ארכיון יומי: 18 בדצמבר 2014


קריאה לימים שני עד שביעי של חנוכה

קריאה לימים שני עד שביעי של חנוכה

איתמר מלכא

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחריםחלוצים בדמעה

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

היתה לי תכנית לעשות פגישה משותפת ביניהם, ואף־על־פי שידעתי מראש שלכל אחד מהם האינטרסים המיוחדים שלו, אבל בשביל השקטת ההמון המוסת יותר טוב שיופיעו מאוחדים בפני ההמון. אבל כשרק נכנסתי אל העירייה ראיתי שתכניתי כולה נהפכה.

מצאתי את שלושתם יושבים ונחים בהרחבת הדעת אחרי סעודת הצהריים. ביום מר ונמהר זה התאחדו שלושת אלה שכל ימיהם שונאים בנפש איש לרעהו ובלבד לחרוש מזימות על היהודים.

בראותי אותם ככה, עמדתי דום רגע, הסתכלתי בפניהם השלווים ואמרתי: אה, עכשיו אני מבין הכל, מבין את איחודכם היום, שהתאחדתם על ראשינו בחשבכם לאבד אותנו.

הייתי נרגש מאוד ממראה השלווה הזאת והתפרצתי בדברים כבושים: כיצד הנכם יושבים ככה אחרי טבח אכזרי כזה ? הלא עליכם החובה האנושית לעמוד בפרץ להפסיק את המון העם משכרונו, לאמור לו: די לשפיכת הדמים-האומנם, תחשבו שהממשלה לא תטיל את כל האחריות עליכם ? בהיות ואתם בתור מנהיגים היה הכוח בידכם למנוע בעד המקרים העצובים האלה. ימים רבים היה שלום בינינו, אחי לא עשו לכם כל רעה, מדוע זה שיסיתם בהם את ההמון הפרוע הצמא לדם.

אחד מהם קם מרוגז והתחיל לצעוק אלי בדברי רציחה: מדוע באת אלינו ? למה באת אלינו? באת גם כן להרגיז אותנו, באת להגן על הבולשביקים שלך. אה!לולא אתה יוסף שלוש בנו של אהרן שלוש, המכובד מאוד על כולנו הייתי תיכף הורג אותך.

בישמעי את דבריו הנאמרים ברוגז רב הפסקתיו באמצע. ועניתיו עוד ביותר רוגז וצעקה: כן, אני סיכנתי את חיי ובשביל זה באתי אליכם, ואתה עם רצונו הרוג אותי אבל אני באתי להראות לכם המנהיגים של העם, מה עוללתם לנו וגם לכם בהסתר. זו של שכנים. דיברתי אתם קשות אך דברי אמת, דברים מרים שהיה קשה להם לשמוע זה ממני.

דיברתי בגאווה את דברי, ואמרתי להם את הדברים בטון שכזה שהם לא פיללו כך לשמוע, גיליתי את כל מזימתם הרעה עלינו, וכמה הם בעצמם יסבלו מזה, דיברתי והזהרתי אותם כך במשך זמן רב, בדם לבי צעקתי הדברים כך עד כמעט שנטרפה עלי דעתי. צעקתי בכל כוחותי והמה ישבו חיוורים ופניהם הלבינו מאוד.

אחד מהשלושה השקיט אותי. הוא הוציאני החוצה ואמר לי, האם אינך יודע כי עא״ב הוא רגזן ואלמלא שהוא ידידך ואוהבך היה הורג אותך. מוטב שתנהל משא־ומתן לשלום בנחת. אמרתי לו: וכיצד אירגע ומדי רגע ברגע נופלים קרבנות ב., טהורים ונקיים.

כשנכנסתי בחזרה התחילו כל השלושה יחד צועקים: מי אשם בכל המאורעות האלה אם לא הבולשביקים שלך שהבאת אותם ממוסקבה. אמרתי להם, אחי החדשים הבאים מחוץ־לארץ באו לבנות את הארץ ולא להחריבה ואתם לא הספקתם עוד להבין אותם. לבסוף הוחלט שנסדר פגישה משותפת עם מוסלמים, נוצרים ויהודים וראשי העדות יוציאו כרוז שבו המה מבקשים מהקהל להיות שקט ונרגע ושישרור השלום בקרב התושבים מבלי כל הפרעה לבטחון החיים. הצעתי להם, כי טרם שיסדרו את הרשימה של הנכבדים אשר ישתתפו באספה, אסע לתל־אביב להזמין את ארבעת החברים שיעזרו לנו בסידור הרשימה. המה הסכימו לכך. הם שלחו ללוותני עד גבול תל־אביב וללוות גם את המשלחת מתל־אביב. כשבאתי לאספה וסיפרתי להם על דבר רעיון הפגישה המשותפת מצא הדבר חן בעיניהם. ומיד נסעו עמי העירה, דיזנגוף, רוטנברג ובריל, סידרנו רשימה של שמונים איש נכבדים מכל העדות. המה ליוונו שוב עד הגבול, ביקשנום להשקיט את קהל המוסלמים והם ביקשונו להשקיט את רוחות היהודים.

מכיוון שיראתי שהערבים יעמידו דרישות קיצוניות שלא נוכל למלאותם, ביקשתי ממר נ׳ סוקולוב לטלגרף לגנרל דידס, המזכיר האזרחי, ולבקש ממנו שהוא ישתתף באספה. למחרת בא דידס לאספה והוא ישב בה בראש. הוא הודה לאספה על הרצון המשותף ליצור את השלום והאחווה. ברם, הוסיף, הממשלה לא תישא פנים לאשמים והיא תדון אותם בכל חומר הדין, מי שיימצא אשם ישא את עוונו. הוא הודיע כי בעוד ימים אחדים יבוא ראש השופטים הייקרפט ויערוך את החקירות והמשפטים יתחילו להתנהל במרץ רב כדי שכל האשמים יימצאו ויקבלו את עונשם.

הדברים האלה עשו עליהם רושם רב. הוחלט שבמסגדים ובבתי־הכנסת ינאמו כוהני הדת על ערך השלום ועל הכרוז הקורא לשלום ולאחדות הגזעים יחתמו כל ראשי העדות.

לאט־לאט הלך המצב הלוך ונרגע. החיים שבו למסלולם הרגיל. אולם היד הנעלמה שוב הופיעה בפעולתה והתחילה בעבודת הארגון שלה. הערבים והנוצרים התאחדו ויצרו אגודה מוסלמית־נוצרית, ברם הממשלה פיקחה עליהם בשבע עיניים. למראית עין המה התחילו במגבית לטובת נגועי המאורעות, בראשונה תרמו אי־אלה מהער­בים, אבל אחר־כך חדלו גם מלתרום כי נוכחו שהמנהיגים בעצמם נהנים מהכסף הזה ואינם עושים מאומה לטובת האומה.

מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת מקץ בנוסח יהודי מרוקו

יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

 

מנהגי משפחה מרציאנובית העלמין בדבדו

בני משפחת מרציאנו קיבלו על עצמם מנהגים שרבני המשפחה הנהיגו במרוצת הדורות. המשפחה היתה נראית בצביונה האמיתי בימים שרוב בניה ישבו בדבדו והאיזור: נציין שלוש דוגמאות של מנהגים שבני משפחה דקדקו בהם בעבר (באחד משלושת המנהגים מחזיקים עד היום רבים מבני המשפחה).

א)   נהגו בני המשפחה לאכול בשר בשבת חזון שלפני תשעה באב, מנהג זה מובא בספר שאלות ותשובות קרית חנה דוד, ח״א דף קב״ב להרב הגאון הרב דוד הכהן ז״ל:

״מה שנהגו בעיר מולדתנו דובדו יע״א שבימי האבלות שלא לאכול בשר הוא מנהג קדום מאנשי סיביליא שכן היה מנהגה במ״ש הרב משפט צדק והביאו הרב לקט הקמח בהלכות נדרים ושבועות ע״ש, ועיין להרב מים רבים בחלק יו״ד שאלה ס״ז בפסקת המורם מהנז' וידוע הוא שאנשי עיר דובדו יע״א הם הוקבעו ממגורשי סיביליא, עוד נהגו שלא לאכול בשר בשבעת ימי האבלות אף בשבת, ונ״ל שמשום זה הוקבע מנהגם שלא לאוכל בשר מר״ח אב עד אחר התענית ואפילו בשבת כמו באבלות להכי נהגו הכל שלא לאכול בשבת בינתים חוץ מבני מורציאנו י״ץ שנהגו לאכול בשבת איכה וקבעוהו חובה אף לעני שמבני משפחתם״, עכ״ל.

יש לציין שבקרב המשפחה דקדקו לאכול בשר בסעודה שלישית של שבת נחמו היא שבת איכה וקראו לזה סעודת ״קטיע לחם״.

ב)    בני משפחת מרציאנו נהגו בעבר לענוד עגיל זהב באוזן ימין, מנהג זה מוזכר בספרו של הגאון מורנו הרב שמואל מרציאנו זלה״ה, ויען שמואל, עמי ר״ד, וז״ל:

אנחנו בני משפחתנו מרציאנו כולנו יחד מנהגינו להתקשט במם זהב באוזן ימין למקטון ועד גדול, ויש ג״כ משפחות אחרות שנהוגים ג״כ להתקשט בנזם זהב באוזן ימין. ואני הקטן נ״ל טעם נכון לזה, והוא עפ״י מארז״ל והובא בלבוש הלכות ר״ח סי׳ תי״ז, וז״ל שנהוגין הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח, והנשים יותר מהאנשים מפני שיו״ט שלהן הוא שנתן להם הקב״ה שכרם, לפי שלא רצו ליתן נזמיהם לבעליהן במעשה העגל, שכן כתוב ויאמר אליהן אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי, ואח״ב במעשה העגל כתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניכם, משמע באזניהם של העם שהם האנשים ולא של נשותיהן, שלא נתרצו הנשים לזה וכו', ולפי שלא רצו הנשים לסייע לאותו מעשה בנתינת נזמיהן, נטל הקב״ה קדושת ר״ח מן הזכרים ונתנו לנשותיהן לזכר שלא היו באותו חטא עב״ל.

אח״ב ראיתי בספר חיי אברהם טעמי המצות סי׳ רנ״ב וז״ל מצינו בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בר״ח, מצינו בהגדה הטעם משום שלא פרקו נזמיהן לעגל, ועוד ששמחו במשכן בנתינתן דבתיב ויבאו האנשים על הנשים, פי׳ שהיו לוקחין תשיטהן ונותנין אותם לעבודת המשכן וכו' ולפי שהן זריזות במלאכת שמים דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וכו׳ לכן נקבע להם ר״ח ליו״ט וכו׳ יעו״ש.

עוד כתב בסי׳ רמ״ו טעם שקורין בר״ח בס״ת ד׳ עולים כיון שהנשים בטלות ממלאכתן הוסיף חד גברא עכ״ל. א״ב יש זכות לנשים, הן במה שלא סייעו במעשה העגל הן במה שסייעו במעשה המשכן בזריזות. וניתן להם יום ר״ח ליו״ט ובשביל יו״ט שלהן עולין ד׳ לס״ת. ולפי זה אותן הנשים ההולכין לבית הכנסת לראות ס״ת צריכים להזדרז לילך ביום ר״ח לראות את הס״ת, דהרי בשביל שהוא יו״ט שלהם עולים לס״ת ארבעה עולים ודו״ק.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

אקלים הארץ. הצומח. אוצרות הטבע. האגדה על טבעיות שממתה 

בשביל לנצל את הגשמים היורדים בשפע בהרים שבדרום ולאגרם לעונת החורף לשתיה ולהשקאה, הוקמו בימי קדם סכרים המפליאים בחוסנם, והותקנו בריכות גדולות ובורות, המעוררים את התפעלות רואיהם בשל אומנות הבונים. סכר גדול נבנה ברמת תימן, במארב, והתייר א.גלזר תיארו בדיוקחצי אי ערב בימי קדם». בימי קדם היה פקיד מיוחד ממונה על חלוקת המים. בכתובות שמו ״כבר סקית״, ובימי הבינים נקרא דַאיל כן ידועים הבורות העצומים של עדן, שהותקנו בתקופה הטרום־איסלאמית. כדי למנוע סחיפת אדמה פוריה בהרים על־ידי מי־הגשמים הניתכים בעוז, הותקנו בימי קדם רבדות באשדות ההרים. רבדות אלו יש שהותקנו במדרון של אלפי מטר ומספרן הגיע לכמה מאות. אך הואיל ואדם לא דאג להן ולא תיקנן בזמנן — נחרבו לגמרי, ועמל רב של אנשים חרוצים, שחצבו אותן כמעט בסכנת נפשות, היה לריק.

בימי קדם הצטיינה תימן בשפע של כרמים ועצי־פדי למיניהם: תפוחים, רימונים, חבושים, אתרוגים, אפרסקים, מור וכר, וגדלו בה שיחי קטורת ולבונה, יערות שיטה ושיחים שונים. בגנים גדלו ירקות ובשדות צמחו זנים שונים של חיטה, שעורה, דוחן, תירס, דורה, שיבולת־שועל. במקומות הנמוכים יותר היו מצויים יערות עבותים של דקלים. בתנ״ך נזכרת הלבונה, שמביאים אותה משבא, והזהב והאבנים היקרות שמוצאן משם . בחגיאז הצפוני פיתחו היהודים את גידול העצים והירקות. במחבואי אדמת ערב טמונים אוצרות טבעיים שעדיין לא נתגלו, ואין ספק שלא בערב הסעודית בלבד, אלא גם בתימן מצויים אוצרות נפט י. יש לשער, שבימי קדם היו בערב מכרות זהב וכסף, אף אבנים טובות נמצאו בה.

הנה כי כן נבין, שהדעה כי ערב היא מדבר שממה אינה אלא טעות. לפי דעת החוקרים אפשר לנצל שני שלישים של שטחה לעבודת האדמה. אמנם עכשיו רוב הארץ שומם, אבל סיבת שממותה נעוצה לא בסגולות הארץ אלא בתושביה. קאיטני המציא אמנם תורה שלימה על התייבשותה של ערב, ההולכת ומתקדמת וגורמת לנדידות תושבים, למן התקופה ההיסטורית הקדומה ואילך; אולם אחרים הוכיחו שכל ראיותיו פורחות באויר. לא בצורת ורעב עוררו את הנדידות לצפון, אלא חוסר מקום וצפיפות ואי־בטחון פוליטי; כתוצאה מזה נעזבה הארץ ונחרבה אחרי-כן, בצדק העיר מלומד מפורסם אחר, שבמזרח הקרוב לא תתפתח תרבות חקלאית בלי עבודתו המחושבת של האדם: ״כי הנה בארם־נהדים, שהיתה ארץ פוריה לפנים, .האדם ולא הטבע אשם בחורבן… האדם בנה את התעלה, את הסכר ואת שיטת ההשקאה, שבלעדיהם שום תרבות לא תתקיים בעמקים הגובלים עם הנהרות הגדולים של המזרח הקרוב״».

תושבי הארץ וקורותיהם לדעת חוקרים רבים ערב היא מולדתו של הגזע השמי. אולם יש גם חוקרים הסוברים שבימי קדם ישבו בערב בני גזע אחר. לדעתם מעידים על כך שרידי בנינים קדומים, השונים בצורתם מבניני התקופה המאוחרת, הבדוים השמיים הם רועי צאן ובקר, אך בני הגזע האחר היו, כנראה, ציידים נודדים. לפי סברה אחת היו הללו קרובים לעמי הודו ולבושים. העם הפונטי (פוט בתנ״ך). ישב בתימן וממולח, בחוף האפריקאי של ים־סוף, קודם שבאו הכובשים השמיים מן הצפון.

בתקופה ההיסטורית גרו בערב שבטים ועמים שונים, שאנו קוראים להם ערבים: אמנם, הערבים עצמם לא היו רגילים להשתמש בשם זה. גם בכתובות הדרומיות נתייחד השם אעראב לשבט־נודדים אחד, ויש שהוא משמש כינוי לבדוים. יתר על כן: בתקופה שלפני מוחמד לא היתה לשון משותפת לכל תושבי ערב, כי ההבדלים בין הלשון הצפונית והדרומית היו גדולים למדי. האיסלאם והקוראן השליטו את שפת הבדוים הצפונים בערב כולה, ומאז נשתכחה לשון השְבָאים והחִמיַרים. מוחמד היה אחד מן הראשונים שהשתמשו בצירופים ״לשון ערבית״ ו״קוראן ערבי״, אבל גם אצלו המלה ״ערבים״ פירושה ״בדוים».

כל השבטים האלה חיו חיים של תנועה מתמדת. כבר אמרנו, כי גם השבטים שהקימו את המדינות המאורגנות בדרום, המעינים והשבאים, באו לפי המשוער מן הצפון. מכל מקום ברור שבתקופה ההיסטורית נדדו שבטי הבדוים מתימן והתיישבו בצפון הארץ. גרמו לכך תנאי המשטר הקבוע, שהוקם בתימן בימי שלטון הכהנים־הנסיכים והמלכים, כי הבדוים לא יכלו להחזיק בו מעמד, אף לא מצאו די מרעה לצאנם ולגמליהם, לאחד שהתושבים התחילו משתמשים בכל שטח האדמה הפורה לגידול תבואות וירקות. כל עוד עברו אורחות הקטורת ביבשה, היו מקוד פרנסתם של הבדוים; אולם משבחרו הסוחרים בדרך הים — נתקפחה פרנסתם ונאלצו לנוד צפונה. בצפון גופו נפגשו שבטים ממוצא שונה, בין השבטים הצפוניים והדרומיים היו הבדלים וניגודים רבים בלשון, במשטר החברתי ובתרבות, ויש אומרים אף בגזע — הבדלים שלא נתבטלו במרוצת הימים, אלא להפך, התלקחו בתקופה האיסלאמית והיו מקוד של שנאה ואיבה גלויה.

הערבים עצמם מחלקים את שבטיהם(א) לבני קַחְטַאן הוא יקטן(בראשית ייכ״ו), היינו השבטים הדרומיים; (ב) ולבני ישמעאל, הם השבטים הצפוניים, הנקראים בני עדנאן, בני מַעַד, בני נָזאר, המתחלקים אף הם לשני קיבוצים: בני רביע ובני מֻצ'ר». השבטים שבאו מתימן במאות הראשונות לספה״נ הצטיינו בתרבות גבוהה מזו של שבטי הצפון, וגם בכשרון חברתי ואירגוני. רבים מהם התיישבו וחדלו לנדוד. העַ׳סאנים יסדו מדינה, שבה הונהג משטר השבטים (בלא עיר־בירה קבועה) בגולן ובארם־צובא (עד המדבר הסורי, אבל בלי דמשק ותדמור). בני לַחְ'ם, ששכנו בסביבות ארם־נהרים, התארגנו גם הם והקימו ממלכה, שעלתה בסדריה על מדינת בני ע'סאן; שכן זנחו בני לח'ם את סדר השבטים הישן. שבטים תימניים נהו אחרי ישובי היהודים שבצפון ערב והתיישבו ליד הנאות; מהם ידועים בני אַוְס ובני חַ'וְרַג' עוזריו של מוחמד. דברי שליח האיסלאם מצאו הד רב בלבותיהם של יוצאי תימן אלה, והודות לכך היה יכול לפעול ולהפעיל את כל שבטי הערבים ולקרבם לדת החדשה.

בתימן עצמה קמו בתקופה קדומה, לכל המאותר כאלף שניט לפסה״נ, מדינות בעלות משטר חברתי מפותח ותרבות מקורית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר