ארכיון חודשי: ינואר 2015


קריאה בתורה אצל י.מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת ויחי בנוסח יהודי מרוקו

 http://youtu.be/AoZVG3bArws

ראשון פרשת ויחי נוסח מרוקו

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אגו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774). הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אותי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״.

 כיצד מקבלים פני שליח א״י בגיבל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדרך לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו. הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנז' על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק. איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה. כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקתן, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.״

חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדד. מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל… כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאות בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

.Une histoire de familles-Joseph Toledano-Allouche

une-histoire-fe-famillesJoseph Toledano

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.

Allouche

Nom patronymique d'origine arabo-berbere, le jeune mouton , et au figure le mignon, le delicat, l'inoffensif. Au XXeme siecle, nom particulierement repandu, porte en Tunisie – Gabes, sfax, Tunis, Kairouan ; en algerie – Constantine, In Beida, Batna, Setif, Biskra, Khenchela, Philippeville, Souk Akhras, Alger, Oran, blida et tres peu au Maroc.

Rabbi moche Allouche

Fils de rabbi Shelomo. Rabbin celebre a Constantine au XVIeme siecle

Rabbi abraham Allouche

Fils de rabbi Pinhas. President du Tribunal rabbinique de Gabes, seconde moitie du XIXeme siecle, mort en 1903. Auteur d'un traite de Hlakha " Dibrei Habrit ", publie par son disciple, rabbi Moche Mimoun, apres sa mort a Djerba en 1913.

Rabbi Elliahou Bahe

Celebre rabbin a Constantine, seconde moitier du XIXeme siecle, dit Bazeze. Il monta a Jerusalem vers 1896 ou il publia un traite denotant une grande connaissance des courants de la pensee juive a la fib du dernier siecle.

Rabbi Fradji Allouche

Fils de rabbi Eliahou. Il succeda a son maitre rabbi Abraham Allouche a la tete dy tribunal rabbinique de Gabes. Il fut ensuite appele par la communaute de Trables en Libye pour lui sevir de guide spirituel.

Il laissa a sa mort en 1921, une oeuvre considerable don’t un ouvrage juridique, " Ahavat Hamichpat " en trois volumes, publies a Djerba : un commentaire sur le livre ses Psaumes : " Poel Tsedek " eu un ouvrage de Responsa, " Ohev Michpat "

Rabbi Hamani Allouche

1897 – 1955 : Rabbin et enseignant ne a Gabes a la fin du siecle dernier. Il monta a Safed ou il publia " Ani Homa " en trois tomes et " Shevti Vekoumi ". Mort a Safed en 1955.

Felix allouche

Militant sioniste et un des journalistes juifs de Tunisie les plus marquants au cours de la premiere moitie du siecle. Ne a Sfax en 1901, il fut un des plus actifs militants du suionisme en Tunisie. Premier Commissaire du mouvement Betar, affilie au mouvement revisionite de Jabotinsky, il fut le directeur et le redacteur de l'hebdomadaire d'action sionite, " Le reveil Juif " qui parut a Sfax, puis a Tunis de 1924 a 1934, hebdomadaire de defense et d'information juive, de tendance revisioniste.

Au milieu des annees trente, il transfera ses activites a Tunis. Dlegue de la Federation Sioniste au Congres Sioniste de Prague en 1933, au cours duquel Jabotinski decida de quitter l'Organisation Sioniste Mondiale. De 1944 a 1946, il dirigea a Tunis avec M.J. Sada et Moise " La voix Juive ", diffuse dans toute l'Afrique du Nord, et collabora aux quotidiend " La Presse "' " Tunis Soir "'.

Il dirigea l’emission hebraique de Radio Tunis. Apres une tentative d'assassinat par les militants nationalistes du Destour en 1952, il monta en Israel. Apres sa Aliya il poursuivit son œuvre de journaliste comme correspondant de " Paris Matche " et collaborateur des quotidiens de langue francaise " La Gazette d'Israel " puis du " Journal d'Israel ". Mort a Tel Aviv en 1978.                                                                                                                                   

Guy Sauveur Benjamin allouche

Fils de Haim. Conseiller pedagogique. An cien senateur. Ne a Constantine en 1939. Enseignat et militant socialiste. Membre du comite directeur du parti socialiste francais. Senateue du Nord en 1983, secretaire su Senat depuis 1989. Membre du groupe d'amitie Grance- Isarel et France-Algerie

Jean Luc Allouche

Journaliste et ecrivain originaire de Constantine. Redacteur a " L'iberation , ancien collaborateur du mensuel du judaisme francais " L'Arche ". Auteur d'un livre de souvenires sur son enfance a Contantine, le traumatisme de son experience israelienne et son retour en France, " Les jours innocents " – Paris 1984.

Joelle Allouche Benayoun

Sociologue francaise nee a Alger. Auteur de nombreuses etudes sur le judaisme algerien et avec Doris Bensimon Donath du livre " Juifs d'Algerie " d'hier et d'aujourd'hui. Mémoire et identite " – Paris 1989  

ALLOUCHE ou ALLOUCH : c’est un mot arabe dialectal d’origine mozabite (du M’zab dans le sud algérien) : ‘alûsh; il signifie agneau avec sans doute un sens mystique.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-פרסום היצירה הרוחנית : שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20

פרסום היצירה הרוחנית : שלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20רבי יהודה אבן דנאן

התבססותם של בתי הדפוס בכל רחבי צפון אפריקה והתפתחות התודעה בין החכמים לפרסם את חיבוריהם בימיהם עמדו בבסיס הפרסום הרב שלו זכתה היצירה הספרותית במאה ה-19. בבתי הדפוס של ג'רבה התפרסמו בשנים 1930 – 1970 ספרים של חכמי מרוקו מן המאה ה-19, כגון ספריו של רבי אליהו בן הרוש דרושים על התורה " ברכת אליהו " ועל הגדה של פסח " כוס אליהו " ו " בת רבים " לקסיקון בענייני הלכה שכתב רבי יעקב בן סמחון.

ספרים עתיקים מלפני המאה העשרים אבדו או הושמדו, או הושחתו בגלל תנאי שימור ומיזוג לא נאותים. בפרעות 1912 בפאס, למשל, הושמדה ספרייתו של רבי רפאל יהשע ציון סירירו שכללה כ-2500 ספר. ברם במאה העשרים התפתחה והלכה תודעה של שמירה על ארכיונים קהילתיים ופרטיים. ספרייתו של רבי יוסף בן נאים בפאס היוותה את הבסיס לחיבורו " מלכי רבנן " שהוא הוציא על חכמי מרוקו. כיום נמצאת הספרייה בבית מדרש לרבנים בניו יורק.

ספרייה אחרת נמצאת באוסף ויקטור קלגסבלד ( אוסף פרטי, פריס ) ושבה נשמרו חיבוריהם של בני משפחה בן צור בפאס, למן רבי יעקב בן צןר ועד לרבי רפאל בן צור בשלהי המאה ה-19. באוספים נמצאים עדיין מאות תעודות על תולדות הקהילות בצפון מרוקו, ארגונם החברתי והכלכלי והמגמות החדשות, שעדיין לא תוארו כלל ועיקר.

ארכיון אחר הוא של קהילת צפרו, ( כיום בירושלים ), שחלקים גדולים ממנו פורסמו על ידי רבי דוד עובדיה, רק לפני שנים ספורות. רבי דוד הוא בן לאביו הגדול רבי ישועה, בעל " תורה וחיים " בהלכה . הוא פרסם חמישה כרכים על קהילת צפרו, וכן שני כרכים על פאס וחכמיה. אך באיכותם הם אינם מגיעים לספרים שפרסם בהיותו במרוקו.

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

אוצר פתגמים

68 – الجاجه الفراره ما بتربي صوصان

א(ל)גיאג׳ה(א)לפרארה מא בתרבי צוצאן.

התרנגולת המשוטטת, לא תגדל אפרוחים.

נאמר על אישה שאינה יודעת לחנך ילדיה.

 היא משוטטת מחוץ לביתה, ועוסקת בענינים טפלים.

 

69 – الحرمه لاتسمعها اشي، الصّبي لاتوريه اشي 

אלחֻרמה לא תסמעהא אשי, ו(אל)צבי לא תוריה אשי.

אל תשמיע לאישה דבר ואל תראה לנער דבר.

האישה דברנית ואינה שומרת סוד, ואילו הילד,

כאשר יראה דבר שמוצא חן בעיניו, ירצה אותו.

 

70 – الرجل تحبل ما تلد

א(ל)רג׳אל תחבל מא תלד.

הגברים נכנסים להריון, אך לא יולדים.

נאמר על גבר שומר סוד.

71 – الرجل حمار مرته

א(ל)רג׳ל חמאר מרתו.

הגבר חמור של אישתו.

 נענה לכל דרישותיה.

72 – الرجل عند غايتهم نسوان

א(ל)רג׳אל ^ענד ע׳איתהום – נסואן.

 הגברים כדי להגיע למטרתם הם נשים.

כדי להגיע למטרה, מגלים הגברים חולשה שלא מתאימה לגבריותם.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"לקהלת צפרו - מסמך

סופרי שטרות מצויים היו בכל עיר ואינם צריכים מינוי אלא כל שיודע לנסח ולכתוב שטר יכול היה לכותבו, תקנה שתוקנה בצפרו הזקיקה סופרים שיכתבו שטר מודעה וקבלת עדות רק בפני הדיינים ורבנים ובחתימתם. במקור אחר נזער רבי משה באנון סופר העיר.

מרביץ תורה. אין אנו מוצאים בצפון אפריקה תפקיד של מרביץ תורה כמו בקהילת קודש קושטא, שאלוניקי, גם לא בית דין מיוחד של איסור והיתר כמו בקושטא-איזמיר. רב העיר וחכמים רשומים אחרים היו מורים בדיני איסור והיתרץ וכן יכולים היו לפתוח ישיבות כל החכמים שרצו בכך.

מינוי הנגיד. תפקיד אחר של שבעה טובי העיר ויחידי הקהל הוא מינוי הנגיד, זכות זו למנות נגיד היא בידי הקהל. הם בחרו בו כנציג שייצג אותם בפני השלטונות ויטפל בעניינים שבין הקהל והשלטונות.

מינוי הנגיד היה בדרך כלל נעשה בנוכחות שבעה טובי העיר רבני בית דין ויחידי הקהל מבין פורעי המס. 94, 186, 34 מינויו היה מצריך אישור שר העיר וכן אישור השר הגדול במכנאס. הנגיד היה כפוף לשבעה טובי העיר והוא מעין פקיד שלהם.

בדרך כלל השתדלו לבחור אישיות ידועה שיש לה מהלכים בחצר שר העיר, שידע לצאת ולבוא לפניהם, החכם ושבעה טובי העיר הולכים לביתו של המועמד, ומציעים לו את המינוי 93, 94. עם זאת היו כנראה נגידים שתפסו את הנגידות בהיותם גם מראשי הקהל,

כך הוא הדבר במקרה של יהודה בן הרוש שאנו מוצאים אותו חתום בראש כל תקנה שנתקנה בימיו, ונראה שאת סמכותו שאב לא כל כך מהקהל ויחידיו אלא מהקשרים שהיו לו עם חצר המלך, ולכן יכול היה לשרת אף נגד רצון הקהל. יש שהשר מציע לקהל לקבל עליהם לנגיד אחד ממקורביו ועל פי רוב הם נענים לו.

תעודה מספר 34

ב"ה

בהיות שהרבה והפציר כבוד הרב מרדכי אלבאז ובקש משר העיר להוציאו מהנגידות פעם אחר םעם ושאול באחת ועלתה לו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו ויהי אך יצא יצא, דיבר השר ליהודים למנות אחר תחתיו אשר יצא לפניהם, כאשר ייטטב העיניהם.

בדקו ולא מצאו מי נדרש לכל חפציהם, ובהיותם מקובצים אצל השר בחר לו השר להידיד יצחק בן יוסף אבוטבול ומנהו לנגיד בפני כולם וענו כל העם המקובצים שם ואמרו אמן מאיש זה, אם קבלה נקבל, ובעצם היום הזה הזמין יצחק הנזכר לפנינומיחידי קהלת קדש והרבה עמהם.

ודבר אליהם אם קבלתם אותי הודו נא לי שטר מנוי בפני עדים בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטר מנויו של מרדכי הנזכר ויאותו לו לדבר הזה. ובכן העידונו על עצמם בקניין שלם במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב יצחק בן שטרית והרב מאיר צבע והרב יהודה ג'ייני והרב יעקב בן סיסו.

ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו וקבלוהו ליצחק הנזכר לנגיד על הציבור לעמוד לרשת ולפקח בענייניהם, והוא עומד עליהם ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט בהמלכת צעיר הצאן ישועה בן כבוד הרב יצחק אביטבול נר"ו.

על פיו יסע ועל פיו יחנה בכל ענייני הציבור ואפילו לא היה מנויו על פי השר ודל מנוי השר מהכא על פי זה הם ממנים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות ותפסו בו להיות נגיד על הציבור וחייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד הציבור שכל הפסד או דררא דממונא דתמטי ליה מחמת הציבור כשיעשה הדבר על פי החכם הנזכר.

על הציהור ליהדר וגם האמנוהו בכוח הקניין ושבועה חמורה בעדם ובעד כללות הציבור במה שמכניס ומוציא משל ציבור נאמנות גמורה כשני עדים כשרים אחר שירדו עמו לחשבון שנים מיחידי הקהל מדי חדש בחדשו אין אחר חשבונם כלום.

ובאותו מצב העידונו בקנין ושבועה במנא דכשר למקנייא ביה ונשבע שבועה חמורה הרב אברהם בן סיסו והידיד שלם אלערבי והרב שלמה בן יששכר אדהאן והידיד אהרן בן ג;יני והידידי יצחק בטאן והידיד יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו והידיד עקב אנצ'אם והידיד יהודה בן הרוש והידידי חיים בן סיסו יחד כלם הודו בקניין ושבוע חמורה כלא אחד מהם בפני עצמו והסכימו על כל האמור לעיל הסכמה גמורה בלב שלם ונפש חפיצה.

כל זה נמצא כתוב בכתב ידו של הרב שאול ישועה אביטבול ואחר כך בשולי הדף כתוב עוד :

כאשר נשארה עדתינו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם לפקח בענייני הציבור ובהוצאתם ובהכנסתם.

ובעניין ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או לשום אחר מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב הבלתי נהוגות יעשה על פי המלכת השניים המיוחדים בעדה פה ופה ולא יצטרך לקבך כלם.

סוף תעודה מספר 34

הקבלה במרוקו-היכל הקודש

הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.

כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.היכל הקודש 002

מטרת החיבור.

בהקדמתו לספר, מזהיר רבי משה אלבאז את הקורא ומבקש ממנו שיקבע בדעתו תמיד עניין הייחוד בכל המצבים : " יסוד החוכמה ועיקר התבונה שחייב אדם לקבוע אחדות האל יתברך וסודה ". זאת אומרת לפרק בכל רגע, על ידי אמונה שלמה, את הפירוד הטבעי שמסובב אותנו, כדי להגיע לסוד הייחוד הנקרא על ידי המקובלים אין סוף או נשמת הנשמות.

כבר בהתחלת הספר, מוסר לנו המחבר את המסקנה, שעלינו להגיע אליה לאורך כל החיבור שלו. בכל התקופות, ראו רבותינו סתירה בין העולם הזה, עולם מפוזר המצריך כל הזמן צירוף כל פעולותיו והנקרא גם עולם הפירוד ובין עולם הקבלה, המצריך כל הזמן פירוק המציאות למען השגת הכוח המיוחד.

מראש, דורש רבי משה אלבאז מהקורא להיכנס למשימה הזאת שהיא יסוד הקבלה, דרישת האיחוד, דבר שבלעדיו אין לאדם מציאות ממש. על האדם לאחד כל הזמן את המציאות, כדי להגיע לייחוד עצמי בכל כוחות הנפש, בגשמיות וברוחניות.

בלי אחדות זאת, האדם יחזור למצב " הטבעי ", לפירוד שהוא יסוד העולם הזה, המבוסס על ההתפשטות התמידית של העולם הגשמי. מעשה הייחוד הזה דורש מהאדם כוונות שילוו את כל מעשה המצוות בכלל והתפילה בפרט.

בתקופת בית המקדש, הכוונות היו נחלת הכהן הגדול. בית המקדש מסמל את העולם הזה בזעיר אנפין והוא גם המקום המיועד לייחוד, כפי שמובן בסוד הבריאה ותיקונה. הכהן הגדול היה נכנס רק פעם אחת בשנה לקודש הקודשים כדי לערוך את האחדות הזו בשם כל עם ישראל.

תפילת יום הכיפורים מפרטת כמה פעמים את עבודת הכהן הגדול וכל צעד ושעל שלו בדייקנות גדולה. הדיבור ובעיקר התפילות תפסו את מקומן של הקורבנות כמו שנזכר לעיל. תיקון לייחוד שהיה אז כללי ונעשה רק על ידי הכוהנים, חזר להיות נחלת הפרט על ידי התפילה.

מזה נולד נוסח התפילה הבנוי מפסוקי התנ"ך, ממאמרי תלמוד ופיוטים ממשוררים שונים. כוונת התפילה אמורה לתת הכיוון למחשבה ומכוונות שונות נבעו נוסחים שונים שקיימים עד היום הזה. הנוסחים השונים מבטאים את הכוונות השונות שהתקבלו מהכוהנים, שקיבלו אותן ממשה רבנו, ושהעמידו המקובלים.

בגלל הצורך לחלק את הכוונות בצורה מושלמת ונוחה, נקבעו כוונות התפילה של יום-יום כנגד שלוש הסעודות ותפילות החגים כנגד עונות השנה. השבת שהיא למעלה מעולם ההגשמה ותפקידה מחוץ ליבור המציאות, זכתה לכוונות מיוחדות.

כל האומות והזרמים החשובים בהיסטוריה בנו לעצמם מקדשים במטרה להתאחד באמצעות הקרבת קורבנות וגם כדי להתפלל בהם, אלא שאף אחד מהם, אחרי חורבן מקדשיהם, לא השכיל להמיר את הפורקן הזה בתפילה מסודרת כמו עם ישראל.

אחרי חורבנם של מקדשי היוונים או של עמים אחרים כלום לא נעשה, ומקדשים אלה נשארו בחורבנם ולא נוצר להם שום תחליף למעט אולי הכנסייה הנוצרית, שניסתה להיכנס לחלל הריק הזה. ניתן להעריך את ההבדל הגדול בינינו לבין אומות העולם בדוגמה הבאה :

אצלם השולחן הוא מקום שאוכלים עליו וחסל, לעומת זאת אצל עם ישראל אשר עבורו בית המקדש, ובפרט המזבח, הוא המקום שבו האדם נבלע על ידי הרוחניות, כל דבר אמור להיות לשם שמים ואפילו השולחן נחשב למזבח כמו שכתוב בפרקי אבות " שניים שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים ", כי השולחן נחשב למזבח. 

מהפך ההיסטורי, אפשר לתמוה מה חשיבות יש בספר קבלה חדש של אחד, לכאורה, חושב בעיקר על מקומו ודואג למעמדו הטוב בעולם הזה, בעולם החולף. יש אפוא סתירה בין שאיפות האדם שהזכרנו ולימוד הקבלה שמטרתו דווקא לבטל את המציאות הנוכחית בכל מחשבה הנוגעת לעולם החולף וזאת לשם חזרה לאחדות אמיתית שלפני בריאת העולם כמו שכתוב : כשעלה ברצונו לברוא את העולמות, היה הוא ושמו אחד ( פרקי דברי אליעזר ).

רבי יעקב ששפורטאש מצטט המאמר הזה עם שינוי קל במובא בספר " גינת אגוז " לרבי יוסף ג'יקטיליא וגורס " בלבד " במקום "אחד ". למרות ההבחנה הזאת אפשר לחשוב שניתן להבין את סוד הבריאה על ידי ניסיון המציאות הנראית לעין, ואולם רק על ידי עיון בכלל הנבראים הפועלים בבריאת ניתן להגיע לייחוד הנפלא הזה.

הייחוד המקורי שקשה להשיגו כי מחפשים אותו בעיניים גשמיות ובניתוחים מתוחכמים מנסים להסביר לנו את הצורות השונות בדרכי הלימוד של הקבלה. בלי שום כוונה להעתיק מדבריו של רבי אברהם אבן עזרא בהקדמתו על פירוש התורה, ניתן לחלק את לומדי הקבלה היום לחמש כתות.

הכת הראשונה היא של אנשים שלא למדו תורה ורואים את הקבלה כחכמה עילאית שאינה ניתנת להבנה. גישה זו, שמרכזה הוא הסוד, מביאה את אותם האנשים לראות בקבלה מקור של כוח עליון המופעל על ידי קמעות וכדומה.

לדעתם הנפסדת, הקבלה היא אמצעי לשלוט ולהתמקם טוב בעולם הזה בעוד שההפך הוא הנכון. היות ומטרת המקובלים היא לחזור לכוונת הבריאה, מעבר לזמן ולמרחב, עלינו להסביר שלימוד הקבלה חייה להינתן על ידי רב מוסמך וקובל וכן להדגיש שאין סוף ללימוד הזה.

ובאמת אין זו משימה קלה, כי אפילו רבי יעקב ששפורטאס, המקובל הגדול, היה אומר בהקדמתו, שעוד לא מצא רב שיסביר לו את כל הסודות הטמונים בחכמת הקבלה.

הכת השנייה יהא של המדענים וההיסטוריונים המומחים בספרי קבלה. למרות כל אוסף המידע המרשים שלהם, דרכם המדעית להסתכל בספירות כחומר גשמי, אמנה מעניינת, אבל רחוקה היא מהכבוד שרוחשים המקובלים האמיתיים לקבלה ולסודותיה ומהרצינות שמייחסים ללימודה.

בקיום הספירות ופועלן ועל כן הם נחשבים בעיני החכמים לכופרים, כשם שמי שאינו מקבל את התורה שבעל פה, נחשב לכופר בתורה כולה. עבור המקובל, מי שדוחה או מזלזל בתורת הספירות נחשב לכופר גמור.

לא מדובר כאן באלו שאינן יודעים בכלל מה זה ספירות ודוחים אותן, כי אלה בוודאי אינם נחשבים לרשעים אלא הם רק חלק מאלו שמסתובבים בלילות ושטים על פני העולם בחושך מבלי לזכות לראות את האור שבו ובלי לזכות למתיקותה של התורה הקדושה. על כן לא יזכו לעולם לחכמה האמיתית כמו שקובע הרמ"ק ( רבי משה קורדובירו ) המצוטט על ידי רבי יעקב ששפורטאס בהקדמתו. 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

נשק הכרוז, העצומה וגילוי הדעת ביחסים בין יהודים ומוסלמים במרוקו העצמאית

 יגאל בן-נון יגאל בן נון

פורסם בכתב העת "קשר" 42   אוניברסיטת תל אביב 2011, עמ' 141-127

כרמית גתמון העידה שבעלה התייעץ עם דוד עמר בסוגיית פרסום הכרוז ושהאחרון הסתייג מכך מחשש שיפגע בקהילה, אך בעלה הצליח לשכנעו. ג'ו לוי, נשיא אגודת הסיוע הלימודי, ידע לדבריה על הכרוז והיא הניחה שגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לבג'ו לוי, נשיא אותה אגודה, ידע על הכרוז ושגם חבר מועצת העיר קזבלנקה מקס לב ידע עליו לפני הפצתו. היו ויכוחים נוקבים בקרב השליחים על יעילות הכרוז וחשש מפני תגובות שליליות. הכרוזים נוסחו בידי גתמון, קיבלו את אישורו של רונאל והופצו למרות חששות ראשי הקהילה והשליחים. אישיותו הכריזמטית של גתמון ומעמדו כנציגה הבכיר של ישראל הכריעו את הכף ושכנעו את המסתייגים. אף שהכרוז נוסח לכאורה בשם נציגי הקהילה, לא ננקטו צעדים לקראת הנזקים הצפויים מהפצתו. פנחס קציר ציין שכל הרעיונות והנימוקים שנכללו בכרוז נבעו ממוחו של גתמון ואף אחד לא העז להתנגד להם. בעיני גתמון נראו הנאצים בגרמניה והמוסלמים במרוקו כאותו דבר המאיים על הקיום היהודי בכל העולם. עם זה, צעירי תנועות הנוער, שהבינו כי מפיצי הכרוז הם הציונים, התמלאו גאווה ולשליחי ישראל נוספה הילת גיבורים שהגבירה את כוח המשיכה של מדינת ישראל הצעירה בעיניהם. כוח משיכה זה השפיע ללא ספק על שיקולי הוריהם בנושא עתידם במרוקו.

לקראת מבצע ההפצה מסר יוסף רגב לשרלי אביטבול את כתב היד של גתמון כדי שידאג להדפסתו. שרלי אביטבול ומאיר קנפו פנו לאחד ממפקדי המחלקות של המסגרת, בן עזרא, שהיה שותף בבית דפוס, וביקש את עזרתו. אחרי התלבטות הסכים הפעיל להדפיסו במוצאי שבת ללא ידיעת שותפו, בשעה שאיש לא היה במקום. אביטבול וקנפו קיבלו לידיהם כ-20,000 כרוזים שחולקו בין מפקדי המחלקות ומפקדי החוליות להפצה בתיבות דואר. בקזבלנקה לא ניתנה הוראה להדביק את הכרוז על הקירות. חיים בן-שטרית וקנפו מסרו חבילות כרוזים למפקד העיר מראכש מטעם המסגרת, מישל סיבוני, ולמפקד העיר אסווירה, מאיר בן-דוד. בזמן שחניכי תנועות הנוער הפיצו את הכרוזים בקזבלנקה, אביטבול וקנפו פיקדו על המבצע.

למבצע הפצת הכרוזים בערי המדינה בבתי יהודים ומוסלמים גויסו חניכי תנועות הנוער. על המבצע הופקדו חברי חוליות של שלוחת "לביא", המנוסים יותר, וידעו עליו רק שליחי התנועות ומפקד "לביא". סניפי התנועות קיבלו הודעות לרכז את משתתפי המבצע באחד ממועדוני הסניף. כ-150 חניכים הגיעו למקומות הריכוז בידיעה שהם עומדים להשתתף במבצע סודי. יום קודם לכן הועברו הכרוזים מקזבלנקה לערים אחרות בידי בוגרי המכון למדריכי חוץ לארץ, בתוך "סליקים ניידים". בקזבלנקה חלה תקלה והתברר ששרל ואקנין, אחיו של רפי ואקנין, החל בחלוקת הכרוזים 24 שעות קודם לכן. למרות התקלה, הוחלט להמשיך במבצע.

תנועת הצופים של הדז' עמדה להשתתף בהפצת הכרוז, אך ראשיה חזרו בהם מהסכמתם לפני המבצע.על פי עדותו של המתנדב לאון זבלי חבילת כרוזים שנמסרה לידי גדז' הושלכה לים בגלל התנגדותו לתוכן הכרוז ולהפצתו. למחרת מצאו אזרחי מרוקו, יהודים ומוסלמים, את הכרוזים בתיבות הדואר. הכרוז אף נשלח בדואר לתובע הכללי ברבאט, ספאר. ראשי המסגרת הופתעו לטובה מן האחריות שגילו מפיצי הכרוז. עם זה הם ידעו מראש שהפצת הכרוז לא תעבור ללא תגובה ותגרום למאסרים ולפגיעה ממשית בפעילות המסגרת, אך למרות זאת העדיפו לקיים את המבצע מכוחה של תועלת אחרת שתופק מהפצתו. "היה לנו יסוד סביר לחשוש שמבצע כזה עלול להסתיים במאסרים בקרב אנשי תנועות הנוער, דבר חמור כשלעצמו, אך לא פחות חמורה יכלה להיות התוצאה ממאסרים כאלה, כי על-ידי זה יכלה עבודת התנועות להיות נידונה לשיתוק לזמן ממושך. קיבלנו עלינו איפה את האחריות הכבדה".

גם לראש מטה המוסד בפריס, אפרים רונאל, היה ברור שהמעצרים בעקבות חלוקת הכרוז הישראלי אחרי טביעת "אגוז" היו בלתי מוצדקים, אף שהוא עצמו היה אחראי להם: "[שני אירועים אלה] העמידו בפנינו את השאלה, הרשאים אנו לסכן חיי יהודים, גברים, נשים וטף, כשאין סכנת פרעות מידית נשקפת להם ולא קיימת שאלת פיקוח נפש.

מבצע חלוקת הכרוזים הביא למפולת בשורות המסגרת. הפגיעה הקשה במיוחד הייתה בשלוחת "לביא" שהפעילה את מבצעי ההברחה הימיים. חלוקת הכרוזים בתיבות הדואר בקזבלנקה הסתיימה ללא מעצרים, אך בעת חלוקת הכרוזים במכנאס התרחשו תקלות שגרמו לסדרת מעצרים ברוב סניפי "המסגרת" במרוקו. מקס לב פגש באקראי קצין משטרה שסיפר לו כי "ציוני חשוב" בשם מישל קנפו נעצר ונלקח לחקירה. זמן מה לאחר מכן פגש לב את אדמון סעדון וסיפר לו שהוא בדרכו לתחנת המשטרה כדי לדאוג לעצורים יהודים. כששאל סעדון במי מדובר נענה שהכוונה ל"ציונים" שחילקו כרוזים ובהם מישל קנפו. לב לא ידע על פעילותו של סעדון במסגרת והודות למידור לא הכיר סעדון את קנפו. סעדון נסער מן הידיעה, חזר לבית ספרו ושאל את חברו במסגרת דוד בן-שושן אם הוא מכיר מתנדב בשם קנפו. בן-שושן לא ידע מתי נעצר קנפו אך נבהל מן ההשלכות הצפויות ממעצר זה עליו מפני שהעריך שאם קנפו יעונה, ייאלץ למסור את שמו. לאחר התלבטות הודה בן-שושן בפני חברו שהוא מכיר את קנפו.

ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבודן אלבו

י . הגדלת כושר הקליטה של בית הספר והרחבת התשתיות הפיזיות

זמן קצר לאחר פתיחתו בית ספר אליאנס היה לחלק בלתי נפרד מהוויית הקהילה. בתום שנת שירות סיים מר כוכבה לוי את תפקידו כמנהל. מנהלו השני, מר דוד גומל בנוסף לניהול השוטף נדרש לפעול להרחבת הישגי קודמיו בתפקיד. להרחיב את כושר הקליטה של בית הספר במטרה להעלות את רמת הסקולאריזציה של הילדים בגילאי בית ספר. מר דוד גוֹמֶל נולד בשנת 1905 במגנזי, באימפריה העות'מנית. היה נכד לרבה הראשי של מגנזי הרב דוד גומל, אך גדל בבית חילוני. סיים את לימודיו באניו בפריז בשנת 1923 ולאחר שירות בן שלוש שנים כסגן מנהל בי"ס אליאנס בטנג'יר, קיבל בתחילת שנת הלימודים 1927 את תפקיד מנהל בי"ס אליאנס בוואזן. מר גומל הגיע עם רעייתו. גב' גומל לימדה כיתת בנות במבנה נפרד שהיה בשכונת זנאן-עלי ואילו המנהל לימד את כיתת הבנים במרכז הרובע היהודי. ככל הנראה על רקע אי הסכמה בין כי"ח להנהגת הקהילה בנושא המימון ואולי בשל התערבותו של הרב אברהם אביטבול, רבה של ישיבת מרקש, אשר היה בעל דעות שמרניות וכיהן כ-  rabbin délégué באותה עת בוואזן נסגרה כיתת הבנות לזמן מה וזו נפתחה מאוחר יותר לאחר לכתו.

מר גומל הגיע לוואזן בגיל 22. ספק אם בגיל צעיר כל כך, היה בשל להניע תהליכים ואנשים, להתמודד ולפעול בסביבה זרה לו. למרות ששני נשיאי הקהילה בתקופה זו, משה לוי ( 1926 – 1928 ) ומרדכי אלבו ( 1928 – 1932 ) דיברו יהודית-ספרדית כשפת-אם ומהבחינה הטכנית יכלו לשוחח ולהידבר עם המנהלים דוברי הלדינו ילידי האימפריה העות'מנית שפעלו בקהילה, ואף על פי כן תהום היתה פעורה ביניהם ביחס לדת. כניסת רשת אליאנס לשדה החינוך במרוקו הציבה בפני ההנהגה המסורתית לא רק את הצורך לקבל את החינוך החילוני כתוואי ההתפתחות לעיצוב זהותם התרבותית והרוחנית של ילדיה אלא הציבה בפניה את הצורך לקבל והסתגל לשינויים הבאים יד ביד עם השכלה מערבית וחילוניות, בלא יכולת לעצור את ההיסטוריה ולחזור לאחור. השילוב בין לימוד מקדים בתלמוד תורה ולימודי המשך בבית ספר אליאנס פתר חלקית את החשש של ההנהגה המסורתית מהסחפות הדור הצעיר לעבר תהליך של התפקרות. אליאנס באה במטרה לקדם, להשפיע ולחולל שינויים ערכיים ותרבותיים מתוך אמונה שהשינוי שהיא מבקשת לחולל הוא לטובת יהודי מרוקו וילדי הקהילה בכללם, אך מבחינת הקהילה החילוניות שאליאנס בקשה להנחיל הוותה איום על הזהות היהודית ההיסטורית. ואף על פי כן ולמרות כל החששות לכולם היה ברור בשלב זה, שאת שפתו ותרבותו של השליט החדש צריך ללמוד. ב- 1 ביוני 1929 פרסם העיתון VIGIE MAROCAINE – CASABLANCA  מאמר קצר על ביה"ס אליאנס בוואזן.

"נכנסנו לבית הספר לבקר את מנהל ביה"ס היהודי הסימפטי מר גומל. מצאנו לפנינו בית מבהיק בניקיונו, אולם אין זה בית ספר במשמעות שאנו מעניקים למונח זה בצרפת. שני חדרים רחבי ידיים משמשים ללימוד והוראה, האחד מיועד לבנים והשני לבנות . בסה"כ לומדים בבית הספר 84 תלמידים. 46 בנים ו 38 בנות. מספר יפה עבור מוסד שהחל את פעולתו באוקטובר 1924. עם 36 תלמידים. על הספסלים אמורים לשבת ארבעה תלמידים, בפועל יושבים שישה. פשוט חסר מקום. ממתינים לבניית בית הספר החדש בעיר החדשה. הקהילה היהודית מונה כ- 2000 נפש  על פי הסטטיסטיקה  אמורים להיות 300 תלמידים בגלאי בית ספר. ארבעה תלמידים עברו בהצלחה' השנה את מבחני הסיום – [Certificat d'études] תוצאה יפה עבור בית ספר שחל לפעול רק לפני חמש שנים.

 

ד"ר דן מנור – מאמרים

מנחת יהודה, לר׳ יהודה בן עטר — נוסחים ועיונים

דן מנור

ב. משנתו העיוניתמנחת יהודה

מוהריב״ע, אשר כאמור לעיל, היו בקהילתו חכמים שכינוהו גדול הדור, הוציא מתחת ידו רק חיבור עיוני אחד, ׳מנחת יהודה׳, ואף הוא בעל היקף מצומצם. אולי עיסוקיו בתחום ההלכה ועסקנותו הציבורית כאב בית־דין גזלו את רוב זמנו. אמנם אין להקיש מהקפו של חיבור זה על איכותו, שכן במאמרים רבים בו משתקפת מחשבה עמוקה ומורכבת, מכל מקום ספק אם הוא מיצה את מלוא השקפת עולמו בחיבור יחיד זה. בדברים שלהלן אין כוונה להקיף את כל משנתו העיונית, אלא שני הבטים בה בלבד: זיקתו לפילוסופיה ותפיסתו בדבר התורה והמצוות.

1. זיקתו לפילוסופיה

תופעה אחת, שמן הראוי לדון בה כאן, היא נטייתו של המחבר לספרות ההגות של ימי־ הביניים. נטייה זו בולטת במיוחד בהקדמותיו לפרשיות התורה, כפי שהן בנוסח

[1] טולדנו קובע על סמך שתי הערות שהוא מביא מן החיבור ׳פרי מגדים׳, שר׳ שמואל בן זקן למד תורה גם מפי ר׳ יהודה בר עוזיאל וגם מפי ר׳ יהודה בן עטר (ראה: בן זקן, פרי, הקדמת הרב המגיה) אלא שגורלו של ׳פרי מגדים׳ הוא כגורל כל החיבורים שאבדו ואין אפשרות לבדוק את מהימנות הדברים. אך הערה חשובה בעניין זה היא הפתיחה לדרוש ט׳ בזו הלשון: ׳דרוש שדרשתי בפטירת מורי הרב זלה׳׳ה׳(בן זקן, פרי, דף יט ע״ד). אמנם אין המחבר נוקב כאן בשם רבו, אך נתון ביאוגראפי אחד עשוי לסייע בחשיפת זהותו. המחבר סיים את חיבורו ׳גפן פוריה׳ בשנת כי בשמחה תצאו(ראה: בן זקן, גפן, דף קז ע״ג), היינו בשנת תצ׳׳ז. ובהקדמתו לאותו חיבור הוא מציין שהוא עדיין ׳רך בשנים ׳(ראה: שם, הקדמה המובאת על־ידי ר׳ מסעוד בן זקן). אדם ׳רך בשנים׳ אינו יכול להיות מעל גיל ארבעים. נקצה לכתיבת חיבורו עוד עשרים שנה — שהוא זמן ממושך — הרי אפוא בשנת תצ״ז הגיע לגיל שישים בערך. אפשר אפוא לקבוע כי נולד בין השנים תל׳׳ה-תל״ז(1677-1675), לפי זה, בשנת פטירת ר׳ יהודה בר עוזיאל (תמ״ט) מלאו למחבר רק י״ד שנים, ומן הנמנע שבגיל זה יופיע כדרשן. מכאן שהדרוש נתחבר לרגל סטירת ר׳ יהודה בן עטר (בשנת תצ״גן והוא האיש המכונה כאן בפי המחבר: ׳מורי הרב׳.

המודפס של ׳מנחת יהודה׳ בלבד, אשר בכל אחת מהן הוא מביע רעיון פילוסופי מסוים כבסיס לדיון בנושא מתוך פרשת השבוע. נתעכב להלן על שלוש דוגמאות. דוגמה ראשונה — הנושא בפרשת ׳בא׳ הוא היחס שבין תלמוד למעשה. בהקדמה לפרשה הוא כותב: ׳היות מן הדברים המוחלטים ומוסכמים אשר המסכים לכולם דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר ובכל עוד זולת זה אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳.

נושא הצורה והחומר נדון בהרחבה בספרות הפילוסופית מתוך גישות שונות. המחלוקת נסבה בעיקר על השאלה: מה קדם, החומר או הצורה? הדברים ידועים, וכאן נתייחס רק למקורות עבריים אחדים, שמהם כנראה הושפע המחבר. ר׳ יוסף אבן צדיק כותב: ׳ההפרש אשר בין העצם והחומר כי החומר הוא עצם בכוח מפני שקודם שילבש צורתו היה חומר והיה מציאותו בכוח ואחר שלבש הצורה נעשה עצם ונעשה מצוי בפועל׳. כיוצא בזה כותב גם ר׳ אברהם בר חייא, הסוקר את דעות הפילוסופים: ׳וההיולי הוא חלש ודל מהיות לו כוח להעמיד את עצמו ולמלאת את חסרונו אם אין הצורה נדבקת בו׳. נמצינו למדים מדברי שני מחברים אלה, שהצורה היא יסוד פעלתני ואילו החומר הוא יסוד כוחני.

השוני הזה בין החומר לצורה משתמע גם מדברי המחבר, שהובאו לעיל. הצורה היא המוציאה כל עצם מן הכוח אל הפועל ובלעדיה אין העצם מסוגל לפעול: ׳ובכל עוד זולת זה [הצורה] אף שיגיעתו רבה בחומר הנה לא יצפה לפועל׳. יתר על כן, הצורה היא המשווה שלמות לכל עצם, שכן כל עצם הקיים רק בכוח הוא חסר שלמות: ׳דבר מה אין יופי פעולתו בתיקונו נגמר ובקומתו וצביונו חובר בלתי העשות הצורה בחומר׳. דברים אחרונים אלה של המחבר קרובים ברוחם יותר לדברי רשב״ג: ׳החומר נשלם על ידי הצורה והצורה משלימה את מהותו.

נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

באדיבותו של מר נהוראי-מאיר שטרית…….אימת החלום

כך המשיכו האחים יגו ויסו בנדודיהם.בעקבות הנוודים הפזורים במרחבי־ההרים ורק כשתמה מרכולתם היו שבים על גבי פרדותיהם עם הרבה צמר־כבשים, שיער־עזים ועורות־בהמות. גם לנפחים שבעיירה הייתה עבודה בשפע והם עסקו בחרושת־הברזל יום יום. שתי משפחות שלמות עסקו במלאכתן בשתי נפחיות, האחד היה מופקד על הסדן, השני אחז בקורנס והשלישי היה מפעיל את המפוח. עיקר מלאכתם היה בעיבוד הברזל הלוהט לייצור מחרשות, רסן ופרסות־ברזל לסוס. לעיתים רחוקות נדרשים הנפחים לייצר כבלי־ברזל לאסירים מסוכנים. הנפחים היו גם מפתלים את רגלי הסוסים בפרסות שהיו מייצרים. יצחק עטיה המכונה חאקי משה, היה אחד משני הנפחים של העיירה. חאקי משה היה אדם חכם, ישר ומסור למשפחתו הגדולה. הוא נעזר בעבודתו בשלושת בניו. יסו יחיה היה הנפח השני ועזרו לו במלאכתו קרובי־ משפחתו משה באיה ומשה יחיה.

חאקי משה היה חביב על רוב התושבים לא רק בזכות אומנותו בעיבוד־הברזל הלוהט אלא גם ובעיקר בזכות ״נבואותיו״ המפורסמות. במסיבות הרבות, בחגים ובהילולות אשר בהן היו יהודי־העיירה מתכנסים וסועדים יחדיו בשמחה רבה, היה חאקי משה נוהג לקום ממקומו לאחר שלגם כמה כוסיות ערק ומבשר את בשורותיו ליהודים. הוא היה מחזיק בידיו כוס מלאה ערק קורא לכולם להקשיב ומתחיל, כמגיד עתידות, לנחש לכל אחד את גורלו ועתידו. משסיים את ״הבשורות״ הנבואיות, היה חאקי משה מרוקן את הכוס מתוכנה ומכרסמה בין שיניו. כאשר חאקי משה החכם לא היה שותה מעט ערק, אי־אפשר היה לדובבו אלא על נושאים אחרים שמענינים אותו. הוא היה  מתעטף בשתיקה מוחלטת שהיתה אופינית לו כאדם רציני. רובם ככולם היו מתייחסים אליו בכבוד ומייחסים חשיבות מרובה ל״נבואותיו״.

נפח יוצא דופן ומיוחד במינו היה יוסף בן-אברהם. לא זו בלבד שהיה מפליא לעשות במלאכת־הנפחוח ובייצור כלים לצורכי־יומיום, אלא הרחיק לכת והחל לייצר כלי־נשק שונים: רובי־צייד, אקדחים ורובים עם מחסניות לארבעה כדורים. הוא לא למד מקצוע זה בשום מקום, אך כשרונו הרב ותפיסתו המהירה הכשירוהו לעשות כל דבר בעזרת כלי־העבודה הפרימיטיביים שעמדו לרשותו בנפחיה. את כלי־הנשק היה מייצר עבור בני־השבטים של הנוודים שבהרי ״איית מסרוח״ ו״איית חדידו״.

שבטים קשוחים אלה, שברובם סירבו להיכנע לכיבוש הצרפתי ולא רצו לוותר על חרותם ועצמאותם באיזורי־מגוריהם, שאפו להצטייד מחדש בכלי־נשק חדשים, אחרי שהתפרקו מנשקם בלחץ הכובשים הצרפתיים.

בן־אברהם הנפח עזר להם בכך וייצר עבורם רובים ואקדחים. הוא היה טוען את הכלים, שייצר ומנסה אותם, לפני מסירתם למזמיניהם. אולם, אליה וקוץ בה. ייצור־נשק ללא קבלת־רשיון מהשלטון הצרפתי נחשב עבירה חמורה על החוק. עיסוקו של בן־אברהם בייצור נשק נתגלה לצרפתים והוא הובל בבהילות אל המושל הצבאי הצרפתי, ששימש גם כחוקר ושופט. המושל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מכשרונו של בן-אברהם, שהצליח לייצר רובים בנפחיה הפרימיטיבית שלו. בן־אברהם נחקר ארוכות והמושל השתכנע לבסוף, שהוא עשה זאת בתום־לב וללא כל כוונת זדון לחתור תחת השלטון הצרפתי. המושל הסתפק, איפוא, באזהרה חמורה ושחרר את בן-אברהם לביתו. בנו של נפח כשרוני זה עלה לישראל ומתגורר כיום ביפו.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשניה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו –

תקנות בדיני אישות – %d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9a-2

     פרופסור אלימלך וסטרייך

מתי באה לידי גילוי בולט הגישה האקטיביזם של חכמי מרוקו ?

מתוך חוברת " ברית " ראש השנה תשס"ז

בשתי תקופות היסטוריות, זמן קצר לאחר בוא מגורשי ספרד למרוקו ובסמוך להקמת מדינת ישראל, בראשית שנות החמישים. גירוש ספרד העמיד את המגורשים בפני בעיות קשות ביותר, למשל בעניין הייבום. מצוות הייבום קושרת קשר של אישיות בין אלמנה, שבעלה נפטר ללא צאצאים לבין אחי בעלה, באופן בלתי תלוי בהכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשוריות, האחת, לממש את הקשר על ידי נישואין של האלמנה עם הגיס השנייה, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה אישית על ידי האלמנה ואחי בעלה.

מגורשי ספרד התפזרו באגף הים התיכון, בעלים וגיסים נעלמו ועקבותיהם לא נודעו ( נפילה בשבי, תביעה בים, שמד ) ונוצרו מצבים שבהם לא ניתן היה לממש את מצוות הייבום והאישה נותרה עגונה. המגורשים, שהגיעו לפאס בשנת 1492, התארגנו במהרה ובתוך שנתיים לבואם בשנת 1494 חוקקו קורפוס של תקנות הידוע בכינויו תקנות המגורשים, שהכיל ארבע עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים, רובם ככולם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ נוגד לעניין הייבום.

גם בשנות החמישים של המאה העשרים נקטו חכמי מרוקו בגישה של חקיקה אקטיביסטית ותיקנו תקנות בהתמודדות מול המודרניות

האם היו עוד מקומות שבהם נהגו באותה מידה של אקטיביזם משפטי, כפי שהיה במרוקו ?

אנחנו לא מוצאים מקבילה לגישה האקטיביסטית של המסורת המרוקאית במקומות אחרים, לא בימי הגירוש, אף על פי שמגורשים שהגיעו לסלוניקי או לקושטא נתקלו בבעיות דומות לאלה של מגורשי קסטיליה בפאס ( במרכזים אלה השינוי היה אבולוציוני, לאורך כחמישים שנה ) ולא באמצע המאה העשרים.

נקודה חשובה אחרת שיש לציין נוגעת לאכיפה. חכמי מרוקו לא רק שתקנו תקנות, לפעמים תקנות מהפכניות כדרך להתמודדות עם בעיות קשות שהמציאות יצרה, אלא גם נתנו להם לאחר מכן את מלוא המשקל באופן מעשי, כי חשיבות התקנה אינה בחקיקתה אלא בעיקר באכיפתה.

במסורת היהודית היו תקנות שהתקינו אותן, אבל התעלמו מהן. למשל, התקינו , פה במדינת ישראל, תקנות מאוד יפות בנושאים דומים לאלה של חכמי מרוקו, אבל כאן התעלמו מהן. יהודי מרוקו לעומת זאת, התייחסו לתקנות בכל כובד הראש ובכל הרצינות, מה שהפך אותן למקור משפטי מובהק ביותר, כמו חוק 

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. הסלקציה 2

א' דובקין, ראש המחלקה לענייני החלוץ, אמר בדיון זה :

יש שתי קטגוריות של עולים : יש עולים שהם מבחינת הכרח שאין לנו כל ברירה כגון רומניה, פולין וצ'כוסלובקיה. אך לגבי צפון אפריקה יש לנו ברירה ואנו צריכים להעלות רק את החומר הצעיר הפרודוקטיבי. את כל השאר שיפלו למעמסה על המדינה – אין כל חובה ציונית מצידנו ומצד המדינה להעלותם ארצה.

דובקין אינו מנמק מדוע יש הכרח להעלות את יהודי מזרח אירופה ללא סלקציה – ואילו יהדות צפון אפריקה רק תיפול למעמסה של המדינה.

לסיכום הדיון אמר יצחק רפאל :

החברים מתעלמים משני דברים : קודם כל המצב בגולה. בכל מדינה ומדינה בבואנו לקבוע תוכנית עלייה, עלינו לראות לא רק את הקשיים כאן, אלא נדרשת חדירה יותר עמוקה למצב הפוליטי, החברתי והרוחני של קהילה וקהילה, ואל נשכח שיש לנו גם תפקיד של קיבוץ גלויות, שזה תפקידה של התנועה הציונית.

אינני מתנגד לקביעת סדרי עדיפויות – כהצעת שזר -, אבל אין זה יכול לבוא במקום תכנית מספרית. משה קול אומר לנו נעשה מהפיכה בשנה זו ונעלה 80% נוער וחלוצים ו-20% מסוגים אחרים, ועל כך עלי לומר שקליטת צעירים יקרה יותר, שכן אין הם נתמכים על ידי מפרנסים.

והדבר השני – צעירים לבד בארץ ללא פיקוח וחינוך הורים, הנוער מופקר לרחוב והוא רזרבה גדולה לפושעים, ולכן אני בעד עליית משפחות וחוזר על הצעתי לחיסול קהילות קטנות מדרום מרוקו ודרום תוניסיה.

עוד הוסיף רפאל :

לפי שעה הפסקתי את העלייה ממרוקו לחודשיים, פרט לעליית הנוער, עד להתארגנות הדברים. מ-1 לינואר יצאו האנשים עם תעודת הרופא הישראלי.

בעקבות דבריו אלה של רפאל נשאלות שתי שאלות :

האחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה ממרוקו בטרם קיבלה ההנהלה החלטה על כך ?

והארחת, מדוע נתן רפאל הוראה להפסיק את העלייה רק ממרוקו – ולא משאר הגלויות, הנכללות בקטגוריה המוצעת למדיניות סלקטיבית ?

התשובה לכך : ההחלטות בנושא זה היו ידועות מראש………….

החלטת הנהלת הסוכנות : " ועדת ההנהלה המורכבת מארבעה חברים : ד"ר ג. יוספטל, י. ברגינסקי, י. רפאל ( מרכז הוועדה ) מ. קול תכין לישיבת ההנהלה הקרובה הצעה מפורטת על תכנון העלייה לשנת תשי"ב – 1952.

" ועדת הארבעה " אכן הביאה את הצעתה למדיניות העלייה לשנת 1952, וב-18 בנובמבר 1951 אישרה הנהלת הסוכנות היהודית ( כהצעת הוועדה ) את תקנות הסלקציה כדלקמן :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת ליבה את תוכנית העלייה לשנת 1952 שהוגשה על ידי יצחק רפאל – ראש מחלקת העלייה  – העלאת 120 אלף יהודים.

2 – ההנהלה מטילה על מחלקת העלייה לנקוט בצעדים הדרושים להגברת העלייה ממצרים ומסוריה.

3 – לגבי הארצות שבהן אפשרות בחירת מועמדים לעלייה כגון : מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, תורכיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית וכו, קובעת ההנהלה את העקרונות הבאים :

            1 – 80% מהעולם מארצות אלו צריכים להיבחר מביו המועמדים לעליית נוער, חלוצים, גרעינים התיישבותיים, בעלי מקצוע, עד גיל 35 ומשפחות בהן המפרנס הוא עד גיל 35.

           2 – המועמדים הנ"ל – פרט לבעלי מקצוע ובעלי אמצעים לשיכון עצמי – צריכים להתחייב בכתב לעבודות חקלאיות למשך שנתיים ימים.

          3 – אישור לעלייה למועמדים הנ"ל יינתנו רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רפא מהארץ.

         4 – לא יותר מ20% ממספר העולים מהארצות הנ"ל יוכלו להיות מעל גיל 35 ומעבר לסוגים הכלולים בסעיף ג-1, אם הם נלווים למשפחות שמפרנסם הוא צעיר ובעל כושר עבודה, או שהם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בארץ .

        5 – אישור לעולים הנדרשים על ידי קרוביהם בארץ יינתן על ידי מחלקת העלייה, רק לאחר בדיקה על ידי מחלקת הקליטה ועל יסוד הודעתה על יכולתו ונכונותו של הקרוב לקלוט.

4 – מ טילים על מחלקת העלייה לבדוק את האפשרות על הגדלת העלייה מצפון אפריקה, מעל למספר של שלושים אלף – צעירים נוספים, על ידי הצעת ברגינסקי.

5 – תוכנית זו אינה כוללת עליית בעלי אמצעים ועליות הצלה דחופות, עליהם ידונו ויחליטו במיוחד בשעתן בהנהלה ובמוסד לתיאום.

6 – על הטיפול בעלייה בעלי אמצעים לשיכון וסידור עצמי, וכן על העלייה מרומניה, יהא דיון מיוחד.

לגבי הסיפור של סעיף ו' לא נערך דיון כלשהו בהנהלת הסוכנות לגבי רומניה ; אף לא הוטלה כל מגבלה על עליית יהודי רומניה, והיא נכללה בקטגוריות מדינות מזרח אירופה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר