ארכיון יומי: 19 ביוני 2012


Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb

 

Haï m Zafrani 

LITTERATURES POPULAIRES ET DIALECTALES DU JUDAÏSME D'OCCIDENT MUSULMAN

L'ECRIT ET L'ORAL

Notre exposé constituera, en quelque sorte, la présentation du troi­sième volet de la tétralogie que nous consacrons à la vie intellectuelle juive au Maroc de la période qui se situe entre la fin du XVe siècle marquée par l'exil d'Espagne et le début du XXe siècle qui a connu les mutations consécutives à l'avènement du Protectorat français.

Ce troisième volume est la suite logique du second, dédié au piyyut à dominante religieuse, à la poésie d'expression hébraïque. Nos travaux sur la pensée juridique et les environnements socio-économiques et religieux du droit avaient donné naissance au premier intitulé Les Juifs du Maroc. Vie sociale, économique et religieuse. Etudes de Taqqanot et Responsa. Nous examinerons, dans le quatrième, les écrits kabbalistiques et la vie mystique du judaïsme d'Occident Musul­man.

Nous avons réuni sous le titre de Littératures populaires et dialec­tales, des études inédites ou déjà publiées. Notre intérêt pour ce mode d'expression de la pensée a grandi, et notre champ d'investigation s'est élargi à des domaines dont nous ne soupçonnions guère la ri­chesse et la fécondité, à l'origine de notre entreprise, au point de départ de nos enquêtes.

 Du centre d'intérêt exclusivement juif, textes bibliques et mishnaïques, compositions liturgiques, hagiographiques, etc…, dont nous avons, du reste, développé les chapitres et pro­longé le propos par de nouvelles études et de curieuses découvertes (notre sermon de bar-mitzva et ses préliminaires homilétiques, une ketubbah originale en judéo-arabe, une qasida historique qui raconte, sous forme de complainte, une incursion de la tribu des Qudaya dans Fas-al-zdid), nous sommes passé à l'univers d'une culture laïque et profane, pour ainsi dire symbiotique, où Juifs et Musulmans se ren­contrent et se reconnaissent, partagent les mêmes préoccupations et obéissent aux mêmes impulsions (la qasida dumahbub "ballade de ),amant", la composition 'arubidu "caftan", les modèles arabes de la création poétique hébraïque et de la musique juive). . .s

Au demeurant, la documentation, ici rassemblée, ne représente que de manière partielle et fragmentaire les genres multiples et variés de la production intellectuelle judéo-arabe et judéo-berbère.

Dans l'océan de la littérature d'expression dialectale, nous avons été obligé non d'opérer un choix, mais de distinguer des manières de dire, correspondant à des fonctions différentes, et d'en présenter un nombre limité de paradigmes, de types de discours que nous avons, de façon générale, soumis à une investigation littéraire et occasion­nellement à un examen linguistique, l'entreprise ayant toujours été conduite avec la rigueur qui convient à ce genre de travaux.

Dans notre analyse du document écrit ou sonore, nous nous sommes efforcés de créer une intimité profonde avec le texte, d'y retrouver une ambiance et de revivre la situation qu'il décrit.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקי"ז – תק"ן – 1757 – 1790 , ימי מלכות מולאי מוחמד.

בימי המלך מולאי מוחמד, הידוע כמלך חסיד, התבססה הקהילה. בימיו שרתו כרבנים רבי אהרן בן זכרי שנפטר בשנת 1761, בנו רבי יהשע, שמילא מקום אביו, ורבי שאול ישועה אביטבול. ידוע לנו שבית המטבע בצפרו היה אז בידי הצורפים היהודים, שהיו קונים את הרישיון לכך מבן המלך, מולאי עלי, שישב בפאס והיה מושל על פאס וצפרו.

בשנת תקכ"ז, בא יצחק אבטאן, כנראה יהודי מפאס, וקנה את בית המטבע בצפרו, וקיפח בכך את פרנסת צורפי הזהב בצפרו. בידינו התכתבות בין חכמי פאס וצפרו בנושא זה.יצחק אבטאן זה נודע כזייפן, והכניס את הקהילה בסכנה בגלל מעשיו. חכמי פאס הורו לאסרו ולמוסרו לידיהם. באחד הדהיר

 תעודה מספר 7

התקכ"ח – 1768.

בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המדכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האחטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בהר"ם הנזכר אלבאז והי" משה בכבטד הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו.

זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.

והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו עד פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל רשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.

ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפבד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר.

אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה.

ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.

 ובכוח הרנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.

גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .

ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.

והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורההודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.

והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…

ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.

מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.

ים ( צו המלך ), קבע מולאי מוחמד מס בכסום של 15 מתקאל בחודש ליהודי צפרו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

היינו מאה ושמונים מתקאל לשנה תמורת שירותים וחיובים אחרים שהיו מוטלים עליהם. ונראה שזה בנוסף על מס הגולגולת. אך עוד בימיו הוכפל הסכום הנ"ל לסך 30 מתקאל לחודש. יתכן שהיה זה כתוצאה מפעילות כלכלית מוגברת או מרבוי היהודים וגידול הקהילה.

תעודה מספר 289

התעודה במקורה מובאת בספר בערבית ספרותית, לא אלאה אתכם בזה ולכן אני מביא כאן רק את התרגום לעברית ומצורף בזה צילום התעודה המקורית.

הודאות לאל לבדו

אין כח ואין עוצמה כי אם לאל עליון.

החותם הגדול של הוד מעלתו סידי מוחמד בן עבאללאה. שהאל ירים ויגביה ממשלתו.

המסמך הנוכחי ימסר לאנשי הקהילה היהודית של צפרו שילמדו מתוכנו שהודות לכח האל יתברך, לעזרתו וברכתו, פטרנו אותם מההטלות הנגרמות על ידי קבלת פנים של ה " שורפא – האצילים, הבאים מתאפילאלת, ומן החובות כלפי השורפא של צפרו לרגל שלושת החגים – גם מן הסאבון, ומן המסים המתחייבים לרגל חתונה הנערכת בין תושבי צפרו, ומהחובות כלפי מושל העיר.

לא יהיו חייבים אלא במס החובה – כ'ראג – הבטחנו להם שישלמו מס זה כדלהלן :

שלושים מתקאל לדודנו מצד האם לקאייד זילאלי בן עמארא, שלושים מתקאל אל המוחתסב, ויעברירו להם סכומים אלה מדי חודש בחודשו.

יתרת המס תזקף כחובה עליהם ולא ישלמוהו לשום אדם, בסוף השנה יביאוהו הם עצמם ואנחנו נגבה אותו ישירות. נעשה אתם חשבון מה שהוציאו מהמס ומה שנשאר, ותשומת לב פקידנו אלקאייד אזילאלי וכל פקידנו על פקודתנו זו.

וכל הסוטה מפקודתנו זו וינסה לעשות אי צדק, איזשהו על עבדנו הנזכר פקדנו לתפסו ולשלחו לנו אסור באזיקים. ושלום.

בעשרים ושמונה לגמאד'אן הראשון שנת אלף ומאתיים ועשר.

בשנת 1767 היתה הדרך מפאס לצפרו סגורה, זה היה בגלל מרד הברברים משבט " סנהזה " שבאטלס הבינוני. נראה שעלי בן עבדאללאה מרד במלך מולאי מוחמד באותן שנים ולחם באיזור צפרו השנים סביב לשנת תקל"ו תוארו על ידי מנהיגי העיר כימי צרות והטלות מסים חדשים, " ירדו עמנו עד לחיינו, והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות על כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן, באופן שפסקו מחיית כל בני העיר מוט התמוטטה ארץ ".

תעודה מספר 31

התקכ"ז – 1767.

בא אצלנו אח"מ ארבעת האנשים הלא המה המשכיל וחשוב הרב מרדכי אלבאז ישמרהו אל, והרב משה נחמני והרב משה אצייאג והרב משה אלבאז, ואמרו לנו הלא תדעו הלא תשמעו כי האלטבאע של הכסף היה קנוי בידי כל עושי מלאכת תאסכאכת שבעיר הלזו מאת מולאי עלי עז"א בן המלך ירום הודו ותנשא מלכותו, בסך חמש עשרה אוקיות מטבע טוב קדמון בכל חודש.

וכעת בא יצחק אבטאן והביא בידו כתה מאת האלשריף סידי מולאי עלי עז"א, וכתוב בו איך שיצחק הנזכר קנה מאת האלטבאע הנכר בסך שני ריאלים גדולים לכל חודש וחודש ואיכא דאמרי בסך ישרים אוקיות מטבע כסף קדמון לכל חודש וחודש.

והנה אנחנו ראוים שהאיש הלזה השיג גבולינו ואם אמרנו נבוא עמו לדין תורה שתתעלהכעת ימשך לנו שום היזק כי אמור יאמר לנו האלשריף הנזכר למה תעשו כב לאיש המוסיף כסף לגנזי המלך. זאת ועוד כי בעיר הלזו אי אפשר לידון עמו מכמה אנפי כידוע לכל איש נלבב יודע שכל ולבוא עמו לפני רבותנו היושבים על כסא ההוראה בפאס יע"א.

כעת אי אפשר חדא דאסתתום דרכי ונתקיים בנו מקרא שכתוב גדר דרכי בגזית ( איכה ג ג ) הדרך שהייתה קרובה נעשית רוחקה, ועוד שמא אחר ששם הוא חונה בן המלך ירום הודו הנזכר, שמא בנקל אחר שהוא קרוב מהר ירוץ חיש קל מהרה ויגיד הדברים לשררה.

כללא דמילתא ראינו שהדבר קשה מכמה אנפי לכן ובכן הוו סהדי שהשתיקה שנשתוק לאו מפני ששתיקה כהודאה חלילה , לא עלה ולא יעלה דבר זה על לבנו ולא יודע ולא יופסד כחינו מפני השתיקה לתנא מסייע לן, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ) אבות א יז )

ולעת שיעלה בקעיונינו לבוא עמו עד האלדים אנחנו נקרב ונבואה ואיש לא יצילנו מידינו ומי יאמין כזאת כי איש אשר נמצא בידו זיוף המטבע פעמים שחוש עד אשר הבאיש ריחו ונגלה קלונו וסרחונו לפני רבותינו היושבים על כסא ההוראה בפאז יע"א.

אנחנו נניח בידו במטבע ואיפשר שבטומאתו יחזיק לא ירפינה וחותם המלך יעלהו על כלי נחושת ואז כמעט חלילה בר מינן נהיו בכל רע ומי הוא זה ואיזה הוא אשר רואה חובה לעצמו ושוחה ללוכדו ומסכים על ידו לכן הנה אנחנו מגלים דעתינו בפניכם בעדינו ובעד כל אחינו האלסכאכין.

 שכל מה שנעשה עמו והשתיקה שנשתוק אינה אלא לפי שעה ולעת הכושר נשיבה ידינו למשפט עליו ולא מפני השתיקה יורע כוחנו ואפילו נסכים על ידו בפירוש שאפילו יהיה בקנין אינו אלא לפי שעה ועל גילוי דעת זה אנחנו סומכים סוף דבר רשות גמורה ויכולת מספיק נתנו לנו האנשים הנזכרים.

לכתוב ולחתום שטר גילו דעת זה בכל מיני ואופני אשר מא' עד אלף עד יצא כנוגה צדקה ( ישעיה סב א ) כאור שבעת הימים ואנחנו לאפס הפנאי לא הארכנו במגילת ספר ולעת הצורך אנחנו נחלץ חושים וגתוב גילוי דעת רבה ותקיפה דליכא נגר ובר נגר דיפריקנה מפי סופרים ומפי ספרים ולראיה על כל הכתוב חתומים פה והיה זה תכף בבוא יצחק הנזכר מעיר פאס יע"א בחודש אב יה"ל בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושבע ליצירה והכל שרירק וקיים.

מסעוד בר מכלוף הן הרוש ס"ט – נסים הרוש ס"ט.

סוף תעודה מספר 31

חכמי המערב בירושלים

אין תורה כתורת ארץ ישראל.

אחר ימים אחדים של מנוחה מטלטולי הדרך הארוכה, ישב הרב צוף דב,ש והגה בלבו תוכנית אשר הייתה אופיינית לדרכו, הוא בחר לחיות בצנעה בתוך עולמו הפנימי, כאשר כל עיסוקו יהיה מעתה אך ורק בתורת ישראל, וכן כותב בנו רבי רפאל אהרן :

" כי נדע שעטרת ראשי מרן אבא זצוק"ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, לרוב אהבתו לארץ הקודש אשר היית ה בוערת בלבו לב קדוש ומלאה את חדריו ומשכניו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת ארץ הקודש וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא הכל מוקדש לארץ ישראל. ".

כישרונו הגדול עמד לו שתוך פרק זמן קצר, למד את כל התקנות והמנהגים של ארץ ישראל ושל עיר הקודש ירושלים. הוא אסף וקיבץ את כל מאמרי חז"ל מהמקרא, מהמשנה, מהתלמוד מדברי הפוסקים הרים, ראשונים ואחרונים המדברים בשבחה של ארץ ישראל.

זכרונו היוצא מגדר הרגיל סייעו בידו לקשור חבל לחבל ונימה בנימה מכל המחברים הרבים, בשכלו הישר והחריף פלפל בדבריהם, ביאר אותם, ואף חידש חידושים רבים ודרושים נפלאים, והכל לכבודה ולשבחה של ארץ הקודש.

ימים רבים עמל הרב צוף דב"ש, לאסוף ולכנוס את ראשית יצירתו, הוא הספר הגדול בכמותו ובאיכותו " שער החצר " שהוא החלק הראשון מספרו " שערי צדק " המתפרד ויוצא לארבעה שערים.

לשם הדפסת ספרו זה בחייו, השקיע הרב צוף דב"ש את כל כספיו והונו " ולרוב ענותנותו גם את שמו לא הזכיר על חיבוריו ", כי כל מטרתו היו קודש לכבודה של ארץ ישראל בלבד. אכן, בספר קדוש זה באה לידי ביטוי מוחשי ומעשי, אהבתו הגדולה והנמרצת של הרב לאדמת הקודש.

מרגלא בפומיא של הרב צוף דב"ש לומר : " לא כל אדם זוכה שתהיה נשמתו קדושה ומחוברת לארץ ישראל, לדבר זה דרושה נשמה שיש לה ניצוצות די נור, ןשכל אבריו, רוחו ונשמתו שבאפיו קרוצים מחומר של הארץ הקדושה.

מי שאין בו כל אלה – היה מוסיף ואומר – גם אם יעלה ויתיישב בארץ שיראל, אין ארץ הקדושה סובלתו, ולאחרי מותו יבואו מלאכי עליון ויחזירוהו לחוץ לארץ, למקום שמשם נצטבר עפרו ונוצרה נשמתו.

דב"ש מצאת אכל דייך.

למרות רצונו של הרב צוף דב"ש להיות מן הצנועים ונחבא אל הכלים, הכרת פניו ענתה בו צדקתו, כי מלאך ה' צבאות הוא, וכי הוא איש אשר רוח אלוקים בקרבו, אך שמו נתוודע לרבים לאחר מעשה שהיה , וכך מספר רבי יוסף בן נאיים ז"ל בעל המחבר " מלכי רבנן ", בספרו " מעשה הצדיקים  " שהוא עדיין בכתב ידי וזה לשונו :

 הרב הגאון מורנו הרב רבי דו שמעון זצ"ל, מחבר שער החצר ושאר ספרים…שמענו מגודל יראתו וקדושתו להפליא, ושמעתי משד"ר אחד, כי בעלותו מעיר רבאט לירושלים עיר הקודש תוב"ב, שלכון שמה, בתחילת בואו שמו לא היה ידוע.

והלך ביום חמישי לקנות צרכי שבת ומכלל קנה מאת יהודי אחד ביצים ונתנם בחיקו, ופרע את מחירם והלך לו, ואחר שהכם הלך קצת חשד אותו יהודי שמא נטל החכם יותר ממה שפרע, וקרא לו בביזוי :

" הראני נא מספר הביצים אשר נטלת בחיקך ". והחכם נקט בלבו על זה, ובלילה ההוא פתע פתאום מת היהודי ההוא, וכל אנשי ירושלים נרתעו ויראו וזחלו מהחכם, ומאותו יום והלאה ידעו תוקף קדושתו וחסידותו, זיע"א, עד כאן לשון הרב בן נאיים.

לא ארכו הימים, וכעבור תקופה קצרה מאותו מעשה, והנה מן השמים גילגלו הדבר ששמו של הרב צוף דב"ש יתפרסם, וכל העם יכירו בגדולתו וברום ערכו.

ומעשה שהיה כך היה : באותם ימים היה גר בירושלים הרב הגאון החסיד, רבי יהודה פאפו זצ"ל, בנו של הגאון הקדוש והמפורסם, רבי אליעזר פאפו זצ"ל, בעל המחבר " פלא יועץ ". רבי יהודה הנזכר היה ידוע לאיש חסיד ובעל מעשים, בר אבהן ובר אוריין (בן תורה ובן אבות ). וכל חכמי ירושלים גם רוזני ארץ כיבדוהו והעריצוהו לגודל חסידותו.

באחד הימים, נחלה רבי יהודה במחלה אנושה, וגדולי העיר, בעלי תריסין בנגלה ובנסתר, באו אל ביתו לבקרו, לרוב חולשתו, נשאר רבי יהודה שוכב במיטתו, ולא היה בו הכוח לעמוד בפניהם ולכבדם כיאות. והנה לפתע נכנס הרב צוף דב"ש לבקרו, וראו איזה פלא, רבי יהודה החלוש והחולה, המתפתל במיטתו בייסורים, קם ממיטתו ועמד מלוא קומתו לכבודו.

חלשה דעתם של החכמים הקשישים, כי לא הבינו פשר דבר, על מה כל החרדה אשר חרד רבי יהודה, ועמד למרות יסוריו הרבים בפני תלמיד חכם צעיר לימים, נענה להם רבי יהודה ואמר להם :

" אנא רבותי , אל ירע לבבכם, על כי לא עמדתי לכבודכם, להוי ידוע לכם, כי כשל כוחי עד שאין בי כוח לעמוד ממטתי, כי תשוש אני ממחלתי, אך דעו נאמנה שכאשר הרב צוף דב"ש דרך על מפתן ביתי לבקרני, הודיעו לי מן השמים, שאדם קדוש בא לבקרני ושעלי לקום לכבודו, ולכן אזרת את מתני, ובשארית כוחי עמדתי בפניו. רבי יהודה הנזכר היה מכונה " בן פל"א ", נפטר בירושלים י"ג סיון תרל"ג.

למותר לציין כי השמועה הזאת עשתה לה כנפים, ושמו של הרב צוף דב"ש נתוודע לרבים ומכל עבר ופינה החלו תלמידי חכמים רשומים, לנהור אל ביתו לשמוע דבר ה' ולקבל ממנו עצה ותושיה, עד כי אישיותו הייתה מוערצת ומקודשת בעיני כל העם אשר בירושלים ואף שמו הטוב נודע בכל המדינות.

גדולי תורה, למדנים וסתם עמך, בקשו להנות מעצותיו ומחכמתו של הרב, וכל זאת למרות שבאותם הימים, הייתה ירושלים מרכז לגדולי תורה, אשר שמם הלך לפניהם בכל תפוצות ישראל והיו זקנים בחכמה ובשנים.

באותה מידה ששלחו קהילות רבות, שאלות בהלכה לגדולי וזקני חכמי ישראל, כן שלחו שאלות בהלכה להרב צוף דב'"ש הצעיר שעדיין לא נשא שום תואר רשמי.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי

השירה היהודית עממית במרוקו – יעקב לסרי

הוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ז – 1977

יעקב לסרי נולד בשנת 1936 בעיר המחוז קסר־סוק שבדרום־מזרח מרוקו, עיר שנודעה כמבצר עוז לצבא הצרפתי. בשנת 1964 מסר לסרי לפרופ׳ דב נוי, חוקר אתנולוגית ופולקלור, מסיפורי העם היהודי-ם־ מרוקאיים. 95 מהם נרשמו בארכיון הסיפור העממי ומהם נכללו בספר חודש חודש וסיפורו שבעריכת דב נוי. במחיצת חכמים ורבנים (1977) הוא ספרו הראשון של לסרי, על אודות עשרות מחכמי מרוקו, טוניס ואלג׳יר ורבניהן. אהבתו את השפה העברית והכרתו בחשיבות גילוי מורשת המזרח, טיפוחה ושימורה, הביאתו לליקוט השירה היהודית-עממית במרוקו. הספר שלפנינו הוא פרי עמל ושקידה של שנים אחדות. אמנם הוא מכיל רק חלק מועט ממה שליקט, אך יש גם במעט הזה להראות את רקמת ההוויה היהודית לגווניה, כפי שהיא מתבטאת בשירתה.

ועדיין חובה להוסיף ולעשות למען לחקירת גנזי השבט היהודי המפואר והקדום של יהודי מרוקו כדי לשלבם בשאר דברי ימי האומה מדור לדור.

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות. החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר