המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-קליטת המגורשים במארוקו
הארון נפל מתבוסס בדמו לפני אדוניו והמלך שב לפאס. עם הגיעו לעיר יצאו לקראתו ההמונים בהעמידם פנים כאילו הם יוצאים להקביל את פניו, אך כשהתקרב אליהם הרגוהו. בעקבות הפרעות ביהודי פאס פרעו גם ביהודי ערים אחרות. עד כאן תמצית אותו מקור ערבי.
לסכום: גם ממקור זה אנו למדים שהיהודים שימשו אמצעי,בידיהם של אלה שלטשו עיניהם לתפוס את השלטון. בהסתתם נגד היהודים – במסווה של קנאות דתית רצו לשלהב את לב ההמונים ולרכוש את אהדתם, כדי לתפוס את השלטון.
לאחר שנים אחדות של משטר רעוע ומלחמות פנים על ההנהגה, הצליחו הוואטאסים לתפוס את רסן השלטון, ורק עם התייצבות שלטונם סביב לשנת הרל״ב-1472,החל להשתפר גם מצבם של היהודים.
מצוי מקור המוסר, שבפרעות של שנת הרכ׳׳ה – 1465 נאלצו רבים מיהודי פאס להמיר את דתם כדי למלט נפשם ממות האנוסים נחשדו בידי המוסלמים כי הם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר, הם נרדפו על ידי הסוחרים – המוסלמים והעולמא, אך הקאדי אחמד אל ונשירישי 1465 – 1490 פסק לטובתם,בהצהירו שהמוסלמים החדשים רשאים לחזור ליהדותם, בתנאי שידבקו בהגבלות ״תנאי עומר״ . הדבר מעיד על שינוי לטובה ביחסם של כוהני הדת ליהודים,ברגע שהשיגו את מטרתם להפיל את המשטר.
מאורעות אלה דלדלו כנראה את הישוב היהודי בפאס מבחינה כמותית ואיכותית ( והדבר דורש עוד בדיקה נוספת ). בדרך זו ניתן להסביר כיצד מצאו המגורשים כר נרחב לפעילותם במארוקו באין מפריע .
קליטת המגורשים במארוקו
עם תחילת ביצוע פקודת הגירוש בספרד, חלק נכבד מהמגורשים נהרו למארוקו, לאחר נדודים, טלטולים ותלאות הגיעו לעיר פאס״ הדים לתלאותיהם נמצאים גם בספר התקנות סימן טו: "… ויען כמה בני אדם מהקהלות הנזכרות יצ״ו מרוב הצרות שעברו עליהם והיו הולכים נעים ונדים והם עם נשותיהם מבלי היות להם שטרי כתובות…״.
בפאס התקבלו המגורשים בסבר פנים יפות ונקלטו על ידי השלטונות,שהעריכו נכונה את התועלת הגדולה שתצמח להם מן המגורשים, שהביאו עמם את כישרונותיהם ומיומנותם. בשטחי המדע, הדיפלומטיה והכלכלה.
ועל כך נזכר לטובה שמו של המלך בכתביהם של חכמי המגורשים. רבי אברהם ב״ר שלמה מטרוטייאל שהתיישב בפאס ואשר המשיך בחיבורו ״ספר הקבלה״ את הכרוניקה של הראב״ד. מתאר את תלאות המגורשים בדורכם על אדמת מארוקו,וזה לשונו:
״ לא אכתוב זולת מקצת הצרות שעברו על המגורשים שנכנסו מקצתם למדינת פאס על ידי המלך הגדול חסיד מחסידי אומות העולם מולאי אשיך שקיבל את היהודים בכל מדינות מלכותו ועשה עמהם טובה, ויש מהם שנכנסו לסאלי היושבת בקצה ים המערב ושם עברו עליהם צרות רבות על ידי העריץ טומאש והעריץ גוליאן.
ושלחו ידם בבנות ישראל ועינו אותם ועשו תועבות גדולות ונאצות אשר לא נהיה כמותם עד שבאו למדינת פאס, ומהם שנכנסו למדינת ארזילא על יד נמרוד הרשע בייסורים גדולים ועינויים אכזרים, הוא הטמא כושן רשעתים שליש מלך פורטוגאל ממונה על ארזילא קונד[י] די בארבה, על כל הרעה אשר עשה ליהודים ואשר געלם מיד לבא למלך אלקצאר – [א] לכביר.
יצאו עליהם הערביים ויתעללו בם ויקחו את כל אשר להם והניחום ערומים אנשים ונשים וטף קהל גדול. ומהם שנכנסו למדינת באדיס על ידי מולאי מנצור, ועשה טובה גדולה לישראל עד שבאו לפאס בממונם וכל אשר להם.
ומהם שנכנסו לאלעראייש ובזמן חזרתם לאלקצאר יצאו עליהם הערביים ועשו בהם שפטים גדולים מהם מתו בצמא, ומהם אכלו האריות… ושארית הפלטה הנשארת באה לפאס יע״א ונאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים ובתוכם אבא מארי ז״ל והוא כבן שבעים שנה לאחר שהרביץ תורה בישראל ונפטר ביום א׳ של פסח בשנה א׳ לצאת בני ישראל מארץ ספרד .
רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.
רבי אברהם בן שלמה מטרוטייאל חיבר בשנת 1510 את "ספר הקבלה", כהשלמה לספרו של "ספר הקבלה" לרבי אברהם בר דוד, הראב"ד, שחיבר את ספרו בשנת 1161.
ספר הקבלה לרבי אברהם בן שלמה מחולק לשלשה חלקים:
א. החכמים שהיו לפני הראב"ד, ולא הוזכרו בספרו;
ב. החכמים שהיו אחרי פטירתו, ועד פטירת רבי יצחק קאנפאנטון בן דורו;
ג. המלכים שמלכו בספרד עד המלך פרדיננד – שגרש את היהודים מספרד, מלחמותיו על גרנדה וגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל.
כמו כן מכיל חלק זה את זיכרון מלכי פאס, שהיא כיום העיר השלישית בגודלה במרוקו, עד מלוך מולאי מוחמד בן מולאי אלשיך, חסיד אומות העולם, שקיבל את היהודים המגורשים מספרד במלכות פאס.
חלק זה כולל דברים שכתב רבי אברהם זכות, על תולדות העולם משנת 1490 ועד שנת 1505.
גם אלה אשר הצליחו להגיע לפאס בשלום, לא שבעו נחת, בעיר פרצה מגיפה שהפילה חללים רבים מבני המקום ובעיקר בקרב המגורשים, בעקבות המגיפה גדלה שנאת ההמון המוסלמי למגורשים, באומרם שהם הביאו איתם את המגיפה מספרד .
גם לאחריה היו כמה שנות בצורת ורעב, רבי יהודה חייט מתאר בהקדמתו לחיבורו את העינויים והטלטולים שסבלו הוא וחבריו המגורשים, בין היתר הוא מספר על הרעב והדלות "… משם הלכתי לפי״ס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה ובכל יום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשתי זרועותי בעבור פרוסת לחם קטנה דקה מן הדקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, ובלילות דבקה לארץ בטני כריסי ברי(כרי).
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
MOUSSEM DES CIERGES MUSIQUE
ANDALOUSE MAROC SALE
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
Takchita Marocaine, Caftan
Marocain.Musique Andalouse de
Abdessadek Chekkara – Ana Mali
Fiyach
http://youtu.be/DidtK2C026o
Nacer-Eddine Chaouli – Qacida : Ya
Imam Ahl Allah
http://youtu.be/8hQkQVgl1Hg
חכמי המערב בירושלים
מתוכם אפשר להזכיר את הגאון המפורסם רבי אליעזר די אבילה שכונה על ידי גדולי מרוקו רבי אליעזר הגדול ובשם האמרואי רב אד"א – אביו רבי שמואל זצ"ל נשא לאישה את בת רבי משה בן עטר מסאלי, אחותו של אור החיים הקדוש, ולמד לפני אבי חותנו רבי חיים בן עטר הזקן.
הוא חיבר ספא " אזן שמואל ", " מעיל שמואל ", " כתר תורה ". רבי אליעזר הנזכר נתבש"מ בהיותו בן מ"ז שנים בשבת קודש ג' אדר א' שנת תקכ"א. חיבר " מגן גיבורים " שני חלקים על מסכתות הש"ס ( ליוורנו תקמ"א – מ"ה ), " מלחמת מצוה ", " חסד ואמת ", שאלות ותשובות " באר מים חיים ", " מעין גנים " על טוש"ע. שאלות ותשובות רב אד"א וביאורי תנ"ך ועוד.
ובדורות הח=אחרונים יש לציין את הגאון הגדול רבי יוסף אלמאליח בן רבי עיוש ז"ל, בעל המחבר שאלות ותשובות " תוקפו של יוסף ". רבי יקותיאל בירדוגו, רבי רפאל עטייה, ועוד רבנים ומפורסמים, שמקצתם נזכרו בגוף הספר.
בשנת 1912 כבשה צרפת את מרוקו, ובחרה ברבאט למשכן מרכז השלטון הצרפתי, ובה היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליוניים של יהדות מרוקו, בה הוקם בית הדים הגבוה, והמזכירות המרכזית של מועצת הקהילות היהודיות.
אביו של רבינו רבי משה, היה נצר למשפחת רבנים ידועים בארצות המגרב, ומה שמשו אף ברבנות בעיר הקודש צפת . שמם הטוב של משפחת בן שמעון, נודע למשגב בשל הרבנים הצדיקים והחסידים שהעמידה משפחה זו מתוכה והן בשל תרומתם המיוחדת בכל שטחי החיים הקהילתיים והציבוריים, ודאגתם והשתדלותם בכל מרצם לטובת קהילותיהם.
משפחת בן שמעון, עסקה ומלאה תפקידים רבים ומשמעותיים בשדה העסקנות הציבורית. כמו כן מלאו אחר שליחות כוללות – שד"ר ( שליחים דרבנן ) לארצות מוצאם. במערב הפנימי ובמערב החיצון.
כן נדדו לערי בוכארה וקהילות אחרות. לבם הטוב והטהור, שפע אהבה רבה לציבור וליחיד, אשר על כן זכו מתוך משפחה נכבדה זו להיות פרנסי ציבור ומנהיגי עדה.
ותצלח רוח ה' אל דוד.
ברוך בכשרונות רבים וכוחות נפש עילאיים מעוררי השתוממות, היה הרב צוף דב"ש עוד מימי נעוריו. עיונו הבהיר ושקידתו ללא לאות בלימודים, התבלטו אצלו כבר בילדותו. עוד בהיותו צעיר לימים ראו בו כל יודעיו כליל השלמות והתפארת. אישיות מעוטרת ומכותרת במידות העליונות. כולם נבאו לו עתיד מזהיר, וכי נועד להיות בקרב ימים, רועה ישראל.
אכן, לא ארכו הימים ורבו רבי סעדיה מאראג'י זצ"ל הועיד אותו לשמש כמורה מסייע לחבריו בני גילו, ולארח תקופה קצרה מסר בידו כיתה של תלמידים מובחרים, להיות להם מורה דרך בהעמקת הלימוד העיוני והישר.
בהשראתו ובעידודו, רבו ספסלי בית המדרש בעיר רבאט, תלמידים רבים נהרו אליו לשמוע את שיעוריו ולהתחמם לאורו. בפרק זמן קצר הצליח הרב צוף דב"ש להעמיד תלמידים רבים, אשר הוכשרו בהשראה תורנית פורייה ספוגת יראת ה' טהורה.
להיות ולשמש כלי קודש מושלמים בכל המקצועות התורה, מהם מוהלים, שוחטים סופרי סת"ם, שליחי ציבור וכו….בקיאים בתנ"ך בשמנה ובגמרא. אכן, לרוב מסירותו הרבה לתלמידיו ודאגתו לכל מחסוריהם הרוחניים והחומריים גם יחד. זכה להעמיד תלמידים ברוכי כישרונות וידע בכל מקצועות התורה, שברבות הימים היו לגדולי תורה ומורי הוראה בישראל.
תלמידיו הרבים נקשרו בעבותות אהבה לרבם הנערץ, שמו הזכירו בסילודין ונפשם הייתה שוקקה למוצא פיו. מבין תלמידיו המובהקים נמנה ההוא סבא קדישא, והצדיק והחסיד כמוהר"ר מסעוד סבאח זלה"ה, אביו של הרב הגאון רבי דוד ז"ל, בעל המחבר ספר " שושנים לדוד "
וכמו כן בספר הנזכר ח"ב דף קל"ט ע"ב, בהספד שדרש על אביו הנזכר, וזה לשונו : גם בנעוריו יצק מים על ידי צדיק יסוד עולם תנא ירושלמאה ראב"ד מקודש הוא ניהו מני"ר הרב הקדוש גברא רבא לבני מערב שמו נודע בשערים.
כל העם עונים אוחריו מקודש הוא הרב צוף דב"ש זיע"א. ועיין עוד שם דף קמ"ח ע"ב בשיר שחיבר מהר"ד הנזכר על אביו מהר"מ, וזה לשונו : דין שמע מפי רבו צוף הדב"ש, הוא ראש בארץ זבת חלב ודב"ש, כל ימיו בבית המדרש הוא נחבש, ומספר שבחי רבו מעט דב"ש. וכתלמידיו כן ידידינו ובני עירו, הוקירו והעריכו רבות את פועלו הרב והנמרץ.
וטעמו כצפיחית בדבש
בגבורתו הרוחנית ובאהבתו הגדולה לכלל ישראל, נשא במשא העם והוציאה אותו משלוות נפשו העדינה, וזאת, למרות רצונו העז להיות נחבא אל הכלים ומתבודד במועדיו, הוא החזיק בזרועות עוזו את שלושת עמודי התווך שעליהם העולם עומד.
עמדו התורה, העבודה וגמילות חסדים. בשלושת עמודי יסוד אלו, היה הרב צוף דב"ש מרבה פעלים ללא ליאות, ובממדים בלתי רגילים יחד עם מסירות נפש עילאית, הגה בהם וריכז את עיקרי פעולותיו משך כל ימי חייו
חכמי המערב בירושלים-ש.דיין
הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות. פּוּמִיָּהח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )
תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.
" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.
באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :
" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "
הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
הרב צוף דב"ש, החזיק בעמוד התורה ונשא את דגלו בכל נימי נפשו ומאודו, רשפי אהבתו ושקדנותו בה היו להפליא, מלבד השקידה שהייתה לו במשנתו ביום, לא פסק גירסא מפומיה גם בלילות.פּוּמִיָּהח, פומייה (נ') [מארמית: פּוּם פה] נֶקֶב בְּכֵלִים אוֹ בְּמַכְשִׁירִים שֶׁמִּתּוֹכוֹ יוֹצְאִים הַנּוֹזְלִים. ( מילון אבן שושן )
תורתו הייתה משושו ומאויו עלי אדמות. בהתעלות רוחו, נפשו הפיוטית הייתה מתלהבת והיה פוצה בשיר ובתחינה לה' כי יזכהו לחכמה ולתורה.
" אחד ואין שני, קראתי את שמך, שמעה וענני, אל תעלם אוזנך. לא תכלא ממני, רובי רחמיך, דרך חלמדני, לעשות רצונך. בינה תחנני, חכמה מאיתך, שדי הדריכני, תמיד אמתך " ( מתוך שירו של הרב צוף דב"ש.
באחד משיריו הרבים לכבודה של תורה, הוא מביע את השתוקקותו וחפצו העז להיות תמיד דבק ב-ד' אמות של תורה בית אלוקים, וכה מביע את רחשי לבו בתפילתו :
" אחת שאלתי, שבתי, בבית אלוהים, חפצתי, בזאת, לחזות, נועם אלוקים, תורה תמימה, אבן שלימה, ואמריה נעימה, חשקתי לראות "
הרב צוף דב"ש, דלה בצימאון נפש מבארה של תורה אשר בה הייתה משאת נפשו, ואהבתה הייתה יוקדת בלבו. ולא רק לדלות לעצמו בלבד ידע, אלא, אף להשקותה לאחרים אמר ועשה. ועל כך גם היה נושא תפלה מקרב הלב כי יזכהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
הוא עסק בכל ענייני הקהילה. מבלי שנשא כל תואר רשמי. הוא היה רבם ומאורם הבלתי " מוכתר " לבני עירו, וכאב רחום דאג את דאגותיהם הרבות ופטר הרבה מיגונם, הוא עסק בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו.
אצל הרב צוף דב"ש, מצאו הגדולים והקטנים, אזן קשובה כאפרכסת ולב שופע אהבה לכל אדם הנברא בצלם. הוא הצליח בכל המישורים אשר עסק בהם ושהשתדל למענם, כי כל מעשיו נעשו בכוונה הרצויה, בטהרת המחשבה ובניקיון המעשה, שכל כולו לשם שמים.
גילו הצעיר, לא הפריע ולא עמד לו למכשול, גם אצל גדולים וטובים, ואדרבה, ראשי הקהילה ורבני העיר, סייעו בידו ונתנו לו גיבוי מלא לכל פעולותיו הברוכות. נפשם נקשרה בנפשו, אהבוהו ועודדוהו, ביודעם ובהכירם כי מלאך האלקים מתהלך בתוכם.
וידיו רב לו במכמני התורה, ויראתו קודמת לחכמתו וכי בקי הוא בהלכות ארחות החיים ובהשקפת עולם כזקן ובקי, וכי באישיותו והליכותיו, משמש הוא סמל חי של טוהר ויושר מידות
ארץ זבת חלב ודב"ש.
אהבתו של הרב צו"ף דב"ש, לארץ ישראל, וירושלים עיר הקטדש, היה לשם דבר. נפשו דבקה לאדמת הקודש, והכיסופין אליה מילאו את כל חושיו והגיגיו. עיניו היו צופיות בערגה לנוה ציון ולירושלם, ובלב הומה היה נושא תפילה מעומק הלב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.
" דורשי השב שבותי / לעיר קדם חמדתי / תודה ורוחי ונשמתי / כי באלה חפצתי "
מלך ביופיו יחזו עיני/ אלהי עוזי ותהלתי / אזי אזמר בשיר רנני / כי באלה חפצתי.
נהל בן אמצת / לנו הקדשך / ולציון אויתה / מכון שבתך.
תוחתי ומבטחי / לביתך אסוף נדחי / תגיל נפשי ורוחי בך לעולם / דוד הקטן קולו / יערב מהללו / ירצה ואנא אל לא / ימוט לעולם.
כאשר הרב צוף דב,ש, אך מלאו לו כ"ח שנים, החליט בדעתו וגמר אומר בלבו, להגשים את מאויו ולשים פעמיו לעיר הקודש ירושלים משאת נפשו. תלמידיו אשר שמעו על כוונת רבם, השתדלו בכל כורחם ומרצם להניאו ממסעו הנכסף, וקבוצות קבוצות של תלמידים, רבנים וטובי העיר נהרו ונחפזו אל בית הרב.
וכולם העתירו עליו בדברים כי יישאר אתם וימשיך להדריכם בנתיבות התורה ביתר שאת וביתר עז, אך הרב צוף דב,ש לא יכול לעמוד מפני הכיסופין העצומים שמלאו את כל יישותו, לבו ונשמתו.
ההפצרות וההשתדלויות, הדמעות והתחנונים מצד תלמידיו והמון רעיו לא הועילו, מול השאיפה הנכספת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו בעיר הקודש והמקדש, לחונן עפרה ולרצות אבניה.
היה זה בשנת תרי"ד – 1854 כאשר הרב צוף דב"ש עזב את עיר מולדתו יחד עם בני משפחתו, והחל את מסעו לארץ הקודש. חודשים רבים ארך לו המסע. בדרכו הוא שהה באלג'יר ובמצרים, ורק לאחר טלטולי דרך רבים, דרכו רגליו על אדמת עיר הקודש אשר אוה למושב לו.
בחרדת קודש ובהכנעה, התפלש הרב צוף דב'ש בעפרה של ארץ ישראל, ובדמעות של יגון וגיל, רצה את אבניה הקדושות.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות ז'ולייט חסין
סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות
ז'ולייט חסין
מוסד ביאליק – ירושלים
הספר מוצע בשני חלקים, העומדים כל אחד בפגי עצמו, ועם זאת הם משלימים זה את זה. חלק א עוסק בפרשנות ספרותית, ומציע מהדורה שלה טקסטים העוסקים בסיפור הוצאתה להורג של סוליקה. הוא ערוך בשלוש חטיבות; בשתי הראשונות שבעה פרקים, ובחטיבה השלישית שבעה פיוטים בעברית ושישה טקסטים יהודית, המספרים את סיפור גבורתה בערבית של סוליקה.
חלק ב מוקדש לעיון היסטורי בסיפור ובטקסטים שנוצרו ופנומנולוגי בעקבותיו, והוא ערוך בשתי חטיבות המוגשות באחד עשר פרקים. בין השאר כלולים כאן עיון במסמכים דיפלומטיים שנתחברו על סוליקה, ודיון בייחודו של הסיפור על מות קדושים של נערה יהודייה. החיבור נחתם בעיון בטקסטים על פי משנת המגדר.
ז׳ולייט חסין ז״ל הייתה פרופסור לספרות כללית באוניברסיטת בר־אילן ומילאה בה תפקידים מרכזיים במשך שנים רבות. היא נודעה בעולם בחוקרת חשובה של פרוסט ופרסמה על עבודותיו ספרים ומאמרים רבים, בהם הספר ״אמנות ויהדות ביצירתו של פרוסט״(הקיבוץ המאוחד, 1994). כן כתבה מחקרים על הספרות העברית. יותר מכול ידוע ספרה החשוב ״שירה ומיתוס ביצירתה של דליה רביקוביץ״ (עקד, 1989). בשנותיה האחרונות נתנה מחילה לסיפור מות הקדושים של סוליקה הצדיקה.
היא הוציאה אותו מתחום האגדות והעבירה אותו אל שדה המחקר. לשם כך ריכזה את כל מה שנכתב על סוליקה וחקרה אותו חקירה מקפת ומרובת פנים. בשארית כוחותיה, על ערש דווי, השלימה את כתיבת הספר הזה.
על העטיפה: ציור בדוי של סול הצדיקה מאת צייר לא ידוע מגרמניה, 1880 בקירוב, 41.5/32 ס"מ, באדיבות אוסף הירש־דהאן, בריסל
הוצאת מוסד ביאליק – ירושלם תשע"ב
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
ושם כותבים עוד : " אחריו אנו הולכים דוקא בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלנו שהיו נוהגים בכאן מימות כולם בימי הקדמונים ז"ל. אך אמנה בשאר הדינים אם יהיו חולקים על הרא"ש שנים מעמודי הוראה ה"ה הרי"ף והרמב"ם ז"ל ראוי לנו לנטות אחריהם…אך במה שלא דברו שני העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו ".
על פי זה יכולים לסכם שגם הם ז"ל קרוב לזמו של מרן הלכו בשטה זו, לפסוק כתרי מגו תלת.והגם שנגה עליהם חבורו הב"י בשנת שי"א היו משתמשים בו, כאחר מספרי הפוסקים. ובתקנה של שנת שי"א כתבו ז"ל : " שאף מונרי"ק שדרכו להביא חדשים גם ישנים לא הביאו אפילו במחודשים וכוונתם על ב"י אה"ע.
אחר כך מצאתי שבאדר של שנת חמשת אלפים ושלוש מאות וארבעה ליצירה כתבו וחתמו חמשה עשר רבנים בפסק דין אחר וזה לאמור שם : " ואף על פי שזה היה מספיק לפי תקנתינו ומנהגינו דהיכא דנשכח נוטים לדעת אחת בדיני ממונות תרי מגו תלתא אשלי רברבי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נפסוק הדין עמהם " על כל זה.
ופסק הדין זה העתיקו הרב יעקב אבן צור בספרו משפט וצדקה ביעקב. וזו ראיה ברורה להשערותינו הנזכרים ואפשר לומר שמרה"י בי רב שעלה מעיר פאס לארץ ישראל לפני שנת הרפ"ב העלה עמו כלל זה ומסרו לתלמידו מר"ן הבית יוסף ז"ל ועל פי זה חבר את ספרו.
באופן שהכלל הזה שעליו בנויה ההלכה נתייסד במרוקו ומשם לארץ ישראל ולכל העולם. וזה מה שעזר לרבותינו כאשר נגה עליהם השלחן ערוך לפסוק ולקבל את דעתו כאלף פוסקים. וחזר אצלם הפתגם הידוע : " כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ". יען שאצל גדולי הדור הייתה מקובלת אותה השיטה של תרי מגו תלת.
וכמו שכן כתב בפירוש הרב המורה והפוסק בקהלת צפרו, הרב שאול ישועה אביטבול בספרו " אבני שיש ירושלים " אחרי שהזכיר התקנה הנזכרת משנת יג"ן כתב וז"ל : ומאי טעמא קבלו דורות האחרונים פסק מרן אפילו נגד אלף פוסקים, משום דאזיל בשיטת קדמונינו לפסוק כתרי מגו תלת עמודי הוראה " על כן לומר, וכתב עוד וז"ל דתקנת קדמונינו האמורה בשנת ש"ה ופרשוה בתקנה של שנת יג"ן לפ"ק דבמקום שלא דברו שני עמודים הוראה וראינו דעת הרא"ש.
יש לנו ללכת בעקבותיו וזו היא דרכו של מר"ן הקדוש בפסקיו דהיכא דג"ד אחד מעמודי הוראה והשנים אינם חולקים עליו ולא ג"ד דראוי לפסוק כמותו נגד הפוסקים המפורסמים על כל זה. וזה מתאים לאגדה האומרת שהרב שמואל אבן דנאן ז"ל אחד המיוחד ברבני התקנות, היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן.
רבי שאול ישועה אביטבול בן רבי יצחק
רב ומורה צדק בעיר צפרו, נקרא גם שיש"א , המאור הגדול, מופלא שבסנהדרין, נר המערב סבא דמשפטים הגאון רבי שאול ישועה אביטבול זצוק"ל. נולד במרוקו בשנת התצ"ט 1739. כבר בהיותו בן י"ח שנה נסמך על ידי רבותיו לדיינות.
רבו המבוהק היה הגאון הקדוש רבינו אליהו הצרפתי זצ"ל, שאותו כינה בכל כתביו, משי"ח – מורי שיחיה – אליו פנה בשאלות ובענייני הציבור שבאו לפניו, פנייתו אליו הייתה תמיד במלא יראת הכבוד. משנה תק"כ שימש רבי שאול כרב ומורה צדק בעיר צפרו, משרה שהחזיק בה מ"ט שנה.
כשהיה רבינו הולך לצפרו בימות הקיץ לשאוף אוויר, היה יושב ולומד אצל תלמידו זה. מרוב חיבתו אל מורו ורבו, קינא לכבודו מאוד, ופעם כשחכמי המערב חלקו על רבו, השיב להם בלשון תקיפה : " פרצו גדר המוסר לנוכח הרמ"ש ראשינו כתם פז פאר הדור והדרו נזר החכמים ועטרת השלימים תנא דבי אליהו רבא היושב על כסא ההוראה מימי עדנתו ואף כי בזקנתו..
ולא כסיפא ליה מילתא למיהדר להוציא הדין לאמיתו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוונותו, כאשר כבר יצא מוניטין שלו וטבעו בעולם, ולקבל מקטני קטני תלמידיו, ומודה על האמת, וכותב בפה מלא הדרי בי, וזהו הודו והדרו….והנה מעלת כבודו נקי וכסאו נקי, ושרי ליהו מרייהו עש אשר לא עשו חומות ללשונותם…."
את קהלתן הנהיג ביד רמה ותקיפה, והדריכה על דרך התורה והאמונה. האריך ימים שבעים שנה, ונלב"ע בשנת הצקס"ט כ"ה באלול- 1809
מקצת שבחו הונצח על מצבתו : " המאור הגדול אור בהיר וזהיר המאיר לארץ אבא למלכא מלכי צדק מלך שלם, ושפט בצדק דלים, והוכח במישור לענוי ארץ, אבא שאול ומשיב כהלכה, עין טובה ורוח נמוכה…הוא מל את ישראל אלף ות"ק ילדים אשר בארץ, עשות ספרים הרבה אין קץ, לחמו נתן מימיו נאמנים…והוא שפט את ישראל מ"ט שנים, ושמו נודע בשערים המצויינים. מופלא שבסנהדרין מופת הדור והדרו, נר המערב סבא דמשפטים, בהלכות שחיטה וטריפות הוא ראש המדברים.
תורתו ופסקיו נדפסו בספרו " אבני שיש " ודרושיו וחידושיו על הש"ס בספרו " אבני קדש.
והנני להביא עוד עדות נאמנה מפיו של רבי יעקב אבןצור ז"ל אחד מרבני עיר פאס יע"א שהעשיר את הספרות ההלכתית חוסן ושועות חכמה ודעת זיע"א בתושבתו להרב יוסף עטייא ז"ל אחר מרבני עיר צפרו, וז"ל " אותם פסקי דינים שראה של הראשונים, היו קודם שיצא טבעו של מרן מהריק"א ז"ל בעולם, שאז היו פוסקים עלהרוב כסברת הרא"ש, וכך היו אומרים אשר יפנה….ואף שבזמן שכתב , רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל לקוטים אלה עדיין לא היו משתמשין בו אלא ככל שאר ספרים של הפוסקים שקדמוהו.
אמנם אחר כך כשיצא טבעו בעולם ונתפשטו חיבוריו בית יוסף ושלחן ערוך קבלו אבותינו ורבותינו ז"ל דבריו וסברתו וגם החכם מהרא"ש בן דנאן הנזכר בכללם. אפילו נגד פוסקים שוב אין לנו אלא סברתו….עכ"ל.
אך בכל זאת נשארו הרבה דינים בודדים שלא נהגנו לפסוק כמרן, בפרט בדיני טריפות שרבותינו הראשונים כתבו בפירוש שלא קבלנו בהם הוראותיו, וכמו שכן כתב הרב רפאל בירדוגו ז"ל בריש מלין לקיצור התקנות שבסוף ספרו " תורות אמת " , אמר הכותב הגם בכל דיני התורה אנו נמשכים ונגררים אחר פסקי רבינו יוסף זלה"ה…והלכה כמותו בכל מקום זולת בקצת מקומות ובפרט בשני סימנים בטור יורה דעה בידני בועות הריאה , בדיני סרכות הריאה אין אנו נוהגין כדבריו אלא כמנהגים המיוחסים לרבני קאשטילייא.
וכן כותב רבי שלמה אבן צור ז"ל בספרו זבחי צדק, עם כל זה רבותינו ואבותינו המגורשים מקשטילייא ראו לפסוק בקצת מקומות אלא היפך מפסקי מרן ויגררו אבתרייהו כל ערי המערב הפנימי, וזולת זה הלכו זה לכו אל מרן מלכא יוסף קארו אשר יאמר לכם תעשו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ על כן, .
וכמו כן רבי אהרן בן שמעון בהערתו לספר " משפט וצדקה ביעקב : " אמר המגיה צריך לידע כי כל דיני הטריפות שכתב הרב הגאון המחבר ז"ל להתיר הם רק לארצות המערב הפנימי שלא קבלו עליהם הוראת מרן בדיני טריפות וגרירי בתר מנהגי רבותינו מגורשי קאשטילייא, שהיו קודם שזרח אור מרן הבית יוסף בשנים הרבה. ובאו למערב מאז ונתיישבו שם ובתרייהו גרירי עד היום כידוע…כי הגאון המחבר הוא מבני בניהם של רבותינו המגורשים והתיר על פי הל פי המנהג עד כאן.
דמנאת העיר.בעריכת מר אשר כנפו-ברית מס' 29
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
מבוא.
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894.
ציטטנו את המידע שפורסם על הקהילה וקורותיה מכתבי העת העבריים ; " בכורים ", " החבצלת ", " המגיד ", " המליץ ", " הצבי " וכן הלועזיים
Jewish Chronicle, Gibraltar Chronicle, The Jewish World והשבועון בצרפתית Reveil du Maroc וכן הדיווחים של חברת כל ישראל חברים, כתב העת של המיסיונרים שפעלו במרוקו החל משנת 1875.
ציטטנו מתוך ספרים שונים, ביניהם של תיירים נוצרים שביקרו בה במאה ה-19. אבל עיקר המידע מצוי בתעודות שבארכיון משרד החוץ הבריטי, המתפרסמות כאן לראשונה.
החלק הראשון מוקדש לתולדות הקהילה מעת יסודה עד שנות ה-5 של המאה ה-20 בעת עלייתם של רוב יהודי הקהילה לארץ, על ההיבטים השונים של החיים והחלק השני דן במצוקות של הקהילה במשך ארבעים ושבע שנים, מעת רבלת ההצהרה של הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר 1864 עד 1911, כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות ובהתכתבויות בין אישם יהודיים במרוקו ובאנגליה, וכן בדיווחים של דיפלומטים.
ביניהם השגריר של בריטניה במרוקו ג'והן דרומונד האי למשרד החוץ בלונדון. הוא היה אישיות דומיננטית, וכתובת לתלונות של יהודים כשנקלעו למצוקה. האישיות היהודית המרכזית בדמנאת הייתה אדם בשם דוד עמר הזוכה במספר תעודות לכינוי רב. לא ידוע עליו ממקורות יהודים, וספק אם אמנם היה חכם.
גם בתעודות אחרות מצאתי כי מכנים מנהיג בכינוי רב.
החלוצים בחשיפת עברם של יהודי מרוקו היו הרב יעקב משה טולידאנו שחיבר את הספר " נר המערב ", ירושלים תרע"א, ופרופסור חיים זאב הירשברג שחיבר את הספר תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, שני כרכים, תשכ"ה.
שניהם הקדישו לקהילת דמנאת והאירועים בשנות ה-80 של המאה ה-19 מספר שורות בלבד, כשהאחרון מצטט ספר המבוסס על תעודות מהארכיון של כל ישראל חברים.
מטרת חיבור זה לתת מידע מרבי על מה שנכתב, פורסם או טרם פורסם על דמנאת ויהודיה. על ההיבטים השונים של החיים, בהתבסס על מקורות עבריים ולועזיים.
התעודות המתפרסמות כאן לראשונה, מאירות פרטים על מצבם ומעמדם של היהודים במרוקו בכלל, על מקומה של המנהיגות המקומית, הקשרים עם הדיפלומטים והממשל המקומי והמרכזי, והיחס של ממשלת בריטניה ליהודי מרוקו.
חלק א. – פרק א.
דמנאת שוכנת על הר בדרומה של מרוקו בגובה של אלף מטר מעל פני הים, לרגלי הרי האטלס הגבוהים, כ-120 קילומטרמזרחית למראכש בקו אווירי. בימים שלפני היות תנועה ממוכנת, היו הולכים אליה מהלך שני ימים ממראכש, וארבעה ימים מקזבלנקה.
בסביבתה כרמי זיתים. במקום שפע של מים, ונהר עובר בקצה העיר. הגרמני ת. פישר שביקר בה ב-1899 מתאר אותה כשוכנת בגובה אלף מטר מעל העמק, ושומרת על מעברי ההרים. הנוסע המגיע מהערבה מוצא בה נוף מרהיב אוויר הרים קריר וצמחיה עשירה.
מסורת בידם של יהודי המקום שאבותיהם הגיעו לשם בסביבת שנת 1100, כלומר כ-40 שנה לאחר יסודה של העיר. לפי רשימה שנערכה במכנאס בשנת 1782 נמנית דמנאת בין עשרים ושישה המקומות במרוקו בהם מצויות קהילות יהודיות.
ג'ון דרומונד האי 1816 – 1893 קונסול בריטניה במרוקו מ-1845 ושגריר החל משנת 1860 עד שנת 1886, כתב ב-13 בפברואר 1885 כי דמנאת שוכנת באזור ה- Shlohs – האוכלוסייה בת גזע מאוד פראי, והיהודים נושאים נשק להגנתם.
בריטי שביקר באמצע המאה ה-19 במרוקו כתב, כי דמנאת מאוכלסת על ידי ברברים יהודים קראים. ספק אם התייר הנוצרי ידע להבחין בין קראים לרבנים. אבל זו גם עדות על מציאותם של יהודים בדמנאת.
לפי מידע מה-24 בדצמבר 1891 לא גרו שם נוצרים, אבל לאחרונה ביקרו בה. המקום עשיר במים ובכרמי ענבים כפי שכתב ח. מאקלין לשגריר הבריטי במרוקו סאטוו – SATOW ב – 24 באוקטובר 1893.
האדריכל יעקב פינקרפלד ביקר שם בשנות ה-60 של המאה ה-19. בהתקרבו למקום התפעל מהנוף הנפלא, וכתב כי עוברים בין כרמי זיתים, ודמנאת " נשקפת מלמעלה מתוך חומותיה…הרים גבוהים ומסולעים מסביב " לדבריו.
לפי המסורת של אזור האטלס הגדול, היהודים באו אליה ארבעים שנה לאחר יסודה של מראכש – 1062, כלומר בתחילת המאה האחת עשרה. צילום של העיר פורסם על ידי Josiane Assouline Mayer
באינצקלופדיה של אסלאם נכתב על דמנאת ערך וסיכומו הוא כדלקמן :
עיר ברברית קטנה בקצה האטלס הגבוה,120 ק"ממזרחית למראכש. מספר יהודיה כמחצית מכל האוכלוסייה המונה כ-4000 נפש.
הקצין הצרפתי שרל דה פוקו בילה שנתיים במרוקו בשנים 1883 – 1884, כשהוא מחופש ליהודי, ביקר בדמנאת ב-6 ו-7 באוקטובר 1883. הוא ציין שהיחס ליהודים הוא מצוין, וכי הם חיים יחדיו על המוסלמים.
מורשת יהדות ספרד והמזרח-יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
מורשת יהדות ספרד והמזרח – יששכר בן עמי
1 – יהודי פאס במאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגלי בן דרום. – אליהו ליפינר.
כפיות הטובה של השבויים לשעבר, נוכח הטובה שעשו להם היהודים במקום שביים, עולה וצפה – גם בקטע זה של הכרוניקה – על פני ים של מליצות מיסיונריות נבובות וחסרות כל ערך. כי על כן שני מיטיביהם היהודים נמלטו מברבריה המוסלמית, ועקב שמרם אמונים ליהדות בלבד, לא יכלו להישאר בפורטוגאל ולמצוא בה מקלט.
התנהגותם הראויה לציון של צאצאי גולי פורטוגאל בפאס במאה השש עשרה כלפי צאצאי שוביהם מקבלת הבלטה ומשמעות מיוחדת כשהיא מזדקרת על רקע האירועים ההיסטוריים, הקשורים כבר בראשית כיבושי פורטוגאל באפריקה.
וזאת, משום שבין הכרוניקאים היהודים של המאה החמש עשרה רווחו שמועות, כי הכוונה שהניעה את הפורטוגאלים במסעות הכיבושים הללו הייתה לרעת ישראל. רבי אברהם זכות ב " ספר היוחסין ", ואחריו רבי גדליה אבן יחייא, בעל " שלשלת הקבלה ", טוענים, כי המסע הימי לסיבתה ( סאותה )משנת 1415 נועד להעניש את המוסלמים שקלטו בארצם את היהודים והאנוסים, פליטי הרדיפות משנת 1391 בחצי האי האיברי.
לכאורה יש לתמוה על גרסתם של שני חכמים אלה לנוכח העובדה ההיסטורית, כי דון ז\ואן, הראשון שפתח את מסע הכיבושים באפריקה על ידי כיבוש סיבתה, הוא אותו מלך שפתח קודם לכן את שערי ארצו לפני חלק מאותם פליטי השמד.
אין הדעת סובלת, כי פורטוגאל, שהיא עצמה קלטה חלק מפליטי ספרד, שלחה משלחת עונשין למדינה רחוקה, על שבאותו עניין נהגה כמוה. ובאמת ניתן להצביע על ידיעות הפוכות, באשר לתגובת היהודים כלפי כיבוש סיבתה.
כרוניקאי יהודי אחד, בן דור המאורע\ הביע את שביעות רצונו מכיבוש סיבתה בידי הפורטוגאלים. כמו כן קובע מחבר מודרני, כי היהודים מסאוטה, שבזמנו סייעו לכובשים להיכנס לעיר, היו חוגגים מדי שנה שהתלהבות את כיבושה על ידי צבאות פורטוגאל.
וכמנהג המקובל בכמה קהילות בתפוצות לערוך חג לזכר נס של הצלה, שאירע באותה קהילה, ולכנותו פורים, כינו גם יהודי סיבתה את יום שמחתם " פורים של הפורטוגאלים, וקראו בו בבתי כנסת מגילה המדברת בשבח הכיבוש, שהביא להם טובות בלבד.
עמדה כפולה זו שנקטו מחברים יהודים שונים לגבי כיבוש סיבתה, שפירשוהו לכאן ולכאן, יש לראותה אולי על רקע מצבם המיוחד והמוזר של שבני עמם : כיוון שפליטי חצי האי, שמצאו מקלט בסיבתה, סבלו רדיפות גם מידי תושביה המוסלמים – מציליהם כביכול – מצאו את עצמם בבחינת אדם, שמוטל עליו לבחור בין שתי רעות ולבו מהסס לקבוע איזו מהן היא גרועה פחות.
אולם השמועות והחששות שהתהלכו בין היהודים, כאמור לעיל, על הכוונות הרעות שהנחו את צבאות פורטוגאל בשנת 1415, בראשית כיבוש חופי אפריקה, נתאמתו במציאות, במהלך ניסיון הכיבוש החדש, שמעשה בידי דון סבסטיאן בשנת 1578, נושא ספרו של ז'ירונימו דה מנדוסה.
וזאת משום שעל סמך גילויים, כביכול, מפיהם של אנוסים בני ברית, שנתלוו עם המלך במסעו, נודע אז , כי בהגיעו אל חוף טנג'יר נדר נדר בכנסיית העיר, שאם ינצח במלחמה יכפה על יהודי מרוקו להמיר את דתם.
כל מי שימרה את פיו אחת דתו להמית. ידיעות אלה הטילו את מוראם על היהודים, עד שהחלו חשים עצמם כצד מעורב במלחמה, שהייתה עלולה לפרוץ.
ידוע הדבר, כי ניסיונו של דון סבטיאן להשתלט על אפריקה היה קשור למאורעות פנימיים, שהתרחשו אז במרוקו, ושהיו עלולים לפגוע בכיבושים ובאינטרסים פורטוגאליים בארץ זו : במאבק על השלטון בין מולאי עבד אל מָלך, שנתמך על ידי הטורקים, לבין אחיינו, מולאי מוחמד.
בעקבות נצחונו של הראשון פנה המנוצח למלך פורטוגאל, ובהבטיחו לעזור לו כנגד הטורקים, שהיו מאיימים אז על חצי האי, ביקש את תמיכתו נגד המנצח. דון סבסטיאן אכן ראה בניצחונו של עּבד אל מלך פגיעה באינטרסים של ארצו במרוקו וניצל את ההזדמנות לבצע את תוכניותיו הקודמות לכיבוש אפריקה, מאחר שעכשיו הייתה אמתלה בפיו.הגשת תמיכה צבאית למושל מוסלמי בעל ברית שהודח מכסאו.
לכן כשנחלץ המלך הפורטוגאלי לעזרתו של מולאי מוחמד, התכונן לאמיתו של דבר לכבוש את אפריקה לעצמו בעזרת בן חסותו.
הקרב המפורסם שפרץ בין שלושת המלכים – עבד אל מלך מצד אחד, ומולאי מוחמד, בתמיכת בעל בריתו דון סבסטיאן, מצד אחר – וכן גורם הטראגי של המשתתפים בו, נמצאו כתובים גם בכרוניקות של היהודים בשל ההשלכות שהיו לאותו קרב על חיי הקהילות באפריקה.
באחת מן הכרוניקות האלה מתאר המחבר את סבלם הגדול של יהודי אפריקה עקב ההתמודדות על מרוקו, שפרצה בין שני היריבים המוסלמים בהשתתפותו של מלך פורטוגאל, והא מוסיף, כי מולאי מוחמד –
לא שקט ולא נח עד שהלך לו למדינת ליזבואה, עיר רבתי עם, ופתה לאדום בעצתו עד שבאו עמו למלחמה להלחם עם מולאי עבד אל מלך, ובא מולאי עבד אל מלך ממראכיש בחיל כבד, והכריזו בכל גבולי המלכות, שילכו לעשות נקמה באדום.
והייתה המלחמה כבדה עד מאוד סמוך אלקצאר בוואד למאזין. ואף על פי שמת מולאי עבד אל מלך ולא ידענו סיבת מיתתו, הנה קצת מנעריו העלימו הסוד והיו אומרים עדיין חי. ובאותו יום מתו שלושת המלכים. מולאי עבד אל מלך והביאוהו לכאן וקברוהו.
מולאי מוחמד ועשו לו ביזיון גדול והפשיטו את עורו מעל בשרו ומלאוהו בתבן\ ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעדיין קיים, ושאשטייאן מלך חיזבואה שבח לאל ותודה לבורא, והשם יתברך הצילנו מידו.
והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לראש חודש אלול. ולכן נתקבצו החכמים וקיבלו עליהם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון
רבי מרוקו פירשו אפוא את תבוסתו של מלך פורטוגאל בים מנבא הרעות – ארבעה באוגוסט 1578 – כגמול מאת האלוהים בבחינת רשע, אשר " גמול ידיו יֶעָשה לו ", או בבחינת " השב גמול על גאים ".
וכמנהגם לקבוע לדורות פורים מיוחד לזכר נסים שקרו לתיבור, קבעו יום ב' אלול לחוג אותו מדי שנה על ידי קריאת המגילה, שנכתבה לזכר תבוסתו של מלך פורטוגאל והצלת היהודים בעקבותיה, הלא הוא " פורים של המלך סבסטיאן "ף הידוע בקרב קהילות מרוקו.
אולם אם הוכה דון בסבטיאן בשנת 1578 מכה ניצחת ולא הספיק לבצע את זממו נגד היהודים, לא כך קרה בשנים שלפני כן. ידועים גם ידועים התיאורים הדרמטיים של הסבל, שהיה מנת חלקם של פחיטי פורטוגאל בשנים האחרונות של המאה החמש עשרה, טרם הגיעם לחוף מבטחים בפאס.
תיאורים אלו הם מעשה ידי מחברים, בני דור גזירת השמד וקורבנותיה, כגון נמקובל רבי יהודה חייט במבוא לפירושו ל " מערכות האלוהות " והפרשן רבי אברהם סבע בפתח ספרו " אשכול הכופר ".
בכל זאת, היהודים לא נטרו בלבם שנאה ואיבה לפורטוגאל, שגירשה אותם וגם שלחה את ידה לאחר מכן להשיג אותם בארצות מקלטם. ולא עוד, אלא שעל אף האנטגוניזם החריף, שהיה קיים אותה תקופה בין יהודים לנוצרים – ולאחר השמד של שנת 1497, בין נוצרים ותיקים ובין חדשים – ניתן לקבוע ששתי העדות הללו, שמהם בעיקר הייתה מורכבת אוכלוסיית פורטוגאל, מעולם לא הגיעו ליד פירוד גמור ומוחלט.
בצורה זו או אחרת, ביודעין או בלא יודעין, הצטלבו אי שם לעתים, נתיבותיהם במהלך ההיסטוריה, ובמפתיע נתגלה אף שיתוף פעולה ביניהם, ולוּ מצומצם, קלוש או אפילו מוזר ופרדוכסלי.
ראיה לדבר ניתן למצוא בתיאוריו של בעל " מסע באפריקה " החושפים לעיני על יחסי חיבה וידיות בין צאצאי הנרדפים לבין צאצאי הרודפים. ידוע, כמו כן, כי דון סבסטיאן עצמו, טרם שיצא למלחמה נגד הכופרים בני דת האסלאם, נזקק לעזרתם הכספית של הנוצרים החדשים במלכותו.
חרף התנגדותה החריפה של הכמורה הקאתולית, ערך עימהם חוזה לתקופה של עשר שנים בדבר ביטול החרמות והעיקולים מגדם במשפטי הכפירה, תמורת תשלום של מאתיים וחמישים אלף קרוזאדוס.
לבסוף ניתן לומר, כי גם בשנים שלאחר התבוסה הגדולה באלקצאר כביר, כאשר התמוטט כליל השלטון הקולוניאלי והימי של ממלכת פורטוגאל, לא מצאו בניה ניחומים אלא בתסיסה משיחית שנתחוללה בקרבם, שכינוה סבאסטאניזם, על שם המלך המובס והמת, שלתחייתו ולהופעתו מחדש בחסד עליון ציפו בכליון עיניים.
החוקרים, שחתרו והתחקו על שורשי תנועה זו, מצאום תקועים עמוק בקרקע התודעה היהודית של הנוצרים החדשים שבארצם, נאחזים בה וניזונים ממנה.
סוף הפרק יהודי פאס שמאה השש עשרה בעיניו של כרוניקאי פורטוגאלי בן דורם – אליהו ליפינר.
מעשה בפרה שלא רצתה לחרוש ביום שבת קודש-שבחי צדיקים
סיפור א' – הסיפור במלואו….כולל סריקה של המקור
הסיפור מובא בערבית מוגרבית, והתרגום הינו שלי. לא מבטיח לדייק, ואם מאן דהוא, ימצא לנכון לתקן או להוסיף אשמח מאוד להערות כאלו, וגם מבקש מאוד להשתדל לעשות כן, לא למעני אלא למען כלל הקוראים. בתודה מראש
מעשה די וואחד ליהודי די כּאנת ענדו בּגרה תא תחרת שתייאם ונהאר שאבע תא תרייח
מעשה ביהודי אחד שהייתה ברשותו פרה אשר חרשה את האדמה שישה ימים בשבוע וביום השביעי נחה היא ממלאכתה
ואחד נהאר מא בקּא פי ידו ואלו ומסה באע האדיךּ לבּגרה דיאלו לוואחד פרסי – מן בלאד פרס
ביום בהיר אחד, לא נותר בידו די למחייתו, ומכר את הפרה שלו לאחד פרסי, מארץ פרס
האדאךּ לפרסי קבּאד האדיךּ לבּגרה ורבטהּא באס יחרת בּיהא
הפרסי הנ"ל תפס את הפרה וירתום אותה על מנת שתבצע את החריש
בקאת האדיךּ לבגרה תחרת שתייאם דזמעא כּאמלין ומן די אוצל נהאר שבת קודש הוואה רבטהּא פחאל לקאעידא והייא אוקפת וגלסת פלארד ומא חבתסי תחרת
הפרה המדוברת חרשה ששת ימי השבוע במלואם, ובהגיע יום השביעי שבת קודש הוא רתם אותה כמו שרגיל הוא לעשות בימות השבוע והיא מאנה לחרוש והתיישבה לה על האדמה ולא רצתה לחרוש
וקאם האדאךּ לפרסי ותא ידרבהא דרבאת קאצחין והיּיא מא חבתסי תחררךּ מן מודעהא
ניגש הפרסי הנזכר והחל להכותה מכות קשות והיא מאנה לזוז ממקומה
דג'ייא מסה וזרה לענד ליהודי די באעהלו וקאלו קום רפד עלייא בגרתךּ די ביעתילי לאיין פיהא חאזה קביחה די מה תא תתחבס תחרת ליום
חיש מהר אץ רץ אצל היהודי שמכר לו ואמר לו , קום וקח ממני את פרתך שמכרתה לי, כיון שיש בה מעשים רעים שלא רוצה לחרוש היום
והאדאך ליהודי פהם באיין מן סבת הווא מנהאר שבת מא חבתס לבגרא תחרת וגלסת לארד לאיין האגדאך כאן מוולפהא הווא
והיהודי הנ"ל הבין שכנראה שהסיבה היא מיום השבת, לא רוצה הפרה לחרוש ונתיישבה על הארץ כיוון שכך הורגלה לכך
זא האדאךּ ליהודי וקאללו להאדאך לפרסי אזי מעאייה ואנה נקוללהא תקום ותחרת
בא היהודי הנזכר לפרסי המדובר, התלווה אלי ואצוה עליה ) על הפרה ) שתקום לחריש
מסאוו בזוזהום לענד לבגרא וקבדהא ליהודי והדרלהא פודניהא וקאללהא אה בגרתי נתי תה תערף באיין מן די כּונתי פרשותי כּונתי תכדם שתייאם ותרייח פנהאר שבת
הלכו שניהם לפרה והיהודי תפס אותה ודיבר לאוזניה ואמר לה : את פרתי, הרי יודעת את שבזמן שהיית ברשותי, עבדת שישה ימים וביום השביעי היה לך יום מנוחה
וליום דנובי זללבלי חתא ביעתךּ להאד לפרסי ודאבה ראךּ פרשותו תה נטלב מנךּ פאבור תוקף ותמסי תחרת
והיום בעוונותי נאלצתי למוכרך לפרסי הנ"ל, וכעת את ברשותו, אני מבקש ממך טובה, קומי ולכי לחרוש
דיךּ סאעא קאמת לבגרא ומסאת תחרת
באותה שעה קמה הפרה והלכה לחריש כפי שביקש ממנה היהודי
דיךּ סאעה קאללו לפרסי ליהודי נחבךּ תעבבי עלייא האד לבגרא לאיין אנה מה מקדר נכּון נמסי ענדךּ פכול מררא די תגלס לבגרה לארד באס תקולהא תקום תחרת
ואז אמר הפרסי ליהודי, רוצה אני שתיקח ממני את הפרה הזו, כיוון שלא אוכל לבוא אליך כל אימת שהפרה תשבות ממלאכתה, ושתבוא אתה להקים אותה לעבודה
ונית מה תמסי מן קדדאמי חתא תקוללי אס נהווא סחור די עמלתהא פודניהא
כמו כן מבקש אני שלא תלך מכאן עד שתאמר לי איזהו הכישוף שעשיתה באזניה
קאם האדאך ליהודי ותא יבכי וקאל לפרסי אנה מאסי סחאר , קאלו לפרסי אשכון יאמנך באס מאסי סחאר נתי לאיין אנה עיית נדרב בלקטיב לבגרה פצבאח ומה חבתס ונתי ג'יר הדרתללהא פודניהא אוקפת
היהודי החל למרר בבכי ואמר לפרסי אני איני מכשף, ענה לו הפרסי מי יאמין לך שזה לא אכן אתה לא מכשף, כיוון שאני עייפתי מלהרביץ במקל את הפרה ומיאנה היא עד שאתה לחשת באזניה דבר מה, ומיד היא קמה לעבודתה
לוכּאן מה סחור דיאלך מה תוקף, קאלו ליהודי אילא תייק בייה מאיין מה קולתלהא ג'יר תוקף תכדם אפילו הווא נהאר שבת לאיין ליום מה בקאת פרשותי וחין שמעתני אוקפת דג'ייא
לו לא היה זה כישופך לא הייתה עננית לך, ענה לו היהודי אם תאמין לי, הרי שפשוט אמרתי לה לקום לעבודתה גם אם זה יום השבת , כיוון כשהייתה ברשותי ומיד ככשמעה אותי לוחש לה, התרוממה במיידית
מנאיין סמע לפרסי האד לכּלאם כמּם פתשובה וקאל אוי לי האדי די הייא בהמה מה תה תערף לאתהדר וּלא תפהם עקלת כאלקהא די הווא הקב"ה ואנה די כלאקת בצורה די הקב"ה בהו"ש ועטאני לעקל וּלפהאמה מה עקלתסי כאלקי יתש"ל
כאשר שמע הפרסי דברים אלו, החל לחשוב בחזרה בתשובה, ואמר הויה לי הבהמה הזו אינה יודעת לא לדבר ולא לחשוב, הכירה את בוראיה שהוא הקב"ה, ואני שנולדתי בצלמו של הקב"ה כביל ונתן לי שכל והבנה, לא הכרתי את בוראי ישבח שמו
דיך סאעה מסה ותגייר ותעללם תורה מליח וזכה ותשממה בשם רבי חנניה בן תורתא פחאל מה מכתוב פי סדר הדורות ומה יכון ענדך עזב כביר ותצקצי כיף פהמת לבגרה האדאך לכלאם די תכללם מעאהא ליהודי לחסיד
תיכף החליט להתגייר ולמד תורה בצורה טובה והחליף את שמו לרבי חנניה בן תורתא, כמו שכתוב בסדר הדורות ולא יפלך בעיניך ותשאלני איך הבינה הפרה דיבורים אלה שדיברת אתה היהודי החסיד
לאיין תורתנו הקדושה כבר שבבקת למעאודה די בלעם ימ"ש לוקת די הדרת מעאה לאתון דיאלו
כיוון שתורתנו הקדושה כבר קשרה את סיפורו של בלעם ימח שמו, שעה שדיבר עם אתונו
לאיין פכול דור כאינין צדיקים ועלא ידיהום תא יתעררף לכול ואחד באיין כאיין הקב"ה פשמה ופלארד
כיוון שכל דור, ישנם צדיקים ועל ידם כל אחד יודע שהקב"ה קיים בשמים ובארץ
האד לפרסי נדר כיף האדיך לבהמה שמעת למולאנהא וכאנת תרייח נהאר שבת ומן די סאף לפרסי האד למעשה די טרא עקל הקב"ה ורזע בתשובה וזכה חתא תעללם תורה וכאן יתוקאלו להלכות מן ישמו
הפרסי הנ"ל ראה איך הפרה שמעה בקולו של בוראנו ונחה היא ביום שבת קודש, ומי שראה הפרסי המעשה הזה שקרה, הכיר בהקב"ה וחזר בתשובה עד שלמד תורה והיה מתקין הלכות בשמו
עלא האדאךּ יחדאז בנאדם יכון חארץ פשבת לעזיז וביהא יזכה לעשרות כבירה ויכשב כבוד ויטוול לעמר פחאל מה טרה ליוסף מוקר שבת די כאן סרה חותא לכבוד שבת וצאב פיהא מרגליות טובות ה' יזכנו לשמור שבתות וימים טובים אמן כן יהי רצון
על זה הדבר, חייב אדם להיות שומר שבת קודש היקר ועל ידי זה יזכה לעשרות גדולה ויתכבד בכבוד גדול ויאריך ימים כמו שקרה ליוסף שומר השבת שקנה דג לשבת ומצא בו מרגליות טובות ה" יזכנו לשמור שבתות וימים טובים אמן כן יהי רצון
סוף המעשייה א
מתוך ספרו של יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
מתוך ספרו של יששכר בן עמי " יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם
הוצאת ראובן מס ירושלים – תשל"ו – 1976
מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי.
תופעה נפוצה בין המאמינים הנמנים עם שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על פי רוב לאחר פטירתו של הלה, קשר הבא לידי ביטוי בדרכים שונות. קשה לעמוד על המורכבות של תופעה זו. האם בני האדם מרגישים את עצמם כה רחוקים מאלוהים שהם נזקקים לדמות ביניים שתתווך בינם ובין האלוהים ?
פולחן הצדיקים פרץ גדר זו ובהרבה מקרים שם את הצדיקים כמטרה לעצמה. הצדיק הוא עתה מקור הכוח והוא הוא הנעתר לבקשות הנצרכים. בעיית יחסי הגומלין בין האדם לצדיק ובין הצדיק לאלוהים עדיין פתוחה, ואין ספק, שהיא תוסיף להעסיק חוקרים שונים.
ברצוננו לתרום לדיון זה כמה עבודות פולקלוריות הקשורות בצדיק אחד, רבי דניאל אשומר אשכנזי הקבור במרוקו. אחד הדברים המאפיינים את יהדות מרוקו היא המשיכה והנהירה לקברי קדושים שונים. קשר זה יונק בוודאי משורשים קדומים.
הערת המחבר בקשר לשם האם " השומר " או " אשומר ". ידועים רבנים בשם זה ( אשומר ) במרוקו עצמה. רבי אברהם אשומר נזכר בספרו של בירדוגו, נופת צופים. בן נאיים בספרו " מלכי רבנן " עמוד מה, מזכיר את רבי היודה אשומר, מחכמי פאס, שחי במאה החמישית. קוריאט אברהם בספרו " זכות אבות, מזכיר את השם בן אשומר.
רבי דניאל השומר אשכנזי ארבע טוגאנה – מתוך הספר , צדיקי מרוקו ונפלאותיהם "
אחד הקדושים הנערצים ביותר על ידי יהודי מרוקו,שנהרו לקברו בכל ימות השנה, במיוחד נודע ברבים עקב הנסים שחולל בריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.
לפי המסורת, מוצאו מארץ ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה. נערץ גם על ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל. בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לרבי דניאל השומר בראש חודש אלול.
רבי דניאל אשומר אינו ידוע, יחסית, אצל רוב רובה של הידות מרוקו. רק החל משנת 1944 התחילה להתקיים שם הילולה המונית. באותה נשה הוציא משה עמאר חוברת קטנה בשם " מעשה נסים " כתובה ביהודית ערבית, ובה כמה וכמה עניינים הקשורים בקדוש זה.
החוברת יצאה לאור במהדורה של 200 עותקים, והוים קשה להשיגה, בסעיף הסמוך נביא את הטקסט של " מעשה נסים כלשונו, וכן את תרגומו.
מעשה נסים
פרק ראשון
פהאד למצחאף מכתובין נסים די זראוו
פצדיק הרב הכולל המלומד בנסים
שמו נודע בשערים כמוהר"ר
דניאל השומר אשכנזי זיע"א
די מנהום יפהם בנאדם לכוח דצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי"ר.
אנא משה עמאר כא נטלב מן ישראל כוואננא באש די יקבד האד אלמצחאף יחדאז יקראה מן אלוול חתתא אללככאר. ויררד באלו מליח באש יסוף נסים דצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר"ר דניאל השטומר אשכנזי זיע"א אכי"ר.
תעארפו יא כוואננא באס אנא משה הנזכר מן די כונת סי נקדר נעקקל עלא ראצי ולפמיללייא דיאלי. עבאאוני אלהאד צדיק למדכּור, ופשעה די קררבת לצדיק חללת עינייא וברית פהאדיק סאעא שבח לאל פחאל אילא מא כאן ענדי חתתא סי מרצ' כלל.
תרגום.
בספר זה כתובים נסים שקרו אצל הצדיק הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמוהר"ר דניאל זיע"א. שמהם ובין האדם את כוחם של הצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי"ר.
אני משה עמאר מבקש מישראל אחינו שמי שיקח ספר זה חייב לקראו מן ההתחלה ועד הסוף, וישים לב היטב על מנת שיראה את נסי הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר"ר דניאל השומר אשכנזי זיע"א אכי"ר.
ידוע לכם, אחי, שאני משה הנזכר משהייתי בן 14 חליתי במחלה קשה לא אליכם, עד כדי כך שלא יכולתי לזכור מאומה. משפחתי לקחה אותי לאותו צדיק הנזכר, ומאותו רגע שהתקרבתי לצדיק פקחתי עיניים ונרפאתי מיד שבח לאל כאילו לא הייתי חולה כלל וכלל.
ופרחת אנא אלפאמילייא דיאלי וזורת מן צדיק ורזעת בריאן שבל לאל, וכממת פי באלי באס אילא עאווני השי"ת נבני בית פצדיק הנזכר. ונהאר חבני השי"ת ווצל לוקאת פאש בתבבת נדר דיאלי ובדית כא נבני פיהאדאק טינפו ציבת למסלמין כא יחרתו האדיק למערה דצדיר הנזכר.
וחתא יהודי מם האדוק לכפרים די קראב לצדיק מא כא יקדר סי יהדר מעאהום ויקוללהום באס מא יחרטו סי פלמערה. ועמלת זהדי בחכמה מעא למסלמין, וקולתלהום עלאס כא תחרתו פלמערה די הייא דליהוד.
ועיית נעמל בחכמה באש נמננעהום מן האדאך לחרט ומא קדרת שי. וטלבלתהום באש יביעולי האדאך למוצ'ע, וטלבולי ואחד לעדאד כתיר. ומן די כא נסוף מא מקדר סי נעטי האד סך די טלבולי, דכ'לת לצדיק כא נבכי וכא נקרא תהילים.
וכא נטלב לצדיק באש יעאוונני וביינלי סי טריק באש נקדר נחייד מן ידיהום האד למערה ומא יבקאוו שי יחרתו פיהא.
תרגום
ושמחתי אני ומשפחתי וביקרתי בקבר של הצדיק וחזרתי בריא שבח לאל וחשבתי שאם השי"ת יעזור לי אבנה בית לצדיק. וביום שרתה השי"ת הגיעה העת לקיים את נדרי. והלכתי בראש חודש אייר בשנת תש"ד וקניתי מקום מן המוסלמים על מנת לבנות בית והתחלתי בבנייה.
ובאותו זמן גיליתי, שהמוסלמים היו מעבדים את אדמת בית הקברות, ושום יהודי מאותם הכפרים הקרובים לצדיק לא היה יכול לדבר אתם ולומר להם , שלא יעבדו את אדמת בית הקברות. השתדלתי לנהוג בחכמה עם אותם מוסלמים, והוכחתי אותם על שהם עובדים בבית הקברות היהודי.
השתדלתי רבות על מנת למנוע מהם את העבודה החקלאית, ולא הצלחתי. ביקשתי מהם, שימכרו לי את המקום, והם ביקשו סכום מופרז.
וכשראיתי שאיני יכול לתת מה שביקשו ממני, נכנסתי לצדיק, ובכיתי וקראתי תהילים ביקשתי מן הצדיק שיעזור לי, ויראה לי דרך על מנת שאוכל להוציא מידיהם את בית הקברות.
וקבל מא נמשי ביומאיין באש נבני לבית כאנת ואחד למסלמא מאתלהא בנהא לא אליכים, ומשאת רפדת תלאתא דלחזור מן אוצט אלמערה, ןסקקפת ביהום לקבי די בנהא ופליל זאהא ואחד פלחלום וכא ידרבהא וקאללהא עלאש תרפד לחזאר מן למערה.
ופצבאח זאת לענדי וכא תקוללי כיף תעמאל באש יסמחלהא לחכם ראה רפדת לחזאר מן למערה וקולתהא לאזם תררד לחזאר למוצ'עהום. ותזיב דביחא ללחכם ויסמחלהא וכן היה. זאבת לחזאר וזאבת לדביחה וכא תטלב סמאחא מן צדיק, ומא בקא שי יזיהא חתתא שי עדאב פליל ובראת.
תרגום פרק 2
יומיים לפני שהתחלתי לבנות סביב קבר הקדוש נפטר בנה של מוסלמית לא אליכם, והיא הלכה ולקחה שלוש אבנים מאמצע בית הקברות, ובנתה בעזרתם את קבר בנה. בלילה בא אליה אחד בחלום, היכה אותה והציק לה ואמר לה : למה לקחת אבנים מבית הקברות ?
למחרת באה אלי ושאלה אותי איך תעשה על מנת שהחכם יסלח לה על לקחה את האבנים. אמרתי לה, את חייבת להחזיר את האבנים למקומן, ולהביא קרבו לחכם ואז יסלח לה וכן היה. היא הביאה את האבנים ואת הקרבן וביקשה סליחה מן הצדיק ושוב לא הציקו לה בלילה, והיא הבריאה.