ארכיון יומי: 25 ביוני 2012


L'esprit du Mellah

 

 Ainsi les historiens arabes précisent que Moulay Rachid fit son entree à Fès par le "Mellah des Musulmans".La Chroniquedes Juifs de Fès rapporte: "Après cela il y eut encore le lundi premier jour du mois de Iyyar 1616 grande supplication avec sonnerie de chofar sur les places publiques et à la porte du Mellah, au milieu des tombes des martyrsde la persécution de 5255, de même à la synagogue jouxtant la porte du Mellah des Musulmans …"

Les mêmes causes produisent les mêmes effets. La même alchimie qui a accolé aux quartiers juifs d'Europe le nom de Ghetto a joué sous le ciel marocain. Le premier quartier juif d Europe a eu pour cadre un quartier de Venise nommé El Ghetto et quand cette pratique s'est généralisée le nom propre est devenu nom commun.

 De même au Maroc l’emplacement du premier Mellah a donne son nom aux autres au fur et a mesure de leur creation. Il est difficile de preciser a quelle date cette mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la premiere fois ce nom dans un texte, on sent bien qu'il était déjà tres familier.

  

Il s'agit d'une lettre envoyee en 1541 pr un immigrant marocain etabli a Jerusalem et ecrivant  à son frère resté dans la capitale marocaine "et je veux que tu saches que la Yéchibadu Mellah de Jérusalem est meilleure que toutes les écoles de tous les Mellahs du monde", comme s'il était évident qu'un quartier juif ne peut s'appeler que Mellah!                                                                                                                                                             : nom aux autres au fur et à mesure de leur création. Il est difficile de préciser à quelle . : mutation s'est faite mais quand on rencontre pour la première fois ce nom dans un texte, or. senz bien qu'il était déjà très familier. Il s'agit d'une lettre envoyée en 1541 par un immigrant marociu: établi à Jérusalem écrivant

Et pourtant les chroniques chrétiennnes continueront longtemps encore à ignorer ce néologisme typiquement marocain et appeler le quartier juif "Juifverie" en français et "Juderia" en espagnol. Ce n'est qu'à partir du 19ème que le nom s'impose définitivement.

Cet enfermement dans un quartier réservé — pour des raisons de sécurité et religieuses — s'il fut accueilli avec soulagement en Europe, fut considéré au départ à Fès comme "un exil amer et hâtif", au point que nombre de familles parmi les plus riches préférèrent la conversion au déménagement.

 Le regretté David Corcos fait justement remarquer dans son excellente étude sur les"Juifs du Maroc et leurs Mellahs: "A ma connaissance il n'y a pas de Takana ou de Haskama nord-africaine qui ait interdit, ni même conseillé aux Juifs de ne pas vivre au milieu des autres citadins.

C'est malgré eux que les Juifs de quelques villes marocaines avaient vécu dans des quartiers spéciaux que les Sultans leur avaient imposés …" Mais avec le temps ils finirent par s'y complaire comme s'ils en avaient été les inventeurs, arrachant ce cri du coeur au rabbin Habib Tolédano au 18ème s.: "Que sont ces murailles du Mellah? La frontière entre le sacré et le profane".

Longtemps le Mellah de Fès resta dans son splendide isolement, l'exception pour une fois infirmant la règle. Ce n'est qu'en devenant la capitale de l'Empire que Marrakech eut droit à son tour à un Mellah. le second de l'histoire des Juifs au Maroc

 En prenant le pouvoir, le Sultan Moulay Abdallah E^ Ghalib, ordonna la construction d'un quartier pour la population juive et chargea de l'éxecution le grand rabbin, Mordekhai' Benattar. Les méfiances religieuses autant que les considérations de sécurité ont sans doute orienté ce pas.

 La légende populaire rapporte que ce rabbin emmura dans la porte do Mellah une cruche d'huile sacrée pour protéger le nouveau quartier des convoitises et des agressions et pieusement les Juifs continuaient, jusqu'à nos jours, à embrasser la porte en entrant et en sortant.

 Quand Meknès à son tour devint la capitale, elle alla sur les traces de ses illustres prédécesseurs et en 1682 Moulay Ismael dota la communauté d'un beau site et lui ordonna d'y planter désormais ses tentes.

Puis il y eut un très long répit et ce n'est qu'au début du 19ème s. que le modèle d'habitat séparé fut généralisé à l'ensemble du Maroc sous le règne d'un souverain pourtant décrit par les chroniques juives comme un Hassid Musulman fervent, opposé à toute influence étrangère, Moulay Slimane voulut réduire an minimum le contact  avec l'Europe et à l'intérieur du Maroc "il trouva bon que les Juifs vivent loin des Musulmans.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תקנ"ב – תקפ"ג 1792 -1823, ימי מלכות מולאי סלימאן.

מלך זה בתחילתו היה טוב עם היהודים. בראשית מלכותו שלט בצפרו השר שהיה עוד בימי אחיו אליזיד, חאז עבד אלכביר, שהמשיך בדרך אליזיד והטיל הטלות על הקהילה, וחסם בפני היהודים את הדרך לקבול לפני המלך על נטל המסים הרבים. השר הנזכר סולק ובמקומו מונה שא אחר, זילאלי בן עמארא.

שר זה עזר ליהודים להגיש קובלנה לפני המלך על נטל המסים בשנת תקנ"ח. כתוצאה מכך יצאו שני צווים מטעם המלך להקל על קהל צפרו. האחד, בשנת 1199 להיג'רא קובע שיתנו קהל צפרו סך של 30 מתקאל לחודש, כמו שהיו נותנים בתקופת מומחד אביו. במקום עבודות האנגריא שהיו מוטלות עליהם. 11 שנה לאחר מכן נתן המלך הוראה לבטל בעיר צפרו את מס ההארחה של השורפא והוצאותיהם השונות שהיהודים היו מספקים להם עד אז. בצפרו הרבו השורפא לבקר כשבאו להשתטח ולהתפלל בזאאיראת שהיום שם.

תעודה מספר 88.

ב"ה

התקנ"ח.

בהיות מיום שנתמנה הפליל על גביית האלגזייא פעל ועשה גזירות מחודשות עד גדר היותב כפולה ומכופלת בכפלי כפלי כפלים ממה שהיינו נותנים בסך שלוש מאות מתקאלים שהיינו נותנים בכל שנה העמידה על חמשה עשר מאות מתקאלים מלבד כמה שוחדות והוצאות וסתם לנו כל השערים לבוא אל שער המלך להתחנן לו.

ואף שעלתה צעקתינו לפני המלך בשנה הראשונה לא הקיל עלינו בשנה שניים שעם היות שלא השלים שנתו ויאנחו בני ידראל מקוצר רוח ומעבודה קשה עם כל זה חציו עדיין לא כלו , ושלח ירום הודו לשר העיר לגבות כגבייה הראשונה ונתלאו הרופאים ולא עלתה ארוכה עד שפרענו הגביה כבראשונה.

ואז יעץ אותנו השר בראותו צרת נפשינו ואמר הרי רואה שהסך שקצב המלך בכל מדינות מלכותו שהגדול יתן קם – והבינוני מם – ואשר למטה ממנו ים. ואתם נותנים בכפל כפלים שעמד על החשבון וראה שהגדול נותן תם שהן ארבע גביות וכן הקטון ולכן אני שולח עמכם שנים מהערכאות ותשבעו לפניהם שבועה בספר תורה שנתתם ד' גביות בגביה אחת.

וכן היה שנשבענו יחידי הקהל ונכתבה שבועתם בערכאות וכאשר עמדו לפני המלך ירום הודו לפרוע הגביה אמר השר לפני המלך הנה כתב השבועה שנשבעו שבגביה אחת נותנים שיעור ארבע גביות ואז אמר המלך למה והשיבו שרובם ככולם עניים וקיבל דבריו המלך וכתב בכתב המלך ונחתום בטבע המלך שהעשיר יתן קם – והבינוני חמישים אוקיות בשנה זו שבאה עלינו לשלום.

ונועדו יחדיו יחידי סגולה וראו כי עדיין לא עלתה ארוכה למכתן יען אם ישלח המלך גבאי אם יש ארבעה וחמישה גבירים יעשה חמישים ומהעניים יעשה בנוניים ותעלה הגביה כמו הראשונות ולכן נועצו לב יחדיו לשוח שנים מהם לפני השר קודם שיגיע זמן הגביה אולי יחנן ה' ויעשה קצבה ויתן לפי גודלו סך – קם.

 ומשם ואילך פוחתין והולכים עד ערך עשרה אוקיות אלא שחששו שהם חששו לתועלת הציבור וכשיתרצה המלך ויעשה קצבה יאמרו הציבור לעשות הגביה על פי הממון ומשכחת לה שיתוסף עליהם יותר ממה שקצב להם המלך ונמצא שעושים היזק לעצמן ותועלת לאחרים.

וראינו אנחנו חתומים מטה שדבריהם נכונים ודטבא ליהו לכללות הציבור הוא דעבדי ובאשר דבר המלך שלטון ודינא דמלכותא דינא, אמינא ודאי שלא יוסיפו הגבירים לתת יותר מקצבת המלך לעשירים דהיינו מאה אוקיות והם יעריכו הבינוניים איש לפי ערכו לתת כפי יכולתו ממאה אוקיות ועד עשרה אוקיות עד מלאת קצבת המלך.

וראינו בזה תועלת הבינוניים לבל יבוא גבאי שיגבה מהבינוני כעשיר ומם העני כבינוני ובזה איש על מקומו יבור בשלם ועל סמך דבר זה נתרצו ושלחו שנים מהם הרב אברהם אלבאז והרב שלמה בן מאמאן שלוחי הכללות בדלא למימר ליהו לתקוני שדרנו אתכם ולא לעוותי כי קיימו וקיבלו עליהם שליחותם לקיים מה שימשך משליחותם לטוב.

או להופכו דלא למטיינהו כי אם ריווח והצלה והצלחה מרובה שזכות אבותם משייעתם וצדקתם עומדת לעד החותמים פה צפרו בי"ג בסיון המוכתר בכתר תורה משנת רגלי עמדה במישור לפרק קטן וקיים.

שאול ישועה בן כבוד הרב יצחק זלה"ה אביטבול סיל"ט – שלמה א"א מימון נ"ע אביטבול סיל"ט – אברהם א"א יעקב אציני סי"ט.

סוף תעודה מספר 88

אך על אף היותו מלך אהוב ומקובל על היהודים גורלם לא נשתפר בימיו ונשארו כתמיד בני חסות מקוללים. בשנת תקע"ב נמצא גוי שיכור במללאח צפרו והעליל על שני גזברי העיר שהם נתנו לו יין שרף להשתכר. שקריו נתקבלו, ושני הגבאים הוכנסו לבית הסוהר. בשנת 1807 גזר מאי סולימאן על היהודים היוצאים לאהלי קידר ומוצאים את פרנסתם בדרך זו, לחזור לערים ולא יוסיפו עוד להסתתר באותן מקומות.

 תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

סוף תעודה מספר 95

תעודה מספר 95

התקנ"ז – 1797.

באשר דבר מלך שלטון והוא גזר על היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי רקדר ובאהלי פלשתים שיבואו לעירתחנותם ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן המקומות ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם שהשוכרים טוענים לבטל את השכירות מכאן ןאילך בטענה שלא השכרו אותם אלר על דעת שייעשו מלאכתם חוצה ועכישו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם תתבטל השכירות מכאן ואילך, והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבדתם ואם נמנעה עבודתכם מזלכם גרם…

רבי שאול אביטבול ז"ל

הספרייה הפרטית של אלי פילו-יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

הוצאת ראובן מס – ירושלים

דומה שמאות ואלפי מאמרים וערכים שהופיעו בשפות שונות, לרוב בלע״ז, על יהודי צפון־ אפריקה, רחוקים מאוד מלצייר תמונה מעמיקה ומאוזנת של יהדות זו. התעלמות שיטתית של החוקרים השונים הלא יהודים שעסקו ב

אכן, המתבקש היום הוא דרך שיטתית שתחשוף את כל מקורותיה ומעיינותיה של יהדות זו. זאת לדעת. אפילו השוואה שטחית בין מספר כתבי היד והתעודות שיהדות זו הורישה לנו, ולצערנו הרב זהו מעט מזער ממה שהיה כי שטח זה היה פרוץ ועדיין פרוץ לכל מבקש ובין מה שעדות אחרות מהמרחב התרבותי המוסלמי השאירו, יכולה לרמוז על הפעילות הרוחנית האינטנסיבית של יהדות זו.

אמנם שטחים מסוימים כגון פרשנות המקרא, שאלות ותשובות וכד זכו לדפוס אבל במספר כה זעיר של טפסים שאפשר היום להחשיבם לכתבי־יד. חלק גדול מאוד ממורשה זו, ובעיקר החלק שבעל־פה שנמסר מדור לדור, עדיין נשאר פרק חתום.

חלק מהמאמרים המופיעים בקובץ זה אינם אלא בבחינת הצגת בעיה מסוימת ולאו דווקא מיצוייה. הם באים לרמוז לא רק על השטחים השונים שבתחום התרבות שבעל־פה שיש עדיין לחקור, אלא גם על הדרך לבירורם.

רובם ככולם מבוססים על מחקרי שדה שנמשכו שנים רבות, חלקם בארץ וחלקם בחוץ־לארץ.יש בקובץ זה נושאים שאינם מוזכרים ולו רק ברמז בספרות הקיימת, כגון ״ההומור היהודי המרוקני״, שהוא מבחינה זו אח יתום להומור היהודי המזרחי, המהווה לגבינו חידה עקב בצורת המקורות.

 תופעה זו נכונה גם לגבי ״מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו״ שהם כאן בבחינת חידוש גמור. שני המאמרים המתיחסים להערצת הקדושים אינם באים אלא לרמוז על יחס מעמיק וחשוב של האוכלוסיה היהודית לקדושים. אין ספק שחלק גדול מנושאים אלה יזכה בעתיד ובלא נדר למונוגראפיה שלמה.

על אף הסביבה העוינת וכן רדיפות רבות וקשות היתד, הקהילה היהודית במרוקו מאור­גנת להפליא. כשאנו רואים היום את שרידי התעודות והארכיונים שבהם נרשמו והועתקו מסמכים רבים כעדות חיה וכן המספר הרב של הסכמים למיניהם שהועלו בכתב לפי בקשת אחד הצדדים, אין לנו אלא להתפלא על כוח אירגוני מופלא זה.

על אף החורבן הנורא שפקד את ארכיוני הקהילות והעזיבה מאונס של ארכיונים משפחתיים גדולים בעת יציאתם הבהולה של היהודים ממרוקו ועלייתם למולדת, תוך מגבלות שהשלטונות כפו עליהם, יש בחומר הנותר כדי לשפוך אור על חיי היהודים במרוקו במאות האחרונות.

אין להבין את תהליך קליטתם של יהודי צפון־אפריקה בארץ ביחס לעדות השונות והתייחסותם לערכים הקיימים בארץ וכמו־כן תהליכים פנימיים ספציפיים הקשורים לעדה זו מבלי המימד הפרספקטיבי, ומבחינה זו חקר עברה ההיסטורי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של יהדות זו הוא צורך השעה.

נוסף למאמרים מספר שמתפרסמים כאן לראשונה, כינסתי בקובץ זה רוב מחקריי ומאמריי שפורסמו באכסניות מדעיות שונות וברצוני להודות להוצאת מאגנס, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ידע־עם ותצליל על האפשרות להדפיסם מחדש.

חובה נעימה היא לי להודות לכל אלה שתרמו להוצאת כרך זה: למר שאול בן־שמחון, יו״ד הארגון העולמי של יהודי צפון אפריקה, שגילה במחקרי ובהדפסתם התעניינות מתמדת, להוצאת ראובן מס על טיפולה הנאה והזריז בספר וכן לעובדי דפוס אלפא המסורים.

תשרי תשל״ו

האוניברסיטה העברית, ירושלים

יששכר בן־עמי

רבי שלמה אבן וירגה

שאר הנוצרים שהובאו בספר דנן, המלכים דון אלפונסו ופידרו, והחכמים טומאש וניקולאו, הם רק טיפוסים בלא סימן אינדיבידואלי מיוחד. כנראה נזהר המחבר בכוונה להזכיר בשמם את המלכים הקאתוליים או את טומאש די טורקווימאדא או אגשים אחרים שהכריעו בזמן הגירוש.

 בפירוש נזכר רק שמו של מלך אחד שהרע מאד ליהודים, הוא דון מנואל מלך פורטוגאל, ורבי שלמה בן וירגה הזכירו לשבח ובצורה כזו, עד שיש לחשוש לכוונה נעלמת מאחורי הדברים .״

בצורה גלויה ביותר מדבר בעל הספר על תלאות המגורשים בספרד ושוב — בנוסח מעורב של היסטוריה ורמזים נסתרים — על קורות הגולים בפורטוגל ובכללן הפרעות בשנת 1506. נראה שהמחבר נמצא בין היהודים המ­גורשים מספרד שנתעכבו ונאנסו בפורטוגאל, עד שהותרו האנוסים, אחרי הפרעות האלה, לעזוב את ארץ השמד.

רק בסיפור האחרון של ספר שבט יהודה משתנה מקום המעשה ועובר מחצי האי הפירניאי לאיטליה. ליהודים שבמדינת האפיפיור צפויה גזירת גירוש, והסכנה מתבטלת על ידי מותם הפתאומי של הקרדינאלים הרשעים המושפעים על ידי הפוליטיקה האנטי־יהודית של מלך ספרד.

 נמצאו כאן רמזים גלויים למעשים שקרו בימי האפיפיור אלכסנדר השישי ( מת בשנת  1503). יחסו של| האפיפיור, בן למשפחה ספרדית, אל היהודים והאנוסים, היה בודאי, באותן השנים הראשונות אחרי גירוש ספרד, נושא לשיחות ושמועות מרובות.

 ומעשי השערוריה של כהונת אלכסנדר השישי ושל בגו צ׳סרי בורג׳יה היו נו­דעים וסופרו בכל ארצות אירופה. אבל יש גם רגלים להנחה שרבי שלמה בן וירגה היה זמן מה בעצמו ברומה, כי כן קישט את תיאורו הדמיוני של עבודת יום הכיפורים בסוף סימן ס״ד בזיכרונות של טכסים וחגיגות, כפי שהיו נהוגים ברחובות ההומים של בירת הנצרות בתקופת התחיה.

רבי שלמה בן וירגה, האריך ימים אחרי מות האפיפיור הנזכר ואחרי פתיחת שערי פורטוגאל לאנוסים הבורחים משם. דבר זה מתברר על ידי ניתוח ספרותי.

בסיפור הי״ב מביא המחבר נאום שנאם כביכול שליח היהודים בירושלים באזני הרומיים. הנאום נמצא לפי דברי רבי שלמה בן וירגה ״בספר הזכרונות למ­לכי רומה״, ״נעתק מלטין ללשון הקודש״. אליבא דאמת הועתק הנאום מספר ספרדי מפורסם בשעתו, שנכתב בין שנות 1518—1524 ונדפס בהסכמת מחברו בשנת 1529, אולם היה ידוע מקודם בהעתקות כ״י.

 הוא הספר Libro llamado relox de principes o Libro Aureo del Emperador Marco Aurelio ־ להגמון  Antonio de Guevara ( חי משנת 1480 בערך עד  1545), כרוניסטון של הקיסר קארולוס החמישי.

הספר הזה הוא רומאן היסטורי־מוסרי על שמו של מארקוס אורליוס, הקיסר־הפילוסוף הידוע, מתאר חייו ומוסיף מכתבים שכתב הקיסר כביכול לבני דורו. כל הספר כולו הוא יצירת דמיונו של הסופר הספרדי.

 גיוורה לא חש לסתירות של זמן ומקום והשתעשע להביא ציטאטים של שקר, מחברים מדומים, חוקים אפוקריפיים, מעשיות בדויות. המחבר העברי חיקה את הסופר הנוצרי, הצעיר ממנו עשרים שנה לכל הפחות, בכמה כללים ופרטים, ובייחוד העתיק ממנו את הנאום הנזכר לעיל ותרגמו מספר­דית לעברית.

העובדה הזאת מפיצה אור על שיטתו האומנותית של רבי שלמה בן וירגה, אף באה ללמדנו פרט חשוב בחיי המחבר. הספר ״ שבט יהודה ״ ש­הוקדש ברובו לזיכרונות ספרד שלפני הגירוש, נכתב כשלושים שנה לאחר מכן.

 רק אז החליט היהודי הזקן לתת ביטוי ספרותי להרהורים המשונים ש­עוררו מאורעות חייו בלבו. כנראה, בכוונה, הרחיק כל רמז למה שראה בט׳ו־ — כ׳ שנה האחרונות של חייו. אפשר שגמר את חייו באיטליה, שכן נראה מושפע ע״י רעיונות מיוחדים לדור התחייה האיטלקית.

ביסודו הוקדש ספר שבט יהודה, כאמור, לזכרה של היהדות הספרדית או גם להיסטוריה של היהודים בימי הביניים בכללה. רבי שלמה בן וירגה היה בין הראשונים של בני דורו שהתחילו לכנס את החומר ההיסטורי לתקופה גדולה שנראית כנגמרת ומתחסלת לעיניהם.

אמנם ידיעותיו בתולדות עמו נשארו מצומצמות ומקריות. את קורות הבית השני למד מספר יוסיפון העברי ואת תקופת הגאונים ידע על־פי סיפורו של רבי נתן הבבלי ועל פי ספר הקבלה להראב״ד. בעיקר שקד לאסוף חומר לתולדותיהם של שבטי ישראל באירופה ובאחרית ימי־הביניים

 הרוב של ידיעותיו שייך לתולדות היהודים באירופה הדרומית, ואילו מקורות האשכנזים הגיעו רק דברים מעטים לידו. הוא השתמש בכרוניקה עברית קטנה על הגירושים והשמדות בכוללים של אחרית ימי־הביניים.

אותה כרוניקה הייתה כנראה נפוצה בנוסחאות שונות היא הייתה ידועה גם לרבי יצחק אברבנאל ולאחר מכן לשמואל אושקי , איש יהודי מגזע האנוסים בפורטוגאל, ואת יסודה הניח כבר רבי פרופית דוראן בעל האפד, בסוף המאה הי״ד ותחילת הט״ו.

 ברוב העניינים הוצרך רבי שלמה וירגה לפנות אל אותם הכתבים הקטנים שהעידו בקיצור, מתוך הסתכלות בהירה ותפיסה דתית עמוקה, על מעשים שהיו, כדי שידעו וילמדו הקרובים והרחוקים או גם למען יעמדו הדברים לימים רבים.  

אין לזלזל בערכם של כתבים צנועים אלה. כותביהם היו היורשים הלגי­טימיים של השקפה היסטורית עתיקה וגדולה. כל סיפור וסיפור הוא חטיבה שלמה בתוך הפרשה הארוכה של יסורים שנגזרים על עם ישראל.

כל מע­שיה באה להוכיח את גדולת האומה, את בחירתה ואת עמדתה המארטירולוגית־הגאולתית בתוך גלגולי ההסטוריה, אשר תחנותיה וסופה נקבעו ברצונו הנעלם של האלהים. את הכל כינס רי׳ש בן וירגה, גזירות ושמדות, מעשי חסידים שעמדו בנסיונם וסיפורים על הצלת קהילות שלמות בדרך נס, ויכוחים בין ישראל ושונאיהם, המסתיימים, כמובן, בניצחון הצד הטוב ובהזמת המעלילים.

 רק כתבים בעלי מגמה אסכטולוגית ואפוקליפטית הר­חיק המחבר מספרו, ועל תנועות משיחיות הוא מדבר מתוך יחס של ביקורת ולעג. כמה וכמה סיפורים מוסר ר״ש בן וירגה לקוראי ספרו מתוך אותו הרגש של יראה וחיבה שבו נכתבו הדברים בשעתם, עד שנראה כאחד מהם, כשהוא בא לספר מאורעות חייו ומעשי יצירת דמיונו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר