ארכיון יומי: 9 ביוני 2012


עליית הנוער ותנועת שרל נטר

אנשי המחלקה החינוכית תיאמו את הפעילות של היחידות העממיות, במימון הג'וינט ושירותי הנוער והספורט של ממשלת הפרוטקטוראט הצרפתי. שני הארגונים אלה היו אפוא הווקטור שנשא בחובו את העשייה החברתית חינוכית של תנועת " שרל נטר "

" היחידות העממיות " באחריות ה D.E.J.J הביאו להקמתם של שני ארגונים מקוריים : הראשון היה " המעון של הילד היהודי " Le foyer de l'enfant juif F.E.J , שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייתית למשל היום בלבד.

הילדים אותרו על ידי הג'וינט והודרכו על ידי מדריכי תנועת שרל נטר, ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד, חינוך לא פורמלי וטיולים. מבחינה רפואית היו הילדים בהשגחת השירותים הרפואיים של ארגון אוז"א, ארגון הסיוע לילד ORGANISATION DE SECOURS A L'ENFANT  . הארגון השני שהוקם על ידי D.E.J.J היה " הקבוצה האוטונומית של המללאח.

עד חמשת אלפים ילדים ובוגרים, חברים ב " יחידות העממיות ", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ שאורגנו במסגרת שירות הנוער והספורט של הממשלה ובסיועו, ביערות האטלס התיכון.

ילדים ובוגרים אלה נועדו לאחת מאלה – להשתלב במסגרת הבית ספרית הרגילה, להירשם למסגרת חינוכית מקצועית כמו " אורט ", או לצאת לשוק העבודה המקומי. רבים מביניהם אף עלו ארצה. להלן תורחב היריעה בנושה זה.

בהמשך טבעי לפעילות החינוכית חברתית בקרב תושבי המללאח יש להצביע על גופים נוספים שהיוו גורמים רבי חשיבות, הן בשילובם של בני המללאח בצנועת שרל נטר, והן בהפיכת הקאדרים המחתרתיים בארגון ההגנה העצמית היהודית והעלייה הבלתי לגלית ארצה.

מדובר בקבוצות " בן-יהודה ", " טורמפלדור " ו " מגן ". הרוח החיה של ארגונים אלה היו בשרל נטר סם אביטבול ואלי אוחיון. קבוצות אלה הכשירו את הנוער שבתוך המללאח לעלייה ארצה, באמצעות הפצת השפה העברית, שיחות של הנעשה בארץ ישראל, מפגש עונג שבת, שירים עבריים, טיולים מאורגנים לעבודה חקלאית הסמוכה לקזבלנקה – כל פעילות אפשרית ליצירת ההווי של ארץ ישראל.

קבוצות אלה הוקמו בשנת 1944. מייסדיהן באו משורות אגודת " מגן דוד ", שהוקמה על ידי שמואל דוד לוי בשנת 1917 בטנג'יר ובשנת 1920 בקזבלנקה, ועסקה בהפצת השפה העברית וספרותה. ניסיונות לייצר מאחז של תנועת הנוער החלוצית סוציאליסטית " פועלי ציון " בסקציית " טרומפלדור, וגרעין של תנועת "דרור " בקבוצת " בן יהודה " בחסות שרל נטר – נכשלו.

נטען כי מגמת תנועת שרל נטר היא לפעולה חינוכית א-פוליטית, ובד בבד ביקשו קברניטי שרל נטר לקדם את התפיסה הציונית דתית של התנועה.

בשנת 1927 החלה ההתיישבות הדתית המושבית את פעילותה בארץ, עם הקמת שדה יעקב. בשנת 1937 נוסד הקיבוץ הדתי הראשון, טירת צבי. עד לשלהי שנות הארבעים היו חברי הקיבוץ הדתי בדרך כלל יוצאי אירופה.

לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות החמישים, עם הידלדלות המאגר האנושי התנועתי באירופה, עלתה חשיבותו של הנוער החלוצי בצפון אפריקה.

 לנוער זה שימש הקיבוץ הדתי מקור השראה ויעד לעלייה. נטייתם של חוגים דתיים ציוניים בקזבלנקה לתנועה הציונית הדתית נסתמנה במהלך שנת 1945, עם התגברותן של השאיפות הציוניות החלוציות בקרב הנוער המקומי, ובעקבות הניסיונות להגשימן באמצעות גורמים חלוציים ארץ ישראליים חילוניים.

בינואר 1945 פעלו בקזבלנקה שני שליחים של הסוכנות היהודית, אפרים פרידמן בן חיים ויגאל כהן, חברי הקיבוץ המיוחד. שליחים אלה, שזכו לעידודה של הנהלת הפדרציה הציונית במרוקו, הניחו יסודות לכוח המגן היהודי בקזבלנקה.

הם ערכו סמינר מרוכז למדריכים שבאו משורות שרל נטר לצעירי ציון שבתוניס, ולכן העמידו את הכשרת צעירי ציון ואת גרעינם החלוצי, שנמצא במשקי הקיבוץ המאוחד, כחלופה להוער החלוצי במרוקו ובצפון אפריקה בכלל. ואכם בסיועם נוצרו קשרים בין שרל נטר להין צעירי ציון שבתוניס.

פעילותם של פרידמן וכהן עוררו חששות אצל חלק ממניגי שרל נטר. הם חששו כי בהשראת השליחים הללו ייסלל נתיב ציוני חילוני שבני הנוער במרוקו יושפעו מרוחו. הקמת גרעין צפון אפריקאי של צעירי ציון בקיבוץ בית אורן, בקיץ 1945, הוכיחה את חששותיהם.

על רקע התפתחות זו, ובשל שאיפתם של מנהיגי הנוער הדתי בקזבלנקה לכוון את צעיריהם להגשמה חלוצית במגרת דתיות, נוצרו הקשרים בין פעילים דתיים ציוניים בקזבלנקה לבין בח"ד באנגליה ובעיקר בצרפת.

באותה שנה החלה התנועה בח"ד בצרפת לייסד את הכשרותיה, והייתה מעוניינת לקלוט בהן נוער מצפון אפריקה. קשרים נוצרו, גם עם גורמי התנועה בארץ, ובתוכם הקיבוץ הדתי. כך נתהוותה בקזבלנקה בהדרגה אוריינטציה עלפי התנועה הציונית הדתית.

בקיץ 1946 לבשה מגמה זו צורה של התארגנות פוליטית, כתגובה של ייסודה של מפא"י במרוקו. בכך נתפלגה התנועה הציונית במרוקו, שהייתה עד אז תנועה אחידה ולא הושפעה מהמפלגות הציוניות הארץ ישראליות.   

נסללה הדרך לייסוד " הפועל המזרחי ". המנהיגים הציוניים הדתיים הביעו את מורת רוחם כנגד המהלך של ייסוד מפא"י, שכן ראו בפיצול מפלגתי פוליטי של התנועה הציונית במרוקו עניין מיותר, שאך יזיק להתפתחותה כתנועה אחידה.

הובע גם חשש שקיומן של מפלגות ציוניות ארץ ישראליות עלול לסבך את יחסי התנועה הציונית במרוקו עם שלטונות הפרוטקטוראט, שלא גילו אהדה לפעילות הציונית במרוקו. יתר על כן, הובע חשש נוסף מפני שינוי המצב הקיים, כשהתנועה הציונית במרוקו פעלה תוך הכרה בשאיפת רוב הציבור המקומי לשימור המסורת הדתית יחד עם הפעילות הציונית.

חששו כי מפלגה החדשה תהווה גורם ציוני שיביא לחילון בחברה היהודית ובעיקר בחוגי הנוער המקומי, שהיה אמנם מסורתי, אך חסר השקפת עולם דתית מבוססת ומוצקה.

 

מגילת היטלר – מיכל שרף

מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה,  והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.

המחקרים ההיסטוריים מסתמכים בעיקר על חומר דוקומנטארי (מסמכים, תעודות, קטעי עיתונות, דו״חות, כרזות פרסומת וכוי ) מאותה תקופה והמצויים כיום בארכיונים ובספריות בארץ ובעולם. כן מתבססים המחקרים על ספרי זיכרונות ויומנים שנכתבו על ידי פעילי מחתרות ויהודים ששמשו בתפקידים מרכזיים, ולכל אלה נוספו עדויות בעל־פה שנאספו על ידי מכוני המחקר למיניהם.

נשאלת השאלה, כיצד השתקפה מציאות זו בחיבורים ספרותיים שנתחברו על ידי היהודים בארצות צפון אפריקה?

בספרות היהודית שחוברה בצפון אפריקה ( מרוקו ותוניסיה ) בתקופת מלחמת העולם השנייה, נמצא יצירות ספרותיות עממיות, שעסקו בנושאים אקטואליים, כגון: עליית הגרמנים לשלטון ויחסם אל היהודים בגרמניה, כיבוש צפון אפריקה על ידי צבא גרמניה, מצב היהודים בצפון אפריקה בתקופת המלחמה, ושחרור צפון אפריקה על ידי צבאות בנות הברית.

מתברר כי התפתח ז׳אנר של חיבורים פארודיות, שחוברו בעיקר בשפה העברית ובשפה הערבית־יהודית, והתייחסו למאורעות השעה מתוך גישה ספרותית־פואטית.

היצירות בשפה הערבית־יהודית, נכתבו באות העברית עם נקודות דיאכריטיות מעל לאותיות מסויימות. ליצירות שחוברו בתוניסיה נוסף גם תעתיק לועזי, וזאת לנוחיות דוברי הערבית אשר לא קראו אות עברית. תופעה זו אינה מצויה ביצירות שחוברו במרוקו.

ליצירות אלה היה לחן, ואנו מוצאים ברוב היצירות את שם הלחן או הלחנים לפיהם הושרה היצירה.

יצויין כי היצירות שנדפסו במרוקו נושאות אישור הצנזור להדפסתן. הדבר מוכיח כי הן נדפסו בעיצומה של המלחמה.

למעשה, החיבורים שנוצרו במלחמת העולם השנייה ממשיכים מסורת של חיבורים כאלה שנכתבו כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לדוגמה: חיבורו של מלמד התינוקות רבי ישועה בן חמו מתלמסן שבאלג׳יריה, שחיבר ׳קינה׳ על מלחמת העולם הראשונה.

בשערו של חיבור נדיר ועלום זה כתוב: ׳קינה עלא לגיררה די בדאת מן 2 אוט 1914׳ [קינה על המלחמה שהחלה ב-2 לאוגוסט 1914- בתאריך זה התקיפה גרמניה את צרפת].

החיבור הנדיר, שלא נזכר עד כה ברשומות, נדפס בתוניס ללא ציון שנת ההדפסה, והוא מכיל 16 עמודים.

המחבר היה שליח ציבור של החברה הקדושה של גמילות חסדים, ומלמד תינוקות של עיר תלמסאן יע״א ישמרם צורם ויעזרם׳(מן השער). אותיות שמו הפרטי ׳ישועה׳ שזורות גם בין המחרוזות של הקינה:

׳ליו"ד יא רבי סידנא / אשי"ן שפק עלינא

 לוא"ו וגמע שמלנא / לעיי"ן עאווננא

לה"י האדי טליבתנא…׳ 

תבנית הקינה ותוכנה: שיר שוה חרוז, עשוי מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת, בחריזה של אאאב, גגגב, דדדב. הקינה מתייחסת באריכות למלחמת העולם הראשונה, קורותיה, תלאותיה וסבלות היהודים בגינה. המחבר הציע לשיר את הקינה בלחן שיר עברי ׳ציון הלא תשאלי׳ ולחלופין בלחן שיר ערבי: ׳יא לאיים לאש תלום, כף מלאמף ענני׳.

והנה, כעבור שלושים שנה בערך, במלחמת העולם השנייה, אנו מוצאים אצל יהודי צפון אפריקה גל של יצירות דומות, המתייחסות למלחמה ולגורל היהודים בה – אם מבחינת הסבל הלאומי הכללי, אם מבחינת המצב המקומי־האזורי של קהילות היהודים בארצות צפון אפריקה שנכבשו ע״י מעצמות הציר גרמניה ואיטליה ושוחררו ע״י בעלות הברית בשנת 1943.

יצויין כי לא ברור אם תוכניות הגרמנים לגבי היהודים בצפון אפריקה כללו השמדה המונית או הכחדה טוטאלית כמו הטבח של יהודי אירופה.

למעשה, עד 8.11.1942 שלט משטר וישי בצפון אפריקה, בראשותו של המארשל הצרפתי פטן. ראש הממשלה פטן היה מקורב בדעותיו לאידיאולוגיה הפאשיסטית והנאצית, וזה דחף אותו לשיתוף פעולה עם הגרמנים.

על יהודי צפון אפריקה הוטלו גזירות אנטישמיות מיוזמת המשטר הצרפתי, שכללו: פטורי עובדים, הפסקת לימודים, הסתה אנטי יהודית, נישול מנכסים והעברת יהודים לעבודת כפיה במחנות עבודה שהוקמו במדבר סהרה.

ב-8.11.1942 נחתו האמריקאים בחוף אלג׳יר והשתלטו על העיר. בתגובה לכך נחתו מטוסים גרמנים בתוניס, כבשו אותה והחזיקו בשליטתם בתוניסיה כששה חודשים עד 7.5.43.

היהודים במרוקו ובאלג׳יר סברו שהכיבוש האמריקאי ישפר את מצבם, אך לא כך היה הדבר. החוקים הגזעניים לא בוטלו והפגיעות ביהודים התרבו, והשתתפו בהם הצרפתים והמוסלמים, אזרחי המקום.

מאידך, הכיבוש הגרמני בתוניסיה הביא לשורה של פגיעות ביהודים, שכללו: החרמת דירות, פינוי יהודים מדירותיהם, מעצר של ראשי הקהילה והחרמת רכוש. הקפידו להחרים את מקלטי הרדיו כדי שלא יאזינו ל׳קול צרפת החופשית׳ ששודר מלונדון.

כן הוטלו קנסות כספיים גבוהים על קהילות שלמות כגון: נאבל, ג׳רבה, ספאקס, ואלפי יהודים נשלחו למחנות לעבודת כפיה, שהוקמו ב-30 אתרים שונים ברחבי תוניסיה. כעשרים פעילים פוליטיים נשלחו למחנות השמדה באירופה ושם ניספו. בסך הכול ניספו כמאה קורבנות כתוצאה מהפצצות אויר, תאונות עבודה וכוי.

נציג כאן יצירות אחדות מספרותם העממית של יהודי מרוקו ותוניסיה, חלקם בקיצור ואחדים בהרחבה.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-דפים מיומן – ג'ו גולן

דפים מיומן – ג'ו גולן

יוסף (ג׳ו) גולן (2003-1922), מחלוצי המגעים עם מדינות ערב והוותיקן, נולד דפים מיומן - ג'ו גולןבאלכסנדריה שבמצרים ונפטר במהלך חופשה עם משפחתו באל ג׳דידה שבמרוקו. בין שני המקומות עבר דרך ארוכה: ילדות בתל אביב, בביירות ובדמשק; שירות בצבא הבריטי, שליחות מטעם ה״הגנה״ במצרים, פעילות בעלייה בי, לימודים בפאריס. 17 שנים היה מנהל הדסק הערבי בקונגרס היהודי העולמי, וניהל מאבק קשה עם גולדה מאיר ואיסר הראל, מאבק שהסתיים בשלילת דרכונו.

 משם עבר לפעילות ביבשת אפריקה ואחר-כך הפיק סרטים דוקומנטריים עבור הטלוויזיה האיטלקית. חילק את זמנו בין ביתו ברומא ובין ביתו ברובע היהודי בירושלים. בעיתונות של תחילת שנות השבעים כינו אותו ״שר החוץ של העולם היהודי״.

באוטוביוגרפיה שלו כותב נחום גולדמן על ג׳ו גולן:

״פעילותי המעשית הראשונה בהקשר למגעים עם מנהיגים ערבים לא היתה בנושאים ישראליים, אלא בעניין מצבם של היהודים במדינות הערביות, בעיקר במרוקו, בטוניס ובאלג׳יריה. ואכן, הקונגרס היהודי העולמי בהנהגתי הגיע בשנות ה-50 להישג בממדים היסטוריים, הישג שיכול בצדק לטעון להצלת מאות-אלפי יהודים. תודות עיקריות על הישג זה מגיעות לג׳ו גולן, שותפי העיקרי בענייני בעיות ערביות-יהודיות במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. ג׳ו נולד באלכסנדריה, גדל בישראל ובסוריה והיה מומחה מלומד בנוגע לעולם הערבי ושפתו. הוא היה, בנוסף, בעל כישרון גדול ליצירה והעמקה של יחסים בין-אישיים.״

נחום גולדמן – אוטוביוגרפיה: אמריקה – אירופה – ישראל נשיא הקונגרס היהודי העולמי וההסתדרות הציונית העולמית

הוצאת כרמל – ירושלים תשס"ו – 2005

התמונה על העטיפה: פרט מצילום ע״י אסתר גולן

הברברים המתייהדים

הסיפורים על המתייהדים בספרות הערבית

הסופר הערבי הראשון המזכיר שבטים מתייהדים באפריקה בכלל הוא אל-אדריסי, הגיאוגראף  המפורסם, יליד סבתה – ceuta -, שכתב את ספרו במחצית המאה השתים-עשרה,מדרום לבריסא ארץ למלם , וביניהן עשרה ימים בקירוב. אנשי בריסא, סלא תכרור וגאנה היו פושטים על ארץ למלם, שובים את תושביה, מוליכים אותם לארצם ומוכרים לסוחרים הבאים אליהם. – ארץ למלם, שמזכיר אל -אדריסי – שוכנת ליד גיניאה דהיום -.

אלה הסוחרים מוציאים אותם לשאר האיזורים. אין בכל ארץ למלם אלא שתי ערים קטנות ככפרים. שם האחת מלל ושם השנית דו, המרחק בין שתי הערים הקטנות הללו ארבעה ימים.

תושביהן – כפי שמזכירים אנשי אותה הסביבה – יהודים, שגברו בתוכם הכפירה והבורות. כל אנשי ארץ למלם בהגיעם לבינה צורבים באש תווי קעקוע בפניהם ובצעדיהם, והם סימן להם. ארצם ומושבותיהם על ואדי, המגיע עד לניל. לא נודע על יישובים דרומה לארץ למלם.

אדריסי יודע גם על יהודים בחבל השני של הסודאן המערבי.

" אולם מה שנוגע לארץ קמנורית שהזכרנוה, היו בה ערים ידועות וקריות מפורסמות של הכושים. אבל בני זגאוה ובני למנתונה של המדבר ( הצחרה ), השוכנים משני עבריה של אותה הארץ, ערכו פלישות עליה, כלומר על ארץ קמנוריה, עד שהשמידו רוב תושביה, הכריתו אותם ופיזרו שורותיהם על פני הארץ.

כפי שמספרים הסוחרים טוענים אנשי קמנוריה, כי הם יהודים. באמונותיהם שורר בלבול, אין להם אמונות יציבות ומוסכמות. אין להם מלך ולא מלכות עליהם. הם נרדפים על ידי כל העדות השכנות להם והגובלות בארצם.

בימים שעברו היו לאנשי קמנוריה שתי ערים מיושבות, שם האחת קמנורי ושם השניה ניגירא. שתי הערים הללו הכילו עמים מן הקמנוריה ורבים אחרים. היו להם ראשים וזקנים, שהיו מנצחים על ענייניהם. שופטים אותם בפלילים ובענייני סכסוכיהם.

אלה המוסדות נכחדו ברבות הימים, וגברו המחלוקות והפשיטות מכל הצדדים, עד ששועבדו בארצם וברחו ממנה. הם ביקשו מחסה בהרים והתפזרו במדבר ( הצחרה ) בקבלם על עצמם את חסותם של שכינהם ובהסתרתם תחת כנפיהם.

ולא נשארו מבני קמנוריה אלא מתי-מעט, מפוזרים באותו המדבר ( הצחרה ) ובקרבת החוף. מחייתם על חלב ודגים והם אומללים בשל יגיע הפרנסה ומצוקת התנאים. עד עתה הם נודדים בארצות אלה בהסכמת שכניהם ומבלים את ימיהם בשלום.

בין ארץ קמנוריה, סלא ותכרור דרכים, שרישומיהם לא ידועים, והולכי הנתיבות מעטים ".

המקורות העומדים לרשותנו אינם מאפשרים לקבוע אם השתמש אדריסי בסיפוריו של היהודים הכושיים בסודאן המערבי במסורות שקיבל, או שהם המצאת דמיונו. בכרי – bicri – שקדם לאדריסי  במאה שנה, מזכיר אמנם את מלל ואת דו – dav – , אבל אינו יודע ולא כלום על תושביהן היהודיים.

איבן ח'לדון, מן ההיסטוריונים הדגולים והגדולים של עולם המוסלמי, המאוחר לאדריסי במאתיים וחמישים שנה, השמיט את כל הסיפור על היהודים, אף כי מרבה הוא לספר על מתייהדים בקרב הברברים, כפי שנראה להלן. יש חוקרים הרואים בסיפור על יהודי למלם פרי דמיון ערבי פורה.

אבל את המקור לשמות קמנוריה וניגירא, שלפי איתורו של אדריסי היו במאוריטניה של ימינו, בין עמק הדרעה בצפון לסנגאל בדרום, מוצאים אנו אצל פתולימיאוס. כנראה מדבר אדריסי על אוכלוסיה כושית, הקרובה לתושבי גאנה, שנוצחה על ידי הברברים, אין לייחס כל חשיבות למסורת על התייהדותם

המקור הספרותי הבא הוא אבן אבי זרע, מחבר ההיסטוריה של שליטי המגרב עד זמנו ( הרבע הראשון של המאה הארבע-עשרה ) הוא מספר כי בימיו של אידריס, מייסדה של פאס ( סוף המאה השמינית )שכנו במקום זה שני שבטים מבני זנאתה הברברים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פאגאנים לפי דתם.

פעם אחרת מסיח סופר זה דרך אגב, כי בסודאן המערבי, מערבה לעיר תאת-כלאתין, התגוררו במאה העשירית-האחת -עשרה שבטים כושיים בשם בקארה, שהאמינו בדת היהודית. הם נלחמו עם שכניהם הברברים משבט צנהאג'ה, שקיבלו את האיסלאם בימי העוקבה.

שוב יש לציין כי בכרי, בתארו אותו חבל, אינו יודע ולא כלום על יהודים בסביבות הבאנכלאבין. הרי שגם מקור זה אינו מעשיר את ידיעתנו לא בנוגע לברברים ולא בנוגע למתייהדים בקרב הכושים. אבל בין שיש ממש כלשהו בסיפורים אלה ובין שהם פרי דמיון, עובדה היא שהם נפוצו הן בסודאן והן בארצות השכנות. הבאנו סיפורים אלה, מאחר שהם עוסקים בשבטים הגרים בשכנות עם הברברים, שהיו נרדפים על ידיהם.

סוף דבר מסתמכים כל המלומדים המודרנים, בדברם על המתייהדים הברברים באפריקה הצפונית סמוך לפני הכיבוש האיסלאמי ובתקופת הכיבושים, על אבן ח'לדון, שהוא המקור הראשון במעלה לידיעת ההיסטוריה הברברית בתקופה הקדם-איסלאמית, אך על פי שמלומד זה חי כשבע מאות שנה לאחר מסעות הכיבושים הערביים בצפון אפריקה.

דברין של אבן ח'לדון על המתייהדים קשורים בסיפורו על ה " כאהנה " ומלחמתה בערבים. ברור שסיפוא ה " כאהנה " המלכה הברברית המתייהדת, הוסיף משקל רב לתיאוריה על הברברים המתייהדים.

ואף כי מלומדים רבים מעבירים את כל המעשה על ה " כאהנה " וח'אלד לתחום האגדה ההיסטורית, לא נמצא בעבר מי שיטרח להוכיח זאת בשיטות מחקר מקובלות, על ידי עיקוב אחרי התפתחותו של סיפור ה " כאהנה " 

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

 

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

1 – פתח דבר

2 – הארכיב של רבי יהודה כלפון איש תיטואן – יעקב בן טולילה

3 – החיבורים " תענוג ושמחה " ו " בית החכמה " לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו – משה בר אשר

4 – תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק בראשית המאה התשע עשרה – שלום בר-אשר

5 – פרשת מחלוקת השחיטה בג'רבה : היסטוריה, לשון והלכה – על פי שאלות ותשובות מכתב יד – יהודית הנשקה

6 – איגרת מרבי חיים בלייח מתלמסאן לרבי אשר ג'אמי בתוניס – התרמ"א – 1881 – אפרים חזן

7 – פתשגן המלצות נמלצות של חכמי  מרוקו במאה התשע עשרה – אהרן ממן

8 – השררה ב " חברה קדישא " בפאס במאה העשרים – משה עמאר

9 – ערבית יהודית כפשה טכנית ומקצועית במוגאדור ( מרוקו : תיאור וניתוח תכניו של כתב היד ייל 1825.0016 – יוסף שטרית

יעקב בן טולילה אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דברי מבוא

רבי יהודה ליאון כלפון נולד בתיטואן שבצפון מרוקו בשנת 1879' אחרי מות אביו, רבי יעקב, לאימו מרת סול, ונפטר ביום כ״ט באדר תשכ״ו (21 במארס 1966). בילדותו ובנעוריו למד גם בישיבות וגם בבית הספר של כל ישראל חברים וזכה לרכוש השכלה רחבה הן בלימודי קודש והן בלימודים כלליים.

הוא שלט היטב בכמה שפות: עברית ( וארמית ), ספרדית, צרפתית וערבית. ברשותו הייתה אחת הספריות החשובות בעיר, שכללה כמה וכמה ספרים נדירים. דמותו של רבי יהודה היא של תלמיד חכם מובהק, בעל השכלה כללית רחבה – איש אשכולות. הוא שימש בקהילת תיטואן, תחילה כמזכיר ועד הקהילה ולימים כרב הראשי שלה.

שנת לידתו נודעה לי מפי מר שלמה פימיינטה מבת־ים. פרטים אחרים למדתי בספרו של אברהם בוטבול . המחבר, אחיין של רבי יהודה וידיד ילדותי בתיטואן, חי בוונצואלה ומנהל את המוזאון הספרדי בקאראקאס.

רבי יהודה חי בתקופה רבת משברים ותהפוכות. ב־1912, כשהיה בן 33, כוננה ספרד את שלטון החסות שלה בצפון מרוקו. המלחמה עם המתנגדים המרוקאים נמשכה כמה שנים, השלטון הספרדי כשלעצמו מעולם לא היה יציב, ומצב זה הביא לבסוף לידי מלחמת האזרחים האיומה, שהתחוללה בימי רבנותו, ותוצאותיה – משטרו הרודני של פרנקו.

רבי יהודה השכיל לקיים יחסים טובים עם השלטונות המוסלמיים ולמרות כל התהפוכות, גם עם השלטונות הספרדיים המתחלפים. ידיעותיו בספרדית מודרנית באו לידי ביטוי גם בנאומים שהיה רגיל לשאת עקב תפקידיו בפני גדולי השלטון הספרדי בעיר וגם במאמרים שנהג לפרסם מדי פעם בפעם בעיתונים המקומיים. אין ספק שידיעותיו והשכלתו סייעו לו לנווט את ענייני הקהילה בשום שכל.

רבי יהודה כלפון, בהיותו האדם האמון על סדר ועל ארגון, דאג לשמור העתקים של מכתבים ושל מסמכים חשובים אחרים שיצאו מתחת ידו. שתי מחברות, הכוללות העתקים בכתב ידו, מצויות עתה באוסף כתבי היד היהודיים מצפון אפריקה שבאוניברסיטת ייל.

לעיון ראשוני באוסף הזה התארגנה משלחת חוקרים באפריל 2010. אני נתבקשתי לבחון את מחברותיו של רבי יהודה. המחברות, בגודל קווארטו, הכילו כל אחת חמש מאות דפים עשויים נייר דק מאד, מן הסוג ששימש לכתיבת אגרות המיועדות לדואר אוויר.

הדפים בכל אחת מן המחברות ממוספרים. המחברת הראשונה כוללת 367 מסמכים – הראשון מיום 13 במארס 1916 והאחרון מ־17 באוקטובר 1923. בחוברת השנייה נוצלו רק כ־340 דפים, המציגים 238 מסמכים – הראשון מיום 6 בנובמבר 1923 והאחרון מיום ט׳ בטבת תש״ז (1.1.1947).

בסוף החוברת השנייה נספחים שנים־עשר דפים מנייר עבה, המהווים מפתח אלף־ביתי שאינו תמיד מדויק או מעודכן. על קיומו של האוסף החשוב הזה הצביע לראשונה הפרופסור משה בר־אשר, וגם הציג בין היתר מכתב בעברית ששלח רבי יהודה כלפון לד״ר אברהם שלום יהודה.

רבי יהודה התכתב עם אישים שונים בעברית, בספרדית ובצרפתית. כשכתב בעברית, השתמש בשני סוגי כתב: למכותבים באירופה נקט כתב מרובע, ואילו לאנשים במרוקו כתב חצי קולמוס, שהיה נפוץ ומקובל בכל צפון אפריקה.

 בחלק מהמכתבים שכתב בספרדית, מקצת אלו שהיו מיועדים לאנשים בתוך מרוקו, הוא השתמש בכתב עברי, לפי כללי הכתיב שנהגו בלאדינו. הזמן שעמד לרשותי טרם אפשר לי לבדוק לעומק כל מסמך ומסמך, אולם לא נתקלתי בשום מכתב הכתוב בלאדינו או בערבית יהודית, ואני משער שלא יימצא כזה.

יתר המכתבים הספרדיים והצרפתיים כתובים באותיות לטיניות. שתי השפות האלו היו ידועות לו על בוריין, כאמור, אך ניכרת השפעה מסוימת של הכתיב הצרפתי בכתיבתו הספרדית: מתברר את עיקר חינוכו בתרבות האירופית קיבל בצרפתית כתלמיד כי״ח ורכש, בשתי השפות, כאוטודידקט מובהק.

ממכתביו של רבי יהודה אנו למדים על פעילותו באותן שנים גורליות: על התבססות השלטון הספרדי במרוקו ועל היחסים בינו ובין הקהילה היהודית של תיטואן: על הקשרים בין רבי יהודה כלפון ושוחרי הספרדים והספרדיות במדריד: על הפעילות הציונית בקהילה עם ייסוד החברה ״שיבת ציון״, שרבי יהודה היה אחד מדבָּריה, ועל בעיות פנימיות שונות.

בהיותו מזכיר הקהילה, הוא עסק בניהול אדמיניסטרטיבי של הכולל ״חשק שלמה״ ( וכנראה גם של מוסדות אחרים ), עסק בגיוס הכספים ובתשלום משכורות לרבנים; יש שהוא פנה לרשויות המקומיות בבקשה להסדיר את תשלום מסי הארנונה על מבנים השייכים לקהילה ועוד. 

לא מעט מסמכים ( במיוחד בחוברת השנייה ) עוסקים בנושאים שטיפל בהם כרב ראשי של הקהילה: שאלות בהלכה, בירור עניינים העומדים להכרעה בפני בתי הדין הרבניים וכיו״ב. יש גם מכתבים בנושאים אישיים, כגון מכתבים עסקיים ומכתבי תנחומים.

רבי יהודה הרבה להתכתב עם אישים רבים בערים שונות: אוג׳דה, אוראן, אלכ׳יסיראס, אלקאצר, ארזילה, ברצלונה, גיברלטאר, וינה, טנג׳יר, ירושלים, לאראצ׳י, לונדון, ליסבון, מדריד, מוגדור, מליליה, מנצ׳סטר, סאלאמנקה, סאלי, סאפי, סיאוטה, פאריז, צפת, קאזאבלאנקה, קהיר, ראבאט, תיטואן, תל אביב, תלמסאן ועוד.

קשרים עם שוחרי הספרדיות בספרד

רבי יהודה כלפון הרבה להתכתב עם  Manuel Ortega ( 77 מכתבים במחברת הראשונה ועוד 12 במחברת השנייה! ). איש זה היה שוחר ספרדיות מובהק, וניהל במשך שנים את כתב העת La revista de la Raza, ״ עיתון הגזע ״, שעסק בנושא ואשר הופיע בין השנים 1935-1915.

 בגלגוליו השונים נשא כתב העת גם את השמות:.Nuestra Razan ו La Raza יחסי רבי יהודה עם אורטגה היו ידידותיים מאוד, ותמיד פנה אליו בנוסחאות כמו Mi querido amigo ״ידידי היקר״, Mi querido y respetable amigo ״ידידי היקר והנכבד״ ואפילו Mi fraternal amigo ״ידידי כאחי״.

רבי יהודה לא נרתע מלדון עמו בעניינים אישיים, כגון יריבויות שהיו לו בקהילה בהקשר מועמדותו לבית הדין הרבני. בכמה מכתבים מוזכר לטובה גם הד״ר אנחל פולידו, המבשר והמייסד של תנועת שוחרי הספרדים בספרד.

במכתב מיום 10 באפריל 1922 כותב רבי יהודה לאיגנסיו באואר, איש נכבד ואמיד, נשיא הקהילה היהודית במדריד, שהיה גם הוא בין השותפים בכתב העת שניהל מנואל אורטגה. הוא פונה אליו בפנייה Muy distinguido señor mió y apreciable amigo y correligionario ״אישי הנכבד מאד, ידיד מוערך ובן ברית״ וכותב לו בין היתר את הדברים הבאים:

Me es sumammente grato manifestarle que de siempre soy partidario entusiasta de la noble cuan meritoria obra que se han propuesto Vds. llevar á buen fin, pareciendome poco todo sacrificio inspirados que están de los altos ideales de patriotismo por una parte y de justicia y humanidad por otra, para llegar lo mas rápidamente y del modo mas eficaz al reintegro del Israel Español moral y material al seno de la amada patria de nuestros antepasados, nuestra querida  Espagna

En lo que respecta a los hebreos de la zona protectorado español particularmente me parece sencillamente absurdo en [=e] inconcebible el no estar compenetrados de la idea de crear lazos de unión estrechisima entre hebreos y españoles para elaborar juntos un porvenir lleno de gloria y de engrandecimiento mundial para el pais que con solicitud paternal ampara nuestros derechos y que permita à Israel desenvolverse espiritual y materialmente en un ambiente de paz y tranquilidad.

Desde luego pueden contar incondicionalmente con mi modesto concurso para difundir "La Revistadela Raza" entre mis buenos amigos.

תרגום:

שמח אני מאד להודיע לך, כי מאז ומתמיד אני תומך נלהב במפעל האציל והמוערך שקיבלתם על עצמכם להגשים, ואני יודע כי אתם, בדבקותכם ברעיונות הנשגבים של פטריוטיות ושל צדק והומאניות, אינכם נסוגים מפני שום מאמץ כדי להביא בהקדם וביעילות לשילובו המוסרי והחומרי של עם ישראל הספרדי בחיק המולדת האהובה של אבותינו, ספרד היקרה שלנו.

 באשר ליהודי אזור החסות הספרדית במרוקו בפרט, הרי זה דבר פשוט חסר היגיון ובלתי נתפס, שלא יאמצו את הרעיון של יצירת זיקה הדוקה בין יהודים וספרדים, כדי לפעול יחד למען עתיד רב תהילה ולמען האדרת המדינה אשר מתוך היענות אבהית מגוננת על זכויותינו, דבר שעשוי לאפשר לעם ישראל להתפתח מוסרית וחומרית בתוך אקלים של שלום ושלווה. מובן שאתם יכולים לבטוח בלא כל פקפוק בהתגייסות, הצנועה להפצת La Revista de la Raza בין ידידיי הטובים.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-הקבר בהר בינא.

הקבר בהר בינא.

בצלע ההר " ביננה " אחד מהרי צפרו מערה בה קבור " רבי יצחק הכהן דלמילה " . בן נאיים כותב עליו שהוא קדמון מאוד וזהו כל הידוע לו עליו.

ראה מלכי רבנן בערך ר' רבי יצחק הכהן דף עד, ב. מנהג היה בצפרו בעצירת גשמים כשיש ברית מילה, לוקחים מטפחת ספוגה מדם הברית ושוטחים אותה על קברו.    

בשאלות ותשובות הרכבי, " שאלות מרבי משה בן מ"ר יצחק המערבי, שאלהעל כהן שלא התפלל אם מותר לו לעלות לדוכן. הגאון בתשובתו אומר לו , " והזכרם כי כתבנו אל פאס " , כלומר רבי משה לא היה מפאס אך ידועים לו דברי הגאון שכתב לפאס.

יתכן שרבי יצחק דלמילה הוא רבי יצחק המערבי ורבי משה הוא בנו, ובהיותו שוכן קרוב לפאס ידע מה שכתב אליהם הגאון, ושמא היותו הוא עצמו כהן גרמה לשאלתו על כהן שלא התפלל.

שם המשפחה בן זכרי שנזכר בתעודות הגניזה שפירסם שד" גויטין על הסחר עם צפון אפריקה, מצביע על סביבה זו. משפחת בן זכרי ובראשה רבי אהרן בן זכרי ששימש רב העיר אחרי רבי יוסף בן עטייא, היא משפחה ידועה בצפרו עד היום. גם בספר הקבלה נזכרה משפחה זו : רבי יצחק ב"ר משה הידוע בן סכרי.

על כל פנים אין ספק שהיה כאן יישוב יהודי בטרם ייסוד פאס. אך בתעודות לא נזכרה קהילה יהודית בצפרו, אלא אחרי הגירוש. פער דומה קיים בהיסטוריה הכללית של צפרו. מן הציון שצויינה צפרו בתקופת אידריס השני לא נזכרה כמעט יותר עד לבניית חומתה בימי במלך סולימאן.

זכרה של צפרו מופיע בזמנו של וונודין משבט " המגראווא " שניצח את אלמועיז בשנת תשע"ו – 1016 -, כבש את צפרו והושיב משפחתו ואנשיו בעמק " המולוייא. במלחמת האלמווחדין בשנת תתק"א – 1141 -נזכר בכיבוש העיר צפרו על ידי עבד אלרחמן בן זגו שהלך ב 5 לחודש מוחרם בשנת תתק"א ( 536 להיג'רא, 10 באוגוסט 1141 )ביום חג העסורה, והתקיף את העיר ספראווי ולקח בשלל את הרכוש.

כן נזכר מורד בשם אבו-יעלה -abu yaala – בתקןפת אלמווחדין, שהיה מעיר צפרו, בימי המלך אבו סעיד המרינידי נזכרה צפרו בהקשר לסכום המס שהוטל עליה.לפי ליאון האפריקני ומרמול נחרבה העיר בימי מולאי מוחמד. כשמושלה אחי המלך בא בעלילות על תושבי העיר, עזבוה, ורק אחר זמן נתחדש בה היישוב מגולי אנדלוסיה.

אין ספק שבין המתיישבים החדשים הללו היו גם יהודים. מקור פורטוגיזי משנת שנ"א – 1596 -, מציין שהיו בה הרבה יהודים. בהמשך שלטון בני וואטאס לא נזכרה צפרו כלל, ובימי הסעדים בשעה שעל קהילת פאס יש ידיעות רבות בכרוניקות החכמים, צפרו כמעט שלא נזכרה במקורות.

הפרטים הראשונים במקורות היהודיים על קהל צפרו הם מימי רבי שאול סירירו. בשנת שפ"ג – 1622-23 ,השנה בה מת המלך עבד אללאה בנו של אל מאמון הסעדי ומלך תחתיו בנו עבד אלמאליך. כותב רבי שאול סירירו, " בזה החודש ( חשון שפ"ג ) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים וישבתי שם ט"ו ימים ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לשיך עלי ששולט בכפר צפרו שישלחני על כל פנים וכן עשה, והיהודים כבדו אותי ושלחו אותי.

עוד שם, " ליל י"ד בסיון מת המלך מולאי עבדאללא ואחר שקברוהו המליכו אחיו מולאי עבד אלמאליך והוא כבן ט"ו שנים יהיה סימן טוב לישראל שלו"ל ( שבח לאל והודאות לשמו ) שהאיר אפילתינו ועושה כמה ניסים עמנו ורב את ריבנו ונקם את נקמתינו והדרכים התחילו להתקן זולת קצת רשעים מן האלמטיין שלא השלימו וההודים הולכים לבדם לכפר צפרו השי"ת יגזור עלינו לטובה.

ביקורו של רבי שאול בצפרו והכבוד שעשו לו היהודים שם מעיד על הקשר ההדוק בין יהודי פאס וצפרו, גם העובדה שיהודים נסעו לבדם מפאס לצפרו מעידה על תנועה מתמדת ותקינה בין שני הישובים.

נסיעתו של רבי שאול סירירו היתה בימים בהם כיהן ברבנות בצפרו רבי דוד אראג'יל, החכם הראשון הידוע לנו מקהל צפרו. אין ספק שהיה מבני המגורשים ומיניויו כרב העיר מעיד שהתיישבו שם רבים מהמגורשים. משפחת אראג'יל ידועה בספרד.

על רבי דוד הנ"ל אין לנו ידיעות רבות. לא נשאר ממנו שום חבור כי אם שאלה ששאל מרבי יעקב בן דנאן בשפ"ה תוכחה, ורשימה שהועתקה מכתב ידו ובה מוסר מה ששמע מרבי אברהם הכהן על מקדש חוניו ובית הכנסת של אליהו באלכסנדריה.נזכר במכתב מקהילת תאזה המופנה לחכמי פאס ובראשם רבי שאול סירירו, וחכמי צפרו ובראשם רבי דוד אראג'יל.  שני מכתבים שנשלחו איליו מרבי שאול סירירו

תעודה מספר 58

בעיר אכסנדרייא הייתה שם בית אחת כמו בנין בית המקדש ונקראה בית חוניו שבנה אותה חוניו מזרע חשמונאי והיה חותנו סנבלט החורני ונתנו למלך קוסטאנטין גפן של זהב מנחה כדי לתת לו רשות לבנותה כדמות בית המקדש.

והיה הוא משמש בכהונה תמורת בה"ם, והנה עודנו בנוי עד היום הזה וגבשו אותו הגויים ועשאוהו בית התפילה. ויש לה כמו י"ב פתחים, וקרוב לפתח אחד מהם הוא הפתח הנקרא היום באב אלכדרא בו קבורים כל זרע בית חשמונאי, ואין שום יהודי יכול לעבור שפ כי אומרים שהוא קבור אשורפ'א, ועדיין יש בה מזבח והיכל כבנין בית המקדש, ויש בה אלף עמודים של שיש, כך שמעתי מפי רבי אברהם הכהן שראהו בעיניו.

עוד שמעתי שבאכסנדרייא החדשה יש אבן אחת של שיש גדולה על פי גוב אחד של מים וכתוב באבן כפרתי וכפרתי ביתי, זהו המשקוף של אולם ההיכל, וכתוב בה גם כן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים בכתיבה אשורית והוא ראה אותה האבן ושתה מהמים שבבאר.

גם שמעתי מפי מגידי אמת שיש באכסנדרייא הנזכרת בית הכנסת של אליהו ז"ל עמוק עמוק יורדים לתוכו בעשרים וחמש מדרגות ורצפתה כולה מאבני שיש וכסה אליהו ז"ל בנוי בתוכה וספרי תורה בתוך ההיכל ועששיות דולקים תמיד לפני ההיכל.

וביום השבת הולכיני סגולה מאכנסנדרייא החדשה להתפלל שם להיות שאינה רחוקה מהעיר. ומכל העמודים של שיש יש בה שנים פתולים כמו קרן הצבי ויש בה תיבה חשובה עד מאד עין לא ראתה כזה וזמן בניינה כתוב בה שנבנית קמ" שנה קודם חורבן בית שני ויש בה אור גדול דרל ארובות עשויים מזכוכית להאיר לבית הכנסת הנזכר..

גם יש בה בבעת הכנסת הנזכר שסה' מגדלים כמנין ימות החמה סביבות החומה והיא מוקפת חומה וחיל, ואמר רבי אברהם שהתפלל הוא בבית הכנסת הנזכר ג' שבתות.

מ"כ בכתב יד כבוד הרב דור אראג'יל זלה"ה

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

כל זה העתקתי מספר זכירה של הרב יעקב אבן דנאן והרב מסעוד אבן דנאן ז"ל כולם. בין כתביו של הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל.   סוף התעודה

נראה שרבי דוד הנ"ל היה קודם לכן בפאס ושם למד, וכך שמע מרבי אברהם הכה, ורק אחר כך עבר לצפרו לשמש ברבנות. מפניית קהל בתאזה לחכמי פאס ולחכמי צפרו נראה שהיו חכמים ורבנים בק"ק צפרו ולא היה בחינת כפר קטן. קרוב לומר שרבי דוד אראג'יל ניהל ישיבה והרביץ תורה בתלמידים. שמו נשאר על בית הכנסת הישן שבעיר הנקרא " צלא דלחכם ".

הק"ק כיבדוהו וקראוהו בשם " אלחכם " בלי להזכיר את שמו. שנים אלו היו שנים קשות לקהילות מערב. המלחמות והמריבות במשפחת המלוכה, התסיסה בקרב התושבים בפאס נגד אל-מאמון שנתן את העיר לעראייש למלך ספרד, דיכאו את רוח היהודים. בשנת שפ"ה – 1725 – היה רעש שפגע בפאס ובמכנאס, בעיר צפרו נפלו ארבעה בתים ולא מת אחד.

ובשנת השפ"ז בחג השבועות נתרבה הדבר בעיר והיו מתים חמשה ששה בכל יום. בדבר זה מת המלך הצעיר עבד אלמאליך בשנת שפ"ו. אחר מותו באות השנים הידועות בשם " ארבעין שנא דלפתנא " ( של בלבול ) בהם היתה אנרכיה בכל חלקי מרוקו. הדילאיין השתלטו על צפון הארץ ובכלל זה פאס, ונראה שגם צפרו היתה תחת השפעתם.

מולאי עלי אשריף מייסד השושלת העלווים היה תקופת מה בצפרו. אולי היה הוא שר העיר עד שחזר לסגלמאסה בה מת. על כל פנים אין שומעים על גזירת הריסת בתי כנסת בצפרו כפי שזה היה בימי הדילאיין בפאס, תאדלא, זאוויא וסלא.

      בימים אלה היתה התנועה השבתאית. כידוע חדרה התנועה הזאת למרוקו כולה ורבים ושלמים נתפסו לה. בעיקר באותם המקומות שסבלו מהדילאיין וגזרתם להרוס בתי כנסת. אנשי זאוייא הוגלו ממקומם על ידי מולאי ראשיד חזקים היו באמונה זו יותר מאחרים.ובמקומות קליטתם החדשים המשיכו לא לצום ביום תשעה באב. טבעי הוא שאצל הסובלים יפעמו ציפיות משיחיות חזקות.

שירים שחוברו לכבוד שבתי ונתן היו מושרים בפי ההמון. בשירים אלו צויינו ה " אגרות " ששלח שבתי. גם קרדוזו פעל לחזוק התנועה באפריקה. ואם כח שככה התנועה עד מהרה, במיוחד לאחר שמע ההמרה, לאחר שנים מספר נתעוררה שוב, ואף קבלה תנופה חדשה עם הופעתו של יוסף בן צור מעיר מכנאס, אשר החזיק עצמו כמשיח בן יוסף, והעיד על שבתי שהוא משיח בן דוד, ונתן נביאו, נביא אמת, שלישיה זו היתה נערצת על ידי ההמון.

ודאי שגם על קהל צפרו לא פסחה התנועה השבתאית ונדבקו גם הם באמונה זו מי פחות מי יותר, ןאף שתעודות שבכתב לא נשארו, יש לציין שעד היום מושר בפי הנשים שיר חתונה שבו יש משפט עך שבתי ורבקה. בשיר חתונה זה משפט " שבתי צבי סאפד בראוואתו " שבתי צבי שלח אגרותיו ועוד דברי הבל כאלה.

לימים אלו של אמונה בשבתאות יש לזקוף כנראה את מקור המנהג לחלק כסף לילדים ביום ט' באב, כמו בפורים.

בידי אחד מתושבי צפרו נמצא קובץ פיוטים ובו שירים רבים במעלת יוסף בן צור, שבתי ונתן. סימן השירים הללו הוא " שמאל ". לא עלה בידינו לזהות את האיש, אך אין הדבר בטוח ששירים אלה הושרו בצפרו, כי נראה שהקובץ הנ"ל לא נכתב בצפרו אלא הובא שם במרוצת הימים מאיזה כפר או עיר אחרת.

שירים אלו כוללים רשויות לנשמת, לברכו וקדיש וגם לחתו ולכלה. נראה מהם שהציפייה לביאת המשיח היתה חזקה אצלם. ימים של ערגה משיחית זו משתרעים עד ראשית ימי מלכותו של מולאי ישמעאל – 1672 – 1727.

אודות התופעה של השבתאות במרוקו דווקא נכתבו ספרים רבים כמעט בכל לשון אפשרית, לסכם נושא זה בכתבה קטנה, אי אפשר מחד, ומאידך , כתיבה מרובה עש תעייף את הקוראים.

השנים תכ"ד – תל"ב  1672 – 1664 , ימי מלכותו שלמולאי ראשיד.

כאשר מולאי ראשיד התכוון לכבוש את פאס, הראו תושביה בתחילה התנגדות וסמכו על החייאניינא, בהאליל ותושבי צפרו אשר תקעו כך אתם לעשות מלחמה נגד מולאי ראשיד. בסופו של דבר עלה בידי ארשיד לכבוש את פאס ובוודאי ששלטונו פשט מיד על צפרו וסביבותיה.

בימי מולאי ראשיד היה מולאי ישמעאל כליפא ( מושל ) פמקנאס ובצפרו בתקופה זו הקהילה היהודית בצפרו התרחבה, כי כאשר הלך מולאי ראשיד לערי אזאווייא, היהודים שהיו שם נתן להם זמן שלושה ימים לצאת מן העיר ונטלו כל מה שיכלו שאת מכסף וזהב כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים ההם לפאס בראש חודש אב שנת תכ"ח.

ויש מהם באו לצפרו ואני הצעיר מבני בינהם כי זקננו הרב יצחק אלבאז היה מהמגורשים אשר אני דור שביעי לו. הקהילה בצפרו לא רק התרחבה אלא קיבלה אנשים שכנראה היו עשירים וביאתם לעיר ודאי הביאה לפעילות כלכלית מוגברת, וחיזקה את אושיות הקהילה.

השנים תל"כ – תפ"ז 1672 – 1727, ימי מלכותו של מולאי ישמעאל.

אין בידינו ידיעות ברורות על יחסו של מולאי ישמעאל ליהודי הקהילות שהיו תחת שלטונו לפני עולתו על כסא המלכות. לפי טולידאני היו קהילות שתחת שלטונו מאושרים מיתר יהודי המערב, אבל אף אם היהודים נהנו מבטחון בדרכים, ממניעת השוד והגזל, זמן הפעילות הכלכלית שהקיפה אז בוודאי את רוב היהודים, הרי מאידך נטל המיסים הכבד ושהוכבד יותר מדי פעם על ידי המלך, אופיו האכזרי והתפרצויות הזעם שלו פגעו קשות ביישוב היהודי במרוקו ולא פסחו על שום קהילה.

בצפרו אנו יודעים ששימש אז כנגיד הקהל יהודה בן ניסים הרוש, יהודה הנ"ל עם אחיו באו כנראה בקשרי מסחר עם אנשי חצר המלך. הוא גר זמנית במכנאס מקום מושבו של המלך. בשנת תפ"א הלשין עליו השר עבד-ארג'א לפני המלך ויהודה נכלא בבית הסוהר. השר הצליח להוציא צו-מלך המחייבו הוא ואחיו לשלם סך 1000 מתקאל, בטענה שנשאר הסכום הנזכר בידיהם מכספי השר בלכיר הממונה על הארמון

. תעודה מספר 59

"….ונוסח אגרת יר"ה כך הוא שנקראת לפנינו בפני שני סופרי גויים זה שלא בפני זה, אדילינא ביהי לחמיליהי כאדימונא עבד ארג'א אליסלאמי ווסחאבו כאדימונא ואלדו ג, רנטו אין יקבדו מן אדאמי יהדה בן נסים וואכוונו איהוד מן מלאחי צפרו אלף מתקאל בעאמאלתיה מן גירי מונזיעין יונאזיעוהום ולא מועארדין יועארידוהום ווואדלי יכון מן מאכאנא בידאהום מן מתאעי הלכיר עבד אדאר וואבאקייא ביאדיהום אילא לאנ ואין לאם ינאזיוו בדפאעהום יכאפונא עלא ריקאבהום וסלאם וואפי אתאסייע מן ארביע תאני עאם תלאתא ותלאתין וואמייא וואלף. עד כאן נוסח הכתב

משפט וצדקה ביעקב רבי יעקב אבן צור חלק א סימן רטז.

 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר