ארכיון חודשי: ספטמבר 2014


הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו

אורי ישעי – חודש אלול

חודש אלול

ערב ר״ח אלול הכנה לחודש אלול

מנהגו של רבי יוסף טולידאנו ע״ה (בנו של רבי רפאל ברוך בעל קיצוש״ע) היה בכל ערב ר״ח להיות בתענית ולגמור את התהלים ג״פ ולעשות כל סדר 'תענית דיבור' המתוקן ע"י רבי יצחק אלפיה ע״ה. מנהג זה נהג עוד בהיותו במרוקו והמשיכו גם כאן בא"י עשרות בשנים עד סוף ימיו. אך בערב ר׳׳ח אלול יותר משאר ערבי ר׳׳ח הקפיד רבי יוסף ע׳ה שגם אנשי קהילתו ישתתפו עמו בתיקון זה לעשותו בכנופיא ולהכין את עצמם לקראת הימים הנוראים העומדים בפתח. דרשותיו על חובת ההתעוררות וההתחזקות בימים נוראים היו עושים מסילות בלב השומעים אינו דומה ר׳׳ה ויוה׳׳כ אצל מי ששמע דרשותיו של רבינו – לימים אלו, לזה שלא שמע… אשרי מי ששמע דבריו היוצאים מן הלב של האי חסידא ופרישא רבי יוסף צדיקא ע"ה.

כבר משבת מברכין, בה מכריזין את חודש אלול היה רבי יוסף מתייפח ורועד מאימת הימים הנוראים הממשמשים ובאים, היה מקפיד מאד על דרשת התעוררות אחר סדר ״ותשליך במצולות ים כל חטאותם״.

רבי מכלוף עמאר, עדות אישית באוזני העורך

תענית תיקון כרת והדיון בערב ר״ח אלול

ליל ערב ריח אלול (כצ"ל) יעשה תיקון כרת ויתענה למחר ואע"פ שאינו זהיר בתענית שאר ערבי ראשי חדשים יזהר בזה שהוא זמן מסוגל לתשובה ויעשה פדיון לנפשו ולאנשי ביתו כפי כחו ויתן הפדיון ביד הגזבר שהיא המעלה

איורי חודש אלול אורי וישעי עי

המשובחת שבצדקה – שהנותן לא ידע למי נותן, והמקבל לא ידע ממי מקבל, ואחר הפדיון יתפלל מנחה בכוונה גדולה.

רבי ידידיה טולידאנו, יד ידידיה עמי 46

התרת נדרים ארבעים יום לפני יוה״כ

כאן בעיר אספי נהגו לעשות התרת נדרים בי״ט באב, ארבעים יום לפני יום הכיפורים, כיון שכתב בזוהר הקדוש, מי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, זמן הנידוי הוא ארבעים יום, ומי שמנודה אין תפלתו נשמעת, לכן עושים התרה ארבעים יום קודם יום הכיפורים. ומכאן והלאה נזהרים לא לעשות שום דבר החייב עליו נידוי.

רבי ברוך אסבאג, קרבן מנחה פרק לח אות י•

בחודש אלול יתבודד האדם עם קונו ויפשפש במעשיו

יאות לאדם בימים אלו ימי הרחמים והסליחות שלא יתן שנה לעיניו ולעפעפיו תנומה ודורשי רשומות אמרו אני לדודי ודודי לי, ר״ת אלול, שבחודש זה יתבודד האדם עם קונו ויפשפש במעשיו, וכאשר בחודש ניסן – יכין צורכי גופו כי הוא חדש האביב. כן בחודש אלול – יכין צורכי נשמתו.

ונראה לרמוז זה בתיבת 'לי' שעולה בגימטריא ארבעים, הם מ' יום שמר״ח אלול עד יוה״כ, ולזה חלקם שלשים לבדם (ל), ועשרה לבדם (י), יען כי העשרה ימים שמר״ה עד יוה״כ יש להם יתר שאת על השלושים.

והלילה מסוגל יותר לקבול תפילה שעל כן אמר (איכה ב יט) ״קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נכח פני ה׳״ ואמרו חז״ל (ע״ז ג:) שבאשמורת שט הקב״ה בעוה״ז על כן קמים באשמורת דווקא לסליחות הרי מצד הימים הם מסוגלים ביותר ״קראוהו בהיותו קרוב״. וגם בימים הזמן המובחר

אורי  חודש אלול ווי טעי
ג

"אשמורת הבוקר". הרי שלך לפניך תרתי לטיבותא, ומי זה יתן שינה לעיניו בזמן הנבחר שבימים המובחרים…

רבי רפאל ברדוגו, מי מנוחות פ׳ האזינו

לימוד הזוהר, התנ״ך, וסהרי מוסר בחודש אלול ועשי״ת

אזהרת חכמים ללמוד ספר התיקונים (תיקוני הזוהר) ארבעים יום מריח אלול ועד יוה"כ. והסגולה בקריאה זו שעוזרת לאדם לחזור בתשובה שלימה וגם זכותו של רשב"י עיה עומדת לו ביום הדין.

רבי שלמה מלול, לזכר עולם מע׳ תיקונים

בימי הסליחות היה מרבה רבינו (רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה) לעסוק בתורת הסוד, היה לומד את תיקוני הזוהר ואת ספר אוצרות חיים.

ספר ישראל סבא עמי 260

ובימים אלו של חודש אלול רוב לימודם בספר תיקוני הזוהר אשר על כן נקרא 'תיקונים' שהוא ודאי מועיל לתקן פגמים שפגם בעוונותיו במידות העליונים

רבי ידידיה טולידאנו, יד ידידיה עמי 45

מנהג עירנו 'צפרו' ללמוד בספר התיקונים בחודש אלול.

רבי דוד עובדיה, נהגו העם עמי קכ

זה כמה כשהייתי לומד בספר התיקונים על הסדר בחדש אלול ראיתי בתיקון חד ועשרין…

רבי דוד הכהן סקלי, קרית חנה דוד ח״ב עמי קנה.

הנך רואה שלתקון התשובה לא מצא עזר כנגדו בשום לימוד כי אם בלימוד הזוהר אף אין מבין קריאתו לפי שהן הן הדברים הנקנים באמירה ומכניע הקליפה בל יראה ובל ימצא ועל כן כתב הרב זכרונו לברכה (חמ"י) שעיקר הלימוד בימים האלה מראש השנה ועד יוה"כ הוא בספר הזוהר הקודש, וביותר

 
אורי  חודש אלול ווי טעי

בספרי התיקונים שסגולתם רבה היא מאד בימים האלה לתקן הנפש ושמם מוכיח עליהם כי המה שפר התיקונים משופרי שופרי.

רבי יוסף כנאפו, זך ונקי עמי קעג

בימים אלו יותר טוב להרבות בסליחות ותחנונים מללמוד וכמה רבנים העוסקים במשך השנה בגופי הלכות ובחבורים אבל בחודש אלול היו מניחים קצת מלימודם הרגיל כדי לומר סליחות ותחנונים (א״ה עיין מים חיים – משאש א רלא). ויש נוהגים ללמוד התיקונים בימים אלו להתחיל מר״ח ולסיים ביוה״כ.

רבי רפאל ברוך טולידאנו, קיצוש״ע ח״ב עמי רעח

יחידי סגולה נהגו בחודש אלול לעשות תיקון, על ידי שלומדים קריאת כל הזוהר הקדוש או קריאת תיקוני הזוהר.

רבי שמואל בן עמרם, ילקוט שבע ח״ה עמי קפ״א

נהגו ברוב תפוצות ישראל להרבות בעסק התורה בימים האלו שמר״ח אלול ועד יום כפור, ולקרות כל הכ״ד ספרים מבראשית ועד סוף דברי הימים. שהם תורה נביאים כתובים. וללמוד ששה סדרי משנה וספרי הזוהר ולהגהות בספרי מוסר כגון ראשית חכמה, של״ה, שבט מוסר. ובפרט בספר תיקוני הזוהר שעל כן נקראו תיקונים כי ודאי מועילים לעוסק בהם לתקן פגמיו ואם יש לו פנאי יעסוק ג״כ בס׳ זוהר חדש. ויגמור ספר תהלים לפחות פעם אחת בחודש אלול כולו, כי התורה מגנא ומצלא ועיקר התשובה עסק התורה וכמ״ש רז״ל: ״בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה״.

רבי אליעזר טולידאנו (ב״ר חביב), בתוך ספר אבות ראשונים עמי 52

מסע חיזוק בחודש אלול

בהגיע חודש אלול, יצא רבינו רבי משה אזאגורי זלה״ה, למסע התעוררות בכל כפרי מחוז תלוואת, ונשא דרשות חוצבות להבות, מתובלות בדברי תורה ומשלים, בהן קרא ועורר את הציבור לפשפש במעשיהם ולהתקרב אל הקב״ה בתשובה שלימה.

אורי  חודש אלול ווי טעי

חלק מן הדרשות הללו נדפסו בספרו "ירים משה".

כמו כן דירבן ועודד מאד את הציבור להתאמץ ולצום ברציפות ששה ימים וששה לילות. ואכן היו בעלי מדרגה גברים וגם נשים שקיבלו על עצמם לקיים הנהגה זו.

במסע קדוש זה היה לרבינו עוזר נאמן המשמשו במסירות רבה ושמו ר' שאול ביטון פעם בעת ששהו בכפר תמסינת שליד ווארזאזת הבטיח רבי משה לר' שאול בהבטחה מפורשת עם התחייבות שבזכות שימוש תלמידי חכמים במסירות כה רבה יזכה לגן עדן העליון ואכן כעבור שנים ור' שאול עלה לארץ ישראל והתיישב בחצור הגלילית הגיע יומו והתבקש בישיבה של מעלה, לפני פטירתו וחברא קדישא קוראים עמו ק׳׳ש התעורר ר' שאול וסיפר לסובבים כי הנה רבי משה בא לקראתו ובידו שטר התחייבות העומד להיפרע כעת…

ירים משה לרבי משה אזאגורי, בהקדמה – עמודים ח, יט

הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו – אורי וישעי

להתנזר מן המותרות בהרט בחודש אלול ועשי״ת

דרכו של רבינו שלום הלוי מהכפר טהלה היתה להתרחק מן המותרות עד תכלית, מסלק היה מעצמו כל סממן הקשור בתענוגות העולם הזה החולף, בפרט בימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה היה מרבה בהם בתעניות ובסיגופים והכל בהסתר גמור

ובצניעות יתירה!

רבי אברהם אסולין, הקדמה לספר נתיבות שלום עמי 18

ריבוי החומריות אם כל חטאת

'תשובה' רית תענית שק ואפר בכיה הכנעה, שאלו דברים הנצרכים להטהר בחודש אלול ימי התשובה, וכמ"ש לפני ה' תטהרו. וגם 'תטהרו' רית תשובה

 

 
אורי  חודש אלול ווי טעי

טבילה ה׳ עינויים רחיצה (רחץ וטהר מעונים) וידוי. ובחודש הקדוש הזה צריך לחזק בעצמנו את הרוחניות ולסור מריבוי החומריות כי ריבוי החומריות אם כל חטאת וגם גורם לאדם לעוונות חמורים בסוג של בין אדם לחבירו לכן צריך להישמר מריבוי החומריות.

רבי מכלוף ועקנין, אמרי צוף עמי 362

יחידי סגולה נהגו לצום מר״ח אלול עד יוה׳׳כ

שנים רבות היה מנהגו של עטרו״ת הצדיק כמוהר״ר יעקב שריקי ע״ה להתענות בכל ימי הרחמים והסליחות החל מר״ח אלול ועד יוה״כ רק בלילות היה שובר את הצום לתת לנפשו כח ליום חדש של עבודת ה׳. על אביו הצדיק רבי שלמה מסופר שהיה צם בכל שנה ושנה שני פעמים ״סתייא״ (תענית הפסקה משבת לשבת) אחד בימים נוראים. ואחד בימי השובבי״ם. שנה אחת ויוה״כ אז חל בשבת צם רבי שלמה ממוצאי שבת תשובה ועד מוצאי יוה״כ שבעה ימים רצופים…

רבי אליהו שריקי, עדות באוזני אחי רבי יוסף חיים דבדה הי״ו

תענית כל חודש אלול ועשי׳׳ת (כל תפילות יוה"כ על רגל אחת, לימוד בליל יוה"כ)

על הרה״צ קדוש יאמר לו רבי צבי הרוש זיע״א* (מנוחתו כבוד ביבנה) מסופר: עוד מצעירותו בישיבה במראקש בהיותו בחור בן 17

* בנו של הרה״ק רבי יהודה הרוש זיע״א (דיין במחוז בני מילאל תאדלא בוזאד במרוקו) לרבי יהודה נולדו 11 ילדים ונפטרו בקטנותם בהמלצת שד״ר קרא לבנו הי״ב בשם צבי ע״ש ארץ ישראל – ארץ הצבי, וזה שרד בחיים וזכה למשפחה ברוכה כ״י.

 

אורי  חודש אלול ווי טעי

שנים בלבד קראוהו ׳׳ר' צבי החסיד". כבר אז החל להתענות ולסגף עצמו. מר״ה ועד יוה״כ היה בתענית בימים, היה מתענה תעניות בה״ב שלאחר החגים. וכן כל שני וחמישי שבימי השובבי״ם. כל ער״ח וכל יום שישי היה בתענית. ואעפ״כ לימוד תורתו ועבודת ה' שלו לא נגרעו, ואדרבה, ככל שסיגף את עצמו, למד בלי הפסקה והתעלה בקדושתו.

הנהגות מיוחדות במינן היו לו שרק יחידים בדור יכולים לעמוד בהם מבלי שעבודת ה' שלהם תיפגע ותיחלש.

מעודו לא שח שיחה בטילה ומעולם לא דיבר בבית הכנסת, כל הרואהו ראה ירא״ש נסוכה על פניו.

בחודש אלול אחזתהו חיל ורעדה בנוסף על שאר ימות השנה, וכל הנמצא בקרבתו יראה ופחד הרגיש בנפשו.

מספר בנו, זכורני שהבאתיו מספר שנים בימים הנוראים בהיותי שליח ציבור על מנת שיעמוד לצידי, וזה היה גורם לי להרגשת קדושה ויראה מיוחדת שאפילו לב אטום היה נשבר בקרבו, וזה חוץ מדמעותיו שהיה מוזיל בתפילותיו שגרמו להתעוררות גדולה וללב נשבר ונדכה.

בצעירותו התפלל את כל תפילות יום הכיפורים כאשר הוא עומד על אחת מרגליו וכך גם היה לומד כל הלילה עם עוד תלמידי חכמים את הלימוד שמסודר לליל יוה״כ עד הבוקר, והסיבה לכך אמר, שקבלת היסורין הללו יהיו כפרה על אותם עוונות שחייב עליהם יסורין!

מבוא לספר קול יהודה, לאביו רביודה הדוש

 

        אורי  חודש אלול ווי טעי

תענית ביום ראשון ואחרון של סליחות

מנהגו של אדמו״ר הגה״צ רבי אליהו שריקי זיע״א להתענות ביום ראשון ואחרון של סליחות, דהיינו יום ב׳ באלול ויום ח׳ בתשרי.

ביום הכיפורים היה לובש בגדי לבן והיה דומה למלאך ה׳.

קונטרס מראש צורים, עמי לח

מבט של גדול – חודש אלול בין כותלי הישיבה!

מספר הגאון רבי עמרם אלחדד שליט״א בתחילת חודש אלול תשכ״א בא רבי רפאל ברוך טולידאנו ע״ה מעירו מקנס אל ישיבתנו ישיבת נוה-שלום בקזבלנקה. מטעם הישיבה הקצו לו חדר ללון ואת עבודת הקודש שלו עשה בין כותלי הישיבה.

במשך חודש אלול כולו זכיתי לראות מקרוב את עבודת הקודש של הצדיק הנשגב הזה, התמדתו המופלאה, תפלותיו וברכותיו שנאמרו ברתת ושימת לב לכל מילה, וכמובן גם תיקון חצות שנאמר בבכיות נוראות בכל לילה.

רבי ברוך מסר לנו במשך חודש אלול שיעורים במסכת שלמדנו, וכמו״כ מסר לנו שיעורים בהלכה ובפרשת השבוע, ועל כולנה דברי התעוררות ומוסר היוצאים מן הלב ואי אפשר שלא יכנסו ללב. הוא היה מתפלל אתנו ומחזק את האוירה כל העת, עובר בין השורות וטופח על כתפי התלמידים באהבה, כאב רחום, כדי לעוררם לתוספת חיזוק והתעלות בימי אלול הגורליים. שלושה ימים לפני ראש השנה החליט הרב לשוב לעירו מקנס חסרונו בין כותלי הישיבה ניכר היה בכל זוית ופינה.

רבי עמרם אלחדד, דורות גליון 6 עמי

אורי  חודש אלול ווי טעי

ככל שמזדרז לשוב על חטאו כך תשובתו יהה, ואם התהילה יקרה בעיניך צריך שתהיה תחנונים דווקא

משה רבינו ע״ה אומר (דברים ג כג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר, וקשה הרי בכל מקום קורא לתפילה בשם תפילה ולא תחינה כמו 'ואתפלל גם בעד אהרן', וכהנה רבות, וגם מה הלשון אומרת בעת ההיא מילתא דפשיטא הוא.

ונראה לעניות דעתי שכוון משה רבינו ע״ה ללמד לישראל דברים חשובים במהות התפילה והתשובה. בא ללמדנו אופן התפילה שתהיה בלשון תחינה ונעשה אותה תחנונים ולא קבע כמו שאמר התנא אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, שאם אדם עושה תפילתו קבע הרי תפילתו עליו כחוב וכנושא משא כבד עליו שכל חפצו ורצונו להשליך המשא הכבד מעליו, ופשיטא שמתפלל במהירות, ותפילה כזאת היא מהשפה ולחוץ, בלי כוונת הלב, וגורם רעה שמביא על עצמו תרעומת כמ״ש ״בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״. וגם שמבליע האותיות ואינו אומרם כתיקונם וכנקודם. שבזה משתנית משמעות המילות. ״שהנקודות לאותיות כרסן לפני הסוס״. ולפיכך ע״י המהירות יבא לזרוק ברכה מפיו, ולענות אמן קטופה וחטופה, וא״כ תפילה כזו האיך תקובל לפני אדון העולמים, משא״כ העושה תפילתו תחנונים, בנחת ובריוח האותיות, בודאי שהדברים יוצאים מעומקא דלבא ופשיטא שעושים פירות.

ולזה אמר משה רבינו ואתחנן ללמדך שאם התפילה יקרה בעיניך צריך שתהיה תחנונים דווקא.

עוד רמז במה שאמר 'בעת ההיא', מה שאמרו חכמי המוסר שאינו דומה העושה תשובה ומתוודה ומתפלל על חטאו תכף אחר חטאו, למעכב וודויו ותפלתו על חטאו, ודימו זה חכמינו ז״ל לבגד המתכבס בעודו לבן ואינו מגועל כל כך, שבמעט בורית מכבסו. משא״כ לבגד המעוכב לכבוס שהוא צריך לבורית הרבה וכולי האי ואולי יתכבס כהוגן. והוא הדין בענין החטא כך הוא, שאם האדם נתעורר תיכף לתקן עוותו, ולהתפלל על חטאו תיכף, אזי בנקל יקבל הקב״ה תפילתו וימחול לו, משא״כ המשליך חטאו אחר כתיפו ושכחו עד לאחר זמן, פשיטא שצריך תיקון גדול. וזה שאמר משה רבינו ע״ה 'בעת ההיא' רצה לומר שתכף שגזר עלי ה' שלא אכנס לארץ בעת ההיא התפללתי ובקשתי על

 

 
אורי  חודש אלול ווי טעי

חטאי שימחל, ואכנס לארץ, וכל זה לרמוז להם שכמותו יעשו לפשפש על חטאם ולהתפלל עליו בעתו בלי עיכוב.

רבי ראובן טמסטית, דודאי ראובן פי ואתחנן

לא לחכות עד עשי״ת הזמן הזה הוא למאחרים…

ביום ר״ה כל בני העולם עוברים לפני הקב״ה כבני מרון, והמשפט של היום הזה הוא יותר קשה, כי בדיני אדם אפשר להגיד שקר, אפשר לדחות את השופט שהוא בשר ודם, אבל בדיני שמים הוא היודע הוא העד וא״א לומר שקר, כי אדרבה אם האדם ישקר המשפט יהיה יותר קשה, ומודה ועוזב ירוחם, ועל כן צריכים להתכונן ליום הדין הגדול והנורא!

עוד בה, בדיני בשר ודם אם האדם עבר עבירה נגד חוקי הממשלה, לא יועילו לאדם כל מה שיתחרט על מעשיו, כי השופט לא יאמין לו וכל עון שעשה נשאר לעולם, אפילו אם יתחרט אלף פעמים הוא יקבל את עונשו, גם לאחר התשובה, אבל במשפט השמים הוא ההיפך הגמור האדם יכול להתחרט על מעשיו ולקבל על עצמו מהיום והלאה להיטיב את דרכיו ולשפר את מעשיו, וה׳ יסלח לו. ואדרבה הקב״ה יושב ומצפה לתשובת השבים, וכתובים רבים מוכיחים על זה בעליל.

ולכן הטוב הוא, שלא נחכה על עשי״ת ועל יוה״כ כי הזמן הזה הוא רק למאחרים רק נקבל עלינו עוד לפני ראש השנה לחזור בתשובה שלימה דהיינו חרטה על העבר, ותשובה על העתיד, ועוד אנו זוכין שמעלתנו יותר ממעלת צדיקים גמורים שלא חטאו כל עיקר כידוע.

ובזה יובן מ״ש דוד המלך ע״ה (תהלים פרק קיט) ״חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמתי״ כי יש ג׳ זמני תשובה. אלול, ר״ה, ויום הכיפורים. והתשובה נקראת ׳דרך׳ כמו שכתוב על כן יורה חטאים בדרך. וזה שאמר חשבתי דרכי דיש לפני ג׳ דרכי תשובה אך בחרתי בתשובה מאהבה שהקב״ה מעיד עליה (בוחן לבות וכליות) וזהו אל עדותיך לשון עדות לכן

 

איורי חודש אלול וי עי  א

חשתי ולא התמהמתי וכבר בחודש אלול נזדרזתי ושבתי וחלילה לא חיכתי ללהקת המאחרים בתשובתן.

רבי מאיר ועקנין, זכרון מאיר ח״ג דרוש א׳

המקובלים במרוקו

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שוניםמקובל ממרוקו

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

אברהם חליאאה  הראשון – מלכי רבנן.

זצ"ל אחד מחכמי מקנאס חי בסוף המצאה הרביעית ובתחילת החמישית בהשערה והיה לו יד ושם בנגלה ובנסתר כדמוכח בהקמת רבי אברהם חליוואה השני שבספר " קול יעקב " שכתב נין ונכד לאו"ץ בנגלה ובנסתר.

עוד חכמים אחרים היו במכנאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת, והם, רבי משה טולידאנו בן רבי יעקב הנזכר בדור הקודם ולמעלה, ורבי יוסף בנו, רבי משה מאימראן, ורבי חיים בנו, רבי אברהם חילוואה הראשון ורב משה בנו, רבי יעקב אדהאן בן רבי משה אדהאן הנזכר בדור הקודם. רבי דוד בן רבי אהרן חסין, רבי אברהם אצבאן ורבי מסעוד ארוואח. – נר המערב.

אברהם עלון.

לפי בן נאיים היה ממקובלי העיר דרעא במאה ה-16

עוד חכם אחד חי אז בצפת, שהיה גם כן מחבל דרעא, ושמו רבי אברהם בן רבי שלמה עלון, והוא הוציא לאור ספר " דרכי הגמרא מר"י קונפטין. נר המערב. 

אהרן אלחדאד הכהן.

מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כהרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא.

אליהו שוראקי.

בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשם שלום, כי במרוקו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי קבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית. ראה ספרו " קורות היהודים בצפון אפריקה "    

אלעזר אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. מקובל חסיד וקדוש .

דוד דאנדא.

1800 בערך.מכפר קאקאווי מנוף סוס. מקובל חסיד ובעל מעשים. מחכמי ורבני מרוקו. חי בשנת 1800 בערך. רבי דוד דאנדא מכפר קאקאוי, כנראה אקקא, מנוף, מחוז סוס. נודע כמקובל וחסיד בעל מעשים. הוא חי במאה השישית לאלף השישי.

דוד הלוי.

ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה שמכונה " ספר המלכות " החיד"א מזכירו ומייחסו לרבי דוד. הרב יעקב משה טולידאנומצא כתב יד, ושיער שמחברו הוא רבי דוד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות, על יסוד השערתו זה נדפס הספר בקזבלנקה, בצירוף מבוא משלו.

ברם כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם " ספר המלכות " נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב בתוך " מאור ושמש " של רבי יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לרבי אברהם הלוי זאת ועוד , מרגליות בקאטאלוג של הספריה הבריטית, שיער כי רבי אברהם בן אליעזר הוא מחבר הפירוש.

 ברם, גרשם שלום דחה את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לרבי אברהם הלוי, תחת זאת קבע , כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו בשנת 1400 בערך המקובל דוד הלוי מסביליה. ואילו זה שהדפיס הרב יעקב משה טולידאנו הוא חלק מספק " תולדות אדם "

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-קהילת ג'יברטלר – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן     

             1 -קהילת ג'יברטלר  – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

קהילת ג'יברטלר נוסדה שנים אחדות לאחר שהמקום נכבש על ידי הבריטים ב – 1704. תחת השלטון הבריטי נהנו מחירות, מאזרחות בריטית ומשגשוג כלכלי. רוב היהודים בקהילה עברו אליה ממרוקו והדבר ניכר במנהגים ובזיקה מיוחדת למרוקו ולחכמיה.

על תולדות הקנילה פורסמו מספר מאמחקרי אליעזר ספרמרים, ויהודים נזכרים גם בחיבורים על ג'יברלטר. המידע הראשון על היהודים בגיברלטר הוא מסף 1712. באותו זמן היו 26 חנויות של יהודים ברחוב הראשי. בהסכם אוטרכט – Utrecht – שנחתם ב 1713 בין המלכה הבריטית אן , מלכה בין 1702 – 1714, ובין פיליפה החמישי מלך ספרד, 1683 – 1764 , הוכרה העברת המקום מספרד לבריטניה. לפי דרישת ספרד, נקבע בסעיף 10 בהסכם שיהודים ומאורים לא יתיישבו במקום . אבל התנאי לא בוצע, ויהודים ממרוקו עברו לגיברלטר, תחילה באופן זמני לרגל מסחרם, ובשלב הבא התיישבו קבע.

אותה שנה היו כבר 130 יהודים במקום, מהם שני שליש ממרוקו והשאר מאנגליה, מהולנד ומאיטליה. שגריר ספרד בלונדון הגיש מחאה ב 1717 על כי בניגוד להסכם מצויים בגיברלטר 300 יהודים ולהם בית כנסת שהיא עדות להתיישבות קבע. כנראה שהמספר שהוא נקב היה מוגזם. הוראות הגירוש היהודים לא בוצעו, והבודדים שגורשו חזרו, ב 1727 חתמו יהודים ממרוקו שגרו בגיברלטר על מסמך, שלא נתנו שוחד למושל הבריטי כדי לקבל רשות למגורים שם.

לפי הסכם ב 1729 בין בריטניה לסולטאן מרוקו שיוצג על ידי משה בן עטר, הוגבלו הסוחרים היהודים והמוסלמים לשהייה של 30 יום בלבד. הסכם זה חודש ב 1772. אולם ההסכמים לא בוצעו, כי הצבא הבריטי היה תלן ברצון הטוב של הסולטאנים לאפשר יצוא מזון לצבא שסופק בעיקר על ידי סוחרים יהודים מטנג'ר ומתיטואן. כשספרד סירבה לספק מזון לבריטים.

מספרם של היהודים עלה משנה לשנה. במפקדים על מספרם אין מידע אחיד. לפי מקור אחד מ 1725 גרו 30 משפחות יהודיות במקום. במקור אחר מאותה שנה נאמר שמתוך 1113 אזרחים, 137 הם יהודים, מהם 86 ממרוקו, והשאר מאנגליה, מהולנד ומתורכיה. לפי מפקד ב 1753 היו במקום 575 יהודים. ב 1777 מספרם עלה ל 863 מתוך 3000 אזרחים, מהם אנגליקנים, קתולים, ומוסלמים. האומדנים על ידי מבקרים במאה ה-19 שונים זה מזה.

המיסיונר וולף שביקר במקום ב-1821 כתב שמספרם 1600. ב-1830 חיו במקום 1300 יהודים ותיקים ועוד 600 מהגרים חדשים. ב-1860 חיו במקום 1300 יהודים.

גלי הגירה – המקום שימש מקלט ליהודי מרוקו שסבלו ממצוקה כלכלית או פוליטית. יהודי המקום והממשל המקומי סייעו לבורחים, ואפשרו התיישבות זמנית, כשחלקם חזרו כעבור זמן למרוקו ואחרים נשארו והצטרפו לקהילה. כל היה בעתות של רדיפות כמו בימי שלטונו של יזיד 1790 – 1792, בימי מלחמות, בין מרוקו לספרד ב 1859 – 1860, כשהאחרונה כבשה את תיטואן, ברחו מטנג'ר ומתיטואן כ- 5000 יהודים ומממוגדור ( אסאווירא ) 220. .

רובם חזרו למרוקו כשוך הקרבות, בעקבות בצורות ומגפות, למשל בין השנים 1877 – 1881. במהומות בשנים 1906 – 1907 בימי שלטונו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908. חלק גדול מיהודי גיברלטר היגרו אליה מתיטואן, ובמשך דורות היו קשורים לקהילת האם, פונים לחכמיה בשאלות, ומביאים משם כלות או חתנים לבנותיהם.

בת הכנסת. ברשימת האנשים שקיבלו מגרשים לבניית בתים ב-1724 מופיע יצחק נייטו, שבנה בית ובו בית כנסת. זהו בית הכנסת בשם " שער שמיים ", השם ניתן על ידי נייטו הנ"ל כשמו של בית כנסת בלונדון בו כיהן אביו החכם. הוא נקרא גם בית הכנסת הגדול. בית הכנסת ניזוק בסערה בשנת 1766, תוקן ב-1768 ושטחו הוגדל הבניין במתכונתו הנוכחית תוקן ב-1812 לאחר שריפה, ומתפללים בו גם עתה.

ישיבה בשם " עץ החיים " בשוק הבשר, הפכה לבית כנסת קטן ב-1759. בעת הכנסת בשם " נפוצות יהודה " המכונה espagna flamenco כי התפללו בו יהודים מהולנד, נבנה ב-1800 על ידי משפחת יהודה הלוי עתירת הנכסים.

בעקבות ויכוח בבית הכנסת " שער שמיים " ב-1820, עזב חלק מהמתפללים מתיטואן ומטנג'יר. ארבעת בתי הענסת פעילים עד עצם היום הזה. בשלב הבא נפתח על ידי יוסף בן סוסאן סית כנסת חדש באזור הדרומי שנסגר ב-1876. בית כנסת פרטי בשם " בית יוסף " נבנה ב-1896 בביתו של יוסף בן עטר, נפטר בדצמבר 1904. ב-1906 נסגר וספרי התורה הועברו לבית הספר היהודי בו התפללו התלמידים גם בשבתות.

דוד בן נאים פתח בית כנסת בביתו בשם " שערי רחמים " לזכר אביו רבי רפאל חיים משה בן נאים, שנפטר ב-1920. הקהילה מונה עתה כ-700 נפש שחבריה כולם שומרי מסורת, דואגת לחינוך יהודי, לה בית ספר לבנים ובנות, מוסדות חסד, ובעלת זיקה לעם ישראל ולמדינת ישראל.

סיוע במצוקה של יהודי מרוקו.

יהודי ג'יברלטר היו נכונים לסייע לאחיהם במרוקו בעיתות של בצורת, רעב, מגפות או מכות בידי אדם. בהקמה לספרו של רבי יעקב בירדוגו " קול יעקב ", לונדון תר"ד, משבח המחבר את יחידי הסגולה של קהל ג'יברלטר ה' אתם הברכה כולם נחמדים… יקריבו את מנחתם הן בעון הרעב הגדול בארצות המערב ובפרט בארצי ומולדתי היא העיר מכנאס ונגלה נגליתי לצורך פרנסתי משנת תק"פ עד תקפ"ה 1820 – 1825 ועד שנתיים הרעב של מהומה ושל בצורת ושיבוש מלכיות ויצאתי שליח כולל בעד השארית שנשארו ערומים ורעבים ".

מחקרים בתרבות יהודי צפון אפריקה

 

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשרמשה בר-אשר

14. קטע ה. דף לח ע״ב:

״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו׳, ענדנא קסלע״ה – קאלו סייאדנא = אמרו רבותינו = לחכמים עליהם השלום –  באיין חראם עלא בנאדם יעמל תזארא בת״ח, ופרט למלאכים הומא פסמא וקדושים. וכיף עמל יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום –  חתא צאפדהום לעשוי לאיין זברנא קסלע״ה, באיין כל מצוה די כא יעמל בנאדם, כא יכלךּ מנהא מלאך. והארוךּ למלאכים די כא יעמל בנאדם מן למצות דייאלו, דימא כא ימשיו מעאה, ויעלמו עליה זכות,  פכל אוקת. האכדאך יאע״ה רוך למלאכים די כלק מן למצות דייאלו וכאנו ימשיו מעאה, עליהא מניין הומא דייאלו חלאל עליה יצאפדהום ודו״ק וק״ל.

הערת המחבר – הביטוי " ויעלמו עליה זכות " הוא תרגום לערבית של הביטוי העברי " ומלמדים עליו זכות "

וזה תרגומו:

״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו', יש לנו [מאמר ובו] אמרו רבותינו החכמים עליהם השלום, כי אסור לאדם לסחור בתלמידי חכמים, ובפרט לסחור במלאכים, אשר הם בשמיים והם קדושים. ואיך יעקב אבינו עליו השלום אפילו שלח אותם לעשוי [התשובה היא] שמצאנו שהחכמים עליהם השלום אמרו כי כל מצווה שהאדם עושה [הוא] בורא ממנה מלאך, והמלאכים ההם שהאדם עושה מהמצוות שלו הולכים תמיד אתו ומלמדים עליו זכות בכל עת, כך יעקב אבינו ע״ה המלאכים ההם שברא מהמצוות שלו (ו)היוהולכים אתו, על כן מאחר שהם שלו, מותר לו לשלחם. ודו״ק

הביטוי יעמל תזארא (tzara ־מיתרגם מילולית ׳לעשות סחורה׳. בתרגומי הצעתי מבנה אחר.

15. קטע ו. דף לח, שם:

״ויחי יעקב״ וכר:וקסלע״ –  וקשאוו – והקשו – סיידנא לחכמים עליהם השלום.   עלאס קאלנא גיר ״בארץ מצרים״ ומא קאל חתא מוטע מן למואטע – מוטע, למואטע בהגייה אופיינית של להג קצר אשוק לעיצורי הערבי ض – כמו דלת – כ-ط – טית –  למן משא יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום –  ועאוד: וכי מא עאש גיר יז לעאם דוקאי גיר תירוץ הווא קסלע״ה ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו', אשמיית די כא יתסמא ״אורך ימים ושחי " – ושנות חיים –  ילא בנאדם יעישפלמנוחה גיר עאם הייא דייאלו, כא ינתשא כל מא דאז עליה מן צער פשנין לוליין, וילא ידוה גיר עאם ((פלמנוחה)) <פצער>, כא ינתשא מא דאז עליה <פלמנוחה>.

הנה התרגום של הקטע:

״ויחי יעקב״ וכוי; והקשו רבותינו החכמים עליהם השלום: למה אמר לנו רק ״בארץ מצרים״ ולא אמר שום מקום מהמקומות שאליהם הלך יעקב אבינו ע״ה? ועוד: וכי הוא חי רק י״ז שנים דווקא? אבל התירוץ הוא [מה] שאמרו רבותינו החכמים ע״ה: ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו'. מה פירוש מה שנקרא ״אורך ימים ושנות חיים״? [התשובה היא] אם אדם חי במנוחה רק שנה אחת, הוא שוכח כל מה שעבר עליו בצער בשנים הקודמות. ואם יעביר רק שנה אחת בצער, הוא שוכח מה שעבר עליו במנוחה.

16. קטע ז, דף מב ע״א:

חי׳ ע״פ – חידוש על פסוק –  פקוהלת, ק״ל – קאל לפסוק – אמר הפסוק –  ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. וענדנא קאלו לחז״ל פלגמ', באיין ״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״, ועווד קאלו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. קאלך: ״אוודי גיר אזי תרא באיין תמא פאיין חראם לכעס ופאיין חלאל. קאלך: ״פחאל לוולד ובוה ופחאל רב ותלמיד״. קאלך: ״ילא זא לבו יבדא יחב בנו ויבוסו, ודי עמלהא יקולו: ׳מליח האד סי די עמלת׳, יכון דאך לוולד יתגאה מעא ראסו, וימסי גיר פדרך רע רח״ל. עליה<א> חייב לבו יבדא ינפקע עלא בנו, ואס מא עמל, יקולו: ׳מא הני מא עמלת׳״. וממילה יכון דאךּ לוולד יקול: ״אודאי באין רא יבא פייא סי מסאלה קביחה״, ודאז ירזע מעא ראשו ליום עלא גדא, חתא ירזע לטריק היי״ת, וג״ך רב יחדאז יחרז עלא תלמיד, ודאך סי די קרא יקולו: ״מאסי האקדא״, חתא ירזע לטריק היי״ת. ועליהא ש״ה ע״ה<קאל>: ״טוב כעס משחוק״. ועלאס? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.

הנה תרגום הקטע לעברית:

חידוש על פסוק בקהלת, אמר הפסוק: ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. ויש לנו [מאמר ש]אמרו חז״ל בגמרא, ש״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״. ועוד אמרו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. לומר לך ״הוי ידידי, רק [זאת] בוא תראה שיש שהכעס אסור ויש שהוא מותר״. אפרש לך: כמו בן ואביו וכרב והתלמיד. אמר לך: ״אם יבוא האב [ו]יתחיל לאהוב את בנו וינשקהו, וכל מה שיעשה יאמר לו: ׳טוב הדבר הזה שעשית׳. הבן הזה יהיה מתגאה מאוד, וילך בדרך רע רחמנא ליצלן. על כן חייב האב להתחיל לכעוס על בנו, וכל מה שיעשה, יאמר לו: ׳לא טוב הדבר שעשית׳״. וממילא הבן ההוא יאמר בלבו: ״ודאי ראה אבא בי דבר רע כלשהו״. ואז יחכוך בדעתו יום אחרי יום, עד שישוב לדרך ה׳ יתברך. וגם כן הרב צריך לכעוס על התלמיד, ומה שלמד יאמר לו: ״לא כך הוא הדבר״, עד שיחזור לדרך ה׳ יתברך. ועל כן שלמה המלך עליו השלום אמר: ״טוב כעס משחוק״. ולמה? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.

17. קטע ח. דף מא ע״א:

הערת המחבר : יכון יתגאה מעא ראסו עניינו מילולית ׳יהיה מתגאה עם ראשו׳ כלומר ׳מתגאה מאודי.

       הביטוי מא הני מא עמלת רווח בערבית היהודית של קצר אשוק. תרגומו המילולי הוא ׳אין כאן מה שעשית׳ ואינו אומר דבר: כוונתו היא כתרגום המוצע בפנים: ׳לא טוב הדבר שעשית׳.

ק"ל : – קאל אלפסוק – והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו'….וזאב פלגמ' וקאל […] ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד קאל, באיין כאן ואחד תלמיד פייאמו דרבי יהודה ותא יקול באיין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. וראה גיר יקרא יומם ולילה גיר באם יקבט לעושר ויקבדלכבוד, וקא״ יקרא חתא עייא וסי מא טלע פיידו – לא לעושר ולא לכבוד. ואחד נהאר וקאל פעקלו: ״ינא דא׳ די קרית התא עיית, וסי מא טלע פיידי. ינא גיר נמסי לבלאד לפלאנייא ונביע ונשרי עלא ראשי״. הווא זאבד, ואליהו הנביא ז״ל תערטלו בסביהת ואחד זקן. קאלו: ״לאיין מאסיי״. קאלו: אסי׳ תעלם בין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״, וינא שחאל האדי וינא נקרא, ומא טלע פיידי לא עושר ולא לכבוד, דא׳ גאדי נמסי לבלאד לפלאנייא נביע ונסרי […].

וזה תרגום הקטע:

אמר הפסוק: ״והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה״ וכר, והביא בגמרא אמר: [״.] ״לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה ((אעפ״י)) שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד אמר, שהיה תלמיד אחד בימיו של רבי יהודה, ונהיה] אומר שהתורה אומרת: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. והנה הוא אך לומד יום ולילה, כדי שיקבל את העושר ויקבל את הכבוד. ונהיה] לומד עד שהותש, ודבר לא עלה בידו – לא העושר ולא הכבוד. יום אחד אמר בלבו: ״אני עכשיו [לאחר] שלמדתי עד שעייפתי, ודבר לא עלה בידי, אני אלך לעיר פלונית ואעסוק במסחר להנאתי״. הוא יוצא [מהעיר], ואליהו הנביא זכור לטוב קידם אותו בדמות זקן אחד. אמר לו: ״לאין [אתה] הולך?״ אמר לו: ״הוי אדוני, התדע שהתורה אומרת: ׳אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבודי, ואני זה זמן רב ואני לומד, ולא עלה בידי לא עושר ולא כבוד, עכשיו אני יוצא ללכת לעיר פלונית לעסוק במסחר״.

18. לסיום אביא טקסט אחד בעברית מתוך ״בית החכמה״; יש כאן דרוש המבוסס על רמזי ראשי תיבות על הפסוק הראשון של שמות א 1.

קטע ט. דף לט ע״א:

״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה איש וביתו באו״>. 

ואל״ה – ר״ת: ויחייב א׳דם ל׳מול ה׳זכרים,

שמו״ת – ר״ת: שיפחה מ׳ו׳לדת תָ׳מול : יש לקרוא: תמול: כלומר גם שפחה יולדת חייבת למול את בנה.

בנ״י ר״ת: ב׳מוהל נ׳אה יימול;

ישרא״ל – ר״ת: י׳זמין ש׳כיניו ר׳יעיו א׳והביו ל׳סעודה:

הבאי״ם – ר״ת: ה׳שומר בירית א׳ברהם יינצל מ׳גיהנם:

מצרימ״ה – ר״ת: מ׳והל צ׳ריך ר׳חי׳צה מ׳אחר ה׳מילה:

א״ת – ר״ת: א׳ליהו ת׳שבי;

יעק״ב – ר״ת : ייבוא ע׳ל ק׳דושת בירכה:

אי״ש – ר״ת: א׳ביו י׳ברך ש׳החיינו.

ובית״ו – ר״ת: ????? ת׳ו<רה> וסעודה. הערת המחבר : בגלל פגם בכתב היד אי אפשר לדעת מה הן המילים שראשי התיבות שלהן הן האותיות וב״י של התיבה ׳וביתו׳. בא״ו – ר״ת: ב׳רוך א׳לוה? וא׳דם.

אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות

שמעון שרביט

 איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאסאלף שנות יצירה...פאס וערים אחרות במרוקו

האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב

מוסד התרגום מעוגן היטב בספרות התנאים ומסגרת של כללים וסייגים הלכתיים מפורטת בה, כגון: הקורא בתורה לא יפחות משלושה פסוקים. לא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד [ופירש אלבק: כדי שהמתורגמן לא יטעה], ובנביא שלושה [ופירש אלבק: ואם יטעה, יטעה, לפי שלא הקפידו אלא על התוכן].״ (מגילה ד, ד). קטן קורא בתורה ומתרגם (מגילה ד, ו). ובתוספתא: קטן מתרגם על ידי גדול אבל אין כבודו שיתרגם גדול על ידי קטן… (מגילה ד, כא).

כבר בשלהי הבית השני החלה מתגבשת רשימה של פרשיות מסוימות בתורה ובנביאים, שאין ראוי לתרגמן בציבור בשל תוכנן, כגון: ״מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר נקרא ומיתרגם… מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין…״ (מגילה ד, י). ורשימה ארוכה יותר נמצאת בתוספתא: ״יש נקראין ומתרגמין, נקראין ולא מתרגמין, לא נקראין ולא מתרגמין.״״(מגילה ד, לא־לה).

ואף לשיטת התרגום נאמרו דברים מגובשים: ״ר׳ יהודה או׳ המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, והמוסיף עליו הרי זה מגדף. תורגמן העומד לפני חכם אינו רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה אביו או רבו״(תוס׳ מגילה ג, מא).

תרגום אונקלוס, הנדפס לצד התורה בכל החומשים, הוא התרגום הידוע ביותר, ושורשיו קדומים ביותר.״תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי״(מגילה ג ע״א). חוקרים רבים סבורים, שאין השם ״אונקלוס״ אלא שיבושו של השם היווני ״עקילס״, הידוע כמתרגמה של התורה ליוונית. הדעת נותנת שבתחילה הילכו בציבור תרגומים שונים, אלא שעם הזמן נתגבש נוסח אחד, ואט אט הוא זכה לדחוק את האחרים. יש לציין, שאף על פי שהיה קיים תרגום יווני לתורה, סתם ״תרגום״ בספרות חז״ל הוא התרגום הארמי. וכבר משתמשת הברייתא(קידושין מט ע״א) בביטוי ״תרגום דידך, כלומר תרגום מסוים שנתקבל בחוגים שונים. ואפשר שזהו אביו מולידו של תרגום אונקלוס. וכן לפני מובאה תרגומית: ״כדמתרגמינן״, ״ומתרגמינן״.על מעמדו המיוחד של תרגום אונקלוס כותב שר שלום גאון: ״וששאלתם אחד קורא ואחד מתרגם… ותרגום זה שאמרו חכמים(מגילה כא ע״ב) זה שיש בידינו, אבל שאר תרגומים אין בהם קדושה כתרגום זה, ושמענו מפי חכמים קדמונים שענין גדול עשה הקב״ה באונקלוס הגר על שנעשה התרגום על ידו״(תשובות הגאונים, שערי תשובה, סימן של).

רב נטרונאי גאון: ״אילו שאין מתרגמין ואומרים אין אנו צריכים לתרגם אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינין אין יוצאין ידי חובתן… הלכך חייבים לתרגם אבל אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם, ילמדו ויתרגמו והם יוצאין ידי חובתן, ואם יש מקום שרוצים לפרש להם, יעמוד אחד חוץ מן המתרגם ויפרש להם בלשונם״ [אוצר הגאונים, קידושין, עמי מט).

וראוי לציין מה שפסק הרמב״ם במשנה תורה: ״האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני יודע לקרות בתורה, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר״(הלכות אישות ח, ד).

ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16e au 20e siècle)

נוסעים יהודים בארצות האסלאםHAÏ M ZAFRANI

A dix-huit ans, le jeune homme doit se marier ; il ne convoitera ni la beauté, ni la fortune, mais la vertu, dans le choix de l'épouse.

C'est alors que doit commencer pour lui une ère nouvelle, consacrée à l'étude de la science proprement dite: médecine dans les ouvrages de Rambam, Ibn Sina, Galien, Ibn Roshd; astronomie, philosophie dans les livres d'Ibn 'Ezra', d'Abu 'Ali Ben Haytem, d'Al-Huwarizmi, d'Aristote, d'Ibn Roshd; optique, mécanique, musique.

Au terme des études, l'homme sera parvenu au domaine de la philo­sophie authentique: la science des choses divines. Qu'elle soit l'objet de ses méditations, de jour et de nuit; qu'il se réjouisse d'avoir ainsi atteint la limite de l'intelligence et du savoir, domaine réservé à de rares privi­légiés.

 La parole d'Isaïe est alors accomplie en lui (XI, 2): Et sur lui reposera l'esprit du Seigneur, esprit de sagesse et d'intelligence, esprit de conseil et de force, esprit de science et de crainte de Dieu".

Les conditions auxquelles doivent satisfaire le maître idéal et l'élève irréprochable ont été formulées dans bon nombre d'ouvrages dont nous mentionnons ici Marpé nefashot dû à un rabbin marocain, R. Yosef Ben 'Aqnin, contemporain de Maïmonide.

 L'auteur a rédigé son ouvrage en arabe sous le titre Tibb an-nufus, "médecine des âmes". Le chapitre 27 traite des "vertus du maître et de l'élève". Notre auteur a probablement connu (et s'en est inspiré) le livre d'Ibn Sahnun (IXè siècle) intitulé Adab al-Mu'alli min, imprimé à Tunis en 1931, où se trouve codifiée la déontologie de la profession enseignante chez les Musulmans.

Joseph ben Judah ibn Aknin (c.1150–c.1220) was a Jewish writer of numerous treatises, mostly on the Mishnah and the Talmud. He was born in Barcelona, but settled in Fez, where by his own admission he lived as a crypto-Jew.

In addition to an introduction to the Talmud in Arabic (Hebrew translation at Mevo ha-Talmud), and a treatise on Talmudic weights and measures, his surviving works include:

Nous sommes également bien renseignés sur l'enseignement et ses méthodes dans les sociétés musulmanes de l'époque, par les données que les biographes et chroniqueurs fournissent sur le curriculum vitae de tel ou tel personnage, en insistant tout particulièrement sur les études de la jeunesse et de l'adolescence, et souvent même, de l'âge mûr.

Voici ce qu'on lit dans l'epitre célèbre qu'Abd-al-Hamid adressait aux secretaires : " Recherchez avec ardeur la connaissance de tous les genres litteraires ( adab ) et tachez de vous rendre savants dans les sciences religieuses en commençant par le Livre de Dieu et par les prescriptions de la loi divine.

 Cultivez la langue arabe….; travaillez ensuite à vous faire une belle écriture, car c'est la parure qui doit orner vos écrits; apprenez par coeur les poèmes des Arabes .. Quand partout ailleurs, dans le monde islamique, les préoccupations religieuses et morales pas­sent au premier plan et font des sciences spéculatives (aqliyya) des ser­vantes et des compléments des sciences traditionnelles (naqliyya), en Espagne (et aussi au Maghreb extrême où l'on connaissait, à l'époque, la même civilisation), sans écarter systématiquement les branches du savoir qui ont pour base le Coran et les Traditions prophétiques authen­tiques (Hadith), on tend à accorder la première place aux sciences secon­daires dites spéculatives, à un certain "humanisme

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

 

החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותיתהחתונה היהודית במרוקו

יוסף שיטרית

3.1.1 הביטוס תרבותי מהו?

ההביטוס" התרבותי הקהילתי פועל כמעין מערכת שיח חברתית־תרבותית עם מכלול הוראות והכוונות ועם מסכת נמשכת של התנהגויות ופעולות המקיימות ומקדמות את החיים החברתיים. בחלקה האחד המערכת כוללת מערכים של אמונות, מיתוסים, פרדיגמות ותבניות, תסריטים, חוקים, כללים, עקרונות, נורמות וערכים המכוונים ואף מאפשרים את הפעילות החברתית התקינה של כלל הפרטים בקהילה בתחומי החיים הקהילתיים השונים. מערכים אלה גם מספקים בו בזמן את מסכת המשמעויות התרבותיות, הכלליות והמקומיות, להתנהגויות ולפעילות של בני הקהילה. למערכים מנחים ומכוונים אלה נקרא באן התקנה (קרי התקנה) התרבותית. הם כוללים:

 

–                                                                מיתוסי בראשית מייסדים ומכוננים ואמונות היסוד של הקהילה מתחומי המגיה, הדת והאידאולוגיה;

–                                                                  נוהלי השליטה והבקרה החברתית והפוליטית המסדירים את כללי ההגמוניה הריבודית והפעלתה;

–                                                                 ערכי הסולידריות והכבוד המווסתים את הליכוד החברתי ותוחמים את גבולות הפרט;

–                                                                   עקרונות השילוב הבין-דורי והבין-מיני, סדרי העברת הסמכות ואסטרטגיות ההורשה;

–                                                                   מגמות היצירה החומרית, האינטלקטואלית והאמנותית והעריכה התרבותית בתוך הקהילה.

–                                                                    

בחלקו השני ההביטוס כולל את מסכת ההתנהגויות, הפעולות והפעילויות הממשיות המתנהלות יום יום בתוך הקהילה ומוציאות לפועל את מערכת הכללים והנורמות התקנתיים בצורה רקורסיבית ובצורה מובנית דרך הטקסים הקבועים והלא קבועים. למסכת הפעילויות הממשיות נקרא כאן הפָעֳלָה (קרי הפָעלה) החברתית על משקל התקנה והנהגה" התקנה מספקת תסריטים, נהלים, אסטרטגיות, מודלים ועקרונות פעולה הפועלים במעין הכוונות ואסטרטגיות תרבותיות עבור הקהילה. ואילו הפעלה היא מכלול הפעולות המכוונות המתנהלות בחברה שמטרתן השפעה ישירה או עקיפה על הסביבה האנושית, הטבעית והתרבותית, ועל מסכת האסטרטגיות והשיקולים שבני הקהילה מאמצים כדי להשיג את מטרותיהם דרך הפעילות וההתנהגויות שלהם. כללי התקנה של ההביטוס לעולם אינם מפורשים במלואם בצורת חוקים ונהלים פורמליים, כתובים או בלתי כתובים. מפורשות מלאה של ההביטוס אינה קיימת אפילו בחברות המודרניות והמתוקננות ביותר מבחינת סדרי החיים והחוקים הנוהגים בהן. בחברה המסורתית, ובכלל זה היהודית, הסדרים החברתיים מפורשים מעט בלבד, לבד בוודאי מן הסדרים הרשומים במערכי החוקים הדתיים או האזרחיים המסדירים חלק זה או זה בפעילות, כמו ההלכה היהודית המסועפת ביותר. כך, למשל, רבים מן הטקסים של החתונה היהודית במרוקו (כמו בקהילות אחרות) אינם רשומים ואינם מוזכרים כלל בהלכה; אפילו טקס החופה והקידושין, החשוב כל כך מבחינת ההלכה, אינו מפורש במלואו בהלכות הנישואין, וכל קהילה עורכת אותו על פי המסורת שהתפתחה בה.

הערת המחבר :  המונח הביגזום habitue) הוחדר לספרות הסוציולוגית והתרבותית בידי הסוציולוג הצרפתי הידוע פייר בורדיו (2002-1930), אן קיבל בכתביו משמעויות אופרטיביות שונות והגדרות שונות. ראו למשל בורדיו, דיבור, עמי 83-82. וראו גם את הגיליון המיוחד של כתב העת Sciences Humaines, שיצא לאחר פטירתו.

כאן נעשה ניסיון להרחיב את משמעות המונח ולהפוך אותו למושג מרכזי בניתוח החיים החברתיים־התרבותיים של קהילה כלשהי. בעברית אני מציע לתרגמו במילה נהגה(קרי נוהגה).

אם התקנה החברתית־התרבותית של הקהילה אינה רשומה באופן מלא בצורה פורמלית, יש לשאול, מניין שואבים בני הקהילה את הידע שלהם בעניין המותר והאסור, התקין והבלתי תקין, המקובל והחריג, האפשרי והבלתי אפשרי, הראוי והבלתי ראוי במסורת הקהילתית שלהם? ההכשרה לכך מתקבלת מתוך ההתנסויות של החיים החברתיים־התרבותיים עצמם ודרך הידע המודע והבלתי מודע שבני הדורות המבוגרים צברו דרך התנסות זאת ושהם משתפים בו את בני הדור הצעיר. משום כך שלשלת הדורות והרצף העוקב ביניהם חשובים ביותר לקיומה ולתפעולה הסדיר, הכמו־טבעי, של מסורת תרבותית כלשהי. ניתוק בין הדורות ומניעת רצף שכזה משבשים ולרוב אף מסכנים את קיום המסורת, כמו שקורה לעתים קרובות בתקופת מעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית. ניתוק דור הילדים והנוער של הקהילה מן המסורת שקבעה את גורלם של אבותיהם, דרך החינוך המודרני למשל, מחולל תמורות הולכות ומעמיקות במסורת זו. כך קרה גם למערכי הטקסים והאירועים של החתונה היהודית במרוקו, שהיו יציבים עד לתחילת המאה ה־20 והלכו והשתנו עם חדירת החינוך הצרפתי(והספרדי) המודרני לקהילות העירוניות במיוחד. התמורות התרחבו עוד יותר לאחר התפזרות הקהילות והשתלבותם של יהודי מרוקו בצורה אקראית בחברות מודרניות שונות, כמו ישראל, צרפת, קנדה ועוד.

עליית צפרו.תרפ"א .1921. יעקב וימן

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקהצפרו עלייה 1921

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

המביא לאתר : אלי פילו

באדיבותו של מר יעקב וימן

העלייה מצפרו – תרפ"א

הסיבות לעלייה.

ראשית התארגנותה של הקבוצה מצפרו לעלייה הייתה לפי סיפורו של יצחק צבע, מנימוקים דתיים ומשיחיים. האב מרדכי ביקש לסיים את ימיו בארץ ישראל על פי האמונה, כי קבורה בארץ ישראל מכפרת על העוונות ומתי ארץ ישראל יקומו תחילה לימות המשיח. תוספתא, עבודה זרה, ד ג-ו.

עוד מספר תבע כי בין חברי הקבוצה הייתה מזלטוב אלבז, אלמנתו של רבי רפאל משה אלבז. בתחילה סירבו לצרפה לקבוצת העלייה בנימוק שלא תוכל להתקיים בארץ ישארל, אולם אז הופיע בעלה המנוח בחלומו של מרדכי צבע וציווה עליו להתיר לה לעלום עמם.

היא צורפה לקבוצה והביאה עמה טבעת מזל של הרב. בידי מי אשר הייתה הטבעת – היה מצליח בעסקיו וכך הצליחחה להתקיים בארץ בלא ליפול למעמסה על העולים האחרים. 

יונתן אסולין הדגיש בסיפורו את האלמנו המשיחי. עם הצהרת בלפור שמעו היהודים בצפרו כאילו בא המשיח ואז החלה התארגנות ספונטאנית לעלייה. הרב יעקב סודרי מציין את האמונה מרצון לחיות בירושלים כסיבת העלייה, הוא מוסיף ומספר ( לאחר סיפורו על ראשית ההתארגנות ) כי לאחר החלטת העלייה הופעל לחץ כבד על מימון סןדרי, אביו, מצד רבים מבני המשפחה כדי שלא יעלה משום התלאות הדרך והמצב הקשה בארץ ישראל, אולם בלהט האמונה הוא התגבר על התלאות והמצוקות.   

חיזוק לדבריהם מצאתי באחד ממכתביו של זאב ליבוביץ, מנהלך לשכת העלייה בירושלים אשר במסגרת תפקידו בא במגע עם רבים מהעולים ומסמכיו משמשים מקור חשוב להבנת התקופה. וכך כותב ליבוביץ : " בתקופה שהננו מציינים אותה בשם העלייה השלישית מזמן לזמן היו באים עולים מארצות המזרח לארץ ישראל  כי גם לירושלים.

בלי תעמולה נכונה נתגלגל שם ההד , כי ריחם ונחם ה' את ציון, נמסרו ידיעות מתובלות בפנטזיות, ובאו בלי ידיעת הארץ, בלי הכנה רוחנית לסבול הייסורים הכרוכים בבניין הארץ, לא מצויידים בהכשרה ורצון חלוציות " 

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996התינוק מאופראן

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אופראן – Ifran – Oufran

עיר וקהילה יהודית בפאתי דרום מערב מרוקו, ליד האוקיאנוס האטלנטי. על פי המסורת היהודית, יפראן היא מן המקומות העתיקים ביותר במרוקו שבהם ישבו יהודים. על פי המסורת התיישבו יהודים במקום זה כבר בראשית הספירה הנוצרית. כן נפוצה האגדה על ״מערת המכפלה״ שבה קבורים ״חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת ה׳ על ידי הנוצרים״ בתקופה הביזנטית.

הניסיון לכפות את האיסלאם על היהודים בצפון אפריקה הביא לתוצאות קשות בתקופת המווחדון, במאות ה-12 וה-13, אך לא כלל את האזורים הברבריים בזמן ההוא. אדרבא, יהודים מצאו מפלט בין השבטים במחוז זה. תוהו ובוהו אפיין את ימי שלטונו של מולאי יזיד, הידוע בכינויו ״המזיד״ (1790-92). בימיו בוחלסה, אחד הטוענים לכתר, תבע משישים יהודים מיפראן להתאסלם או למות. הוא הוביל אותם לכפר אמסיתן שבין ואדי נון ויפראן, וכל הניסיונות להצילם נכשלו, וגם התערבותם של ראשי השבטים לא הועילה. הם הועלו על המוקד, ובפיהם המילים ״ה׳ אמת ותורתו אמת.״ הרוגי יפראן היו בני משפחות כנאפו, שריקי, סבאג, אמסלם, ובראשם היה ר׳ יהודה בן נפתלי אפריאט. בין ההרוגים היתה גם אשה אחת. עם זאת, ראוי לציין שכל הפרשה הזאת טעונה מחקר יסודי ומקיף שטרם נעשה.

ליד יפראן שוכן הכפר יליג, מקום מושבו של המרבוט סידי חמאד ומוסא. הכפר יליג נמצא בלב ממלכת תאזרואלת, אחת מני רבות במחוז הסוס. לכפר זה הגיעו פליטים יהודים מיפראן. כפר נוסף שקלט את יהודי יפראן הוא אגומאד.

בני השבטים העריכו את פעילותם המסחרית של היהודים, ופעמים הם היו היחידים שיכלו לנוע משבט לשבט בלי שיאונה להם כל רע. בכתב יד ערבי משנת 1509 מדובר על התאסלמותו של קבוצות יהודיות שלמות, אך אין לכך הוכחה ממקורות יהודיים. אמנם הניסיון לכפות את האיסלאם על היהודים הברברים לא פסק גם בסוף המאה ה-18. אך ככלל ידועה התערותם של היהודים בין השבטים הברברים בכל רחבי מרוקו. הם היו דומים להם בלבושם ובאורחות חייהם. הם דיברו ברברית ושרו את שירי העם המושרים בפיהם.

בשנת 1883 מנה נוסע צרפתי שביקר ביפראן 34 משפחות, ובשנת 1951 מנתה כי״ח 36 משפחות ובהן 141 יהודים. בכפר יליג מנתה כי״ח 54 משפחות של יהודים ובהן 240 נפשות. יהודים אלה עלו לישראל עם עלייתם של יהודי האטלס, בראשית שנות ה-50, והם מאכלסים כפרים ומושבים בצפון הארץ ובדרומה. עבודת האדמה והנוף החקלאי שלא היו זרים להם הביאו אותם לחבל תענך, חבל עדולם וחבל לכיש. רבים מהם השתקעו גם במושבים בצפון הנגב.

בכפר תילין, שנמצא בין יפראן לבין אגומאד, צילם הארכיאולוג הישראלי יעקב פינקרפלד את שרידי בית הכנסת, שלפי המסורת היהודית הוא מן המאה השנייה לספירה. הקצר הברברי ליד בית הכנסת הוא מן המרהיבים ביופיים באזור.

עוד באמצע שנות ה-50 חיו יהודים ביפראן ובקהילות הסמוכות לה. המצבות בבית הקברות של יליג הן נושא למחקרים בימינו על קדמותם של היהודים באזור זה. בין אוצרות הרוח, שנשמרו בין יהודי המקום, בולטת ההגדה של פסח, שתורגמה כולה לברברית. ריקודי ה״אחוואש״ נשמרו ביניהם עד ימינו. זו היא שירה רבת חיוניות של גברים ונשים, הרוקדים בשתי שורות, זו לעומת זו.

ערב מבצע יכין מנתה הקהילה כ־300 יהודים, ומתוכם עזבו 103 במהלך המבצע.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

למעלת רבנו הגדול עטרת ראשנו ונזר תפארתינורבי שלום משאש

א

רב ועצום ממנו, וראש אב בית דיננו.

מימיך אנו שותים ומידך לך נתנו

 בתכונות פיך תנחנו, וענוותך תרבנו

 אשרינו מה טוב חלקנו, אשר בצילך חסינו,

 טעמנוך, ומערת דבש מצאנוך, ויאורו ענינו,

אה! זה היום שקיונו מצאנו ראינו

תורה יוצאת בהינומה ־ וזרח כשמש אורנו

 כי ממזרח שמש יורה דעה, שמועה יביננו.

 במשא ומתן של הלכה, ישביע בצחצחות נפשנו

מבורו הנובע ירוה צמאוננו

 כי ידבר שלום. ב

רב עוד יוסף להשביע נפש שוקקה מתבואות שמשו

 שו״ת על ד׳ טורים סדורים ובאים מבית מדרשו

פסקים מזוקקים ומצודקים – צדק לבש וילבשו

 מיופים משופים ומנופים בנפת רוח קדשו

 ובית שמ״ש אשר בנה לר״ם במז״ל לתאוה גרסה נפשו

 עם דרושים אשר דרש שבת בשבתו וחדש בחדשו

דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב ולמורשו

 וחם השמש לעורר לבבות ולחמם נפשות מנוגה נגדו ושביב אשו

לדעת מה יעשה ישראל כלפי קדושו ומרים ראשו

 אל א-להים ה׳ אבי עד שר שלום

 

רב פעלים מקבציאל אסף וקיבץ תורת ראשונים

 ביוזמתו הנעלה ורעיונו הנפלא דובב שפתי ישנים

 חרות בכתב ורשום בספר תורות אמת צרופים ומלובנים

 יין ישן בקנקן חדש – טועמיו לי ־ לי אומרים ועונים

 לא ברעש אך מי מנוחות לחמו נתן מימיו נאמנים

את פני מבין חכמה מלב מבין דלה דלה רב פנינים

 דברי שלום ואמת הביע בטוב טעם ודעת זקנים

דברי משה ודברי מרדכי ודברי יוסף רוזני הארץ האיתנים

 גם מקדש הציב בגבול בנימין חצי גבור שנונים

זכרה ה׳ אלהים לטובה וצו בריתך אתו החיים והשלום

ד

רב אתה וכוח גדול לך – ואיש אין בארץ

 לתאר ולספר עד כמה היה עצום ורב המרץ

 אשר השקעת בהצילך משני הטחב והשרץ

 גליוני שפוני טמוני חול צפוים היו אל קרץ

 ומי יגיד עוז רוחך בו נגשת למלטם מכליון וחרץ

 משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כנתינתם מערץ

ידי מחוקקים עשום ויכוננום בשקידה וחרץ

 יושבי כסאות למשפט גבורים לעמוד בפרץ

רוח ה׳ דבר בם אמרי יושר נמרצו מרץ

בקש לו ה׳ איש כלבבו ויקרא לו ה׳                      שלום

 

הערת המחבר :

תחב והשרץ – רקבון ותולעים

שפוני = חשובים (עי׳ רש״י מגילה ו.)

 קרץ = שבורים מלשון קרוץ מחומר.

 חרץ = גמור (עי׳ ישעיה י־כב,כג)

 מערץ = מלשון עריץ וחזק.

 וחרץ = וחריצות

 מרץ = מלשון עז וחזק.

  

רב צינה ומגן עת זרועות קדשך ענדו

 בשורך בתי מדרשות, בם אך שרידים שרדו

עמודיהם יתפלצון, בעצלתים תחתיהם רעדו

 בקנאה עצורה אז נצבת וכל יצוריך חרדו

 ותקרא מי לה׳ אלי! עושו ובואו והתלכדו

ובהתאסף ראשי עם כי לקראתך יחדיו נועדו

 ותשא מדברותיך על נאות יעקב אך שדדו

 ועלימו תטוף מלתך עד אשר קמו ויתעודדו

 ותקשור כתרים לתורה בצילם בחורי חמד למדו

 מידך היתה זאת דורש טוב לעמו ודובר                                   שלום

ו

רב טובך יביעו וצדקתך בך צדיקים יכתירו

ויום עשרה באדר תש״ד לזכר עולם יזכירו

 עת היוסד שתי הכותרות הגדילו תורה ויאדירו

 חברת וישיבת כתר תורה יסדת עוז ויאירו

על גבי מרומי קרת מכנאס כזוהר הרקיע הזהירו

 עדות נאמנה על מסירותך העמוקה בשפה יפטירו

שם הרבצת תורה ואברכים בנכסי הרוח יעשירו

 שנים על שנים לימדתם ולמבועי ים התלמוד החדירו

משמר נכנס ומשמר יוצא וממעינך המתגבר חיילים הגבירו

שפתי צדיק ירעו רבים יום ליום יביע משמיע                            שלום

ז

רב כיד המלך הנותן מחוכמתו ליראיו וכסא כבוד הנחילם

כל העם מקצה כבדוך מקטנם ועד גדולם

לעת מצוא השמעתם קולך לפקוח עיני שכלם

לנחותם הדרך ישכון אור ותאר את שבילם

 תבונתך הרחבה ועצתך הטובה היתה נר לרגלם

 דרשותך השנונים ובאוריך המצוינים משכו לב כולם

לקחך הטעים ומוסרך הנעים נתנו את יבולם

הלצותך המתובלים ורמזך המהוללים היו שמחת גילם

 והיו לפיהם כדבש למתוק וכרביבים מזבולם

אוזן שמעה ותאשרך והתענגו על רב שלום

 

 ח

רב זרעך וצאצאיך זה אוהליך אוהל ישרים

יבורך מפי עליון המאיר לארץ ולדרים

 ברכות שדיים ורחם וברצונו קרנם תרים

 בני חיל יהי מקורך ברוך וישמחו מאשת נעורים

כל רואיהם יקירום כי הם זרע ברך יוצר היצורים

 ובנות החן בחיק יראי ה׳ תינתנה תפארת בחורים

 אנשים חכמים ונבונים בזר התורה עטורים

ועינכם תראינה נינים ונכדים כסנסני תמרים

מגודלים בנעוריהם כולם אהובים ברורים

 באושר ועושר אורך ימים ושנות חיים ושלום.

ט

רב הנה שפתי לא אכלה מלברך על המגילה

 לנות בית כבודה קריאתה זה הוא הלולה

שמה נאה לה כי מכל טובה היא כלולה

רבות בנות עשו חיל והיא על כולנה מעולה

 משמים זיכו לה כי אל מים רבים היא שתולה

 איש ואישה שזכו שם יה בינהם למעטה תהילה

אשת חן תתמוך כבוד. הן מאבן תסכל המסילה

להשביע בן זוגה נחת ללמוד וללמד קושט סלה

 כמה טובה אישה טובה שהתורה בה נמשלה

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

י

רב העם אשר אתך גרסה נפשו לתאבה

להציג בשע״ר המזר״ח מלתו הרצופה אהבה

 מקירות הלב נוקרה ומצור הנפש חוצבה

 למזכרת לאות אמירה נעימה כתיבה יהיבה

כי הקשר אמיץ בקשר של קיימא, לא בעניבה

 ואנו ליה עינינו לתחינתינו תהי אוזנו קשובה

 נא אל יחסר המזג, אגוד׳׳ה אח״ת עד זקנה ושיבה

כערוגת הבושם בטללי רצון תמיד רטובה

 והיית לנו לראש ואצלת עלינו מרוחך הנדיבה

 ויקיים כל חכמי ישראל, ובמקום הזה אתן

 שלום. סוף

סוליקה הצדקת-הרוגת המלכות

אווילי בלוויל

חתימה : אני משה בן סעדון בן אברהם חזקללה סוליקה...ציון הקבר

 

אווילי בלוויל עלא מא זראלי / עלא בתולה גאזית פי זמאני

 נבכי ונגררד פי מתאלי / מתלהא מא כּאן פי זמאני

 

אוי לי ואבוי על מה שקרה לי / על בתולה שהייתה בימיי

אבכה ואקונן במשליי / כמותה לא הייתה בימיי

 

נדרהא מא כאן פי זמאני / פי עבאדת לכאלק רב רחמאני

 נקטעו קוואץ קלבי וכּנאני / ויהטלו בדמוע עיוני

 

(כ)מראה לא היה בימיי / בעבודת הבורא אב הרחמן

 נקרעו קשתות [קירות] לבי ומעוני / ועיניי ניגרו בדמעות

 

יסמהא לעזיזא סוליקא / לגזאלא לחביבא צדיקא

קבדית פטריק לעאלי לחקיקא / דאזו עליהא סדדא ודיקא

 

 שמה סוליקה היקרה / הצבייה (הנאווה) החביבה והצדיקה

 החזיקה בדרך האמתית של הנעלה (הבורא) / עברו עליה צרה ומצוקה

 

מן זינהא תדוי אתּרייא / מכּמולת זין לחסביא

בְכַּיו עליהא מוואלייא / ועליהא נעמי עינייא

 

 מיופייה תאיר המנורה / שלמת היופי והייחוס

בכו עליה אנשי משפחתי / ועליה אסמא את עיניי

 

סאריתלי כצומא ביני ובין אימא / דכלית מסלמא מן דיך לחומה

ותעייט ותקול יא לומא / לירודייא רזעית מסלמא

 

קרתה לי מריבה ביני ובין אמי / נכנסה מוסלמית מאותו הרחוב

 וצועקת ואומרת הוי בני האומה / היהודייה נתאסלמה

 

הרבו עלייא חבאבי וכוואני / ובקית בין לעדו לברראני

 נודדי סאיין עמלת פי זמאני / סאיין קדר עלייא רבי רחמאני

 

 ברחו מעליי אוהביי ואחיי / ונותרתי בתוך האויב הזר

 איפרע על מה שעשיתי בחיי / מה שגזר עליי אלוהיי הרחמן

 

בסנאסל לחדיד סנסלוני / בלגייאד ולכבאל כבלוני

 וזלאבייא מכרוגא לבשוני / ונעייט יא כוואני חננו מנני

בשרשראות ברזל קשרוני / באזיקים ובכבלים כבלוני

 

 וגלימה קרועה הלבישוני / וצועקת אני הוי אחיי רחמו עליי

 

 נעייט לבאבא ואימא / ואס האדי למחננא ורחמא

 טיחת בין לעדו לעדומא / בכּיו עלייא מלוך אססמא

 

צועקת לאבי ולאמי / האם זאת היא החנינה והרחמים

 נפלתי בידי אויב קשה / בכו עליי מלאכי שמים

 

סכאהא לעדו ועבאהא / קדדאם למאליך וזאגוהא

 ערראת זנאגהא וראהא / תכון מראתו סתהאהא

 

שבה אותה האויב ולקחה / לפני המלך והביאוה

נחשפו מותניה וראה אותה / להיות לו לאישה חשק בה

 

עארמי – יכול להיות עאמרי –   תבאת מעאייא / ונזווזךּ ותכּון ענאייא

ונפדלךּ ותפון חדאייא / חינא ליססיראת תחת קדאייא

 

נפשי היכוני לישון עמי / ואשאך ותהיי חשובה

 ואנשאך ותהיי לפניי / והנערות תחתייך משרתות

 

דינך דלילא ומנדוסא/ שנתךּ חקירא ונחיסא

 ונזווזךּ ותכּון ערוצא / בלפוואח ולמסק מרצוצא

 

דתך דלה דחויה / ומסורתך עלובה ושפלה

ואשאך ותהיי כלה / בבשמים ובמור ממורקת

 

ואזבתו מא נכצצר דיני / ולא תקול בלמאל תגויני

ונסלם ונכצצר זיני / ונכּר בראהים לכאליל חניני / ולו סם למות תסקיני

 

ענתה לו לא אאבד דתי / ואל תחשוב בהון תפתני

ואתאסלם ואפסיד יופיי / ואתכחש לאברהם הידיד זקני / ולו בסם המוות תשקני

נאדא ליסיראת יגויוהא / בדהב ולייאקות כברוהא

ופי פראץ צלטאן גללסוהא / יאך תנגווא ותבדל דינהא

 

קרא לנערות לפתותה / בזהב וביהלומים כיבדוה

ובמצע המלך הושיבוה / אולי תתפתה ותמיר דתה

 

בדאפל דפלית עליהום / וילהום עלא מא יסיר ביהום

יום יזי מלך למות יפניהום / ונאר זאהנאם תסויהום

 

ביריקות ירקה עליהן / אוי להן מה שעתיד לקרות להן

יום יבוא מלאך המוות להשמידן / ואש של גיהנם תצלה אותן

דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן – מושגים בחקר תמורה דתית

פרק רביעי

מושגים בחקר תמורה דתית

שלמה דשןדור התמורה

עם עובדת החיסול. כך, למשל, טוען דייוויס, ש׳בסופו של דבר יש גבול… עד היכן יכול החילון להגיע… שאם לא כן האוכלוסיה… לא תיטה להתלכד יחד במידה מספקת כדי לקיים סדר והגנה׳(1948 : 543). לאמונה פונקציונאליסטית זו התנגדו מלומדים כספיירו(1966) ורבים אחרים. ואכן התמקדות בסמלים דתיים בחקר הדת מראה, שחיסול מוחלט וסופי אפשרי בהחלט. תיעוד יפה לעניין זה מצוי במחקרם של פירת וספיליוס(1963) על ׳מלאכת האלים בטיקופיה׳. על אף ש׳המלאכה׳ ככלל לא בטלה, הרי טקסים רבים וחלקי טקסים בטלו, ומחזור הטקסים כולו הצטמצם.

יצירה

בפעולה שנכנה אותה כאן ׳יצירה׳, אדם מייחם סמל שעתה זה נוצר, או אומץ ממסורת זרה, אל תחום חוויותיו, אל נסיונותיו הקיומיים. דוגמאות לכך הן הדמויות ההיסטוריות הגדולות של דתות מסורתיות, אשר לעתים יצרו סמלים במובן המתואר. גם במסגרת שלל־המעשים המורכב, המהווה המרה דתית, מוצאים אנו לעתים פעולות של יצירה, וכן בפולחנים ידעניים (גנוסטיים) מודרניים וב׳דתות פוליטיות׳.הרבה סוציולוגים ותיאולוגים סיווגו תופעות אלו של יצירה דתית כ׳פסיבדו־דתיות׳ וכ׳דתות חילוניות/ ובכך בא לידי ביטוי יחס הזלזול שלהם לתופעות. אין לדעתי בסיס לראייה זו. אין שום סיבה הגיונית לראות את המעשים הסמליים ואת האמונות של דתות מודרניות כאלו, כשונים מן המעשים של דתות מסורתיות. זאת כמובן בתנאי שההתנסות של המעשים הסמליים היא אמיתית, במובנן של ההגדרות שניתנו למעלה.

חידוש

מעשה ׳חידוש׳ כרוך בשינוי תחום הניסיון והחוויה שאליו מתייחם הסמל. תוכן חדש מעורה לתוך הסמל, תוכן המתייחס לתחום ניסיון שקודם־לכן לא מצא ביטוי על־ידי הסמל. הקטיגוריה הכללית, שכוללת את תחום הניסיון המסומל זה עתה, בוטאה קודם־לכן על־ידי הסמל הנדון, אולם עתה הרחיב הסמל את היקף התייחסותו גם לתחום ניסיון חדש, אם כי לא זר ולא שונה לחלוטין מתחום־הניסיון הישן. הדוגמאות ל׳חידוש׳ הן מרובות. והרי דוגמה מתחום היהדות: עד לימי־ הביניים נתפס לימוד המשנה כמעשה של חסידות, שיש בו משום ביטוי לשאיפה להתקרב אל ה׳. אולם מסוף ימי־הביניים, עם התפשטות תורת הקבלה, חדר ללימוד המשנה תוכן נוסף. רווחה התפיסה שלימוד המשנה מועיל לנשמות נפטרים, וכיוון שכך נעשה הלימוד חלק מרכזי בטקסי אזכרה. הכמיהה הכללית לקירבה אל עולם הרוחניות הוסטה לרצון מוגדר יותר, למגע עם הנשמות הקדושות השוכנות בעולם־האמת. הקטיגוריה הכללית של תחומי הניסיון, הן המסורתי והן המיסטי, הנוגעים ללימוד המשנה, נשארה אחת: ההבדלים הם רק בשינויי פרטים בתוך הקטיגוריה הכללית הזאת. מעשי שינוי מעודנים כאלה, שאינם כוללים שינוי צורני בסמל, הריני מגדירם כמעשי חידוש.

חילול

בדומה לחידוש, ׳חילול׳ הוא פעולה המהווה שינוי בתחום הניסיון שאליו מתייחם הסמל. גם כאן מעורה אל תוך הסמל תוכן חדש הנוגע לתחום־ניסיון שקודם־לכן לא בא לידי ביטוי על־ידי הסמל. ההבדל היחיד בין מעשה חילול לבין חידוש הוא, שבחילול לא מצאה בעבר ביטוי הקטיגוריה הכללית שאליה משתייך תחום הניסיון המסומל עתה בסמל הנדון.

מכיוון שהתיעוד של תופעת החילול מועט יחסית בספרות, אתאר אותה תיאור יותר מפורט. להלן דוגמה מתוך תצפיותי: לפי אחד מכללי ההלכה ׳מעלין בקודש ואין מורידין׳(שו״ע, או״ח כה א), אחד הפירושים המעשיים של כלל זה הוא, שאין לנהוג בחפץ קדוש שימוש נחות מזה שנהגו בו בעבר. לכן אין לשים טלית בתוך נרתיק תפילין, שכן הטלית היא חפץ בעל דרגת קדושה (׳תשמישי קדושה׳) נמוכה יותר מהתפילין, ואין להוריד ממעלת השימוש בנרתיק. מותר להכניס תפילין לנרתיק של טלית. ואין צורך לומר, שאין להכניס לתוך תיק תפילין חפצים לשימוש יומיומי. בשנים האחרונות משווקים יצרני טליתות את סחורותיהם בשקיות־פלסטיק זולות, כמקובל בענף ההלבשה. הקונה משליך שקיות אלו בדרך־כלל, והדבר מותר על־פי הדין, שכן לטליתות דדגת־קדושה נמוכה ביותר והשקיות הן חפצי־חולין. והנה, על שקיות־הפלאסטיק של בית־החרושת לטליתות ׳טליתניה׳ מודפסים סמלים מסורתיים (הרקומים לעתים קרובות על נרתיקי טליתות מקטיפה), ומתחת לסמלים מצויה הוראה זו: ׳יש להשתמש בנרתיק זה רק למוצרי ״טליתניה׳״. באווירה הדתית הנפוצה בארץ יש סימנים להגברת ההקפדה ולריבוי החומרות אצל שומרי־מצוות רבים. יצרן ׳טליתניה׳ מנסה לנצל אווירה זו לתועלתו. הרעיון שיש לטפל בנרתיקי טליתות בזהירות ובכבוד, בדומה לחפצי־קודש ממש, מתקבל בפשטות ובתמימות, אף־על־פי שמבחינה הלכתית מדויקת אין לדבר שחר. היצרן מרחיב כאן, ואולי בלא־יודעין, את האזהרה ההלכתית בקשר לשימוש בחפצי־קודש אל תחום של תעמולה ושיווק מסחרי. היצרן מפיץ איפוא שדר דו־משמעי: הוא מבטא את האזהרה ההלכתית הכללית במונחים מוחשיים מאוד המתאימים כביכול להקשר החשוב בעיניו, אך הוא מושך גם שימת־לב למוצרי המפעל שלו. השדר ההלכתי משמש אמצעי פרסומת ליצרן, והוא חדור תוכן הלקוח המתחום־ניסיון חדש וזר לגמרי להוראה ההלכתית המקורית.

דוגמאות נוספות לתופעת החילול ניתן למצוא בניתוח ארגוני מכירות במסיבות־בית בארצות־הברית:

מסיבת־בית היא התכנסות נשים בבית של ׳מארחת׳ למטרה מוצהרת של בילוי, אך למעשה למטרה של מכירת סחורה על־ידי אשת־מכירות… חדר הסלון הופך לחדר מכירות… האורחות משחקות במשחקים ומוגש להן כיבוד: והמוכרת… מנסה לשכנע את האורחות שירשו להשתמש בדירותיהן למטרה דומה בעתיד… האווירה בפגישה דומה לזו השוררת בדתות אוונגליסטיות. מעוררים את התרגשות הקהל, ומכוונים אותו על־ידי טכניקות כמו שירה בציבור. כך נוצרת מודעות קבוצתית והזדהות עם החברות המסחריות (פבן, 1968 : 97 98).

במהלך פעילויות אלו חדר תוכן הנוגע לפעילות מסחרית אל סמלים מסורתיים. המנהלים אמרו למוכרות במפורש ׳לסדר את הכיסאות בסלון כך, שהאורחים יישבו מול הסחורות באופן הדומה לישיבה מול המזבח בכנסיה׳(עמי 99). גם במושגים מסורתיים חל שינוי דומה: ׳יועצי המכירות ונשיא החברה חזרו והטעימו במשך פגישות המוכרות, שצריך רק ״להאמין״ במוצר כדי להצליח. ״להאמין״ במה שהוא יכול לעשות…׳, ׳אם תעשו מה שנאמר לעשות ותבואו לכל הפגישות תקבלו שכר על כך… אתן מאושרות להיות אתנו, כי בשעה שאתן יחד אתנו אתן נושעות. עתה צאו ושאו את ״הבשורה״(עמי 105-103).

סיסמאות אלו רוויות סמלים ורעיונות פרוטסטאנטיים אמריקניים, והטכניקות הן של תנועות התעוררות. המושגים ׳אמונה׳, ׳ישועה׳, ׳בשורה׳, וגישת המנהלים המזכירה באופייה סגנון של הטפה — כל אלה הם סממנים סמליים השאולים ממסורת דתית. מנהלי המכירות נזקקים להם כדי להעביר שדרים מסחריים, שאינם דומים אפילו במעט לשדרים התיאולוגיים של סמלים אלה בשימושם המסורתי. שינויים אלה שחלו בסמלים בארגוני מסיבות־הבית, או השינוי בתקנה היהודית ביחס לתשמישי קדושה, אני מסווג כחילול. במודע אני משתמש במושג ערכי חריף זה, שכן הפעולות שאותן המושג מציין אינן כשרות, כאשר מתבוננים בהן מנקודת־ מבטן של הדתות הנושאות סמלים אלה בצורותיהם המסורתיות. מבחינת ניתוח מעשה השינוי הדתי יש חשיבות לשאלה בדבר דרגת הלגיטימיות המסורתית של כל מעשה שינוי דתי. כשאני קובע שהקטיגוריה הכללית של ניסיון קיומי, המובעת עתה באמצעות הסמל, לא בוטאה קודם־לכן על־ידי הסמל הזה, אינני מציין חידוש דתי מפליג מבחינה כמותית בלבד, אלא בכך אני מבקש לבודד טיפוס של שינוי דתי שהוא כה מופלג עד שאין לדת המסורתית מנגנון מסורתי המאפשר הכשרתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ספטמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר