יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

ייוסף אליהו שלוש התארס עם משפחת מויאל

בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. בדרך הרגשתי רעד וחלחלה בכל גופי וצמרמורת באיברי. כשנכנסנו לבית המחותנים, התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים, גופי רעד וידי היו רטובות וקרות. האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על־ידי ונשארה לשבת במקומה עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, גם אותה ציוו לנשק את ידי הורי והוריה, אולם, לנו לא הורשה, לא רק במגע כי אם גם בדיבורים, כל היחסים שביני ובין כלתי היו רק ראיה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני שנינו סמקו מבושה ומרגש, משום שהיינו צעירים ורכים לימים וטרם הבינונו היטב את החיים. משפחת אברהם מויאל היא משפחה אמידה שמוצאה ממרוקו וגרה ביפו, ראש המשפחה הזאת הוא הישיש המנוח ר׳ אהרן מויאל. לו היו ארבעה בנים, שהשני מהם היה אברהם מויאל אביו של שמואל והוא אב ארוסתי. בחייו התחבב סניור אברהם מויאל על התושבים, במעשיו הטובים שפעל ועשהבארץ ובמידותיו התרומות הנעלות שהצטיין בהן. הרבה סייע בידי בעלי־מקצוע מחוסרי אמצעים להתבסס ולחיות בכבוד בארץ אבות, מלבד לא לעזוב את ארץ־ישראל ולנוד לארצות אחרות. הוא פתח להם מחסנים וחנויות למסחרם ונתן להם את הדחיפה והיכולת החומרית והמוסרית להתקדם בעסקיהם. בזכרוני נשתמרו שלושה בעלי מקצוע שאברהם מויאל המנוח בא לעזרתם וביסס את עמדתם, הלא הם מאיר אלכימייסטר בעל בית־מרקחת ״כוכב: הזהב״, משה גולדברג בעל מחסן גדול לבגדים ומשפחת ביטון, שפתח לה בית־מסחר לאתרוגים. הוא בעצמו התעסק בענייני בנקים ועמד בקשרים כספיים עם חוץ־לארץ. יום־יום ביקרוהו ממיטב נכבדי העיר והשפעתו על הממשלה התורכית היתה כבירה.

כך פעל הא׳ מויאל לטובת אחיו, בלי לסגת אחור אף פעם מפני גדולים ושרים, במקום שענייני עמו וארצו דרשו זאת ממנו ורק הודות למרצו הכביר, כשרונותיו וידיעותיו את הליכות הארץ סייע בהרבה להתפתחותו והפרחתו של הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את עבודתו החשובה לאין ערך של מויאל לטובת ״חובבי ציון״ בצעדיהם הרא­שונים הכירו והוקירו מאוד ראשי ״חובבי ציון״ ברוסיה י״ל פינסקר ומ״ל ליליינבלום. ובספרות של ״חובבי ציון״ מן התקופה ההיא הם הביעו לו לא פעם את תודתם העמוקה להאיש המורם מעם זה שעבד בלי לאות בשביל יסוד וביסוס המושבות העבריות הראשונות של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל. אבל לא ארכו השנים ול״חובבי ציון״ אבדה במותו הפתאומי של מויאל אבדה גדולה. הוא היה המפקח הכללי מטעם ״חובבי ציון״ והוא עמד בראש העבודה בארץ, הספיק להבליט את כשרונותיו המצוינים בהנהלת המושבות ולתת ל״חובבי ציון״ תקווה להרבה פעולות ותוצאות טובות בענייני הישוב, כי היה ״חובב ציון״ אדוק ומסור אל הרעיון בכל לב ובכל כוחו השתדל להיטיב עם האיכרים ולעמוד להם בשעת דוחקם. במותו הפתאומי של מויאל עלולה היתה כל פעולתם של ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל שתלך לאיבוד. אלמלא נמצא להם ברגע קשה זד. איש אחר, ואף הוא בעל כשרון ורב־ פעלים, שניאות לבקשתם לקבל עליו את ניהול ענייני ״חובבי ציון״ בארץ־ישראל תיכף אחרי מותו של מויאל. האיש הזה לא היה אמנם ״חובב ציון״ נלהב ומסור כאברהם מויאל, אבל היו לו גם כמה מעלות חשובות. האיש הזה היה שמואל הירש הדירקטור של מקווה ישראל והמוציא ומביא את כל ענייני הברון אדמונד דה־רוטשילד בארץ־ישראל בצעדיו הראשונים בישוב הארץ.

 אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

עט

ם׳ נצבים, שני תרס״ח לכ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

קח נא את ברכתי, ברכת לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר בספרן של צדיקים אתה וכל אשר לך, בכל טוב סלה, אמן. ועוד קח נא מן המזומן. במבוי בן עטאר, הנז' במכתב ששלחתי לכבודך לפני זה, יש עוד ביהכ״נ אחרת, פתחה פתוח בבית שער של החצר הב׳ לשמאל הנכנס למבוי, והיא עליה עולים לה במעלות, והיא מרובעת, יש בה ב׳ היכלות של עץ במזרחה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במערבה עלית קיר קטנה. יש בה כוסות וספסלים וכר בחברותיה. מצאתי שמה בשטר ישן משנת תקי״א לפ״ק, על שם בן שאעיטו, שהוא בטוי ספרדי לשם ישעיה, ושם משפחתו לא נודע, ואפשר שהוא ממגורשי ספרד שבא לכאן ובנה אותה, או קנאה, ונקראת על שמו, ואבותינו הראשונים קנאוה ממנו או מיורשיו, והיתה נקראת על שם זקנו של זקני הרה״ג כמוהר״ר זכרי בן משאש זיע״א, נתבש״מ ער״ה תקמ״ב לפ״ק בעוב״י פאס יע״א, ושוב נקראת ע״ש בנו הרה״ג כמוהר״ר מרדכי זיע״א, והוריש אותה לבנו מו״ז כמוהר״ר זכרי זלה״ה, ובש׳ תק״ץ לפ׳׳ק עלה בדעתו לשכון כבוד בארצנו עיה״ק ירושלים תובב״א, ומכר כל נכסיו, ומכללם מכר הביהכ״נ הנז' להרב כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, ונסע עד עיר אוגדא, ומפני המלחמות שהיו באותם המקומות באותו זמן, ישב באוגדא כשלש שנים, ושוב חזר למכנאס, ורצה לחזור על המכר, בטענה, שמכר אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא איתדר ליה, והרב הלוקח הנז' טען איזה טענות, ונחלקו בזה רבני העיר, הרה״ג כמוהרי״ע בירדוגו זיע״א (הידוע בשם החכם) כתב פס״ד לזכות הלוקח שהיה תלמידו, והרה״ג כמוהר״ר חיים טולידאנו זיע׳יא, כתב פס״ד לזכות מו״ז המוכר דמצי הדר, והסכימו עמו רבני פאס ורבני צפרו זיע״א, ושוב חזר בו הרה״ג כמוהר״ר עמור אביטבול זיע״א, אחד מרבני צפרו, והסכים לזכות הלוקח, והיתה מהומה גדולה בעיר על זה בין הרבנים ובין משפחותיהם, וגם מו״ז המוכר שלח מכתב קשה מאד להרב כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, על שקראו בפסק דינו בשם רמאי ח״ו, וגם הרה״ג כמוהר״ר יוסף בירדוגו זלה״ה, כתב מכתב להרה״ג כמוהרי״ע הנ״ל זלה״ה, מלא עקיצות, וסיים בזה"ל: ומתחלה היה לך להשמט מהאי דינא, כי ראיתי שאהבת תלמידך קלקלה את השורה, והדין אינו ברור לשום צד, וטוב להשתדל לפשר, עכ״ל. באופן היה ענין רע מאד, וסו״ד עמדו יחידי סגולה, ועשו שלום בין כל הכתות והמשפחות, ופשרו בין המוכר והלוקח, שהחזיר הלוקח למו״ז איזה קרקעות שמכר לו עם הביהכ״נ הלז, והוסיף לו איזה סכום כסף, ונשאר מור זקני ובניו מתפללים שם במקומותם למושבותם כמאז, ונגמר הכל בשלום. כל זה ידעתי מהפסקי דינים והמכתבים שיש תחת ידי, וכן ספר לי עוד ויותר, הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, בכמוהרי״ע הנ״ל זיע״א, ומאותו זמן היתה הביהכ״נ נקראת ע״ש הרה״ג כמוהרי׳׳ץ ן׳ צור, הקונה הנ״ל זלה״ה, ואחר שנים מועטות מכרה להגמו״ן, החכם ונבון, רצ״ו, כהה״ר אלעזר טובי ז״ל, וחזרה ליקרא על שמו, ועתה נקראת ע״ש בנו החה״ש כהה״ר שלמה ישצו, והוא ובניו הם שלוחי צבור ומנהיגים, וקודם להם היו אבותי ודודי ומור אבי זיע״א, הם שהיו ש״צ ומנהיגים, יש בה כשמונים נפש מתפללים, אומרים, כי בזמן הקודם, שמשה גם ישיבה לת״ת, ומו״ד הרב כמוהר״ר דוד זצ״ל היה דורש בה בכל שבת מחצות עד הערב בתוך קהל רב, ועתה אינו אלא לתפלת שמ״ע. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

ם׳ הנז׳, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.פ

ידידי, גבר חכם בעז, כהה״ר יהודה הכהן ישצ״ו. שלום.

יגעתי באנחתי, אל שמועה שמעתי, ממרת חמותי, כי שודד אהלך, וסר צלך, וישלח אב״י—מל״ך ויקח את שרה. וי על חסרון, חבצלת השרון, מזרע אהרן, שולח בה חרון, ועברה וצרה, ומגבירה סרה, ותמת שרה. ספר שלם, צדקותיה לא יכילם, כלול ביפיו היה לה צלם, עבדה האל בכל מאדה, כפה פרשה לעני וידה, ועתה פגה הודה, איה שרה. מלכי שלח אחר שרה,  לבא לפניך החדרה, וחבוש לה עטרה, באבני חפץ זורח אורם, כעצם השמים טהרם, ושים מנוחתה עם שרי אשת אברם. בעל הנחמות ינחם אתכם. ןיאריך בטוב ימיכם, ולא תוסיפו לדאבה, גם עד זקנה ושיבה אמן. אני מנחמכם, אחיכם,

הצעיר אני היו"ם ס"ט

פא

פ׳ הנז׳. לחכם א׳ כמכנאס, ש׳ תרפ״ח.

ידידי, ראיתי היום בכתב ידי קדשו, בגליון ס' תפלה לר״ה, על מ״ש המשורר בפזמון " ידי רשים״ בבנין בית שני, ואין אפוד ותרפים, שכתב כבודו, וז״ל: ותרפים, הם החשן, ושאר בגדי כהן גדול, עכ״ל. ואיני יודע מה כבודו שח, כי זה הוא לישנא דקרא, בהושע ג', כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך וכו', ואין אפוד ותרפים, ור״ל אין להם שום דבר שיגיד להם העתידות, לא אפוד  של קדש, ולא תרפים של שאר אומות שהיו מגידים להם העתידות, כמ״ש המפרשים שם, ע״ש, ועי' הראב״ע והרמב״ן ז״ל ע״פ ותגנוב רחל את התרפים וכוי, בפ' ויצא, מ״ש בהם, אבל בגדי כהונה, לא מצינו בשום מקום שנקראו בשם תרפים ח״ו, אחיך הצעיר

אני היו״ם ס"ט

מלון אבן שושן :

תְּרָפִים

(ז"ר) [הגיזרון אינו ברור בוודאות; ראו גם א. תרף, ב. תֹּרֶף] כִּנּוּי לֶאֱלִילֵי הַבַּיִת שֶׁהָיוּ אֵצֶל עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים בִּימֵי קֶדֶם: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית לא יט). "וַיִּקְחוּ אֶת הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל" (שופטים יח כ).

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

על אף הביקוש לתפקיד, שכרו של מרביץ התורה לא היה גבוה, ובקהלים קטנים, בקהלים שמעמדם הכלכלי לא היה איתן או בקהלים שלא היו מוכנים לשלם משכורת נאותה, התקשו החכמים להתקיים ממשכורתם.

 אף על פי כן, חכמים אשכנזים שחיו באימפריה העותמנית או ששימשו כחכמים אצל יוצאי ספרד, למשל, רבי אברהם טֶרבֶש צרפתי או ה "חכם צבי ", העידו שהיחס, ובפרט יחס הכבוד של הציבור הספרדי והפורטוגלי אל החכמים, היה טוב מזה של הציבור האשכנזי אל רבניו.

הבחירה לתפקיד הייתה תלויה בכישורי המועמד, אולם לא פחות מכן במעמדו החברתי, במוצאו, מאיזו משפחה או מאיזה ארץ ולשון, בהליכותיו עם הבריות וכדומה. ככל שחלף הזמן, נתאזרח הנוהג למנות את בן החכם הקודם או את חתנו, או לראות בו מועמד עדיף.

אף על פי כן עד המאה ה-18 רבים עדיין המינויים שאינם מסוג זה. כדי למנוע סכסוכים סביב המינוי, היו קהילות, כגון קהילת בוּדה אשר בהונגריה, שבהן התקינו שלא יהיה אפשר לבחור לתפקיד אדם שהוא בן המקום, והיו חייבים להביאו מחוץ לעירם.

מרביץ התורה היה בראש וראשונה שופט הקהל. הוא ישב בראש הרכב בית הדין של הקהל, לרוב ישבו עמו בדין עוד שני חכמים. בית הדין של כל קהל היה בעל הסמכות הקובעת הבלעדית בכל ענייני המשפט של הקהל ושל חבריו. כל סכסוך שנתעורר בקהל היה חייב לידון בפניו.

אם נידון הסכסוך בין שני בני קהל שונים בעיר, או בין קהל מעיר זו לבין עיר אחרת, היה על התובע להתדיין בבית שינו של הנתבע. ניתן היה לערער על פסיקתו של מרביץ התורה רק בפני בית הדין לערעורים, מוסד שנתקיים רק בחלק מן הערים הקהילות שישבו בהו יהודים.

דרך אחרת, לא פורמלית, לערעור הייתה הפניית השאלה אל אחד מגדולי חכמי אותו דור, ממקומו או מחוץ למקומו של המערער. מרביץ התורה היה אוטונומי לחלוטין, הן בכוח השיפוט שלו והן בהחלטותיו ובקביעותיו בשאלות דת.

אף גדולי חכמי הדור לא ההינו להתערב בהליך שיפוטי בלא הסכמתו של מרביץ התורה. מלבד זאת היה מרביץ התורה גם היועץ המשפטי של הקהל ושל המעמד. הוא נכח בדיונים שהייתה להם השלכה הלכתית, והוא חיווה דעתו אם החלטה או תקנה שהותקנה על ידי הקהל היא חוקית אם לאו. 

לבד מכך מוטל היה עליו לדרוש לרבים בשבתות, בדרך כלל שלוש פעמים, בערב, בין שחרית למוסף ובמנחה, ובחגים ובאירועי שמחה ואבל של כלל הקהל ושל היחידים בו. כמו כן לימד את בני הקהל מקרא, תלמוד ופוסקים, אגדה והלכה, בשיעורים שנועדו לכך.

בקהלים קטנים הכפרים ובעיירות אף שימש כמלמד דרדקי, לתינוקות ולילדים. בדרך כלל נתבע גם להיות החזן, לפחות בחלק מן התפילות, בימים הנוראים ובשלוש רגלים. החכמים המפורסמים ובעלי היוקרה הציבורית שהנהיגו קהילות אמידות, אף יידו ישיבות בקהלם ועמדו בראש הישיבה, כך היה למשל בשלוניקי, באיסטנבול, בצפת ועוד.

אולם לקראת המאה ה-17 הפכו הישיבות יותר ויותר למוסדות קהילתיים כלליים ונתמעטו המוסדות שהיו סמוכים על שולחנו של קהל אחד. מעתה נפוצה יותר התופעה של ישיבות הסמוכות על שולחנו של גביר או של משפחה בעלת יכולת, או אלה המתקיימות מהקדשות ומעזבונות של יחידים. כך במאה ה-17 בארץ ישראל, ואף באיסטנבול ובשלוניקי.

בצד מרביץ התורה היה בכל קהל שכירים נוספים, סופר קהל או סופר בית דין, חזן, מלמד תינוקות ושמש בית הכנסת. לפעמים מילא אדם אחד את כל התפקידים הללו, להוציא את החזנות. החזן היה בעל מעמד נכבד. לעתים פטרוהו קהלים מתשלומי מסים, כמוהו כמרביץ התורה, ואם היה בעל קול ערב, פייט פיוטים ודרש דברים, אף זכה להערצה ציבורית.

מן המאה ה-17 ואילך אנו שומעים באיסטנבול ובאיזמיר גל על " ממוני איסור והיתר ", חכמים הממונים מטעם כל קהלי העיר על ענייני כשרות המזון, ובמאה ה-18 הם מתערבים אף בענייני תפילה ופולחן. כמו כן ידועים " ברורי העבירות ", ופעמים שהם קרויים " ברורי קנסות – גוף של חכמים המופקדים מטעם כל קהלי העיר על ענייני אישות וטוהרה והעונשים את העוברים עבירות מוסר.

גוף זה נתקיים ברבות מקהילות ישראל באימפריה העותמנית כבר מן המאה ה -16, וכבא הוזכרו לעיל דייני או " ממוני החזקות באיסטנבול.

בקהל היו לפרקים גם בעלי תפקידים אחרים – מהם שמילאו אותם בהתנדבות ומהם שפעלו בשכר. מקובל היה על הכל, שהקהל חייב לספק לחבריו שרותים יסודיים אחדים, ואלה הם :

 הקמת בית כנסת, אחזקתו והפעלתו, חינוך לגיל הרך ולנערים בתלמודי תורה, לפעמים אף תמכו בישיבות.

יש וכמה קהלים תומכים ומממנים תלמוד תורה אחד, סיוע לעניים ולחולים, בדרך כלל דרך גופים התנדבותיים, הקמת מערכת שיפוטית הפועלת על פי דיני ישראל, לכל קהל היה בית דין ולרוב הייתה בעיר גדולה גם ערכאה שיפוטית גבוהה לערעורים.

קניית מגרש לבית קברות וייסוד " חברת קברים ", העוסקת בענייני הקבורה, התקנת תקנות – הסכמות – שיסדירו את חיי הציבור ויקבעו כללים בתחומים פרוצים, כגון הסכמות ה " חזקות " של הדיור, הסדרת דרכי תשלום המסים, קביעת קריטריונים לתשלום וחלוקת הנטל בין יחידי הקהל, הקהל שאף בדרך כלל לשלם את המסים כקבוצה ולאפשר בזה הקלה לעניין ומיעוטי היכולת.

כד לממן את פעילותו של הקהל היו חבריו משלמים גם מסים פנימיים ( מצוות ), תשלומים אלה נגבו אם כמסים פרוגרסיביים על בשר, יין וגבינה, ואם כתשלומים שהיחידים שילמו בבית הכנסת בעלייתם לתורה, בתשלום עבור מקום מושבם וכדומה.

יחידים שהרבו לסייע לקהל במגביות בשעת מצוקה, בהתנדבות נדיבה, והתמידו לבוא לבית הכנסת של הקהל, זכו ליחס מיוחד ולמעמד מועדף.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

ד. הקבועה הרביעית כללה עשרות רבות של קהילות כפריות שמקצתן דיברו ברברית בלבד עד לתחילת המאה ה־20 ורובן היו דו־לשוניות ודיברו הן ערבית יהודית הן ברברית (יהודית). קהילות אלה שכנו הן בעמקים של דרום מרוקו הן בהרי האטלס הגבוה בתוככי רכסי הרים מבודדים, כמו תלוואת הסמוך למראבש, איית בו־וללי ואיית בו־גמאז שבאזור דמנאת, וכן באזור תיפנות שבמעלה עמק הסום, ברכס האטלס הנמוך. בקהילות כפריות אלה התקיימו השפעות תרבותיות רחבות של התרבות הברברית לגווניה השונים במרוקו, ובמיוחד במנהגי החתונה. אלה כללו ביצוע שירים ברבריים לרוב וכן ביצוע ריקודי אחוואש ואחידוש בןבריים בשיתוף גברים ונשים. על פי עדויות רבות מפי יהודים ומוסלמים באחד השתתפו לעתים קרובות זמרים ורקדנים יהודים במסיבות של מוסלמים שכנים ומבצעים מוסלמים הצטרפו לזמרים ולרקדנים יהודים בריקודי האחואש בטקסי החתונה של היהודים.

מסקירה קצרה זו עולה האופי המוכלא והמשולב של מגוון מקורות והשפעות בחיים התרבותיים של הקהילות היהודיות במרוקו החל בטקסטים המייסדים של התרבות היהודית ובעברית הרבנית, שהיתה לשון היצירה הספרותית וההלכתית, וכלה בלשון האינטראקציה היום־יומית המקומית – הערבית היהודית, הספרדית היהודית והברברית (היהודית) – דרך מנהגי הלבוש והרגלי המזון והאכילה (תוך שמירה קפדנית על דיני הכשרות). השפעות אלה כללו מנהגי חתונה רבים שמקורם בתרבויות השונות שהתמזגו בקהילות השונות – היינו ההלכה והמסורת היהודית הרבנית, התרבות המוסלמית, התרבות הספרדית של ימי הביניים, התרבות הברברית, ולבסוף התרבות הצרפתית והתרבות הספרדית של המאה ה־.20

5 המסגרות הרב־ממדיות של החתונה היהודית המסורתית במרוקו

חוץ מן החתונה, עם שלל טקסיה ומנהגיה, קשה למצוא בהוויה היהודית המסורתית כפי שהתקיימה בקהילות ישראל עד לעת החדשה אירוע שגרתי ונפוץ כל כך הכורך בתוכו בצורה כה אינטנסיבית את מכלול החיים היהודיים האישיים, המשפחתיים, החברתיים והקהילתיים, ואף את החיים הכלכליים. משום כך החתונה היהודית המסורתית משמשת לחוקר ולמתבונן זירת תצפית ובחינה של הטוטליות האנושית והחברתית המשוקעת בחיים הקהילתיים, ובכלל זה הרשתות הקהילתיות-החברתיות, הממוסדות והבלתי ממוסדות, המפעילות את הסדרים והמנגנונים התרבותיים של הקהילה. רשתות אלה משמשות מעטפת מארגנת ומתאמת לסוכנים ולסוכנויות המפעילים את הפעילות החברתית, למערכי מסורות בכתב ובעל פה, לנהגים, לנהלים ולסדרים המכוונים את הפעילויות ואת ההתנהגויות השונות של האנשים הפועלים במסגרתה, וכן למטרות ולתכליות האמורות להיות מושגות תוך כדי קיום הפעילות החברתית והתרבותית עצמה או כתוצאה ממנה. למערכים אלה המפעילים ומסדירים את האינטראקציה החברתית בכל קהילה וקהילה ובכל חברה טבעית אנו קוראים ההביטוס התרבותי או הנהגה התרבותית של הקהילה.                                                                                                                         

5.1 החיים הקהילתיים וניהולם

בשיח תרבותי מכוון במסגרת ההביטוס הקהילתי

על פני השטח דומה, שהנישואין וטקסי החתונה הפרטית נוגעים בעיקרו של דבר לחתן זה וכלה זו ולבני משפחותיהם הקרובים בלבד; הם המעורבים באופן ישיר ומחייב והם החווים לבדם כביכול את הלחצים והחוויות של אירועי החתונה וטקסיה. אולם למעשה פעולותיהם ותגובותיהם של היחידים המעורבים בחתונה (כמו באירועים ובטקסים אחרים) משכפלות ברובן בכל קהילה וקהילה התנהגויות ועמדות דומות שניתן לצפות להן אצל בני זוג אחרים החיים את תהליכי החתונה וטקסיה. אכן, בשונה מן החברה המודרנית הפתוחה של ימינו, שבה היחידים יכולים לקבוע לעצמם במידה רבה של חופש ושיקול דעת את סדרי החתונה הפרטיים שלהם, ובכלל זה אף את עניין רישומם או אי־רישומם כבעל ואישה בעיני החוק, החלטותיהם ופעולותיהם של המתחתנים בקהילה המסורתית היו כפופות למסורת הקהילתית ולסדריה, בלי יכולת לחרוג מהם; אם התקיימה חריגה, הרי היא הובאה בחשבון בהביטוס הקהילתי, כמו למשל נישואיהם של בני עניים מרודים או של גרוש או גרושה, אלמן או אלמנה וכדומה, שהנוהג הקהילתי פוטר אותם מחלק גדול מטקסי החתונה הקהילתיים. העקרונות, הכללים והתהליכים המכוונים את קיום אירועי החתונה וטקסיה שייכים כולם להביטוס התרבותי הקהילתי הקובע בצורה פורמלית ובלתי פורמלית את התנהגויות בני הקהילה ואת פעילותם החברתית במידה רבה של אחידות ורקורסיביות. ( פעולות החוזרות על עצמן ) 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפרקיה 1951-1956

אבי פיקאר

הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות – 2013

ראשיתו של ספר זה בעבודה סמינריונית שנכתבה במסגרת לימודיי לתואר ראשון בהדרכתו של פרום׳ זאב צחור. העבודה התפתחה והתרחבה לעבודת מוסמך ולעבודת דוקטור, וכעת עובדה לספר. במהלך השנים השתנו הנחות היסוד שלי, והתבוננות, בסוגיה נעשתה בשלה יותר. הגישה שחיפשה אשמים הייתה לגישה שמנסה להבין מה עמד מאחורי החלטות קשות ומה היה הרקע של האישים שקיבלו אותן.

מרבית תשומת הלב בסוגיה זו ניתנה עד כה לתהליך הקליטה ורק מעט -למדיניות העלייה. התמיהה שאחזה בי כאשר נודע לי שבמדינת ישראל לא תמיד נהג הכלל שכל יהודי רשאי לעלות אליה ולהתאזרח בה הביאה אותי להתעמק בחקר מדיניות העלייה ולראות את התפתחות מדיניות העלייה הציונית במהלך השנים. המחקר גם אפשר לי לראות בצורה מורכבת יותר את יחסה של התנועה הציונית ליהודי ארצות האסלאם ולהעמיד את סוגיית העלייה של יהודי צפון אפריקה בהקשר רחב.

הסוגיה העדתית, שעומדת בבסיסו של ספר זה, עניינה אותי עוד טרם התחלתי בלימוד״ האקדמיים. בתום שירותי הצבאי עסקתי בהדרכת קבוצות נוער ב׳מדרשת ביחד – ירוחם׳ בנושא: העדתיות והפערים החברתיים בישראל. הרצון להעמיק ולהבין את שורשיה של סוגיה זו הדריך אותי בעת לימודיי באוניברסיטת בן־גוריון.

רבים וטובים ליוו אותי בתהליך הארוך שהוליד לבסוף את הספר הזה, וזו ההזדמנות להודות להם.

פרום׳ זאב צחור ליווה אותי בלימודיי החל בשנה הראשונה בלימודי תואר ראשון, דרך הנחיה בעבודת מוסמך וכלה בהנחיית עבודת הדוקטור, בעצה טובה ובסיוע בעת עיבודה לספר. בתבונתו הרבה הונחיתי לדלג על מהמורות ולהדגיש את הראוי להדגשה. הנחייתו לא התמצתה אך ורק במישור האקדמי, אלא הורחבה גם לתחומים רבים אחרים שעסקתי בהם בשנים אלו. פרופ׳ צחור הוא מורה שכל תלמיד יתברך בו.

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

ספרייתו של רבי וידאל עשירה ומגוונת ביותר. היו בה יצירות כלליות ויצירות של מחברים יהודים ביהדות ובמדעים אחרים. נמצאו בה כתבי יד, וביניהם כנראה מדרש רות הנעלם. ממנו מצטט פעמים רבות, והיה בידו כנראה בכתב יד מדרש רבה.

הוא מביא המאמר באסתר רבה ד, ז : " כי יצא דבר המלכה אמר שמואל בלא דדין הוות צריכה " ואמר : " יגעתי ומצאתי בספר ישן נושן נוסחא אחרת והיא אשר הוכיחה האמת, וזו היא : " אמרו שמא בלאדרין היא צריכה…ואמר ממוכן, הדבר מעצמו יצא, לפי ששמא שלוחין צריך לשיכריז זה הדבר;

הוא מעצמו יצא…ובמקום שמא כתבו שמואל ותחת בלדארין כתבו בלא דדין והטעיות רבו כמו העונות " ומוסיף : " והנה על דעת בן עזרא פרשת תרומה כי שבוש נפל בדברי הימים בהזכירו תחת הקערות מזרקים ותחת הכפות כפורים רחמנא לישיזבן מהאי דעתא "

והרי רשימת ספרים חלקית של ספרים שהוא מצטט מהם ובחלקם מצוים היו בידו בוודאי רק בכתב יד: ספר אותות עליונות לאריסטו, מנחה חדשה על התורה, כבת בן כספי בספר השרשים, םירוש איוב לרבי יצחק הכהן, דרשות רבי יוסף בן שם טוב, שורש יש"י לרבי שלמה אלקבץ, אגרת תחית המתים לרמב"ם.

ספר ארון העדות, שלחן ערוך על התורה, ספר מבקש ה' פירוש אבות לרבי שמטוב בן שמטוב, צפנת פענח פירוש ההגדה לרבי יוסף ג'יקאטלייא, מגן אבות ח"ד להרב דוראן, ספר המשקל לרבי משה די ליאון, שער השמים מילי דאבות לרבי יוסף חיון, תולדות אדם, שמוש של תהלים.

משימושו הרב בספרי פילוסופים מצד אחד ובספרי קבלה וחסידים מצד אחר, עולה קו אחד בדרכו של רבי וידאל, והוא : שאינו פוסל שום ספר יהיה מחברו אשר יהיה, פילוסוף או רב, גוי או יהודי. את דברי כולם הוא מעריך ומקבלם אם דברים של טעם הם, בבחינת וקובל האמת ממי שאמרו.

יצירתו. ידועים לנו מרבי וידאל החיבורים הבאים :

1 – פירוש למדרש רבה. מבחר ממנו הודפס במדרש רבה, דפוס ואשה 1874.

2 – דרך הקדש. פירוש לספרא. נדפס בהוסיאטין, תרס"ח.

3 – צוף דבש – פירוש לתורה. נדפס באמסטרדם תע"ח.

4 – אוצר נחמד – פירוש לתהילים, נדפס עם צוף דבש

5 – פירוש למשלי – הזכירו בפירושו למגילת אסתר

6 – פירו למגילת אסתר ולמגילת רות, נדפס עם צוף דבש

7 – פירוש למגילת איכה.

מרשימת החיבורים רואים אנו, שכולם קשורים למקרא ולמדרשים. ודאי שאין בכך כל סימן שרבנו היה איש הגדה בלבד, ולא איש ההלכה, שהרי דיין היה. בקיאותו וחריפותו בהלכה עולה גם מתוך פירושו לספרא. אין זה אלא תופעה שכיחה בדור הגירוש ובדור שלאחריו.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

מדי בואי לביתו כפעם בפעם ראיתי ערביאים באים לשאול  על האותיות ועל מסתריהם בגורלות אשר היה מפיל אליהם. עודם מאמינים בהבלי הוברי שמים.( חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, אַסְטְרוֹלוֹג: "הֹבְרֵי שָׁמַיִם" (ישעיה מז יג). "מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קַלָּה בִּקְצָת סִפְרֵי הַהוֹבְרִים שֶׁכּוֹתְבִים בָּהֶם מִנְיְנֵי עֶשְׂרוֹת אַלְפֵי שָׁנִים" (כוזרי א סא). השואל לוחש שאלתו על העט, והנשאל על פי סך הנקודות אשר נוקד במקרה מבקש התשובה בלוח ספרו הרשום בצורות המזלות ושמות הכוכבים. גם ערביאים רבים מתעים את העם בדרך זו, וגם  בני ישראל יאמינו בגורלות כדבר אורים ותומים.

הערביאים עם סכל, אין דפוס ואין מחבר. א״ל קור״אן כצורתו הוא כל למודם. בדעות משונות רוח ה׳ דבר בכלם והכל אמת, והמשיב-דמו בראשו! רק המלמד יקח המפר וכותב לכל תלמיד פרקו על לוח עץ וביום מחר ימחנו ויכתוב  אחר תחתיו, בל יחללו דברי תורתם סחוב והשלך. כן סגר מחמ״יד בעדם דלת החכמות והחקירות למען החזיקם באמו­נתם. תחלת דבר אליהם: ׳הוי הבודאים מלבם ויאמרו נאם ה״. אבדה חכמת חכמיהם בכוכבים ברפואה ובמספר, לא ירשו רק הבנים זרים אשר ילדו. רחוקים מכל החכמות, ערומים מכל דעת, אין להפלא אם הטבעו בבץ ההבלים אשר אגיד לך.

ההוללים, הנואלים, נמהרי הלב וכל איש מֻכה בשגעון ובתמהון כקדושים אשר בארץ יאמנו: יכבדו אותם, נושקים על מצחם, לוקחים ברכתם, מלעיטים אותם, נשבעים בשמם, יכבדום במותם ובצר להם ישחרום. קבריהם מנוס לנרדפים, והאשה (שמכסה פניה בפני איש) כמאשרת תחשב כי תשיג לשכב אצלם.

כצאתי מבית המנחש והנה אחד קדוש פלמוני עובר, נוער כגורי אריות, מתהולל בידיו ובצרורות ויורד רירו אל זקנו,אוכל בשר ודג חי. ראיתי ואתמה: ׳הלזה תקרא קדוש?׳ ויאמרו לי: ׳על כי אינם בני חטא׳. עניתי: ׳כי אף לא בני צדקה הם, כי על כן אנחנו פוטרים אותם מן המצות! וכי גם חיתו שדי לא בני חטא הם, האם על זאת נזבח ונעבוד לבהמה או רמש כבני נוף ותחפנחס? וגם אלה לא על זאת תעו אחריהם, רק על פי תעלומות חרטומיהם׳. אז עמדו לא ענו עוד; ויהי לנס כי לא חיבו את ראשי למלך או אל קא״די(הוא העומד על הדת ר״ל קצין).

משפט כל דבר כפי הבחינה הנשקפה: הן בקדושיו יאמין הערבי לפי רוב סכלותם, הן לקדושיו יעבוד הנצרי לפי  נפלאותם (כאשר חשב); וקדוש ישראל מכובד הוא ההולך בדרך חכמה ויראת ה'.

כל משפטי הערביאים הלא לאמונתם נכֹנו. כל אשר נעשה תחת השמים משפטו חרוץ בשחק וחפץ אל שדי הוא, ואין חוקר מאין ולאין. האיש הזה משוגע? שגגה יוצא מלפני  השליט? אמא״ר ל״ה הו״אה, ר״ל נאם ה׳ הוא. וישישו כי חפץ בם ה׳ להפיק רצונו. על כן לא יתאבלו על מת ולא יבכו על הנהרג, על כן לא ילמדו מלחמה ולא ידרשו ברופאים. יקר בעיני ה׳ המותה לאיש הזה? או גזר אמר שיספה במלחמה? לשוא ירבה רפואות, שקר תחבולותיו וכל חכמתו תתבלע. אמר ה׳ חיה יחיה או לא יסוף בקטל? ה׳ יסעדנו על ערש דוי ולחומה יהיה לו בשטף הקרב. ולמה זה הבל ייגע לדעת עז הנטיעים – את תכונות הצמחים המספקים תרופות –  לכונן שקוי או לערוך מערכה?

המת בעיר הולך למישרים בחיק מחמ״יד להתעלס באהבים אשר בגן עדן, כלו רצוף אהבה מבנות השמים; – הנערות היפות השמורות לצדיקים בגן עדן לפי השקפה מוסלמית –  והמת בשדה  מלחמה יתגלגל מתחת לארץ ויקיץ במקום אחר. נחש ינחשו בחסידה. כל בית אשר קננה חסידה על גגו, יצליח, ולא יזיד

איש החפץ חיים לצוד אותה, יען יריע מזל בעל הבית. כדרכי הקא״טוליק, איש מרמה ולשון יזעק רגשת ההמון בחוצות ויגיד להם נפלאות מחמ״יד וקדושיו, ומדי ישא שמותיהם על  שפתיו נושקים ידיהם לפיהם.

אם לאויל משוגע – למוחמד , הכינויים הנ"ל מצויים בספרות העברית, משוגע רומז אולי לאפילפסיה, שממנה סבל נביא האסלאם –  קדוש יאמר לו, מין נחלי בליעל ובעלי מרמה אשר להם כשעירים נחשבו, וייראו הנערים והנשים מגשת אליהם. הולכים מעיר לעיר ללכוד פתאים בערמם; דמות פניהם פני שעיר, יען כל הערביאים מגלחים ראשם –  ואלה יניחו צמת שערותם מסבכת ומגאלה. יהגו ויניעו ראשם סביב סביב להפחיד רואיהם, כאשר עושים כמרי ארץ קדמה לדמות תקופת השמש, אוכלים לעיניהם אבנים ונחשים, הם הנקראים בינותינו אוחזי העינים ובינותם א״ל איז״אווי, ר״ל בני עשו.

הערת המחבר : איזאווי — צ״ל אלעיסאוי, והכוונה למיסדר־נזירים מוסלמי שהוקם במארוקו במאה הט״ו ונקרא על שם מייסדו מוחמד בן־עיסא (ולפירושיו של רומאנילי אין שחר!) חברי המיסדר עשו נפלאות כדרך הדרווישים, היינו בלעו עקרבים, שכבו על מסמרים וכוי. למפרייר (לעיל א40) כותב על הקדושים במארוקו(עמי 91): idiots and Madmen

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

אברהם חליאאה  הראשון – מלכי רבנן.

זצ"ל אחד מחכמי מקנאס חי בסוף המצאה הרביעית ובתחילת החמישית בהשערה והיה לו יד ושם בנגלה ובנסתר כדמוכח בהקמת רבי אברהם חליוואה השני שבספר " קול יעקב " שכתב נין ונכד לאו"ץ בנגלה ובנסתר.

עוד חכמים אחרים היו במכנאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת, והם, רבי משה טולידאנו בן רבי יעקב הנזכר בדור הקודם ולמעלה, ורבי יוסף בנו, רבי משה מאימראן, ורבי חיים בנו, רבי אברהם חילוואה הראשון ורב משה בנו, רבי יעקב אדהאן בן רבי משה אדהאן הנזכר בדור הקודם. רבי דוד בן רבי אהרן חסין, רבי אברהם אצבאן ורבי מסעוד ארוואח. – נר המערב.

אברהם עלון.

לפי בן נאיים היה ממקובלי העיר דרעא במאה ה-16

עוד חכם אחד חי אז בצפת, שהיה גם כן מחבל דרעא, ושמו רבי אברהם בן רבי שלמה עלון, והוא הוציא לאור ספר " דרכי הגמרא מר"י קונפטין. נר המערב. 

אהרן אלחדאד הכהן.

מחוז מראכש. רבני מוגאדור תיארוהו כהרב המובהק המקובל האלוהי חסידא קדישא ופרישא.

אליהו שוראקי.

בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשם שלום, כי במרוקו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי קבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית. ראה ספרו " קורות היהודים בצפון אפריקה "    

אלעזר אלחדאד הכהן. מחוז מראכש. מקובל חסיד וקדוש .

דוד דאנדא.

1800 בערך.מכפר קאקאווי מנוף סוס. מקובל חסיד ובעל מעשים. מחכמי ורבני מרוקו. חי בשנת 1800 בערך. רבי דוד דאנדא מכפר קאקאוי, כנראה אקקא, מנוף, מחוז סוס. נודע כמקובל וחסיד בעל מעשים. הוא חי במאה השישית לאלף השישי.

דוד הלוי.

ספר ששימש נושא לדיון בספרות המחקר הוא זה שמכונה " ספר המלכות " החיד"א מזכירו ומייחסו לרבי דוד. הרב יעקב משה טולידאנומצא כתב יד, ושיער שמחברו הוא רבי דוד הלוי, וכי שמו הוא ספר המלכות, על יסוד השערתו זה נדפס הספר בקזבלנקה, בצירוף מבוא משלו.

ברם כעבור עשרים שנה נוכח בטעותו וחזר בו. בעיה נוספת היא, שחיבור בשם " ספר המלכות " נדפס כולו או בחלקו עם פירוש רחב בתוך " מאור ושמש " של רבי יהודה קורייאט, אך בשער הספר הזה הוא מיוחס לרבי אברהם הלוי זאת ועוד , מרגליות בקאטאלוג של הספריה הבריטית, שיער כי רבי אברהם בן אליעזר הוא מחבר הפירוש.

 ברם, גרשם שלום דחה את ייחוס הספר עצמו והן את פירושו לרבי אברהם הלוי, תחת זאת קבע , כי ספר זה, הדן בחכמת הצירוף, חיברו בשנת 1400 בערך המקובל דוד הלוי מסביליה. ואילו זה שהדפיס הרב יעקב משה טולידאנו הוא חלק מספק " תולדות אדם "

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן     

             1 -קהילת ג'יברטלר  – חכמיה יצירותיהם וקשריהם עם חכמי מרוקו.

קהילת ג'יברטלר נוסדה שנים אחדות לאחר שהמקום נכבש על ידי הבריטים ב – 1704. תחת השלטון הבריטי נהנו מחירות, מאזרחות בריטית ומשגשוג כלכלי. רוב היהודים בקהילה עברו אליה ממרוקו והדבר ניכר במנהגים ובזיקה מיוחדת למרוקו ולחכמיה.

על תולדות הקנילה פורסמו מספר מאמרים, ויהודים נזכרים גם בחיבורים על ג'יברלטר. המידע הראשון על היהודים בגיברלטר הוא מסף 1712. באותו זמן היו 26 חנויות של יהודים ברחוב הראשי. בהסכם אוטרכט – Utrecht – שנחתם ב 1713 בין המלכה הבריטית אן , מלכה בין 1702 – 1714, ובין פיליפה החמישי מלך ספרד, 1683 – 1764 , הוכרה העברת המקום מספרד לבריטניה. לפי דרישת ספרד, נקבע בסעיף 10 בהסכם שיהודים ומאורים לא יתיישבו במקום . אבל התנאי לא בוצע, ויהודים ממרוקו עברו לגיברלטר, תחילה באופן זמני לרגל מסחרם, ובשלב הבא התיישבו קבע.

אותה שנה היו כבר 130 יהודים במקום, מהם שני שליש ממרוקו והשאר מאנגליה, מהולנד ומאיטליה. שגריר ספרד בלונדון הגיש מחאה ב 1717 על כי בניגוד להסכם מצויים בגיברלטר 300 יהודים ולהם בית כנסת שהיא עדות להתיישבות קבע. כנראה שהמספר שהוא נקב היה מוגזם. הוראות הגירוש היהודים לא בוצעו, והבודדים שגורשו חזרו, ב 1727 חתמו יהודים ממרוקו שגרו בגיברלטר על מסמך, שלא נתנו שוחד למושל הבריטי כדי לקבל רשות למגורים שם.

לפי הסכם ב 1729 בין בריטניה לסולטאן מרוקו שיוצג על ידי משה בן עטר, הוגבלו הסוחרים היהודים והמוסלמים לשהייה של 30 יום בלבד. הסכם זה חודש ב 1772. אולם ההסכמים לא בוצעו, כי הצבא הבריטי היה תלן ברצון הטוב של הסולטאנים לאפשר יצוא מזון לצבא שסופק בעיקר על ידי סוחרים יהודים מטנג'ר ומתיטואן. כשספרד סירבה לספק מזון לבריטים.

מספרם של היהודים עלה משנה לשנה. במפקדים על מספרם אין מידע אחיד. לפי מקור אחד מ 1725 גרו 30 משפחות יהודיות במקום. במקור אחר מאותה שנה נאמר שמתוך 1113 אזרחים, 137 הם יהודים, מהם 86 ממרוקו, והשאר מאנגליה, מהולנד ומתורכיה. לפי מפקד ב 1753 היו במקום 575 יהודים. ב 1777 מספרם עלה ל 863 מתוך 3000 אזרחים, מהם אנגליקנים, קתולים, ומוסלמים. האומדנים על ידי מבקרים במאה ה-19 שונים זה מזה.

המיסיונר וולף שביקר במקום ב-1821 כתב שמספרם 1600. ב-1830 חיו במקום 1300 יהודים ותיקים ועוד 600 מהגרים חדשים. ב-1860 חיו במקום 1300 יהודים.

גלי הגירה – המקום שימש מקלט ליהודי מרוקו שסבלו ממצוקה כלכלית או פוליטית. יהודי המקום והממשל המקומי סייעו לבורחים, ואפשרו התיישבות זמנית, כשחלקם חזרו כעבור זמן למרוקו ואחרים נשארו והצטרפו לקהילה. כל היה בעתות של רדיפות כמו בימי שלטונו של יזיד 1790 – 1792, בימי מלחמות, בין מרוקו לספרד ב 1859 – 1860, כשהאחרונה כבשה את תיטואן, ברחו מטנג'ר ומתיטואן כ- 5000 יהודים ומממוגדור ( אסאווירא ) 220. .

רובם חזרו למרוקו כשוך הקרבות, בעקבות בצורות ומגפות, למשל בין השנים 1877 – 1881. במהומות בשנים 1906 – 1907 בימי שלטונו של עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908. חלק גדול מיהודי גיברלטר היגרו אליה מתיטואן, ובמשך דורות היו קשורים לקהילת האם, פונים לחכמיה בשאלות, ומביאים משם כלות או חתנים לבנותיהם.

בת הכנסת. ברשימת האנשים שקיבלו מגרשים לבניית בתים ב-1724 מופיע יצחק נייטו, שבנה בית ובו בית כנסת. זהו בית הכנסת בשם " שער שמיים ", השם ניתן על ידי נייטו הנ"ל כשמו של בית כנסת בלונדון בו כיהן אביו החכם. הוא נקרא גם בית הכנסת הגדול. בית הכנסת ניזוק בסערה בשנת 1766, תוקן ב-1768 ושטחו הוגדל הבניין במתכונתו הנוכחית תוקן ב-1812 לאחר שריפה, ומתפללים בו גם עתה.

ישיבה בשם " עץ החיים " בשוק הבשר, הפכה לבית כנסת קטן ב-1759. בעת הכנסת בשם " נפוצות יהודה " המכונה espagna flamenco כי התפללו בו יהודים מהולנד, נבנה ב-1800 על ידי משפחת יהודה הלוי עתירת הנכסים.

בעקבות ויכוח בבית הכנסת " שער שמיים " ב-1820, עזב חלק מהמתפללים מתיטואן ומטנג'יר. ארבעת בתי הענסת פעילים עד עצם היום הזה. בשלב הבא נפתח על ידי יוסף בן סוסאן סית כנסת חדש באזור הדרומי שנסגר ב-1876. בית כנסת פרטי בשם " בית יוסף " נבנה ב-1896 בביתו של יוסף בן עטר, נפטר בדצמבר 1904. ב-1906 נסגר וספרי התורה הועברו לבית הספר היהודי בו התפללו התלמידים גם בשבתות.

דוד בן נאים פתח בית כנסת בביתו בשם " שערי רחמים " לזכר אביו רבי רפאל חיים משה בן נאים, שנפטר ב-1920. הקהילה מונה עתה כ-700 נפש שחבריה כולם שומרי מסורת, דואגת לחינוך יהודי, לה בית ספר לבנים ובנות, מוסדות חסד, ובעלת זיקה לעם ישראל ולמדינת ישראל.

סיוע במצוקה של יהודי מרוקו.

יהודי ג'יברלטר היו נכונים לסייע לאחיהם במרוקו בעיתות של בצורת, רעב, מגפות או מכות בידי אדם. בהקמה לספרו של רבי יעקב בירדוגו " קול יעקב ", לונדון תר"ד, משבח המחבר את יחידי הסגולה של קהל ג'יברלטר ה' אתם הברכה כולם נחמדים… יקריבו את מנחתם הן בעון הרעב הגדול בארצות המערב ובפרט בארצי ומולדתי היא העיר מכנאס ונגלה נגליתי לצורך פרנסתי משנת תק"פ עד תקפ"ה 1820 – 1825 ועד שנתיים הרעב של מהומה ושל בצורת ושיבוש מלכיות ויצאתי שליח כולל בעד השארית שנשארו ערומים ורעבים ".

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

14. קטע ה. דף לח ע״ב:

״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו׳, ענדנא קסלע״ה – קאלו סייאדנא = אמרו רבותינו = לחכמים עליהם השלום –  באיין חראם עלא בנאדם יעמל תזארא בת״ח, ופרט למלאכים הומא פסמא וקדושים. וכיף עמל יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום –  חתא צאפדהום לעשוי לאיין זברנא קסלע״ה, באיין כל מצוה די כא יעמל בנאדם, כא יכלךּ מנהא מלאך. והארוךּ למלאכים די כא יעמל בנאדם מן למצות דייאלו, דימא כא ימשיו מעאה, ויעלמו עליה זכות^,  פכל אוקת. האכדאך יאע״ה רוך למלאכים די כלק מן למצות דייאלו וכאנו ימשיו מעאה, עליהא מניין הומא דייאלו חלאל עליה יצאפדהום ודו״ק וק״ל.

הערת המחבר – הביטוי " ויעלמו עליה זכות " הוא תרגום לערבית של הביטוי העברי " ומלמדים עליו זכות "

וזה תרגומו:

״וישלח יעקב מלאכים לפניו״ וכו', יש לנו [מאמר ובו] אמרו רבותינו החכמים עליהם השלום, כי אסור לאדם לסחור בתלמידי חכמים, ובפרט לסחור במלאכים, אשר הם בשמיים והם קדושים. ואיך יעקב אבינו עליו השלום אפילו שלח אותם לעשוי [התשובה היא] שמצאנו שהחכמים עליהם השלום אמרו כי כל מצווה שהאדם עושה [הוא] בורא ממנה מלאך, והמלאכים ההם שהאדם עושה מהמצוות שלו הולכים תמיד אתו ומלמדים עליו זכות בכל עת, כך יעקב אבינו ע״ה המלאכים ההם שברא מהמצוות שלו (ו)היוהולכים אתו, על כן מאחר שהם שלו, מותר לו לשלחם. ודו״ק

הביטוי יעמל תזארא (tzara ־מיתרגם מילולית ׳לעשות סחורה׳. בתרגומי הצעתי מבנה אחר.

15. קטע ו. דף לח, שם:

״ויחי יעקב״ וכר:וקסלע״ –  וקשאוו – והקשו – סיידנא לחכמים עליהם השלום.   עלאס קאלנא גיר ״בארץ מצרים״ ומא קאל חתא מוטע מן למואטע – מוטע, למואטע בהגייה אופיינית של להג קצר אשוק לעיצורי הערבי ض – כמו דלת – כ-ط – טית –  למן משא יאע״ה – יעקב אבינו עליו השלום –  ועאוד: וכי מא עאש גיר יז לעאם דוקאי גיר תירוץ הווא קסלע״ה ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו', אשמיית די כא יתסמא ״אורך ימים ושחי " – ושנות חיים –  ילא בנאדם יעישפלמנוחה גיר עאם הייא דייאלו, כא ינתשא כל מא דאז עליה מן צער פשנין לוליין, וילא ידוה גיר עאם ((פלמנוחה)) <פצער>, כא ינתשא מא דאז עליה <פלמנוחה>.

הנה התרגום של הקטע:

״ויחי יעקב״ וכוי; והקשו רבותינו החכמים עליהם השלום: למה אמר לנו רק ״בארץ מצרים״ ולא אמר שום מקום מהמקומות שאליהם הלך יעקב אבינו ע״ה? ועוד: וכי הוא חי רק י״ז שנים דווקא? אבל התירוץ הוא [מה] שאמרו רבותינו החכמים ע״ה: ״כי אורך ימים ושנות חיים״ וכו'. מה פירוש מה שנקרא ״אורך ימים ושנות חיים״? [התשובה היא] אם אדם חי במנוחה רק שנה אחת, הוא שוכח כל מה שעבר עליו בצער בשנים הקודמות. ואם יעביר רק שנה אחת בצער, הוא שוכח מה שעבר עליו במנוחה.

16. קטע ז, דף מב ע״א:

חי׳ ע״פ – חידוש על פסוק –  פקוהלת, ק״ל – קאל לפסוק – אמר הפסוק –  ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. וענדנא קאלו לחז״ל פלגמ', באיין ״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״, ועווד קאלו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. קאלך: ״אוודי גיר אזי תרא באיין תמא פאיין חראם לכעס ופאיין חלאל. קאלך: ״פחאל לוולד ובוה ופחאל רב ותלמיד״. קאלך: ״ילא זא לבו יבדא יחב בנו ויבוסו, ודי עמלהא יקולו: ׳מליח האד סי די עמלת׳, יכון דאך לוולד יתגאה מעא ראסו, וימסי גיר פדרך רע רח״ל. עליה<א> חייב לבו יבדא ינפקע עלא בנו, ואס מא עמל, יקולו: ׳מא הני מא עמלת׳״. וממילה יכון דאךּ לוולד יקול: ״אודאי באין רא יבא פייא סי מסאלה קביחה״, ודאז ירזע מעא ראשו ליום עלא גדא, חתא ירזע לטריק היי״ת, וג״ך רב יחדאז יחרז עלא תלמיד, ודאך סי די קרא יקולו: ״מאסי האקדא״, חתא ירזע לטריק היי״ת. ועליהא ש״ה ע״ה<קאל>: ״טוב כעס משחוק״. ועלאס? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.

הנה תרגום הקטע לעברית:

חידוש על פסוק בקהלת, אמר הפסוק: ״טוב כעס משחוק, כי ברע פנים יטב לב״. ויש לנו [מאמר ש]אמרו חז״ל בגמרא, ש״כל הכועס כאלו עובד ע״ז״. ועוד אמרו: ״כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו״. לומר לך ״הוי ידידי, רק [זאת] בוא תראה שיש שהכעס אסור ויש שהוא מותר״. אפרש לך: כמו בן ואביו וכרב והתלמיד. אמר לך: ״אם יבוא האב [ו]יתחיל לאהוב את בנו וינשקהו, וכל מה שיעשה יאמר לו: ׳טוב הדבר הזה שעשית׳. הבן הזה יהיה מתגאה מאוד, וילך בדרך רע רחמנא ליצלן. על כן חייב האב להתחיל לכעוס על בנו, וכל מה שיעשה, יאמר לו: ׳לא טוב הדבר שעשית׳״. וממילא הבן ההוא יאמר בלבו: ״ודאי ראה אבא בי דבר רע כלשהו״. ואז יחכוך בדעתו יום אחרי יום, עד שישוב לדרך ה׳ יתברך. וגם כן הרב צריך לכעוס על התלמיד, ומה שלמד יאמר לו: ״לא כך הוא הדבר״, עד שיחזור לדרך ה׳ יתברך. ועל כן שלמה המלך עליו השלום אמר: ״טוב כעס משחוק״. ולמה? ״כי ברע פנים יטב לב״. ודו״ק.

17. קטע ח. דף מא ע״א:

הערת המחבר : יכון יתגאה מעא ראסו עניינו מילולית ׳יהיה מתגאה עם ראשו׳ כלומר ׳מתגאה מאודי.

       הביטוי מא הני מא עמלת רווח בערבית היהודית של קצר אשוק. תרגומו המילולי הוא ׳אין כאן מה שעשית׳ ואינו אומר דבר: כוונתו היא כתרגום המוצע בפנים: ׳לא טוב הדבר שעשית׳.

ק"ל : – קאל אלפסוק – והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו'….וזאב פלגמ' וקאל […] ״לעולם ילמוד אדם תורה [שלא לשמה] אעפ״י שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד קאל, באיין כאן ואחד תלמיד פייאמו דרבי יהודה ותא יקול באיין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. וראה גיר יקרא יומם ולילה גיר באם יקבט לעושר ויקבדלכבוד, וקא^״ יקרא חתא עייא וסי מא טלע פיידו – לא לעושר ולא לכבוד. ואחד נהאר וקאל פעקלו: ״ינא דא׳ די קרית התא עיית, וסי מא טלע פיידי. ינא גיר נמסי לבלאד לפלאנייא ונביע ונשרי עלא ראשי״. הווא זאבד, ואליהו הנביא ז״ל תערטלו בסביהת ואחד זקן. קאלו: ״לאיין מאסיי״. קאלו: אסי׳ תעלם בין תורה קא תקול: ״אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד״, וינא שחאל האדי וינא נקרא, ומא טלע פיידי לא עושר ולא לכבוד, דא׳ גאדי נמסי לבלאד לפלאנייא נביע ונסרי […].

וזה תרגום הקטע:

אמר הפסוק: ״והבדלתים בין הבהמה הטהורה לטמאה״ וכר, והביא בגמרא אמר: [״.] ״לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה ((אעפ״י)) שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, ועוד אמר, שהיה תלמיד אחד בימיו של רבי יהודה, ונהיה] אומר שהתורה אומרת: ״אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד״. והנה הוא אך לומד יום ולילה, כדי שיקבל את העושר ויקבל את הכבוד. ונהיה] לומד עד שהותש, ודבר לא עלה בידו – לא העושר ולא הכבוד. יום אחד אמר בלבו: ״אני עכשיו [לאחר] שלמדתי עד שעייפתי, ודבר לא עלה בידי, אני אלך לעיר פלונית ואעסוק במסחר להנאתי״. הוא יוצא [מהעיר], ואליהו הנביא זכור לטוב קידם אותו בדמות זקן אחד. אמר לו: ״לאין [אתה] הולך?״ אמר לו: ״הוי אדוני, התדע שהתורה אומרת: ׳אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבודי, ואני זה זמן רב ואני לומד, ולא עלה בידי לא עושר ולא כבוד, עכשיו אני יוצא ללכת לעיר פלונית לעסוק במסחר״.

18. לסיום אביא טקסט אחד בעברית מתוך ״בית החכמה״; יש כאן דרוש המבוסס על רמזי ראשי תיבות על הפסוק הראשון של שמות א 1.

קטע ט. דף לט ע״א:

״ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה איש וביתו באו״>. 

ואל״ה – ר״ת: ויחייב א׳דם ל׳מול ה׳זכרים,

שמו״ת – ר״ת: שיפחה מ׳ו׳לדת תָ׳מול : יש לקרוא: תמול: כלומר גם שפחה יולדת חייבת למול את בנה.

בנ״י ר״ת: ב׳מוהל נ׳אה יימול;

ישרא״ל – ר״ת: י׳זמין ש׳כיניו ר׳יעיו א׳והביו ל׳סעודה:

הבאי״ם – ר״ת: ה׳שומר בירית א׳ברהם יינצל מ׳גיהנם:

מצרימ״ה – ר״ת: מ׳והל צ׳ריך ר׳חי׳צה מ׳אחר ה׳מילה:

א״ת – ר״ת: א׳ליהו ת׳שבי;

יעק״ב – ר״ת : ייבוא ע׳ל ק׳דושת בירכה:

אי״ש – ר״ת: א׳ביו י׳ברך ש׳החיינו.

ובית״ו – ר״ת: ????? ת׳ו<רה> וסעודה. הערת המחבר : בגלל פגם בכתב היד אי אפשר לדעת מה הן המילים שראשי התיבות שלהן הן האותיות וב״י של התיבה ׳וביתו׳. בא״ו – ר״ת: ב׳רוך א׳לוה? וא׳דם.