ארכיון יומי: 10 בדצמבר 2014


עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

הלאומיות והלך החשיבה הלאומי מעמידים את השייכות לאומה כרכיב זהות מרכזי לפני הגורמים המבחינים כמו אזור גאוגרפי, מעמד, שבט ובמקרים רבים גם דת. לאומיות אתנית, ובייחוד כזו המבוססת על תפיסה דמוקרטית, תתקשה להסכין רוחנית ורגשית עם היררכיה פנימית מובנית. ברוב התנועות הלאומיות המורשת הקולוניאלית השפיעה על היחסים החיצוניים והאתוס הלאומי – על היחסים הפנימיים. התנועה הציונית מתייחדת בכך שהמורשת הקולוניאלית השפיעה גם על היחסים הפנימיים בה. זו הייתה תנועה לאומית שכללה בתוכה רכיבים משני עברי המתרס הקולוניאלי. אשר על כן הייתה למורשת הקולוניאלית השפעה מפלגת, והיא יצרה פירוד בין קבוצות של יהודים על בסיס המתרס הקולוניאלי. לעומת זאת היה האתוס הלאומי בעל השפעה מלכדת, והוא הציב את הקבוצות השונות על אותו מצע של דרישות לאומיות.

בעת הקמתה של התנועה הציונית היה העם היהודי עם אירופי ברובו. ב־1900 היו 83 אחוזים מכלל עשרת מיליוני היהודים בעולם תושבי אירופה ועשרה אחוזים – אירופאים שהיגרו לאמריקה. יהודי אסיה ואפריקה היו שבעה אחוזים בלבד מכלל היהודים. עד 1939 נשמרו יחסים אלו, אם כי אירופאים רבים יותר התגוררו מחוץ לאירופה – באמריקה ובארץ ישראל. לאחר השואה וההשמדה באירופה גדל שיעורם של יהודי אסיה ואפריקה, אולם גם בתום המאה העשרים הוא לא עלה על רבע מכלל העם היהודי. הציונות, כמו רובו של העם היהודי, הייתה תנועה אירופית. אולם בלאומיות של פזורה היא הגדירה את עצמה נציגת כלל היהודים ודרישותיה הלאומיות העיקריות באו גם בשמם של יהודי אסיה ואפריקה. מבחינה זו הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופאים ו׳ילידים׳. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו כמובן מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים בין המרכז הלאומי, שרוב אנשיו ומנהיגיו היו יהודים אירופאים, לבין התפוצות היילידיות׳ לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות ומהסטראוטיפים שרווחו בין האירופאים באשר ל׳ילידים׳.

במקורות רבים הוגדרו יהודי ארצות האסלאם ׳המיליון הנשכח׳. לעתים קרובות היה יחסם של היהודים הציונים אנשי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה מזלזל ומתנשא,אולם כאמור הוא לא נבע מן הרכיב הציוני בזהותם אלא דווקא מהאירופיות שלהם. הגישה הציונית פעלה למיתון היחס המסתייג ליהודי אסיה ואפריקה, פרי המורשת הקולוניאלית. יחם זה עמד בניגוד לשיח השוויוני של האתוס הלאומי ולא עלה בקנה אחד עם הראייה ביהודים אלו כמועמדים להצטרפות לתנועה הלאומית ולהשתלבות בבניית האומה בארץ ישראל. יהודים אירופאים שלא היו שותפים לתפיסה לאומית אינטגרלית(חרדים, בונדיסטים) היו בעלי גישה מסויגת הרבה יותר כלפי יהודי ארצות האסלאם.

מתוך תפיסות עולם אלו, הלאומיות והקולוניאליזם, עלו אפוא שתי עמדות סותרות ביחס ליהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל; מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מאותם יהודים.

גישתה האמביוולנטית של התנועה הציונית כלפי יהודים לא־אירופאים באה לידי ביטוי כבר בראשית ימיה של התנועה. בתחילת המאה התשע עשרה היו יהודי ׳עדות המזרח׳ והספרדים (ילידי ארצות אסיה ואפריקה ואזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות׳מאנית כמו הבלקן ויוון, הם וצאצאיהם) רוב בקרב יהודי ארץ ישראל. במהלך המאה, עוד לפני העליות הציוניות, נעשו היהודים ממוצא אירופי לרוב מתון, רוב שהלך וגדל עם העליות הציוניות שהחלו בשנות השמונים של אותה מאה. עם זאת, עד כינונו של המנדט הבריטי ומוסדות היישוב היהודי המאורגן היו הספרדים העדה הדומיננטית וההגמונית, בוודאי בכל הקשור ליחסים עם השלטונות העות׳מאניים. הגמוניה זו נותרה על כנה על אף השינויים בהרכב היישוב בשל התפיסה שהלגיטימציה להנהגה נובעת מחזקה מסורתית על תפקידים אלו ולא מבחירת הציבור.

עם הכיבוש הבריטי עברה ההגמוניה לידי ההנהגה הציונית של יהודי ארץ ישראל, הנהגה שהתבססה בעיקר על יוצאי אירופה, ומכמה סיבות. מעבר לעלייה בשיעורם של האשכנזים, יוצאי אירופה וצאצאיהם, ביישוב היהודי בארץ החל עוד בשלהי המאה התשע עשרה תהליך של התפוררות והיחלשות של ועד העדה הספרדית. גם הנורמות החדשות שהביאו העולים הציונים כמו הנהגה נבחרת והעמדת הלאומיות במרכז שבו את לבם של רבים מבין צעירי הספרדים. במצוקה שהיישוב היהודי נקלע אליה במלחמת העולם הראשונה התבלטו הארגונים הציוניים והמודרניים, ואילו הארגונים המזוהים עם היישוב הישן התגלו במלוא חולשתם. השלטון הבריטי, שהכיר עוד בהצהרת בלפור במרכזיותה של התנועה הציונית בהקמת ׳הבית הלאומי׳ בארץ ישראל, החיש את תהליך מעבר ההגמוניה. בגוף החדש של יהודי ארץ ישראל, ׳כנסת ישראל׳, הייתה ההתמודדות על ההנהגה באמצעות מפלגות ובחירות דמוקרטיות. הדבר חשף את חולשתה של ההנהגה הספרדית, שנעשתה עם הזמן לגורם שולי. הספרדים, ששיעורם ביישוב היהודי הלך וירד, לא יכלו לעמוד אל מול הנורמות שהביאו אתם העולים הציונים ועם התארגנותם במפלגות על פי קווים אידאולוגיים ונחלו כישלון בהתמודדויות על הנהגה, שמכאן ואילך נבחרה באורח דמוקרטי.

יחסה של ההנהגה הציונית לספרדים ול׳עדות המזרח׳ היה בין פטרונות לבין הסתייגות תרבותית וחברתית. רק בודדים מקרב ראשי היישוב והתנועה הציונית ראו בספרדים שותפים שווים. אך העקרונות שעלו מן האתוס הלאומי באו לידי ביטוי בכך שכמעט כל המפלגות הציוניות, בוודאי בשנים הראשונות של היישוב, ראו בהשתתפות הספרדים והתנועות הספרדיות בפוליטיקה היישובית הענקת לגיטימציה לממשל העצמי היהודי. עד כדי כך, שהייתה נכונות לאפשר יום כחירות נפרד לספרדים ולשריין להם מקומות באספה הלאומית.

קבוצה אחרת של יהודים ׳ילידים׳ שחוותה מפגש ראשוני עם הציונות הייתה יהודי תימן. המגע של יהודים בתימן עם התרבות האירופית היה מצומצם ביותר. העולים הראשונים מתימן, שהגיעו בשני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, זכו ליחס מתנשא גם מצד היהודים הספרדים הוותיקים בארץ ישראל. גל העלייה מתימן בראשית המאה העשרים, הגל הידוע כ׳עליית יבניאלי׳, הביא למפגש אינטנסיבי יותר בין מוסדות ציוניים ופעילים ציונים לבין יהודים מתימן. ראשיתו של גל זה בעלייתם של יהודים מאזורים כפריים בתימן עוד ב־1907 ובהשתלבות חלקם בעבודה החקלאית במושבות. באותה תקופה ניסו צעירים סוציאליסטים ממזרח אירופה להיות פועלים חקלאיים במושבות, אך לא נחלו הצלחה מרובה. המאבק בין הפועלים לאיכרים על ׳עבודה עברית׳ הביא להפניית תשומת הלב ליהודי תימן, שנתפסו כ׳פועלים טבעיים׳. פועלים שיעבדו את האדמה טוב יותר ובשכר נמוך יותר בהיותם ׳מסתפקים במועט׳, ויוכלו, כך קיוו, להתחרות בפועלים הערבים על מקומות עבודה במושבות. המשרד הארץ ישראלי של התנועה הציונית בשיתוף מפלגת הפועל הצעיר יזם את שליחותו של שמואל יבניאלי לתימן על מנת לעודד עלייה נוספת של תימנים מאזורים כפריים. בעקבות שליחות זו עלו כ־1,100 עולים בשנים 1914-1911.

הביטויים המסתייגים מן התימנים, פרי המורשת הקולוניאלית, היו רבים. למשל ב׳האחדות׳, עיתונם של פועלי ציון, נכתב ש׳התימנים עומדים על מדרגה תרבותית נמוכה מאד ואין להשוותה כלל בנידון זה עם הפועל האשכנזי […] אפשר כמעט להגיד כי הם הנם אותם ערבים רק מבני דת משה. ואולי יהיה בכוח האלמנט הזה לעמוד בפני התחרות עם אותם הערבים. הוא יסתפק באותו שכר שמקבל הפועל הערבי, והאכר מצידו יתנהג איתו כמו עם הערבי׳. מצד אחר רבו גם הביטויים וההתייחסויות ששיקפו את העמדה המשלבת, בעיקר בקרב הפועלים הציונים ממזרח אירופה, אם כי הדיבור השוויוני והסולידרי לא תמיד תאם את המעשה המתנשא והמתנכר.

גם קבוצות יהודים אחרות בארצות האסלאם זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות. למשל בחינת יחסם של שליחי התנועה הציונית שפעלו בקרב יהודי עיראק בשנות הארבעים מגלה שלתחושת העליונות האירופית הייתה השפעה רבה על יחסם ועל צורת התבטאותם כלפי הקהילה שהגיעו אליה. מאידך גיסא עצם השליחות, השקעת המשאבים והקמת המסגרות הארגוניות להגנה ולעלייה העידו על מגמה שילובית ועל רצון להעלות את יהודי ארצות האסלאם לארץ ישראל.

הספרייה הפרטית של אלי פילו

ספרי לי אמא.....ספרי לי אמא.....2

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי אמא.....ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר

באדיבות של טרז כהן-דביר

טרז זריהן-דגיר

פתיח

״היום הוא יום הולדתו של גיא, אימא", אמרה לי מונה, בתי הבכורה,

והביטה בי עמוקות. "השי המשמעותי ביותר שביכולתך להעניק לו ולדורות הבאים אחריו הוא כתיבת הרפתקאות ילדותך. כך תורישי לכולנו מעט מקסמו של הימלאח, של מרקש ויחדיו ניכנס למנהרת הזמן כדי לחוות דרך עינייך וכתיבתך את הרובע היהודי בו צמחת. בדרך זו נוכל להכיר את תושביו, את חייהם, את אופיים ואת אהבותיהם. הרי הייתי ילדה קטנה כששמעתי לראשונה את סיפורייך ואלו הותירו אותי מרותקת וצמאה לעוד. הייתה להם משמעות כה גדולה עבורי; אני זוכרת את רובם ובמיוחד את הדרך בה נעלת את דברייך במשפט: 'כמה חבל לי על אותם ילדים שהחמיצו ילדות כה עשירה בחוויות ובאירועים כפי שלי הייתה",.

"החיים היו כל כך שונים אז, מלאי תוכן ועניין", עניתי לבתי. "זמנים לא פשוטים, שהכו בנו ללא רחם ובחנו אותנו מדי יום. אך הם גם יצרו את היימבוגרים" שהפכנו להיות. לא היו לנו מלאי של צעצועים ואביזרי בידור; הורינו לא חסו עלינו והטילו עלינו שלל מטלות ומלאכות; אך האתגרים שהוצבו בפנינו היו לצעצוע הענק איתו שיחקנו. ממנו גם הפקנו לקחים ולעיתים אף נפגענו. מיותר להזכיר לי זאת ילדתי, הצדק עמך. כמוך, גם אני חשה שחובתי לשתף את בני משפחתי ואת הקהל הרחב שלא חוו את 'המלאה'. אין הם אשמים בכך שלא היו שם, ואין זו סיבה להחסיר מהם את החוויה ואת מוסר ההשכל שבצידה.

"ובעוד אני מספרת לך כל זאת, תחושה עזה של מסתורין אופפת אותי. בו­זמנית נשאבת אני חזרה אל עולם עתיר דמיון ילדותי אך בוהק. אני מתמלאת בדחף גדול לחקור שוב את אשר קרה, מביטה סביבי ורואה את שלל הטיפוסים והדמויות שהקיפו אותנו: ביניהם נמנו מקומיים ועוברי אורח שצבעו את חיינו. אני חשה שוב את ניחוחות 'המלאח'; את כור ההיתוך של עתיקות הרובע היהודי ׳העולם המודרני שדחק בגבולותיו; ועיניי כאילו מביטות בהמולה המרגשת הזו דרך עדשת קלידוסקופ צבעוני.

"את יודעת ילדתי, כאשר המשאבים דלים, היצירה הופכת למפלט העיקרי מאפרוריות החיים. האמיני לי, חבריי ואנוכי מיצינו אותה עד תום. יצרנו משחקים והמצאנו צעצועים תוך אלתורים שלא היו מביישים את גדולי הממציאים. תוך כדי כך בנינו עולם חלופי שהזכיר במשהו את עולם המבוגרים, מבלי שיהיה שלהם; הוא היה בלעדי לנו. אני זוכרת כיצד הרכבנו תבניות מבלי שיהיה להן גלגלים מאולתרים כדי שיהפכו לעגלות מקרטעות; יצרנו נעליים מפיסות קרטון ומעיסה דביקה, שאותה רקחנו ממים מהולים בקמח; דבר לא עמד בדרכנו. אם לא יכולנו לרוכשו, היינו חשים את הצורך ליצור צעצוע, אביזר או חפץ, ותמיד ידענו כי נמצא פתרון, גם אם התוצאה תהיה רעועה לעיתים ואף מגוחכת.

"עמלם של הורינו הביס אותם. יומם העמוס במשימות ובעשייה לא הותיר להם פנאי להשגיח עלינו. הקרקע הוכשרה לניצחוננו הראשון: רחובות הרובע היו לממלכת הילדים. בנים נמרצים ומיוזעים משכו בשערותיהן של בנות, שבשוך הסערה נעזרו בתכונתן על מנת לנקום ולבצע את זממן. אנו הבנות היינו כמו חיות בג׳ונגל העומדות היכון לבואם של הטורפים. האדרנלין זרם בעורקינו וחשנו את החיים כמו שאף מבוגר לא היה מסוגל אפילו לדמיין. פחדנו, שמחנו, נרתענו, נפצענו, אהבנו, כאבנו, אך בעיקר, בעיקר ניהלנו חיים עצמאיים.

"ובאשר לי, בתי היקרה, בוודאי לא תופתעי לשמוע כי אני לא הייתי כאחת הבנות. לרוב, שיחותיהן הטפלות ורכילויותיהן הריקות מכל תוכן שעממו אותי עד מוות. בכל פעם שמצאתי את עצמי במעגל שכזה, בער בי העוז להתנתק ממנו ולחפש את חברת הבנים, להתחרות איתם, להיות שוות כוחות לשדים הקטנים ולא פעם גם צלחה דרכי בכך. אזרתי אומץ ועזבתי את בנות מיני על מנת לצאת להרפתקה סוערת יותר, עם ה״בנים היריבים.

"אך, אם לשוב אל עולמי את חפצה, עליי לתאר לך את תפאורת ילדותי, את הסביבה בה גדלתי שהייתה לשחקן מרכזי בחיי ולרוח שהשפיעה עליי ועל תחושותיי…

השכונה המסוגרת בשם "הימלאח, היה הרובע האתני היהודי, המוקף חומות בגווני חמרה מתקופת ימי הביניים. מעל עיטורי חרכי-הירי של חומות אלה, קננו חסידות ענק שתצפתו בהתמדה על חיינו, כמו סוכני ריגול של ממלכה לא ידועה. צדו המזרחי של 'המלאח' היה סבך של סמטאות צרות ואפלות, שבהן התגוררו משפחות קשות-יום לצד משפחות מהמעמד הבינוני. בין שורות בתי המגורים היו שזורים בתי כנסת רבים, מהם בקעו קולות תפילה רמים מעלות השחר ועד רדת החשיכה ולא הותירו ספק למהותם. בטרום תקופת החגים, בתי כנסת אלו נצבעו מחדש וכל נברשותיהן צוחצחו כך שאי אפשר היה להחמיץ את ריחם החריף, אשר עבורנו סימל את החגים הקרבים ובאים.

"רוב בתי הימלאח, תוכננו באותה שיטה; לכולם היו שתי קומות, חצר פנימית ולעיתים אף באר. לא כל תושבי המלאח נהנו מאותו מעמד. עד סוף מלחמת העולם השנייה, מים וחשמל זרמו בבתים מעטים ומשפחות רבות שאבו מים מן המשאבה הציבורית ונעזרו באורות המרצדים של עששיות השמן. בחגים, נצבעו בסיד בתים צנועים רבים. בחלקו הצפוני של ה׳מלאח', ניתן היה למצוא עולם שונה בתכלית. אותם מבנים ארכיטקטוניים נבנו גם שם, אך בעיצוב מרשים פי כמה. התגוררו בהם משפחות עשירות שמעמדן היה רם ונישא: חצרותיהם מרוצפות מרצפות מרשימות, מעוטרות בברזיות ולעיתים אף מלאו במזרקות מוקפות עצים, עציצים ושלל פרחים.

"זיכרונות ילדותי מתחילים כאשר הייתי בת שנתיים, כשלקיתי במחלת האדמת. אמי הביאה לי ארנבון חי ותוסס, ולמרות שחום גופי הרקיע שחקים, זה לא מנע ממני לרדוף אחריו בחצר. כעסה של סבתי נחתם בהעלמתו של הארנבון ובהחלפתו בחתולה. פעוטה הייתי כאשר רכבתי לראשונה על אופניי והקפתי את הברזייה אשר עמדה בחצר המרשימה של בית סבי וסבתי.

"גיא, נכדי היקר, בדיוק כמוך הייתי ילדה נמרצת שלעיתים רבות מדי, לא חשבה על תוצאות מעשיה. לא נותרה פינה בביתנו שבה לא פשפשתי. "חטטנית", כינו אותי כל אלה אשר ידעו היטב שאם דבר מה נעלם מהבית אדע היכן למוצאו.

"כבר בגיל ארבע, לא היה מנוס אלא למצוא לי תעסוקה הולמת. בדידותי בבית סבי וסבתי, בשילוב התזזיתיות שכה אפיינה אותי, הבהירה לכולם כי יש לדאוג לי באופן מידי. צעירה ורכה בשנים הייתי, כוחי ויכולותיי לא אפשרו לי לעזור לסבתי במלאכות המטבח. את רוב זמני ביליתי בעליית הגג: שם החזיקה סבתי בבקתה מוצלת לול זעיר ובו מעט יונים, פנינייה, טווס ותרנגולות ספורות. שם גם רקמתי חלומות ומזימות, מנסה ומתנסה, צוללת לעולם של דמיון ללא גבולות. איש לא חשד מעולם שלפעמים, במקום להשתעשע עם העופות התמימים, סיכנתי את חיי. בסתר, טיפסתי על שרפרף וממנו אל המעקה הבנוי סביב גג הבית. התהלכתי עליו כלוליינית קרקס, בעוד תהום שעומקה עשרים מטר לפחות פעורה בצדו החיצוני של המבנה ואספלט לוהט מחכה בתחתיתה שרק אמעד. אך אני חשתי כמו ציפור דרור כאשר פרשתי את ידיי בניסיון לשמור על יציבותי, קרוב לחוטי החשמל שנתלו בסמוך למעקה על עץ תורן. ימים חלפו עד שהבנתי את הסכנה הגדולה שריחפה מעלי, כאשר נודע לי באקראי שאחד מילדי השכונה התחשמל למוות. הוא היה יחף כאשר נגע במקרה בחוטי החשמל של המגהץ אותו החזיק, ואני, מזועזעת, נזכרתי בכפות ידיי הקטנות שכמעט אחזו בחוטי החשמל כדי למנוע את נפילתי מהגג.

תוספת שלי אלי פילו : פְּנִינִיָּהח, פנייניה (נ') [מן פְּנִינִים, על שום הכתמים כעין פנינים בנוצה] סוּג שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת מִמִּשְׁפַּחַת הַפַּסְיוֹנִים (Numida meleagris). הַפְּנִינִיָּה גְּדוֹלָה מִתַּרְנְגֹלֶת הַבַּיִת הָרְגִילָה. רֹאשָׁהּ חֲסַר נוֹצוֹת וְעָלָיו בְּלִיטָה קַרְנִית דְּמוּיַת קוֹבַע. הַזָּנָב קָצָר מְאוֹד. הַנּוֹצָה אֲפֹרָה כֵּהָה עִם כְּתָמִים עֲגֻלִּים לְבָנִים בְּצוּרַת פְּנִינִים. בֵּיצֵי הַפְּנִינִיָּה טוֹבוֹת לְמַאֲכָל וּבְשָׂרָהּ טָעִים.

"החשכה שאפפה את הרובע שלנו הביאה עמה חששות גדולים מפני שודדים, חששות שהפכו לחלק משגרת חיינו. על כן, מיד ברדת הלילה, סבי וסבתי הטילו עליי לוודא שכל הדלתות והחלונות נעולים היטב, שמא יכנס מי מבין פורעי החוק האלה ויפר את שלוותנו. באחת הפעמים הללו משכתי בחוזקה במפתח הדלת במקום לסובבו, המפתח ניתק ממנעולו ומשקל גופי הצניח אותי לנפילה ארוכה וכואבת במורד המדרגות. דלי ריק שהונח כדרך נס על מדרגה מזער את זעזוע הצניחה ואף הציל את חיי, ששוב עמדו כמרחק שערה מתהום הנשייה.

"שום דבר לא הפחיד אותי. לא השודדים, לא הנפילות, לא הגבהים ולא חוטי החשמל. דבר לא הצליח להרתיע אותי מלסכן את חיי כאוות נפשי, חוץ מאותו מקרה שבו צפיתי בבעתה כיצד נחש צונח על ראשה של סבתי. ההלם היה כה גדול עד כי הרגשתי איך הדם אוזל מראשי הקטן ומשליך אותי, ללא הכרה, אל הרצפה.

"לעיתים, כאשר אני נזכרת בשנות חיי הראשונות, אני עדיין מופתעת איך צברתי כל כך הרבה חוויות עוד לפני שבאמת התחלתי בחיי…"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר