ארכיון יומי: 19 בדצמבר 2014


כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. משא בערב 0002

גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.

הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל  דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים  ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש  יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע  קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.

ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו  נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור  את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב. 

גם הבוז״לוד (ר״ל איש בגלד) נמנה עמם, הוא איש מכוסה בעור דוב כדמות מאס״קא, והכל עמלים לאגורת כסף ולככר לחם.

הערביאים לא יתוכחו בדברי דתם, לא ביניהם ולא עם עם אחר, פן ינוצחו וירפו באמונתם. לא יפצרו באיש לבוא אל  דתם, אך אם נשמע בפיו מלות אלה: סי״די מחמ״יד רא״סול א״ל ל״ה (ר״ל אדני מחמ״יד שליח אלהים הוא) אם כמצחק אם בשגגה — או ימיר דתו או ישרף ואין מציל. הלא זה דברם: כל אשר יזכיר אותו — רוח ה׳ בוססה בו ולא יוכל לסוג אחור. לא ידעתי אם יכנו דרכיהם מדרכי הקאטו״ליקים: אלה מפתים  ואצים במֹהר ובמתן ונענשו, כי יוכל איש להתל בהם, ואלה ביד חזקה ימלכו, אך לא יניחו לשאת שם משיחם לשוא. שניהם תעו מדרך השכל, כי דת אמת וישרה לא תסית ולא תפצר. החכמה תתן קולה והלב ישפוט ויבחר. – היהודים עומדים כשמשתינים, והערביאים ישתוחחו. בימי הרעב איש  יהודי התחפש בבגדי ערבי וילך אחרי קדושיהם ויהבל, והם לא הכירוהו ואכל וחי. השתין ושכח מכרוע, ויתנכלו אותו להמיתו, עד אשר המיר דתו. – לא יצפצפו בביתם, והעברים גם כן; לא מפני הכבוד ודרך ארץ, אבל על הנחש, כי אולי יבוק הבית ולא ימלא עוד. כשמונים מתחילים לחשוב מאצבע  קטנה בהכפיל האצבעות לתוך הכף, ולעולם אומרים: אחד הוא אלהים, שנים וכוי.

ראיתי את כל המעשים האלה בימים אשר הייתי עם האיש ווי״ן כלו שלאנן ושלו. אך לא לעולם חסן, ורננת העשוקים, אויה! מקרוב, ושמחתם עד רגע.-בכתבי ספרים בביתו  נתן לי פתגם קיסר להעתיק: פתשגן הכתב להנתן דת לפקיד כל מדינה ומדינה, לכתוב אל כל מלכי עם ועם, בל יעז אנוש לתת יד או עצה או מנוס לבנו מול״אי יאז״יד כי מורד באביו הוא. ויספר לי מרדו, כי נבאש עם אביו על אודות נשיו, וכי שאל ליהודים אשר בטי״טואן כסף ולא יכלו לעבור  את מצות המלך, וכי אנשי אינגי״לאנד עזרוהו בסתר, בעבור היות אמו מן העם הזה, ויוסף ויאמר: ׳עוד חדשות אגיד לך. מחר אסע דרך קא״דיס, ובהיותך יהודי לא תוכל לבוא עמי אף בהתחפשך. כי נודעת מפקיד ספרד ולא יניחך. אמנם לא שכחתי כי מעשיך באמונה ולכן דברתי טוב עליך לפקיד סוא״יד. ועתה קח לך מנחתי מידי, והיתה לך למשיב נפש ולכלכלך עד תמצא רוח והצלה ממקום אחר כאשר חפצתי עליך/- נבהלתי משמוע כל דבריו; אכן התחזקתי להודות לו כעל כל אשר גמלני ויצאתי מאתו עצב ונכאה לבב.

את פקידים לא היה נמנה, כי לא אבה קיסר וו״ין להסגיר  עוד פקידו שם כימי קדם. מסתתר היה תחת מסוה למוד הלשון, וכאיש תבונות פקח עיניו על בני עמו להציל העשוק מיד עושקו בדרך תיכונות צפונות. ומדוע יתנשא בשם פקיד בארצות המערב? אולי חופשו לא נתן לו לצאת כל עת יחפוץ. הלא תראה כי אך המלכים אחרים רק פקידים, לא צירים  ישלחו שם. הלא ראית כי פקיד אינגילינ״דיר נתפש לערבון. שאל נא לימים ראשונים ויאמרו לך, איך ירקו בפני פקיד אינגיללינ״דיר אחר, איך הכו על לחייו ביד איש נבזה להש­ביעו בחרפה, ואיך הלך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק, לבלתי יחיה אחרי נפלו מכבודו. המסות הגדולות  האלה אשר ראו עיניו הורוהו להגיד אותיות לאחור: וכרב חובל נבון הבין הרעם מהברק, והחיש מפלט לו מסער. ואך שמע נוד מול״אי יאז״יד הושיב נפשו לבטח, טרם ילכד במבוכה קרובה ומתחוללת. ויהי ממחרת שמר ועשה מוצא שפתיו וילך לו. הנני עוד  בפחת המבוכה: מה אעשה איפוא? אם אעזב ליגון לבבי, אמות באין עוזר. המנחה תנחמני מעט אך לרגעים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי, תשמענו בשער הבא.

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

בצאתך לישע עמך

החום במרקש היה כבד מנשוא, ולכן בימות הקיץ נהג ר׳ יעקב להתארח אצל אחיו הבכור ר׳ שלמה, באגאדיר, שם האויר היה נוח יותר.

מעשה מופלא מאותם ימים שהתארח בבית אחיו, עובר במסורת המשפחה מדור לדור :

בימים ההם כח הכישוף היה מצוי בקרב ערביי מרוקו, מכשפים רבים סובבו בערים ובכפרים, והטילו את חיתתם על כל הנקרה בדרכם. כבכל מקום, גם כאן, הסובלים העיקריים היו היהודים. המכשפים הנאלחים השתמשו בכוחם המסתורי להטיל עליהם אימה, וניצלו את היותם חסרי ישע. בנוסף לכך, בדרכים שפלות ועקלקלות היו זורים שנאה ליהודים בתוככי ההמון הנבער.

ר׳ יעקב ראה בעני עמו, והחל ללמדם סגולות שונות, או שמות קודש שמותר להתשמש בהם, כדי להילחם במכשפים, וכדי למנוע את התופעה השלילית של ­פניה למכשפים לעזרה, תופעה שהחלה להתפשט בין פשוטי העם בעקבות המצוקה הקשה של אותה תקופה.

באחד הימים סובב לו מכשף נתעב בסביבות העיר אגאדיר, אותו מכשף היה נחשב לאחד מגדולי המכשפים, ונקרא מורם ורבם.

רשע זה הפיל אימה מרובה על כל יהודי הסביבה. בכישופיו ניסה לצוד קטני אמונה מבני עמנו, ולאלצם להמיר את דתם.

יום יום היה יוצא ממאורתו, ותר בעיניו הזדוניות אחר יהודי מסכן אשר יאות להיכנס לרשתו. מאמצים מרובים עשה, העלה קטורת לגולגלות, ומבין שיניו סינן ארס, אך העלה חרס.

ברם, גם צייד חדל אישים כזה, לפעמים מצליח. באחד מימי הקיץ, עלתה בחכתו נערה יהודיה צעירה, רחל אסבג שמה, אשר נלכדה בסבך כישופיו. בהיותה תחת השפעתם, החליטה לעזוב את ביתה ולעבור לכפר סמוך, שם, לאחר שתצהיר בפני שלשה כהני דת, כי הינה חפצה להתאסלם מרצונה החפשי, תמיר את דתה, ותנשא לבנו של הקאדי המקומי.

כשמוע הצדיק ר׳ שלמה על כך, בערה בו קנאת אלוקיו, ורחמיו נכמרו על עני אחיו, הנאנקים תחת צפרניו הדורסות של אותו מכשף.

סמך מחשבה למעשה, נטל מקלו, עטה גלימתו, ופנה לתור אחר מאורתו של אותו רשע.

כשהגיע לביתו, נעמד לפני אותו מכשף, ודרש ממנו בקול תקיף להסיר את הכישוף מאותה נערה, כדי שבזמן שתתיצב לפני כהני הדת תעמוד על דעתה ותחזור לדתה.

כל אותה עת ישב לו המכשף וקסם את קסמיו, זרק את מטהו אילך ואילך, ופלבל בעיניו לבסוף חרחר מתוך גרונו בקול מאיים: לא רק שלא אשמע לבקשתך בענין אלא דעתי להמשיך בדרכי זו ביתר שאת, לצוד נערות יהודיות רבות ככל האפשר לאלצן להמיר את דתן בהיותן תחת השפעת הכישוף.

משנוכח ר' שלמה שבדרך זו לא יעלה בידו להשיג את מבוקשו, עזב את ביתו             וחזר לביתו, פנה להתייעץ עם אחיו ר׳ יעקב, שהתארח בביתו, כמנהגו בימים אלו.

לאחר שהסתודדו, החליטו, שהיות והסכנה הנשקפת ליהודי האזור מאותו מכשף רבה היא,עליהם לעשות מעשה, ולהשתמש בכוחותיהם הטמירים ונעלמים.

החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש

החתונה היהודית המסורתית במרוקוהחתונה היהודית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

 [־אם הבת הגיעה לפרקה ולא התחתנה, גיר עבורה אפילו עבד.] זהו נוסח ערבי־יהודי של אמרה תלמודית ידועה: ״בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה״ (מסכת פסחים קיג ע״א). באחת הגרסאות שרשמתי מפי דוברת מתארודאנת הפתגם בולל גם שני יסודות עבריים, האחד  giir [־גייר], שכיח על פי הגייתו הערבית־היהודית, והשני נדיר ביותר, ttbayarit, שנגזר מן הצורה העברית בוגרת',buyarit במובן של בחורה שהגיעה לפרקה ועדיין לא התחתנה. נוסח זה לא נרשם בדיאלקטים קהילתיים נוספים. אמירה ערבית־יהודית זו המעבדת את המקור העברי משקפת שינוי במציאות ההיסטורית: בתקופת התלמוד נהגה עבדות, ובכלל זה עבדות של יהודים, ואילו החיים היהודיים במרוקו לא אפשרו נוהג זה. עניין גיורו של עבד מובא כאן כאפשרות רחוקה בלבד, בלתי ראלית כמעט, ומסמן את ההכרח המוחלט למצוא חתן לרווקה המתקשה בכך גם אם אין הוא מתאים לה.

 [=מי שהגיעה לפרקה ולא התחתנה מסור אותה למודד.] האמירה הפתגמית מציינת את מעבה הקשה של הרווקה שעדיין לא זכתה בחתן למרות גילה ומורה על הדרך להתמודד עם מצבה, היינו לפנות לשדכן או לאדם שיחפש בקדחתנות חתן עבור הבחורה. המילה האחרונה בפתגם, al-abbar, רב־משמעית; היא מפנה במשמעות אחת אל האדם המודד דבר־מה ושוקל את הדרבים והאמצעים להשיג את מטרתו, ובמשמעות שנייה, לאדם המסוגל לרמות ולהערים על אחרים. צורת הזכר שבפתגם הערבי־היהודי אינה מתייחסת לרווק אלא לרווקה, כפי שעולה מן הפתגם הבא:

 [=מי שלא התחתנה כשהגיע פרקה תרה אחרי מזלה ובחיר הגברים תבחר לה.] האמירה הפתגמית מציינת דברי נחמה ועידוד כלפי הבחורה שעדיין לא הצליחה למצוא חתן, ומעלה את האפשרות שעוד יש סיכויים שתמצא את האדם שהיא רוצה בו. אולם מתוך האמירה משתמע בו בזמן, שעל הרווקה להמשיך לחפש ולשאוף למצוא חתן בדי שמשאלתה אכן תתמלא. אפשרות אופטימית כזו המועלית בפתגם יכולה לשמש אמירה מעודדת או אמירה אירונית בפי הדוברת, הכול בהתאם להקשר השיח.

 [־־לולא ההשמצות לא היו הרווקות הזקנות מתחתנות ולא היו הנשים מתנהגות בתושייה] הרווקות שאינן מזדרזות למצוא חתן זוכות להשמצות וללעג בחברה, וכך גם הנשים בכלל. יחס משפיל זה משמש זרז המדרבן את הרווקה למצוא חתן או להתפשר ולהסכים להתחתן גם עם מי שלא היה מקובל עליה לפני כן. ועם זאת, ההשמצות שמשמיעים כלפי הנשים על חולשתן וחוסר יכולתן בחברה מניעות אותן להפגין כוח ותושייה.

לאחר התבססות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו הוחלט להעמיד את הגיל התחתון לנישואים עבור הבת על 4ו שנה; לאחר מכן הועלה ל־15 שגה ובשנות החמישים אף נקבע ל־18 שנה לפחות." אולם דיווחים רבים של מורי כי״ח משנות השלושים של המאה ה־20 העידו, כי ההוראה לא כובדה לעתים קרובות לא רק בקהילות הכפריות אלא גם בקהילות עירוניות, וכי היו הורים שהסוו את גילן הצעיר של בנותיהם וגייסו עדים או מסמכים שהעידו על גילן המבוגר יותר כביבול. בקהילות העירוניות הצטמצמו בהדרגה נישואי הבוסר בגלל פתיחתם של בתי ספר של כי״ח או בתי ספר צרפתיים לבנות או לבנים ולבנות יחד. אשר לקהילות הכפריות, נישואי הבוסר נפסקו בהן למעשה רק עם התפזרותן ועליית בניהן ובנותיהן לארץ בשנות החמישים והשישים.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

מהו תריתל?

התודעה ההיסטורית של העם היהודי מכירה את המילה הרוסית ׳פוגרום׳. מדוע אין היא מכירה את המילה הערבית ׳תריתל׳? מקור המילה ׳תריתל׳ הוא ערבי־ברברי ופירושה: לנסות לגלות ולבזוז חפצים שמוסתרים באדמה. בהרחבת משמעותה פירושה גם ׳ביזה׳, והיא תיארה באופן כללי את הפשיטות של השבטים על אסמי הדגן. המונח הורחב להתקפות מזדמנות על שכונות יהודיות בערים ובכפרים ערביים במרוקו. אין מדובר בתופעה בודדת או באירוע יחיד וחסר תקדים. לרוע המזל, בצפון אפריקה היו כמה וכמה תריתלים בכל התקופות, כמו הפוגרומים במרכז אירופה. לפעמים מדובר במנגנון ששימש באופן שיטתי את השליטים כדי ליצור הסחות דעת או כדי לפצות את לוחמיהם. הנוסע הבריטי אדוארד ל׳ מיטפורד (1811-1912 ,Edward L. Mitford) שהה בשנים 1832-1827 במרוקו, וב־1845 הציע ניתוח עדין מאוד של התופעה – בחמלה נדירה ביותר לתקופה הוא ביטא את צערו העמוק על סבלותיהם של היהודים במרוקו, שאותם הוא תיאר במזכר שהפנה אל העם הבריטי:

הערת המחבר – מיטפנרד, פקיד במשטר הקולוניאלי, עבד בשיתוף פעולה עם לורד הנר׳ פלמרסטון (חerstoודוPal) והיה קרוב לתפיסתו הציונית הנוצרית. בספר Edward L. Mitford, An Appeal In 1845 Behalf of the Jewish Nation in Connection with British Policy in the Levant, London הוא המליץ ליישב בארץ ישראל, תחת הגנת האנגלים, את היהודים שנרדפו במדינות הערביות, ובייחוד במרוקו, שבה שהה. את רשמי שהותו הנא העלה על הכתב בספרו:The Arab's Pledge 1867 ATale of Morocco, London, המספר את סיפנרה של סנליקה חתנאל, שנהרגה על קידוש השם בפאס ב־1834.

עם זה, יש צרה נוספת שהעם האומלל הזה סובל ממנה, והיא מחרידה עוד יותר, מעצם היותה עיוורת ופוגעת לא רק באנשים פרטיים, אלא בקהילה כולה. מדובר בשוד וביזה תקופתיים ברובע שלהם – בכל פעם שהתרופפו, אפילו במעט, מושכות השלטון כתוצאה מפרעות אזרחיות, או תחת איומי צבא זר. מתוקף האופי של מקצועותיהם – בנקאים, מוכרים וסוחרים – היהודים, שנאסר עליהם לרכוש קרקעות, צברו סכומי כסף גדולים במזומן, ומתוך חיבתם להציג לראווה את ממונם הם קישטו את נשותיהם בתכשיטים מגושמים, אך בעלי ערך רב. מובן שתופעה זו עוררה בהמון המוסלמי קנאה והוא המתין בקוצר רוח לתסיסה, שתיצור הזדמנות לבזוז את הרובע היהודי. כמה פעמים שמעתי אותם מבטאים את תקוותם שיתרחש אירוע כזה, וכשהוא התחולל בפועל, מי שאמורים לשמור על העיר הם הראשונים ששולחים יד ברכוש היהודי. בעת האירועים הללו, הרובע היהודי נדמה לעיר אויב תחת מתקפה.

במקרה שאיזושהי מעצמה אירופית מאיימת עליהם בנקמה על פגיעה באזרחיה, מתמלאים מיד מבצרי ההרים בכוחות סיוע המורכבים מחיילים שחורים, מורים וערבים משולי המדינה. אלו אינם חולקים כבוד של ממש למנהיגיהם או לשליטים ואינם מצייתים להם, ועם האספסוף של הערים הם מתכננים בכל עת התקפה על הרובע היהודי באמתלה שאם הכופרים ינצחו היהודים ישמחו במפלתם ויתווספו גם הם על שונאיהם. כתוצאה מכך הם מתכננים את נקמתם כל עוד היהודים המסכנים עדיין תחת שלטונם. אפשר לדמיין באיזו חרדה תמידית חיה קהילה אומללה זו, מוקפת באנשים שזוהי כוונתם, ואיזו דאגה ממלאה אותה האפשרות של פרעות אזרחיות או התקרבותם של אויבים מבחוץ. למרות תדירותם של איומים אלו, חלפו בכל זאת כמה שנים מאז הביזה האחרונה של הרובע היהודי של מוגדור – שהתרחשה, כמדומני, במהלך התסיסה בעקבות פטירתו של הסולטן האחרון ועלייתו לשלטון של השליט הנוכחי(אך אינני בטוח לחלוטין) – וההתקפה של הצרפתים על העיר, כשהמורים, שסבלו מנחת זרועם, פרקו את זעמם על היהודים חסרי ההגנה. הלב מתכווץ באימה לנוכח השתלשלות האירועים לאחר מכן, אשר הוחמרו בעקבות הנסיבות המיוחדות של חוסר האונים של הקרבנות. ובכן, בשל גודל הזוועה עדיף שלא לבטא את מה שהפה אינו מסוגל לתאר ואת מה שהרגש האציל אינו מסוגל לסבול.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 225 מנויים נוספים
דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר