ארכיון יומי: 6 ביוני 2012


דמנאת העיר- אליעזר בשן

חכמי המקום.

בספרות הרבנית נזכרים יהודית בדמנאת לראשונה במאה ה-17. לפני המאה ה-16 הקהילה הייתה בעלת אופי יהודי ברברי. בספרות הרבנית מופיע השם דמנאת וגם הכינוי " קסור מוסה ". חכם בשם מרדכי עטייא כתב בהקדמה לחיבורו " מר דרור ", אזמיר ת"ץ

רבי מרדכי עטייא אנציקלופדיה " ארזי הלבנון " – תוספת שלי

חכם גדול בתורה ומפורסם. נולד בדמנאת שבמרוקו. היה תלמידו של הגאון רבי יצחק דילויה זצ"ל, והיה תלמיד חבר לרבי שלמה עמאר ז,ל מדמנאת. רבי מרדכי חיבר ספר " מר דרור " הכולל : פלפולים וחידושי מסכתות הש"ס נדפס באיזמיר ת"ץ. בסוף ימין התיישב בטורקיה. 

אמר הצעיר מרדכי בן לאדוני אבי נבון ומעולה יצחק עטייא אשר גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה בארץ מולדת דמנאת…ועת היותי בר מצווה שלח אותי לעיר המהוללה עיר ואם בישראל בתורה וביראת שמים מרוקוש שקורים בלשון ישמעאל מראכש.

רבי יוסף בן נאיים כתב בספרו " מלכי רבנן " בערך מרדכי עטייא, דף פז ע"ב :

עיר מולדתו דמנאת והוא תלמיד מורנו הרב יצחק דלויה זצ"ל והיה תלמיד חבר למורנו הרב שלמה עמאר ז"ל מדמנאת. הוא חיבר ספר מר הדרור על מסכתות, ובסוף ימיו נתיישב בתורקיא והדפיס שם את ספרו. ראה בהקדמת ספרו. מקור לכל זה ראה בספר " המעלות לשמה "

רבי לוי אביטבול חי בדמאהת ועלה לארץ ישראל. ובחודש אלול תס"זהגיע למגרב בתור שליח חברון ויעב"ץ ( רבי יעקב בן צור ) כתב לו מכתב המלצה. 

מסעוד בן נחמיאש, נאמר ליו כי היה " מלומד בנסים אשר כול ערי המערב נודרים נדרים וקופות לזכותו " כך כותב בהסכמת רבני אספי לספר " וישמע שאול " שחיבר נכדו רבי שאול. מסעוד נחמיאש השני בן יוסף, חתום בשנת תקצ"ד – 1834 על פסק דין.

בדמנאת היו חכמים נוספים אלה : רבי יהודה ה"ן בן לולו ויוסף בלולו : " מלכי רבנן : דפים ה, נט. אהרן בן ראובן אלמלאליח שהתיישב ברבאט, למד אצל רבי יוסף עיוש אלמאליח, ונשא את בתו שהחכם לאשה, כשחותנו עבר לגיברלטר. רבי דוד עמאר היה מחכמי המקום, ורבי יוסף בן נאיים העיד שראוהו חותם בשנת תקצ"ה – 1835.

חכמי דמנאת רבי חיים בוחבוט ורבי אברהם בן יעקב נחמיאש חתומים בשנת תרט"ז – 1856 על הסכמה לספרו של רבי יעקב בן שבת, " רוח יעקב ", ליוורנו תרמ"א.

לפי נחום סלושץ שביקר בה בשנת 1913 חיים בה מספר חכמים, שרואים עצמם עליונים על פני חכמים אחרים במראכש.שמותם שמעון ענקרי ודוד דארין אלה מכירים את הספרות היהודית מימי הביניים, וגם כמה יצירות מתקופת ההשכלה. 

בתי הכנסת.

על מספרם של בתי הכנסת במקום מצויות ידיעות שונות : בעת ביקורו של נחום סלושץ היו מצויים במללאח שבעה בתי כנסת. אחד מהם הנושא את השם " אלג'מאעה אלמוריסקוס " של מגורשי ספרד בו שומרים על מנהגי התפילה של ספרד. בבתי הכנסת האחרים נוהגים לפי מנהגים מקומיים.

האדריכל יעקב פינקרפלד שביקר בדמנאת במגרת סיוריו בצפון אפריקה במטרה להנציח את הארכיטקטורה של בתי הכנסת כתב, כי העיר מחולקת לשני חלקים : " המדינה " המוסלמית והמללאח היהודי.

בו מצויים שבעה בתי כנסת. הוא ביקר רק בארבעה מהם. תכניות ל שניים מהם מתוארים בספרו : בית הכנסת של רבי שלמה בן יעקב בן אביג'י. בשנת 1893 בנה הסולטאן חסן הראשון חמישה בתי כנסת והקיפם בחומת מגן.

אחרי פטירתו של הסולטאן חסן הראשון ב-9 ביוני 1894 – שלט החל משנת 1873 – נשרפו בתי הכנסת בדמנאת בעת מהומות וביזת המללאח. ספרי תורה הובאו למאראכש ונמכרו, כפי שכתב אבנצור למונטגיו ב-4 בספטמבר 1894 :

בית הכנסת הגדול נשאר בחורבנו גם בשנים הבאות. באוכלוסייה מעל אלף נפש בשנות החסות, היו שישה או שבעה בתי כנסת, ולפי מידע אחר שמונה. ביומנו של חיים זאב הירשברג שביקר במרוקו בשנת תשט"ו צילום של בית כנסת בדמנאת ( תשי"ז, עמוד 152 ) 

קברי צדיקים.

 אחת התוצאות של הדו קיום בין המוסלמים והיהודים היא השפעה הדדית במנהגים ובאמונות עממיות. למשל, בקשר להערצת קדושים, לא תמיד ברור אם הקברים הם של מוסלמים או של יהודים. בדרום מזרחה של דמנאת מצויה מערה ובה מעיין שמייחסים לו סגולות, והמקום נערץ על ידי המוסלמים והיהודים. 

ח.ז הירשברג שביקר בה בשבוע ל"ג בעומר, כתב על העלייה לקברי הצדיקים המצויים במקום ובסביבתו. על שניים מהם, הנערצים על ידי היהודים והמוסלמים, יש ויכוח, המוסלמים טוענים שה " חזן " הקבור כאן היה יהודי שהתאסלם, והיהודים מכחישים לעז זה נמרצות.

והוא הדין לגבי הקדוש " סידי מחצאר " הטמון במערה אימון-איפרי. הוא נתפרסם בזכות כוחו לרפא מחלות עצבים. ה " ברכה " שלו מועילה לזכות נשים בילדים. המבקרים טובלים בבריכה, שאת מימיה מספר נחל איתן, ושוחטים תרנגול לכבוד הקדוש.

בית קברות יהודי עתיק מצוי ליד הגבעה. היהודים עולים לגל אבנים, שלפי אמונתם מכסה את עפרו של קדוש אגדי בשם מוסה בו עושיר, הנערץ על ידי יהודים וברברים כאחד. הקדוש מכונה גם בכינוי מו ולמושיפה – אבי ההזנה – ומייחסים לו מעשה נסים.

לפי סיכום של יששכר בן עמי, המומחה לקברי צדיקים במרוקו, קבורים בדמנאת אחד עשר צדיקים ועוד שלושה ליד דמנאת, של קבריהם עולים יהודים מהמקום ומהסביבה, ואלה שמות הצדיקים : רבי אברהם נחמיאש, רבי אברהם כהן, רבי יוסף כהן, רבי יוסף מלול, רבי דוד דנינו, רבי דוד פרחי, רבי חיים בוחבוט, ונכדו רבי יוסף חיים בוחבוט, רבי יוסף אלמאליח, רבי יצחק חזיזה, רבי ישועה דנינו, רבי שמעון ענקרי ורבי יצחק בן ימין. הצדיקים הקבורים ליד דמנאת הם : חזן די תירהרמין, יעקב לחור, וסידי מחצאר.

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

פרק 6

גם כן ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי ראחאל, פצדיק הנזכר. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק'אפיתירא דלמא פידו ומשא חתתא לפוק למצבה וגלס כא ותווצ'צ'א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ'ע פלחמו די כא יכב עליה למא מא יתנפך וכא יטלב שרע.

וזארו לפאמילייא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול בית מן זאוויא, ומן די צאבו נאגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב"ה. וקאלו לולאדו יזיבו דביחא ידבחוהא עלא לחכם וכן היה.

משאו זאבו דביחה ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ'לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ'ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ'רבו מכות אכזריות. וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כאלסי.

וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופנאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ'ארו. וחתתא מן לזיארא דלבניאן מא חבבס יתכ'ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאך למסלם. כן יאבדו כל אויביך ה'.

תרגום פרק 6

גם כן גוי אחד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי ראחאל ליד הצדיק הנ"ל, ומרוב גאווה שהייתה לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על מנת להתפלל.

ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין מן צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב"ה.

הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש וכפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. הוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אחד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת החל לקרוא ליהודי, וסיפר לו הכל.

והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ורווח לו. ובאותו יום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי. כן יאבדו כל אויביך ה'.

הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו

פרק 7

 

גם כם פלעאם 1943 ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה וכאן שונא הדת. ומן כתרת לקבאחא דיאלו זללבתלו באש משא כא יבני ואחד צ'אר דיאלו פלמערה דליהוד. וכאן ירפד לחזאר דלבניאן מן אוצט למערה וכאנו יזיו למסלמין וליהוד וקוללולו מאווסי מסיאן האד שי ראה לחכם מא יקבלס האש שי.

וכאן יואזבוהום בלקבאחא ויקוללהום מא כא יתכ'לע שי מן צדיק ומא כא יטללע חסאב לשומר דיאלהום. וקבל מא יכממל לבניאן כאנת ואחד רעדא באמר אלל"ה ופלליל מא צאב פאיין יתדררג מן אסתא. ומשא לחדא ואחד לבית דלחכם וכאן גיר אוחדו.

וכ'רזלו ואחד אסבע מן לקבורה דלחכם וצ'ארבו עלא כרסו. וקבדו האדיך לילא, ולאג'דדא קבל מא ימות עאווד ללמסלמין אס זראלו פלליל פצדיק ז"ל. ומא כממל נהאר חתתא מאת. כן יאבדו כל אויביך ה' וחתתא האדיך צ'אר די כאן יבני פהאדאך לילא תרייבת ותכ'לאו לחיוט דיאלהא. וליום למוצ'אע דיאלהא פאש כיינא לגרנא.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

בתודעת העם מזוהה משום מה התנועה השבתאית עם קיבוצי היהודים במזרח אירופה, במערבה ובארצות הבלקנים; כביבול מארצות צפון אפריקה ושאר ארצות המזרח מרוחקת היא ברחוק מזרח ממערב.

המחקר המדעי שהצליח להאיר את כל הפינות הנסתרות של התנועה השבתאית במזרח אירופה, דילג על מרוקו, אףו־על־פי שמקהילותיה ינקו השראתם רוב מחולליה ומתנגדיה של התנועה המשיחית הגדולה שהסעירה את קהילות ישראל.

כרקע להבנת המניעים להתפשטות התנועה, פורש הספר לפני הקורא ירהתנועה השבתאית במרוקו

הממצאים שבספר רואים אור בפעם הראשונה ומבוססים ברובם על כתבי יד שטרם פורסמו

הוצאת עם עובד – נדפס בתשמ"ד

 

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן-על יחסם של חכמי מרוקו במאות הי"ח והי"ט לחובת העלייה לארץ ישראל

למרות שסכנת דרכים קיימת – אין להתחשב בסכנה.ממזרח שמש עד מבואו

רבי שאול ישועה אביטבול 1739 – 1809, דיין בצפרו מתחשב בעובדה שקיימות סכנות בהפלגה, אך אין חוששים לסכנת בדרכים, כלומר אין סכנה זו מבטלת מצוות העלייה לארץ ישראל, ואישה המסרבת לעלות עם בעלה, מפסידה כתובתה.

הוא מגיע למסקנה זו על רקע מעשה ביהודי בשם משה בן מסעוד אזולאי שנדבה רוחו אותו להסתופף בבית ה'.. ורצה שתעלה גם אשתו עמו. ותמאן…לאמור שאין רצונה לעקור דירתה מאצת קרוביה. עמדו אפוא לדין. הטוען למען אשתו תבע שישלם לה כתובתה, ויפטור אותה בגט, והוא יעלה ארצה בלעדיה.

נשאלת השאלה כיצד להסביר התעלמותו מסכנת הדרך הנשקפת לעולה ? התשובה נעוצה באמונה המיסטית הפועלת אצל המשיב, כי נס כזה קורה לא רק ליחידי סגולה, אלא גם לכל אדם, כלשונו : " ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת דרך, אלא לכל ישראל.

הוא מגיב לאמונה הנפוצה כי לצדיקים גורל מערב לחוקי הטבע, וכי אסונות אינם פוגעים בהם. לדבריו, אותם הכללים חלים על כל בני תמותה כולל פשוטי העם, וכי גם הם זוכים לנסים. ניכר שחכם זה, בניגוד לרוב החכמים שחששו מסכנה ולא הסתמכו על נסים, מושפע מאמונה מיסטית, החורגת מהמישור הרציונאלי.

החכמים שהזכרנו עד כה אינם מסתמכים על עמדת הרשב"ש שהזכרנו לעיל. סימן שלא כל הפוסקים קיבלו את ההבחנה הגיאוגראפית, אף כי מרוקו רחוקה יותר, בה נאמרו דברי הרשב"ש.

על דברי הרשב"ש הסתמך רבי פתחיה יקותיאל בירדוגו 1764 – 1820, חכם שפעל במכנאס, אולם הדברים נאמרו רק כאישור סופי לעמדתו הבסיסית, כי לא רק שאין לכוף אישה בזמן הזה לעלות, שהרי ספק אם עתה חלה מצוות העלייה לארץ ישראל.

אלא נראה לי, כי הוא חושש אפילו לעליית הבעל ולאו דווקא משום סכנה, אלא מפני אי יכולת של קיום מצוות בארץ, והוא מצטט בראשית תשובתו את דברי רבי חיים בתוספות כתובות קי ע"ב, כי יש כמה מצוות התלויות  בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להיזהר בהם ולעמוד בהם.

החשש מפני אי קיום מצוות התלויות בארץ כגורם מונע לעלייה המובע על ידי רבי חיים, נתקבל על ידי מהר"ם מרוטנברג, וכן חכמי המזרח רבי תם בן יחייא, רבי שלמה בן אברהם הכהן בן המאה הט"ז, רבי משה שלטון מקושטא בן המאה הי"ז, וכן רבי רפאל מילדולה, שליח ארץ ישראל ולאחר מכן רב בפיזה ובעיר באיונה בצרפת בשליש הראשון של המאה הי,ח.

דעתו של האחרון מפתיעה במיוחד, שהרי הוא עצמו היה בארץ, וחכמי ארץ ישראל לא קיבלו עמדה זו, וטענו שאפשר לקיים המצוות בארץ. כגון המהרי"ט וכן חכמים אחרים שהזדהו אתם כמו רבי חיים בנבנישתי, רבי יוסף נזיר ממצרים

רבי פתחיה הגיע אפוא למסקנה, כי אין מוטלת על יהודי מרוקו החובה לעלות לארץ ישראל, בגלל שתי סיבות.

1 החשש מפני אי קיום מצוות

2 – משום סכנת הריחוק.

חכם זה שנפטר בשנת 1820, הוא בין האחרונים בשורת החכמים, ששיקוליהם לגבי סכנת הדרך לארץ ישראל הייתה ריאלית. כעשר שנים לאחר פטירתו, חל שינוי יסודי. אחיו של החכם הנזכר, רבי יעקב בירדוגו, עומד על השינוי שחל במצב הביטחון בדרכים, כשהכוונה לנתיבי הים.

בעבר פסק כמו הרשב"ש, אבל עתה המצב שונה. " והן היום ראינו שכל העולם אומרים שאפשר ואפשר בלא סכנה מאיזה מקום שעולין ". כלומר היות ועתה עולים בביטחון, הרי לא חלה ההגבלה של הרשב"ש. נראה כי השינוי חל עם הפסקת פעולות הקורס ארים מסלא, החל משנת 1814 ושל האלג'יראים, עם כיבושה של אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830. ומעתה הנסיעה בים הייתה בטוחה.

אמנם בתשובה זו לא מופיע תאריך, אך בתשובה הסמוכה רשום התאריך תקצ"ד – 1834, ושי לשער שגם השאלה הנ"ל נשאלה סביב שנה זו.

בסימן סא מסופר המעשה כדלקמן, יהודי שגירש אשתו ויש לו ממנה בנים, ורצה לקחת את הילדים מתחת גיל שש עמו בעלותו לארץ, כשהאישה נשארת בחו"ל, והיא מתנגדת. הסכסוך הובא בפני רבי יעקב. הוא עמד לצידו של הבעל, כי עתה אדם רשאי לכוף לא רק את אשתו לעלות, אלא את כל בני ביתו כדברי רש"י למשנה בכתובות קי ע"א.

למלים " הכל מעלין " מוסיף רש"י : " את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ". החכם גם קובע כי " לגבי עיר אחרת וכל שכן ארץ ישראל נטבטל  דין הבן אצל אמו עד שש ,. הנימוק, שאם יחכה האב עד שיגדלו הבנים, מי יביאם לארץ, ומי ידאג לחינוכם.

קיים קשר בין שתי התשובות הסמוכות. לולי השינוי שחל במצב הביטחון בעלייה לארץ החל בשנות ה-30 של המאה הי"ט, לא היה החכם מאשר שהאב ייקח את ילדיו לארץ ישראל, ואז הייתה עדיפות לאם בהחזקת הילדים הקטנים, והנימוק בקשר לחינוך על ידי האב, היה נדחה מפני הסכנה.

מתבקשת השאלה, האם אותה זכות ניתנת גם לאם כאשר עולה לארץ ישראל והבעל נשאר בחו"ל. האם יש לה עדיפות על בעלה משום מצוות העלייה לארץ ישראל כשהיא רוצה לקחת ילדיה ? בשאלה זו דנן רבי רפאל משה אלבאז – 1823 – 1896, דיין בצפרו.

בפסק דין שניתן בשנת תרי"ח – 1858, וחתומים עליו גם רבי מתתיה בן זכרי ויקותיאל אלבאז, בקשר למעשה שאירע שנה קודם. לפי הפסק אין האם רשאית לקחת הילדים לעיר אחרת. אבל שונה הדבר אם רצונה לעלות לארץ ישראל, כיוון שקיימת מצווה רבה של עלייה לארץ ישראל, הרי רשאית היא לקחת בנה ובתה עמה. אך יש גפם היבט אחר בנידון, אשר עדיף על העלייה לארץ ישראל, והוא טובת הבנים.

היות והאם נישאה לאיש אחר, קיים חשש שמא יבולע לבנים מהאב החורג. היות ועיקר תקנת החכמים שהבת תהיה אצל אמה, היא לתועלת הבת, הרי יש לבדוק את התנאים. והיה אם הימצאות הבנים אצל האם היא לתועלתם, יעלו עמה, ואם לאו, עדיף שיישארו עם אביהם.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר