים .

פאס הייתה גם מקום מבטחים עבור האנוסים, שהחלו נוהרים אליה כדי שיוכלו לחזור ליהדותם בגלוי . הדבר נעשה בסיועם ובעידודם של היהודים בעיר, למורת רוחה של האינקויזיציה . גם בערי החוף למרות שנכבשו אחר כך על ידי פורטוגאל, חיו בהן אנוסים ששבו ליהדות והשלטון הנוצרי נאלץ להעלים עין, מאחר שהיה זקוק לכוח היהודי ולכישרונו במלחמתו נגד שלטונות מארוקו .

בראשית המאה הט״ז פותחת ספרד במלחמת כיבושים בחוף אפריקה הצפונית וכובשת את אלג׳יר, יתכן שהמגורשים ידעו על כוונה זו עוד בהיותם בספרד ולכן לא התיישבו רבים מהם באלג׳יר.

עם התיישבות המגורשים בפאס נוצרו חיכוכים בינם לבין היהודים תושבי המקום,על רקע מנהגים דתיים והשליטה על ההנהגה בקהילה. פאס באותה העת הייתה דלה ברוח,ולכן לא עבר זמן רב עד שהמגורשים תפסו את ההנהגה והנהיגו במקום את מנהגיהם. יש לציין שהחיכוכים ברובם היו בעידודם של חכמים אחדים מהמגורשים והם היו הרוח החיה והמכוונת בפולמוס.

יש לציין לזכותם של המגורשים כי למרות המצב הקשה שהיה מנת חלקם, כבר בשנים הראשונות לבואם, החלו באירגון הקהילה ובהתקנת תקנות. קבוצת התקנות הראשונה היא משנת הרנ״ד (1494 כשנתיים לאחר גירושם מספרד.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Palais et jardins David Elmoznino

Palais et jardins

David Elmoznino

Lors de mon enfance, j'attendais avec une envie intense et un désir impatient,lavenue de certains jours spécifiques de l'année : la Soirée du Seder, RoshHashana , mon anniversaire et le «Jour du Couscous». 

Pour les fêtes juives, j'adresse mes remerciements au Tout Puissant, pour mon anniversaire, à mes parents et pour les journées couscous, aux souverains musulmans du Maroc, qui ont fait construire à l'intention des Juifs, des Ghettos entourés de hautes murailles, dont on verrouillait les portes à la tombée de la  ׁnuit et sur lesquelles des gardiens veillaient. (Le Jour du Couscous)

David Elmoznino est né à Mogador-Essaouira en 1944, il fit son Aliya en Israël à l'âge de 10 ans. Dans ses récits, il évoque les souvenirs de son enfance au Maroc et son Aliya par petites touches délicates.

David Elmoznino est né à Mogador-Essaouira, au sein d'une communauté juive "importante, unie et active, au grand florissant culturel, avec une tradition ancestrale d'une grande richesse pieusement transmise d'une génération à l'autre" (récit, le Jour du Couscous). Le Judaïsme marocain y est décrit comme "particulier, par la ferveur de sa foi, sa vie religieuse ardente et chaleureuse, ses traditions judaïques profondément ancrées dans le patrimoine spirituel, fortement imprégné par l'idéal de Sion, à l'égard duquel une grande nostalgie germait dans le coeur des membres de la communauté." Les origines de la ville Mogador-Essaouira, remontent à l'époque où Carthage, en expansion et à la recherche de mouillages propices, y installe échelles et comptoirs tout en s'appuyant sur ce poste avancé riche en eau potable pour poursuivre ses percées vers le Cap-Vert et l'Equateur. Plus tard, au Ille siècle avant notre ère commune, les berbères s'y organisèrent en monarchie, avant de passer, lors des guerres puniques, sous influence romaine qui fit du royaume berbère une province romaine, la Maurétanie tingitane.

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתו ד"ר יואל שילה

מתוך האינטרנט באותו נושא.

עלייה לארץ ישראל כנגד שלום בין איש לאשתוממזרח שמש עד מבואו

ד"ר יואל שילה

המכללה האקדמית אשקלון

מצוות יישוב ארץ ישראל היא מן החשובות שבמצוות, וכמה כתובים בפרשתנו רומזים עליה (ראה למשל ל:א,ג,כ; לא:ג). חז"ל קבעו על דרך המליצה ש"ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". יש בין הפוסקים שסוברים שזו מצווה דאורייתא בכל דור ודור, וכך אומר הרמב"ן: "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". יש שסוברים אפילו שזאת "מצווה כוללת", ויש מי שמרחיק לכת וסובר "ששיבת ישראל לארץ ישראל היא מעיקרי האמונה".

המשנה קובעת (כתובות פי"ג, מי"א): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין". פירוש הדברים שיכול כל אחד מבני הזוג לכפות עלייה לארץ על בן/בת זוגו או למנוע ירידה מהארץ. בתלמוד (ב' כתובות קי, ע"ב) מובאת תוספתא האומרת שאם בן/בת הזוג מסרב לדרישה לעלות לארץ או להימנע מירידה, הרי סירוב זה הוא עילה לכפיית גירושין עם סנקציה כספית בצדה: סירוב האיש מחייבו בגט עם כל תשלומי הכתובה הנלווים, וסירוב האישה מחייבה בגט בהפסד כל זכויותיה הכספיות. תוספתא זאת נקבעה להלכה.

מנגד ידועה העובדה ההיסטורית שבפועל, במהלך הגלות, היה רוב העם היהודי מחוץ לארצו. אמנם את כיסופיו הוא הרבה לבטא בתפילות ובפיוטים, אלא שהיו מעט מאוד ניסיונות אמתיים של יהודים לעלות לארץ. הסיבות לכך רבות ומגוונות, והעיקריות שבהן – סכנת הדרכים, סכנת המגורים בארץ ישראל והקושי הגדול להתפרנס בארץ.

במהלך הדורות הארוכים בהם גלה עם ישראל מארצו, שימש הטיעון בעד עלייה לארץ גם בסכסוכים משפחתיים בין איש לאשתו, או בין משפחותיהם. לעתים טיעוני העלייה היו הגורם המסכסך ולעתים היו הם דווקא הגורם המפשר.

הרמב"ם מספר על סכסוך משפחתי שנתגלע באלכסנדריה בין שתי המשפחות של זוג נשוי. בעצת משפחתו טען האיש שברצונו לעלות לארץ, וכיוון שאשתו מסרבת לעלות עמו הרי הוא רשאי לתת לה גט מבלי לשלם לה את כתובתה:

ראובן נשא לאה באלאכסנדרייה וכתב לה מאוחר מאה דינרין מצריים והיא בת גדולי אלאכסנדרייה. אחר ילדה לו בן ובהיות ימיו קרוב לשלשה חדשים אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת… והיה שם מי שלמדו לבקש ממנה ללכת עמו לארץ ישראל לדור שם והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו. ועשה ככה ובא לפני בית דין וטען לפניו את הטענה הזאת… וכאשר שמעו זה גדולי הקהל חרה בעיניהם על כך באמרם מכאן ואילך כל מי שישנא אשתו וירצה לגרשה מבלי כתובה יעליל עליה את הטענה הזאת ויהיה זה לסבה לגרש רוב הנשים מבעליהן.

תשובת הרמב"ם נחרצת: יש להטיל חרם (!) על מי שמעליל כך על אשתו ומנסה בדרך פסולה זאת להיפטר מתשלומי כתובתה:

המפורסם אצלנו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא שמחרימים בשם על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו שלא לעשותו, זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל לא זולת זה ויענה הבעל אמן, ואז יכריחו האישה ללכת עמו או תצא מבלי כתובה. ככה ראינו אותם עושים … אין לדיין אלא מה שעיניו רואות: אי זה איש ביקש לעלות לארץ ישראל והוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים – אז נחייב אשתו לעלות עמו לארץ ישראל, ואם יחסר אחד מהתנאים הללו – אין לדון עליה לעלות עמו.

ואמנם השועל הקטן המלמד את הטענה הזאת והדומה לה הוא מחזיק ידי עוברי עבירה ומשית יד עם רשע… ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפוטרם מכתובתם וראוי להשמר מזה העון ולמנוע הפועלים אותו שבור זרוע רשע ורע והצילו עשוק מיד עושקו.

הרמב"ם אינו חוסך את שבט לשונו מ'השועל הקטן', אותו יועץ מפוקפק שהשיא לבעל את העצה המגונה להשתמש בטיעון שרצונו לעלות לארץ ישראל.

נראה שהשימוש השקרי בעילה זו היה נפוץ. הרדב"ז, שחי במצרים כשלוש מאות וחמישים שנים אחרי הרמב"ם, נהג כשיטת הרמב"ם ומנע מהבעלים, במקרה של גירושין, להתחמק מתשלום הזכויות הכספיות של נשותיהם, תוך טיעון שקרי שרצונו של הבעל לעלות לארץ ישראל. רק לאחר שמתברר כי אכן יכול הבעל להתפרנס בארץ ישראל, יש מקום לכפות על האישה לעלות אתו או שתפסיד את כתובתה:

אין אנו דנין עתה בדין הכל מעלין לארץ ישראל ואם לא תרצה לעלות עמו הפסידה כתובתה, לפי שאין המחיה מצוי שם בעונותינו. אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לו אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק אז אנחנו דנין בו, אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר. שהרי ראינו בעינינו כמה רמאים טענו בזה וגירשו את נשותיהן והפסידו כתובתן ואחר כך חזרו, ואני חייבתי את אחד מהם שיחזיר את אשתו או יפרע לה כתובתה.

הרדב"ז מספר גם על מקרים בהם האישה היא זאת שניסתה לכפות גירושין על בעלה תוך שימוש בטכסיס של כפיית עליה מדומה, וגם במקרים אלה יש לדבריו לבדוק היטב את הכוונה האמתית של הטוענת ולהילחם ברמאויות:

השתא לא דיינין הכי (בימינו לא פוסקים כך, י"ש) משום דכל אשה תתן עיניה בגירושין ותאמר לארץ ישראל אני עולה, ואין הריוח מצוי שם ולא ימצא להתפרנס ונמצא מוציא את אשתו שלא מדעתו.

במהלך הדורות היו גם מקרים שהבעל או האישה באמת רצו לעלות לארץ ובן/בת הזוג ניסו למנוע זאת מהם. שאלה מעין זאת באה לבירור לפני הר"ן,  שפסק כי על הבעל להישאר במקומו,שכן מצד אחד אין הוא יכול לכפות גירושין על אשתו בגלל חרם דרבינו גרשום (וגם בגלל חוקי המדינה), ומצד שני אסור לו לעזוב אותה עגונה במקומה.

עד לימינו אלה עולה טענת 'הכל מעלין' בסכסוכים בין בני זוג. כך, לדוגמה, בבית הדין הרבני ברחובות לפני כארבעים שנים הופיעה אישה ודרשה לאסור על בעלה לצאת מהארץ בטענת "אין הכל מוציאין", כנגד דרש הוא ממנה לרדת אתו. בדומה לכך התבררה בבית הדין הרבני בתל אביב בשנת תשי"ז תביעה הדדית: בני זוג נשוי חיו בארץ, הבעל עזב את אשתו וירד לחו"ל, ודרש שהאישה תרד אחריו, וכנגד דרשה האישה שבעלה יעלה חזרה לארץ מדין "הכל מעלין".

יש ששאלת העלייה השתרבבה לסכסוך בין הורים על החזקת הילדים, לאחר שהתגרשו. כמה שנים לפני קום המדינה התבררה אצל הרב הדאיה תביעה של זוג מהעיר בירות. הזוג התגרש ואחד הילדים נשארו בחזקת האם. כאשר רצתה האם לעלות לארץ ניסה בעלה למנוע זאת ממנה, והיא טענה בין השאר את טענת "הכל מעלין". הרב הדאיה פסקשהיא רשאית לעלות לארץ, אך עליה להשאיר את הילד אצל אביו.

לסיכום, נראה שבמהלך הדורות העדיפו רוב הפוסקים את שלמות המשפחה על פני מצוות יישוב הארץ, ואולי פסקו כך גם משום החשש לרמאות, שבו אחד הצדדים מביע את רצונו לקיום המצווה למרות שכוונתו האמיתית היא לפגוע בצד האחר.

 

ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ

2 – מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץממזרח שמש עד מבואו

בספרות ההלכה נידונות סיבות שונות המעכבות או ממונעות עלייה לארץ ישראל. אלה מופיעות בעקבות נדר שנדר אדם לעלות ואינו יכול לקיימו, או בהקשר לרצון של אחד מבני הזוג לעלות והשני ( ה) מסרב ( ת ).

השאלות הן האם ניתן להתיר הנדר, והאם רשאי אדם לכוף את בת זוגו או היא את בעלה, כאשר המתנגד מנמק את סירובו. בין הנימוקים החוזרים לעתים קרובות בספרות התשובות מופיע הפחד מפני סכנת דרכים, גורם שבעטיו קבעו התוספות, בניגוד לברייתא, כי בזמן הזה אין אדם רשאי לאלץ את אשתו ולא היא את בעלה לעלות

אולם היו נימוקים אחרים שעיכבו את העלייה, וביניהם חוסר האפשרות להתפרנס בכבוד בארץ. הערכה סובייקטיבית, שהניעה בדרך כלל את החכמים לאשר את הסירוב לעלות. מגבלה זו עשויה להופיע בצירוף סיבות אחרות ף משפחתיות, חינוכיות ועוד.

יש לציין, כי החכמים שאת דבריהם ועמדותיהם נציג, מדגישים את חשיבותה של מצוות העלייה לארץ והישיבה בה, אבל המגבלות דוחות את ביצוע המצווה. יש אפוא להבדיל בין אהבת ארץ ישראל כמושג מחייב לנצח, הטבוע עמוק בלב וברגש הדתי, ובין יישומו של רגש זה הלכה למעשה.

הירידה מן הארץ מנימוקים כלכליים, היא פן אחר של אותו נושא, וגורם זה חוזר במקורותינו.נסקור מבחר של מקורות בנידון לפי סדרם הכרונולוגי.

המגבלה הכלכלית, שבגללה אין תלמידי חכמים יכולים להקדיש עיתותיהם לתורה, ובעקבותיה ירדו מהארץ, מוזכרת בתשובותיו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג בן המאה הי"ג. 

הוא נשאל האם שמע " למה ציוו הגדולים לבניהם לחזור ", הכוונה כנראה לבניהם או תלמידיהם של 300 רבנים שעלו והתיישבו בעכו בתחילת המאה הי"ג, וייסדו בה ישיבה תחת שלטון הצלבנים. מהר"ם עונה כפי ששמע מאותם בנים, כי שלוש סיבות גרמו לירידה :

1 – אין שם מרחמים כלל. כנראה תנאים חיצוניים קשים מצד השלטונות.

2 – וגם אין יכולים לעסוק בתורה מחמת שצריכים לטרוח אחר מזונות

3 – ומשום שאין שם תורה. אינם בקיאים בדקדוקי המצוות.

זו דוגמה לצירוף של מקרים, כשביניהם מופיע הגורם הכלכלי.

בתשובה אחרת, המובאת על ידי תלמידו רבי שמעון בן צדוק, מותנית עלייתו של אדם לארץ בכך שיתנהג בקדושה ובטהרה, " ובלבד שיוכל להתפרנס שם ". ובתשובה אחרת לשאלה מדוע לא עלו האמוראים מבבל, עונה החכם, כי לו היו עולים היו צריכים  לבטל מלימודם ולשוט אחר מזונותם.

תשובות אלה אופייניות לאווירה הדתית שאפפה את חכמי אשכנז. במרכז תודעתם עמדו לימוד התורה וקיום המצוות כהלכתן, ובמידה שהעלייה לארץ הגבילה זאת, נדחתה העלייה וניתנה גושפנקה להצדקת הירידה ממנה.

אותה גישה מאמץ גם רבי ישראל איסרליין, נולד סמוך לשנת 1390, המגדיש את מעלת לעולם הזה ולעולם הבא, שיש לאדם הדר בארץ שיראל וכל שכן בירושלים, אולם בהתייחסו לשאלתו של תלמיד חכם – האם חלה המצווה עתה, למרות שאין שם, קיבוץ בחורים ותלמוד תורה, -" מונה רבי ישראל ארבע מגבלות המצויות בארץ, כפי ששמע וביניהן: " כי המזונות דחוקים ומצומצמים מאוד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה "

אומנם אין הוא מסיק מסקנה חד משמעית ממצב זה, אלא משאיר זאת להחלטתו של כל אדם " לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו, באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצוותיו, כי זה כל האדם.

המטרה העליונה שצריכה לעמוד לנגד עיניו של אדם מישראל היא יראת ה' וקיום המצוות, ועליו לחיות במקום שיוכל לקיים אידיאל זה במירב התנאים.

גם כאשר האישה רוצה לעלות והבעל מסרב " מפני שמזונותיו כבדים עליו ואין לו שם כדי להתפרנס ", אין כופין אותו לעלות, כפי שכותב רבי אשתורי הפרחי , שבעצמו עלה לארץ ישראל בשנת ד' אלפים ע"ג – 1313, והתפרסם כמחבר " כפתור ופרח ,, המוקדש למצוות התלויות בארץ.

נביא דבריהם של חכמים ממגורשי ספרד, החל בדור שאחרי פרעות שנת קנ"א – 1391.

רבי שלמה בן הרשב"ץ, נפטר רכ"ז – 1467, שפעל כאביו באלג'יר, כותב בהמשך לקביעתו כי מצוות העלייה לארץ אינה מצוות כוללת לכל ישראל, אלא חלה רק על יהודים – כך פוסק קודמו רבי יצחק בן ששת בתשובותיו, מפרט ארבע מגבלות, שכל אחת מהם מספיקה כדי שאדם יהיה פטור מלעלות.

 1 – אם גירש אשתו – שמא לא ימצא שם בארץ ישראל אישה הראויה לו

2 – אם לא ימצא שם את התנאים הנאותים לחינוך ילדיו לתורה

3 – וכן אם יש לו מחיה בחוץ לארץ ובארץ לא ימצא ערך מחייתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות, לא חייבתו ולא חייבוהו חכמים שיעלה לארץ ישראל, וישאל על הפתחים בהוצאה מרובה כזו.

4 – ולבסוף הסכנה בדרכים.

הרצון שלא ליפול למעמסה על הציבור ושעל האדם לדאוג לפרנסתו על ידי הון או עבודה – חוזר גם אצל חכמים בדורות הבאים, ובייחוד ממגורשי ספרד 

רבינו תם אבן יחייא, יליד ליסבון ר"ל – 1470 ודיין בקושטא עד פטירתו בשנת ש"ב – 1542 דן במצב בו אישה רוצה לעלות לארץ ובעלה החולה מסרב. השאלה, האם היא רשאית לכוף אותו, והאם סירובו היא עילה מספקת לתביעת גירושין וקבלת כתובתה.

תשובת החכם שלילית ובין נימוקיו משום " שיוכל הבעל לטעון כי המזונות דחוקים בארץ ישראל ואין במה להשתכר…ובפרט אם הוא איש בעל תורה…כיוון שאין שם ריווח מזונות …" במקרה זה יש לשער, כי נוסף לגורם הכלכלי היו סיבות מכריעות לשיקולו של החכם, בהתחשב במחלתו של הבעל, כשהעקירה ממקום מגוריו עלולה להזיק לו.

מחוסר בפרנסה מתאימה הצדיק התרת התחייבותו של אדם לעלות לארץ. בנושא זה דן רבי משה אלשיך, יליד אדריאנופולי רס"ח – 1508, שפעל בצפת ובדמשק, ונפטר בשנת שנ"ז – 1597.

מעשה ביהודי שנשא אישה בארץ והוליכה לעירו בחו"ל, אבל התנו עימו ששישה חודשים אחרי נישואיו יחזור אתה לארץ. אך בהתקרב הזמן ראה " כי אי אפשר לו להתפרנס בארץ שיראל, כי אם בעירו שיש לו שם דרך להתפרנס בו בריווח.

מדובר באדם בריא וצעיר, והתנאים הפוליטיים והכלכליים בארץ היו נאותים. זו תקופת העלייה של רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל, לאחר שהארץ נכבשה על ידי העות'מאנים בשנת 1516 ובצפת שיגשג מרכז כלכלי ורוחני, ובכל זאת אין החכם תובע לקיים נדרו ולקיים מצוות יישוב הארץ.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מבוא

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

המחקרים ההיסטוריים מסתמכים בעיקר על חומר דוקומנטארי (מסמכים, תעודות, קטעי עיתונות, דו״חות, כרזות פרסומת וכוי ) מאותה תקופה והמצויים כיום בארכיונים ובספריות בארץ ובעולם. כן מתבססים המחקרים על ספרי זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי פעילי מחתרות ויהודים ששמשו בתפקידים מרכזיים, ולכל אלה נוספו עדויות בעל־פה שנאספו על ידי מכוני המחקר למיניהם.

נשאלת השאלה, כיצד השתקפה מציאות זו בחיבורים ספרותיים שנתחברו על ידי היהודים בארצות צפון אפריקה?

בספרות היהודית שחוברה בצפון אפריקה ( מרוקו ותוניסיה ) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נמצא יצירות ספרותיות עממיות, שעסקו בנושאים אקטואליים, כגון: עליית הגרמנים לשלטון ויחסם אל היהודים בגרמניה, כיבוש צפון אפריקה על ידי צבא גרמניה, מצב היהודים בצפון אפריקה בתקופת המלחמה, ושחרור צפון אפריקה על ידי צבאות בנות הברית.

מתברר כי התפתח ז׳אנר של חיבורים פארודיות, שחוברו בעיקר בשפה העברית ובשפה הערבית־יהודית, והתייחסו למאורעות השעה מתוך גישה ספרותית־פואטית.

היצירות בשפה הערבית־יהודית, נכתבו באות העברית עם נקודות דיאכריטיות מעל לאותיות מסויימות. ליצירות שחוברו בתוניסיה נוסף גם תעתיק לועזי, וזאת לנוחיות דוברי הערבית אשר לא קראו אות עברית. תופעה זו אינה מצויה ביצירות שחוברו במרוקו.

ליצירות אלה היה לחן, ואנו מוצאים ברוב היצירות את שם הלחן או הלחנים לפיהם הושרה היצירה.

יצויין כי היצירות שנדפסו במרוקו נושאות אישור הצנזור להדפסתן. הדבר מוכיח כי הן נדפסו בעיצומה של המלחמה.

למעשה, החיבורים שנוצרו במלחמת העולם השנייה ממשיכים מסורת של חיבורים כאלה שנכתבו כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה: חיבורו של מלמד התינוקות רבי ישועה בן חמו מתלמסן שבאלג׳יריה, שחיבר ׳קינה׳ על מלחמת העולם הראשונה.

בשערו של חיבור נדיר ועלום זה כתוב: ׳קינה עלא לגיררה די בדאת מן 2 אוט 1914׳ [קינה על המלחמה שהחלה ב-2 לאוגוסט 1914- בתאריך זה התקיפה גרמניה את צרפת].

החיבור הנדיר, שלא נזכר עד כה ברשומות, נדפס בתוניס ללא ציון שנת ההדפסה, והוא מכיל 16 עמודים.

המחבר היה שליח ציבור של החברה הקדושה של גמילות חסדים, ומלמד תינוקות של עיר תלמסאן יע״א ישמרם צורם ויעזרם׳(מן השער). אותיות שמו הפרטי ׳ישועה׳ שזורות גם בין המחרוזות של הקינה:

׳ליו"ד יא רבי סידנא / אשי"ן שפק עלינא

 לוא"ו וגמע שמלנא / לעיי"ן עאווננא

לה"י האדי טליבתנא…׳

תבנית הקינה ותוכנה: שיר שוה חרוז, עשוי מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב, גגגב, דדדב. הקינה מתייחסת באריכות למלחמת העולם הראשונה, קורותיה, תלאותיה וסבלות היהודים בגינה. המחבר הציע לשיר את הקינה בלחן שיר עברי ׳ציון הלא תשאלי׳ ולחלופין בלחן שיר ערבי: ׳יא לאיים לאש תלום, כף מלאמף ענני׳.

והנה, כעבור שלושים שנה בערך, במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים אצל יהודי צפון אפריקה גל של יצירות דומות, המתייחסות למלחמה ולגורל היהודים בה – אם מבחינת הסבל הלאומי הכללי, אם מבחינת המצב המקומי־האזורי של קהילות היהודים בארצות צפון אפריקה שנכבשו ע״י מעצמות הציר גרמניה ואיטליה ושוחררו ע״י בעלות הברית בשנת 1943.

יצויין כי לא ברור אם תוכניות הגרמנים לגבי היהודים בצפון אפריקה כללו השמדה המונית או הכחדה טוטאלית כמו הטבח של יהודי אירופה.

למעשה, עד 8.11.1942 שלט משטר וישי בצפון אפריקה, בראשותו של המארשל הצרפתי פטן. ראש הממשלה פטן היה מקורב בדעותיו לאידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וזה דחף אותו לשיתוף פעולה עם הגרמנים.

על יהודי צפון אפריקה הוטלו גזירות אנטישמיות מיוזמת המשטר הצרפתי, שכללו: פטורי עובדים, הפסקת לימודים, הסתה אנטי יהודית, נישול מנכסים והעברת יהודים לעבודת כפיה במחנות עבודה שהוקמו במדבר סהרה.

ב-8.11.1942 נחתו האמריקאים בחוף אלג׳יר והשתלטו על העיר. בתגובה לכך נחתו מטוסים גרמנים בתוניס, כבשו אותה והחזיקו בשליטתם בתוניסיה כששה חודשים עד 7.5.43.

היהודים במרוקו ובאלג׳יר סברו שהכיבוש האמריקאי ישפר את מצבם, אך לא כך היה הדבר. החוקים הגזעניים לא בוטלו והפגיעות ביהודים התרבו, והשתתפו בהם הצרפתים והמוסלמים, אזרחי המקום.

מאידך, הכיבוש הגרמני בתוניסיה הביא לשורה של פגיעות ביהודים, שכללו: החרמת דירות, פינוי יהודים מדירותיהם, מעצר של ראשי הקהילה והחרמת רכוש. הקפידו להחרים את מקלטי הרדיו כדי שלא יאזינו ל׳קול צרפת החופשית׳ ששודר מלונדון.

כן הוטלו קנסות כספיים גבוהים על קהילות שלמות כגון: נאבל, ג׳רבה, ספאקס, ואלפי יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפיה, שהוקמו ב-30 אתרים שונים ברחבי תוניסיה. כעשרים פעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ושם ניספו. בסך הכול ניספו כמאה קורבנות כתוצאה מהפצצות אויר, תאונות עבודה וכוי.

נציג כאן יצירות אחדות מספרותם העממית של יהודי מרוקו ותוניסיה, חלקם בקיצור ואחדים בהרחבה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2012
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר