ארכיון יומי: 29 בדצמבר 2014


ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה

ברית 32

יהודי מרוקו בקנדה

בהוצאת אות ברית קודשברית 32 - 1

עורך : אשר כנפו

עדות פנינה אלבז

הבה בגילה בסאפי ב-1967 ובישראל ב-2007

בשנת 1967, חודש לאחר מלחמת ששת הימים, גמרנו אומר לצאת סוף-סוף לחוף היום

בתום מספר ימים של הסגר, שהרי קבוצת מוסלמים קנאים, שהומתו על ידי החדשות שהגיעו מהמזרח התיכון, ידו אבנים לעבר בתינו. הם היו סמוכים ובטוחים שהישראלים יושלכו לים, כפי שהנשיא נאצר הבטיח להם בשידורי הרדיו הצרחניים שהדהדו בבתיהם ובחנויותיהם. משלא הוגשמה ההבטחה, גלי הזעם, שבאו בעקבות ניצחונה של ישראל באותה מלחמה בת שישה ימים, יצרו תגובות אלימות שהופנו כלפי היהודים.

מלחים הולנדיים שהזדמנו על החוף שוחחו עם נערות. הם החלו לשיר את "הבה נגילה". במרחק מספר צעדים משם, בעוד התכוננתי לעלות על נדנדה, נעמדתי במקומי כשאני מתבוננת במחזה ובלבי התחושה שהנה, עומד להתרחש דבר-מה בלתי רגיל. חשתי לפתע חשש מהול בסקרנות ובחרדה מספר רגעים לאחר מכן, התגודדו סביבנו שוטרים מרוקאים, אשר כיוונו לעברנו תת מקלע בעוד הם צורחים: "כל היהודים, לעלות למשאית!". מספר אנשים ניסו להתערב ולחלץ אותנו מן הסבך, אך לשווא. נאלצנו לציית לשוטרים. שוטרים אינם מקשיבים: הם רק מצווים. מאחר שאנחנו לבושים בבגדי ים, מרשים לנו להתלבש. אני נכנסת לתוך תא ומחליפה בגדים באיטיות רבה, כאילו ידעתי שאותו רגע של נצח שייך לי.

מעצרי בסאפי יחד עם קבוצת יהודים התרחש בהיותי בת 14. סיבת המעצר: שרתי "הבה נגילה" בפרהסיה כדי להעלות על נס את ניצחונה של ישראל. אנחנו גם מואשמים בכך שאנו מרגלים ציוניים. בקבוצה שלי היו רחל, סימונה, דניאל ישראל, פופה, ארמונד, גי, סוזי, ליזון, דולי, ניקול, רובי – עם שני התינוקות התאומים שלה – ואליאונור. זו האחרונה מסבירה בסימנים שהיא חירשת-אילמת, אך מפקח המשטרה אומר לה שהיא השתתפה בחגיגה במחיאות כפיים, משמע היא ציונית.

במשאית, נוכחנו להבין כי נקלענו אל תוך מצב איום ונורא. משהגענו לתחנת המשטרה, פגשנו את ההולנדים יוצאים מתוכה חיוורים: הם מגורשים לארצם. אנו עומדות בשורה. הבלש בראדה קורא לי להיכנס. מטבעי, אני מתעבת אי-צדק, לכן תשובותיי ישירות. הוא שואל אותי אם אני מדברת עברית. אני משיבה בשלילה, אך מוסיפה שלומדים את השפה הזו בבי״ס "כל ישראל חברים". הוא המום ושואל אותי איפה נמצא בית ספר זה. פקיד מדפיס במהירות הבזק את השאלות ואת התשובות. במהרה, אני מתבלבלת ומתמלאת חרדה מהמחשבה שבגדתי באחיי היהודים.

בדניאל ישראל שהיה אז בן 17 או 18, בגלל שם משפחתו, השוטרים מטפלים בברוטאליות יתרה. כיצד אוכל לתאר את עמידתו הגאה, הזקופה והאדיבה?

אותנו חקרו באופן אישי רק בשעות המאוחרת של הערב. החקירות נוראיות. הבלש החוקר רצה שנודה שאכן שרנו בפרהסיה את השיר הישראלי. אך אף יהודי לא היה מעז לשיר בפרהסיה שיר עברי. רק אותם שני המלחים ההולנדיים הם ששרו. מי יודע אלו צלקות נפשיות וכואבות נחרטו בכל אחד מאתנו, במוחם של הורינו, אחינו ואחיותינו בעקבות המעצר שלנו.

מצלמים אותנו ולוקחים לנו את טביעות האצבעות, כאילו אנו פושעים. האם נרשם לנו תיק פלילי? אומרים שלא, שהרי לא התקיים משפט.

מן העבר השני של דלתות בית הסוהר, מוסלמים פנאטיים זועקים את שנאתם. אחי אדמונד ומר מראן נוסעים לרבאט כדי ללמד סנגוריה עלינו ולשחרר אותנו. הכול חייב להיעשות בדיסקרטיות. אסור לגנות בפומבי את מעשה העוולה הזה, שמא יתלהטו עוד יותר רוחות הפנאטים.

במשך שנים עשר יום אנו ישנים על רצפת המלט הקרה ואוכלים את אשר משפחותינו מביאות לנו מדי ערב. ישנו באותם בגדי חוף כשאנו רועדים מקור. לא ניתנה לנו אפשרות להתרחץ. שלושת הנערים שבינינו נטלו על עצמם את המשימה לפקח עלינו בלילות, משום שהשוטרים עצרו פושעים, עבריינים ושיכורים ונהגו לכלוא אותם בפרוזדור הסמוך למקום בו נכלאנו. ככל שחולפים הימים, אנו מחכים לדעת מה צפוי לנו בחרדה הולכת וגוברת. מאיימים עלינו כי נישלח למוסדות שיקום לעבריינים. רובי, אם לילדים, מאבדת שליטה ומתחילה לצעוק לנוכח האבסורד שבמצב. היא רוצה לשוב לילדיה ולעבודתה בבית ספר למזכירות. השוטרים מענישים אותה ומעבירים אותה לצינוק, אשר שטחו מטר מרובע ובאמצעו פתח לעשיית הצרכים. השוטרים נאותים למסור את תינוקותיה לאביהם.

מקץ שנים עשר יום, אחד השוטרים בא להודיע לנו כי שניים מבינינו ישוחררו: פופה ואני. אמצע הלילה. אנחנו נתפשות אימה בשל המחשבה שיהיה עלינו לצאת לבדנו. החברים שלנו נותנים לנו מגבות חוף כדי שנתכסה בהן ומעודדים את רוחנו.

בית הסוהר שוכן במרחק. רציתי להגיע הביתה, אך לא ידעתי איפה נמצאים בני משפחתי, שהרי כאמצעי ביטחון, בשל האיומים וההתאכזרויות הבלתי פוסקות, השוטרים הכריחו אותם לשנות מקום מגורים מספר פעמים מאז מעצרנו.

בחוץ, באמצע הלילה. פופה לא מאבדת את גנדרנותה. היא נותנת לשערה הבלונדיני לבצבץ פרא, בעוד אני מתחננת אליה לכסות אותו. אני חשה שלבי פורח בקרבי, בהיותי משוכנעת ששערה יהיה לסיבת אובדננו. סוף כל סוף, מונית עוצרת לנו ולוקחת אותנו לבית הוריה. פופה ננזפת קשות על ידי אמה, המתריסה לעברה: "מזרובה יאק קולתך מא דזבאדס!" "אומללה! אמרתי לך לא לצאת מהבית."

ארבעים שנה לאחר מכן, מתארגן מפגש בינלאומי בישראל ליוצאי סאפי. מוסלמים יוצאי סאפי מצטרפים אלינו, ובמהלך הערב החגיגי המתקיים ב-6 במרץ 2007, בו משתתפים 1,200 איש, אני מקשיבה שוב ל-״הבה נגילה" בנוכחות המוסלמים הרוקדים הורה יחד אתנו באשדוד. אלה האחרונים מבקרים בתל-אביב, בירושלים, בים המלח ובעוד אי-אלו מקומות. הם מרעיפים עלינו חום וכבוד. במהלך כל שהותנו בארץ, אנו פוגשים שוב את אשר אהבנו ואת ערכינו התרבותיים המשותפים. למשל, העובדה כי בלקסיקון היהודי-ערבי שלנו, אנו נהוגים לאמור: "מכתוב – זה כתוב", מעין אמונה מושרשת על פיה מקבלים את הגורל בלי לערער עליו, "השומה – איזו בושה", הקוראת לשמירה מתמדת על כבוד הזולת, או: ״אלקבדה – הכבוד", האהבה להורים שהיא ערך עליון. המרוקאים המוסלמים שהצטרפו אלינו וחלקו כבוד לדתות ולתרבויות אחרות, מודעים לכך שאף הם מאוימים על ידי אותו זרם של קנאות מוסלמית, אשר אליו הם אינם מוכנים כלל ועיקר.

נר המערב-י.מ.טולידנו

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

וכששמעו זה החכמים נתקבצו כמה פעמים ובפרט כמו ז' שבועות קודם הפסח ושלחו אחר הנגיד רבי שאול ודיברו עמו קשות מפני מה אינו עוזרם מאחר שהם הרוב, ובאלו הז' שבועות שהיו חושבים עלי רעות והיו נועצים להרע לי בכל כחם ויכלתם, והשי"ת מסבב הסבות ועצר את השמים מלהוריד טל ומטר עש שהיה העולם בצער גדול מפני היוקר, וקצת מהיהודים המגורשים שלחו מכאן חטים לארץ הנוצרים וחשבו עצות ותחבולות על עם ה' להשמיד להרוג ולאבד את שונאינו עם המלך שהוא מגן עלינו.

והיינו בצער גדול, ולאחר כן כמו ששה ימים מחודש ניסן בא' בשבת התחיל ה' לפתוח חנו שערי אורה ומיום ה' שהביאו לי הקונטרס שלהם והלאה פתח ה' את אוצרו הטוב והייתה הארץ כגן רטוב והתיל לעבדיו מקטוב, ובתחלת הז' שבועות מבקר בא אלי הנגיד ואמר לי עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים, ובשומעי זה הדבר כשל כח הסבל ואני זקנתי ושבתי ובני בעונותי אינם אתי, כתבתי לו זאת הפתקא שיתננה לחכמים.

וזהו תוקף הפתקא, החתום למטה אני מבקש מהחכמים השלמים הרב יהודה בן זכרי, הרב יהושע קורקוס ומתלמידי כל ישיבה וישיבה שיעיינו בזה הדין בכל אלו הפוסקים…לקיום כל הנזכר אני נשבע בשם ה' שלא לערער עוד ולשמור פי ולשוני מדבר עליכם סרה בעניין זה כפי יכלתי, חיים גאגין. ויום ה' בערב שבת הגדול בא אלי הנגיד רבי שאול והביא לי הקינדריס הזה שלהם בידו וזהו תופסי.

ראשית דברנו ותחלת מעשנו….( פה האריכו רבני המגורשים להכריח דבריהם על פי הראשונים והמנהג והביאו גם כן הסכמת חכמי איפלפונא להתיר ואחרי כן הם כותבים ) ובעניין ההסכמה אשר עשו אנשי הארץ ( התושבים ) על הנפיחה שעשאוה כטריפה.

כפי נוסח הסכמתם והם שואלים אם יש לזה התרה, אחרי העיון והשקידה ראה ראינו כי יש לה התרה…והסכמה כזו היה ראוי שיהיו בה רוב חכמי העיר או למיעוט כל דייני העיר…ואם באולי יאמרו שהייתה עם גדולי העיר שלפי דעתם הוא החכם רבי חיים גאגין, לאו כל כמיניה שאם הרבים חולקים עליו הלכה כרבים….

הכלל העולה שיש התרה להסכמה זו מכמה טעמים…ד' שהמנהג של חומרא כבר עזבוהו זה להם שלשים שנה בלי הכרח אלא ברצונם ועתה אין אנו מכריחים להם אלא מודיעים להם….ולכן ראינו לקיים מנהגנו ולחתום שת שמותינו בכאן, הרב יהודה בן שם טוב בן זכרי, הרב יוסף עוזיאל, הרב נסים סונאבל, הרב שמעון אבוהב, הרב יוסף טיבי, הרב יוסף מינדא, הרב יוסף נהון, הרב אברהם אדרוטיל, הרב יוסף קורקוס.

ובראותי הקינדריס שלהם ראיתי בו….ולזה נערתי חצני ואקנא קנאת ה' לברך וללבן האמת  ואשיב על ראיותיהם כי אינם ראיות…תשובתו של רבי חיים גאגין זאת ארוכה, ובה מתוכח עם רבני המגורשים בכל ראיותיהם שהביאו בקינדריס, ומדבר אתם קשות.

ואמנם מתשובת רבי חליים גאגין זו נציג פה רק דברים אחדים המעניינים להשתלשלות היתר מנה הנפיחה בספרד וקורותיו :

ואכתןב בראשונה מה שהסכימו בפלפלונה וכו…לזה אני אומר אני חיים גאגין תולעת ולא איש, מי הם חכמי פלפלונא שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם שהרי העידו על עצמם מה חכמתם ומה מעשיהם שבתחלת תקנה שלהם העידו שמקורם לזה היו עושים על פי המחמירים לאסור כל הברכות ואחר כך בעונות סובב ה' לנסותם על ידי הנוצרים שגזרו עליהם שכל טריפה לא ימכרו אלא ישליכו לכלבים והם לא עמדו בנסיונם וחשו על ממונם ולא על כבוד קונם.

ואחר כך סיבב ה' להם עד שאבדו ונתקיים בהם אשר לחרב, לחרב ואשר לדבר, לדבר וכו…..וכמו כן לנו ולאבותינו בקשטיליא המגורשים אירע בזה קודם הגירוש, ואומר מה שאירע לנו שמחרב שנת קנ"א וגזירות ושמדות של שנת קע"כ – 1416, בכל קשטיליא וארגון וכמה מלכיות  אחר שמתו קצתם בחרב, כמה וכמה קהלות נשתמדו עד שלא נשאר כל אחד ב' ג' גרגירים בראש אמיר.

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

בשעה טובה ומוצלחת….הגענו אל סוף החוברת הממצה הזו….הקורא אשר רוצה להעשיר את ידיעותיו על מרוקו בצורה קלה, ימצא בה עניין, כמו כן גם התלמידים המבכרים לכתוב עבודת שורשים על ארץ הולדת אביהם או סביהם….גם יוכלו להעזר בה…….

סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)TODGA

סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.

החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.

העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.

עמק התודגא – TODGUA

עמק זה הוא מן החשובים ביותר במרוקו הדרומית-מזרחית. הוא מחבר בין הדאדס ובין מרכזה של מרוקו (״המערב הפנימי״), שבה שכנו הערים המלכותיות — מכנאס ופאס, ומדרום – עם מחוז מראכש, מן המאוכלסים ביותר בכל המדינה. לגבינו יש לעמק חשיבות נוספת, כיוון שהוא חיבר בין האזורים הללו ובין ״נוף תאפילאלת״ — אזור יהודי מאז תקופת הגאונים.

מגורשי ספרד הגיעו בעיקר לאזורי החוף של הים התיכון בצפון והאוקיאנוס האטלנטי במערב. ואולם הם נרדפו גם שם על ידי האינקוויזיציה, ולכן היו מי שנמלטו משם לעמקי הפנים בדרום מרוקו. לפי מסורת שנשתמרה אצל הפליטים, הם קנו חמישה כפרים (״קצור״) בעמק הדאדס. חוקרים אחדים סבורים שהיו מהם שנדדו לעמק התודגא והצטרפו ליהודים ה״ישנים״ שבכפריו.

ליד הכפר הקדום של עמק התודגא הקימו הצרפתים אתר – נסוק, שעד מהרה הפך לעיר, תינגיר. בשנת 1948 מנתה הקהילה בעיר זו 643 נפש, אך בגלל תהליך העיור הפנימי במרוקו ובעקבות הקמת מדינת ישראל, פחתה האוכלוסייה היהודית בעמק זה.

יהודי האזור היו בעיקר בעלי מלאכה, ומהם באה הנהגת הקהילה. משפחה בולטת ביניהם היתה מבני אלחדאד, שנקראה כך משום שבניה עסקו במלאכת הברזל (חדאדה).

הקניון של עמק התודגא הוא מן היפים ביותר, והוא נעשה לאתר מועדף לטיולי ג׳יפים. קניון זה מחבר את דרום מערב מרוקו עם עמקי הדאדס ותאפילאלת. מלאחים יהודיים קטנים היו גם באספלו, בתאורירת ובאיית ורג׳דל.

סוף החוברת 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר