ארכיון יומי: 21 בדצמבר 2014


מארץ מבוא השמש – הירשברג

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.מארץ מבוא השמש

בתלמוד תורה חמישה מורים קבועים ואחרים חלקיים. משכורותיהם  נמוכות, ורק המנהל מקבל עשרים ושבע אלף פראנק לחודש, כמאה ושלושים וחמש לירות ישראליות. שני מורים מקבלים כל אחד עשרים אלף פראנק, אחד שבעה עשר אלף פראנק, ואחד עשרת אלפים. מובן, אין זה מספיק לפרנסתם, וכל אחד יש עוד " פרנסה " צדדית מכל מיני התעסקויות. אחד עובד במחלקת העלייה של הסוכנות, ואחד מלמד שיעורי ערב, ולאחרים יש שיעורים פרטיים, או שהם שוחטים וחזנים וכדומה בכלי קודש.

ההנהלה הכספית של תלמוד תורה היא בידי המפקח, והתקציב בא מהקצבות הקנילה, הג'וינט, ממגביות מיוחדות ומנדבות בבית הכנסת.

בשעה חמש נסתיימו השיעורים והילדים הסתדרו זוגות, זוגות, ויצאו בסך מכיתותיהם. לאחר שנדברתי עם מר י. ע. להיפגש איתו כעבור שעה ולערוך יחד כמה ביקורים, יצאתי להסתכל בנעשה בחצר ובמשרד ועד הקהילה, אשר שם התקהלו העניים כדי לקבל מצות של פסח.

הכרתי את הרב משה מרציאנו, אחד הדיינים בעיר, ועוד אחדים מחכמי העיר. אווירה של פגרה שרויה כבר עליהם, והשעה כשרה לשיחה על ענייני הקהילה ועל מצב היהודים.

מכירת המצות וחלוקתם לעניים עומדת להסתיים, משמשת הזדמנות מצוינת לאמוד את גודל האוכלוסייה היהודית בעיר. הסטטיסטיקה הממשלתית מאפשרת לעמוד על השתייכותם של נתיני הסולטאן, ולא על זו של אזרחים זרים, והצרפתים והאלג'יראים בכלל זה. לפי המספרים הרשמיים יש באוג'דה קרוב ל 4000 יהודים, מאחר שבשנים האחרונות עברו הנה רבים מתושבי הסביבה.

אוג'דה משמשת מרכז לעלייה לישראל מצפון מזרח מרןקן ותחנת מעבר עבור העולים. הנה באים מברגנת בדרום מאל עיון ותאורירת במערב, ואפילו מדבדו בדרום מערב. רובם יוצאים לישראל, טבל יש כאלה הנתקעים באוג'דה ונכנסים לדירותיהם ולעסקיהם של העולים מאוג'דה. המקומות הקטנים נעזבים והיהודים נוטים להתרכז בכרים הגדולות. וכן רוקה, שעל אף העלייה מאוג'דה עצמה, גדל בה מספר היהודים בשנים האחרונות. העיר מתפתחת ואף על פי שהיא סובלת בגלל המאורעות, המצב בה יותר טוב, מאשר בערים הקטנות, ששם אין פרנסה ליהודי.

המספר שנקטו הנכבדים אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן, ושלפיו חיים באוג'דה, כשבעה-שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם הדהימה אותי, אמרו יש בעיר כ 3000-4000 אלג'יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים איתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות. 

רק לפי מספר חבילות המצות, שמכרנו וחילקנו, אפשר לאמוד בקירוב את מספרם. השנה סופקו על ידי הקהילה כעשרים טון צמות, ומאחר שהמצות המקומיות במרוקו קשות ועבות, וכמעט כל מי שידו משיגה קונה גם מצות מתוצרת חו"ל, יש לשער, כי העיר מונה בקירוב שבעה-שמונה אלפים יהודים.

שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג'יריה באוג'דה. מהם רופאים ועורכי דין, סוחרים סיטונאים ויבואנים, פקידים בחברות צרפתיות, בקיצור, השכבה העליונה של האוכלוסייה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים בין צרפתים, ויש להם חווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה המיעוט, בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך, רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

היחסים עם השלטונות הצרפתיים טובים וגם עם הפאשא, נציג הסולטאן, חיים בידידות, הפאשא הוא מהאצילים המקומיים ונמנה עם המתונים.

מבצע יכין – שמואל שגב

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  מבצע יכין

" מלכם " הבלתי מוכתר של יהודי האטלס ונציגם כלפי השלטונות הצרפתיים, היה הרב יצחק אלמאליח – איש מודרני בחיצוניותו, נעים הליכות אך קנאי בדתו. על רקע ידיעות שקיבל, כי ילדי מרוקו מתחנכים בארץ במוסדות חילוניים, הסתכסך אלמאליח עם אנשי הסוכנות, הכריז " חרם " על עלייתם וכינה את יושב ראש המחלקה , מושה קול, בשם " המן הרשע ".

החרם על עליית הנוער חוזק ע ידי רבני הקהילות השונות ודרשותיהם בבתי הכנסת, פגעו במאמץ העלייה בכללותו. אך למרות חרם זה, היו נציגי הכפרים באים פעם בפעם למשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה, ומבקשים להעלותם לשיראל.

בסדרת מאמרים שפרסם בעתון " דבר " מיום 10-17/5/1955, כתב זאב חקלאי על מפגשו עם יהודי האטלס : " על אף מתח העבודה וריבוי הקהל בפרוזדור המחניק, הייתי מתפנה בהרגשה מיוחדת לטיפול ביהודים אלה.

יושבים היו בפרוזדור ביו עשרות רבות. לרוב ישבו על הקרקע שפופים, הם היו משאירים סנדליהם בפתח החדר, כמנהגם במקום מגוריהם וממתינים בנחת לתורם להתקבל. בהושיטם את ידם לשלום, היו מחזירים את ידם לפיהם לנשיקה, או אף מנשקים ידך וכתפך אתה.

חכם יוסף בן נאיים, מהעיר פאס, הסביר כי הנוהג לנשק ידי חכמים ושליחי ישראל – ושליחי ישראל נחשבו בעיניהם כחכמים ויודעי תורה – נובע בעיקרו של דבר, מתוך רצון ליהנות מזכיה במצווה ומהנאה זו של לחיצת יד למי שידיו משמשות הרבה בספרי תורה וקדושה.

" בשיחותי עם יהודי האטלס, הייתי משתדל לעמוד על טיבם, חוקר למצבם ולעסקיהם, לתנאי הלימודים בתלמוד תורה וליחסיהם עם שכיניהם בסביבה. חיש מהר חדרה ללבי ההכרה, כי בכפרים האלה יושב אלמנט המתאים ביותר לעלייה.

תנאי הארץ, ביות העלייה הסלקטיבית וקשיי הקליטה בישראל, כמו גם מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו, הבשילו בלבי את ההחלטה כי יש להקדים ולהעלות את יהודי האטלס לישראל ".

במרוצת הזמן הצטבר בידי הסוכנות היהודית חומר רב על יהודי האטלס, וממנו הוברר כי הם מונים כ-20 אלף איש וכי הם מפוזרים על פני שטח של 80 אלף קמ"ר. בתוך שטח זה, היו כשבעים כפרים בהם התגוררו עד 100 איש, שלושים וחמישה כפרים שבכל אחד מהם התגוררו מ-100-500 יהודים ו-7 כפרים שבהם נמצאו 500 עד אלף יהודים.

רק עיירה אחת, דימנאת, מנתה כ-2000 יהודים. המרחקים בין כפר לכפר היו גדולים ואחוז עובדי האדמה בכפרים ההרריים היה גדול, יחסית.

במאי 1952, ערך זאב חקלאי סיור יסודי ושיטתי ראשון בהרי האטלס. לצורך זה הוא בחר ב-10 כפרים בתוך קוטר של מאות ק"מ, במרכז הרי האטלס. לכל כפר הוא הקדיש יום תמים, לעתים יום ולילה. בסיור זה הונחה, בעצם, התשתית לפעולה הענפה והעקשנית שהביאה להעלאתם של יהודי האטלס לישראל.

בתזכיר לראשי מחלקת העלייה בירושלים, ממארס 1953, כתב זאב חקלאי בין השאר : " היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם תושבי הכפרים. ביקרתי בקבים מהם.

בהשוואה ליהודים יושבי המללאח – גטו – או מחוץ לכתליו בעירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום את האלמנט המתאים ביותר לעלייה.מצב בריאות הכללי, מחוץ לעניין הגרענת והגזזת, מחלות הניתנות לריפוי, הוא טוב יותר מאשר זה של הערים הגיטאות.

" מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של קילומטרים בסביבה.לחלק מהם יש מושג בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. 

מצבם בין הגויים – או בלשונם הם –בין " אומות העולם " – הוא עדין ביותר. כיום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד יום, והם חיים באי ודאות בפחד עמום, ותלויי בחסדו של פקיד צרפתי גבוה. מרבית הכפרים נמצאים באזורים של שלטון צבאי צרפתי.

הולך וגובר התהליך של הוצאת הפרנסות מידיהם, על ידי הערבים הלומדים בכמה מקומות את המקצועות היהודיים : סנדלרות, רצענות, חייטות וכדומה, והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

" מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוהים, בדרום מרוקו, באזור מרקש ובאזור תפילאלת. כמה מהכפרים דרגתם התרבותית נמוכה ביותר, אבל יש כפרים שלבך מתרחב למראיהם. חזותם של יהודים אלה בריאה : גבוהים הם וחסונים.

הם שופעים חיוניות יהודית בלתי רגילה, ששמרה עליהם במשך מאות שנים בסביבה ברברית, במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים עירוניים.

" בחלקם מהכפרים אין בתי ספר או מורה, ובמקום שיש בתי ספר ומורים, הרי על אף רמתם החינוכית הנמוכה, מהווה המוסד המחנך מקום יחיד להשכלה וללימוד תורה. בהרבה מהכפרים אתה מוצא את קופסת הקרן הקיימת, תמונות של ראשי המדינה, וידיעה עמומה על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה.

" כאחד מתפקידי בסיורים המרובים, ראיתי חובה לעצמי להסביר היטב לדורשים לעלות לארץ את התנאים בה, את ההכרח לעבוד עבודת כפיים, את הצורך להסתפק במועט. במילוי תפקיד זה עוסקים כיום כל עובדי העלייה במרוקו.

ובכל זאת, חוזרים מרבית הכפרים בתביעתם בקשתם " העלונו לישראל ! אך תושבי הכפרים, רובם ככולם, מתנים תנאי אחד : העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים.

" חובה עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שלגבי כפרים אלה אין אפשרות למלא אחרי החוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית. קשריהם המשפחתיים של יהודים כפריים אלה, הדוקים ביותר ובדרך כלל אינם מוכנים להיפרד, בית אב אחד ממשנהו.

 עלייתם הכוללת היא הכרח גם מבחינה ביטחונית. יהודים אלה יושבים כולם בסביבה ערבית. אסור לנו לבחור את הצעירים ולהעלותם ולהשאיר את הקשישים בגולה. אינני טוען כי יש להעלות חולים במחלות קשות ביותר – משותקים או בלתי שפויים – אבל יש לגשת לעניים עלייתם בגישה ליברלית יותר

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי יעקב קאפילוטושדרים

כוללות הספרדים ירושלים שנת ה׳ תרם (1849)

מכתב הכוללות נחתם בשנת התר״ד(1811) והגיע למרוקו בסביבות התר״ט האי שליחא דידן נזכר בספר שלוחי א״י, עמ' 725 ובספר אנצק׳ לתולדות חא״י כרך ב׳ עם. קס״א כתב שהוא נולד ברודוס בשנת תקע״א ובגיל ח׳ עלה לירושלים, ובשנת תקצ״ט נשלח לטורקיה ולצפון אפריקא. ובשנת תר״ט היה חבר בית הדיןובשנת תרכ״ד (1864) היה בשליחות למצרים ושם נלב״ע.

הגיע לנו מכתב כוללות כללי שלו שבו מזכירים קופה חדשה שנתקבלה בכל תפוצות ישראל בשם קרית חנה, וגם הגיע לידינו מכתב מחכם באשי רבי אברהם חיים בר משה גגין שבו מתאר שבחיו שנפשו נפש יפה ומסוה הבושה על פניו ולא ניסה ללכת באלה וכו' בעיר פאס נפגש עם שד׳׳ר של עיה״ק צפת, וכנראה היו מתקוטטים על כספי הקופה ״ויברך דוד״ ולבסוף נתפשרו שתתחלק בין שניהם בשוה. וביום כ״ט ניסן תר״י נסע לעיר מקנס.

" הנאהבים והנעימים, מבחר עצמים, דמשתבח ביהו מרייהו. תבע ביקרייהו. רודפי צדק מחזיק כל בדק והוד ידם נטויה לכונן את ירושלים הנה מע' הגבירים הרמים שרי צבאות ישראל, ועל צבא תהלתם מע' החכמים השלמים הדינים המצויינים, הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים, ומתוכם כעין החשמל העומדים על הפקודים פקידי א״י ת״ו אשר בעוב״י ציפרו די פאס יע״א יחד כולם אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם כיר״א .

מראש מקדמי ארש אנן דמסנינן בשלימותא שלמא עלייכו ית׳ על ראשיכון מלפני אלדינו שבשמים. אלפי רבותיים, ותפלתינו קבע מול האלודים השוכן בציון והבוחר בירושלם ושכינת עוזו הנה זה עומד אחר כתלינו כתל המערבי למען יהיה ה׳ אלודיניו עמם, יחיו דגן ויפרחו, ישישו וישמחו, ברוב הונם ותפארת בנים כיר״א. שמעו מלכים האוינו רוזנים את קול דברי האגרת וחנה היא מדברת בת קול שמנהמת כיונה, זה מקום שכינה. וירושלם תתן קולה כי נהפכועליה ציריה מרוב הצרות אשכלות מרורות. אשר חל להיות בחשבונינו, ובפרט בשנים הללו רבו מצערןת, דם ואש ותמרות, על הכלל ועל הפרט, אין די באר אחת מיני אלף. וידל ישראל עד מאד, הן בפרט מע' הת״ח הנם צועקים כי לא לחכמים לחם שוטטו בחוצות ירושלים. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בצר להם כאשר הארכנו באר היטב, באגרת הכוללת ומשם בארה. ולפי צוק העתים אמרנו זריזין מקדימין לשלוח שליחא דרחמנא. וימן הי לנו יקיר יקירינו החביב לן טפי הדר הוא מעי הרב הכולל בישראל להלל מיקירי ירושלם כמהר"ר יעקב קאפילוטו נרו׳ הוא ההולך לפני מלכים מפיו ידעו את כל התלאה אשר מצאתנו. כי בצרה גדולה אנחנו. מכמה הרפתקי בישי דעדו עלן. ובפרט צרתם של ת״ח וגודל דוחקם ועניותם כי רבה בתכלית וכל מידי דמיון אתיקורי הוא דאתיקרו. באופן כי הן הכולל הן הפרט לחוצים ברוב דוחק.

 ועול החובות עלו השתרגו על הכולל סך רב ועצום מהם לבני ברית בהכשריות ומהם לשאינם בני ברית וריבית אכזרי אוכלת בהם עד היכן הגיע כי בא מועד מידי חדש בחדשו וכלתה פרוטה מן הכיס לתת צדקת החדש הנחלקת לעניים צנועים ולת״ח וכלו כל הכיסים והדם אין וכמעט גמרו מעלת משגיחי ומנהיגי הזמן להסתלק עצמם מכח חסרון כיס קשה. והגויים הרשעים משכימים ומעריבים שואלים ודורשים דמיהים בם. ותשש כח הסבל. תמהנו מרעות תשש כחינו מצרות. ובכן נא לשון בקשה. אתם הרי ישראל רחמנים בני רחמנים חוסו וחמולו עלינו לעתות בצרה, כי עת צרה היא ליעקב להחיות עם רב קהל ועדה מישראל. ובבוא אלהם אור עינינו מר שד"ר הנז' ישמחו הצדיקים בבואו אלהם. וייצאו נא לקראתו לתת לו רב אכסניא נאה לפי כבודו. ותכף ומיד לתת לו כל הקופות פרט למזומן הנמצא תחת ידם קצבות הקצובות וקופות הקבועות תמידין כסדרן ונדבת מחצית השקל וקופת רחל אמנו זיע״א לכפל הקצבה פי שנים. מאשר היה לפנים. גם את זאת המה בחכמתם יעשו אופן לדבר על לב כל חכם לב המתנדבים בעם לעורר את לבבם על ענין הקופה החדשה אשר נתחדשה בימינו ונקראת בשם קרית חנה בי תלי״ת בכל תפוצות ישראל וכל גדולי הדור קבלוה וקבל היאודים עליהם ועל זרעם כדי לחזק ידים רפות וברכים כושלות הני ברכי דרבנן דשלהי מלבד נדרכם ונדבותיכם ומלבד נדבת שמונה מיזונאם לראש גבר, ונדבת נשים שאננות בנות ציון אחד האיש ואחד האשה מלאו ידיכם היום נדבה חדשה. במדה נדושה, באופן שיצא מאתם מע' השדיר הי״ו הנז' שש ושמח. שקט ובוטח. מלא ברכת הי. ואנחנו על משמרתינו נעמוד להתפלל בעדם תמיד. יקומם ירומם ככב מערכתם. הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד כאות נה״ר וכנפש דלי ציון עמוסי התלאות החותמים פה עיה״ק ירושלם תובב״א בחדש אייר ״שנת״ זאת שנת בשרו מיום ליום ישועתו לפר״ק והיה זה ברוב עוז ושלום וחתומים הראשל״צ ובית דינו.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 הצרה עם האסלאם

בואו נחזור לשאלה המקורית שלי למר חאקי: מדוע בנות לא יכולות לערוך את התפילה? הנחתי שתשובתו של הקוראן תהיה מצוטטת בספר אחר כלשהו שאוכל אולי להבינו, וניגשתי לספריית המדרסה. איזו הפקה לארגן את המסע הזה. הספרייה היתה רצף של מדפים בראש גרם המדרגות בצד הגברי של המסגד – הגישה לגברות אסורה בלא אישור מראש. כיוון שהייתי בת אחת־עשרה, גיל המחייב אותי בקיום מצוות, לא יכולתי להתרועע עם גברים מבוגרים. לכן היה עלי לשכנע נער מתחת לגיל מצוות – שתים־ עשרה או פחות – לרוץ למעלה למעני ולקבל בעבורי רשות בכל פעם שרציתי לעיין בספרים. אם קיבלתי אור ירוק, כל הגברים היו חייבים לפנות את האזור לפני שהורשיתי לעלות במדרגות ולחפש באוסף העלונים הזולים שעל המדפים. כמובן, זמני היה מוגבל למדי כיוון שהגברים חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור למקומם. הצלחתי לשאול כמה עלונים בכל פעם, אבל היה קשה לעקוב אחר תוכנם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הלכו מחבריהם. שנתיים של התרוצצויות בנבכי המסגד לא הניבו שום פרי. בגיל שלוש־עשרה הבנתי שאהיה חייבת לעקוף את מר חאקי ואת המדרסה כדי לזכות בהתייחסות לשאלותי.

התחלתי לשרוץ בקניונים. מטרתי? לאתר קוראן בשפה האנגלית. לנסדאון סנטר הוכיח את עצמו, יברך אלוהים את בזאר האמונות בעירי. חופש המידע אולי הפחיד את מר חאקי, אבל דווקא החופש הזה הוא שאיפשר לאחת מתלמידותיו למצוא משמעות רבה יותר בדתה – משמעות שהמדרסה לא היתה יכולה לספק.

מה למדתי על הסיבה לכך שבנות אינן רשאיות לערוך את התפילה? אני לא יכולה לספר לכם עכשיו. המולות והמורים במדרסה אולי מדקלמים תשובות מוכנות מראש, אבל הקוראן לא. מה שאני יכולה לספר לכם הוא שבין בחירות, חזרות בחוג לדרמה, עבודות במשרה חלקית, אימוני כדורעף – ועד לאוניברסיטה, במהלכה ולאחריה – פילסתי את דרכי בכתבי הקודש כש״השאלה הנשית״ בראש מעייני. אני עדיין קוראת. אם אסגיר את המסקנה שלי בשלב זה אקפוץ היישר לתוך חיי הבוגרים. לפני כן עלי להתמודד עם משהו אחר.

היהודים. זאת השאלה האחרת שהטרידה אותי במהלך שנותי במדרסה, כי היהודים היו קורבן קבוע להשפלות פומביות. מר חאקי לימד אותנו בלא להניד עפעף שהיהודים סוגדים למזומנים, לא לאלוהים, ושעבודת האלילים שלהם תזהם את אדיקותי אם אתרועע עמם. באיזה כוכב לכת חי מר חאקי? תהיתי. האם הוא עוצם עיניים במתכוון לכל מה שסובב אותנו? לריצ׳מונד, פרוור הנמצא מתחת לפני הים, היה סיכוי גדול יותר לטבוע במסחריות אסיאתית, מאשר להיות מוצף על ידי הררי כסף שהיהודים יכלו לצבור. אם היה בריצ׳מונד אפילו בית כנסת אחד בזמנו, אני לא ידעתי עליו.

אבל ייתכן שהייתי סוכנת של כוחם האפל, כי בהחלט הצלחתי להפריע לשיעורי ההיסטוריה הנלהבים של מר חאקי בשאלות על יהודים. אני זוכרת ששאלתי מדוע ציווה הנביא מוחמד על צבאו להרוג שבט יהודי שלם שהקוראן הוצג בפניו כמסר של שלום. מר חאקי לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. הוא תקע בי מבט של שאט נפש, נופף ברוגז בידו, וקיצר את שיעור ההיסטוריה לטובת לימודי קוראן. אני והפה הגדול שלי.

שנה לאחר שקניתי את הקוראן באנגלית הגענו מר חאקי ואני למבוי סתום. שום דבר שקראתי עד כה לא שיכנע אותי בקיומה של קנוניה יהודית. נכון, שנה היא פרק זמן קצר מכדי לעכל את הקוראן, ובגיל ארבע־עשרה האדם עדיין רחוק משיא התבגרותו המנטלית. לא הייתי מסוגלת להתעלם מנאומיו האנטישמיים של מר חאקי. מי אני שאחליט שהוא מדבר שטויות עד שיהיו בידי כל הראיות ? אז הצבתי בפניו אתגר – לספק הוכחה לקנוניה היהודית. מה שהוא סיפק לי היה אולטימטום: האמיני או הסתלקי. ואם תסתלקי, תסתלקי אחת ולתמיד.

באמת? זהו?

זהו.

רקותי הלמו וזיעה ניגרה על עורפי מתחת לצ׳אדור העשוי מפוליאסטר מגרד. קמתי. כשחציתי את נקודת הביקורת במחיצה, יכולתי לחשוף את ראשי כדי שכל הבנים יוכלו לראותו, אבל לא רציתי להסתכן בהשפלה שתהיה לי כשמר חאקי המזועזע עוד יותר ירדוף אחרי כדי לגרש אותי. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה לפתוח בתנופה את דלת המתכת הכבדה של המדרסה ולצעוק, ״ישו הצלוב!״ יציאה שתיחרת בזיכרון, כך קיוויתי. רק כעבור זמן הבנתי עד כמה סצנת היציאה היתה ראויה להיחרת בזיכרון. ישו היה יהודי!

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

אתם תוהים מדוע לא קיללתי את הדת כולה לאחר גירושי מהמדרסה ויצאתי לחגוג את זהותי הצפון אמריקנית ״המשוחררת״? חלק מהעניין היה צו הזהות העצמית המולדת. אתם יודעים למה אני חותרת. רוב המוסלמים אינם מוסלמים משום שחשבו על זה, אלא משום שנולדו כך. ״זה מה שאנחנו.״

ההתפרצות שלי במדרסה הביכה את אמי, אבל היא כבר חייתה איתי זמן רב מכדי להאמין שתוכל לצוות עלי להתרפס ולבקש סליחה ממר חאקי. אין סיכוי. היא גם לא הכריחה אותי ללכת איתה למסגד. אבל במשך שנים אחדות הלכתי איתה. זה היה המקום היחיד שנשאר פתוח לפני במפת המוסלמיות הפגיעה שלי. אהבתי את אלוהים, ולא רציתי להעניש את המסגד על חטאי המדרסה – ! עד שבהדרגה נבטה בי ההבנה שהמדרסה שתיעבתי היתה שלוחה של המסגד. הליכה למסגד אולי איפשרה לי לזהות את עצמי כמוסלמית, אבל היא גם חייבה אותי להקריב את החלק האחר, הקדוש לא פחות, של זהותי: אדם חושב.

הרשו לי לספר לכם סיפור נוסף. אחד מחמשת עמודי התווך של האיסלאם הוא הצדקה. לכן זמזום מילות תמיכה מילא את האוויר ערב אחד כאשר הרמקול בצד הנשים של המסגד, שהרעים בקולו של המולא מצד הגברים של המסגד, הכריז על מבצע לגיוס כספים למען אחינו ואחיותינו מעבר לים. התבקשנו להכין המחאות בתוך ימים אחדים. במהלך הימים האלה שאלתי חברה בארגון הנשים של המסגד לאן יישלח הכסף. היא ציינה ארגון איסלאמי בעל שם מסורבל. שאלתי אותה למה ישמשו הכספים. להזנת אחינו המוסלמים, היא השיבה. כיוון שזכרתי כתבות בטלוויזיה על אישומי הונאות שהוגשו נגד ארגוני צדקה נוצריים, שאלתי איך נדע שהכסף יגיע בסופו של דבר למקום הרצוי לנו. ״הוא הולך למוסלמים,״ סיננה. ״זה כל מה שאת צריכה לדעת.״

אתם קונים את התשובה הזאת? אני לא. העילה לתלונתי לא היתה הנדיבות הכספית, אלא הקמצנות במידע. מדוע עלי להיות שלווה ורגועה אך ורק משום שאנשים שמכנים עצמם מוסלמים יקבלו את תרומתי? האם בשל עצם היותו מוסלמי כל מוסלמי הוא צדיק, נניח? אם כבר מדברים על אמונה. מה הפשע בקושיות שלי? או שמא הקושיות עצמן היו הפשע? אמי קשת היום לא נראתה המומה לחלוטין כשהסברתי שלא אוכל להוסיף לתרומת המשפחה כיוון שבאמת, למי אכפת מה דתו של אדם רעב, ומלבד זה, התוכנית שמוכרים לנו מעוררת בי חשד. במקום זאת, אמרתי, את הנדבה שלי אתן לארגון צדקה לא־דתי שאת כשרותו אני אבדוק. ככל שהמסגד דמה בעיני יותר למדרסה, כך ביקרתי בו פחות. התחלתי להפוך את אמונתי לממורכזת פחות, טיפחתי מערכת יחסים אישית עם אלוהים, במקום להניח שהיא חייבת להיות מתווכת על ידי קהילה דתית. ברוח זו התפללתי ביחידות (״קידה בדד״, כפי שרוברט פטנם, הסוציולוג מהרווארד, היה אולי אומר). מדי יום ביומו במשך שנים הייתי מתעוררת מוקדם ונכנסת ברעד לחדר האמבטיה הלא מחומם – אמי הפליטה האמינה בחשבונות מצומקים לא פחות משהאמינה בכוח עליון. הייתי שוטפת כפות רגליים, זרועות ופנים, פורשת את מרבד הקטיפה שלי במסדרון, ממקמת אותו לכיוון מכה, מניחה את הפיסה מאדמת ערב שבה ייגע מצחי, ומבלה את עשר הדקות הבאות בתפילה. זה מנהג בונה משמעת, בעיקר בגלל שמתנקים פעמיים נוספות ביום, וממלמלים תפילות ארבע פעמים נוספות.

אף על פי כן, המנהג הזה על כל מרכיביו: שטיפת חלקים מצווים של הגוף, דקלום פסוקים מסוימים והשתטחות על הקרקע בזווית שאין לסור ממנה, הכול בשעות קבועות ביום, עלול להתנוון לכדי כניעה חסרת דעת – ולכניעות מורגלת. אם לא ראיתם את הנטייה הזאת אצל הורים או סבים, אתם מוסלמים נדירים, ידידי. הבנתי שמה שהתחיל כנתיב אל האלוהות הפך להיות שגרה מכנית, וההבנה הכריחה אותי להחליף את ״שגרת״ התפילה במשהו שהמודעות העצמית בו גבוהה יותר: שיחות גלויות ולא מובנית במשך היום עם האל שברא אותי. זה אולי נשמע מעופף, אבל לפחות אני יכולה לומר שהמילים האלה היו שלי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר