ארכיון יומי: 2 ביולי 2016


גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

נדחי ישראל

אותה שעה התקיפו שבע מדינות ישמעאל את ישראל. התקפת הערבים על המדינה הצעירה לוותה בהתקפה על היהודים בארצותיהם. החריפו רגשי השנאה לישראל, אשר היתה שמורה בלבות בני ישמעאל מאז ומעולם! שנאה שניזונה ממצבם הטראגי של היהודים כמיעוט מחוסר הגנה, אשר אין לו גואל ונוקם! ניזונה מקנאות דתית חשוכה לעומת הבלתי־מאמינים, הנסבלים רק במידה שהדבר נראה בעיני שליטיהם. והנה עם פרוץ מלחמת שבעת עמי ערב בישראל, ניתן האות לצוררי היהודים לראות את כל היהודים בארצותיהם כ״גייס חמישי״ שמצווה להינקם בהם, לענותם ולשדדם, ובכל אופן להחזיקם כבני תערובות. מהמצב שנתהווה בעולם לרגל השמדת מיליוני יהודים בידי הנאצים, למדו גם בני ישמעאל שהעולם ״הנאור״ לא יזדעזע ולא יחוש לעזרת הנרדפים. התקדים של שחיטת הארמנים בתורכיה החַמידית בזמן מלחמת העולם הראשונה, והתקדים השני של שחיטת האשורים הנוצרים בעיראק המודרנית, הוסיפו בטחון לתושבי ערביסתאן שיש ביכולתם לעשות ביהודים כרצונם, ללא כל חשש רציני להתערבות מצד אירופה או אמריקה. ובלב היהודים שבארצות האיסלאם צמחה ההרגשה, שאמנם הם עומדים לפני סכנה קרובה של כליה בכל ארצות ישמעאל, ושאין להם מגן.

כמובן, יש הבדל בין המצב בארצות ערב ובין המצב בשאר הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות, אשר לא הזדהו באופן אוטומטי עם מדינות ערב — היה גם הבדל בין ארצות ערב הלוחמות ובין הבלתי לוחמות — אולם גם אלו תמכו בערבים ועמדו כולן בחזית אחת — התנגדות מוחלטת להחלטות או״ם על הכרה בישראל. גם בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות היתה סכנה צפויה ליהודים, אף כי במידה פחותה מזו שבארצות ערב. ויש הבדל בין ארצות ערב, העומדות ברשות עצמן, ובין הנתונות לפיקוח ממשלות נוצריות. עם זאת ברור, שאף אלו האחרונות היו מאוחדות ברגשותיהן עם המדינות הערביות הלוחמות, והיו מוכנות בכל עת מצוא להתקיף אח היהודים, השוכנים בקרבם דורות רבים. אפשר לחלק את הסכנה הצפויה ליהודים שבארצות המזרח לשלוש דרגות:

א)         יהודים השרויים במדינות ערביות שנלחמו בישראל.

ב)         אלה היושבים בארצות ערב שלא השתתפו בפועל בקרבות.

ג)          אלה הגרים בארצות האיסלאם הבלתי־ערביות, וגם בארצות אחרות של אסיה ואפריקה, בהן מצויים המוני מוסלמים.

אילם ההבדל הוא רק יחסי, באשד כל תבערה עלולה לפרוץ מחיצות ותחומי מדינות וליהפך לאש אוכלת — ומי חכם ומלומד בנסיונות כאלה ~ ישראל ? 

הסכנה הקרובה היתה צפויה, בראש וראשונה, לחייהם ולרכושם ולעצם קיומם של היהודים בארצות ערב הלוחמות, ואין מן הצורך לעמוד כאן על ההבדלים הסוציאליים והתרבותיים שבין מצרים ״הנאורה״ והדימוקרטית, כביכול, ובין ארצות חצי־האי המפגרות; על ההבדלים שבין שאר ״הדימוקרטיות״ הערביות — עיראק, סוריה והלבנון, ועתה גם תימן, ובין האבטוקרטיה של סעודיה, על משטר העבדות הקיים בה. הסכנה היתה תלויה לא במשטר הסוציאלי שבארצות אלו, אלא בגורמים אחרים — במספרם ובכוחם של הערבים בארצותיהם, ומהצד השני — בחולשתם וחוסר כוח־הגנתם של היהודים, וכן ביחסן של מדינות־חוץ בעלות ההשפעה. אשר לערב הסעודית ולעבר־הידדן, אין בהן, לאשרנו, שום ישוב יהודי, העשוי לשמש שעיר לעזאזל. למעשה היתה הסכנה הגדולה צפויה דווקא ליהודים שבארצות־ ערב ״המתקדמות״, שהן חברות בארים, — ל־200000 היהודים שהיו שרויים בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמצרים. ואמנם כאן התחילה ההתקפה על היהודים עם פרוץ המלחמה, ואף לפני כן, עם פרסום הכרזת או"ם ב־29 בנובמבר 1947. מאסרים ופוגרומים פרצו במצרים ובסוריה, פוגרומים, שוד ותליות בעיראק. הנקל לשער מה היתה הרגשתם של היהודים בארצות אלו. והנה קרה לנו נס גדול: נצחונו המזהיר של צבא־הגנה לישראל, ובריחתם של כ־400000 ערבים מן הארץ (דבריהם על ״מיליון״ שקר גמור). נצחון זה, וחיתת אלוהים אשר נפלה על הערבים, הפתיעו והדהימו את מנהיגיהן של המדינות הערביות ולא הספיקה להם שעתם להשמיד את היהודים בארצותיהם על דרך אותו צורר גרמני. מובן מאליו, שעובדה זו, היינו שלא נתקיימה התקפה טוטאלית מצד ארצות ערב על היהודים, כפי שאפשר היה לחשוש, יש לזקוף ראשית — על חשבון הניגודים הפנימיים שבין העמים הערבים ובין חוגי שליטיהם, ושנית, במידה רבה, על חשבון .עצם העובדה שהעמים הללו קשורים ותלויים באו״ם וחברים בו, ואו״ם היה אז מעונין בהפסקת פעולות האיבה בין הצדדים מפני טעמים שלא נעמוד עליהם כאן. והנה, אחרי נצחון ישראל, באה שביתת הנשק, ואלה שהתכוננו לצאת בעקבות הנאצים לפי תכנית המופתי ואנשיו, אשר למדו בבית ספרו של הצורר הגרמני, לא הספיקו לבצע את זממם, וליהודים שבארצות האיסלאם ניתן זמן לנשימת הפוגה.

לאחר שביתת הנשק התחילה הנהירה מארצות ישמעאל בגלוי ובמחתרת: בגלוי — מארצות ערב, שלא נלחמו בפועל עם ישראל, ומארצות האיסלאם הבלתי ערביות, ובמחתרת — גם מהארצות הלוחמות. יוצאות מן הכלל היו תימן, אשר לא מנעה יציאת היהודים מתוכה, על אף מצב המלחמה שהכריזה על ישראל, ועיראק אשד האיצה ביהודיה לצאת מפני שלטשה עיניה אל הונם של יהודי בגדד העשירים. בכלל ירשו הערבים בארצותיהם את רכושם של היהודים.

זו לא היתה עליה רגילה, תוך הכנה והכשרה, מיון וסיוג, קביעת מועדים, אלא יציאה מבוהלת וטוטאלית, ״אכסודוס״, כעין ״יציאת מצרים״. הראשונה לזוז היתה יהדות בולגריה. זוהי אמנם מדינה נוצרית, אולם יהדות בולגריה היא יהדות תורכית ביסודה, ספרדית־עותמנית לפי מוצאה ולשון דיבורה ותרבותה קשורה עדיין בנימים אמיצות אל היהדות התורכית. כ־36000 יהודים, שהם 90% מהאוכלוסים היהודים שם, יצאו את בולגריה והגיעו לארץ. שניה לה היתה תורכיה, אשר גם ממנה עלו לארץ כ־35000 נפש מתוך אוכלוסים של 80000, דהיינו 431%. באותה שעה עלו כ־8000 מיוגוסלביה, חלק מהם ספרדים, ו־10000 מיוון.

מקום מיוחד בעליה הזאת תופסת תימן. גולה מושרשת זו, שהתקיימה כאלפיים וחמש מאות שנה, נתחסלה כמעט כולה עם עלית 45000—50000 מאוכלוסיה, ובהצטרפם אל 35000 יוצאי תימן אשר הקדימום בארץ, הגדילו כפליים ויותר את האוכלוסיה התימנית בישראל המגיעה כיום עד כדי 100 אלף נפש. אחריה באה העליה הגדולה מצפון אפריקה, ובמיוחד יציאת כל הישוב היהודי העתיק מלוב. היציאה מארצות צפון אפריקה נמשכת בהפסקות, תוך רדיפות והפרעות נקמניות מאת השלטונות הערבים, בפרט במארוקו. לאחרונה, עם יציאת הצרפתים מאלג׳יר, יצאו גם היהודים, יותר ממאה אלף נפש! והנותרים, כשתי רבבות, הולכים ועוזבים אף הם. מפני הסיוע שהם מקבלים, כמו הצרפתים, מממשלת צרפת, עברו רובם לצרפת. אבל חלק מהם פונה גם משם אל ארץ אבותיהם; ועוד רבים יעשו כן, בלי ספק.

אחרי לוב התחילה — והושלמה בזמן קצר — יציאת היהודים מעיראק — מגלות בבל, שגם בה נמנו כ־130000 נפש, ואחריה התחילה יציאת יהודי פרס, בד. ישבו כ־90000 נפש. ותוד־כדי־כך באה גם עלית גולת אפגאן הקטנה, ועשרות אלפים עולים ממצרים, מהודו וממזרח הרחוק. על הפרק עומדת כל יהדות צפון אפריקה, המונה גם כיום מאות אלפי נפש. ניתן לומר, כי כל יהדות המזרח מסביב לים התיכון, ״יושבת על מזוודותיה״.

L'experience judeo-marocaine – Norman Stillman

Il y avait toujours aussi un infime pourcentage de juifs qui étaient en mesure d'éviter la plupart des fardeaux inhérents au statut de dhimmîs. Ils appartenaient pour la plupart à l'élite commerciale des villes côtières ou dans les capitales de l'intérieur telles que Fès, Meknès et Marrakesh. Nombre d'entre eux étaient des descendants des megorâshîm qui avaient maintenu des contacts familiaux et d'affaires avec l'étranger et de ce fait avaient un vernis de culture européenne, ou du moins parlaient espagnol ou français. Le commerce avec l'étranger ou l’emploi par les consuls européens locaux étaient les moyens les plus sûrs par lesquels ils pouvaient obtenir le statut tant désiré de protégés qui les soustrayait effectivement à l’emprise du système légal marocain.

 La protection devint de plus en plus accessible à partir de la fin du XVIIIème siècle au fur et à mesure que les puissances européennes intensifiaient leur pénétration à l'intérieur de l'Empire chérifien. Au XIXème siècle, quelques marchands juifs pouvaient aussi bien acquérir la nationalité étrangère en voyageant à l'étranger, ce qui ne consistait parfois qu'en une brève visite à l'Algérie française voisine où l'on pouvait facilement se procurer de faux actes de naissance. Très petite minorité, peut-être un pour cent du total de la population juive à la fin du XIXème siècle, les protégés et les juifs naturalisés étaient souvent arrogants et par conséquent détestés de la population musulmane. Quand l'historien al-Nâsirî voulut souligner combien l'attitude des juifs devint inacceptable après la célèbre visite de Sir Moïse Montefiore en 1864, il écrivit:

Les juifs devinrent arrogants et frivoles et pas seulement les juifs des villes portuaires.

Les mêmes facteurs sociaux et psychologiques qui incitèrent tant de membres des classes supérieures à rechercher le statut de protégé ou une nationalité étrangère, incitèrent plus tard l'écrasante majorité des juifs urbains à lier leur sort au Protectorat et à adopter, suivant la rhétorique de l'époque, 'les bienfaits civilisateurs de la culture française'.

Cet état de chose était éminement profitable aux Français tandis que l'Alliance Israélite Universelle 'produisit une élite juive singulièrement versée dans les domaines les plus importants aux entreprisent du protectorat.
 " Peu de juifs virent quelque raison de soutenir le mouvement nationaliste et n'ayant pas la nationalite francaise contraite ment a leurs freres algeriens, la plupart des Juifs marocains restèrent à l'écart du mouvement d'indépendance              

Après l'Indépendance, les juifs marocains ne se trouvèrent pas cependant dans une situation aussi irrémédiablement compromise que celle des juifs algériens qui avaient pris fait et cause pour la présence française. Mais avec l'intensification du nationalisme islamique et la lutte contre 'le néo-colonialisme' français, la situation déjà bien affaiblie des juifs devint plus précaire encore, ce qui provoqua leur déclin numérique de façon continue. L'expression de John Waterbury résume bien la situation: 'Le problème juif du Maroc est en train de se liquider de lui-même'.

Conclusion

On peut maintenant se demander avec raison si ce point de vue apparemment tout brossé en noir est tout ce que comportait l'expérience juive au Maroc. Bien sûr que non. A l'intérieur de ce cadre restrictif que je n'ai esquissé que brièvement, la communauté juive marocaine créa une riche vie culturelle et spirituelle, une vie culturelle qui demande à être mieux connue. L'arrivée des megorâshîm qui vinrent en plusieurs vagues aux XlVème et XVème siècles infusèrent un sang culturel nouveau dans la société juive maghrébine. Les juifs marocains ont préservé dans une grande mesure la tradition pédagogique andalouse qui combinait l'étude de la jurisprudence pratique (halâkha le-ma'ase) avec la grammaire hébraïque et les belles lettres. Il existe une littérature riche et très considérable tant en hébreu qu'en judéo-arabe. Les très beaux piyyûtîm (poèmes religieux) sont peut-être le meilleur spécimen de cette littérature. Il en va de même pour les qînôt (lamentations).

Tout ceci cependant mérite d'être étudié de plus près. Ce que j'ai essayé de faire ici est d'expliquer 'la règle du jeu' à l'intérieur du cadre général dans lequel la vie juive se déroulait. En dépit de ses aspects restrictifs, il permettait une grande autonomie interne aux juifs qui avaient leur propre société dans les confins du mellâh. Leur organisation interne et le soin de leurs propres pauvres firent l'admiration de Mouette et plus tard de de Foucauld, qui ni l'un ni l'autre ne pouvaient être taxés de philosémitisme. On ne doit pas confondre cependant la vie interne des communautés quelque fût sa richesse et sa beauté avec la vie dans la société marocaine considérée comme un tout.

Il serait faux de décrire la vie juive marocaine, comme une suite de persécutions, tout comme il serait erroné de prétendre le contraire. Certaines périodes furent évidemment meilleures que d'autres. A la veille de la période contemporaine, au XIXème siècle en particulier, les habitants de la plupart des villes étaient fréquemment les victimes désignées des actions de pillages de la part de tribus en maraude ou de troupes rebelles. Mais suggérer que les juifs n'étaient pas plus mal que n'importe quel autre élément de la population comme l'ont fait Rosen, Schaar, Chouraqui et d'autres, est une simple vue de l'esprit. Le mellâh était généralement pillé avant tout autre quartier de la cité. Dire que: De telles attaques étaient cependant invariablement dirigées contre la propriété des juifs plutôt que contre leurs personnes est une distinction de sophiste.

Les chroniques juives telles que Yahas Fâs du rabbin Avner ha- Sarfati et Divre-ha-Yamim de la famille Ibn Danan, ainsi que les documents de l'A.I.U. montrent à l'évidence qu'il y eut d'importantes pertes en vies humaines.

De plus, les émeutes périodiques contre les juifs étaient courantes. Elles étaient inspirées le plus souvent par des réformateurs religieux, à la suite de prétendues violations du contrat liant les dhimmîs à la communauté musulmane. Cela consistait d'ordinaire dans la destruction d'une synagogue, étant donné que la présence de n'importe quel lieu de culte violait le code musulman puisqu'ils avaient été érigés après la venue de l'Islam. Quelques-unes de ces émeutes, ainsi que l'a récemment démontré Leland Bowie, avaient aussi des causes socio-économiques.

Vue historiquement, la vie juive marocaine se déroulait dans les limites du statut de dhimmîs tel qu'il fut perçu au Maroc. Les rapports personnels là où ils existaient, avaient certes un effet atténuant à l'échelle locale. C'est cet aspect des choses que Rosen considère être le plus représentatif. Historiquement parlant, il n'en a rien été.

Les Juifs de Ouarzazate et de sa région

ouarzazate 8Bienvenue sur le site de l'histoire de Ouarzazate

www.ouarzazate-1928-1956.com

http://www.ouarzazate-1928-1956.com/les-communautes-juives/les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html

Le Maroc et son histoire au temps du Protectorat m’ont toujours passionné. La province de Ouarzazate, où je séjourne souvent et que j’ai visitée pour la première fois en 1966, a beaucoup retenu mon attention du fait que la ville a été la base de départ de la pacification au Sud de la chaîne du Haut Atlas.

Depuis plus de dix ans, je me suis efforcé de rechercher les textes et le maximum de documents et photos sur Ouarzazate à l’époque du Protectorat. Beaucoup de textes manquent encore d’illustrations et tous les sujets n’ont pas été abordés.

Si vous pensez pouvoir apporter des éléments complémentaires ainsi que des photos d’époque 1928-1956, principalement sur la ville de Ouarzazate et ses environs, le site se fera une joie de vous accueillir et de les présenter sous votre nom.

Remarque:

http://www.ouarzazate-1928-1956.com/les-communautes-juives/les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html

Ok ! Vous êtes autorisé à reproduire les pages et les photos de mon site sous conditions d'indiquer :

– les sources d'origine pour les textes

– les noms des photographes pour les photos

– la référence du site : www.ouarzazate-1928-1956.com

Bien cordialement

  1. Gandini

 

Jacques Gandini

בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

בחזרה לשום מקום

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

אולם בטרם נתעמת עם נוף ילדותנו, וכמבקשים להשתהות עוד מעט קט עד לרגע המכריע ההוא (כנראה מפחד הדברים שנמצא שם), נכנסנו לבית הקברות היהודי שאין כמוהו להחיות את דברי ימיה של הקהילה. שומר ערבי ניצב בפתחו, וניכר בו שאינו מוטרד במבקרים רבים. הוא תחב כיפות לידינו והובילנו במיומנות ובבקיאות של בעל ניסיון רב־שנים במבוכיהם של קברים שכה הטילו אימה עלינו בילדותנו. הקברים היו מסוידים למשעי ושביליהם נקיים מעשבים שוטים. ניכר כי יד טיפחה את חזות המקום. כשנודע לשומר שם משפחתי, הובילני מיד לקברו של רבי מאיר ישראל, דודו של אבי זצ״ל, שהיה רב ראשי לפאס ולימים ראש הדיינים של מרוקו כולה.

שם משפחתנו – ישראל, אומץ כסמל להתגיירותם של אבותינו, שאליבא דמסורת שבידינו היו ברברים במקורם. ובצירוף מקרים כמעט פלאי, גם משפחתה של אמי ז״ל ששמה אמוזיג (=ברבר בלשונם) מתייחסת לאותן משפחות ברבריות שהתגיירו לפני דורות, וכך יצא כי ארבעת אחי וחמש אחיותי ואנוכי עצמי צאצאים לזיווג בין שתי משפחות של גרים ברברים, שלאחר מאות בשנים של נישואין ביהודים אחרים – גם מן הוותיקים במרוקו המתייחסים לימי בית שני וגם מגורשי ספרד זה מקרוב באו – שבו ונתאחדו למשפחה אחת. אשרנו שזכינו, מה יפה חלקנו, שמשני הצדדים הייתה מסורה של רבנים ואנשי תורה שיכולנו להתייחס אליה בגאווה.

השומר שאל למקורו של שם משפחתנו, שבישראל הוספנו לו את התיבה י׳ כדי להבדילו משמותינו הפרטיים, והרבה להצביע על קברות של צאצאים לאותו מוצא שהלכו לעולמם ברבות השנים. אך גאוותנו בחשיפת השורשים היהודיים שלנו בעזרת השומר המוסלמי של בית הקברות התגמדה לנוכח סיפורי אגדה שילדותי ניזונה בהם על אודות המאורות הגדולים של יהדות מרוקו כרבי יהודה בן־עטר, רבי שלמה אבן דנאן וסוליקה הצדקת, הטמונים באותו אתר עתיק וקבריהם משמשים עדיין מוקד משיכה לעולי רגל. אחרים, כמו המקובל מכלוף אמסלם בעל ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ וכרפאל ישראל, סבא רבא לי וסבו של אבי ז״ל שנקראתי על שמו, עלו בזקנתם למצוא מנוחתם האחרונה בעפרה של ארץ ישראל.

כתרים רבים נקשרו לאנשים אלה שהפכו לאגדה, ולא יכולת להגות את שמם ללא התוספות זצ״ל, ע׳׳ה, או ״זכותו תגן בעדנו״, מלוות בהגעת אצבעות יד ימין לפה ונישוקן דרך יראה ותפילה. שמו של הרב יהודה בן־עטר יצא לתהילה על ״זיכרון לבית ישראל״ שבו פירט את קורות יהודי פאס בפרט ומרוקו בכלל בשלהי המאה ה־18. כמין כתב־כרוניקאי היה, דוגמת בן-מתתיהו או תוקידידס שצפו במאורעות ימיהם וידעו להתעלות מעליהם ולחבר אותם עם קורות העתים. הרב מכלוף אמסלם שידיו רב לו בספר הזוהר ובתורת הנסתר, היה איש המחצית השנייה של המאה ה־19 ששלח ידו גם באלכימיה וברפואה שראה כחלק מעולם הסוד שביקש לרדת לחקרו.

הוא גם סיפר על נפלאותיו בפני הסולטן מולאי אלחסן ועל מפגשו בערוב ימיו עם הגנרל ליוטיי, הנציב הצרפתי הראשון שניסה לצודו בקסמיו. הרב שלמה אבן־דנאן, בן זמנו של אמסלם, כיהן 50 שנה כרבה של פאס, עד שבסוף ימיו עבר לבית הדין הגדול ברבאט שפרש את סמכותו על יהודי מרוקו כולם. מעמד גדול וחשוב נודע לו אף אצל שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי, ושני בניו אחריו, משה ושאול, ירשו את משרותיו ברבנות בפאס ועל כלל יהודי מרוקו, אם כי לא את הילתו, למדנותו וסמכותו. את רפאל ישראל, סבא רבא של בני דורי, לא זכינו להכיר היות ונטש את פאם ובא לירושלים להיקבר באדמת הקודש.

אך בטרם נטמן בהר הזיתים הוא שיגר (מעולם לא נתחוור לי באיזו דרך) תיבה מלאה באותה אדמה לבנו – סבי שלום ז״ל. מאז שעמדתי על דעתי תמיד חקרתי ברוב סקרנות מה עושה אותה תיבה תחת מיטתו, והוא ביאר בסבלנות ובחיוך כי שמור בה עפרה של ארץ הקודש; במותו, אמר, יזרו את העפר על גופתו וכאילו נטמן באדמתה של ירושלים. אך לבד מאותה תיבה על המסתורין שליווה אותם, ומתמונתו של הסבא רבא רפאל שעיטרה את חדרו של סבא ותמיד הראו עליה כ״סבא של ירושלים״ (כינוי לארץ ישראל כולה, היות והיא הפנינה שבנזר) – לא הרבו לדבר על סבנו הזקן שגלה. לימים, כאשר סבי ומשפחתו עלו לישראל לאחר קום המדינה להתנסות בתלאות מעברותיה, הוא העביר את אוצרו היקר למי מבני המשפחה שמצא ראוי לעפרה של ארץ ישראל: ואולי היה זה אחיו רבי מאיר ישראל, רבה הראשי של פאס שאת קברו פקדתי זה עתה, איש גדול בתורה ודיין תקיף, מה שזיכהו בסוף ימיו בכיסא הרם של הרב הראשי ליהדות מרוקו המתחסלת.

הקדושה סוליקה הייתה סיפור שונה לגמרי. לא זו בלבד שקברה היה בנוי לתלפיות כמין מאוזוליאום, כבוד שרק גדולים זוכים בו ובשכמותו, אלא שגדולתה ותפארתה באו לה מגאוותה היהודית וממסירותה לעמה ולאמונתה. תמיד סיפרו עליה כי מתה על קידוש השם, ולך ותסביר לילד מה פירוש הדבר. זוכר אני תמיד את סיפוריו של אבי ז״ל על רבי עקיבא, שגם הוא מסר את נפשו לאחר שהוציא נשמתו בעינויים בידי הרומים. גם הוא מת על קידוש השם לפי המסופר, היות ובתיאוריו המפורטים עד צמרור של אבא, הרבי המעונה סירב לעבור על אמונתו ולעבוד אלוהים אחרים גם כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. נמוחו המדומיין של ילד חולמני, מסרק ברזל שאנשים אכזריים מכבדים בו את עורך מוליך אותך היישר למוות על קידוש השם. יכולתי להרהר בדרכים פחות מכאיבות לדחוק אדם לעולם הבא, היות ותמיד סיפרו לנו כי לצדיקים מובטח גן ערן שכולו טוב כי עשו מעשים טובים והרבו במצוות בעולמנו.

אם כן מה למסרק של ברזל כאן? האומנם לא היה צדיק דיו ומרבה במצוות שיהיה זכאי לייחס עדין יותר ממסרק של ברזל? וכך גם אמרו על סוליקה, שנתייסרה במוות אכזרי מידי המוסלמים כאשר סירבה להינשא לאחד מהם וביכרה למסור את נפשה על קידוש השם. זה היה מקרה פרטי עבורי לשלל סיפורי הזוועה שהתרוצצו סביבנו על עלמות יהודיות יפות וחסודות, שנחטפו וסבלו התעללות (בלי שהבנתי מה משמעה של התעללות).

דיברו על בנות יהודיות ששירכו דרכן אחרי שפיתו אותן ערבים, או אפילו ניאותו להינשא להם ולהמיר את דתן, ונאמר כי הוריהן ישבו שבעה כאילו עזבו את העולם הזה. סוליקה התבלטה אפוא בסירובה, באומץ לבה, כדבקותה בעמה ובאמונתה, ובמקום שתיעלם כאחרות שמקום קבורתן לא נודע, כי הרי ישבו עליהן שבעה אך אין עולים לקברן, מפארים אותה בקבר גדל־מידות, ללמדך שככה ייעשה לאישה שקהילתה חפצה ביקרה.

Les Institutions Publiques du Judaïsme Marocain-Michel Knafo


Les
Institutions Publiques du Judaïsme Marocain

De tout temps ont existé au sein du judaïsme marocain des institutions charitables en matière de Dernier Devoir (Hévra Kadicha) et de bienfaisance. Des institutions comme le JOINT, l'ORT et l'O.S.E datent d'une époque plus récente et disposaient de fonds plus importants. L'OSE, Oeuvre de Secours à l'Enfance, avait fondé depuis sa création en 1945 des dispensaires à travers tout le pays. Les recettes des communautés étaient fournies par diverses taxes sur la viande et le vin cacher, les galettes de Pessah et les dons des notables à l'occasion des grandes fêtes.

La transmission fidèle des valeurs traditionnelles de génération en génération a permis la survie du peuple à travers toutes les épreuves. Le peuple a une grande dette envers les maîtres qui tout au long de l'histoire ont transmis leur savoir et maintenu l'étude de la Torah et l'usage de la langue hébraïque. C'est l'esprit qui a maintenu le peuple juif tout au long de l'histoire et est devenu sa marque. Et encore plus dans les conditions particulières de la diaspora en pays musulmans – avec le déclin culturel et la propagation de l'ignorance au cours des derniers siècles.

Ces circonstances ont sans aucun doute eu une influence sur la vie publique juive au Maroc et ses institutions, car les dirigeants n'apparaissent pas et n'œuvrent pas dans le vide, mais bien au sein de leur peuple.

La Rabanout

Le Maroc a toujours compté nombre de rabbins éminents dominant parfaitement la mer des études bibliques et talmudiques. Une grande partie de ces guides spirituels ont fait leur Alyah en Israël au cours des dernières décades. Parmi les rabbins, il faut distinguer les rabbins-juges qui au Maroc depuis l'instauration du Protectorat, étaient des fonctionnaires nommés et payés par l'Etat. Malgré ce mode de désignation, la majorité d'entre eux bénéficiaient dans leur communauté d'un prestige qui allait bien au-delà de leur simple fonction de membre du tribunal rabbinique. Sur le plan judicaire, les français avaient bien établi un Haut Tribunal Rabbinique d'Appel, mais dans les autres domaines religieux chaque communauté conservait son autonomie, l'institution d'un Grand Rabbinat comme en France ou en Israël, étant étrangère à la tradition marocaine.

Comités des communautés et conseil des communautés

Le Dahir de 1918 établit un comité à la tête de chaque communauté. Le Dahir de 1945 créa un organisme central de coordination, le Conseil des Communautés avec Rabat pour siège, qui avait également un rôle de représentation des intérêts de la communauté auprès des autorités. Le rôle des Comités des Communautés était théoriquement limité à la gestion du culte et à la bienfaisance, mais dans la pratique leur pouvoir moral était plus étendu, incluant la défense des intérêts de la communauté auprès des autorités locales. Le combat pour les droits des juifs, et plus particulièrement le droit de circulation, ou en d'autres termes le droit de quitter le pays, a évolué selon les circonstances.

Pendant la période de neuf ans sujet de ce livre (1955-1964), la Misguéret devait avoir une influence non négligeable dans ce combat. Si au début de son action, la voix des dirigeants de la communauté ne s'est pas faite entendre de manière claire, vers la fin de la période, après la visite de Nasser et le naufrage de l'Egoz, elle s'est faite plus ferme et plus assurée. Ce changement dans l'attitude de la direction de la communauté et la relève des générations, ont été la conséquence directe de l'évolution survenue dans l'opinion publique juive et de l'effet pédagogique de l'idée d'autodéfense et de fierté.

Le premier emissaire d'Israël – Ephraïm Ben-Haïm:

Au Maroc on ne connaissait pas de juifs laïcs, il y avait ceux qui étaient plus attachés à la pratique religieuse et ceux qui l'étaient moins, mais tous étaient traditionalistes, constituaient une unité ethnique distincte et autonome

. Si en Europe la majorité juifs et des rabbins n'étaient pas sionistes – sinon anti-sionistes – en Afrique Nord tous étaient sionistes. Il y avait un mouvement sioniste organisé dans les trois pays d'Afrique du Nord, avec une Fédération Sioniste active et il y eut même un représentant de l'Afrique du Nord au Premier Congrès Sioniste, Je suis arrivé à Casablanca en janvier 1945, comme officier des services de

Renseignements français, en compagnie d'Igal Cohen du kibboutz Bet-Oren. Nous avons rencontré les dirigeants du sionisme au Maroc, M. Calamaro, Raphaël Benazeraf, Alfonso Sabah et d'autres. Un Comité d'action a été mis sur pied et

avons établi des rapports d'amitié qui se sont poursuivis des années. Nous avons trouvé à Casablanca des groupes de jeunesse sioniste, comme les groupements "Trumpeldor" et "Ben-Yéhouda", qui se sont regroupés plus tard dans le cadre du club "Charles Netter". Il s'est même crée une "ferme de preparation du dimanche" dans laquelle venaient s'entraîner les jeunes un jour par semaine.

Nous avons organisé un cours de préparation de cadres. Nous n'étions pas venus pour créer un nouveau mouvement de jeunesse, mais nous avons essayé de regrouper les jeunes autour du projet de fondation du kibboutz nord-africain, dont les premiers haloutsims étaient déjà arrivés en Israël pour une période de preparation au kibboutz Bet-Oren. Et c'est ainsi que les premiers pionniers du Maroc, er parmis eux Elie Moyal, ont rejoint fin 1945 le " Garin " nord-africain.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם- חוה לצרוס-יפה

חצי אי ערב בימי קדם

המסורת אומרת שהוא נחשב לנאמן בנעוריו(״אמין״). כשמוחמד מצטט את הביוגראפיה על הנביא צאלח (סורה 11, פסוק 62) הוא אומר: ״אתה היית בתוכנו אדם שקיוו ממנו דבר״. יש להניח, כי גם מוחמד היה בחור טוב שקיוו שיצא ממנו דבר. מצד אחר, הוא לא היה אדם חשוב ונכבד ביותר. ושוב למדים זאת מסורה 43, פסוק 31, שם כתוב שאמר לאנשי מכה: ״לו הורד קוראן זה על ידי איש נכבד משתי הערים (ממכה ומטאיף)״ — כי אז אולי קיבלנוהו…

ח׳דיג׳ה וילדי מוחמד. ח׳דיג׳ה מעמידה אותנו על קרקע היסטורית. חדיג׳ה, אשתו של מוחמד, כמוה כנשים אחרות שהיו למוחמד, היתה נשואה לפניו ואפילו פעמיים; כי הגבירות של מכה, לפי עדותו של סנוק הורגרוניי, החוקר ההולנדי הגדול (1857—1936), הן עד היום קטלניות ושלחניות, כלומר, שבעליהן מתים או מתגרשים מהן. ח׳דיג׳ה היתה אשה תגרנית ובעלת עסקים. היא העסיקה אנשים, ושיתפה אותם בריווח. לבסוף הציעה למוחמד שישא אותה לאשה. מוחמד, לפי המסורת, היה אז צעיר. היא היתה בת ארבעים. אין ספק, שנשואין אלה גרמו למה שקראנו בסורה 93: ״הוא מצא אותך עני והעשירו״. הוא לא נשא אשה אחרת כל עוד היא היתה בחיים. יתכן שכך היה כתוב בחוזה שביניהם. מכל מקום, היא היתה גם האדם הראשון שהאמין בשליחותו.

מסופר הרבה על ילדיהם, אך אין צורך להאריך בזה, שהרי אין אנו יודעים דבר של ממש אלא על פאטמה, זו בתה של ח׳דיג׳ה. ילדים אחרים, אם היו בכלל, מתו כשהיו צעירים או משבאו לעולם. מכל מקום, למוחמד לא היה בן. מכל הנשים האחרות (13) לא נולד לו אלא בן אחד וזהו אִבְּראהִים, והלה מת בעודנו פעוט. אני סבור, שעובדה זו חשובה להבנת חייו הפנימיים של מוחמד. אם ילדים בכלל הם ברכת אללה, היה הנביא צריך לזכות בברכה זו. על כן אנו רואים באחת הסורות הקדומות, סורה 108, שהנביא מדבר בפירוש על החרפות שחרפו אותו על היותו ערירי. הוא אומר בסורה 108 : ״הננו נותנים לך את השפע והתפלל לריבונך וזבח לו זבח (עדיין אנו רואים שמוחמד זובח זבח אצל הכעבה), כי הנה שונאך הוא ערירי״. כלומר, לא אתה ערירי אלא אלה המחרפים אותך. את האהבה שלא יכול היה לתת לבן משלו הוא נותן לבן מאומץ. שמו של בן זה היה זידַ, עלם שנשבה וח׳דיג׳ה קנתה אותו ונתנתהו במתנה למוחמד. היחס בין שני האנשים האלה — מוחמד וזיד (זה האיש היחיד שנזכר בקוראן חוץ ממנו) — מעניין בפני עצמו ועוד נשוב לדון בכך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר