ארכיון יומי: 24 בדצמבר 2014


עולים במשורה- אבי פיקאר

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקארעולים במשורה

מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות- קריית שדה בוקר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

תשע"ג – 2013 

יהדות צפון אפריקה

כדי לדון ביחסה של התנועה הציונית ליהודי צפון אפריקה יש לבחון תחילה את הרקע להיווצרות הקהילה שם ואת השפעתו של הקולוניאליזם הצרפתי על החברה היהודית.

הערת המחבר :   על ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה נכתבו ספרים אחדים. החיבורים הקלסיים הם של הירשברג, תולדות היהודים; שוראקי, קורות היהודים. ספרים העוסקים בעיקר בעת החדשה: אביטבול, יהדות צפון אפריקה; לסקר, יהדות צפון אפריקה, ובגרסה מורחבת: הנ״ל, ישראל והעלייה; בשן, יהדות מרוקו; צור, קהילה קרועה; סעדון, מרוקו; הנ״ל: תוניסיה. ספרים אלו, שניים מתוך הסדרה קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים בעריכתו של חיים סעדון, מכנסים מחקרים על יהדות מרוקו ותוניסיה בתקופה המודרנית.

ראשיתו של היישוב היהודי בצפון אפריקה בימי דוד ושלמה לפי מסורות אחדות, ובימי התיישבות הפניקים וייסוד קרת חדשה(קרתגו) לפי מסורות אחרות. סביר להניח שמרבית יהודי צפון אפריקה הגיעו לשם בתקופת השלטון הרומי. לאחר הכיבוש הערבי קיבלו על עצמם הברברים, תושביה המקוריים של צפון אפריקה, את האסלאם ואילו היהודים, בתור בני עם הספר, זכו למעמד של בני חסות על פי אמנת עומר, שקבעה שעל היהודים ועל הנוצרים (שהיו גם הם בני חסות) לשלם מס גולגולת ומס קרקע ולהכיר בעליונות האסלאם. האמנה כפתה על בני החסות מעמד נחות אך הכירה בזכותם להתקיים ואסרה על פגיעה בהם, בין בנפשם ובין ברכושם. הלכה למעשה לא תמיד הקפידו על אכיפת התקנות ומעבר השלטון משושלת מוסלמית אחת לאחרת השפיע על מצב היהודים. למשל במרוקו, שנותרה עצמאית ולא הייתה תחת הכיבוש העות׳מאני (בניגוד לתוניסיה ולאלג׳יריה) היו המאות השבע עשרה והשמונה עשרה תקופת פריחה בחיי היהודים, אך בראשית המאה התשע עשרה הוכנסו יהודי מרוקו לשכונות מיוחדות להם – המלאח.

המעורבות האירופית בצפון אפריקה בעת החדשה הביאה לשינוי במצב היהודים. עוד לפני ההשתלטות הקולוניאלית נהרו יהודים רבים לערי החוף והחלו לעסוק במסחר עם מעצמות אירופה.43 הכיבוש הקולוניאלי הראשון בצפון אפריקה, כיבוש אלג׳יריה ב־1830, קשור באופן הדוק לחובותיה של ממשלת צרפת לסוחרים יהודים. לאחר הכיבוש חלה התקרבות רבה בין היהודים לבין השליטים הצרפתים באלג׳יריה וב־1870 זכו כל היהודים שם לאזרחות צרפתית מתוקף ׳פקודת כרמיה׳. התקרבות כזאת התרחשה גם בתוניסיה ובמרוקו, שהיו נתונות עדיין תחת שלטון מוסלמי. האירופאים הביאו אתם רווחה כלכלית ורעיונות של שוויון וחירות. יחסם אל היהודים היה בדרך כלל טוב לאין שיעור מזה של המוסלמים וחילץ אותם מן המעמד המשפיל של בני חסות. יהודים רבים החלו לספוג את תרבות אירופה ובעלי הקשרים שבהם אף זכו לחסות הקונסולים והיו לנתינים אירופאים. הקרבה בין היהודים לשליטים האירופאים עוררה את זעם האוכלוסייה המוסלמית, שחששה מהשתלטות אירופית וראתה ביהודים גיס חמישי.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 50; לואיס, שמים ואנטישמים, עמי 135-117. ראו למשל האיסור שהטיל סולטאן מרוקו עבד א־רחמאן השני ב־1836 על העסקת יהודים בתור סוכנים קונסולריים בטענה שבתפקידים אלה הם מתנהגים בגסות כלפי המוסלמים (בשן, יהדות מרוקו, עמי 42).

האירופאים ניצלו את ההתנכלויות ליהודים להגברת מעורבותם עד להשתלטותם הסופית על תוניסיה ב־1881 ועל מרוקו ב־.1912 בהכללה אפשר לומר שהמוסלמים ראו בצרפתים כובשים ואילו היהודים ראו בהם משחררים. אך בניגוד לאלג׳יריה לא נעשו תוניסיה ומרוקו מושבות אלא משטר חסות (פרוטקטורט) ולשליטים המקומיים – הביי בתוניסיה והסולטאן במרוקו – נותרו סמכויות מסוימות בעיקר בתחומי הפנים. היהודים לא היו לנתינים אירופאים ונשארו כפופים למערכת המנהל והמשפט של השליט המקומי. בודדים זכו לאזרחות. מדיניות צרפת בתוניסיה ובמרוקו(על אף ההבדלים בין שתי הארצות) הייתה לשמור על איזון חברתי ולא לתת ליהודים מעמד מועדף על זה של המוסלמים, אדוניהם בעבר. במרוקו הוגבל מאוד מתן האזרחות האירופית אולם בתוניסיה יצא ב־1923 חוק מרינו, שהסדיר את התנאים שיאפשרו קבלת אזרחות צרפתית על פי קריטריונים של השכלה ומתן שירותים לצרפת. הכיבוש האירופי אמנם לא שינה רשמית את מצבם המשפטי של רוב היהודים, אך הייתה לו השפעה ניכרת עליהם מבחינה תרבותית וכלכלית.

החלוקה החדה בין אירופאים לילידים, שיצרה בארצות תחת שלטון קולוניאלי שתי קטגוריות מובחנות, הייתה בעיקר בעלת משמעות משפטית. בתחומי הכלכלה והתרבות הייתה החלוקה מורכבת יותר. את המצב בצפון אפריקה אפשר להגדיר ׳חברת מגזרים׳."" בצד המגזר ה׳ילידי׳ והמגזר האירופי גרמה החדירה התרבותית והשלטונית של אירופה לצמיחתו של מגזר ביניים, המגזר ה׳מתמערב׳, שהורכב מ׳ילידים׳ (מבחינה משפטית) שאימצו רכיבים של התרבות האירופית והיו מעורבים במידה זו או אחרת בחיי הכלכלה האירופיים. בקרב יהדות מרוקו ותוניסיה של המחצית הראשונה של המאה העשרים היו למעשה שלושה מגזרים: אירופאים, מתמערבים ו׳ילידים׳.

האירופאים היו בדרך כלל יהודים צרפתים, שהתיישבו במרוקו או בתוניסיה במסגרת ההתיישבות הקולוניאלית, או יהודים אלג׳ירים (בעלי אזרחות צרפתית כבר מ־1870), שעברו להתגורר בארצות השכנות ונותרו במעמדם האירופי. בתוניסיה הייתה גם קבוצה גדולה של יוצאי ליוורנו שבאיטליה (שכונו ׳גראנה׳ בגלל שמה הערבי של ליוורנו – אלגורן), שגם לפני הכיבוש הצרפתי היה מעמדם המדיני שונה. היו גם מעט יהודים מרוקנים ותוניסאים שבגלל קשריהם הכלכליים וקרבתם לקונסולים קיבלו במהלך הזמן חסות ונתינות אירופיות. עם תום השלטון הצרפתי היו כחמישית מיהודי תוניסיה וכשישה אחוזים מיהודי מרוקו בעלי נתינות אירופית.

1        המגזר המתמערב הורכב מיהודים בעלי דריסת רגל תרבותית וכלכלית גם במגזר ה׳ילידי׳ וגם במגזר האירופי, בדרך כלל עקב חינוך במוסדות אירופאים. יהודים אלה התערו חלקית בתרבות הצרפתית והדבר התבטא על פי רוב בקבלת אחת השפות האירופיות, צרפתית בדרך כלל, כשפת התרבות הגבוהה שלהם. עם זאת מעמדם המשפטי נשאר כשל ׳ילידים׳. בני שכבה זו יצאו מהשכונות הנפרדות, רכשו השכלה פורמלית, שינו את לבושם, את שפתם ואת אורח חייהם. בתוך מגזר זה הייתה שונות רבה. היו מתמערבים שרק החלו את מגעם עם התרבות האירופית ומבחינות רבות היו קרובים למגזר ה׳ילידי׳. מנגד היו יהודים שהדבר היחיד שהפריד בינם לבין בעלי הנתינות האירופית היה מעמדם המשפטי. שפת אמם הייתה צרפתית ואורח חייהם אירופי.

המגזר ה׳ילידי׳ הורכב בראש ובראשונה מיהודים תושבי כפרים ועיירות בפנים הארץ שנותרו ׳ילידים׳, משפטית ותרבותית. בתקופת השלטון הקולוניאלי נהרו רבים מהם לערים המתפתחות במהירות. בדרך כלל הם התיישבו בשכונות היהודיות, במלאח (במרוקו) ובחארה (בתוניסיה). כך התפתח בערים מגזר ׳ילידי׳ שהדור השני שלו החל תהליכי התמערבות בתקופה הנסקרת כאן. אולם תהליכים אלה היו בדרך כלל שטחיים, ואותם צעירים דרי המלאח והחארה קלטו בעיקר את הסממנים החיצוניים של התרבות האירופית. מעמדם הכלכלי של ה׳ילידים׳ תושבי הערים הלך והידרדר במהלך התקופה הקולוניאלית עקב אי־התאמתם לשינויים ולמודרניזציה בכלכלה. לעומת זאת התפתחה בקרבם עילית דתית ומסורתית שעברה תהליכי מודרניזציה באמצעות המפגש עם התרבות העברית המודרנית ולא עם תרבותם של השליטים הקולוניאלים.

בתקופה הנסקרת היה שיעור היהודים האירופאים והמגזר המתמערב יחד  20-25 אחוזים מכלל יהדות מרוקו. בתוניסיה היה שיעורו של המגזר המתמערב גדול יותר, כ־35 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית.

ערב הקמת מדינת ישראל היו בצפון אפריקה כ־480,000 יהודים, מתוכם 130.000 באלג׳יריה, כ־100,000 יהודים בתוניסיה וכ־250,000 במרוקו. 65,000 מיהודי תוניסיה חיו בעיר הבירה תוניס. קהילות גדולות נוספות ובהן כמה אלפי יהודים היו בערי החוף גאבם, ספקם, סוס ונאבל ובאי ג׳רבה בדרום תוניסיה. 6000-10000 יהודים התגוררו בכפרים רבים בפנים הארץ בקהילות קטנות של כמה עשרות יהודים, שהיו מיעוט קטן במקומותיהם. במרוקו הייתה האוכלוסייה מפוזרת יותר. בקזבלנקה, העיר הגדולה בתקופה הקולוניאלית, חיו כ־80,000 יהודים, 50.000, מתוכם במלאה. ריכוזים גדולים נוספים היו בערים פאס, מרקש, רבאט, מקנם וטנג׳יר (כ־15,000 יהודים בכל אחת). ב־15 קהילות נוספות חיו כ־1,000 עד 5,000 יהודים בכל אחת. כ־40,000 יהודים חיו בכ־120 כפרים בדרום מרוקו ובמזרחה בקהילות שהקטנות שבהן מנו כמה עשרות יהודים והגדולות – עד 1,000 איש."

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

 

הכרוז הישראלי אחרי טביעת הספינה "אגוז"יגאל בן נון

ימים אחדים לאחר טביעתה של ספינת העולים "אגוז" הגיע ראש המוסד איסר הראל לפריס והזעיק אליו את השליח יהודה אלבוחר שנכח בעת ההפלגה וקיבל דיווח על האסון. אפרים רונאל, מפקד המסגרת בצפון אפריקה, שהרגיש אחראי ישיר לטביעה, הציע להתפטר. התפטרותו נדחתה בידי הראל, והוא המליץ להקים ועדת חקירה לבדיקת נסיבות האסון ונסע למרוקו לעמוד על המתרחש. העיתונות בצרפת דיווחה בהרחבה על אסון "אקסודוס החדש". כך עשה העיתון לה מונד אחרי שכתבו, ז'אן לקוטיר, קיבל את הידיעה מפנחס קציר. "הם לא יראו את הארץ", הייתה כותרת השבועון המצולם פרי מאץ'. למרות החשש לתגובה מצד משטרת מרוקו, הורה מפקד המסגרת במרוקו, אלכס גתמון, לכל השליחים להישאר במקום. השגריר לשעבר יעקב צור הצליח לשכנע את ז'ורז' דיהמל (Duhamel), ז'יל רומן (Romain) ואנדרה מורואה (Maurois), מבכירי הסופרים בצרפת, לפרסם גילוי דעת המטיל את אחריות הטביעה על שלטונות מרוקו.

גתמון טען כי הזעזוע מאירועי ביקור עבד אלנאצר בראשית ינואר 1961 לרגל ועידת הליגה הערבית בקזבלנקה לא נשכח בקהילה ויש לחץ מצד פעילי שלוחת "לביא" של "המסגרת" שעסקה בהגנה עצמית וחברי תנועות הנוער הישראליות ליזום תגובה מעשית מטעם "המסגרת" והם מחכים רק לפקודה כדי לפעול. לדבריו, רק נוכחות "המסגרת" מונעת מן הצעירים מלהגיב על העלבון. לעומתו טען שליח תנועת השומר הצעיר, דוד חבר, שבתנועתו איש לא הפעיל לחץ ואף לא ידע כלל על הכרוז ועל הפצתו.אחד מראשי הקהילה סיפר לגתמון על מכתב איום חתום בידי "קבוצת יהודים" שהתקבל אצל מפקד משטרת קזבלנקה עלי בלקסם ואצל מושל העיר מוחמד מדבוח שנאמר בו, "קיבלנו נשק נשתמש בו". הפעילים המקומיים היו משוכנעים שאסור להפסיק את ההפלגות עקב האסון, אך רונאל הורה לגתמון להפסיק את מבצעי ההברחה אף על פי שקבוצה של 18 יהודים שהייתה אמורה לצאת למחרת האסון, התייצבה במקום המפגש. אחד השליחים העיד שלמרות האסון גתמון הצליח לעודד את רוחם: "הייתה לאיש הזה איזו דרך, אני לא יודע איך, להפיג את חומרת החרדות ולבטל את הדאגות. כאשר אמר לנו: אנחנו נמשיך, נמצא דרכים אחרות, תהייה אנייה אחרת, תמשיכו בפעולותיכם כבר מהיום, כבר ממחר בבוקר, לא היה בקרבנו איש שלא האמין. אם אלכס אמר, הרי זה בטוח שכך יהיה".

מטעמי זהירות סירב רונאל לתת את הסכמתו למבצע ההרפתקני של הפצת כרוז המתקיף את השלטונות בשם הקהילה היהודית, שכן סבר שהמסגרת אינה צריכה לעסוק בנושאים שלא קשורים ישירות לעניין ההגירה. הוא גם חשש לסכן את ביטחון המתנדבים המקומיים, והעריך שאם המבצע ייכשל תתמוטט הרשת ויהיה קשה להקימה מחדש בניגוד לו גתמון ביקש ליזום מבצע ראווה נועז "כדי לעודד את רוח היהודים", ובעיקר כדי להפגין נוכחות ולהפיח רוח קרב בקרב השליחים והמתנדבים שהיו שרויים במצב רוח עגום אחרי הטביעה. לדבריו ראשי תנועות הנוער היו הראשונים שתבעו ממנו להגיב על הפגיעות ביהודיםבאותם ימים הוקרן הסרט מיין קמפף באחד מבתי הקולנוע בעיר וגתמון ביקש אישור להתנפלות מאורגנת במסווה של ספונטניות נגד צופים המביעים הערות אנטישמיות בסרט.

המניע המקורי למבצע "בזק" (מבצע הפצת הכרוזים) היה התנהגות המשטרה בוועידת קזבלנקה שבה השתתף עבד אלנאצר. לדברי יואל רון, מפקד שלוחת "בלט" של המסגרת האחראית על תנועות הנוער ישראליות, מבצע "בזק" עמד לוויכוח נוקב בחניכי תנועות הנוער וגם בין החניכים ובין מפקדי המסגרת. בשלב מסוים עלתה אף הצעה לחטוף קצין משטרה מרוקני שבלט באכזריותו ולתלות אותו, אך אפרים רונאל בפריס דחה את התכנית. ההצעה השנייה הייתה הפצת כרוזי מחאה חריפים. בשלב ראשון גם הצעה זו לא זכתה לאישור במטה המסגרת בפריס ובמטה המוסד בישראל.

בתגובה על הסירוב הודיע השליח יואל רון לגתמון בשם כל שליחי תנועות הנוער שאם המסגרת לא תיזום את הפצת הכרוזים, יעשו זאת תנועות הנוער, "ותהיינה התוצאות אשר תהיינה".במשך שבועות אחדים התנהל משא ומתן על פרסום הכרוזים ועל תוכנם וניסוחם. גתמון חידש את פנייתו לרונאל והדגיש את איום שליחי התנועות שביקשו להפיץ את הכרוז לבדם מבלי לערב שלוחות אחרות. רונאל לא קיבל גם הצעה זו. היה חשש שהיעדר החלטה יגרום להתיישנות הנושא, אך טביעת "אגוז" הכריעה את הכף. רונאל השתכנע מטיעון הרמת המורל של הפעילים ונכנע ללחצי גתמון.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר