ארכיון יומי: 28 בדצמבר 2014


שב. סיפור וסיפור מפי יהודי מר.

חיים אלכפוסי (מספר! סיפורים 30—32), בן רבי רפאל אלכפוסי, שהיה יליד טאטאר־פאזארג׳יק שבבולגריה, וסבב כבעל מופת ברחבי עולם. כאשר נתגלגל תפילה בכותללמארוקו, היה נפגש שם עם שרים ונכבדים ועושה ניסים ומופתים. הוא נשאר במארוקו וחיבר ספר ״עבודת משא״ שנשאר בכתב־יד. חיים, עתה בן 59, רגיל — לדברי שמעון א ר נ ס ט — לומר על עצמו, כי כל חייו הם שלשלת־ניסים אחת. מאז ילדותו בפאס היה רובל, ובגדודיו הכיר יישובים רבים במארוקו. בשנת 1955 עלה לארץ הקודש׳ והוא תושב תל־אביב.

 רוחה וריחה של ירושלים

מספר חיים אלכפוסי

ר׳ חנינא יגל היה רב ובעל מופת במארוקו. הוא אהב מאוד את עיר הקודש ירושלים והתגעגע עליה ומכיוון שלא יכול היה לנסוע בעצמו לשם, קיבץ שנה תמימה כסף ונתנו לאביו כדי שייסע לשם.

בא אביו לירושלים ושהה שם זמן קצר, אך לא יכול היה להתרגל והחליט לחזור למארוקו.

בשובו סיפר לבנו, מדוע עזב את עיר הקודש. הצטער על כך ר׳ חנינא ואמר:— חבל מאוד, אבא, לא האקלים הוא שלא התאים לך שם, אלא שלא הריחות את ריחה של ירושלים. כי ירושלים ״ליבא בעי״ — ירושלים זקוקה ללב! אילו היית מדביק את רוחך לריחה של ירושלים, היית מתבשם מבשמיה של עיר הקודש.

נכנסו דברי ר׳ חנינא ללבו של האב, באותה שנה עצמה הוא חזר לירושלים ושהה שם כל ימי חייו.

32 – המתפלל בדממה

מספר חיים אלכפוסי

רבי חיים בן עטר היה רגיל לנדוד על פני מדינת מארוקו, אך השתדל לעשות תמיד את שבתותיו בביתו.

פעם אירעה לו תקלה בדרך, וביום שישי היה עוד במרחק רב מעירו ומביתו. בצער רב נשאר רבי חיים בן עטר בשדה, יחידי.

בשבת זו, עם שחרית, התבונן וראה, כי נער רועה צאן מכופף את גופו, מעמיד את עצמו על הראש ועושה תנועות משונות. בדרך זו היה הנער מתפלל לאביו שבשמים.

אמר רבי חיים, כאשר סיפר מעשה זה:— לשם כך אירעה לי תקלה זו, כדי שאסתכל ואראה, כיצד מעלה־נער רועה זה את כל התפילות בשדה, והכול בדממה ובלי מלים.

Epreuves et liberation. Joseph Toledano

epreuves-et-liberationEpreuves et liberation

Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale

Les manifestations generalises auxquelles ces incidents ont failli donner lieu, les exces de la foule, heureusement vite reprimes, qui ont failli s'en suivre, retiennent de force notre attention et appellent quelques commentaires.

Les incidents de ces dernieres semaines, sans signification, ni importance par eux- memes, ont, chose beaucoup plus grave, revele chez certains elements de la population, un etat d'esprit qui couvait et qu'il convient ni d'ignorer, ni de traiter par le mepris… »

Comme pour justifier ce diagnostic, de nouveau l'accusation de " manque de respect" etait avancee, mais cette fois, en sens inverse. Un jeune Juif de Fes du nom de Joseph Amozeg, blessa d'un coup de couteau, le 20  octobre 1932  un tirailleur marocain qui avait bouscule une jeune fille juive. En represailles, ses camarades de regiment organiserent une descente sur le mellah, se heurtant aux jeunes Juifs qui se defendirent. La police intervint et proceda a des arrestations parmi ces derniers. 30 furent deferes devant le pacha qui les condamna a des fortes amendes, tandis que le jeune Amozeg ecopait de six ans de prison.

Le 10  mai 1933  une rixe, comme il s'en produit souvent dans un tel cadre, au quartier reserve de Rabat, faillit tourner a l’emeute. Le fils d'un epicier, Salomon Ohayon, age de 15  ans, s'etait porte au secours de son pere menace et avait tue d'un coup de couteau l'agresseur musulman, ivrogne et querelleur, un certain Ben Arafa. A quelques jours de la commemoration du troisieme anniversaire du dahir berbere, le journal Maroc rapporte que la rumeur enflee du Musulman tue par un Juif " se repand immediatement en medina et aussitot des centaines de manifestants jurent de venger leur coreligionnaire et se dirigent vers le mellah, molestant au passage les passants juifs. Le cortege s'etant heureusement forme avec retard, ce delai a permis aux forces de I'ordre de le devancer et de se positionner autour du quartier juif dont les portes sont fermees ».

La population du mellah fut consignee et le resta le lendemain avec interdiction de se rendre au cimetiere pour la celebration traditionnelle de la Hiloula. La situation dura encore trois jours supplementaires jusqu'au 15  mai. La police intervint avec energie et proceda a l'arrestation de 150  Musulmans et de 50  Juifs. L'alerte avait ete chaude, conclut le journal qui decelait l'intervention des nationalistes :

II ne faut rien exagerer, c'est entendu. Mais il faut constater qu'un millier de portefaix sont prets, au premier signal donne par les lieutenants de Chakib Arsalane, a tuer du Juif et piller le mellah.»

Par contre, le quotidien La Presse Marocaine rapporte que la police avait arrete a Rabat un ancien officier francais, partisan du mouvement d'extreme-droite : L'Action Francaise. II avait ete pris en flagrant delit de distribution d'argent a des forts-a-bras pour attaquer les Juifs. II s'agissait d' un homme qui exercait au Maroc un antisemitisme dont nous nous sommes bien passes jusqu'ici… Nous avons eu ll'occasion de constater la presence a Rabat d'un individu qui recherche ardemment la compagnie des indigenes. Les propos qu'il tient ne sont ni plus ni moins qu'antisemites… »

Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos

 les Juifs du Maroc et leurs Mellahs David Corcos

Apres le bombardement de Mogador par les Francais et le pillage en 1844  par les Tribus des environs, Moulay Abderrahman dedommagea les marchands de leurs pertes et des secours furent envoyes aux autres habitants. De plus, quelques "Toujar as-Soultan"

ayant quitte la ville et le Maroc, le souverain, comme en 1765  fit appel a des families juives de Tetuan et de Marrakech afin qu'elles envoyassent des repre sentants a Mogador. Tous furent loges dans la Kasba. La reprise des affaires incita de nombreux Juifs, artisans, ouvriers et boutiquiers de Marrakech et du Sous, a s'etablir a Mogador.

Le gonflement du Mellah fut extraordinaire 4.000  personnes en 1845  lc double unc vingtaine d'annees plus tard, sous le regnc de Sidi Mohammed ben Abderrahman; "l'entassement y est inoui". Sir Moses Montefiore s'en etait emu au cours de son fameux voyage au Maroc et de son passage a Mogador. D'accord avec Sir Moses, ses amis et ses hotes, les deux freres Jacob et Abraham Corcos ", ecrivirent au sultan une lettre en date du 14  Ramadan 1280 ( 22 Fevrier 1864 ) pour lui demander que le Makhzen mette a la disposition des gens du Mellah un terrain situe dans le quartier de Chebanat et de l'ajouter au Mellah afin de "pourvoir les Juifs (de classe moyenne) de logements plus vastes et plus confortables" et de laisser ainsi plus de place aux pauvres gens.

 Pour l'achat de cc terrain, Jacob et Abraham Corcos proposerent au sultan d'avancer les fonds necessaries au Makhzen. Le souverain fit repondre par son Grand-Vizir, Si Tayeb ben El-Yamani (le celebre Bou-Achrin) qu'il avait ecrit aux amin et au gouverneur, le caid EI-Mahdi, pour demander leur avis.

Ces derniers repondirent que le terrain en question etait occupe par des gens Chebanat et qu'une mosquee y etait situee. Les amin et le gouverneur proposaient un endroit sis a l'exterieur de 1'enceinte de la ville (du cote de Bab Doukkala) et exploite presentcment comme potagers. Mais les Juifs, disent-ils, n'en veulent pas parce que la construction sur cet emplacement leur reviendra trop chere.

Le Grand-Vizir, ami intime des Corcos, leur conscilla d'attendre une occasion meilleure, mais souligna lui aussi que le terrain ne saurait etre attribue aux Juifs du MellahLes gouvernants musulmans de Mogador oubliaient qu'a la Kasba, quartier residcntiel dont le plus grand nombre des habitants etaient juifs, se trouvait la plus belle mosquee de la ville; aussi, quelque temps apres, au cours d'une audience qu'il avait accordd a Jacob Corcos, le souverain accede-t-il a sa demande et la construction du nouvcau Mellah au quartier Chebanat commenca aussitot. Fin Aout 1864  un bon nombre de families juives y logeaient. Quant au vieux Mellah, Sir Moses Montefiore, particulierement interesse au sort des Juifs de Mogador contribua largement a l'edification d'un hopital pour les pauvres pour lequel les Corcos avaient obtenu du sultan un petit terrain supplementaire. 

ספרי לי אימא…טרז זריהן- דביר

ספרי לי…אימא על המלאח במרקש

טרז זריהן-דביר ובאדיבותה….ספרי לי אמא.....

הכנריות הצהובות

אמי, תופרת בחסד עליון, נהגה לצאת מדי יום ולתפור בבתים במרקש. רוב לקוחותיה היו צרפתיים תושבי גליז, היוקרתי שברובעי העיר. לא הרחק מפרוור זה, השתרעה שכונה ערבית מעורבת בשם "לה מדינה", שבה קבעו את מעונן מספר לא מבוטל של משפחות עשירות מצרפת. מבין בתי המידות המרשימים, בלט יותר מכול מבנה הווילה של דוקטור זיק…. בדרך כלל כשיצאה אמי לעבודתה, שמרה עליי סבתי, מלבד אותן פעמים בהן הייתה עייפה מדי, ונאלצתי להתלוות לאמי. באחת מן הפעמים הללו, נקלעתי להרפתקה עם ציפורי השיר של משפחת זיק….; הייתי אז בת ארבע.

למשפחת זיק… היו שלוש בנות. לורה הצעירה שביניהן, נולדה באותו יום שבו נולדתי אני – אם כי עשור לפניי. נהגנו לחגוג את יום הולדתנו יחד. היו אלה ימים קסומים, מאושרים, עמוסי מתנות, צחוק ושעשועים. הווילה של משפחת זיק… הייתה מוקפת גנים רחבים ועצים גדולים אשר השתרעו על פני שטח עצום. רוב אנשי צוות העובדים שהועסקו בה היו מרוקאים; הם בישלו, כיבסו, עדרו, טיפחו את הגנים ותחזקו את המבנה כולו וגם את הטרסות המרווחות.

חדר עבודתה של אמי אצל משפחת זיק… היה בקומה השנייה. ה"ממלכה" הפרטית הזו של אמי כללה מכונת תפירה חדישה, שולחן גדול ומגהץ. במגהץ השתמשה אמי לאחר שסיימה לטפל בשמלות ובחולצות שגזרה.

מרפאתו של דוקטור זיק… הייתה ממוקמת בקומת הקרקע. באגף המזרחי של קומה זו היו חדרי שינה רבים. בקצהו של פרוזדור אינסופי הוקמה פינת חמד עם מרפסת ענקית, מוקפת עציצים עמוסי פרחים ריחניים. כיסאות רבים כיתרו את השולחן שהוצב במרכזה. גבוה על הקיר היה תלוי כלוב מלא כנריות צהבהבות. שעות רבות ניצבתי מול הכלוב, מרותקת למקומי ומהופנטת מיופיין. מיותר לציין שהוזהרתי מראש שאין להתקרב לכלוב או לנסות לגעת בו. אבל, מי מבין הילדים מציית להוראות המבוגרים?

אהבתי לפקוד שני אתרים: אחד מהם היה מגירותיהן של בנות זיק… והשני היה הגן הקסום, שבשל היקפו העצום דמה יותר ליער. שדרות מטופחות של י׳רחים ססגוניים ושל צמחי פרא טרופיים עיטרו את השבילים, ואני השתוקקתי לשוטט ביניהן ולגלות בכל פעם מחדש דבר מה מסתורי הגלום בתוכן. שבתי תמיד משיטוטי, כשזרועותיי עמוסות בפרחים שתלשתי ללא רחם מן הערוגות המרהיבות; אין לי ספק שמשפחת זיק… נסערה מההרס שלי, ולמרות זאת, לא נשמעה כל תלונה. הם חששו יותר מאוכלוסיית הזוחלים ששרצה בין הצמחייה הצפופה. בני משפחת זיק… התעקשו שהגנן ייצמד לעקביי כשרדפתי אחרי פרפרים. הקשיתי עליו את המלאכה, אך לא תמיד בהצלחה, ולא פעם נתקלתי באבן ופצעתי את ברכיי עד זוב דם.

יום אחד, לאחר שעייף ממרדפיו אחרי, החליט הגנן לנעול אותי במרפסת, יחד עם כלוב הציפורים התלוי על וו. לא חלף זמן רב ולורה, בתו של דוקטור זיק…, ניגשה אליי והציעה ללמד אותי לגלוש בגלגליות. כמובן ששמחתי והתרגשתי, אולם כאשר נעלתי את הגלגיליות התקשיתי להתיישר בחזרה. הלעג שעוררתי הביך אותי אך לא הביס אותי. למרבה הצער, בניסיוני השני נפלתי על הקרקע כשק מגושם. הנערה העבירה את הגלגליות לעוזרת, אישה כהת עור, נחמדה ועגלגלה, שלמרות משקלה המרשים גילתה מיומנות והציגה בפנינו מופע גלגליות מרהיב: היא ירדה במדרגות כשהגלגליות לרגליה ולא מעדה. יכולותיה רק זרו מלח על פצעיי; כדי להתנחם, התכרבלתי לצד בובתי ולא גיליתי עניין נוסף בגלגיליות. שבתי למרפסת יחד עם לורה, ולאחר ארוחה קלה ומשחק בכדור, נרדמתי. לורה הותירה אותי לבדי על כיסא כשראשי מונח על השולחן, בין זרועותיי השלובות.

היה זה יום יפה למדי. אי שם ברקיע כיוונה השמש את קרניה הנוצצות למרפסת, ואלה הציפו אותה באורם המסנוור. כמו מתוך חלום, אני זוכרת שטיפסתי על כיסאי בניסיון נואש להגיע אל כלוב הציפורים. שאפתי ללטף אותן, אך הן לא התלהבו כלל מאצבעותיי אשר זחלו לעברן. נהפוך הוא, הן נסו בבהלה אל פינת הכלוב, משיקות את כנפיהן תוך השמעת ציוצי מצוקה.

"מדוע שום דבר אינו מצליח לי היום?" הרהרתי. בעקשנות – ונטולת … היגיון ובטיפשות גדולה לא פחות, רציתי בכל מאודי לאחוז בידיי את הציפורים, נחושה בדעתי להצליח. הפעם לא היססתי : תפסתי את הכלוב בשתי ידיי וניערתי אותו, על מנת לשחררו מהוו אשר הידק אותו אל הקיר. בלהט מאמציי, כמעט ואיבדתי את שיווי המשקל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר