התנועה השבתאית במרוקו

נמצאו גם מלשינים שהודיעו לשלטונות שכוונתו של המשיח היא ליטול את כתר המלוכה מראשו של המלך. שבתי צבי הוכרז מורד במלכות, והמורד במלכות אחת דתו להמית, אך מחשש שמא מותו של מי שעתיד להיות ״המשיח״ יגרום למהומות ושבתי צבי יהפך לקדוש מעונה ואף יגרום להקמת דת חדשה שתתחרה באיסלם, החליטו לאלצו להמיר את דתו ולקבל עליו את דת האיסלם.

המשימה הוטלה על יהודי מומר בשם דידון( או גידום ) שהיה גם רופאו של המלך. שבתי צבי הובא לחצר השולטן ביום ט״ו אלול תכ״ו(15.9.1666) וכאשר רופא החצר המומר העמידו בפני הברירה בין מיתה משונה לבין המרת דתו, בחר שבתי צבי בחיים והחליט לנטוש את דת ישראל.

 עדי ראיה סיפרו שבאשר הביאו אותו לפני המלך הוא השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו מצנפת לבנה ולבש בגד ירוק שהוגשו לו, לאות קבלת דת האיסלם.

המפנה החד והדרמטי שחולל שבתי צבי יצר מבוכה בקרב ההמונים אשר האמינו שהגיע הקץ לצרות היהודים. תלמידיו המושבעים של שבתי צבי לא השלימו עם האכזבה ועם המציאות החדשה שנוצרה. לאחר שהלם ההמרה חלף, הם ניסו להפיח רוח חיים בתנועה.

הם טענו שדוקא ההמרה מוכיחה אמתות משיחיותו של שבתי צבי. הם ביססו תורות ואידיאולוגיות שמטרתן להוכיח שההמרה היא שלב שהמשיח צריך לעבור כדי להציל את ״נצוצות הקדושה השבויים בידי הטומאה״. 

הם טענו כי ״כגואל הראשון כן גואל אחרון״. כלומר כמו שהגואל הראשון – משה – הוכרח לשבת זמן ידוע בארמונו של פרעה ולהיות מצרי למראית עין, כן הוכרח הגואל האחרון – שבתי צבי – להיות תורכי ולחיות בחצרו של השולטון. סיסמתם היתה ״רע מלבר וזך מלגור׳ (רע מבחוץ וטהור מבפנים).

כך הם הצליחו להפיח רוח בתנועה והודות לפעילותם של תלמידיו הצליחו להתגבר על ההלם ולהמשיך להתקיים – בממדים מצומצמים אמנם – במשך שנים רבות.

התנועה המשיחית התנונה וספיחיה פירפרו בין חיים ומות בדמותם של זרמים משיחיים חדשים כמו הפרנקיסטים במזרח אירופה והדונְמה בתורכיה.

כזאת היתה התנועה אשר חולל המשיח שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, אחת הדרמות הנוראות בתולדות עם ישראל.

פתיחה: הרקע ההסטורי לתנועת השבתאות

טרם ניגש לבחינה מפורטת של קורותיה של התנועה השבתאית במרוקו, מן הראוי שנעמוד בתמצית על הרקע ההסטורי ועל התנאים החברתיים, הפוליטיים והאידאיים שהיו באותה תקופה בעולם היהודי בכלל ושעליהם צמחה ועלתה כפורחת התנועה השבתאית.

שני גורמים עיקריים תרמו להגברת התסיסה המשיחית של התקופה והביאו את התנועה המשיחית לעולם:

  1. המצוקות והתנאים החֳמריים בהם חיו היהודים;
  2. העולם הרוחני בו היו נתונים.

    התנאים החֳמריים. הימים ימי אמצע המאה ה־17. החויה הטראומטית של גרוש ספרד לא נשכחה ועודנה שמורה בזכרונו הארוך של העם. היא השאירה צלקת צורבת ברוחו ובנפשו של העם היהודי.

    מאז גרוש ספרד נתחדדה בעית קיומו של עם ישראל בנכר. שאלת עתידה של היהדות וקיומה נתעוררה ביתר שאת נוכח המצב החמרי והרוחני בו היה נתון העם היהודי.

    מה היו התנאים הפוליטיים והרוחניים בהם היה נתון העם היהודי? הבה נסקור אותם בקצרה.

    בקיסרות הגרמנית. עוד במאה הקודמת היהודים נרדפו על צוארם, ומצבם היה עלוב. כתבי שטנה ונאצה הופצו על־ידי ראשי הרפורמציה שעוררו שנאה תהומית ליהודים בקרב ההמון.

    הרפורמטורים קיוו למשוך את היהודים לאמונתם אן כאשר היהודים לא נענו להפצרותיהם ולא קיבלו עליהם את העקרונות להם הטיפו ודחו את היד המושטת להם, עוררו את זעמם עליהם ושימשו מטרות לנגישות ורדיפות.

    באיטליה היה גורל היהודים רע ומר. עת צרה היתה להם בעיקר לאחר שהריאקציה הקתולית שבאה בעקבות הרפורמציה ( הקונטר־רפורמציה ). רוח קנאית נוצרית שררה בכל. הסובלנות הדתית שהחלה נושבת בתקופת הרנסנס חלפה ואיננה.

     לא רק הפרוטסטנטים סבלו ממנה ונרדפו על צואר אלא גם היהודים. הם יצאו קרחים מכאן ומכאן. אם יצא קצפה של תנועת הרפורמציה עליהם מפני שדחו את ידה המושטת, הרי הקונטר־רפורמציה האשימה אותם שבהשפעתם באה הרפורמציה לעולם.

  3. אנשי הכמורה הכבידו את ידם עליהם ובימי פאולוס הרביעי גזרו עליהם גזרות קשות והיו מטרה לרדיפות ולהשפלות. גם במאה ה־17 תלאותיהם לא פסקו. גרוש היהודים ממדינות גרמניה היו דבר שכיח ותקנות רבות שנועדו להשפילם ולהצר את צעדיהם הופיעו חדשים לבקרים.

     בית־דין של האינקויזיציה הוקם ברומא ונמצאו מומרים להכעיס שהוכיחו באותות ובמופתים שהתלמוד מלא גידופים ונאצות כלפי הדת הנוצרית. ספרים עבריים רבים, וביניהם ספרי התלמוד, הועלו באש בחוצות רומא ובערים איטלקיות אחרות. יהודים חויבו לעזוב את מקומות מגוריהם שהיו בשכנות לנוצרים ואולצו לעבור אל הגיטו שנמצא מעבר לנהר הטיבר.

    בפורטוגל גברו סבלות האנוסים. אנוסים היו יהודים שאולצו לעבור על אמונתם. רובם עמדו במבחן והוסיפו לקיים את יהדותם בסתר. מקצתם כשלו ומעשי השמד וההמרה נתרבו ביניהם. אם שליטי ספרד פרדיננד ואיזבלה גזרו על תושביהם היהודים לעזוב את ארצם, הרי ״ התענוג ״ הזה, תענוג הגלות, לא ניתן ליהודי פורטוגל. עליהם נגזר להמיר את דתם ולקבל עליהם את ״ דת החסד ״ או להיות מועלים על המוקד, כפי שנהגו בהם הספרדים בימי הרדיפות של שנת קנ״א (1391).

    היהודים אמנם קיבלו עליהם את הנצרות אן רק למראית עין. האקט הטקסי של הטבילה לא הפך אותם לנוצרים בפנימיותם. זיק האמונה בדת היהודית המשיך לפעם בקרבם. למראית עין התנהגו כנוצרים לכל דבר, אך בסתר קיימו את המצוות והמסורות שהורישו להם אבותיהם והמשיכו להגות בתורת משה ונביאי ישראל.

    הם התפללו במרתפים ובחדרי חדרים שחרית, מנחה וערבית לאלוהי אברהם יצחק ויעקב ואחר־כך אצו רצו לכנסיות כדי שהנוצרים יראו ויווכחו כי הם מקיימים את דת הצלוב. חייהם היו חיים כפולים ומחוסרי בטחון. הם חרדו מכל עלה נידף.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 162 מנויים נוספים

יוני 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר