ארכיון יומי: 11 ביולי 2016


שלטון המייחדים-אליעזר בשן

שלטון המייחדיםפסל הרמבם

תקופה קשה עברה על יהודי מרוקו בתקופת שלטונם של המומינים (בעברית ׳מייחדים׳) מ־1146 עד 1269. תנועה זו נוסדה על ידי מנהיג דתי ברברי בשם מוחמד אבן עבדאללה אבן תומרת ב־1121. חסידיו הכירו בו כמהדי, מנהיג במצוות אללה שיביא את האסלאם לדרך הנכונה ויחנוך את ממלכת אללה עלי אדמות. הם יסדו את העיר רבאט מול סלא. בימי יורשיו התפשט שלטונם מעמקי האטלס הגבוה, מכורתם, ועד שלהי המאה ה־12 הם שלטו על מרבית צפון אפריקה וספרד. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את כל היושבים בשליטתם. הלהט המשיחי שלהם לא סבל כל סטייה ממשנתם, ולפיכך נשללה מהיהודים, ועוד יותר מהנוצרים, הסובלנות שהשריעה (ההלכה המוסלמית) מצווה עליה. הנצרות הוכחדה סופית במרוקו. היהודים הועמדו בפני הברירה: התאסלמות, גירוש או מוות.

בספרד גילו המייחדים קנאות קיצונית יותר, והיהודים שם נאלצו להתאסלם או לברוח. קהילת סבתה קלטה כמה חכמים שברחו מספרד, ביניהם ר׳ יהודה המערבי, תלמידו של הרמב״ם, והמשורר יהודה בן עבאס, ידידו של ר׳ יהודה הלוי.

סגילמאסה נכנעה ב־1140 לעבד אלמומין. באגרת מ־1148 שנמצאה בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, כי עבד אלמומין אסף את היהודים והציע להם להתאסלם. 150 מהם סירבו, ומתו על קידוש השם, והאחרים, ביניהם הדיין יוסף בן עמראן, התאסלמו. היו ביניהם שנמלטו לדרעה. יהודים מסגילמאסה היגרו למצרים, ויהודה סגילמאסי, שעסק בסחר עם הודו, היה פקיד הסוחרים בפוסטאט בסוף שנות ה־40 של המאה ה־12.

קהילות יהודיות, ביניהן באיזור תפילאלת, נהרסו בתקופת המאבק בין המורבטון והמייחדים. ר׳ אברהם אבן עזרא (1089־1164), שבעצמו ברח מפני הקנאים, חיבר קינה בסוף שנות ה־50 של המאה ה־12 על חורבן קהילות ספרד והמגרב בשנים 1138־1140. בקינה הוא מזכיר את הקהילות תלמסאן (עתה באלגייריה), סבתה, פאס, מכנאס, סגילמאסה (עיר גאונים ונבונים׳), וכן את סוס,  אגמאת (כ־40 ק״מ דרומית־מזרחית למראכש) ודרעה. חורבן הקהילות מתאשר גם ממקורות ערביים. עם זאת, כמה חוקרים מניחים, שלמרות רדיפות המייחדים המשיך היישוב היהודי להתקיים בדרום.

המייחדים פשטו על פאס בשנים 1146־ד114. בשנים הראשונות גילו עדיין סובלנות, אך בימי יוסוף, יורשו של עבד אלמומין, גברה הקנאות. ב־1147 הרסו המייחדים את קהילת מראכש. ב־1150 השתלטו על מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם, כמו במקומות אחרים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו, ונאסר לקיים את מצוות הדת היהודית. היו יהודים שהתאסלמו למראית עין, כדי לשמור על רכושם וחייהם, ואת יהדותם קיימו בסתר.

ר׳ מימון הדיין עם בנו הרמב״ם עברו מקורדובה לפאס ב־1159 או ב־1160. יחד איתם היגרו אנשי רוח אנדלוסים שהתיישבו במרוקו, ובימיהם קיבלה ארץ זו צביון אנדלוסי. כאן כתב ר׳ מימון את ׳אגרת הנחמה׳, שבה עודד יהודים שנאלצו להתאסלם, והביע התנגדות לחכם שתבע מהם למות על קידוש השם ולא להתאסלם אפילו למראית עין. הרמב״ם, שלמד בפאס רפואה, כתב ב־1164 או ב־1165 את ׳אגרת השמד או ׳אגרת קידוש השם׳,

ב־1165 גברה הקנאות המוסלמית ויהודי פאס סבלו ממנה. באותה שנה, סירב להתאסלם ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן, המנהיג הרוחני של הקהילה. הוא נשרף בעודו חי ומת על קידוש השם. עם תלמידיו נמנו ר׳ יוסף אבן סוסאן אלכורסאני, שהיה ממנהיגי קהילת פאס, וכן ר׳ מימון ובנו הרמב״ם.

נוכח הקנאות המוסלמית עזבו שני האחרונים את פאס, יחד עם אחיותיו של הרמב״ם, והיגרו לארץ־ישראל ומשם למצרים. יהודים נוספים עזבו את מרוקו ומצאו מקלט במצרים, ביניהם צורף מסבתה, שידוע עליו מהגניזה. מצרים קלטה בתקופה זו קורבנות של קנאות מוסלמית ונוצרית. היו מהם שהגיעו חסרי כול. הרמב״ם התבקש לסייע לפליט ממרוקו בתשלום מס הגולגולת, לו ולבנו של המבקש.

בימי אבו יוסוף יעקב אלמנצור (1184־1199) נכדו של עבד אלמומין, הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות, ויהמתאסלמים החדשים׳ נאלצו להיבדל בלבושם ממוסלמים ותיקים. גם דורות לאחר מכן, כשהותר ליהודים לחזור לדתם, נשארה גזירת הלבוש. למרות המצוקה לא פסקה היצירה התורנית. ר׳ זכריה אגמאתי(1120־1195) שבצעירותו למד מפי ר׳ יוסף אבן מיגאש, כתב בשנים 1189־ 1191 פירוש להלכות הרי״ף. מפירושו ניכר שהכיר את יצירותיהם של חכמי ספרד ובבל, ושל רבנו גרשום ורש״י. במאה ה־12 כתב ר׳ אברהם בן דוד(הראב״ד השני), שחי בספרד: ׳אתה מוצא קהילות ישראל שהיו פושטות ממדינת סלא בקצה המערב אל תאהרת בראש המערב וקצה אפריקה׳(מהד' ג' כהן, עמי 67). בתקופה זו היו במרוקו קהילות בערים אלה: טנגייר, סבתה, מלא, פאס, מכנאס, אגמאת, מלאל, סגילמאסה, דרעה. ב־1227 חודשה הקהילה במראכש, אך לאחר כחמש שנים נרצחו בה היהודים.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו. יוסף אביבי.

קורא הדורות ממראכש – תעודה חדשה לתולדות מגורשי ספרד במרוקו.

יוסף אביבי.

https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_38.5(1).pdf

החיבור – זמנו, מחברו וייחודו כמקור היסטורי.

סקירת תולדות היהודים במרוקו בדורות שלאחר גירוש ספרד נסמכת בעיקר על תולדות היהודים בעיר פאס. קורות היהודים בפאס נזכרו בכרוניקות כלליות, כגון  " יוחסין " לרבי אברהם זכות ו " שבט יהודה " לרבי שלמה ן' וירגה וכן בהשלמת " ספר הקבלה " לרבי אברהם מטרוטייאל.

נוסף לכך הם נסקרו בפרוטרוט בכרוניקות המיוחדות לעיר זאת, כגון " דברי הימים " ( אל תווארך ) בעריכת רבי שמואל אבן דנאן ורבי שאול סירירו ו " יחסי פאס " מאת רבי אבנר ישראל הצרפתי. אבל פאס, שהייתה הגדולה בין הקהילות הגדולות, לא הייתה דוגמא לכל הקהילות האחרות, ואף על פי כן האפילו קורותיה על קורות קהילות אחרות במרוקו והעלימו מאיתנו תופעות שלא היו בה.

החיבור קורא הדורות, שאחד מחכמי מראכש בא למנות את גדולי עירו וחכמיה ואת קורותיהם, עשוי להעשיר את ידיעותינו על קורות היהודים בעיר זאת בידיעות חדשות ולהשלים את ידיעותינו על תולדות היהודים במרוקו בתופעות שלא ידענו עליהן עד כה.

הערות המחבר : מאמר זה נכתב במסגרת עבודתי בתיאור כתבי-היד הרבניים בספריית הישיבה-אוניברסיטה בניו יורק . המאמר רואה אור בעידודה ובברכתה של הגב' פרל ברנר, מנהלת ספריות הישיבה-אוניברסיטה, שיזמה את תיאור כתבי-היד הנ" ל . תודתי לפרופ ' יוסף הקר שקרא את המאמר בעודו בכתובים ולהערותיו המרובות והמחכימות .

'. 2 אמנם יש בידינו רשימה של מאורעות במראכם בשם 'זכרונות על עיר מראכש' – ראה : עובדיה, עמ' 82 . אך הרשימה לאקונית ומאוחרת וקשה לתאר על-פיה את קורות היהודים בעיר זאת

באוסף כתבי היד בספריית הישיבה אוניברסיטה בניו יורק מצויים שני ספרים מאת רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א – : ספר " ועד לחכמים " וספר " טוב עין ", כרוכים יחדיו . הספרים היו בבעלות רבי שמואל קונקי, שחי ופעל בגיברלטאר במאה ה-19.

הוא הוסיף רשימות ארוכות בכריכה ובדף המגן של הספרים והערות רבות בגליונות החתומים " הש"ק . ענייננו כאן בחיבור " קורא הדורות " שנעתק בדף המגן, העוסק בתולדות חכמי מראכש ובקורות היהודים בה. בראש הרשימה סיפר המעתיק רבי שמואל קונקי, כיצד הגיע החיבור לידיו "

היום יום ה' בשבת סדר עקב שנת תקע"ח – 1818 לפ"ק פגעתי בס"ה –  בסובר הרזים – והותיק זקן ונשוא פנים רבי יששכר אוזינקוט נר"ו מתושבי מוגאדור יע"א, וספר לי כשהיה בעיר מרוואיקוס בשנת תקל"ה – 1775 – שתלמיד חכם אחד משם הראה לו ספק קדמון כתיבת יד אשר שמו קורא הדורות, והוא ספר מספר עניינים נפלאים שאירעו לחכמי קאשטילייא זי"ע ובתוך הספר מצא שמות הרבנים והעתיקם.

וההעתקה הביאה אתו עמו לכאן ונתנה בידי, וחלה את פני שאעתיקנו כדי שיהא גלוי ומפורסם בישראל החכמים הגדולים אשר היו בעיר מראוואיקוס.

משורות אלה עולה, כי החיבור קורא הדורות עוסק בחכמי קאסטיליה, כלומר מגורשי ספרד, שהגיעו למראכש, והוא נכתב לפני שנת תקל"ה. אכן קורא הדורות המונח לפנינו כולל את תולדות חכמי מראכש מן הזמן שבאו אליה מגורשי קאסטיליה עד המקובלים רבי ישעיה הכהן האחרים רבי יעקב ורבי אברהם פינטו. החיבור מסתיים בהזכרת מקובלים אלה, ומשורותיו האחרונות עולה כי מחברו היה תלמיד בישיבתכם :

והרב הגדול והקדוש…..כמה"ר ישעיה הכהן ז"ל….ואריה דבי עלאי ….הרב הקדוש …כמוה"ר יעקב פינטו זלה"ה, והרב הגדול…והוא מורינו שלמדנו אתו אצלו בישיבתו כמוהר"ר אברהם פינטו ז"ל אחיו של הרב ז"ל.

נסים קריספיל – העיר האדומה – חוברת " ברית " מספר 27 תשס"ח

נסים קריספילכותובייה

העיר האדומה

מי שמגיע למראכש שבמרוקו חש כאילו הוא בעולם אחר – עולם של סמטאות צרות, משביעי נחשים, מלונות פאר וגנים אנדלוסיים מוצלים ויפהפיים

מסגד כותובייה, אומרים המרוקנים, הוא טבורה של העיר האדומה מראכש, טבורו של "אלמע'רב", המערב הקיצוני, וטבור העולם. כדי להבין זאת עלינו לחזור לעבר, אל מרוקו המפוצלת, שבה שלטו שבטים נועזים. הנועז שבהם היה שבט סנהאג'ה ומנהיגו אבו באקר, שתאוותו לזהב הניעה אותו לצאת למסעות כיבוש בדרום הסהרה. את מחנהו בנה אבו באקר בליבו של מישור חאוז הפורה.

כאשר יצא אבו באקר לסהרה, מינה את בן דודו יוסוף בן תאשפין למפקד המחנה. בן תאשפין בנה מסגד גדול, מערכת תעלות מרשימה ומבני קבע. זה היה גרעינה הקדום של מראכש. עד שחזר אבו באקר, ב-1072, ביסס בן דודו את שלטונו. ב-1085 יצא אבו באקר לאנדלוסיה להילחם בנוצרים שצרו על הבירה הוויזיגוטית טולדו, וחזר מנצח. ב-1090 יצא שוב לספרד כדי לספח את הפרובינציות גרנדה ומלגה לאימפריה המורבידית. בנו עלי המשיך באותה עת לבנות את העיר והקים את מעגל חומותיה הראשון, שחלקו שרד עד היום. בתוך החומות בנה עלי מסגד, ארמון, מרחצאות ושערים. תקופה זו סימנה את תחילת ההתמזגות של התרבות הברברית והאנדלוסית העירונית.

ב-1130 הגיחו בני שבט מצמודה ממאחזם בטין-מאל שבאטלס הגבוה, ותחת הנהגתו של עבדאללה אבן טומארט תקפו את מראכש. עבד אלמומין, תלמידו של אבן טומארט, הנהיג את ההתקפה השנייה ב-1147. הוא הרס את כל מה שבנו קודמיו, החל לבנות את מסגד כותובייה ־הכריז על מראכש כבירתו.

נסים קריספיל

חטא שלוש השעות

נכדו של עבד אלמומין, יעקוב אל מנצור "הכובש" השלים את בניית הכותובייה, הרחיב את העיר, בנה בה קצבה ושני ארמונות. הכותובייה הוא קומפלקס של מסגד ומינרט בגובה 77 מטרים שנצפה מכל מקום בעיר. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המואחידון (המינרט השני הוא הח'ירלדה בספרד והשלישי הוא מגדל חסן ברבאט).

מינרט – מערבית: מַנַארַה] צְרִיחַ הַמִּתְנַשֵּׂא מֵעַל לְמִסְגָּד מֻסְלְמִי שֶׁמֵּעָלָיו קוֹרֵא הַחַזָּן ("הַמֻּאַזִּין") אֶת הַקָּהָל לִתְפִלָּה.

הכותובייה הוא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכול להכיל יותר מ-20,000 מתפללים. המינרט בנוי בפרופורציה מושלמת למבנה המסגד, חלקו העליון תומך כיפות עגולות המעוטרות בשלושה כדורים מוזהבים אשר הוענקו למסגד, לפי המסורת, על ידי אשתו של יעקוב אלמנצור, שיום אחד שברה את צום הרמדאן ואכלה שלוש שעות לפני תום הצום. כנגד שלוש השעות העניקה את שלושת הכדורים

יריד ספרים היה נערך תדיר סביב המסגד, ובו נמכרו כתבי יד מעוטרים וכרוכים בכריכה של עור צבי. מכאן הוא קבל את שמו"כותובייה".

שווקים הם סם החיים המניע את מרוקו המאובקת. מראכש האדומה הפכה להיות השוק המרכזי של צפון אפריקה. אליה התנקזו וממנה יצאו שיירות המסחר שהובילו סחורות בנתיבי הסהרה ובמשעולי האטלס הרחק לליבה של אפריקה השחורה, אל האוקיינוס האטלנטי ואל דרכי הבשמים.

מסגד כותובייה היה המצפן של אותן שיירות מסחר. הן סללו את הנתיבים המובילים אל העיר, שלימים הפכו לרחובותיה המרכזיים של מראכש. כל הדרכים התנקזו לעבר מסגד כותובייה, שהיה המצפן גם לשעריה של ה"מדינה" – מראכש העתיקה המוקפת חומה.

בתקופת שלטונם של הצרפתים נבנתה מראכש שמחוץ לחומות העיר העתיקה ונקראה בשם גליז. כיאה לרחובות צרפתיים שדרת מוחמד החמישי, המובילה מהעיר החדשה אל הכותובייה ואשר קרויה על שם אביו של חסן השני וסבו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, הינה שדרה רחבת ידיים שלאורכה חנויות יוקרתיות, מסעדות ומגדניות המציגות את העוגיות והמאפים המרוקניים. תיירים יכולים למצוא כאן את כל התוצרת של בעלי המלאכה המסורתיים, אבל במחירים מפולפלים.

מול הכותובייה שוכן המלון"ממונייה". זהו מלון קולוניאלי עתיק ששטחו השתייך פעם לארמונות המלכותיים ואשר הסעדים, שושלת שנוסדה במאה ה-16 על ידי בני שבט בנו סעד, מצאצאי הנביא מוחמד, בנו בהם בתי חורף.

החלק המרתק ביותר במלון הוא הגן – גן אנדלוסי מדהים ובו עצי זית והדר, פרחים עונתיים, בוגונוויליאות, דקלים וצמחי תבלין. הגן משתרע על שטח של כעשרה דונם ושבילי טוף וחצץ מנותבים בו.

כיכר הראשים הערופים

ממזרח לכותובייה שוכנת הכיכר המרכזית הסואנת של מראכש, גיאמעה אלפנא, ממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. פירוש שמה הוא "אסופת האבודים". בעבר היו מוציאים בה להורג נידונים למוות ומציגים בה את ראשיהם הערופים. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בכיכר עצרות והפגנות, שחלקן הובילו למהומות. ניסיון השלטונות לסגור חלק מהכיכר ולהופכו לשוק מקורה לא עלה יפה. כיום משמשת הכיכר כעין במה ללהטוטנים, למשביעי נחשים, לרופאי אליל ולשאר בעלי מלאכה. בשעות הבוקר הרחבה משמשת כשוק, אך לפנות ערב מתנקז אליה המון רב מכל קצוות העיר.

הליכה קצרה דרומה מן הכיכר מובילה אל באב אגנאו השער היחיד במראכש ששרד מתקופת המואחידון. משני צדיו היו בעבר שני מגדלים מחודדים שנראו כקרניים, ומכאן שמו אגנאו – "אייל". נכנסים דרך השער ומולו ניצב מסגד קצ׳בה אלמנצורייה. כיפות נטיפים, עבודת סטוקו מדהימה , תקרת עץ מצופה זהב וקירות מצופים קרמיקה יוצרים את הדרו של המקום ומעידים על רמת הבנייה. בין השאר קבור כאן השליט מולאי יזיד, שמעשי הזדון שלו כלפי היהודים בתקופת שלטונו מ-1789 עד 1792 עשו שמות בקהילת ישראל במרוקו. באופן אירוני, הכתובת הערבית הבולטת בשחור לבן באריחים המזוגגים מציינת, שבזכות מעשי השלום שעשו יזכו הקבורים כאן להיכנס אל הגנים הקדושים של גן העדן.

סטוקו – הוא טיח העשוי מתערובת של חומר מליטה מגבש, כגון סיד או צמנט פורטלנד, ומים, המשמש לשם יציקה, חיפוי, עיטור ועיצוב של קירות. ההבדל בין סטוקו, גבס ומלט הוא קטן ונעוץ בעיקר בשימוש ופחות בהרכב התערובות השונות. תוספת ההערה שלי. א.פ.

ארמונות מרהיבים וגנים הגויים

כדי להגיע לארמון אלבאדי יש לחזור לבאב אגנאו ולפנות ימינה במעלה הרחוב שבין החומות ולהמשיך עד לכיכר פרבלנטירז. בניית הארמון החלה מעט לאחר שהסולטן מנצור אלדהבי עלה לשלטון (1578-1603). מה שנותר מן הארמון הוא בעיקר האגף הטקסי. בחלק האחורי נמצאת החצר הפנימית הגדולה, התוחמת גן ובו 100 בריכות ומזרקות. הריסות הארמון מתעוררות לתחייה מידי שנה בחודש יוני, עת מתקיים כאן פסטיבל עממי הכולל הופעות של להקות נגנים, זמרים ורקדנים מכל רחבי מרוקו.

סמוך לארמון שוכן המלאח היהודי שנוסד במאה ה-16, כשזרם גולי ספרד הציף את ארצות צפון אפריקה. בתקופת הזוהר שלו גרו במלאח כ-20 אלף יהודים וכיום נותרו בו משפחות בודדות. שער מקושת בשם באב ברימה מוביל אליו ובסמוך לשער נמצא שוק הצורפים. בכניסה מבאב ברימה חולפים על פני שער מסויד בירוק. הוא נקרא על שם הקדוש מרדכי בן עטר. כל אימת שיהודי המלאח היו יוצאים ונכנסים בו, היו מנשקים אותו.

מעבר לשער שוכן שוק הסממנים והתבלינים. חנויותיו גדושות עשבים, שורשים, בעלי חיים ופוחלצים. במעבה המלאח שוכן בית כנסת יהודי בשם צלאת אלעז'מה, בית הכנסת של המתבדלים, כך קראו ליהודי ספרד שגלו למרוקו והקהל לא רצה לספח אותם אליו. בית הכנסת עדיין משרת את הקהילה היהודית הקטנה שבמראכש.

צפונית למלאח שוכן ארמון אלבאהייה, שהיה בסוף המאה ה־19 ביתו של סי אחמד בן מוסא, המכונה בקיצור בשם בא-חמד, הווזיר הראשי של הסולטן מולאי חסן. הוא החל לבנות את הארמון והקדיש חלק מאגפיו לאשתו המועדפת – הבאהייה. הארמון נבנה סביב חצר מרכזית גדולה ובה מזרקות והריצוף באריחים ירוקים-לבנים מעניק תחושה של קרירות נעימה. בגן האנדלוסי נטועים עצי הדר, דקלים, בננות, גרניום, דטורה ויסמין.

סופו העגום של הווזיר

סמוך לטבורה של העיר מראכש אפשר כמו לחלוף במנהרת זמן, במסע קסום החל ממחנה האוהלים שנטו אבו באקר ובני שבט סנהאג׳ה בעמק חאוז הפורה וכלה בטרגדיה שפקדה את הוואזיר בא-חמד. וולטר האריס, סופר בריטי שחי במרוקו בסוף המאה ה-19, מתאר בספרו "מרוקו שהייתה" רקויאם של וזיר, שהוא הרקויאם של מראכש כולה: "בימים שבהם שכב הווזיר גוסס על ערש דווי (1900) הציבו שומרים מחוץ לארמון והמתינו בשקט למותו. ואז, בוקר אחד, בישרו זעקות הנשים שבקעו מן הארמון שהווזיר מת.

מיד נחסמו כל שערי הבית הגדול, אין יוצא ואין בא. ובתוך הארמון תוהו ובוהו. עבדיו ומשרתיו של הווזיר בזזו כל דבר שרק יכלו להניח עליו את ידיהם. נשותיו נלחמו זו בזו על תכשיטים, כספות נפרצו, אבנים טובות נעקרו ממקומן. תוך ימים ספורים לא נותר מן הארמון דבר זולת הבית הגדול והריק. משפחתו של הווזיר גורשה למות ברעב ובחוסר כל, והרכוש והנכסים הועברו לידי המדינה".

הכותב הוא סופר,חוקר ואנתרופולוג

מואיז בן הראש – ההזוי מהאליאנסה – ברית מספר 30 קיץ תשע"א

מואיז כן הראשברית 30 - כל ישראל חברים

ההזוי מהאליאנסה

זכיתי וזכות זו עומדת לי לעולמי עד ללמוד בבית הספר של אליאנס הראשון שהוקם במרוקו ובכלל וזאת כבר בשנת 1862, זכיתי להיות אחד התלמידים האחרונים שלמדו בו, עד שנת 1972, מאה ועשר שנים אחרי הקמתו. זכיתי תודה לאל להיות שם משך שבע שנות לימוד וחבל שלא זכיתי להיות בו עוד שנה או אולי שנתיים ואולי עד גמר הבגרות. זה קרה בעירי תטואן.

שם קראנו לו תמיד אליאנסה, לה אליאנסה.

משהגעתי לארץ בגיל שלוש עשרה הסתכלתי במבט על מתנשא על המורים והתלמידים בארץ. למעשה ניתן לומר שאת הבגרות עברתי בקלות ובעצלות יתרה ארבע שנים לאחר עלייתי בזכות הדברים שלמדתי בבית הספר במרוקו. אפילו רמת העברית שלי היתה גבוהה יותר מזו שבארץ וכבר בשבוע הראשון כאן בבית הספר הייתי משתמש במונחים כמו"בודאות מוחלטת" לתדהמת תלמידים ומורים שלא האמינו שאני רק שבועיים או חודשיים בארץ ותיקנו אותי כדי אבין שמדובר בשנתיים. מעט מאוד הבנתי אז שמה שיועד לי בארץ היה לי להיות סוג של "פועל" שמוגבלותם המנטלית גרמה לכך שיכלו לראות בבחור הזה שלימים רצה להיות סופר כמישהו שקצת הוזה בעולם שבו הוא אמור להיות"פועל".

בית הספר של אליאנס לא הכין אותי בכלל לחיים במדינת ישראל, על תסביכי הי׳אירופאיות" שלה. ועל תסביכי "שמשון הנעבכדיקר" שלה שהיו הבסיס ליצירת תודעה כוזבת ושיכתוב ההיסטוריה של האשכנזים. על אף שמוסיה כהן לימד אותנו , באליאנס במרוקו, בימי שישי שיעור בעברית"ציונית מודרנית".

אולי היה עדיף שדווקא יכינו אותנו כבר אז את העולים הפוטנציאלים להיות אזרחי ישראל כפי שדרש בן גוריון, ולא שילמדו אותנו להיות חס וחלילה סופרים ומשוררים, בית הספר הרי גרם לי ל"השלות" את עצמי ב"אשליות" חסרות בסיס כאילו יכול להיות מצב שבו אוכל בישראל להיבחן על פי כישוריי ועל פי יכולותיי ולא על פי מוצאי.

פעמים רבות אני משתעשע ברעיון שיוקמו שוב בתי ספר של אליאנס בישראל. בהתחלה יבואו ללמד את הילדים בדימונה ובקטמונים מורים מצרפת, לאחר מכן יתחילו ללמוד תלמידים בצרפת להיות מורים ואלה תוך דור או דור וחצי ייהפכו להיות המורים והמנהלים של בתי הספר של אליאנס בארץ אשכנז. כך כמו במונטריאול, הספרדים יהיו דוברי צרפתית, והאשכנזים ידברו אנגלית כשפה שניה. כך יקרה שתוך דור או שניים יהיו כמה פרסי נובל מרוקאים, שייצאו מבתי ספר אלה, וכך אולי תחזור עטרה ליושנה. אבל ש״ס הלכו קצת רחוק מידי והפוך לגמרי, עם ה"עטרה" שלהם. המנהיג המשרקי/ מזרחי שלהם ( הרב עובדיה יוסף) שצרב את תסביכיו המשרקיים לתוך תנועת ש״ס, החליט ליצור "כור היתוך" . שהחזיר אותנו לתקופה הטרום- אליאנסית של יהדות מרוקו. לתקופה של לפני המודרניזם. לפרימיטיביות האשכנזית- ליטאית־נ־גליציינית- מזרח אירופאית. (שהרב עובדיה לא היה מסוגל מעולם לקלוט, בגלל מוגבלותו המנטלית, המשרקית/ מזרחית. שהם הפרימיטיבים)

אליאנס היה המודרניזם היהודי-מרוקאי. הוא סחף עימו יהודים רבים גם בשל היכולת להיות בשבילים' וגם בשל ערכי השיוויון שהבטיח, אך ספק אם קיים. אבל הוא לא ניתק אותנו מן העבר. גם האתיאיסטים היו הולכים לבית הכנסת, כי הקהילה היתה חזקה מכל אמונה. האמונה היהודית במרוקו היתה הקהילתיות. כך נוצרה למעשה דת יהודית חדשה, שלא כפרה בעיקר אך כן הכניסה לביתה את הקידמה. הקידמה שלא עמדה כנגד הדת. מצב זה הוא בעוכרו של כל מרוקאי שאינו מבין לעומקו של עניין את הצורך המוזר הזה של האשכנזים להגדיר עצמם או כדתי או כחילוני. וגם לא כמסורתי. על אף שהמונח הזה תפס מקום נרחב בחוויה הישראלית בארץ.

שיאה של המערכת הלימודית הזו הייתה שנות החמישים והשישים, ותמלא הארץ בפרופסורים בתלמידים לשעבר מבתי הספר של אליאנס בכל העולם, וימלאו את האוניברסיטאות של קנדה, של צרפת, של ספרד, של ארגנטינה, של ברזיל ושל ארצות הברית לרוב, אבל לא את האוניברסיטאות של ישראל. רק לא בישראל. כאן השיטה עבדה למופת, אם הגיע מרוקאי מוכשר מאליאנס לאקדמיה וביקש להתקדם וכבר ראו הפרופסורים האשכנזים שהאיש מוכשר נהגו הם בתרגילי סחבת, וכך עד עצם היום הזה. אם אתה רוצה לעשות דוקטורט, אז תמתין כי ״ אין לנו ״מנחה עד השנה הבאה…" אם אתה רוצה לפרסם ספר שכתבת בעברית, הרי שאנחנו נחשוב על זה, בהתחלה פשוט דחו אך מרגע שלא יכלו לדחות הרגישו שצריך לדחות ולדחות ולייאש את המועמד לדוקטורט עד שיוותר, ורבים וטובים ויתרו כי בסופו של דבר הריכוזיות כאן של אוניברסיטאות עם מחקר והצורך להתפרנס הכריע את הכף. מעטים עזבו את הארץ למען לימודים ואחרים פשוט המשיכו לחיות ו"הסתדרו", משל להסתדר היה המקסימום שמרוקאי יהודי יכול לעשות בארץ היהודים. אולי כבודדים חלקם הסתדרו אבל כקהל איבדנו כבר שלושה דורות של משכילים ועוד היד נטויה (כמו שהחונטה הארגנטינאית חיסלה שני דורות של אינטלקטואלים בכמה שנים).

התמונה שעולה לנגד עיניי היא דווקא הקרנות הגזזת. המשטר רצה פשוט להקרין את הראש של הילדים המרוקאים בגיל צעיר, כאילו כך הוא יוכל לגרום להם להפסיק לחשוב או למנוע מהם יכולת לנתח את המציאות לאשורה. כנגד זה עמדה האליאנס, בית ספר בו למדתי לא פחות מארבע שפות ובגיל 12 כבר ידעתי מספיק מתמטיקה כדי להיכנס לאוניברסיטה בישראל, בית ספר שהכין אותנו באותן שנים להתקדם בכל מדינה חוץ מאשר בארץ היהודים. כאן דווקא החשיבה הביקורתית והניתוחים החדים הפכו אותנו למודעים שמספרים על מרוקו שבתודעה הדפוקה של כל הישראלים לא היתה קיימת, מרוקו של חינוך ושל קידמה, מרוקו שבמרכזה עומדים ערכים של נאורות, של שיוויון ושל דמוקרטיה. למעשה אפשר לומר שדווקא האליאנסה הכינה אותנו להיות כאן "הזויים" ומנותקים מהתודעה הכוזבת והעלובה, שיצרו האשכנזים. ועל כך תבוא עליה הברכה.

דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו ־ האיש ותורתו – ברית 31 אביב תשע"א

פעילותו הציבוריתברית 31 - תאפילאלת 001

בקובץ 'מעשה נסים' מסופר על פעילותו של המחבר כמחנך ומורה, כמוציא לאור פסקי דין, כמשכין שלום בין הבריות כדרשן ומגיד מישרים ועוד. באגדות אלה בולט היסוד הפיקרסקי -מסעותיו של המחבר מקהילה לקהילה. והמסופר באגדות מתאשר מעדויות אחרות כמו זו של ר' רפאל אלבז המכתיר את המחבר בכינוי 'מראות אלוהים…שעלה במרום החוכמה', ומספר בין היתר על ביקוריו התכופים של המחבר בעיר צפרו. וכן עדותו של ר' חיים עובדיה, שבית אביו שימש אכסניה קבועה למחבר.

מאלפת יותר היא עדותה של בת ר' אבנר צרפתי, כי באחד מביקוריו של המחבר בבית אביה היא שכבה על ערש דווי, ובזכות תפילתו של המחבר היא החלימה מחולייה. מהמחבר עצמו יש לנו עדות אחת בלבד בזו הלשון: "בעוברי בטנגירה הראה לי ידידי ר' משה בן גיר פסק דין אחד וגוי ״. מדבריו ניכר שאין זו נסיעה חד פעמית, כי אם אחת מני רבות, והעיר טנגיר היא מעין תחנת ביניים בדרכו למקומות אחרים. במסעותיו אלה הוא התוודע לתרבות העירונית על גילויה השונים. סמוכין לכך היא הביקורת שהוא מטיח על גילויי מתירנות – ובמידת מה גם על גילויים של הסתאבות, השכיחים על פי רוב בחברת השפע, כגון: התפארות בלבוש, בתענוגות של מאכל ומשתה, תאווה לשררה, פריצות, לשון הרע, רמאות במשא ומתן ועוד, ומדובר כאן בעדות ראייה ממש, כפי שהמחבר מדגיש: "כאשר עינינו הרואות". הרקע לתופעות אלו הם, כמובן, פיתויי החיים השכיחים בערים, בניגוד לכפרים שהשמרנות גודרת את תושביהם מפני כל תופעה של הדוניזם.

אכן, בקורתו אינה מצטמצמת בתחום שחיתות המידות בלבד, אלא מפליגה גם לתחום של אמונות ודעות, כגון האמונה בהשגחה האישית ובידיעת האל את הפרטים – שני נושאים שאינם מתיישבים עם החשיבה הפילוסופית: "שכופרים בהשגחתו ית'[ברך] ואינם חושבים שהוא משגיח בכל פרט ופרט ויודע מחשבות בני אדם". דעה אחרת, שעליה הוא מותח בקורת, מייחסת לידיעת טעם המצוות ערך עליון. הפוטרת את האדם מקיומן. הוא מוקיע את בעלי הדעה הזאת: "כזדים הבודים מלבם אשר לא כתורתך". הם יודעים את טעם המצוות, "אך חוכמתם הייתה להם לתקלה".

נביא כאן עוד הערה אחת שיש לה זיקה לביקורתו על השכלתנות. בדבריו על מעלת משה רבנו הוא חותם את דבריו במה שהוא מגדיר כאמרה ידועה: "והחכמים אומרים מי שתובע חברו לדין אומר לו עשה לי דין מרע״ה [משה רבנו עליו השלום], אינו אומר לו עשה לי דין כהרמביים". ברם, הנקודה החשובה בביקורתו על הרציונאליזם של זמנו, היא הזכות שהוא מלמד על תורת הנסתר נגד מכחישיה, שאותם הוא מוקיע כבעלי: "רוח עוועים", וכפי שהוכחתי במקום אחר, אלה היו משכילים מבית מדרשו של יהודה אריה ממודינא. ובאשר למעלתה של תורת הסוד הריהו מגדיר אותה כאמת עיונית, וכתורה בלעדית להשגת האלוהות. זו, לדעתו, משמעות הכתוב: "אתם נצבים לפני ה' אלהיכם" (דברים כט ט). "אתם" בהיפוך אותיות: אמת, שהיא תורת הסוד. ומשמעות הביטוי"לפני אלהיכם"

היא השגת האלוהות. תורת הסוד מעניקה לאדם שלמות רוחנית: "דסודות התורה הם טהרת הנשמה לזכוכה להתדבק בהקבייה".

עליונותה של הקבלה משתקפת מן ההבחנה שהוא עורך בין ארבעת סוגי הפרשנות "פרדייס, במקביל להבחנה שבין עולמות "אביייע". הפשט שווה לעולם העשייה, שהוא המדור הנמוך ביותר, הדרש שווה לעולם היצירה, הרמז בתחום הבריאה והסוד בתחום עולם האצילות העליון מכולם. הבחנה זו אמורה גם לגבי כוחות הנפש, כאשר מקום הפשט בנפש, הדרש ברוח, הרמז בנשמה והסוד ביחידה העליונה מכולם. לעתים הוא עומד בעיקר על השוני שבין תורת הסוד לפשט כשהוא משתמש בדימויים שונים. הפשט דומה למים מרים, והסוד למים מתוקים. "מים מרים" הם כוחות הדין החוסמים בפני האדם את הדרך להשגת האמת, או לפי נוסח אחר,היחס שבין הפשט לסוד הוא כיחס שבין האור לחושך.

בעניין זה אין המחבר מחדש דבר, אלא הוא הולך בעקבות הזוהר המפליג במעלתה של תורת הסוד תוך הטחת דברים קשים בפשט, ולא זו בלבד, אלא הוא מניף שוט ביקורת גם על התלמוד, שאותו הוא מדמה לשעבוד מצרים. אכן, בנקודה זו הרי״א מבטא עמדה משלו, לא זו בלבד שבביקורתו על הפשט אין שום רמז שכוונתו לתלמוד, אלא הוא אף מסנגר עליו מפני הביקורת של הזוהר. התלמוד, לטענתו, אינו שיעבוד, אלא אמצעי להמתקת הגלולה המרה של השעבוד. התלמוד אינו בא מצד הדין כתפיסת הזוהר, אלא מצד החסד. ולבסוף הוא מקדיש דרשה מיוחדת לשבחה של הגמרא. זו אחת הדוגמאות שבה הרי״א חולק על המקורות שמהן הוא ניזון.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – ברית מספר 34

ברית 34

מן המערכת

את החוברת ניתן להשיג ישירות מהעורך, מר אשר כנפו

077-7854456 – 054-7339293

קוראים יקרים

לפניכם גיליון נוסף של ברית. זהו לנו הגיליון ה-34 אך אם ניקח בחשבון שלושה גיליונות שיצאו במסגרת ברית אבל היו ממוקדים בנושא אחד – כמו ספרו של אבי זכרונו לברכה, רבי שלמה-חי כנפו La vie juive á Mogador או כמו הגיליון המיוחד על ההיסטוריון רישרד איון La vie d'un historien הרי אנחנו בעצם בגיליון ה-37.

 רבים חברו לגיליון מיוחד זה:

אמנון אלקבץ עם דיון מעמיק על קדמוניות היהודים במרוקו. ד"ר דן אלבו מאיר עינינו בעיון על רבקה אמנו, רפא בן שושן מנהל בהתכתבות דיון מרתק עם עמום עוז על שנים מספריו האחרונים. דרכון לגן עדן הוא מאמר מקדים מאת אשר כנפו על המחקר שהוא עורך יחד עם ד"ר שלום אלדר על השירה המצויה על הקברים בבית העלמין במוגדור.

אנו גאים להביא את ספורם של שלושה בתי כנסת מפוארים אחד בירושלים, אחד באשדוד והשלישי במרקש שבמרוקו. אלוני זמורה מספר לנו על רשמיו במסעו אל חצי האי האיברי בעקבות שם משפחתו. במקמה על המימונה מתאר עורך 'ברית' את המימונה כפי שהיה רוצה לראות אותה ובשער השירה תוכלו לפגוש את גאולה צרויה, את ריימונד כהן ואת זהבה דויטש.

 הסופר המוכשר עוזיאל חזן תרם לנו שני קטעים ממגירתו העשירה. עוד משתתפים בגיליון רוני ארז, בלפור חקק, יעל לוי לויתן והדס זמיר. מכתב שכתב רבי יוסף מלכא מהעיר מוגדור לרבי רפאל ביבאס בטבריה מתפרסם כאן לראשונה ולבסוף אנו מביאים את "נהר האוריקה" – סיפורו של נכדי נעם ז״ל מעוטר בצורה מפליאה על ידי האמן חי כנפו מניו יורק. בצד הצרפתי, תקציר של ההקדמה המונומנטאלית של הרב פרופסור משה עמר ל״מעט מים" – ספרו של רבי יוסף כנאפו זיע״א שהועתק מתוך כתב ידו הקדוש. יוסף דדיה מביא לנו מהגיגיו על חוני המעגל, יואל ברון קורקוס פורש יריעה רחבה ומרתקת על משפחת לוי-יולי שאחד מצאצאיה היה הסנטור היהודי הראשון בארצות הברית. תתענגו בודאי על סיפורים של פול-סרג' קקון מצרפת, דייר חיים אלבז אף הוא מצרפת, של יואל ברון ושל נורברט בלאנז',

השנה נפרדנו מידידנו הגדול והמכובד זיק-יעקב הנדלי שעשה עליה בגיל מופלג, חי בארץ במעלה אדומים קרוב לשלוש שנים והחזיר את נשמתו הזכה לבורא עולם בשיבה טובה. כמו­כן עזבה אותנו הגברת פיבי בן שושן, סופרת, ציירת ואשת ציבור, שנפטרה בשיבה טובה במונטריאול, ובימים אלה ממש, עזבה אותנו אאידה כנפו בקיבוצה רמת הכובש והוא בת קרוב ל-98 שנה. יהי זכרם ברוך.

אשר כנפו

העורך

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר