מורשת יהדות מרוקו

תורת אמך ◆ פרשת וישב ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 29◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען(לז, א).

כתב הגאון רבי שלום הלוי זצ"ל רב באופראן ותהלה, ובארץ ביבנה, בספרו נתיבות שלום, ולכאורה יש לעורר כאן סתירה בין דברי רש"י לדברי המדרש, כי לשון רש"י הוא, "וישב" ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. לעומת  זה במדרש רבה מובא הדבר בלשון אחר וזה לשונו אמר רבי אחא בשעה

????

שהצדיקים מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה 'השטן' בא מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בעולם הזה. כלומר ברש"י כתוב שהטוען זהו הקב"ה ובמדרש כתוב שהטוען זהו השטן, ויש לתרץ שדברי רש"י מיוחסים לצדיקים שמבקשים לאכול מפירות התורה והמצות בעולם הזה שבאופן כזה רק הקב"ה טוען על הצדיקים לא דיין לצדיקים שיהיו ניזונים מתמצית פירותיהם בעוה"ז כדי למלא אוצרותיהם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה ולאכול פירותיהם בעוה"ז ולא ישאר להם דוקא לעוה"ב. וכו' ושמא תאמר האם יחסר ליעקב שהוא איש תם יושב אהלים, פירות בעוה"ז, לזה בא רש"י כמתרץ, אמר הקב"ה לצדיקים 'מה' שמתוקן להם מלשון 'ונחנו מה'(שמות טז, ז),דהינו כלום הוא הבל טובת העוה"ז לעומת מה שמתוקן להם לעשות מפירותיהם שכר לעוה"ב, וחבל שיפסיד צדיק כמו יעקב אבינו משהו מהכל טוב לעוה"ב. אמנם המדרש שמזכיר שהשטן מקטרג, מדובר על הצדיקים שרוצים לאכול גם מהקרן של המצות, ובאופן כזה יש רשות לשטן לקטרג, ומדוקדק לשון המדרש שאמר לא דיין לצדיקים שהוא מתוקן, מילת שהוא ולא נאמר שהם מורה על הקרן.

אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב),כתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל רב העיר פתח תקוה בספרו באר משה, את דבתם רעה. מה היה אומר, רבי מאיר אומר: חשודים הם על אבר מן החי. רבי יהודה אומר: מזלזלים הם בבני השפחות ונוהגים בהם כעבדים. רבי שמעון אומר: נותנים עיניהם בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי, כתיב(משלי טז),פלס ומאזני משפט לה, אמר הקב"ה הוא אמר חשודים הם על אבר מן החי, אני מוכיח עליהם, שנאמר וישחטו שעיר עיזים. הוא אמר מזלזלים הם בבני המשפחות, לעבד נמכר יוסף(תהלים קח),הוא אמר נותנים עיניהם בבנות הארץ, הוא דוב מתגרה שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף(ירושלמי פאה פ"א ה"א).כתב התורה תמימה, לא נתבאר איפה מצאו חז"ל בפסוק זה רמז שהדיבה היא מענינים אלו וכו' ולא ידעתי במה נתקשה, הלא הדבר פשוט בדברי רבי יהודה בן פזי שהביא דברי הגמרא על הפסוק פלס ומאזני משפט לה', ואכן מהעונש שנענש, אנו יודעים  מה הדיבה, ממה ששחטו שעיר עזים, ידענו שהיה חושד שאוכלים מן החי ללא שחיטה וכו' וכן פירש במדרש רבה על המתנות כהונה. והרא"ם פירש שחז"ל למדו לומר כן ממילת רעה, כי הוקשה לו הלא היא רעה, כי אין דיבה שהיא טובה, ואם כך לשם מה הוסיף הכתוב "דיבה רעה" (ראה רמב"ן שם שכתב, כי יש דיבה טובה). מכאן למדו בגזרה שווה כתיב הכא רעה וכתיב התם חיה רעה אכלתהו, זהו אבר מן החי. וגבי אשת אדוניו כתיב, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, הרי גזרה שווה. וגבי אמה העבריה כתיב אם רעה בעיני אדוניה. הרי זלזול בבני השפחות.

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם(לז, ב).

כתב הגאון רבי עמור אביטבול זצ"ל מחכמי צפרו בספרו עומר התנופה, יש לפרש בהקדם מה שאמרו בגמרא(קידושין ע),כל הנושא אשה שאינה הוגנת הווין ליה בנים שאינם מהוגנים שנאמר(הושע ה, ז),בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרו במדרש(במדבר רבה ג, ו),הביאו הראנ"ח פרשת מסעי כל הנושא אשה מהוגנת הקב"ה מוציא מהם בעלי הוראה, שנאמר(תהלים סח, ז),אלהים מושיב יחידים ביתה וכו' ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר(בראשית כו, י),כמעט שכב אחד העם את אשתך, ואומר(דברי הימים א, יז, כא),ומי כעמך ישראל גוי אחד  בארץ. ובזה נבין ראיה  אמתית שיעקב לא נשא שתי אחיות באיסור, דאם דנשא אשה שאינה מהוגנת לו לא יהיו בניו כולם צדיקים שבטי יה. וזה שאומר הפסוק ויבא יוסף את דבתם שלא היו מהוגנים, זו רעה אל אביהם שפגע באיסור שתי אחיות.

ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו(לז, ח).

כתב הגאון רבי יוסף משאש בספרו אוצר המכתבים, הקשה והלא חלום אחד הוא, שעדין לא חלם השני, ואפשר שסיפר להם החלום הרבה פעמים כדרך הנערים. ולדעתי יש חיזוק לדבריו ממ"ש  ויחלום יוסף חלום ויג לאחיו ויוסיפו עוד  שנוא אותו, ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו' והנה אנחנו וכו'  הרי שני פעמים אמור. ואפשר עוד לדעתי, שאחיו היו אומרים לו רעיוניו על משכבו סליקו, שביום חושב שימלוך עליהם, ובלילה חולם מחשבת היום, ולכן כתיב חלומתיו, חלום הלילה, וחשבת היום שדומה לחלום.{חכמי וגאוני מרוקו}.

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם(לז, יב).

לרעות את צאן נקוד על את, ללמד שלא לרעות את הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות(אדר"ג לד).כתב התורה תמימה, לא תבאר איפה נרמז דרש זה, ואשר לומר ע"פ מ"ש במדרש רבה בסמוך, נלכה דותינה וכו' ולא היו יכולים להתפתות ביחד, ולהסכים למעשה רק על ידי רבוי אכילה. וכתב הגאון רבי משה מלכה זצ"ל בספרו באר משה, ולפ"ד הדבר פשוט, כי הוקשה להם לרז"ל  מדוע הלכו כל האחים לרעות, והלא אחד מהם היה מספיק לרעות צאן אביהם, ויעשו ביניהם תור, שכל אחד ירעה בשבוע ולמה הלכו כולם יחד, והלא לבן שלח את צאנו ביד בתו לבד, ומשה רעה את צאן יתרו לבד, אם לא שתאמר שלא לרעות את הצאן הלכו כולם, אלא לרעות את עצמם, לאכול ולשתות בנאות מדבר מקום אויר צח ומבריא, ורז"ל עוררו אותנו על זה, במה שניקדו על מלת "את" להורות שלא את הצאן הלכו לרעות אלא את עצמן.

ויראו אותו מרחוק ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי שמואל די אבילה, מחכמי ראבט, בספרו אוזן שמואל, וזהו אומרו ויראו אותו מרחוק כלומר כשבא אצלם ראו ביאה זו משונה ורחוקה מן השכל אחרי שהיה יודע שהיו שונאים אותן אף בעיר היה לו להשמט מהם כי כן דרך מי שיש לו אויבים וכ"ש שלא יצא עמם לשדה מקום שאין שם אדם ועכשיו בא אצלם אל הדרך אמרו ישפוט בצדק שנחלש מזלו. ולכן כשראו אותו מרחוק אז ויתנכלו אותו להמיתו שנתמלאו נכלים וערמומיות להמיתו ולבקש לו שום סיבה שידנו אותו למיתה בשבילה ולא ימשך להם ממנה עוון אשר חטא.

ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו(לז, יח).

כתב הגאון רבי יוסף פינטו זצ"ל מחכמי מרכאש בספרו לקח טוב. במדרש(ב"ר פד, יד),שיסעו בו הכלבים, וצריך להבין למה ועל מה השליכו אותו הבורה, ואם כדי שלא ימיתו אותו הרי סוף סוף כתיב 'והבור ריק אין בו מים' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים ישבו (שבת כב),וימות שם, וגם אמרו ז"ל(ילקוט שמעוני רמז קמב),בשעה שהשליכו אותו לבו היה יהודה משליך עליו צרורות, וקשה ולמה היה משליך עליו צרורות, אכן יובן על מה דקיימא לן דאין מביאין עגלה בזמן שנמצא חלל, אלא אם חלל חרב ולא שגררתו חולדה או חיה ולא צף על פני המים ולא תחת הגל, ולכן מתחילה שיסו בו את הכלבים שאם היו הורגים אותו בחרב היה יהודה ובית דינו שהם השבטים צריכים להביא עגלה ערופה והם צריכים לומר "ידנו לא שפכו וכו'(דברים כא, ז),וזה לא יתכן, לכן שיסו את הכלבים דהיינו גררתו או חיה או חולדה ומן הדין פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהכלבים לא רצו לשלוח בו יד, אמר להם ראובן השליכו אותו אל הבור הזה, והיינו כצף על פני המים ונהיה פטורים מעגלה ערופה, וכשראו שהבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקוהו, באו והטילו עליו צרורות, דהיינו תחת הגל ופטורים גם כן, וכשראו כשהשליכו עליו צרורות ואף על פי כן לא מת, אמר להם יהודה 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' כי כל אחד ואחד מאלו הישמעאלים אחינו בשרנו הוא, וקיימא לן(סנהדרין פו ע"א),הגונב נפש מאחיו וגנב אותו ומכר אותו לאחד מן אחיו אינו חייב מיתה, וישמעו אחיו.

וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש(לז, כב).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל בספרו אור החיים, פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרג מי שלא נתחיב מיתה מה שאין כן חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יפגעו באדם אם לא יתחיב מיתה בידי לשמים, והוא אומרו ויצלהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומתיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

שבת שלום,

הרב אברהם אסולין

לתגובות:a0527145147@gmail.com‏

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

פניית הרב הצרפתי ליהודי טנג'יר, הובאה לידיעתו של דרומונד האי, והוא כאמור פנה על כך לחברו השגריר של צרפת, וכן דיווח לשר החוץ, ואת עיקרי הדברים נסכם בשורות הבאות :

מספר יהודים מנכבדי פאס פנו לדרומונד האי בקשר למעשיהם של שני הנוכלים הנ"ל, שהיו מגישים לבתי המשפט בפאס צעודות מזויפות שהוכנו על ידי נוטריונים מוסלמים תמורת שוחד, ובהן תביעות כספיות מדומות ממוסלמים.

שני אלה באו לאנג'יר כדי לקבל את תמיכתו של וורנוּאֶה שגריר צרפת במרוקו, בהקשר לתביעות כספיות נוספות. נציגה של צרפת לא ידע על מעשי הרמאות שלהם, ודרומונד האי העיר תשומת לבו באופן ידידותי.

לדברי האחרון, לו היה מסתיר מידע זה ממנו, היה בוודאי דיפלומט הצרפתי מגנהו. הוא שלח לו קטעים ממכתבו של הרב הצרפתי, תוך ציון זהותו של הכותב. הרב משוכנע ששגריר צרפת לא יתמוך בבעל חסותו היהודי אם התנהגותו אינה תואמת את הצדק והיושר. על פי ניסיונו העשיר של דרומונד האי הוא יודע שניתן להגיש לקאדים המוסלמים מסמכים מזויפים, והם עשויים לחתום עליהם.

התוצאה – עוינות של מוסלמים.

מקורות המידע של דרומונד האי מסרו לו שמעשיהם הנלוזים של שני היהודים, עוררו אצל המוסלמים עוינות כלפי היהודים. וכן שהרב וזקני פאס קיבלו אזהרות ידידותיות מאישים בממשל, שאם יהודים מוגנים אלה ימשיכו במעשי המרמה כלפי מוסלמים, אין הם מקבלים על עצמם אחריות לתוצאות השליליות שעלולות לנבוע ממעשים כאלה ( 28 בינואר 1879 )

בדיווח של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי ב – 3 בפברואר, המבוסס על מכתבו של הרב הראשי בפאס, שנמסר לו על ידי זקני קהילה זו, מצויים פרטים נוספים על הפרשה. מתברר שהנוכלים תבעו מרכושם של מוסלמים עשירים שנפטרו בפאס או במקומות סמוכים.

כמה מהתביעות בוצעו בסיוע השלטונות המקומיים שסביר כי שוחדו. אישי ממשל מוסלמים וזקניהם בפאס פנו לרב ולזקני היהודים כדי שאלה ינקטו בצעדים למניעת מעשי מרמה כאלה בעתיד.

הבדלים בין השגריר הבריטי לצרפתי ביחסם ליהודים.

דרומונד האי מודאג מהתופעה לא רק בגלל גורלם של 8000 היהודים החיים בפאס, אלא גל בגלל היחסים בין מרוקו לצרפת. שגריר צרפת בא לראות את דרומונד האי, וזה דיווח על הדו שיח ביניהם בנושא זה. לדברי הדיפלומט הצרפתי, לא הובאו כל הוכחות שהמסמכים בידי היהודים מזויפים.

לדבריו, כל היהודים בארץ הם רמאים, לכן אינו נותן אמון ביהודי אחד על פני רעהו,  דרומונד האי שלל את האשמתו הכוללנית על היהודים, והוסיף כי הדברים ששלח לו מדברי הרב של פאס, יאושרו על ידי 50 – 60 מראשי קהילת פאס, אם יהיה צורך בכך.

מאסרו של יעקב כהן אחד משני הנוכלים.

שגריר צרפת סיפר לדרומונד האי שיעקב כהן נאסר ונשלח כשהוא כבול לטנג'יר באשמת עלבון שהטיח במשנה למלך או במזכירו בעת ביצוע תפקידו. לאחרונה דאג לשחרר את היהודי, כי הוא נושא דרכון של צרפת.

השגריר הוסיף שלא ירשה לשני היהודים העבריינים לחזור לפאס, ורואה לחובתו שהצדק ייעשה בקשר לתביעותיהם. אם אמנם חייבים להם כסף, החוב ישולם להם לפני שובם לאלג'יר.

שגריר צרפת הניח שדרומונד האי לא יעביר לממשלתו בלונדון העתק התעודה מפאס ( הכוונה למכתבו של הרב הצרפתי ) בקשר לנוכלים, כי אין זה נוגע לבריטניה. דרומונד האי אישר את הנחת חברו הדיפלומט, אבל המקרה הנדון הוא נושא הומניטארי הנוגע לביטחונם של אלפי אנשים ( יהודים ) שחייהם יהיו בסכנה, אם מעשה הנבלה של שני היהודים בעלי החסות לא ייפסקו.

למרות תקוותו שאין נשקפת סכנה מיידית ליהודים, הוא חש אחריות לכל אסון שיקרה כתוצאה מהתפרצות ז\עם של מוסלמים. שגריר צרפת אמר לדרומונד האי שעליו לדווח לממשלתו, ובינתיים נקט בצעדים כדי להבטיח את מיצוי הצדק, וסיכם עם הוזיר לענייני חוץ, שישלח שני משפטנים מוסלמים כדי לחקור את הפרשה. 

 5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

דרומונד האי מתערב למען היהודים.

במהלך השיחה בין השגריר הצרפתי לבריטי הביע הראשון את תמיהתו על העניין שבן שיחו מגלה למען היהודים בפאס. כתגובה אמר לו כי קודמיו והוא קיבלו ממשלת הוד מלכותה יפוי כוח להעניק שירותים טובים למען " הגזע המדוכא ", בכל פעם שמעשי אכזריות כלפיהם יבואו לידיעתם.

ומבלי לפגוע בזכויות הסולטאן, התערב בכמה הזדמנויות בצורה ידידותית כדי להשיג פיצויים ליהודים, והתערבותו התקבלה תמיד ברוח טובה.

על כן הגיב הצרפתי כי היחס הברוטאלי כלפי היהודי כהן שנשלח לטנג'יר כשהוא כבול באזיקים, מצדיק פנייה לשלטונות מרוקו. דרומונד האי ענה שזה מקרה שונה כי יעקב כהן הוא רמאי, ופגע באחיו של הסולטאן, וטופל בדרך בה מטפלים בכל אסיר במרוקו, ואפילו פחה נכבל ברגליו לאחר מאסרו. עליו לקבל זאת בהבנה, כי מוצדק שהשלטונות הורו לאסור את האיש למספר שבועות.

בשיחה בין שני הדיפלומטים עלתה בעיית החסות שצרפת מעניקה לילידי מרוקו, שאינה תואמת את החוק של ממלכה זו. בסיכום הביע דרומונד האי את תקוותו שבמסירת המידע לדיפלומט הצרפתי על התביעות המזויפות של שני היהודים בעלי חסותם של צרפת, ימנע מהם האחרון את התמיכה בהם, ובדרישותיהם הבלתי צודקות.

בשנת 1883 הועלה הנושא שוב על ידי דרומונד האי, לדבריו, יהודים בעלי תעודות חסות תובעים ממוסלמים תביעות כספיות בלתי מוצדקות בסכומים של אלפי דולרים, על סמך מסמכים מזויפים. הוא הזהיא את מנהיגיהם שכאשר הסולטאן ימות תהיה מהומה, והמוסלמים לא ישכחו את העוולות שעשו כלפיהם, ויש סכנה לפרעות ולשחיטת היהודים.

לסיכום, ראינו את החרדה של החכמים בפאס לשמם הטוב של בני דתם, והחשש שנוכלים בודדים עלולים להזיק למערכת היחסים בין היהודים והמוסלמים. ואנשים ישרים עלולים לסבול כתוצאה מפשעיהם של בודדים.

דרטמונד האי כאמור גילה רגישות למעשי עוול של בעלי תעודות החסות, במקרה זה של צרפת, והסובלים יהיו המוני בית ישראל החפים מפשע שלא נהנו מתאוות הבצע וההישגים החמורים של בעלי החסות.

  5 – סוף הפרק – מעורבותם של חכמי פאס בפרשת שני נוכלים יהודים 1878 – 1879

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

238 – כאם ד-אתאי ב-נענאעו, אחסן מן תאג׳ר ב-מתאעו.

 כוס תה עם נענאע, טובה מעשיר עם הונו.

239 – גלוס פדאר, ולא זוואז' אל עיאר,

טוב שבת(רווקה) בבית, מחתונה וחרפה בה.

240 – פראש נקי, ולא ראג׳ל מרמאד.

 מוטב מיטה נקיה, ולא בעל מזוהם.

241 – א-עטיהולי ב-קלבו, כ׳יר מן דהבו.

 תן לי אותו עם לבב, יותר טוב עם זהב.

242 עקל א־נסא – זינהום, וזין א־רג׳אל – עקלהום.

שכל הנשים – יופיין, ויופי הגברים – שכלם.

יופי האיש ־ בדעתו, ודעת האשה ־ ביופיה. (בן-המלך והנזיר ל׳ צט׳)

 שכלה של אשה בתכשיט, תכשיט של איש בשכל. (פתגם אידי)

243 – אידא חלפו פיךּ א־רג׳אל, בית תאייק,

ווידא חלפו פיך א־נסא, בית פאייק.

אם איימו עליך גברים, שכב בביטחה,

 ואם איימו עליך נשים, אל תשכב במנוחה.

عيد الحانوكّا..
أنواريد «حانوكَّا» يسمى عيد الأنوار في كتاب «تأريخ اليهود» (١٢: ٧ ٦-٧) للمؤرخ اليهودي يوسف بن متاثيا الكاهن (Ιώσηπος يوسيفوس فلافيوس). يقع هذا العيد في نهاية الخريف ويبدأ في الخامس والعشرين من الشهر العبري التاسع ويستمر ثمانية أيام. وتوقد في مساء كل يوم من أيامه أنوار. تشعل الشموع ويتلى قراءة مزمور (دعاء) بشكر فيه لرب العالمين لنصرته اليهود في عهد الأسرة الحشمونية في تمردهم على المملكة السلوقية التي حكمت سوريا وأرض إسرائيل بقيادة أنطيوخوس الرابع. وقد تمرد اليهود على هذه المملكة السلوقية ثلاث سنوات (من عام ١٦٧ إلى ١٦٥ قبل الميلاد).
كتب الحاخام سعيد الفيومي في كتابه «جامع الصلوات والتسابيح» الذي ألّفه باللغة العربية عن عيد الحانوكّا ما يلي:
الطاعات الواجبة في [عيد الحانوكّا] أن نُسرِج على باب كل منزل لنا سراجاً…ومن يتبرّع فيجعل لكل نفس من أهل البيت سراجاً، ويضع هذه السراج لمن كان ساكناً في سُفل [البيت] على باب داره من جهة اليسار لمن دخلها. ولمن كان ساكناً في غرفة [شقة السكّن] يضع هذه السراج في كوّة تطلّ الطريق فإن لم يمكنه ذلك فلينصب مائدة على حدة ويضعها فوقها. ولا يجوز أن يستخدم بها ولا ينتقد مالاً في ضيائها. (١)
يذكر التراث اليهودي أسباباً للاحتفال بعيد الأنوار. وفقا لكتاب المكابيين الثاني تشير أيام العيد الثمانية إلى أيام عيد المظال (٦: ١٠). يضيف التلمود إلى هذا الكتاب سببا آخر لعدد أيام العيد التي تشير إلى معجزة حدثت للحشمونية عند تدشين البيت المقدس واستمرت ثمانية أيام. حسب التلمود لم يبق في الهيكل ما يكفي من الزيت الصالح لإيقاد الشمعدان المقدس، وبرغم ذلك فإنه أنار الهيكل ثمانية أيام بالكمية القليلة من الزيت الباقي حتى تم تحضير الزيت الجديد.
أفضل طريقة وفقاً لتلاميذ الحاخام هيلل (٣٠ ق.م.) توقد شموع بأعداد متزايدة كل يوم في شمعدان معد خصوصاً لذلك الغرض. يتم إضاءة شمعة واحدة في اليوم الأول، ثم شمعة ثانية في مساء اليوم الثاني وهكذا حتى تكتمل إضاءة الشموع الثمانية (التلمود البابلي "سبت" ٢١ب). يذكر التلمود البابلي ("عِبَادَةُ الأَوْثان" ٨أ) سببا لهذه العادة الجيدة. عندما لاحظ آدم لأول مرة تقليص ساعات النهار في ذروة الشتاء خاف ودعا إلى المولى تعالى ليعيد نور الشمس. بعد مرور ثمانية أيام كشف أن النهار يمتد من جديد فقرر جعل ثمانية أيام أخرى (التي توسيع ساعات النهار فيها) موعد فرح وشكر للخالق تعالى.
الطفل وراء أنوار العيد
معنى اسم العيد "حانوكا" هو تدشين باللغة العبرية، ويشير هذا الاسم إلى تدشين البيت المقدس من جديد بعد ترميمه على يد الأسرة الحشمونية بعد انتصارهم. ترد قصة تدشين الهيكل في كتاب المكابيين الأول (٤ :٥١-٥٧). إن عيد الأنوار هو من الأعياد الدينية الصغيرة وهو مناسبة سعيدة والعمل مسموح فيه وتتميز بالامتناع عن الحداد والتعبير عن الحزن (كتاب التوسفتا "تعنيوت" أو "صيام" ٢ :٥).
منقول…