ארכיון יומי: 1 ביולי 2016


הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.קהלת צפרו

 

לפעמים

רבי דוד עובדיה

רבי דוד עובדיה

היה הנגיד עריץ שעשה ופעל על דעת עצמו וקהל צפרו תקנו תקנה בעיר פאס שלא לקבל עליהם נגיד ממשפחת בן הרוש עד עולם. כמה דורות לאחר מכן היו צריכם להפר תקנה זו ולמנות עליהם איש ממשפחת בן הרוש.

הנגיד מוסר דין וחשבון לממונים עליו, ראשי הקהל כשנדרש לכך.

גזבר העיר. תפקיד אחר הוא תפקיד גזבר העיר, הוא הדואג לחלוקת הספקה וצדקה לעניי העיר ולאורחים, ממונה על הקדשות הקהל ומקבץ את כל הכנסותיהם. גזבר העיר הוא גם גזבר בית הכנסת הגדול

תעודה מספר 187

התק"ם

כאשר נשארה עדתנו כצאן אשר אין להם רועה אשר יצא לפניהם לפקח בענייני ציבור ולהיות נדרש לכל חפציהם ונמנו וגמרולמנות הרב מכלוף בהיקר דוד בן הרוש לנגיד עליהם וביקשו מאת השר אשר ישנו פה עמנו בעיר הזאת והסכים עמהם.

וגם השר הגדול שבמקנאס יע"א הסכים ונתן חותמו ומאמרו על מנויו של הרב מכלוף הנזכר, ובכן נועדו יחדיו לפנינו אנחנו חותמי מטה ולפני בית דין שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי המס להודות לו שטר מנוי בתנאים נאים המפורשים ונדרשים בשטרי מנוי הנגידים אשר קדמוהו.

והעידונו על עצמם בקניין שבוע חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ונדוי חרם  כי אם למה שיועיל שבעה טובי העיר והנמצאים עמהם מפורעי ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו ברצון נפשם והשלמת דעתם וקבלוהו עליהם לנגיד על הכללות לעמוד לשרת ולפקח בכל ענייניהם על פי ראות עיניו, בעניינים הנהוגים אכן בענייני ההטלות והשוחדות והתשורות אשר יצטרך לתת להשר או משרתיו או לשום אחד מאילי הארץ או לאיזה גדול העובר ושב.

וכיוצא מאלו הדברים הבלתי נהוגים יעשה על פי המלכות אחד משנים כרובים זהב המיוחדים שבעדה המה כבוד הרב שמואל בן חמו וכבוד הרב משה אלבאז ולא יצטרך לקבץ כל היחידים אחד אחד כי הצריכוהו בעלי המנלכתו לקבץ כולם באיזה דבר גדול ועל פי זה חייבו עצמם חיוב ושעבוד גמור בכח השובעה החמורה הנזכרת דלא כאס' בעדם ובעד כללות הציבור שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מחמת הציבור .

על הציבור ליהדר לשלם במיטבא ובתנאי ועל מנת שיכלכל דבריו במשפט על פי בית דין בכל ענייניו ולא יעשה דבר אשר לא כדת וגם האמנוהו בכוח השבועה החמורה הנזכרת נאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים בעדם ובעד כללות הקהל במה שמכניס ומוציא משל הציבור אחר שירדו עמו לחשבון שנין מיחידי הקהל מדי חודש בחודשו.

שאין אחר חשבונם כולם בלי לייבו שום שבועה קלה וחמורה וגלגול שבועה ואפילו חרם סתם בשום פנים ואופן בעולם והודו שטר מנוימוחזק ומקויים בחוזק ספרי בית דין ישמרם אל בתפיסה וכו…..ובאחריות גמורה וכו…….שקנה ושיקנהכתקנת חכמים זכרונם לברכהדלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי במנא דכשר למקנייא ביה

באנפי נפשה למה שיועיל למען תוסף תת כחה לקיים כל דבר האמור לעיל בקימה שיש בה הידור ולעמידו בעמידה שיש עמה סמיכה ויסדו לתת לו חלף עבודתו הנזכרת סך שלושים אוקיות מכסף טוב והיינו שיעשה בכל אשר היו עושים הנגידים שקדמוהו והוא מוסיף עליהם שיעמדו לגבות המס ויטול סך אוקייא אחת לכל פנקס מלבד שכר משרת השר שעומד עמו על הגביה שיעמוד לגבות המס והמפנקס לו ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתום פה והיה זה בראש חודש אלול המרוצה משנת שמר מצותי וחיה לפ"ק וקיים.

גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על מנוי הנגיד הנזכר ואעשה לו עזר כנגדו ומבלעדיו לא ירים איש את ידו, ובאתי מן המודיעות שמהיום אשר בקש הרב עזוז הכהן לצאת מהנגידות ועלתה בידו, אבדה עצה מבנים ונוקשו ונלכדו, כי נועצו יחדיו לגדור הפרצה הזאת בהרבות שניאים במספר ירחים אחד בכל חודש.

איש על ידו, ואין זה בנין אלא סתירה ואין רבוי אחרי רבוי אלא למעט ממנום של ישראל ולהאבידו, ואוכלי עמי בראותם פנים חדשות מתחדשים כחידוש הלבנה אוכלים וחוזרים ואוכלים מן הבא לידו. והנשיאים גם המה בחרו למצוא חן בעיניהם נותנים וחוזרים ונותנים איש כמתנת ידו.

כל אחד לפי כבודו, ובטרם תבוא אליהם המילדת וילדו, ואיש הישר בעיניו יעשה, כעם ככהן כעובג אלוקים כאשר לא עבדו, ואין רומק השב מהנשיאים ודנו בעצמם דינא דשמור לי היום ואשמור לך למחר וגומלים זה לזה להחשוד על דבר לא דנו אלא מעידו.

וקרוביו מרחוק עמדו, וידל ישראל כצאן אשר אין להם רועה, עומד על עמדו, וכי יתפוש איש אחיו לאמר שמלה לך והייתה לנו לעיניים ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש, עבד נרצע לעם הזה במרצע ועבדו, מבלי יכולת לשאת טורח ומשא עם ה'.

אלה טרחנים סרבנים לא יקבלו מרות כל איש מצילח ומשגיח ומפקח לו יש בינינו מוכיח ישית ידו, ויראו כל העדה כי טוב האדם לבדו, דבר אחד לדור ואת ישרים סודו, ונתנו עיניהם בהרב מכלוף הנזכר כי הוא גברא דחזי וכל אשר עושה ה' מצליח בידו.

וכבר נודעת הנהגתו ישרה בהיותו נגיד ופקיד על חברת גומלי חסדיםרב אדם וקרא איש חסדו, זריז ונשכר ועומד בפרץ בכל ענייני הציבור ומשגיח ומפקח עלים בעינא פקיחא ומאן דלביש מדא ילבש מדה אלבושיה.

יקרא כמדו, ועוד יש תועלת לציבור במניו מצד שעסקיו מועטים וכל היום פנוי הוא חעסוק בצרכי ציבור בעצמו ובכבודו, ופטור ועומד הוא מן המס מזמן היותו נגיד על חברת גומלי חסדים וליכא פסידא ךצבור במניו כזולתו שצריכים לפוטרו מן המס וכל נשען על ידו, ומכל צד ראוי והגון הוא אין עוד מלבדו.

אלא שראינו הסכמה מהראשונים וזה לשונם בהסכמותינו אנחנו קהל קדוש מתא צרפו יע"א וכו…ומתקנים תקנה הגונה וישרה לתועלת וזכות הקהל יש"ץ שמהיום והלאה ועוד כל ימי עולם לא יהיה לנגיד עלינוט במתא צפרו יע"א שום אחד ממשפחת בן הרוש……..

……אבל כד דייקנין שפיר ביסוד התקנות מה על מה נתקנו ובדקדוק לשונם….וגם ממה שהוגד לנו מהיותר זקנים שבדורינו שהיו מפורעי המס באותו הדור שאחרי מות המסר"א מופלג חזרו והעמידו הקהל יצחק בן הרוש לנגיד עליהם במלכות המער"א וזהו עצמו אשר הטוזכר בשמו בתקנה ראשונה שנתקנה בפאס יע"א.

ומיתת המסר"א הייתה שנת פ"ז כידוע אם כן מתקני התקנה עצמם איך העמידוהו נגד התקנה, אלא ודאי עיקר התקנה הייתה שלא יבוא א' מהמשפחה הנזכרת למלוך ולהשתרר עליהם ביד רמה…ואם כן מעולם לא הייתה כוונת מתקני התקנה לרחק ולהבדיל משפחה זו ממשפחות ישראל וכולנו בני איש אחד נחנו משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל ומצווים על האחדות ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן שהוא גרמא לכל הקורות אותנו.

ותמצא דפעם אחר פעם הלא מזכיר בלשון התקנות ובלשון המעב"ד – לתועלת הקהל – אם כן כל היכא דאיכא תועלת במנוי אחד מהמשפחה ההיא כנדון דינן דכל מילי אשכחן ביה למעליותא כנזכר לעיל ובחרו בו כל העדה אליו אנו מקריבין לצאת ולבוא לפני העםנגיד ומצוה ועבינן יומא טבא שהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

שהותרו זה בזה והיו לאחדים ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ובכן עלתה הסכמתם על מנוי הרב מכלוף הנזכר וגם הסכמתי עם שבעה טובי העיר בכל מה שעשו ילםות כחו במה שנתחייבו בכל הפסד דלימטייא מדעת הציבור…ולראייה ביד מכלוף הנזכר חתמתי בזמן הנזכר וקיים

שאול ישועה אביטבול סי"ט

נדפס בספר אבני שיש חלק ב סימן צ"ה.

שמירת שבת על ידי יהודי המגרב בעיני נוסעים נוצרים-משה עמאר

הליכה מחוץ לתחום וטלטול מרשות לרשות:קו לקו

האחרון גם מציין כי יהודי מסרב לצאת למסע בשבת, בשעה שהוא מוכן לעבור עבירות אחרות». אבל מתוך גנותם אתה למד על שבחם, ששמרו על איסור הליכה מחוץ לתחום שבת, וטלטול מרשות לרשות ויש כאלה הכותבים בהערכה על תופעה זו הכרוכה בסיכונים. יהודים פחדו ללכת לבדם ממראכש לפאס, וביקשו חסותו של הרופא רוברט קר. הוא נדהם לשמוע, כי למרות זאת אינם ממשיכים דרכם בשבת. פחדם מסכנת הדרך חלף כאשר הועמדו בפני המבחן של שמירת השבת. הרופא מעיר, כי בני אברהם המסכנים, למרות היותם בארץ זרה, שומרים בעקשנות על השבת. כוונתו אולי, כי אינם מושפעים מהנוהגים של סביבתם, ונאבקים על יחודם כפי שעולה גם ממקורות אחרים, היו יהודים שהשתדלו לשבות במדבר בהולכם בשיירה, אף כי הם רשאים לרכב בשבת עם בני השיירה אם נשקפת סכנה בהתעכבם בדרך, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש (שו״ע או״ח, סי׳ רמה, ד)

 השבתת משחד מלאכה ופעילות כלכלית כלשהי:

הנושא המשמעותי ביותר בתחום זה הוא העובדה, כי בשבת ננעלות החנויות ובתי המלאכה, ואין היהודים מבצעים כל משא ומתן כלכלי או פעולה הקשורה לכסף או רישום, בבית, במשרד או ברחוב ג׳ימס רצ׳רדסון, שביקר במארוקו באמצע המאה ה־19 (נפטר 1851) מספר על יהודי שסירב לבא למכס, בהצהירו לממונה על המכס כי זו השבת שלו.

מצב דומה שרר גם בשאר ארצות המגרב, אף כי בודאי בפחות עקביות מאשר ברחבי מארוקו. לפי עדות משנות ה־70 של המאה ה־19, שני שליש מהחנויות בעיר אלג׳יר סגורות בשבת, ורק יום זה בולט כיום מנוחה ממשי הניכר ברחובות.

מצב דומה שרר בתוניס, אף כי נבעו פרצות באלג׳יריה ובתוניסיה החל במחצית השניה של המאה ה־19. בשנות ה־90 כותב ויויאן, כי יש יהודים הרוצים לחלל שבת, אך אינם מעיזים משום הלחץ הציבורי של החברה בה הם חיים.

יש גם הערכות כוללניות, כגון זו של דוגלס סליידן שכתב על תוניסיה בתחילת המאה שלנו, והשואב את רוב המידע שלו מצרפתי בשם לאפי, בעל נטיות אנטי־יהודיות, הוא כותב כי שום יהודי אינו עובד בשבת, והנשים אינן מטאטאות את הבית ביום זה. אין זו תמונה ריאלית, והעובדה כי רבנים דורשים לשמור שבת ומתלוננים על פרצות בשטח זה, מאשרת הנחתנו.

בטריפולי, לפי מקור משנות ה־90 של המאה ה־19 המסחר משותק בשבתות, כי רובו בידי היהודים. על מחצית העיר המשותקת בשבתות נמסר בתחילת המאה העשרים .

השבתת המסחר בשבתות עומדת בסתירה להנחת הנוכרים בדבר אהבת הבצע של היהודים ומאמציהם וחריצותם למען השגת ממון. ואמנם יש המציינים כי למרות אהבת הבצע שלהם, היהודים שומרים שבת ומוותרים על ההכנסות של יום זה״.

תחרות: שמירת השבת על ידי היהודים נוצלה על ידי הנוכרים לימי שוק בשבתות, ביודעם שבימים אלה אין היהודים מתחרים בהם. על תופעה זו כמה עדויות: הגרמני גרהארד רוהלף, שהפליג מאוראן למארוקו ב־1861 כותב, כי אסור ליהודים להיכנס לעיר הקדושה תמאגרות (בוואד דרעה העליון במארוקו) ואף בשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר נאסר עליהם להשתתף. כדי שיהודי דרעה לא יחושו בחומרת ההגבלה, נערך השוק בשבתות, כאשר לא יעלה על דעתו של יהודי לסחור בשוק. למזלם של היהודים, היו ימי שוק גם בימות החול. קאנינגהאם גראהאם, שסייר במארוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19 מספר, כי אחד מארבעת ימי השוק במארוקו נערך בשבת ״סוק־אלסבת״, אבל אין זה מפריע ליהודים, כי בין כד רוב הסחר בידיהם.

עוד בתחילת המאה שלנו מודעים לעובדה, כי בימים שהיהודים שובתים ממסחר וממלאכה, ומצויים בבית הכנסיות, אלה הימים הטובים ביותר למוסלמים ולנוצרים, בהם הם עושים עסקים מוצלחים באין המתחרה היהודי מצוי בשטח. כך כותב על טאנג׳יר האמריקאי ג׳ורג׳ הולט, שכיהן בתור סגן קונסול בעיר זן בשנים 1907—1909, ועד 1911 קונסול בפועל של ארצו.

בספר שנכתב על ידי מזכיר המרכז לחקר המזרח התיכון בקמברידג׳, בו מתוארת האדמיניסטרציה הצרפתית ששלטה על השבטים במארוקו בין השנים 1912–1956, מוזכרת המסקנה כי בעבר היו השבטים נוהגים לערוך ימי השוק בשבתות, במטרה למנוע מהיהודים השתתפותם.

תחרות זו בימי השבתות והחגים קיימת גם בשאר ארצות המגרב, והגרמני אואלד באנסה שביקר בטריפולי בתחילת המאה העשרים כותב בהתפעלות על העובדה, כי למרות שהיהודים סוחרים זריזים, עוברים בשבתות ליד מוסלמים ונוצרים העוסקים במסחר, מתעלמים מהתחרות, ומתגברים על כך שמרויחים רק ששה ימים בשבוע, ואינם מאבדים את חדות החיים שלהם.

נוסף לשבתות היו גם חגים, ובגלויות שני ימי חג, בהם יהודים אינם עובדים. היה זה גורם שהנוצרים שמו לב אליו, ולדבריהם היה בזה משום גורם מעכב ומכשיל לפעילות כלכלית. ברוק כותב בהקשר לשכבות היהודית העניות שעשויות לעבוד בתור משרתים בבתי נוצרים אמידים, כי אין היהודי מועיל לתפקידים אלה, בגלל האיסורים החלים עליו, כמו הדלקת אש בשבת וכיוצא בזה.

מגבלות אלה חלות על מערכות כלכליות שונות. בשנות ה־70 של המאה ה־19 כותב צ׳ארלז פאייטון, כי יהודים במארוקו מצטיינים בקיום צומות, חגים, טכסים של שמחה ועצב, תופעה המהווה גורם מפריע לסוהרים, ׳לשרותים בנמלים, בהם יהודים מועסקים בתור תורגמנים, מתווכים, סבלים, וכן במקצועות אחרים.

חיי החברה – המקומות. אנדריי שוראקי

חיי החברה – המקומות.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

היו שהשוו את צפון אפריקה לאי שמצפון לו הים התיכון, ממערבו האוקיאנוס האטלנטי, ומדרום וממזרח לו מדבריות שמַעבּרם קשה עוד יותר ממעבר הים. על השווה זו יש להוסיף ולומר כי אי זה יש לו ממדים של יבשת. ממצרים עד דרומה של מרוקו עולה אורך חופיה של צפון אפריקה על חמשת אלפים קילומטרים, יחד עם הסאהארה הרי זה שטח של 6.700.000 קמ"ר, או כשני שלישים משטחה של אירופה.

במרחבים אלה היו הקהילות היהודיות צריכות להחזיק מעמד. מובן שאין בידינו שום תעודות על מספרן. פילון האלכסנדרוני דיבר על מיליון יהודים שישבו במצרים ובקירני, והביקורת המודרנית אינה רואה בכך הגזמה. באשר למגרב אין לנו נתונים סטטיסטיים שנוכל לסמוך עליהם. בתקופות שונות היינו צריכים להגדיר " מיהו יהודי " בטרם נעלה מספר כלשהו. ברור כי בתקופת התפשטותה של היהדות קשה היה להבדיל בין יהודי לבין מתייהד. התעמולה היהודית ודאי יעילה הייתה, אפילו אחרי חורבן הבית, וכה היטיבה להתחרות עם תעמולתה של הכנסיה הנוצרית עד שזו האחרונה נאלצה לנקוט נגדה צעדי חקיקה.

אחרי נצחונו של האסלאם שוב לא יכלה התעמולה היהודית לפנות אלא לעובדי כוכבים או לנוצרים : הגֵרים שאנו מוצאים לעת הזאת כל כולם עבדים ושפחות ששירתו אצל משפחות יהודיות. " בית האסלאם " היה מוגן היטב, ואוי היה למתנכל אל צאנו.

מאז שחר העולם העתיק מעידה מפת הקהילות היהודיות בעליל על השתרשותן לאורך נתיבי המסחר הגדולים : תחילה הן צצות בנמלים; אחרי כן על דרכי השיירות שמתמשכות בצפון אפריקה ממזרח למערב, מקום שהן שואבות אליהן את סחרן של אירופה ואסיה; בדרכי השיירות החוצות את אפריקה מצפון לדרום שבהו התנהל המסחר עם אפריקה השחורה.

ולבסוף, בנאות המדבר הגדולים של הסאהארה כגון סיג'למאסה, גרדאיה, ביסקרה ואוּאֶרגלה שהיו מרכזי המסחר הגדולים ביותר במדבר ששמם הלך עד למעמקי אפריקה. מכאן ההסבר לקהילה היהודית שנמצאה בטימבוקטו.

טימבוקטוצרפתית Tombouctou) היא עיר במרכז מאלי שבצפון-מערב אפריקה, ובירת מחוז טימבוקטו. העיר נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה, באזור של ביצות ומדבריות, כ-15 ק"מ צפונית לנהר ניז'ר.

מתוך חקר המקורות אנו למדים שקהילות יהודיות פזורות היו בצפון אפריקה על פני מרחב עצום של למעלה ממיליון  קמ"ר. חוק קיומה של הקהילה התבטא בראש וראשונה בכורח הכלכלי, בחיפוש אחר הפרנסה.

מכאן מארג ענקי זה של קורי עכביש, שאָרגו היהודים בלי לאות בין מצרים, קירני, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו עד אפריקה השחורה. תעודות מן הזמן ההוא מאפשרות חנו לנקוב בשמותיהן של כשישים קהילות יהודיות.

אך ברור בהחלט שהיו עוד עשרות שלא הניחו אחריהן עקבות תעודיים או ארכיאולוגיים. בספר זה אנו מביאים מפות של קהילות היהודים במגרב בשעת פריחתן הגדולה ביותר, סמוך לשעת היעלמן. מפות אלו נותנות מושג כללי על פיזור יישובם של היהודים במגרב.

נראה בעליל כי אחדות מן הקהילות האלו צעירות הן למדי ; אחדות, שהיו קיימות בשכבר הימים, נעלמו ולא הותירו שׂריד וזכר חוץ מאשר בכתובים ההיסטוריים ; בכללו של דבר התרכז היישוב היהודי במגרב מראשיתו על חופי הזרם שהוליך את אוצרות המסחר בין היבשות. ועוד יש להדגיש כי פיזורם הגדול של היהודים במגרב היה להם לברכה במאבק הקיום שלהם. קל היה להם יותר להוציא את מחייתם ; נוסף על כך היו נוחים פחות לפגיעה בשעות של משבר. יכול היה האויב להשמיד קהילה אחת .

בהתחשב במסיבות, נבצר היה ממנו לקרוע במחי יד אחד את כל מארג הקורים הזה של אותו עכביש שבלי לאות חזר וטוָה אותם חוטים שנקרעו פה ושם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר