ארכיון יומי: 1 ביוני 2012


הספרייה הפרטית של אלי פילו-Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

les-veilleurs-de-lאני מבקש לציין דבר חשוב

כל הספרים המפורסמים בשרשור הזה, נמצאים פיזית בספרייתי הענפה  

On l'a parfois comparé à Ray Charles, en ver­sion orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la tra­ditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulière­ment ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs syna­gogues des textes et des poèmes religieux sur des airs de musique andalouse.

 C'est à cette antique tradition et au rabbin David Bouzaglo qui lui a véritablement donné ses lettres de noblesse, que ce livre est consacré. L'auteur a mené durant deux ans une enquête sur ce que fut le parcours de vie de ce maître auprès de ceux qui l'ont connu ou de ceux qui ont été ses compa­gnons ou ses disciples.

Victor Malka est écrivain et journaliste. Il est pro­ducteur à France Culture et a longtemps enseigné a l'universite Paris-X Nanterre et a HEC

LES EDITIONS DU CERF

הספרייה הפרטית של אלי פילו-נר המערב-יעקב משה טולידאנו איש טבריה ת"ו

נר המערב – תולדות ישראל במארוקו

קורותיהם ומאורעותיהם, מצבם ומעמדם במדינה, תכונותיהם ואורחות חייהם ומנהגיהם, דברי ימי יחוסם והשתלשלות משפחותיהם, תולדות הרבנים, החכמים, ואנשי שם שהיו בקרבם, זכרון לפעולתם הציבורית, המדינית והרוחנית, שרידי זכרונות קדומים של קהילות שונות במארוקו, מימי ראשית יישוב ועד הזמן הנוכחי

חובר על פי מקורות נאמנים וכתבי יד רבים ושונים

מאת הרה"ח הגדול מו"ה

יעקב משה טולידאנו

איש טבריה ת"ו

בהוצאת – הספריה הספרדית מכון בני יששכר

ירושלים

הספרייה הפרטית של אלי פילו-דור התמורה-משה שקד ושלמה דשן

הספר דור התמורה הוא המסמך האתנוגרפי הראשון בעברית אודות ח״ הדת, המשפחה, הקהילה והעדה של ׳וצא׳ מרוקו ותוניסיה במפגשם עם החברה הישראלית הוותיקה. לפנינו מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר, הכוללת פרקים חדשים המלמדים על הדור הצעיר שגדל בארץ, על מגמות בדתיות של ׳וצא׳ המזרח ועל חזרתם המרגשת של ׳וצא׳ האי ג׳רבה לביקור כתיירים בארץ הולדתם.דור התמורה

הספר, שראה אור לראשונה במכון בךצבי לחקר קהילות ישראל במזרח, מדגיש את חיוניות תרבות ׳וצא׳ ארצות המזרח שלא הפכו ל״דור מדבר״ כפי שתוארו תכופות על־יד׳ פקיד׳ קליטה והוגים אידאולוג״ם. למרות מצוקות ההתערות ותכתיב׳ הקולטים לעיצוב מחדש של תרבותם, נשתמרו מסורות רבות מח״ העבר. כך התעשר פסיפס התרבויות של החברה הישראלית. פרקי דור התמורה מחזירים את הקוראים לתקופה דרמטית בקליסת העלייה ההמונית של ׳וצא׳ צפון־אפריקה במושבי העולים ובעיירות הפיתוח. על סמך תצפיות אנתרופולוגיות לאורך זמן בוחנים המחברים את נסיבות ההתמודדות ואת התמורות שחלו בתח1מי חיים שונ^ם של היחיד והציבור משנות ה־60 ועד השנים המאוחרות יותר.

משה שוקד ושלמה דשן הם פרופסורים לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. עבודותיהם במשותף ובנפרד הניבו ספרים ומאמרים רבים בנושאי העלייה והירידה, ובחקר מיעוטים חברתיים בישראל ומחוצה לה.

יד בן צבי

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

כנודע פעמים רבות סבלו היהודים שם תחת עלה הקשה של רומא בברבריה, עד כי פעם בפעם חפצו למרוד ולנתק את מוסרותם ויהיו גם המרדות ההם נסבה לדלדול קהלותיהם והריסותם ובלי ספק לא טוב מזה היה גם מצבם של יהודי רומא במרוקו, ומצבם הוטב רק בעת באה הארץ ביד הוונדלים, הם עזרו ,, כמו שהזכרנו כבר, את הוונדלים בריבם את רומא ושניהם יחד גרשו או הרומאים מן הארץ.

מזה נדע כי יהודי הארץ מצאו חופש ושלוה בחסות מושלי הוונדלים, יכלו היהודים לרכוש להם גם הם מעמד של שלטון חופשי ומדינות יהודיות עומדות ברשות עצמן בנפות אחדות במרוקו, אשר מהם נזכיר הלאה, ולא נפון כי מדינות כאלה התכוננו רק אז בעת שממשלת הרומאים שם מטה לנפול.

אמנם החבה הזאת של היהודים אל הוונדלים ופעולתם יחד נגד הרומאים, הייתה אחרי כן, בכבוש הרומאים הביצאנים את הארץ, בעוכרם, יוסטאנטינוס קיסר ביצנץ עין את היהודים במוריטאניא מפני עזרתם אל הוונדלים, שנואי נפשו.

ויבדילם לרעה מכל יתר יהודי ממשלתו, מיד כאשר לכד בליזאר את הארץ מאת הוונדלים, בערך 533 לספירה, שלח יוסטנינוס צו אל נציג עיר סאלומון במרוקו ( כנראה סאלי , להעביר פקודה בשם הקיסר על היהודים והוונדלים להמיר את דתם בדת הקאטולית וגם בתי כנסיותיהם תעשינה לבתי תפלו קאטוליות.

על הפקודה שיצאה מאת יוסטאנו – אוגוסט 535, נאלצו רבים משני העמים ההם לעזוב את הארץ ולהמלט לארצות רחוקות, ובקהלה נכבדה אחת מקהלות ישראל, היא קהלת בוריון, הביאה הפקודה ההיא תוצאות נוראות, יהודי בוריון ( בו גרדא – לוב )שהתיחשו כל כך בקדמותם כאשר זכרנו כבר, חיו מאז ומכבר גם בימי הרומאים במצב חפשי ושלטון מדיני פנימי, על ידם חסו גם תושבים אחרים מיתר הארץ.

אך בבוא יוסטניאנוס נלחם אתם עד הכניעם ואז שלח בם חרון אפו, רבים מהם נשפטו באש חיים על אשר מאנו למלא אחרי פקודתו להמיר את דתם, גם את בית הכנסת העתיק שהתפארו בו לאמר שנבנה מימי שלמה, לקח מאתם ויעשהו לבית תפלה לקאטולים. כל הסיפור הזה לקורות יהודי העיר בוריון נודע על פי הסופר הקדמון פרוקוף, ואמנם על ידי חקירותינו בזה יכולנו להתחקות ולמצוא את עקבות המאורע עד כה.

באחת מערי מרוקו שעל יד חוף הים האטלאנטי, רחוק איזה פרסאות מהעיר מוגאדור דרומה, בעיר איפראן, שעוד לעת עתה יש בה קהלה יהודית, נמצאה שם שדה קברות גדולה ועתיקה מאד מכל שדי קברות היהודים במרוקו.

הכתובת היותר עתיקה שבה, היא על קבר איש ששמו יוסף בן מימון ( 4 לפני הספירה ) שאמנם לא נוכל להבטיח באמתתה, שם ישנה עוד מערה עתיקה הנקראת " מערת המכפלה " ובה קבורים, חמישים איש צדיקים שנשרפו לקדושת ה' על ידי הנוצרים.

הדברים האלה נמסרים מפה אל פה אצל קהלת יהודי איפראן ( אופראן דהיום ) וגם רשומים על לוח בזכרונות הקהלה, והנה המלות " על ידי הנוצרים " דים הם להוכיח לנו כי רק בימישלטון הביצאנים במרוקו קרה המאורע הזה, שרק אז שררה הדת הנוצרית שמה ולא בשום עת אחרת.

אמנם גם מסדר הזמנים של קברות החצר מות ההיא יש להכיר כי הנשרפים ההם, הם הם שרופי יוסניאנו, מערת המכפלה של החמישים הנשרפים האלה נוני בשדה הקברות ההיא בתוך המצבות שזמן הכתבת שעליהם הוא, בין 540 – 640 בערך, ומזה נקל לדעת כי זמן הנשרפים שב " מערת המכפלה " היא סביב 540 פחות או יותר מעט.

על כל פנים בימי שלטון יוסטנינוס, הוכחה אחרת יש עוד לזה, על פי השויון שהננו מוצאים בדבר התיחשות יהודי העיר בוריון שזכר הסופר פרוקוף, ושלטונם החזק שהיה להם, יחד עם מסורת כזאת שישנה גם אצל יהודי איפראן עוד עד כה, הם יהודי איפראן שומה בפיהם כי אבותיהם באו מגולת עשרת השבטים ויתיישבו שם.

אחרי דורות מספר כוננו להם ממשלה גדולה אשר רדה בכל עמי הארץ תושבי החבל ההוא, המלך הראשון שמו היה אברהם האפרתי משבט אפרים ומזרעו היו מושלים שאחריו שכלם נקראו במשפחתם זאת, אפרתים, ויהי כאשר קרא להם עזרא הסופר לבוא ירושלמה, לא אבו לשמוע אליו, ובעון זה ירדה ממשלתם מטה מטה.

עד כי גבר האויב עליהם ויצק להם מאד וגם את שם משפחתם " אפרתי " נאלצות לשנות בשם " אפרייאט " היא המשפחה הנמצאת שם בעיר ההיא עד היום.

ההגדה הזאת בכלל תשוה ביחס לא מעט את המסורת של היהודים שהיו בעיר בוריון שזכר פרוקוף, ובכן מכל האמור יחד עם הקירוב שיש בין שתי השמות בוריון ואופראן, נוכל מזה לאחד את המאורע של בוריון שבדברי פרוקוף, עם דבר שריפת חמשים הצדיקים של איפראן שאולי נקראה בשם בוריון לראשונה, ושניהם מקרה אחד.

להלן קטע מהאינטרנט בחיפוש המלה " בוריון " כך שניתן לסתור או לאמת את דברי הרב טולידאנו במה שנכתב לעיל

העידן העתיק

העידן העתיק, הנו העידן הממושך ביותר ומתפרש על פני מאות בשנים, מייסודן של הקהילות היהודיות בלוב ועד שלהי ימי הביניים, עם כיבושה של לוב ע"י הקיסרות העות'מאנית בשנת 1551. עידן, שבו לוב עוברת כיבושים לרוב, וכל כיבוש נשא בחובו תמורות בחיי היהודים, שהטביעו את חותמם על גורלם. לחילופין, גורל היהודים השתלב בקורותיו של כל כיבוש עם השפעות גומלין ביניהם.

מסורות על קדימותו של הישוב היהודי בלוב

במסורות הרווחות בחלק מהקהילות היהודיות בלוב, המסתמכות גם על קביעות במקורות היהודיים וממצאים ארכיאולוגיים, מייחסות את ראשית קיומן בלוב בתקופה עתיקה מאד. המסורות המקדימות ביותר מתייחסות לימי שלמה המלך (המאה העשירית לפני הספירה), בהגעת יהודים לחופי לוב יחד עם הצורים והצידונים (הפיניקים) כיורדי–ים. יהודים שסייעו בידם של הצורים והצידונים לספק לבית המקדש עצי מור וקטורת בשמים ("אושק", "עוד-קמארי"). דבר הבא לידי ביטוי, במסורת הרווחת אצל יהודי בוריון (בו-גרדא), הטוענים שאבות אבותיהם הם אלו, שדאגו לברבורים המפורסמים אשר עלו על שולחנו של שלמה המלך, והובאו מבוריון, שבמחוז סירת' בארץ ברבריא (לוב).

הסופר הביזנטי פרוקופיוס, שהיה מזכירו ואיש סודו של הכובש הביזנטי ליצ'רו כותב: "כאשר נכבשה העיר בוריון, שבמחוז סירט (בלוב) הראו לי יהודי המקום בית-כנסת קדום, שנוסד לפי המסורת שבידיהם, בימי שלמה המלך"(1).

עפ"י מחקריהם של אנתרופולוגים מאוניברסיטת מודנה (איטליה), הגירת היהודים ללוב החלה עוד בימי הפיניקים בעלי בריתו של שלמה המלך. הפיניקים יחד עם יורדי הים של שלמה המלך, פשטו למקומות שונים בארצות הים התיכון והתיישבו בהם. בין היתר, בנו את העיר ישינה באזור הסירת' שבלוב. ישינה נזכרת גם בימי השלטון הרומי בלוב ונקראת יודיארוס אוגוסטה, כלומר הישוב היהודי על שם הקיסר אוגוסטוס

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

שתי מסורות נוספות, המסתמכות על מקורות תלמודיים, מאחרות את ראשית התיישבות היהודים בלוב לתקופה שאחרי ימי שלמה המלך: האחת, לימי גלות עשרת השבטים (720 לפנה"ס) – במסכת סנהדרין דף צד' נאמר: "לאן הגלה אותם?

מר זוטרא אמר: לאפריקי. ורבי חנינא אמר: להרי סלוג", במדרש רבה על שיר השירים ב-יט' נאמר: "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא"; השניה, לימי גלות יהודה אחרי חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) – במסכת יבמות סג ע"ב נאמר: "בגוי נבל אכעיסם (דברים לב,כא), במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי, שמהלכין ערומים בשוק וכו'".

גם אם מסורות אלו נראות על פניהן מוגזמות בדבר קדימותו של הישוב היהודי בלוב, אין ספק שהישוב היהודי במקום החל בזמן קדום מאוד. רמזים לכך, מוצאים אנו אצל הרודוטוס (ההיסטוריון הראשון עלי אדמות אשר חי במאה החמישית לפנה"ס) ואצל סטרבון (אשר חי במאה הראשונה לפנה"ס).

דבר הניתן להסיק גם מהממצא הארכיאולוגי היהודי הקדום ביותר, שנתגלה בקירינייקה, קמיע ועליו הכתובת העברית: "לעבדיו בן ישב"(2). קמיע, אשר אומנם לא ניתן לקבוע את זמנו המדויק, אך חלה עליו הקביעה הרחבה של כל תקופת הקמיעות מסוג זה, כלומר בין המאה העשירית לפנה"ס למאה הרביעית לפנה"ס.

יהודי לוב בתקופה ההלניסטית ובתקופת קרתגו

הידיעות הראשונות המעידות על נוכחות יהודים בלוב: בטריפוליטניה, מתייחסות לימי התפשטות הצורים והצידונים והתיישבותם בחופי לוב, ולימי קרתגו (קרתגו שבתוניסיה של היום ושהתפשטה גם לעבר צפון-מערב לוב הכולל חלק מטריפוליטניה), כפי שניתן למצוא גם במקורות התלמודיים – במנחות קי' – "מצור ועד קרתגיני, מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים". אך לא ניתן לקבוע תארוך וודאי, אף שברור, שהייתה זו בתקופה קדומה מאד (בין המאה התשיעית למאה השניה לפנה"ס); בקירינייקה, שהידיעות כלפיהם מהימנות יותר, מתייחסות למאה השלישית לפנה"ס, לתקופה ההלניסטית, זמן מה לאחר מלכות תלמי הראשון (התיישבות, שהייתה קשורה לצמיחת הישוב ההלניסטי והיהודי במצרים ובמסגרת הקולוניזציה באזורי ספר).

 יוסף בן-מתתיהו מספר(3), שתלמי בן לאגוס הפקיד יהודים על מבצרים במצרים, ומרצונו להבטיח את שלטונו בקיריני, ובערי לוב האחרות, שלח חלק של היהודים לשבת בהן. ישוב יהודי הגדל ומתעצם במאה השניה לפנה"ס, כאשר בסמוך לאותה עת, מתנהל מאבק פוליטי וחברתי בקרב היישוב היהודי בארץ-ישראל בין המתייונים לבין החסידים, המביא להגירתם של יהודים רבים מגבולות הארץ ולהשתקעותם במצרים ובקירנייקה.

הגירה הגוברת ומתעצמת בימי גזרות אנטיוכוס אפיפנס. מאידך, כאשר פורץ מרד החשמונאים, יהודים מתנדבים מקיריני להשתתף במלחמות היהודים נגד הצבאות היוונים בארץ-ישראל(4).

מתוכנו המקוצר של ספר חשמונאים ב' (פרי עטו של יאסון איש קיריני, היסטוריון בית-חשמונאים), אנו למדים על קשריהם ההדוקים של יהודי קיריני עם הישוב הארץ-ישראלי. קשרים, שהתהדקו עוד יותר כאשר החשמונאים פרצו דרך לים עם כבוש נמל יפו (142 לפנה"ס) ולכדו ערים אחרות על חוף יהודה, ואז החל תור הזהב של יהודי קירינייה(5).

 זאת ניתן לראות, במימצאים היהודיים הרבים, שנתגלו בערים הראשיות של קירינייה – קיריני, פתולמאוס, אפולוניה, טיוכירה, בארקה, בלאגראי (זאוויה בידה) וברניקי (בנגזי של היום), וכן בסביבה הכפרית ומערבה יותר על חוף הסירתים (כמו "בית המקדש" היהודי בבוריון).

קיריני הייתה מרכז יהודי חשוב ביותר (כפי שראינו גם אצל יוסף בן-מתתיהו), אשר הקשר בינה לבין היישוב ביהודה ובית-המקדש בירושלים היה הדוק. יהודים רבים הרבו לתרום לבית-המקדש והקפידו לקיים את מצוות העלייה לרגל לירושלים, שבה בנו בית-כנסת (פה המקום לציין, שאת שערי הנחושת הגדולים, המפוארים והמעוטרים של לשכת הגזית, שבבית המקדש, תרמו יהודי קיריני).

נר המערב-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.

יהודי לוב בתקופה הרומית

ידיעות מרובות ומדויקות יותר המתבססות על אסמכתאות היסטוריות אמינות על ישוב יהודי בלוב, אנו מוצאים בתקופה הרומית (מהמאה הראשונה לפנה"ס ועד המחצית הראשונה של המאה החמישית לספירה). יוסף בן-מתתיהו מציין: עוד בראשית התקופה יוליוס קיסר מאפשר ליהודי לוב לשלוח את תרומותיהם ולשקול מחצית השקל לבית-המקדש בירושלים; כאשר הנציב הרומי בלוב מוציא צו שאסר על היהודים לשלוח את תרומותיהם לירושלים, הקיסר אוגוסטוס מבטל צו זה ומעניק ליהודי לוב טובות הנאה נוספות(6).

עפ"י מסורת הרווחת אצל יהודי הג'בל בטריפוליטניה, עם חורבן הבית (70 לספירה), 30 אלף יהודים שבויים מובלים לג'בל נפוסה, ע"י פנגור שר צבאו של טיטוס (הנזכר במדרש איכה). דבר, שאנו מוצאים מאוחר יותר במקומות שונים, כמו בספר היוחסין של ר' אברהם זכות. תוך כדי המרד הגדול (66 עד 70 לספירה), רבים מהסיקריקים, מן הקנאים ביותר בירושלים הנצורה והנתונה במלחמת אחים עקובה מדם, נאלצים להימלט, מגיעים למצרים ומשם לקירינייקה.

 בשל השפעתם המרדנית והמתסיסה על יהודי המקום, בהפצת רעיונותיהם בעיקר בקרב פשוטי העם, לאחר הטראומה של חורבן ההיכל, התחדדו היחסים בין היהודים למתיישבים היוונים המקומיים(7). היחסים המתוחים השפיעו על יחס הנציבים הרומיים במקום, שלא חסכו מהיהודים את ידם הקשה. ולא בכדי, כאשר הקיסר טריינוס שקוע בקרבות קשים נגד הפרתים בשנת 115 לספירה, מורם נס "מרד התפוצות" דווקא בקירינייקה ומשם מתפשט למצרים, קפריסין, מסופוטמיה ואשר יש לו אף עקבות בארץ ישראל ב"פולמוס קיטוס".

היה זה מרד שלוח רסן, המתואר ע"י דיו-קאסיוס "פראי וחסר מעצורים באכזריותו"(8): "אותה שעה העמידו עליהם היהודים שבקיריני אדם אחד לראשם ושמו אנדריאס, והרגו ברומאים וביונים את בשרם אכלו ובני מעיהם צנפו צנפה (חגורות), ובדמם סכו עצמם, ואת עורם עשו לבוש לגופם, ורבים פילחו בשיפודים מראשם ולמטה. מהם הטילו לחיות טרף טורפות ומהם אנסו להתגושש. כך נרצחו בסך הכל מאתיים ועשרים אלף רומאים ויוונים".

תיאורים אלה, גם אם הם בולטים בגוזמתם, יש בהם כמובן כדי להצביע על התנגשויות חמורות ביותר, ההופכות למרד אלים, שמאחוריו הייתה יד מדריכה ומכוונת. דיו-קאסיוס קורא לעומד בראש המרד אנדריאס, ואילו אוסביוס קורא לו לוקאס המכונה "מלך", אשר בהנהגתו מתוארים היהודים כאחוזי רוח תזזית נוראה ומרדנית(9), דבר המצביע על אופיו המשיחי של המרד.

הרומאים נאלצים להתערב ולהסיג מכוחותיהם המובחרים, אשר רוב רובם נתונים בחזית, במלחמת איתנים נגד הפרתים, על מנת לדכא את המרד היהודי.

המרד דוכא באכזריות עקובה מדם, עד סוף שנת 117 לספירה בימי הקיסר אדריאנוס (אשר עלה לשלטון לאחר מות טריינוס באותה שנה), כפי שממשיך ומספר אוסביוס(10): היה צורך לשלוח את אחד מבכירי המצביאים הרומיים-מרקוס טורבו עם צבא מאומן גדול ורב.

אישור להרס הרב בקירינייה, שנגרם כתוצאה מן המרד היהודי, מתקבל בגילוי סימני החורבן בחפירות הארכיאולוגיות ובמספר כתובות בנות התקופה. הכתובות מספרות על הצורך בסלילת דרכים חדשות, שיקום מבני ציבור, מגרשי משחקים ומקדשים, שנהרסו תוך כדי המרד.

עם דיכוי המרד התברר שאבדות היהודים היו ניכרות, ולמרות שאין לקבל את התיאורים בדבר השמדתם הכללית של כל היהודים, בוודאי נגרם הרס כבד ביותר לקהילות היהודיות, אשר לא שבו לימי תפארתן כקדם.

מלבד אלפי היהודים, שנהרגו במהלך דיכוי המרד, והמרכז הזעיר שנותר במקום, יהודים רבים נאלצו להימלט לפנים הארץ ומצאו מפלט בין השבטים הברברים בסירתים, בג'בל (אזור ההר), במדבר סהרה ובטריפוליטניה ואף מערבה יותר בתוניסיה באלג'יריה ובמרוקו. בתקופה זו החל תהליך מוגבר של ייהוד השבטים הברברים, ויצירת סימביוזה של תרבות יהודית-ברברית.

לפי דברי ימי ערב (כמו ההיסטוריון איבן-חלדון), היהודים אף ייסדו עיר חדשה -"אל יהודה" (ששרידיה טרם נתגלו), לעומת זאת נמצאו מספר נקודות כפריות הנושאות את השם "חירבת אל-יהוד", כמו: בעין טרגונא, בשירת אל-דהר אל-אחמר במערב טוקרה, באל-אסגפה (ממזרח לבנגזי) ובלמלמלודה, וכן נשתמרו השמות "אל-יהודיה" בקרבת סאורו (מצפון לבארקה), ובינה לחוף נמצאים השמות ראס אל-שבת וכף אל-שבת.

החוקר הצרפתי גוטייאר(13), טוען שלשבטי הברברים, הזנטה, היו שתי חטיבות: הלואטה והנפוסה (שצאצאיהם עדיין יושבים במערות ג'בל נפוסה), והברית שהתקיימה בין שתי החטיבות, כלומר "ברית שבטי הזנטה" וזיקתם ליהודים התהוו עוד בעת "מרד התפוצות", בימי טריינוס.

רבים מיהודי לוב חיו בקרב השבטים הברברים, שחלקם התייהדו (דבר המצמיח אגדות עם גרעין היסטורי על ממלכת ברברים מתייהדים, שמולכת עליה המלכה דהייא אלכהינא).

על ישוב יהודי בטריפולי בשלהי התקופה הרומית, מספר ההגמון אוגוסטינוס, שחי בערך בשנת 400 לספירה. הוא מזכיר בכתביו קהילות יהודיות בעיר "עית" (טריפולי) ומספר, שמצא ביניהם חכמים מושכים בשבט סופר.

פאס העיר-ועידת מדריד.אליעזר בשן

ועידת מדריד.

במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 140 מדינות אירופיות וארצות הברית, שדנה בנושא. המניע לועידה היה התחרות בין המדינות על הענקת החסות. דרומונד האי תבע בועידה לבטל את החסות לאלה שאינם נמנים על הצוות הדיפלומטי.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בהחלטות הוועידה בשלישי ביולי הייתה החמרה בנוגע לקבלת תעודות החסות לעומת השנים שעברו. אבל נמצאו דרכים כדי להתגבר על ההגבלות. בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, אשר מובטחת במסגרת " תנאי עומר " במידה והד'מים משלמים מס גולגולת ועומדים בתנאים.

בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה בו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק ייענש.

הרעה במצבם של היהודים לאחר וועידת מדריד.

לפי מידע ממקורות שונים סבלו היהודים בשנות השמונים והתשעים של המאה ה- 19 מעריצותם של מושלים מקומיים, מגירוש, מהתנפלויות על רובעיהם ועל יהודים בדרכים, בייחוד בעיתות של מחסור, כשהשלטון המרכזי חלש או בחילופי השלטון.

ההצהרות של הסולטאנים על אי פגיעה בדתם של הנתינים, לא בוצעו. יהודים ונשותיהם נאלצו לעבוד בשבתות, בין השאר במליחת ראשי המורדים, וימי השוק הועברו על ידי המושלים מימות החול לשבת.

נוסף להגבלות שחלו על היהודים לפי " תנאי עומר ", הוטלו עליהם הגבלות נוספות. לפי ידיעות שפורסמו בלונדון בשנת 1887, ההצהרות של נציגי צרפת ואיטליה על הסרת החסות ליהודים נתיני הסולטאן, עוררה קנאות אצל המוסלמים.

בשנת 1888 הפליג הסולטאן לפגישה עם האפיפיור וביקשו לפעול לביטול השיטה הקיימת להענקת החסות. בתזכיר שהוגש על ידי " אגודת אחים " וועד שליחי הקהילות בלונדון בשלישי בפברואר 1888 לשר החוץ הבריטי, כלולים 27 סעיפי הגבלות והשפלות שהוטלו על היהודים.

בחורף שנת 1891 גורשו בפקודת הסולטאן בין 600 ל-700 יהודים כולל נשים וטף משלושה כפרים באזור הסוס לרגלי הרי האטלס. רק לאחר התערבות דיפלומטית התיר להם הסולטאן לחזור לבתיהם, שבינתיים נשרפו.

בדצמבר שנת 1893 ביקר בטנג'יר שמואל מונטגיו ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי, לאחר שהגיעו ידיעות על מצוקתם של יהודי דמנאת שהיו קרבנות לפרעות, ויהודי מראכש שסבלו מידם הקשה של במושל והקאדי, שהילקו יהודים באכזריות, וגרמו להתאסלמות של כמה מהם פגישתו עם הוזיר לענייני חוץ ובקשתו לשפר מצבם של בני דתו, לא נשאו פרי

הסולטאן עבד אלעזיז.

לאחר שהסולטאן חסן נהרג בקרב ב-9 ביוני שנצ 1894, הוכרז בנו בן ה-14 עבד אלעזיז הרביעי על ידי איש החצר בו אחמד בתור יורשו, והעולמא אישרוהו. בפועל שלט איש החצר הנ"ל שכיהן בתור ראש הוזירים עד מותו ב-13 במאי 1900.

בשנים אלה התדרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות במדינה, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וכן בין שבטים מרדניים לצבא הסולטאן. התערבות המעצמות גברה מ-10 באפריל 1900 התנהלו קרבות בין חיילים צרפתים ובין שבטים במרוקו.

בשנים 1895, 1897, וב 1902 הובאו שבויים מהמורדים לפאס וראשיהם ניתלו בשערי העיר. אחיו של הסולטאן שלט במזרחה של פאס הבירה ובשנת 1903 איים על הבירה. המללאח של מכנאס הותקף בשנת 1903 אבל יושביו רדפו את המתנפלים שברחו.

ההסכם בין בריטניה לצרפת בשנת 1904 וכן וועידת אלחזיראס בשנת 1906, סללו את הדרך לפרוטקטוראט. עבד אלעזיז לא נענה לתביעה להכריז ג'יהאד נגד ספרד, והתפטר. אחיו חאפט' הוכרז ב-23 באוגוסט שנת 1908 בתור מחליפו.

ב-1907 כבשה צרפת את העיר אוג'דה במרוקו, קרוב לגבולה עם אלג'יריה. לאחר שנה גברו הרגשות האנטי אירופיים ואני יהודיים במרקו, וחלה הרעה במצבם הכלכלי של היהודים. ההתערבות האירופית ובייחוד זו של צרפת גברה הדרגה עד שנת 1912. ב-30 במרס 1912 נערך הסכם בין צרפת למרוקו, ובנובמבר אותה שנה בין צרפת לספרד על חלוקת החסות על מרוקו.

צרפת זכתה ברוב שטחה וספרד על מיעוטה. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם עם צרפת, התבטאה במרד שפרץ באפריל 1912, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. המרד דוכא ומשטר החסות על מרוקו החל.

גם בתקופה זו הייתה פאס מרכז לחכמת האסלאם, ופעלו בה שבע מכללות קדומות. כאמור, שאף מוחמד הרביעי למודרניזציה. הוא עודד לימוד מדעים מדויקים במכללה שהייתה במסגד אלקראויין, ויסד אקדמיה ראשונה להכשרת פקידים לממשל – מדרסה דאר אלמחזאן .

מוסד ראשון להכשרה ולחינוך לא מסורתיים. ייסד בית דפוס, בו הודפסו ספקי דקדוק וספרים אחרים, ועודד כתיבת ההיסטוריה. בעת מותו שרר איש קט, ומושל פאס גורש.

בראשית שלטונו של חסן הראשון פרץ בפאס מרד הבורסקאים שסירסו לשלם את המסים שהוטלו עליהם. הסולטאן דיכא את המרד באכזריות. בשנות ה -70 – 80, היגרו סוחרים מפאס לערי המסחר מוגדור וטנג'יר, ומהם שהיגרו לאירופה.

 

רבי שלמה אבן וירגה

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז.

החיבורים ההיסטוריוגראפיים העברים ששרדו

מהדורות הקודמים אינם מרובים, ובין המועטים שהגיעו לידינו הספר ״ שבט יהודה ״ לרבי שלמה אבן וירגה הוא אהד המצויינים מכמה ובמה בחינות. הוא הספר ההיסטוריו-גראפי הראשון מתקופת הריניסאנס.

עיקרו של ספד זה סיפורי זיכרונות מחיי היהדות הספרדית שלפני הגירוש. הוא נכתב כשלושים שנה לאחר הגירוש, ומחברו אחד מבני העלייה של יהדות זו. המחבר מעביר לפנינו באספק­לריה מיוחדת את הפרשה הארוכה של סבלות עמו עד לתקופתו שלו, והוא הראשון בסופרי ישראל, שתהה על הסיבות הריאליות, הכלכליות, החברתיות והדתיות, של שנאת ישראל בכללותה ושל גירוש ספרד בפרט.

'הוא גם עשה את הניסיון הראשון לנתח את תופעות הגלות ניתוח סוציולוגי. תכנו של הספר הוא כעין רומאן היסטורי, שמעורבים בו דברי אמת וחזון. אין כוונת המחבר לספר את המעשים כהווייתם, כי אם לחשוף את הרקע של המאורעות ולגלות את סיבותיהם.

 והוא עושה כן מתוך תפיסה, שמרובה בה מידת הביקורת וההסתכלות בתהליכים היסטוריים בלא משוא פנים ובלי זיקה להסברים הדתיים המקובלים על בני דורו. מבחינה זו יש בו חידוש מופלג לעומת המקורות הספרותיים העברים של אותה תקופה, אף־על־פי ששקד מחברו להלבישו בלבושם הרגיל של ספרי המוסר.

ואפשר, שמטעם זה ערך את ספרו בצורת אוסף נובלות כדי לחפות בדרך זו על דעותיו הנועזות. אף צורתו הספרותית של הספר מוסיפה על חשיבותו, שכן הוא בנוי על פי תכנית מחושבת בכללותיו ובפרטותיו, ורעיון יסודי אחד מבריח את כל חוליותיו לאחדות פיוטית שלימה.

הספר נדפס לראשונה בשנת 1550 בערך, ולמאז יצא בכמה וכמה מהדורות והיה אחד הספרים הנפוצים בעם, שלמד ממנו את ידיעת עברו ושאב מתוכו עוז ובטחון, ותלמידי חכמים ומשכילים מצאו בו הוראה להתגוננות בפגי טענותיהם של הצוררים.

 עכשיו ניתן הספד שוב בידי העם, כשהוא מוגה ומפורש, זו הפעם הראשונה, מתוך בדיקה מדעית של הטכסט והשוואתו אל מקורות עבריים ולועזיים, בני זמנו ובני הדורות שקדמו לו, כדי היותו מתאים לרוחו של הקורא העברי בדורנו. וזו זכותו המיוחדת של פרופסור יצחק בער, שעמל חקירותיו במשך עשרים שגה ומעלה שוקע בספר זה על־ידו ועל־ידי תלמידו המובהק עזריאל שוחט.

מבוא

בשנת 1550 בערך נדפס באחד מבתי־הדפוס העבריים שבמלכות תוגרמה הספר ״שבט יהודה״ לרבי שלמה בן וירגה עם הוספות אחדות של בנו רבי יוסף, אחד המחברים הרבניים התמימים ממשפחות הספרדים שהשתקעו בארצות המזרח.

שמו של ר׳ שלמה בן דרגה לא נזכר בשום מקום אחר מלבד ספרו, ואילו ספרו נתחבב מהר על תלמידי חכמים, מקובלים, משכילים ופשוטי העם. כולם מצאו בסיפוריו ההיסטוריים נחמה וחיזוק להשגחת האל על עמו, אף למדו מויכוחיו הוראה לתשובת המינים.

אולם הקורא בן זמננו המעמיק בחיבור קטן זה, יוכח לדעת שאין הספר דומה לספרי המוסר הרגילים, אלא האיצטלה של חסידות, שלבש המחבר, באה לחפות על דעות נכריות ומחשבה ביקורתית. אך הספר עצמו נותן לפתור כמה מחידותיו.

הרבה מדובר בו על גירוש ספרד ועל חיי היהודים לפני הגירוש. אפשר לומר שכל עיקרו של הספר לא בא אלא לדון על סיבות המאורע ההיסטורי הגדול הזה. המחבר נולד וגדל בספרד והגיע שם לכלל בגרות, לכוח ולבינה, והיה רגיל להסתכל בחיי האדם ובמציאות החברתית.

 הוא מזכיר אפילו — בקשר מוזר, כדרכו — מעשה פוליטי שהיה מעורב בו: ״ואני הדל שלמה בן וירגה שלחוני קהילות ספרד לקבץ פדיון לשבויי מאלאגה״ (עמי קמא). העיר הנזכרת נכבשה בשנת 1487 על ידי ״המלכים הקאתוליים״ דון פרנאנדו ודוניא איזבל, מידי המאורים, ועל יהודי ספרד הוטל לפדות את אחיהם שבעיר הנכ­בשת בכסף מלא.

בזמן האחרון נתגלתה תעודה ספרדית המאשרת את עדותו של רבי שלמה על מעשי עצמו. בחודש נובמבר 1491, חדשים מועטים לפני הוצאת פקודת הגירוש, הופיע ״רבי שלמה אבן וירגה, מורשה הקהילות של המלכיות שלנו״ — כלומר של כל המחוזות בקאסטיליה ואראגוניה — בחצר הממלכתי, שחנה אז בעיר קורדובה, בקשר להכנות האחרונות לכיבוש העירגראנאדה, והגיש תלונה בעניין יהודי אחד מן העיר גואדלאחארה (ב״קאס־ טיליה החדשה״) ששהה בלי ״תיור״ באחד המקומות של מלכות גראנאדה ונאסר בגלל זה על ידי נוצרי טולידאני, אף־על־פי שכמה יהודים אחרים היו יוצאים ובאים במחוזות ההם באין מפריע.

המלכים ויועציהם נתנו לאינסטנציה מתאימה את פקודתם לבדוק את העניין, ולא ידענו את סופו. רבי  שלמה בן וירגה היה איפוא מורשה של קהילות המלכות ומוכר על ידי הממשלה, לעסוק בפדיון יהודים שבויים במלכות גראנאדה.

התעודה הספרדית מזכה את שלמה בן וירגה בתואר ״רבי״, המעיד, לפי לשונם המדייקת של משרדי ספרד, על השכלתו הרבנית של האיש. מספרו נלמד שידע את התלמוד ואת הספרות הפרשנית והפילוסופית של היהודים וכן הרבה לקרוא בספרים לו­עזיים.

שם המשפחה ״ בן וירגה ״ היה מצוי בקהילות אנדלוסיה רבי שלמה קרא את ספרו על שם גדול אחד מבני המשפחה בשם דון יהודה בן וירגה מסביליה. לפי דבריו הרי הוא המחבר של כל הספר או רובו. לכאורה זהו אחד העניינים שבהם אחז רבי שלמה את עיני קוראיו, אם כי אפשר ש״ קצת שמדות וגזרות ״ נרשמו בסוף אחד הספרים שחיבר דון יהודה הנ"ל. חכם זה היה מפורסם בדורו.

 

המקובלים במרוקו-רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "-סוף

ואין בידינו אלא העתקות מכמה מפירושיו, שכלל אותם חכם מרוקאי שחי לאחר זמנו, בליקוטו על החמד מספרים שבדפוס ומתוך כתב יד, אבל רוב החידושים הם משל רבי אברהם בן מוסה. המחבר מביא גם פירושים מאת " מורי המשבי"ר ", והוא הגאון רבי משה בירדוגו, מחכמי העיר מכנאס שבמרוקו, שנפטר בשנת תצ"א.

חיבור נוסף על המקרא הוא, ליקוטי תנ"ך ששמע רבי אברהם גיגי מפי רבי אברהם בן מוסה, בתוספת פירושים שלו. העתיקם נכדו רבי יוסף גיגי, בכתב יד " מנחת סוטה " הנ"ל, והם פותחים בלשון " שמעתי ממורי שפירש ", גם בנו של הרב, רבי משה בן מוסה מביא, פירוש אדוני אבי תנצב"ה בפסוק כי יום נקם בלבי, והא כנראה מפירושיו לחומש ולתהלים.

על אף גדולתו בחמת הקבלה, לא נותרו בידינו אלא הגהות על כתבי האר"י ז"ל, יש להניח שהייתה לו שיטה ברורה בקבלה. הוא סבר כי כתבי האר"י ז"ל הם העיקר, וכל שלא נכלל ונאמר בהם או משתמע מדבריו, יש לדחותו אפילו יש לו יסוד על פי ההיגיון.

מרן החיד"א הזכיר את הגהותיו על ספר " אוצרות חותם ", וכתב שהיה רבי אברהם מתווכח בקבלה עם הרב החסיד מהר"א אזולאי של מרווקיס, כנראה מהגהותיהם בספר " אוצרות חיים ". רבי אברהם בן רבי אנקאווא הדפיס ספר זה בליוורנו שנת תר"ד, ובשער הספר כתב שכלל בו, הגהות גאוני המערב חסיד קדושי עליון הרב הגדול כמוהר"ר אברהם אזולאי זצ"ל וכבוד הרב אברהם בן מוסה זצ"ל מתושבי עיר ואם בישראל מראקיס.

כן חיבר הרב הגהות על ספר " עץ החיים ". נעתק בידי בנו רבי משה. וכן הגהות על ספר הכוונות. כתב יד זה הועתק כנראה במרוקו בשנת ת"ס. וכך כתוב בנוסח השער, ספר הכוונות הועתק מספר. מוגה מעץ חיים, אשר הובא על ידי איש נאמן רוח כבוד ברב אלישע אשכנזי..נעתק ונשלם בשנת כי יתן ה' את רוחו עליהם ביום שלישי בשבת ביום ב'א ב'רוך ידיד דבר טוב על ישראל.

ההגהות " מבוא שערים " , רובן הם להרי"ם, להרב יעקב, ומיעוטן לרבי אברהן אזולאי ולרבו אברהם בן מוסה. המלקט רבי אברהם פינטו כתב, ואחר ימים מצאתי דכתב כן רבי אברהם אזולאי זלה"ה, ומסכים עמו הרב אברהם בן מוסה זלה"ה על זה, ושבל לאל יתברך שכוונתי לדעתו.

כן כתב הרב פירוש ההגדה דרך הקבלה, ומזכירו גם מר"ן החיד"א זצ"ל. פירוש זה הועתק על ידי הגר"א כלפון זצ"ל, מרבני לוב ובתחילתן כתב, פירוש ההגדה על דרך האמת שחיבר הרב המובהק רבי אברהם בן מיוסה מקהילת קודם מערב הפנימי ונפטר בשנת הת"ג.

הטופס שבידו לא היה שלם, ובסופו כתב : " ולא מצאתי יותר . חיבור נוסף על הקבלה הוא " נצר מטעי " שמזכירו בנו רבי משה.

כמו כן חיבר הרב ספר דרשות. בחידושיו של מסכת סוטה הוא כתב, ואני בעווני בדרושי לשבת הגדול יישבתי הגירסא.נראה שזה היה חיבור גדול, ובנו רבי משה כתב בגליון גם תוכן העניינים.

כדרכם של מקובלים רבים, חיבר הרב פיוטים רבים בעברית ובארמית, וחלקם על דרך הקבלה. רבי משה בנו העתיק שלושים ושישה פיוטים משל אביו, ואחד הפיוטים " נרדי נתן ריחו ". פיוט זה נכלל בסדר העבודה, ויהודי מרוקו נהגו לאומרו בחג בעת הוצאת ספר תורה. כך כתב רבי יוסף בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " :

רוב הפיוטים הם על חגים ומועדים, אבל יש בהם על צרות הכלל, כגון, רעש ועצירת גשמים. וחלקם על צרותיו הפרטיות, ויש בהם שנכתבו על סיום מסכתות הש"ס. ואכן בספריו הוא מתאונן על עוניו, שאין באפשרותו לקנות ספרים, כי כלתה פרוטה מן הכיס, עד ישקיף ה' משמתם את עוני. בכל השירים אקרוסטיכון על שמו, ומכולם עולה זעקת המשורר על צרות הגלות ובקשה לגאולה קרובה. 

אלו הם חיבוריו :

שיטה על מסכת סוטה יצא לאור מכי"ק בשנת תשמ"ט בירושלים.

חידושים על מסכת יומא. בכתב יד.

חידושים על מסכת חגיגה בכתב יד

חידושים על מסכת נזיר. רובן ככולן אבדו

חידושים על הלכות חמץ ומצה במשנה תורה. נמצא בכתב יד.

דרשות החיבור אבד ספר זה נזכר בחיבורו " מנחת סוטה עמודים – תיח, תכ.

פירוש על פסקי תנ"ך בכתב יד

פירוש על פרש'י על התורה ועל הרא"ם. אבד. ליקוטים ממנו נמצא במפוזר.

פירוש הגדה של פסח על דרך האמת. כתב יד.

נצר מטעי. חיבור קבלה, אבד

בית אברהם. החיבור אבד

הגהות לספר " אוצרות חיים " בכתב יד.

הגהות לספר " מבוא שערים " הגהות אלו נדפסו בספר " מקום בינה "

הגהות לספר " עץ חיים " כתב ידי ירושלים

הגהות לספר הכוונות כתב יד מכון בן צבי

מקדש מלך. חיבור שנכתב בחבורה עם כמה רבנים במרוקו רבי שלום בוזאגלו, רבי יעקב פינטו, רבי ימשעיה הכהן ועוד ורבינו.

פיוטים וקינות. שרדו בכמה כתבי יד חלקם חוברו על דרך הקבלה,כתב יד מכון בן צבי

חידושים ושמועות, שנודעו בשמו, ונדפסו בספרי חו"ר דורו ותלמידיו ושרדו במספר כתבי יד של חיבורי חכמי המערב. כתב יד באוסף בניהו.

הבריחה לתרשיש.

רבי אברהם בן מוסה הגיע לעיר תוניס בסביבות שנת הת"פ לבריאת העולם. גירסה נוספת על בריחתו של הרב מהעיר פאס לעיר תוניס, אנו למדים מדבריו של רבי אברהם כלפון בספרו " מעשה צדיקים " : מעשה הרב אברהם בן מוסה ז"ל מעיר פאס וסיבת יציאתו, שהייתה אשת המלך יש לה שנאה עם היהודים ותמיד עושה עליהם עלילות ברשע.

מה עשה לה הרב רבי אברהם ? עשה לה איזה מעשה שכל מה שתאכל, תריח בו ריח צואה, ונלאו בה הרופאים בכל מיני רפואות ולא הועיל.

ואחר כך שלח המלך אל היהודים אם יודעים איזה רפואה, ואמרו לו על רבי אברהם, וקרא אותו ואמר לו : אני מרפא אותה, אבל על מנת שלא תזיק ליהודים, וקיבלה עליה. וכתב לה קמיע ונתרפאה מיד.

נתקנאו הגויים ואמרו למלך : מאחר שהוא שריפא אותה, הוא עשה לה כל הצער הזה,, ופחד על עצמו שמא יתגלה הדבר, ותהיה בר מינן איזה גזירה על שונאי ישראל, ומיד ברח.

ומסופר סיפור נוסף : עוד פעם אחת נכנס לאחת מערי המערב בבורחו, מתארח אצל בעל הבית גביר ועשיר מאוד, לילה אחת באו הגנבים לגנוב ממנו, ודפקו על פתחו לידע אם אנשי הבית ישנים, ובעל הבית הכירם שהם גנבים.

בא הגביר לחכם ואמר לו : הגנבים באו לדפוק על פתח הדלת, ובזאת העיר איש אשר ישר בעיניו יעשה כי אין עליהם עול מלכות, ועכשיו נכנסים ולוקחים כל ממוני והורגים אותי, ואין בידי מה לעשות. אמר לו הרב : אל תירא ואל תחת, תביא לי אשישה של מים שרופים ( בקבוק ערק ) והביא לו ושתה.

ואחר שתי שעות חזרו לדפוק על הפתח כבתחילה. ואמר לו : תוסיף לי מים שרופים, ושתה עוד חמש פעמים. ואמר לו הרב, לא תירא, תביא לי מאכל שנאכל ונשתה ולא תירא, וכך היה ולא חזרו עוד.

הרב פוקח עיוורים.

סיפור פלא נוסף מסופר על הרב : בבואו בפעם הראשונה לעיר תוניס, הלך לחפש דירה להשכרה. לארח ששכר חדר קטן באכסניה פשוטה, פגש אותו יהודי אחד, שאמר לו, הערב נערכת חתונה מפוארת בביתו של אחד העשירים, על כן איעצך אדוני הרב, לך נא לביתו של העשיר בעל השמחה, ושם תפגוש את רבניה ונכבדיה של הקהילה, ותהיה לך הזדמנות נאותה לבוא עמהם בדברים.

כשנכנס הרב לאולם השמחה, כיבדוהו בני הבית בכוס משקה, והוא שמח שבעלי הבית מקבלים אורחים אלו שאינם קוראים בסבר פנים יפות. כעבור זמן קצר, התמלא האולם. בעל הבית אבי הכלה וחותנו עמדו בפתח הבית, לקבל פני האורחים המוזמנים.

לאחר מכן, הסתובבו בין השולחנות, כדי לבטא את שמחתם לבואם של האורחים. בהגיעם ליד השולחן שישב הרב, ראו כי הוא לבוש בגדים פשוטים ומאובקים. כעס העשיר על כך, ושאל את חותנו, מי האיש הזה שמבייש את האנשים המסובים לידו, בבגדיו אלה, איני יודע ענה אבי החתן כנארה שהוא אורח עני שנקלע לביתינו.

אבי הכלה סובב את פניו לעבר האורחים שהוא חפץ ביקרם. ותוך כדי השמיע קריאות כעס ותרעומת לעבר רבי אברהם בן מוסה.

שמע הרב את דברי הביזיון של בעל הבית, ונעלב מזה מאוד. בראותו שהעשיר התרחק מהשולחן שישי לידו. קם ועזב את האולם בחרי אף, ושב לחדרו שבמלון.

בעל השמחה אבי הכלה נכנס למטב להביא משם דבר מאכל לאורחים, והנה בצאתו לכיוון האולם, חש לפתע שהוכה בסנוורים, ואינו יכול לראות כלל. בתחילה חשב כי כיוון שהתרוצץ במשך כל היום, קיבל סחרחורת קלה, וניסה להתאמץ לפקוח את עיניו, אך מאומה לא עזר, עפעפי עיניו נעצמו, כאילו מישהו הדביקם בחוזקה זה לזה.

העשיר שהתעוור מיהר לגשת לחכמים שישבו בראש השולחן, וביק מהם לברך אותו, אך גם זה לא עזר, והוא חש כאבים עזים בשתי עיניו, אמר לו חותנו : לדעתי, נגרם לך כל זה, משום שזלזלת בכבודו של האזרח שהיה לבוש בגדים ישנים, ואלי תלמיד חכם הוא, וקרא עליך לה', לכן עליך לבקש את סליחתו.

היה שם אותו איש שפגש את הרב בדרך, והוא שיעץ לו ללכת לסעודת החתונה. בראותו שמחפשים המה את רבי אברהם, שאל אותם : האם מחפשים את החכם האורח, דעו לכם, כי הוא תלמיד חכם גדול.

ורק היום הגיע ממרוקו. והוסיף לומר, הוא מתאכסן בחדר אחד באכסניה קרובה. הלך אבי הכלה עם קרוביו לבית המלון. בעל המלון הראם את החדר, ובדופקם בדלתו יצאה אשת הרב ותשאלם : מה רצונכם בשעה מאורחת כזו !

אנו בעלי סעודת החתונה – שם היה הרב- ומבקשים לשוחח אתו בעניין חשוב ודחוף – ענו הצובאים על דלת החדר.

בתחילה לא רצה הרב לקבל אותם, אך כשאשתו הפצירה בו לשוחח עמהם, הרשה להם להיכנס לחדר. העשיר שנהפך לסגי-נהור, כופף את ראשו ונישק את יד הרב. בעוטדו נרעש ונרגש, נתן את קולו בבכי, ואמר : חטאתי אדוני הרב, חטאתי עויתי, פשעתי, יסלח לי כבוד תורתו, חי נפשך !

אילולא זכות אביך שהוא גדול בתורה, והייתה בו נשמה קדושה, לא הייתי סולח לך כלל – השמיע הרב באוזניו דברי כיבושין. יש בך מידת הגאוה, ואתה מכבד רק את אלה הלבושים יפה ועשירים כמוך, ואינך יודע לכבד כל אדם באשר הוא אדם.

אם תבטיח לי שמהיום והלאה תכבד את כל בני האדם, עניים כעשירים, פשוטים כמכובדים, אז אתפלל עליך לפקוח עוורים שיפקח את עיניך. הריני מסכים לחזור בתשובה שלימה על ידי כבודו – ענה העשיר, ועיניו זולגות דמעות ללא הפוגות. אקבל על עצמי לכבד את כל הברואים, ואני מבקש מחילה גמורה מכבוד תורתו – סיים בקול תחנונים.

אמור " ניחמתי " שלוש פעמים – פקד עליו הרב. לאחר שעשה לו התרה, השמיע באוזניו את האמרה " וסר עוונך וחטאתך תכופר ", והעביר את שתי ידיו על שתי עיניו. באותו רגע נפקחו עיניו של העשיר, ושב להיות ככל האדם. וימת אברהם.

בעיר תוניס הכירו את גדולת הרב, ושם התמנה לדיין וראש ישיבה. כן ריכז סביבו חבורת מקובלים, בדומה לחבורה שהייתה בעיר תיטואן. הוא סיים את כל הש"ס, ונהג לחבר שירי הודייה בסיום כל מסכת.

הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה נפטר בעיר תוניס, ביום כ"א באדר תס"ג – 1703.רבי רפאל אביש כתב עליו שיר קינה שנחקק על גבי מצבתו, והו תיאר את אישיותו והשפעתו.

בכו עם קדושים. לחכם חרשים. והלביש כתרים. ולימד סתרים. ועוקר ההרים. ומשבר סלעים. וחיבר ספרים. טהורים ויקרים. והאיר לדרים כגלגל שמים.

ויסד פסוקים וסודות עמוקים ובנה שחקים, ונכנס פרדסים. ורבן גמרא, ובעל סברא, וסודות בתורה, מקובל בטעמה. ואב הוא לבית דין. והכל מעידין, ולא שת ליום דין. הסדין לשלמה. אנוש תם וישר. ומגן ביום צר. ולא קם בכל שר. שמדע ובחכמה.

לאל חי בהודו. יקרו כבודו. וידע בסודו, במעלה תמימה. והוא לבן מוסה. והבין וכסה. לבורא ונשא. לארץ בלימה.

שמו אברהם, בשכלו כשורם, אצילות בגובהם, ידיעה שלימה, ביום א"ך לאדר, ונאסף ונעדר, בתצ"ג אזי דר. בקברי אדמה.צרורה בחיים בעדי עדיים, עדן יקיים לנפש בעיר תוניס היה גם בית מדרש שלו שנקרא בשם " אלגריבא ".

קברו נערץ על יהודי תוניס, ופוקדים אותו בזייארא רבתי. בשנת תקס"ו – 1806, חרשו המוסלמים את בית העלמין העתיק בתוניס, אך לא נגעו לרעה בקברו, ובקבריהם של הצדיקים הנודעים בני דורו. זכותם יגן עלינו אמן. 

 

דבדו עיר הכהנים-האם התיישבו  יהודי גירוש קנ׳א בדבדו ?

 בחלק העליון נחצבו קברים משנות תר״ם. כבאן שכמאתים שנים עברו בין הקברים בחלק האמצעי ת״ם 1700 לבין הקברים בחלק העליון תר״ס — 1900. יש להניח שבין הקברים הראשונים בחלק התחתון הבלתי מזוהים, לבין אלה שבחלק האמצעי עברו כמאתים שנים וכך בית העלמין הוא בן ארבע מאות שנה לערך. היינו מן השניים ר״ע— ש׳ (1540-1510). מסקנת בעל המכתב בספר מוצבי׳י, והרש״ך, וסלושץ ברורות וזהות לאמר בשנות ש׳ גרו יהודים בדבדו, אז הייתה בדבדו קהילה רבתי עם.

האם התיישבו  יהודי גירוש קנ׳א בדבדו ?

בדבדו התקיימה מסורת חיה ועיקשת לאמר אנחנו יוצאי גירוש שיביליה! הרש״ך כותב: ועוד מצאתי שטרות רבים אשר בהם כותבים שם העיר בשם שיביליה במבוי היהודים, ובשטרי מקנת הגגות והשדות היו כותבים שמשקין אותם ממעין שיביליה.

מכאן הרש״ך מגיע למסקנה: …עתה ידעתי כי הכהנים אשר בקהלתנו פה דבדו אשר קבלה בידנו מאבותינו דור אחר דור,״ הם יצאו מגולת שיביליה… הנה אנכי הצעיר קניתי ידיעה חדשה ואמיתית משטרי אבותינו נ״ע שרבים מהגולה של שנת קנ"א, באו לדבדו והם בעצמם מעידים שהמה מגלות שיביליה ועשו זכר לגלותם שלא תשכח וקראו שם העיר שיביליה לאות ולעד לזרעם אחריהם שלא תשכח.

לבתי עלמין יש ערך היסטורי והם מקור לתולדות קהילות ישראל. כאשר דנים בקהילת דבדו, שאבדו לה מקורות היסטוריים רבים, יש סיבה טובה להתבסס על ראיות מסוג זה.

את המסורת הזו שמע שליח מארץ ישראל במרוקו א. הכרמלי מפיו של יהודי מיוצאי דבדו: ״מסורת בידי משפחתי שהננו ממגורשי שיביליה. יש הבדל של מאה שנה בין גירוש שיביליה לגירוש קשטיליה… יהודי כפר לעיון ממגורשי שיביליה הם.

מסורת זאת מוזכרת אצל הרב יעב״ץ…ואנחנו ( קהל דבדו ) מקהל שיביליה ובית הכנסת היא בשיביליה במבוי היהודים. ובכתבי מוהריב״ע: – רבי יהודה אבן עטר הראשון – קהל קדוש שיבילייאנוס אשר בדברו עשו כמנהג המגורשים. וזו דעת הרב עובדיה דוד: מאז הגלויות השונות של יהודי ספרד שהתחילו בשנת קנ"א כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפינות המערב המבודדות דוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה.

יהודי דבדו הם בעלי תווים וחזות ספרדים וביטויים ספרדים מצויים בשפת יהודי דברו אורח חייהם ומנהגיהם של יהודי המקום היו לפי מנהגי ספרד.

לא בכדי קהילת דבדו קושרת את עברה לקהילת האם שיביליה המהוללה. הרש׳׳ך כתב …ויתאמתו עוד דברינו שכהנים רבים היו בגלות שיביליה שהרי בית העלמין הישנה רוב קברותיה המה כהנים כאשר נזכיר בסמוך בשמות הנקובים במצבות הידועים ומיעוט הניכר יעיד על הרוב הנעלם ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים כן יוסיף ה׳ עליהם.

קביעת הרש׳׳ך שכהנים רבים גרו בשביליה הספרדית היא אמיתית ומדוייקת שכן מצאנו שמשפחות רבות של כהנים חיו בשיביליה,יש בשיביליה כהן בן אזהור כך בדבדו יש כהנים לחניכת בן אזהור. אם יהודי דבדו התכבדו בקשר שבין שיביליא הספרדית לשיביליה הישמעאלית הרי זה מסיבת ייחוסה הרם של שיביליה שבספרד שהייתה מן הקהילות המיוחסות שם.

קהילת שיביליה הייתה האצילה והמיוחסת בקהילות ישראל בספרד כי ״ היא עמדה בראש הגולה אשר בספרד ״. שיביליה או אישביליה היא היספאליס, הייתה לעיר הבירה של ספרד מהמאה השנייה למניינם. השם ספרד בלועזית ״אספניא״ נגזר מהמילה היספאליס היא שיביליה.

שיביליה היא עיר מולדתו של הריטב״א – רבינו יום טוב האישבילי, וכן של רבי אבודרהם בעל המחזור, וכן של רבי אברהם גבישון, בעל ספר עומר השכחה עיין הוצאת קדם ספר עומר השכחה, י-ם, תשל״ג, סוף הספר, עמי 5, רבי רנה שמואל סירט, הרב הראשי לצרפת. רבנו יעקב בעל הטורים, חיבר ארבעת הטורים בשיביליה.

כל החוקרים סוברים שיהודים מגירוש קנ"א, ובתוכם כהני ה׳ מכהני קהל שיביליה, התיישבו בדבדו וכן ההיסטוריון הצרפתי הדגול הנרי טיראס כתב שבשנות ר״ל— ר״ס התיישבו יהודים מספרד בדברו.

אלא שהרש״ך כתב שמסקנתו הייתה מוקדמת ושאל אולי היו יהודים בדבדו מלפני בואם של יהודי שיביליה?

״כי ראיתי ונתתי אל לבי לחקור ולדרוש במה שנהגו בעירנו הרבנים הראשונים לכתוב בגיטין ״ דבדו דיתבא על נהר בורוואד ״ ובימנו דבדו רחוקה מנהר בורוואד. ובני היישוב היום לא נזקקים למי הנהר ובעיקר אספקת המים היא ממעין הגדול במרכז העירה הנקרא עין שיביליה.

 על סמך הכתוב בגיטין ובכתובות הניח הרש״ך שיישוב יהודי קדום היה בדבדו בקרבת נהר בורוואד שממנו סיפקו מים לבני הקהילה לצרכי שתייה בישול וכביסה וזה לשונו:

״כי השכל יחייב שהיו בה יהודים קדומים כי איך יעלה על הדעת שיבואו יהודים גולים ונדחים מארץ רחוקה ועיר גדולה שיביליה לבוא להתיישב בארץ זרה, עיר שלא דרך ולא עבר בה איש יהודי מבין שיני אריות הישמעאלים ? כהוכחה לדבריו סיפר הרש״ך  ולאמץ עוד ההגדה העתיקה הזאת בקיץ שעבר שח לי זקן אחד כי במקום אחד סמוך לנהר בורוואד הנזכר היה יושב שם, הוא ואיכר אחד, וצמדו היה חורש לפניו, ובחרישה נמצא מקום מרוצף בלבנים ירוקים ואדומים מבהיקים וגם נמצאו שם אבנים מחוצבות מעשה ידי אדם…

והאבנים הללו נמצאים ספונים תחת האדמה יעידון יגידון כי המקום ההוא עבר בו יישוב מדיני, … ובהאריך הזמן לאיזה סיבה נהרס היישוב ההוא ושבנה עליו עננה חושן וערפל. אכן בראשונה היו יהודים דרים שם והיא הייתה נקראת דובדו על שפת נהר בורוואד.

 היכן מקום קבורתם של ראשוני דבדו? לשאלה זו יש לרש״ך תשובה: ״בהכרח היה בית עלמין קדום שעקבותיו נעלמו והקול נשמע שהקברות במקום הנקרא סידי יוסף המה יהודים״.

נראה לנו שיישוב יהודי קדום לפני בוא יהודי גירוש קנ״א לא היה קיים בדבדו. במקורות יהודים ולא יהודים לא מוזכר ישוב יהודי בדבדו לפני המאה הט״ו היינו שנות ר׳—רץ (1490 — 1440). כך סבר סלושץ במאמר ״יהודי דבדו״.

 אשר לשאלת הרש״ך על המנהג לכתוב בגט ״דייתבא על נהר בורוואד״ יש להניח שראשוני היהודים אחרי גירוש שיביליה, קיבלו רשות מנסיך מריני שליט דבדו להתיישב במקום, תחילה סמוך לנהר בורוואד, ועם הזמן חיפשו תחלופה למי הנהר, וכאשר גילו מעיין גדול אשר מקורו נובע ממערת מים הנקראת ״תאף למא״, עברו היהודים לגור בקירבת המעיין, שם נבנתה שכונת היהודים הידועה לנו היום.

 

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

הרמ"א מספרו   

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – היתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי פרי ובצמחייה, המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע, הקהל הוצרכו לעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל. דבר זה פגע גם בשכבות הבינוניות שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר ובעלי בתים נתמוטטו.

בשנת תר"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון, החכם רבי משה מורצייאנו מדובדו ייסד כולל  " וזאת ליהודה " לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמארא. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופסוקים, כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן העזר, במגמה להכשיר דיינים ומורה הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היה רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפר בשנת תרס"א.

בימיו האחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד – 1894 – שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את ההילך החוקי של מטבעות הדורוס הספרדיים. שני סוגי דורוס ספניול היו – הראשון הנקרא בומדפע לקדים, השני הנקרא איזבל, כנראה שהוטבע על ידי המלכה איזבלה השנייה שהועברה מהמלכות בשנת תרכ"ח – 1868 – בשטרותיהם היו היהודים מפרשים באיזה מטבע נעשתה העיסקה.

בספרו של דוד עובדיה על קהילת צפרו, מצאתי פירוש מעניין לשמה של העיר וכך הוא כותב.

" השם צפרו נכתב בערבית בצדי ואינו נגזר מן השורש ספרו בסמך שפירושו " נסע ". אדריסי היסטוריון, קורא למקום cofrui, במקורות אחרים מצוי השם בצורות שונות.

sefroi, sfro, saforo, sfru, sfroui, sofroy, saforoui, soffrouy, soforo.

בשטר מכר בכתב יד רבי משה בן חמו משנת תנ"ה – 1695 –  נכתב " כפר צאפרו ", משפע הצורות בהן נכתב שם זה, נראה שהוא שם קדום מתקופת היוונים. גם שם הנהר aggai, איננו ערבי והוא כנרה יווני וקרוב לזה מה שנאמר בברכות ו, כי כסלי לאגיא, שלפי כמה חוקרים פירושו שביל מקום אסוף מים. וקרוב לזה aqua, מים בלטינית. הנהר אגאי נזכר ברשימת הנהרות, שבספר זכות אבות, נהר זה נקרא גם " וואד אליהוד " ויש לומדים מכך שבתקופה קדומה היתה האוכלוסיה מסביב לנהר זה יהודים

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

                         קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

א.      הראשון בעמודי ההוראה רבי יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי ( אלפאסי, רב אלפס, הרי"ף, הריא"ף ) נולד בשנת תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד בכפר סמוך לעיר פאס בצפון אפריקה ועל שם פאס נקרא אלפאסי, וכבן ע"ה שנים ברח לקורדובה מפני המלשינים.

ב.       רבי משה בן רבי מימון הספרדי ( רמב"ם ) בשנת תתקי"ט 1159 כתת את רגליו מקורדובה ונסע לעיר פאס לשמוע לקח צפי גדול הדור רבי יהודה בן שושן ז"ל.

ג.        אם כי העמוד הג' בהוראה רבנו אשר בר יחיאל ( הרא"ש ) ז"ל נולד באשכנז ולא הגיע לעיר פאס, בכל זאת גם הוא כחבריו דרכה רגלו על אדמת ספרד מקום תפארת התורה שנשתלה שם על ידי ארזי הלבנון אבירי ואדירי התורה ימי רבי שמואל הנגיד תלמיד רבנו חנוך ורבי יהודה חיוג, כי מפני חמת המציק של המושלים הוכרח רבנו הרא"ש לעזוב את אשכנז הוא ובנו רבני יעקב בעל הטורים ובשנת הא' ס"ב – 1302 – עבר על ברצלונה ונפגש עם רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א ז"ל עסקו בפלפולא דאורייתא כשבוע ימים, ומשם עבר לטולידו ונתקבל שם בכבוד, על פי מכתב המלצה מהרשב"א ז"ל. שם הרביץ תורה בישיבות תקן תקנות והעמיד תלמידים הרבה.

בזמן בואו של הרא"ש ז"ל לבית מדקשו של הרשב"א מצא בית מדרש כמרקחת בפתרון איזו קושייא. והרשב"א ז"ל הבטיח לתלמיד שיכול לפרק את הקושייא תנתן לו תרנגולת פטומה שהייתה אצלו, ואז עמד הרא"ש ז"ל שעוד לא הכירוהו ונתן הסבר ובזה פתר את הקושייא, הרשב"א ז"ל שמח על ההמצאה ושאל על שמו. ובכן הרא"ש ז"ל השיב בפסוק מלא בתורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לגר כמוני בשם אשר הבא לשעריך תתנה לפטומה ואכלה.

גם רבנו הגדול יוסף הלוי אבן מיגש תלמיד רבנו יצחק אלפסי, שמש ברבנות בקהלת פאס כידוע, כך כתב הרב שאול אבן דנאן בהקדמתו לספר מלכי רבנן, של רבי יוסף בן נאיים.

ביסוס ההלכה העולמית והכלל " תרי מגו תלת " על אדמת מרוקו

אם אני אומר מארוק  כוונתי על עיר פאס יע"א שהייתה עיר ואם בישראל אם כל חי לכל ערי מרוקו, במדיניות, במסחר, ובמדע, במדיניות כי היא הייתה עיר הבירה, במסחר רוכלת עמים, ובמדע כל יושביה היו ענקי הרוח ושמה ושם רבניה וגדוליה הלך למרחוק ולכן הרמב"ם ז"ל נסע לשם לשמוע תורה.

ויפה המשיל ותיאר אותה מורי ורבי מר אבי ז"ל, בצחות לשונו : " כהופעת קרני אור המאור הגדול החשמל המאיר לארץ ולדרים אשר המכונה עומדת לראש פנה ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכה ליל המרחפת על פני תבל, ובכריכת מים חיים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה להשביע נפש שוקקה.

כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי קדש הלולים, כמו שהעיד בנו האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר"י בירב זצ"ל בקונטרס הסמיכה וכמו שתראה בתשובה הרשב"א ה"א אלף קפ"ה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס.

ומה גם לעת באו שעריה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם, שהעמידו בה משטרים וסדרים חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש….בכל זאת החזיקו בכל תוקף במעוז התורה הקדושה ועשו לה אזנים ופתח עינים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים ויסולו מסילה חדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע…והגם שכמה ערים גדולות רכשו להם גם המה רבנים מצוינים יקרים מפנינים על כל זה העיר הזאת המעטירה לה משפט הבכורה, שכלם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה….."

גם אוכלוסייתה הייתה עולה במספר הולך וגדל, כמו שהעיד רבו של מרן מהר"י בירב שם בקונטרס הסמיכה " ת"ל מיום הגירוש…הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס " ולכן היא הייתה הקובעת בכל דבר.

בפסק ההלכה כמובן היו רבותינו המגורשים פוסקים מן התלמוד כדרך הראשנים והגאונים, ולבסוף מהרי"ף, רמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתקנותיהם היו סומכים עליהם, כמו שראיתי בתקנה הכתו8בה בשלון עברית בעניין גביית הכתובה שמנכין לה שליש, אייר שנת ש"י.

עלא קדר אין כאן מנהג קהל קדשו פאס אלבלדיין ( התושבים ) אין כול יהודייא אין תזווז  תא יזידו פי אל נדונייא איל תולות ועלא האדא אסעדו אים פי ואקית תזי תכלץ פי כתובתהא תכלי אלתולות מן אל כתובה….אן האגדא כאן מנהג אבותינו והאכדא אוג'דנא פי הרמב"ם ז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא….."

וכנראה שקודם לכן היה פסק ההלכה לפי הפתגם שהביאו המגורשים " אל מקום אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים " כי המגורשים שנהרו אל עיר פאס, רובם היו מקשטילייא מקום רבנותו של הרא"ש ז"ל.

ופתגם זה היה שגור בפיהם שם בספרד, ושם סמכו הרבה על הרא"ש יותר מהרמב"ם, והרבה תקנות סודרו על ידם שנת רנ"ד שנתיים אחרי הגירוש ושנת הנזר ושיטה זו הביאוה עמהם למרוקו, ולזה בתקנה של שנת ש"ה במי שמבריח נכסיו מפני בעל חובו כותבים " ולא יחרוך רמיה צדו ולא תעשנה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו…כמו שנאמר כי אל אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו. וכמו כן היו משתמשים בספריו תוספי הרא"ש ז"ל שהביאו עמהם מספרד.

ולפי מה שאני מבין מהתמונה הכללית שבתקנותיהם משנת ש"י והלאה לקחו להם דרך אחרת לפסוק ההלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והפתגם שהיה שגור בפיהם הפנו אותו לקצת דינים מיוחדים שהמשיכו לנהוג כהרא"ש, כמו שכתבו בתקנה של שנת יג"ן בעניין אם מותר אדם באשת חמיו…..

עם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו… על כל זה כבר נהגו מימות עולם…." כדעת הרא"ש, כדאי לציין שמרן ז"ל באה"ע סתם להתיר והביר דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר.

Les juifs berberes

 

Berber Jews of Tinghir – 1958 – Source: Elias Harrus

 

Berber Jews of Tinghir - 1958 - Source: Elias Harrus

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר