מורשת יהדות מרוקו

פלישת המואחדון ללוב התרחשה בשנת 1158, בראשות מנהיג המואחדון עבד אל-מומן בן עלי, מפאס במרוקו, ויהודי לוב הועמדו בפני ברירה להתאסלם או לעזוב את הארץ(16). אי לזאת, רבים נאלצו להימלט אל מחוץ ללוב (בעיקר לאיטליה ולספרד הנוצרית), או להסתתר במקומות מסתור בתוך פנים הארץ המרוחקים מעיני המואחדון. אולם, היו שנאלצו, בלית-ברירה, לקבל עליהם את הדת המוסלמית, למראית עין וקיימו את דתם בסתר, אך למרות זאת חלקם נטמעו באוכלוסייה המוסלמית ואבדו לעד.

הרב יעקב משה טולידאנו

ימי רדיפות וצוקה, שנמשכו גם כאשר עבד אל-מומן בן עלי עזב את לוב בשנת 1160, ומחזיר את השליט המקומי יחיה בן מטרוח, שהונחה להמשיך בקו המדיני-דתי של המואחדון ולשלוח מס שנתי לפאס. רק בשנת 1173 שבה לוב לשלטונה של מצרים, תחת השושלת האיובית, שמייסדה הכ'ליף הנודע צלאח אדין, והישוב היהודי בלוב מתחיל להתאושש.

אולם, לא לאורך ימים, כבר בשנת 1190 המואחדון משתלטים בשנית על לוב עד שנת 1247, והיהודים שוב מצאו עצמם נרדפים. בשנת 1247 משתלטת על לוב, עד שנת 1510, השושלת המוסלמית החפיצית, שבירתה תוניס. עפ"י המקורות בתקופה זו של השושלת החפיצית, לפחות בשלהיה, חלה פריחה בקהילה היהודית בטריפולי, כפי שאנו עדים מן התאורים, ערב הפלישה הספרדית.

בשלהי התקופה הערבית, עם גירוש יהודי ספרד, בשנת 1492, הגיע חלק קטן מהמגורשים ללוב. אף שלוב לא היוותה ארץ אטרקטיבית למגורשים, בהיות הישוב היהודי בה קטן, ולא בשיא פריחתו בתוך אוכלוסייה ערבית נחשלת, והחופים שרצו שודדי-ים לרוב, שהוו סכנה לאלה שהפליגו באוניותיהם לחפש חוף מבטחים כמקום מקלט, הגיעו קומץ ממגורשי ספרד ללוב, בעיקר דרך היבשה.

אולם היו גם גולים, שנשבו ע"י שודדי הים, בעת הפלגתם בחיפוש מקלט באחת מארצות הים התיכון, נפדו ע"י יהודי לוב והחליטו להשתקע בקרב הקהילות היהודיות בלוב, ובעיקר בטריפולי. הם התקבלו בזרועות פתוחות הן ע"י היהודים והן ע"י הערבים, והפרו את הקהילה היהודית (יחד עם גולים נוספים שהגיעו באותה עת מפורטוגל ומאיטליה) – כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, כפי שמציין החוקר מרדכי הכהן(17): "מגלות ספרד שנת הרנ"ב (1492) באו מקצת הגולים לטריפולי וסביבותיה, וגם משאר אירופה באו הגולים, אחריהם היהודים עמדו לימין גורלם.

גם המחמדנים נכבדי המקום שמחו לקראתם ויתנו להם כבוד, בהיות בהם בעלי חכמה ומדע ורוחם נאמנת מאד לממשלה המחמדנים, זכו מהם קצת למשרות, יען להם עצה ותושייה בתכסיסי המדינה. בימים לא כבירים גדל הישוב היהודי, השיגו מנוחה חכמה ועושר.

המחמדנים דנו בדעתם בהיות היהודים מסוגלים למסחר וחרושת המעשה צרורה בכנפיהם השפעה לטריפולי, כמו כוח ההשפעה שהיו מביאים על ספרד. בכלל הגולים בא למיסראתא החכם רבי יחיאל טראבוטו, השיג שם כבוד ותפארה גם אצל המושלמים, נחשב בעיניהם אדם קדוש, וכבוד עשו לו במותו..".

יהודי לוב בתקופה הספרדית והמלטזית

הפריחה היחסית, שממנה נהנו יהודי לוב בשלהי ימי השלטון הערבי, הייתה קיצרת ימים וכבר בשנת 1510 לוב נכבשה ע"י פרדינאנד(18) מלך ספרד (אותו מלך, שגירש את היהודים מממלכתו בשנת 1492).

יהודי לוב היו נתונים לרדיפות והתנצרות מאונס(19) – חלקם נשבו ונמכרו לעבדים, חלקם נאלצו לקבל עליהם את הדת הנוצרית והתנצרו כביכול ולמראית עין וקיימו את דתם בסתר (ואלו שנתפסו בקלקלתם עונו באכזריות עפ"י השיטות הדמוניות של האינקוויזיציה).

אולם רבים יותר, נמלטו לאיטליה (בעיקר לרומא), ולתוניסיה , רובם נמלטו אל פנים הארץ בעיקר ליפראן בלג'בל נפוסה, למסילת'א, לתג'ורה, לזליתן ולערי שדה נוספות הרחוקות מטריפולי, שנותרה שוממה מיהודיה.

על בריחה זו, מספר גם "צמח צדיק": טריפולי אשר באפריקה, הייתה עיר גדולה לאלוקים, נלכדה בשנת ר"ע לאלף השישי תק"י (1510), היהודים אשר שם, הלכו בשבי אחרי לפני צר ויצא מן טריפולי כל הדרה, ותישאר העיר שוממה". תאור דומה ניתן למצוא אצל מרדכי הכהן(20), כאשר בטריפולי נותרו כ- 40 יהודים מתוך כ- 800 משפחות. אף כי נראה התאור מוגזם, ברור, שיהודי לוב בכלל ויהודי טריפולי בפרט סבלו רבות בתקופה זו, היו בסכנת שמד ורבים נאלצו להימלט.

בכל תקופת הכיבוש הספרדי שנמשכה עשרים שנה (עד שנת 1530), ולאחריה, בתקופת "אבירי מסדר מלטה" שהשלטון על לוב נמסר לידיהם מהספרדים לשלוט מטעמם, ונמשכה עוד 21 שנים (עד שנת 1551), היו יהודי לוב נתונים בתקופה קשה מנשוא.

בתקופה זו, חלה התדרדרות כלכלית וחברתית ובעיקר תרבותית-דתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסידרי התפילות. רוב רובם של היהודים ובמיוחד יהודי טריפולי התפזרו לכל עבר בלא רועה. לא הייתה הנהגה או מנהיג, שיובילו את היהודים בשעת משבר קשה זו:

לא נתקיימו שרותים ומוסדות דת מרכזיים, פסקו לימודי הקודש, בתי הדין הרבניים חדלו לפעול, רבנים ודיינים ירדו למחתרת ועם השנים הלכו והתמעטו בלא תחליף וסדרי תפילות הלכו ונשתכחו. היהודים, שחששו לקיים ולו את המעט, שנשתמר ממסורותיהם, מדתם ותפילותיהם, בשל רדיפות השלטונות הנוצריים היו נתונים בשפל חברתי מחריד וניוון תרבותי-דתי משווע. מצב זה, נמשך כשני דורות, עד לבוא קץ השלטון הנוצרי הבלתי-סובלני של הספרדים והמלטזים, ולוב נכבשת ע"י התורכים העות'מאנים בשנת 1551 ומתחיל עידן חדש בחיי הקהילות היהודיות בלוב.

המשך הכתוב ב " נר המערב "

הנה כן נוכחנו לדעת מפרטי המקרים שזכרנו כי יחוסם של הרומאים הביצאנים אל יהודי מרוקו, כמו כן היה רע עוד יותר מבימי הרומאים לפנים, קיסר ביצאנץ אשר כקוץ מונד היה בעיניהם כל קיום מדינה יהודית, וישימו קץ כנודע למדינות כאלה שהתקיימו בנגב בארץ ערב, הגיעו שמשטמתם זאת עד לקצה צפון אפריקה למרוקו.

ויורידו את עז מדינות כאלה, שלפי הנראה, בוריון או איפראן, לא הייתה היחידה, וכמוה, היה ליהודי מרוקו עוד מדינות חפשיות כאלה שנהרסו אז בידי הביצאנצים, האמנם למצב יהודי מרוקו זה, הושם קץ מבלי התמהמה כל כך, הגוהטים אשר פרצו מספרד בכל מקום בואם דחקו את הביצנצים ויגרשום.

ובמקומות כאלו הוטב גורל היהודים מאשר היה, כן גם אחרי כן כאשר תושבי הארץ על הרומאים, הביצנצים ויביאו ערבוביה במהלך המדיני, בלי ספק הונח אז ליהודים מידי הביצנצים. אם כח כמובן בימי התקוממות וסער מלחמה ההיא, לא יכלו לשבת שלוה, מובן הדבר כי גם היהודים בערך אל מספרם הרב ומשבם שנפוץ אז במרוקו בכלל, במדינות ובערי המדבר לקחו בוודאי חלק גדול בהתקוממות ההיא נגד הרומאים.

טרם נמתח קו על התקופה הקדומה הזאת, תקופת ממשלת העמים הקדמונים, נעיף מבט קל על מצבם הרוחני והליכות חייהם של יהודי מרוקו בימים ההם בעוד לא באה הרוח הערבית ותשנה את תכונתם.

סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מוריטאניה אז בימים קדומים ההם נבדלו בהרבה ממנהגיהם ואורחות דרכם מיתר יהודי אפריקה ואסיה, עוד עד הרומאים והוונדלים לא ידעו דבר יהודי מוריטניה מההלכות שחודשו בבבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, כן גם ימי הפורים לא שמעה אזנם ורק בשתי הערים אזילא ואבו יעקוב ( כנראה היא העיר דאר בן בראהים אשר לחוף ים האטלנטי נוכח המחוז סאווייא.כי השם זה עם " אבו יעקוב הנזכר, אחד הוא כמובן ) ידעו ממנו.

אך חג החנוכה ידוע היה בכל מרוקו וינהגו בו משתה ושמחה. במות איש נשוי אזי כל שאריו וקרוביו התאבלו עליו שבעת ימים, ואהוביו ובני גילו הלכו יחפים שלושה ימים. האיש שמתו לו שתי נשים צעירות ממנו לא יכול עוד לישא בתולה כי אם אלמנה, כן אשה גרושה משני אנשים אלמנה חיה כל ימיה לא תוכל עוד להנשא לאיש.

בקברם את המתים לא שמו כל אחד לבדו רק עשו ארון גדול נחלק לארונות קטנים ובו קברו את זקן בית האב וכל צאצאיו יחד, וממעל להארון כתבו את שמותיהם. השפה המדוברת בין יהודי מרוקו אז הייתה לשון ארמית. הרוב הגדול מהם חיו חיי כפר ויהיו בעלי מקנה וגם עובדי אדמה, ולכן ברוב מושבותיהם לא היה להם בתי כנסיות ויצאו לשפוך שיחם ולהתפלל על פני השדות.

להבן שהיה נולד ביום הכפורים העריצו מאד ויחשבו אותו לקדוש מרחם. במלבושיהם חפצו להתראות ויעדו עדי זהב ואבני חן אך התרחקו כל כך ממשקים משכרים וכל שותה שכר תעבו ומי שהוחזק שכור ג' פעמים פסלו אותו לעדות.

אלה המה קצות דרכיהם ואורחותם של יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, שעל פיהם נחזה ברור כי יהודי מרוקו נבדלו אז בתקופה ההיא מבוא ביחס והתערבות עם יתר אחיהם בשאר הארצות, ולפי הנראה שגם יהודי יתר ברבריה, שכינהם, כיהודי קוריני וקארתגה, לא היה ליהודי מרוקו אתם כל קשר וחיבור, ולולא זאת לא יכולנו לצייר שכל כך נשארו רחוקים מידיעת המשנה והתלמוד שגם חג הפורים נשאר זר להם.

אחרי כי היהודים הקירינים שנספחו כנודע אל יהודי אלכסנדריה, כן גם יהודי קארתאגה, כנראה, ידעו מהשנה והתלמוד ויתעניינו בפעולות חכמי ארץ ישראל בכל ימי הרומאים כמעט, הסבה לזה, להתבודדותם של יהודי מרוקו ואי התעניינם ביתר אחיהם שבשאר הארצות הייתה לפי הנראה ברור לרגלי תנאי מושבם בהיות כי רוב יהודי מרוקו ישבו אז, בפנים המדינה ברחבי המדבר סאחרא ועל ראשי ההרים.

וכמו שידובר מזה הלאה במרוצת דברינו ולכן היה קשה ליהודי חוץ לחדור אליהם בנקל להסב את תשומת לבם לענייני אחיהם בשאר הארצות, ומפני כן, באיזה עיר יישוב כשתי הערים, אזילא, ואבו יעקוב, שזכרנו, שמרכזם לחוף הים, הגיעה עדיהם הידיעה על דבר חג הפורים בזמן יותר מוקדם שזה כמובן היה על ידי בוא היהודים מארצות חוץ לשם.

והסבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסבה לעצור בעד שום ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם. ועד כה לא נודע אם היו במשך הימים ההם של התקופה הקדמונית הזאת אנשים גדולי תורה ובעלי מדע עד מה, ובזה ננטור את השקפתנו על אודות יהודי מרוקו בתקופה זאת הקדמוניה.

אם אוכל לעמוד במשימה ובתעוזה הנדרשת לצאת אתו יחד בטיסה ממרוקו עם בירוקת והבדיקות שבמשטרת הגבולות, וגם כאן נתגלו קשיים והייתה סייעתא דשמייא גדולה ( על כך ארחיב במקום אחר ) וברוך הגומל לחייבים טובות, שהחלום הפך למציאות והוא נמצא כיום בארץ, התערה בה דובר עברית רהוטה, והושפע מאורייתה לטוב ולמוטב.

מהלך זה ארך שנים לא מעטות, תוך סודיות גמורה. חוץ מרעייתי, אף אחד מבני המשפחה לא ידע מכל מה שהתרחש. גם כשהגעתי אתו לארץ, והוא שהה אצלנו בבית כחודש ימים, בלי שאף אחד מהמשפחה ידע כך. בתקופה זו לימדנו אותו אורח חיים יהודי, ולקרוא ולכתוב בעברית ולהתפלל.

טיפין טיפין הזכרנו להורים ולמשפחה, את הפרשה הכאובה, ושיש שמועות ממרוקו על מקום היצאות הבן, ואנו משתדלים לבדוק את טיבן. שלב אחרי שלב עד למפגש המרגש בין הבן להורים, ולבני המשפחה מדרגה ראשונה הבוגרים.

חזרתו של הבן האבוד לחיק המשפחה, עוררה והקימה לתחייה רוחם של ההורים, הסבתא והמשפחה העניפה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

עשרות מקרים כאלו מצויים במרוקו, וחלקם הגדול שואפים ומצפים ליד גואלת שתחזירם לחיק עמם ומולדתם.

לסיכום : לבד מערכם הסגולי של החיבורים הנזכרים, הרי עשרות של תעודות המועתקות בשלמותן ונספחים לחיבוריו, מהוות ברכה בפני עצמן, כי הן ישמשו חוקרים מתחומים שונים : מההיבט המשפטי, המשטרים בצפון אפריקה, המדיניות והדיפלומטיה, התרבות העממית והפולקלור ועוד. 

המציץ בסקירה זו, עומד נפעם מול שפע הפרשיות בתולדות יהודי מרוקו שאותן חשף פרופסור אליעזר בשן והיבול הרב שהעניק לנו במחקריו, תוך כעשור זיכה אותנו בשמונה ספרים, לבד מערות מאמרים שפרסם בתקופה זו. וזה לבד ממחקריו ופרסומיו בנושאים אחרים בארצות האימפריה העותמאנית.

פרופסור בשן, זכה בפר גאון – על שם רנה ונסים גאון, לשנת תשס"ט, על תרומתו הרבה לחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, במגוון רחב של נושאים, ארץ ישראל, חברה וקהילה, הנהגה, תרבות וחינוך, ועוד……………..

אחתום בברכה לעמיתנו שעוד יזכה אותנו בחיבורים נוספים וחדשים ויקויים בו " וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ ( ישע' מ, לא ) בבריות גופא ונהורא מעילא יחד עם נות ביתו דבורה הי"ו

כעתרת

ע"ה משה עמאר הי"ו

בלא"א שלמה ומ"א רחל ז"ל.

מבוא

יהודי מרוקו שמרו במשך כל הדורות על אמונתם וצוות דתם, למרות כל המצוקות, ההפליות, הסיכונים, תוך ויתור על מנעמי החיים. מסורת אבות, והכבוד למורשת העתיקה נשמרו. מבקרים נוצרים שפגשו יהודים במרוקו התרשמו מתופעה זו. הם ציינו את הקפדתם בשמירת המצוות, למרות הלחצים מהמוסלמים.

 קולונל בריטי בשם Keating, שביק במרוקו בשנת 1785 במשלחת עם קונסול בריטניה במוגדור ושוב בשנת 1814, כתב בין השאר על יהודי מרוקו:

Under all their vexations their honourable attachment to their religion is a unflexible as aksewhere. – למרות כל המצוקות, דבקותם המכובדת לדתם, אינה מתפשרת, כמו במקומות אחרים

בניגוד להם, נוצרים מתאסלמים יום יום, ואם אינם עושים זאת, זה הרי מפני חוסר עידוד לכך, ואילו אצל היהודים התופעה אינה מוכרת, ואם מצליחים ביהודי שהתאסלם, נחשב הדבר כניצחון שלהם.

בכתב עת של החברה האנגליקנית להפצת הנצרות, שפעלה במרוקו החל משנת 1843 נאמר, כי למרות ההשפלה, יהודי מרוקו לא יעזוב את דתו. השבר השפיע על הפעילות של החברה, שתוצאותיה היו דלות, למרות הפיתויים החומריים.

בוטניקאי בריטי שביקר במרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי סבלים יהודים שנושאים על גבם את המגיעים באוניות לטנג'יר, לא עבדו בגלל חג הפסח. הדיפלומטים הזרים היו מודעים לחגים שהיהודים שומרים.

 והגבר הא לידי ביטוי גם בהתכתבויות ביניהם. ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו החל משנת 1845 עד 1860 ובשנים הבאות עד 1886 שגריר, כתב ב-30 בספטמבר 1885 לקפטן ווראן בקשר למכתב שהוא אמור למסור לסולטאן, לדבריו, כיוון שעתה יש חג יהודי ( כנראה הכוונה לראש השנה ) יש עבודות דחופות, ואין המכתב יכול להיות מוכן עד לאחר החג

ליהודי מרוקו היו חכמים שהדריכו את קהילותיהם, והם כיהנו גם בתור דיינים. והצדדים היריבים התדיינו בפני הדיינים ולא בפני ערכאות של גויים.

בספרות השאלות ותשובות של חכמי מרוקו באה לידי ביטוי המערכת המשפטית הדתית שדנה בכל תחומי החיים, ענייני אישות וחיי הכלכלה, שותפויות, הפרת חוזים, וכדומה. לעתים פנו דיינים לחכמים שחיו בערים אחרות, כדי לברר את דעתם בנושא הנידון

תוקנו תקנות שחייבו את בני הקהילה, וידועים קבצים של תקנות מקהילות פאס ומכנאס. ואלה השפיעו גם על בתי דין בערים אחרות.

החכמים והצדדים המעורבים בדיון בבית הדין לא ראו בעין יפה התערבות של גורמים מחוץ למערכת זו. קונסול ארצות הברית בטנג'יר בשם מאתיווס ביקש בשנת 1872 לראות תיק של ירושה הנוגע לאדם שחי בארצות הברית. המעורבים סירבו לתת לו את בתיק, כי לדבריהם הנושא כבר יושב בהתאם לדיני ישראל.

בכתב עת " המגיד " בגיליון ו' אדר ב', תרכ"ו, 13 במרס 1867 נכתב, כי בין המאפיינים את יהודי מרוקו " שהיהודים ילכו בחקי תורת משה, ישמרו את השבת מחללו "

שמירה על כשרות המזון הייתה אחד המאפיינים של יהודי מרוקו, שגם זרים היו מודעים לה. לפי מכתב שכתב קונסול בריטניה במוגאדור ב-8 בנובמבר 1878 לשגריר ג'והן דרומונד האי, בעת ששרר רעב בגלל בצורת, הוא דאג לחלק מזון לרעבים המוסלמים והיהודים.

לדבריו לראשונים סיפק בין השאר בשר, אבל היות ודתם של היהודים אינה מתירה להם לאכול מזון זה, חילק להם מרק אורז וירקות.

החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 מאז שחברת כל ישראל חברים התחילה לפתוח בתי ספר, חלה בהדרגה ירידה בזיקה לשמירת מצוות, בעיקר בערי החוף הגדולות, בהן הייתה השפעה אירופית. חכמים היו ערים לתופעה, וננקטו צעדים שונים לחיזור החינוך הדתי. לפי דו"ח בשנת 1903, יהודי פאס דוחים את מפעלה החינוכי של כל ישראל חברים. 

בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 התלוננו חכמים על הפגיעה ברמת החינוך הדתי, וכתוצאה מזה ירידה בהקפדה על שמירת המצוות. מועצת הרבנים שהוקמה על ישי משטר החסות קיימה חמש אסיפות החל משנת תש"ז עד שנת תשי"ד, דנה והחליטה על שורה של צעדים לחיזור החיים הדתיים והחינוך הדתי.

היו גם יוזמות מקומיות. למשל, 18 חכמי מכנאס חתמו על פסק דין בשנת תרפ"ז – 1927 בדבר העלאת " עזר הבשר " לימון החינוך הדתי.

לעומת מקרי החילון בערי החוף, בפאס ובמראקש וכן בכפרים בעיירות, ההקפדה על שמירת המצוות הייתה תקפה כל השנים, גם בזמן החדש.

בדו"ח שכתב נציג קרן הקיימת לישראל במרוקו ב-14 במאי 1950 ציין בין השאר כי רוב היהודים דתיים.

יהודי שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-20 ציין את האפי הדתי של היהודים. בעיירות ובכפרים מצא מתפללים רבים בבתי הכנסת.

לפי מחקר סוציולוגי על הזיקה הדתית של יהודי מרוקו ותוניסיה שנערך בשנות ה-70 של המאה ה-20 המסקנות הן כדלקמן :

יהודי מרוקו מגלים זיקה דתית חזקה יותר מאחיהם בתוניסיה. 92 אחוז מהם שומרים על כשרות בבית, ו-70 אחוז אוכלים רק מזון כשר מחוץ לבית. 60 אחוז מהם מבקרים בכל שבת בבית הכנסת, חלקם לא מתוך שכנוע אלא כביטוי של כבוד למורשת אבותיהםTessler 1978  .

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו "

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

פרק א' – אבות ובנים

אב ואם

1 – אידא מאת אל בו, אוזאד ארכבה

ווידא מאת אל-לום, אוזאד אלעתבא

במות האב, חזק ברכיך, ובמות האם הכן ביתך

אם מתה אשתו של אדם ויש לו בנים גדולים, לא יישא אישה אחרת עד שישיא אבניו – בראשית רבה פרק ט'

2 – אלי מאתלו בוה ואומו, מה תרעבו ציחא

מי שמתו עליו אביו ואמו אינו נבהל מצעקה

למודת שכול אינה מתייראת עוד ממות – כתובות סב'. 

3 – מא נערפו חק אלוואלדין, חטא יכ'טאוונא

לא נכיר בערך ההורים אלא בחסרונם 

כאשר יהיה האדם תחת האדמה יוודע ערכו – משלי ערב

4 – מן די ימותו אל-וואלדין, עאד נערפו חכהום

במות ההורים, אז נדע ערכם

5 – מא תעארף ב-חק אומך, חתא תזיך מראת בוק

תכיר בערך אמך, רק בבוא אם חורגת

לא נכיר את הטוב אלא בחסרונו – מלאכת מחשבת פרשת ויחי

לא נכיר מעלת השמש, כי אם בכסות אותו העננים – מחברות עמנואל 675

ערכו של דבר ניכר בחסרונו 

לא ידע את טעם המתוק, עד שיטעם המר – זוהר פרשת תזריע מג'

אין מכירים בערך האור, אלא בראות השמש – מפתגמי יהודי מרוקו הספרדית