ארכיון חודשי: יוני 2016


שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון – קריאת הכתובה

שערי שמים נפתחים

הכתובה בין ישראל לתורה

הכתובה בין ישראל לתורה

במקומות רבים, רווחת אמונה חזקה, כי בליל שבועות, לפני עלות השחר, שערי שמים פתוחים " ביבאן אסמא מחלולין " , וזה לדקה אחת בלבד, ואשרי מי שיכול לכוון את הרגע הזה, כי כל משאלות לבו תתמלאנה. לכן רוב הלומדים התאמצו תמיד ונשארו ערים עד סוף הלימוד של ״תיקון ליל שבועות״, המכוון בראשי־תיבות למילים: ״תערוך לפני שולחך׳.

ובעלות השחר האמין ההמון כי השמים נבקעים כהרף־עין אחד וכעין מין ״כוכב לכת״ יעבור ביעף בשמים, אך לדאבון כולם, עוד לא היו מספיקים להוציא הגה מפיהם, הוא היה כבר נעלם, אבל מאחר וזו הייתה ״שעתא דרעאוין׳ (שעת רצון), לכן כל אחד היה עושה מאמצים ומנסה את מזלו, בשעה זו, כדי לבקש רחמים, על עצמו ועל בני משפחתו. אומרים שבשעת הפתעה זו, ניתן לבקש מהכל־יכול, כל משאלה והיא תתקבל ברעוא (ברצון).

לאחר הלימוד, נהגו היראים להתפלל עם הנץ (ותיקין) ולא חזרו הביתה לנוח, היו גם שנהגו לטבול במקווה טהרה, כדי לכוון את המועד לקבלת התורה כמו שכתוב: ״ויהי ביום השלישי, בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על הר סיני״.

הערת המחבר :  ספר ״קריאי מועד״, סדר שבועות, עמי רד, רו. הפזמון הוא בארמית ושמו ״שבח לאל דעות״. הוא מאוד ארוך והבאנו רק בית אחד ממנו.

קריאת הכתובה

אנשים שלא יכלו להתפלל עם ״הנץ החמה״, נמו קמעא אחרי הלימוד, ובעלות השחר המו כבר בתי־הכנסת במתפללים. תפילת שחרית עברה בהתלהבות, ברגש ועם הרבה פזמונים. לפני קדיש של ״היוצר״ נהג שליח ציבור לפזם את הפזמון הבא:

קול מהלל יגדל היום, ושיר חדש פי יענה. תמיד ויתגדל, שמך ויתקדש במחנה כלו. לך דורשי לבי וגם עיני, ולזכרך כל תאות נפשי. ואתנה פני לדבירך ולהר מרום קדשי, חורב וגם סיני, ולעירך ציון יפי מגדל״…

בעת הוצאת ספרי תורה, שליח ציבור פיזם בנגינה ולחן מיוחדים את הכתובה לחג השבועות המסמלת את כלולות התורה הרומזת ל״כלה״ עם החתן הנעלה, ״כנסת ישראל״.

הכתובה של יום חג השבועות, היא כל כך חביבה על יהודי המגרב, עד שהרבה רבנים משוררים חיברו ״כתובות״ לכבוד יום זה וכל אחד לפי סגנונו, אולם הכתובה הידועה ושכל הספרדים רגילים לאומרה ביום שבועות, היא הכתובה שחוברה בידי ר׳ ישראל נאג׳ארא :

ירד דודי לגנו לערוגות בשמו, להתעלס עם בת נדיב ולפרוש עליה סוכת שלומו, אפריון עשה לו המלך שלמה:

בכמה בתי־כנסת במכנאס, נהגו לקרוא ביום השני של החג, עוד כתובה שחוברה בידי ר׳ חביב טולידאנו מעיר סאלי.

הערת המחבר : מלכי רבנן, אות ח׳, עמי לב: ר׳ חביב טולידאנו היה מו״צ במכנאס, מת ללא בנים, בשנת תע׳׳ו, היה גם איזה זמן בעיר סאלי ויתכן שזהו מחבר הכתובה שהיא מודפסת בכמה מחזורי ״שלוש רגלים״ שנדפסו בג׳רבה ובספר מועדים, הוצאת ליוורנו בשנת בר״כתי לפ״ק. היא ארוכה והבאנו רק כמה שורות ממנה.

כתובה ליום ב של שבועות:

בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא, ושעת רצון ברכה והצלחה: בשישי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתוון, להנחיל אוהביו תורה נתכיון, ששת ימים לחודש סיון…

גם לקהילת יהודי צפרו יש ״כתובה״ משלהם והיא חוברה בידי ר׳ רפאל משה אלבאז.

דודי שלח ידו לקדש אשת נעורים, בשני לוחות העדות זכים וברים,

ועליהם כל הדברים: ציוה שושבין ציר נאמן כי בו בחר, לך אל העם וקדשתם היום ומחר, כי מי זאת הנשקפה כמו שחר…

״כתובה״ נוספת לחג השבועות, אנו מוצאים במכנאס ומחברה ר׳ יוסף משאש:

יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם, באלף שלישי שנת חשק״ם וכבודם,

מן היום אשר ברא אלהים אדם (דברים, ד, לב):

איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר, גב״ר חכם בעוז שבחו הוא מפואר, ישראל אשר בך יתפאר (ישעיה מט, ג)…

קיימת עוד ״כתובה״ ליום ב׳ של שבועות מאת ר׳ דוד פארדו עם תרגום ללדינו, אך במרוקו לא נוהגים לאומרה:

דרך כוכב מיעקב היום הזה על הר המור, לזכר עולם הזמרה שיר ומזמור: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור״…

״כתובה״ נוספת ליום ב׳ של שבועות, חוברה ע״י אלמוני ומופיעה בכמה ספרי מועד:

יום ברוא אלהים היתה באמנה אתו; אלהים הבין דרכה השניה ממכון שבתו,

את הכל עשה בעתו: ה׳ מסיני בא וזרח משעיר; בגדול החל עד ראש הצעיר, כי בעשרה שליטים אשר בעיר״…

באלג׳יריה נהגו לשורר שיר מיוחד לפני קריאת הכתובה, הבאה לסמל את אירוסי ה״כלה״ (התורה), עם בחיר ליבה ה״חתן״ הנעלה (ישראל):

יום יצאה כלת עדנים,              לשישים רבואות חתנים,

בצבאות אראלי מעונים,           ורכב אלפי שנאנים,

מרוקחת בשמים וזנים,                        וכל ביתה אמונה בחיק אמון בבנים,

שמורה לעם אמונים,              היתה מקדם באמנה, עדות ה׳ נאמנה״.

בגמר קריאת הכתובה המתפללים רוקדים ושרים לכבוד יום מתן תורה:

לכבוד תורה ההדורה,            אשר ברון וצהלה,

לעוסה כשלמה אורה,            מזיו אורו אשר נגלה,

ברא עולמו ויקרא,               לאור יום ולחושך לילה. . . .

תפילת יום השבועות עוברת כמו תפילת יום שמחת תורה.

בשעת הוצאת ספרי תורה, מזליף שמש בית־הכנסת על המתפללים, מי­ודדים ושושנים, שעה שכל הקהל רוקד ושר :

נרדי נתן ריחו מלך במסיבו,         יום עשה ה׳ נגיל נשמח בו:

אל נתן לעמו תורה תמימה,          יפה כלבנה ברה כחמה,

נותנת לפתאים דעת ומזימה,        ירדה משחקים משמי רומה…

בזמנים קדומים, נהגו ביום שבועות בעת הרקדת ספרי תורה, להשליך תפוחים על המתפללים מגג בית־הכנסת (עזרת נשים) והילדים ליקטו אותם, גם החתנים נהגו להשליך תפוחים על הכלה בשבועות.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – ישראל בערב 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברגישראל בערב

נדפס בדפוס של גוטנברג של צ.כספ, תל אביב

הוצאה לאור מוסד ביאליק על ידי " מסדה " – תל אביב התש"ו

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה.

קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה-תעודה מס' 2 ו-3

תעודה מספר 2 .רבי דוד עובדיה 2 -בגיל הבינה

התקנ"א – 1791

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כבוד הרב מכלוף בן דוד ה"ן הרוש בתע"ג – בתורת עדות גמורה –  אן פזמן די כאן רבי שאול ישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול פלחבס ענד לקאייד אלחאז עבד אלקביר ע"א ומשא כבוד הרב מכלוף הנזכר יראהום רג'בו רבי שלמה קאללו תמשי מעאי תרג'ב אלקאייד באס יפאצל מעאיי ומשה מעאה לענד לקאייד.

קאללו מה יקבד גיר מייאת מתקאל ורגבו רבי שלמה הנזכר באס יטייחלו וואחד תלאתא ועשרין מתקאל, כאנת באקייא מן אתמנייאת די סעאד, ולא חבסי עד סוף העולם וקבלנוה כדחזי והתי' הכא מגו תלת והיה זה באחד ועשרים יום לחודש זיון המוכתר שנת ה' אלפים וחמש מאות וחמישים ושתיים ליצירה וקיים.

ישראל יעקב עולייל ס"ט.

מתי' כאנת עד ת' סעאד הקפנו בשני חצאי ירח לאיין ברר בעדותו באיין מא כא יערפסי מנאש הייא לבתר דחתים חד מנן וק"ש

שמואל מימון סירירו סל"ט.

תרגום תעודה מספר 2.

בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא כבוד רבי מכלוף בן דוד המכונה בן הרוש בתורת עדות גמורה וברורה שבאותו זמן שהיה רבי שאול ישועה אביטבול ורבי שלמה אביטבול בבית הסוהר על ידי השר אלחאז עבד לקביר יקר בעיני השם והלך רבי מכלוף הנזכר לבקרם.

והפציר בו רבי שלמה ואמר לו תלך אתי להפציר בשר שיתפשר עמי, והלך אתו. והשר אמר שלא יפחות ממאה מתקאלים והפציר בו רבי שלמה הנזכר שינכה מזה עשרים ושלוש מתקאל, שנשארה מן חפצי הערך של סעאד, ולא רצה עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנן הכא תרי מגו תלת והיה זה באחד ועשרים יום לחודש סיון המוכתר שנת חמשת אלפים וחמש מאות וחמישים ושתיים ליצירה וקיים.

סוף התעודה מספר 2

תעודה זו הינה המשך לתעודה מספר 1 שבה מפורט המקרה….

תעודה מספר 3

צפרו יע"א ה טבת והיית עטרת תפארת לפ"ק

שלום טובה וברכה, מאלקי המערכה, לאור עינינו, ורוח אפינו, הרב המופלא, המוכתר ומעוטר בכתר תורה וכתר שם טוב עולה, הדיין המצויין ורב טוב לבית ישראל, המלאך רפאל אנקוואה הי"ו יהי אלקיו עמו, ולפני שמש ינון שמו, אמן כן יהי רצון רוב שלום לבניו היקרים ולכל אשר באהלו והסרים למשמעתו השם עלהם יחיו, בני קהלנו ישמרהו צור ובפרט ארבעה מטיבי סע"ד – ארבעה מיחידי הקהל –  הי"ו דורשי שלמו וטובתו. סאלי יע"א.

הערת המחבר : מטיבי סעד : משלי ל כט ושם שלשה צטיבי צעד בצד"י וכאן הכוונה על ארבעה מיחידי הקהל שהלכו לקבול לפני השלטונות על הקהלה לה לסעד

רב נכבד !

לששון ולשמחת לבבנו קבלנו בשבוע החולף מכתבו היקר אשר כולו אומר כבוד ותוכו רצוף אהבה רבה לפני רוב הענוה, תשואות חן חן, עוד זה מבדר, והנה אחינו הנבחרים באים לשלם ופיהם מלה תהלותיו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אשר פעל ועשה עמהם לטובת הכלל כולו. ישלם ה' פעולו.

הננו בשמחת לבב, מגישים תודה ותהלה עם כל כוחותינו הגשמיים והרוחניים לפני מעלת כסא כבודו הרם על כל מיפעליו ותגמוליו הטובים אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, למען יאריך ימים על ממלכתו והא ובנין אתו.

וזכות הרבים וזכות אבותם תהיה בעדו מגן וסתרה, צנה וסוחרה וכסא כבודו הנעלה ירום ונשא על גפי מרומי האשר וההצלחה, ונסו יגון ואנחה אמן כן יהי רצון.

זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא לבד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א.

אבל גם זאת כי כל השרים והמושלים מלא לבם בהם לעשות רע וכל מחשבתם ומגמת פניהם להתעולל עלינו ולהתנפל עלינו, ואנו ליה עינינו יתקננו בעצה טובה מלפניו ויפיר עצתם ויקלקל מחשבותם ולא תעשנה ידיהם תושיה אמן כן יהי רצון.

ולרום מעלת כתר התורה החיים והשלום כנפשך שובעך וכנפש אחיך דורשי שלומך בכל לב ובכל נפש.

שאול אזולאי סל"ט – אבא אלבאז סל"ט – רפאל עמרם מאמן יש"ץ – ישועה שמחה עובדיה ס"ט

יהודי מרוקו בעת צרה היא להם, עשו הכול למען ביטול הגזרות, והן לא היו מעטות, הכול לפי גחמת מושל זה או אחר, לפי רף שנאתו ליהודים כך היו הקנסות, ולרוב היו כבדים מנשוא ולכן פנו לכבוד הרב המלאך רפאל אנקאווה…ולהלן התוצאה העגומה של שהשליטים המוסלמים….
" זאת להודיע כי בבוא אחינו הנזכרים לעיר פאס יע"א נתעכבו שמה ימים אחדים אולי ישלח אחריהם הזיניראל אשר שם על אודות מבוקשם אשר שאלו בעיר רבאט יע"א ויוחילו עד בוש ואין קול ואין עונה, והן עוד היום לא לבד עדיין לא נגה אף שביב אחד מכל ההבטחות הטובות אשר הבטיחו שרי המעוצה בעיר רבאט יע"א. "

מאת: הרב משה שמיר ספר במדבר – חומש הפיקודים.

מאת: הרב משה שמירAsilah

ספר במדבר – חומש הפיקודים.

פרשת "במדבר סינ" נקראת ברוב השנים, בסמיכות לחג השבועות – חג מתן תורה. על דרך הפשט, ניתן לומר שזה בא להפריד בין הקללות המופיעות בפרשה הקודמת "בחוקתי", לבין חג השבועות. ברובד הפנימי, ניתן לומר שהביטוי בראש הפרשה "במדבר סיני", בא לרמוז לנו על מידת הענווה אותה מסמל המדבר, כבסיס לקבלת התורה שניתנה "במדבר" סיני". כלומר, את התורה ניתן לקיים, רק מתוך ענוה.

רבנו "אוה"ח הק': "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה". (אוה"ח הק' שמות יט ב).

רבי אלמלך מליזנסק: הביטוי "במדבר סיני באהל מועד" – ללמדנו שני דברים:

"במדבר סיני" – שנהיה שפלים בעיני עצמנו כהר סיני שהשפיל עצמו מכל ההרים וזכה שתינתן עליו התורה כמו שכתוב במזמור לחג השבועות: "למה תרצדון הרים גבנונים {הרים עם גיבנת, כסמל לגאווה} – ההר חמד אלוקים לשבתו…." זהו, הר סיני אותו חמד אלוקים בגלל צניעותו.

ב"באהל מועד": שנכניס עצמנו לאוהלו של מועד = חג, ולא ניפול מרוב הכנעה לעצבות. שאין שכינה שורה על אדם מישראל אלא מתוך – שמחה ורגשות חג ומועד".

"במדבר" – מלשון דיבור. הקב"ה הורה למשה שכל דבריו למשה "במדבר סיני" יהיו רק דברי תורה, כן יהיו דברינו.

חומש במדבר מכונה בשם "חומש הפיקודים", על שם שני המפקדים המתוארים בו: המפקד בפרשתנו: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם…" (במדבר א, ב), והמפקד השני בפרשת "פנחס" בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ ישראל.

מטרת המפקד: ידוע שאסור למנות את בני ישראל, ראה המפקד של דוד המלך שגרם למגפה נוראה. רש"י הביא את דברי המדרש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם, מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". רבנו אוה"ח הק' שואל על דברי רש",. אם אכן "כשבא להשרות שכינת עליהם מנאם", מדוע לא מנה אותם לפני חודש ניסן, לפני שהשרה עליהם את שכינתו, וחיכה עד לאחד באייר? על כך עונה רבנו: "כשבא ה' לצוות לפקוד בני ישראל, קדם לומר – שאו – לשון נשיאות ורוממות. למצוא לכל אחד ספר איקונין {יחוס}, מה שאין כן באומות העולם". כלומר, בני ישראל הביאו ספרי ייחוס, כדי להראות שאין בהם פסול, וכדברי המדרש המסביר את הביטוי "שאו את ראש" – עשו להם הרמת ראש להודיע לכל באי עולם שהם מתייחסים מכל אומה ולשון". (מדרש לקח טוב פרשת במדבר). כלומר, הייתה סיבה טובה למניין.

כמו כן, במניין הראשון בחודש ניסן בשנה הראשונה היו, "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז). במניין השני אחרי כפרת חטא העגל ע"י הבאת מחצית השקל היו, "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו). כלומר, תוספת של 3550. במניין השלישי בפרשתנו נאמר: "ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים" (במדבר א, מו). כלומר, לא נוסף אפילו אחד, וזה קשה לדברי רבנו "אוה"ח הק'. רבנו משיב שבשני המניינים הקודמים, נימנו גם הלוים, ואילו במניין השלישי בפרשתנו, "והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" (א, מז). לכן, הקב"ה מנה אותם "באחד לחודש השני בשנה השנית", כי גלוי לפני לפניו יתברך, שביום זה יגיע מספר בני ישראל בלא הלוים, בדיוק לאותו מספר במניין השני. וכדברי קודשו: "ולזה נתחכם הכתוב לומר למשה, לשאת ראש בני ישראל ביום אחד לחודש השני, שכיון שהיה זמן שהגיע המספר למספר הראשון לבד הלוים, להעירך במה שאמר בפסיקתא שהמספר עצמו הא' היה כמספר הב', ולא מת אחד ונכנס אחר במקומו. והטעם, לצד שהיו עסוקים במלאכת המשכן, על דרך ואתם הדבקים בה' חיים כולכם…" כלומר, תאריך המפקד נבחר ליום בו התווספו מבני ישראל שהשלימו את חסרונם של הלויים.

פרשתנו מתארת שלוש ספירות: עם ישראל, שבט לוי, ומשפחת קהת.

לפני 3328 שנים {תשע"ו}, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני, כאשר את המשפט המפורסם "נעשה ונשמע", אמרו 60 ריבוא מעם ישראל, "כאיש אחד ובלב אחד". בעקבות קבלת התורה מתוך "נעשה ונשמע", הקב"ה הוריד לבני ישראל 60 ריבוא מלאכים שהכתירו כל אחד מהם בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו  לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו – לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה', עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".

התורה ניתנה ב״מדבר סיני", מקום שאין בו מים, גידולים, מרכזי מגורים ועסקים, ובכל זאת בני ישראל ישבו ועסקו בתורה, כאשר ענני כבוד ריחפו מעליהם כספינת מדבר ממוזגת. הם גם זכו למנה אחת אפיים של מן מידי יום ביומו, בו טעמו מכל טוב. כל זה בא ללמד אותנו, שהקב"ה זן ומפרנס לכל מתוך חסד ורחמים, ובפרט לעוסקים בתורת חיים כדברי רבנו אוה"ח הק' בפירושו לפסוק: "בני, תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (ראשון לציון, משלי ג, א-ב). רבנו מסביר שכאשר אדם מקיים מצוות מתוך אהבה – "ומצוותי יצור לבך", הוא זוכה לאורך ימים של חיי שלום המשופעים כל טוב. "עוד ירצה לומר, כי – אורך ימים – על דרך עולם שכולו ארוך (קידושין לט ע"ב). ואומרו – ושנות חיים – פירוש, כפל החיים, שתהיה חי אפילו אחרי מיתה…" כדברי קודשו. על דרך "צדיקים במיתתם נקראים חיים" (ברכות יח ע"א).

המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא, כך שכמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה. שנזכה.

״אורות מתן תורה -מתעוררים מחדש בחג השבועות״. רבנו האר׳׳י *ק׳).

רבי יהודה בר אלעאי היה קושר מטפחת לראשו מליל פסח בו שתה 4 כוסות, ועד לחג השבועות – חג מתן תורה, היות והוא והיה חש כל הזמן את חג מתן תורה המתקרב, ומנסה לחשוב איך להתקרב ולהגיע לחג מתן תורה כשהוא מהווה כלי כיבול נאה ויאה

לקבלת התורה שהיא חמדה גנוזה. נשתדל ללכת בעקבותיו, לכן אני כבר כותב על הדרכים לקבלת התורה לקראת חג השבועות בו כל אחד מאתנו נידון על רמת התורה אותה ילמד, ובה יחדש בשנה הבאה.

במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים. גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון, וזאת על ידי תיקון המידות על פי הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות

ב)

השל"ה הקדוש אומר שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממחצב קדוש" (אוה"ח הק' במדבר ז, א ).

"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד). המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה , בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה. כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כנ"ל לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.

ה-"שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר , כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" – נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".

כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).

האר"י הקדוש מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה...

שלושת התנאים לקבלת התורה -לדעת רבנו "אור החיים" הק'.

״בחודש השלישי לצאת ב״י מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר״. (שמות יט, א 3).

רבנו חיים בן עטר בעל "האור החיים" הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים", ורק אח"כ לכתוב "ובחודש השלישי". שאלה שניה, מדוע הכפילות "באו מדבר סיני". וכן, מדוע התעכב הקב״ה 49 ימים תשובת הרב: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי – היא תורתנו הנעימה". א. זריזות. ב. ענווה. ג. אחדות. להלן פירוט הנושאים.

א. זריז/ת

בלשון קודשו – "התגברות והתעצמות בעסק התורה". בלימוד התורה מצווים אנו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים. להפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'".(קוהלת) כמו כן, "הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה" כדברי רבי מאיר בפרקי אבות. לראות בה את עיקר ייעודנו בעולם. להתרחק מעצלות, ולדבוק בזריזות "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב "ויסעו מרפידים" שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו". כלומר, חזרו בתשובה . כדוגמא, נציין חקלאי שאינו מעבד את שדהו – יצמחו עשבים במקום תבואה. ידועים דברי "החפץ חיים" שאמר על הכתוב: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה כל יהודי צריך לעבד בתבונה רבה כדי לזכות בעולם הבא.

רבנו "אור החיים" הקדוש מעיד על עצמו שכתב את פירושו "בתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… והאיר ה' עיני… לעלות… למקום השכינה" (מתוך הקדמתו לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה – "ששת ימים תעבוד"} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

ב״ענ/ה•

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק'). זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה. כמו כן, בני אדם במדבר, שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן כל אחד עשוי להקשיב טוב יותר לחברו ללא התנשאות, ולקבל את האמת ממי שאמרה כדברי הרמב"ם בבראשית "שמונה פרקים"

הביטוי "כמדבר הפקר", רומז לכך שכמו שהמדבר הוא הפקר ואין לאיש בעלות עליו, כך התורה, "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת העווה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "נצור לשוני מרע / ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהי כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

ג. אחד/ת

בלשון קודשו. "אמר ויחן שם ישראל, לשון יחיד – שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת

התורה". מורנו הרב מדגיש את האחדות בקרב בני ישראל בכלל, אבל ביתר שאת הוא מדגיש את האחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו: "ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: "חרב אל הבדים" (ירמיהו ג, לו). אלא יוועדו ויסבירו פנים זה לזה".

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

לצערנו, הפסיפס הדתי מורכב מיותר מידי דגלים, צבעים, מחנות, חצרות, מפלגות, והרשימה ארוכה. עם עלייתם ארצה של אבותינו הקדושים, הופתעו מהרבגוניות היתרה בארץ קודשנו שאינה מובילה לגאולתנו. מן הראוי שראשי המחנה ייקחו ברצינות את המשולש הנ"ל: זריזות, ענווה ואחדות אותו הציג רבנו "אור החיים" הק', ויחרטו אותו "בעט ברזל ובציפורן שמיר" כדברי הנביא, ויגבשו תכנית המקרינה "אחדות אלוקית", תוך שימוש במידת הענווה ע"י וויתור על השוליים הרחבים שהם בעצם טפלים, אבל מהווים – רק תחפושות וכבוד עצמי.

חג השבועות בדברי תורה ובשירה אצל רבני מרוקו.

יהודי מרוקו חגגו את חגי ישראל בפיוט ובשירה, היות ורבני מרוקו אהבו לכתוב פיוטים אותם הלחינו, ובכך זכו לעבוד את הקב"ה בשמחה, ועוד יותר בחגים בהם אנו מצווים במצוות שמחת חג. פיוטי משוררי מרוקו ספוגים אהבת ה' וכמיהה לארץ ישראל. הם שילבו בהם את דיני החג.

להלן דוגמא מהגאון והמשורר רבי יעקב אבן צור זצ"ל, שחי בין השנים 1673 – 1752 בפס שבמרוקו בה שימש כראש בית הדין.

הוא כתב ספרים רבים כמו, שו"ת "משפט וצדקה ביעקב", ספר בו מתגלית גאוניותו כפוסק הלכה וכוי. הוא פרסם ספר שירה בשם "עת לכל חפץ" בו קיבץ 400 פיוטים שבחלקם זכו למהדורות מדעיות על ידי מורי ורבי פרו' בנימין בר תקוה מאוניברסיטת בר – אילן, חוקר שירת משוררי רבני צפון אפריקה.

במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך, זכיתי להפיץ ולהדגים חלק משיריו בקרב רמי"ם ואנשי חינוך, כמו השיר "שמע בני מוסר אביך" לכבוד חג הפסח, שאף הולחן והושר.

השיר: "שירו ידידים שירה חדשה". מאת רבי יעקב אבן צור זצ"ל.

שיר ידידים שירה חדשה / ברוך שנתן תורה קדושה.

יום בו קולות וגם ברקים / נגלה בסיני שוכן שחקים / הנחיל לעמו אלו החוקים.

ספרי דת המה מנין חמשה.

עמודי שחק כל יושבי תבל, נמוגו, בושו. / עד עת ידידים צורם דרשו. להם נתנה תורה מורשה

קדוש ישראל זרח משעיר. / לקול אמרתו לי אוזן העיר. / יחזו אויבי וברוח מסעיר.

יכלמו לעד ותכסם בושה.

בני איתנים בתורה דבקו. / בה יתהללו וגם יצדיקו. / ומצוף דבשה תמיד יינקו.

ותהי על לוח לבם חרושה.

חזקו עם הקל חוסים בצילו. / עליכם זרח, נרו והילו. / אמרו: "אשרי העם שככה לו".

דבקים בצור נערץ בקדושה.

רבנו יעקב אבן צור זיע"א – הראב"ד בפס שבמרורו, נתן הסכמה לרבנו "אור החיים" הקדוש לספרו הראשון "חפץ ה'" על מספר מסכתות בגמרא: ברכות, שבת, הוריות, חולין וכו' וכך כתב: "ישמח לבי גם אני בראותי בחזותי, התמלא הבית אורה… מקור מים חיים ונוזלים מן לבנון. ליבונה של הלכה, וחידודה קודם לליבונה – מיושבת על אופנה, דקב"ה חדי {שמח} בפלפולא ולדרוך דרך סלולה בדעת צלולה, להסיר כל ספק, ולהאיר באפילה…"

 

מפטיר והפטרה פרשת במדבר בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת במדבר בנוסח יהודי מרוקו

 

עליית הנוער ממרוקו, פשע ללא תועלת-יגאל בן-נון

La voie sinueuse du judaïsme nord-africain vers le sionisme

עולים במשורה- אבי פיקאר- דימוים של יהודי צפון אפריקה

עולים במשורה

אישיות אחרת בעלת גישה משלבת הייתה דוד בן־גוריון. בשל מרכזיותו, לא רק בקבלת החלטות אלא גם בעיצובה של החברה הישראלית, חשוב להרחיב על יחסו ליהודי ארצות האסלאם בכלל וליהודי צפון אפריקה בפרט. רבות הן התבטאויותיו המביעות רצון לקלוט, לקבל ולקרב את יהודי ארצות האסלאם.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 240; מאיר־גליצנשטיין, ממזרח אירופה, עמי 34. הדברים בולטים אם משווים את עמדת בן־גוריון לעמדתם של אישים משפיעים אחרים מקרב חברי הממשלה והנהלת הסוכנות, כמו למשל לוי אשכול ונחום גולדמן, שהיו בעלי עמדה עקיבה ומסתייגת מיהודי ארצות האסלאם ומיהודי מרוקו בפרט.

מצד אחר ידוע שבן־גוריון הסתייג מקבוצות עולים רבות. הניב המפורסם שטבע, ׳אבק אדם׳, נאמר לא רק על ׳יוצאי ארצות חשוכות, נידחות, מדוכאות ועשוקות׳, שהן ארצות תחת שלטון קולוניאלי, אלא גם על ניצולי מחנות ההשמדה הנאציים. אולם גם אצל בן־גוריון היה סדר היררכי של הגלויות והסתייגותו מיוצאי ארצות האסלאם הייתה חריפה יותר מהסתייגותו מיוצאי מזרח אירופה. הוא גרס שאפשרויות החינוך שהיו ליהודי אירופה היו טובות מאלו שהיו לרוב יהודי ארצות האסלאם והן שיצרו את ההבדלים בין אלה לאלה.

 את הקשיים בקליטת העלייה ההמונית הוא הסביר בכך ש׳הטילה עליית יהודי המזרח (בשנים 1953-1948) על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן ש״הישוב״ לא נתנסה בהן בממדים כאלה׳. זה לא היה יחסו לכל עולי העלייה ההמונית. על העלייה ממזרח אירופה באותן שנים הוא כתב: ׳בעלייה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה׳. באותו מאמר תיאר בן־גוריון את יהודי ארצות האסלאם במונחים של הסדר הקולוניאלי, הווה אומר הוא תרגם את היחסים ההיררכיים בין אירופה לבין ארצות אסיה ואפריקה ליחסים היררכיים בין יהודי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה. אמנם הנחת היסוד שלו הייתה ש׳אין כל שבט – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים – נופל מחברו או עולה עליו ביכולתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות׳. אולם בהמשך הוא סייג קביעה זו באמרו ש׳במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי.

במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה׳. בהתייחסות ספציפית ליהודי צפון אפריקה הסביר בן־גוריון את הצורך בקליטת עולים ממרוקו במסגרת גדודי עבודה שכן ׳הבחורים האלה עולי צפון אפריקה ומרוקו, אם כי הם פראי אדם אבל הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך, כי הם מרגישים שמשהו ניתן להם והם משמשים גורם׳.

העמדה המסתייגת, פרי המורשת הקולוניאלית, לא הייתה אפוא זרה לחלוטין גם לאישים כבן־גוריון ורפאל. בנובמבר 1951, כשנידונה תכנית הסלקציה בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום, תמכו גם בעלי הגישה המשלבת במדיניות העלייה הסלקטיבית.

קובעי מדיניות בממשלה, בהנהלת הסוכנות ובמנגנון הציבורי היו שותפים במידה זו או אחרת להסתייגות מיהודי צפון אפריקה וגישה זו השפיעה על החלטותיהם. לעתים הייתה ההשפעה עקיפה. דובקין למשל תלה בדימוי השלילי את הדרישה לסינון העלייה. הוא אמר שהרכב העלייה מצפון אפריקה תרם לדימוי השלילי של עולים אלה בארץ. ׳עשינו משגה גדול בשנים עברו כשהעלנו מארצות אפריקה הצפונית חומר שזכה כאן לשם לא כל כך מוצדק כמו ״מרוקנים׳״.

הערת המחבר : דובקין בהנהלת הסוכנות, 4.11.1950 (לעיל, הערה 46). טיעונים בדבר רמתם התרבותית הירודה של העולים עלו בהזדמנויות שונות בעת הדיונים על מדיניות העלייה הסלקטיבית, למשל בדיוני הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 (לעיל, הערה 35); 9.3.1953, אצ״מ, 8100/85; 9.3.1953, שם, 8100/88

מדבריו אלו עולה שבעיניו ובעיני אנשים כמוהו יוצרי הדימוי של יהודי צפון אפריקה הם העולים עצמם ולא מערכות מושגיות ודרכי חשיבה בחברה הקולטת. לכאורה יש מקום לתלות את הדימוי השלילי בריחוקם של עולי צפון אפריקה מתרבות המערב ובנתוני השכלה נמוכים. אולם השוואת כמה מנתוניהם לנתוני היהודים מתפוצות אחרות מצביעה על מציאות מורכבת יותר. מבחינה עובדתית לא היו יהודי צפון אפריקה התפוצה המרוחקת ביותר מהתרבות האירופית. הם גם לא היו בעלי ההשכלה הפורמלית הדלה ביותר. הקולוניאליזם הביא ליהודי מרוקו ותוניסיה את התרבות הצרפתית ואך מעטים מהם לא נחשפו כלל לחינוך אירופי. רבים מהילדים למדו בבתי הספר של כי״ח ושלטו בצרפתית. החשיפה

לתרבות המערב הביאה לכך שלרוב העולים, גם אלה שבאו מהמגזר ה׳ילידי׳, הייתה ההיכרות עם התרבות המודרנית טובה מזו שהייתה לעולים שלא נחשפו כלל לתרבות זו כמו אלה מתימן ומעדן.

קריאת עשרת הדברות בשבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון

קישוט ההיכל

הכתובה בין ישראל לתורה

הכתובה בין ישראל לתורה

אוירת חג השבועות בבית־הכנסת, שונה מיתר חגי השנה. במרוקו לא נהגו לשטוח עשבים או לקשט את בית־הכנסת בפרחים. בית הכנסת קושט רק במרבדים ובשטיחים יפים, הוקם היכל נוסף מקביל להיכל הקיים, וכולו מרופד בשטיחים יקרים ומזרונים, עליהם הונחו ספרי תורה. ההיכל החדש נקרא ״טאלאמון׳ (אפיריון) והוא הוקם כרמז לאפיריון שנוהגים להכין לכלה ביום הכלולות. גם ספרי תורה קושטו בצעיפים רקומים, מטפחות משי, שהנשים הביאו לבית־הכנסת לכבוד התורה ההדורה וכדי להעשיר עוד את המעמד החגיגי.

פעם נהגו בתלמסן שבאלג׳יריה, לעשות הקפות בליל החג אחרי תפילת ערבית חגיגית ובהזדמנות זו, הוציאו את כל ספרי תורה שבהיכל ורקדו עימם, אולם מנהג זה נעלם עם הזמן.

קריאת עשרת הדברות

לעשרת הדברות נודעת חשיבות רבה. התרוממות הנפש הגיעה לשיאה בעת אמירתן מפי החכם הזקן ביותר שבבית־הכנסת, כי רק לו נועדה העליה הזו לתורה והוא בעצמו קרא את הקטע בטעם עליון, כאשר כל הקהל עומד על רגליו ביראת כבוד. הס הושלך בשעה זו, בעת קריאתן כרמז לנאמר:

כשנתן הקב״ה את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. . . (שמות רבה, עב ב)

הערת המחבר : אף על־פי שהרמב״מ כתב כי ראוי למנוע מנהג זה, עם זאת, יהודי מרוקו נוהגים עד היום לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות. ראה: שמ״ש ומגן לר׳ שלום משאש, סי׳נז; שם משמואל מאת ר׳ ש. בן הרוש; קהלת צפרו, ח. ד. עמי י׳; ר׳ ברוך, ר טולידאנו, קיצור שו״ע, סי׳ סג.

אזהרות הבוקר

אחר תפילת מוסף, קהל המתפללים פתח בקריאת האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול. אזהרות הבוקר נאמרו בקול רם מפי כל קהל המתפללים ובניגון מיוחד:

אמון יום זה, נחלו עם זה,         על יד חוזה, איש האלהים.

נוטה עליה, ויוסד נשיה,         לך דומיה, תהלה אלהים. . . .

חי גואלנו, זקוף ידינו,                        וחיש תראנו, בישע אלהים…

אחרי פתיחה זו, שני המסדרים הקבועים של בית־הכנסת, סידרו את האזהרות ליום ראשון על מצוות עשה כשכל אחד מהם קורא פסוק:

שמור לבי מענה, היה במאד נענה,

                                                         ירא האל ומנה, דבריו הישרים:

והוא יסלח אשמה, והוא ירבה עצמה,

                                                         והוא יתן חכמה, להבין נמהרים:

הטעם הטוב שהיה באזהרות, הם הסילסולים שבסוף כל פסוק, הניגונים והלחנים המיוחדים, כל אלה הפכו את האזהרות לחוייה נעימה ובלתי נשכחת.

אחר סעודת היום, כל הגברים תושבי ה־מללאח, מבוגרים וצעירים הלכו בהמוניהם לבתי־הכנסת לקרוא תהלים, כי לפי המסורת, נפטר דוד המלך ביום השני של חג השבועות.

מגילת רות

לפני תפילת מנחה, נוהגים לקרוא את מגילת רות בתרגום ערבי־יהודי ובלחן מיוחד. את קריאת המגילה מחלקים ליומיים של החג. חציה ביום הראשון קוראים עד ״ויהי בחצי הלילה״ וחציה ביום השני. סיבות רבות לקריאת מגילת רות שהיא מגילת הגרים, גרי־הצדק, והמעשה ארע בין קציר השעורים וקציר חטים, היינו בעונת הקציר, דוד המלך נולד ומת בחג השבועות, ובמגילה מסופר על שושלת בית דוד שהוא מצאצאי רות המואביה . כמו־כן עם ישראל קיבל את התורה בחג השבועות וגם רות התגיירה ונכנסה תחת כנפי השכינה בימי קציר חטים.

את קריאת מגילת רות מסיימים בפסוק: ״ישלם ה׳ פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה׳ אלהי ישראל אשר־באת לחסות תחת כנפיו״ וגם מתרגמים את הפסוק:

ייכ'ללס אללאה פועאךיחכ, ותכון איזארתיכ כאמלא, מעאנד אללאה איללאהא ישראל, די זית ליתדרראג זנאחו .

אחר תפילת מנחה, מתחילה קריאת ה״אזהרות״ אשר קריאתן לוקחת למעלה משעה.

Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé يا قلبي خلّي الحال – Mon Coer Tu As Changé – ريمون رمتني

Ya Qalbi Khali L'hal / Mon Coer Tu As Changé / Rimon Rametni – Hommage à Salim Halali

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקו

 

ראשיתה של הפעילות המיסיונרית האנגליקנית במרוקוהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

במאה ה־19 פעלו במרוקו עשר אגודות מיסיונריות של הפרוטסטנטים, רובן החלו לפעול בשנות ה־80 של המאה. האגודה הפעילה והחזקה ביותר הייתה האגודה הלונדונית: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews. אגודה זו, שנוסדה ב־15 בנובמבר 1809, הקימה מרכז קבוע במוגדור ב־1875 , אבל שליחיה פעלו בעיר זו ובערים אחרות במרוקו עוד לפני כן.

האגודה הלונדונית הוציאה כתבי עת ובהם דיווחים חודשיים ושנתיים על פעולות שליחיה ברחבי העולם. מטרתה כפי שנוסחה בסעיף הראשון בתקנון שלה היא: ״תיקונם הרוחני של היהודים״. נוסח דומה לזה מופיע גם בתקנון האגודות האחרות. כך, למשל, בתקנון האגודה  British and Foreign Bible Society, שפורסם ב־7 בינואר 1867, נאמר בסעיף א' כי ״מטרתה הבלעדית היא תיקון רוחני ונצחי של היהודים, דבר שהיא משתדלת לבצע על ידי הפצת דבר ה׳ ופרסומים אשר יחשפו את הדוקטרינה הגדולה של הנצרות כפי שזו מתבטאת בייחוד בברית הישנה, ועל ידי פעולותיהם של המיסיונרים״.

למעשה כוונתן של האגודות המיסיונריות הייתה להכניס את היהודים תחת כנפי הנצרות. הן ניסו להשפיע גם על מוסלמים, העניקו להם שירותי רפואה ובדרך זו ניסו לקרבם לנצרות, אבל נתקלו בהתנגדות חזקה של השלטונות.

היו אמנם מוסלמים בודדים שהוטבלו לנצרות בסתר, אך הם נאלצו למצוא מקלט בארץ נוצרית. על רקע זה ניתן להסביר את העובדה שעיקר הפעילות של האגודות המיסיונריות הייתה ממוקדת ביהודים.

גישושים ראשונים של אגודה מיסיונרית של הכנסייה האנגליקנית לפעילות במגרב נערכו ב־.1816 צעדים מעשיים של האגודה הלונדונית במגרב החלו ב־1828. שליח שלה ששהה בליוורנו באותה שנה, העיר את תשומת לבם של הממונים עליו בלונדון לאפשרות של פעולה מיסיונרית במגרב, לאחר שהבחין כי יהודים מאזור זה באו לליוורנו וקנו ספרי תנ״ך מדפוסי האגודה.

ספרים אלה היו בוודאי זולים יותר מאלה שהודפסו על ידי יהודים בעיר זו. יש להעיר כי עדיין לא היה דפוס עברי במרוקו, וספרים הודפסו והובאו בעיקר מליוורנו. שני מיסיונרים, ש׳ פארמאן (Farman ) וג׳ ניקולאיסון ( Nicolayson ) שהיו במלטה, נתבקשו לבקר בארצות המגרב

הם יצאו לטריפולי ב־10 בנובמבר 1829 , ואתם ־׳ספרי קודש״ שהוצעו למכירה בבתי כנסת. משם עברו לתוניסיה, ביקרו בג׳רבה, ספאכס וסוסה, הגיעו לעיר תוניס ב־26 בדצמבר, ושהו בה עד 15 בינואר 1830. מסקנתם הייתה כי יש סיכוי להצלחת המיסיון למרות הקנאות הדתית של יהודי המקום.

ניקולאיסון המשיך לעיר אלג׳יר והגיע אליה ב־1 באפריל 1831, כשהוא נושא עמו ספרי תנ"ך וספרי ״הברית החדשה״ בעברית, ערבית, צרפתית, איטלקית וספרדית. את ספרי התנ״ך הוא מכר, אבל את ״הברית החדשה״ היהודים סירבו לקבל.

פעילותה הקבועה של האגודה הלונדונית באלג׳יריה החלה ב־1832, בתוניסיה שנה לאחר מכן, ובמרוקו ב־.1843

קדמה לאגודה זו במרוקו האגודה British and Foreign Bible Society, בשמה המלא The British Society for the Propagation of the Gospel among Jews. היא נוסדה ב־1804, ונציגה הסופר ג׳ בורו  ( Borrow ) פעל בטנג׳יר, בתיטואן ובמוגדור.

עוזרו היה היהודי חיים בן עטר, שב־1839 מכר עותקים של ״הברית החדשה״. ב־1848 בא בשליחותה למרוקו אברהם בן עוליל, יליד טנג׳יר (1826) שמשפחתו היגרה לגיברלטר ומשם לאנגליה, ובה התנצר בגיל 18. ב־1850 קיבל המלצה משר החוץ הבריטי הלורד פלמרסטון ( Palmerston ), כדי שיזכה להגנת הקונסולים הבריטיים במרוקו ובארצות הים התיכון.

ב־1852 הוסמך בתור כומר. בשנים הבאות פעל בתור שליח האגודה באוראן. ב־1854 שלח את אחיו משה להפצת ספרי המיסיון בכמה ערים במרוקו, תפקיד שמילא במשך תשע שנים. לקראת ביקורו החוזר של אברהם בן עוליל בערי מרוקו, פנה מזכיר האגודה לשר החוץ ב־7 בינואר 1867 בבקשה לצייד את בן עוליל במכתב המלצה לשם קבלת חסותם ושירותיהם של הקונסולים של בריטניה במרוקו.

ניתנה לו המלצה לשם קבלת סיוע מהקונסולים של בריטניה, אבל הדבר לא הקנה לו חסות פורמאלית, בהיותו נתין של הסולטאן (ראה תעודות 1, 2). הדבר גם מעיד על היחס המסויג של השלטונות הבריטיים לשליחי הכנסייה האנגליקנית במרוקו, ועל חששם מחיכוכים עם הממשל במרוקו, כפי שאירע בשנים הבאות.

בן עוליל ביקר ב־1868 בטנג׳יר, בתיטואן, ברבאט, במלא ובקזבלנקה. אין פרטים על מעשיו, וכנראה לא הצליח במשימתו. חלה הפסקה בפעילות אגודה זו במרוקו עד 1883, אותה שנה הקימה מרכז קבוע במרוקו.

תעודה מספר 1

7 בינואר 1867. מכתבו של מזכיר האגודה הבריטית להפצת הנצרות בין היהודים אל שר החוץ הבריטי. נכתב לקראת ביקורו של שליח האגודה אברהם בן עוליל בערי החוף במרוקו, וכותבו מבקש מהנמען להעניק לבן עוליל, יליד מרוקו, מכתב המלצה כדי שיזכה להגנתם ולשירותיהם של הקונסולים הבריטים במרוקו. הוא מזכיר שלורד פלמרסטון נתן לבן עוליל מכתב כזה ב־1850, והדבר הועיל במילוי שליחותו.

British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews 96 G1 Russell S' Bloomsbury Square, W.C.

London, 7  January 1867

To the Right Honourable Lord Stanley

My Lord,

The Rev. Abraham Ben Oliel, one of the Missionaries of the above Society, stationed at Oran in Algeria, is about to visit the coast of Morocco, of which country he is a native, and is anxious to obtain from your Lordship a letter of recommendation to the protection and good offices of Her Majesty's Consuls in Morocco and the Mediterranean.

The late Lord Palmerston gave Mr Ben Oliel a letter of a similar kind dated May 22, 1850,  which was often of great service.

Mr Ben Oliel, though a native of Morocco, was educated in this country, is an ordained missionary of many years standing, possesses the entire confidence of the Committee on whose behalf I am instructed to make this application.

I am, my Lord Your Lordship's most obedient servant John Gill

Association Secretary of above Society

תעודה מספר 2

14 בינואר 1867. תשובת משרד החוץ לפנייה הנ״ל: מצורף מכתב המלצה בזכות מתן סיוע קונסולרי לבן עוליל, אבל אין הוא זכאי לחסות רשמית, בהיותו נתין של הסולטאן.

F.O. Jan[uary] 14, 1867

Draft

Society for Propagation of the Gospel among the Jews 96 Great Russell S׳ Bloomsbury

Sir,

In compliance with the request contained in your letter of the 7th Inst. I am directed by Lord Stanley to transmit to you the accompanying letter toHM's Consuls in Morocco and the Mediterranean in favor of the Revd Abraham Ben Oliel.

I am however to request you will inform Mr Ben Oliel that that letter is given for the purpose of obtaining for him that ordinary assistance which HM's consuls might be able with propriety to give, but that it would not be proper for them to assure a right to protect in Morocco a native born Subject of the Sultan of Morocco.

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-אחרי ההמרה

שלושה־עשר חגי השבתאיםהתנועה השבתאית במרוקו

כאמור, לוח מועדי הכת השבתאית כלל שלושה־עשר מועדים, ואלה הם:

 

  1. י״ז במיון – מועד צמח
  2. ב״א בסיון – נמשח למשיח לפי גירסה אחת על־ידי אליהו ולפי גירסה אחרת על־ידי נתן העזתי
  3. כ״ד בסיון – כתבו להם עצם היום הזה

 4     ט׳ בתמוז – התחלת לבוש הנפש  

  1. י״ז בתמוז – ראשון להורתו
  2. כ״ג בתמוז – חג המאורות
  3. כ״ד בתמוז – שבת קודש
  4. ג׳ באב – התחלת עטרת תפארת
  5. ט׳ באב – חג השמחות
  6. ט״ו באב – יום שנמלך

11    ט׳׳ז בכסליו – פורים

12    כ״א באדר – יום שנולד

13    ב״ח באדר – יום שנימול

אכן חדירתה של השבתאות למרוקו היתה עמוקה, התפשטותה מהירה והשתרשותה חזקה. התנועה התפרסה לאורך ולרוחב ולפי עצמת חדירתה אפשר להסיק כאילו ההתערות לתנועה לא היתה רצינית, אך עיון מעמיק בחליפת המכתבים בין ששפורטש לבין חכמי סאלי מראה שמאבק עיקש, מר ואכזר היה נטוש בין שומרי אמוני ישראל לבין בעלי האמונה החדשה.

האחרונים היו לא רק קיצוניים ואדוקים אלא אף תוקפנים. הם ניסו אמנם גם בדרכי שכנוע ובדרכי נועם להפיץ את אמונתם במשיח בין ההמונים. אך כשלא הצליחו בדרכי נועם, לא בחלו בשום אמצעי על מנת להביא חסידים תחת כנפי אמונתם. הם הכריזו חרמות, והטילו נידוים על כל מי שלא קיים מצוות הכת, ועל כל מי שלא אכל ושתה בימי הצומות המסורתיים. זכורה לנו טרונייתו של ר׳ אהרון הסבעוני: ״ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב.״

מתוך הספר " מלכי רבנן "

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

 

התנועה היכתה שרשים כה חזקים עד שאפילו המפנה הדרמטי שחל בה עם מעשה ההמרה של המשיח לא הניא את חסידיה מדרכם הנלוזה נהפוך הוא, הם קיבלו עליהם את צידוק מעשה ההמרה כפי שהוסבר על־ידי הוגי הדעות של התנועה, כמו נתן העזתי, שמואל פרימו, אברהב היָכיני ויותר מאוחר על־ידי אברהם מיכאל קארדוזו. לשוא מתנחם ששפורטש ומלמד זכות על יהודי מרוקו ואפריקה שהמשיכו לבטל את תענית ט׳ באב תב״ז(1667), מפני שמעשה ההמרה לא נודע להם כביכול במכתבו אל רבני אמסטרדם כותב ששפורטש: ״וידע כל איש בישראל כי בכל אפריקא או רובה התקינו עצמם לבטל יום ט׳ באב, וקצתם ביטלוהו בפועל ואין עליהם כל כך אשם, כי היו בטוחים על דבר משיחם ונביאם… אך לא נודע להם מהמרת דת (ההדגשה שלי א.מ.) ולכן בברבריא טראבאבליס (טריפולי) וארגיל (אלג׳יר) וסאלי שקיבלו שמועות ההמרה אגב שיטפא (דרך חיפזון) ולא היתה אצלם ההמרה ודאית כי אם בספק, התענו בט״ב, אבל לא נהגו בו דין כל ה׳ עינויים שנעלו סנדליהם וגם לא קראו קינות כמנהג, עד שישמעו האמת ויאמנו, אך עיר מארויקוש ואספי שהיו רחוקים ולא נשמעה אצלם שמועת ההמרה כמו שנשמעה בסאלי בשבוע שחל להיות בו ט״ב עשו אותו יום משתה ושמחה.״

 הסנגוריה שמללמד ששפורטש עליהם אין לה על מה לסמוך שאכן שמועת ההמרה הגיעה אליהם ולא אגב שטפא אלא בצורה ״ודאית״ ולא זו בלבד ששמועת ההמרה לא החזירה אותם מדרכם הרעה אלא אף ניסו למצוא לה צידוק. וכך מתרץ ומסביר ר׳ יעקב בךסעדון מסאלי, האידיאולוג של הכת, את מעשה ההמרה: ״ואם לבש הצניף הטהור כבר השיב על זה מוהר״ר נתן להר"ה חמיץ שארע לו זה מעוונות ישראל ואירע לו מה שאירע לאסתר המלכה שהיתה אוכלת מאכלות אסורות והיה אומר מרדכי הצדיק לא לחינם נלקחה אסתר ובאה הגאולה על ידה. כך יהיה בע״ה.״

מרוקו בדרך לעצמאות. מבצע יכין – שמואל שגב

 

מרוקו בדרך לעצמאות.מבצע יכין

מבין שלוש מדינות המגרב מרוקו הייתה הראשונה שפתחה במאבק לעצמאותה. בנאום בטנג'יר ב – 10 באפריל 1947, קרא הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף, למרד נגד צרפת. אך מאבקה של מרוקו לעצמאות לא היה קל.

 לאחר אובדן קיסרותה באסיה, נחרדה צרפת מפני גורל דומה באפריקה והיא חששה פן אובדן מאחזיה במגרב, יבטל את מעמדה כמעצמה גדולה בזירה הבינלאומית. ב -44 שנות נוכחותה במרוקו, השקיעה צרפת במדינה זו מאות מיליארדים של פרנקים וסחר החוץ שלה היה תלוי במאוד בשוק הצפון אפריקני.

מרוקו סיפקה לצרפת כוח אדם לצבאה, חומרי גלם לתעשייתה ורבבות עובדים בלתי מקצועיים. " ללא צפון אפריקה, לא תהיה לנו היסטוריה במאה ה- 21. נהגו לומר מדינאים ומפקדי צבא צרפתיים שונים.

מרוקו היה המדינה המערבית ביותר בעולם הערבי ובגלל מיקומה הגיאוגראפי ובשל מציאותם של רכסי הרים גבוהים בתחומיה, היא נשארה מבודדת במקצת מהעולם הערבי. לעומת הדרום המדברי, האקלים לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי והים התיכון הוא נוח והמדינה משופעת בכרמים, מטעי זיתים, יבולי תירס ויערות.

450 אלף צרפתים ואירופים – ספרדים בעיקר – הקימו במרוקו חווה חקלאית רחבות ידיים, מטופחות יפה ומשופעות במים והפריחו את הגבעות השוממות. מהנדסים צרפתיים הפיקו ממכרותיה כמויות גדולות של מנגן והעלו את מרוקו לדרגת יצואנית הפוספאטים ה -6 בעולם.

בערי החוף הצפופות, שאותן מקשרת רשת מודרנית של כבישים, טלפון ומסילות ברזל – צמחו כמה גורדי שחקים, שהצלו על הרובעים העניים הישנים. כך, למשל, קזבלנקה, שהייתה נמל דייגים עלוב לפני הכיבוש הצרפתי, הפכה לבירתה המסחרית של מרוקו והתחרתה בהצלחה ברבאט, בירתה המנהלית של המדינה.

 ההתעניינות הצרפתית במרוקו החלה בסוף המאה – 17. שגריר מיוחד מטעם לאוי ה – 14 מצא במרוקו קיסרות פיאודאלית אדירה, שנשלטה ביד רמה על ידי מולאי איסמאעיל " צמא הדם " 1672 – 1727. הלה היה השליט השני בשושלת העלווית ובימיו הייתה מרוקו שקטה ומאוחדת, יותר מאשר אי פעם בעבר.

בין הישגיו הגדולים של איסמאעיל מנו את כיבוש לראש – ב- 1683 שהייתה בשליטה ספרדית מאז 1610 ואת כיבוש טנג'יר – 1684 – שהייתה בשליטה בריטית מאז 1662. בשנת 1682, חתם מולאי איסמאעיל על חוזה מסחרי עם צרפת, שעל פיו הוענק לה מעמד  " המדינה המועדפת ביותר ".

לאיסמאעיל היו 549 נשים ופילגשות וכינויו " צמא הדם " בא לו בשל מצוותו לחנוק את בנותיו, מיד בהוולדן. על כן לא ייפלא שכאשר ביקש איסמאעיל את ידה של בת מלך צרפת, סירב לואי ה – 14 שבתו תהיה אשתו ה – 550 של שליט מרוקו.

לאחר מותו של איסמאעיל, פרצה מלחמת ירושה אכזרית בין 800 בניו והמאבקים הממושכים ערערו את השלטון והביא להתפוררותו ההדרגתית.

התחרות האימפריאליסטית באפריקה במאה ה- 19, מצאה את מרוקו במצב של תוהו ובוהו מוחלט. לאחר כיבוש אלג'יריה בשנת 1830, לטשה צרפת את עיניה גם לתוניסיה ולמרוקו. אך רק ב – 1904, הכירה בריטניה בזכויותיה של צרפת במרוקו, בתמורה להכרה צרפתית במעמד הבכורה של בריטניה במצרים.

לאחר שני סכסוכים עם ספרד וגרמניה, חתם סולטאן מרוקו ב – 1912 על חוזה פאס, שהפך את ארצו לפרוטקטוראט צרפתי והגנרל הוברט ליוטיי, נתמנה כנציב עליון צרפתי ראשון במרקאש.

ליוטיי היה האחרון בין בוני האימפריה הצרפתיים. לאחר שסייע להשליט את מרותה של צרפת בהודו סין ובאלג'יריה, בא קצין פרשים נועז זה, להשליט סדר גם במרוקו, " בשמו ולמענו של הסולטאן. במשך 13 שנים, שלט ליוטיי במרוקו ביד רמה.

הוא היה שליט נאור ותרם רבות לפיתוחה של המדינה ולאכיפת החוק והסדר בה. לפי מיטב השיטות הקולוניאליות של אותם הימים, פעל גם ליוטיי לפי הכלל של " הפרד ומשול " וניסה לזרוע פירוד בין שבטי הברברים לבין הערבים. הברברים, יושבי ההרים, הם צאצאיהם של תושבי צפון אפריקה הקדומים, שבשנת 455 סייעו לוונדאלים להחריב את רומא.

לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 684, קיבלו עליהם הברברים את עול האסלאם והחל משנת 711 הם מילאו תקפיד חשוב בכיבושה של ספרד. ליוטיי הצליח לקנות את נאמנותם של הברברים והוא הסתייע בהם רבות לדיכוי מהומות ומרידות מקומיות.

הצלחתו של ליוטיי הביאה לגל גואה של התיישבות צרפתית במרוקו. המתיישבים הצרפתים הוקסמו מעושרה של המדינה, מאקלימה הנוח ומיפי נופיה. אך ככל שתנועת ההתנחלות הצרפתית התרחבה – כך גברה ההתנגדות לנוכחותם והתביעה לעצמאות הלאומית של מרוקו התחזקה.

גלי המרי התכופים, הולידו תנועה לאומית חזקה, שתבעה להגביל את סמכויות הפרוטקטוראט הצרפתי. תנועה זו התחזקה מאוד עם שובם ההדרגתי של כמיליון פועלים מרוקנים, שיצאו לעבודה בצרפת. הללו הביאו עמם לא רק את נשותיהם הצרפתיות היפות והמשכילות, אלא גם את חופש הארגון באיגודים מקצועיים, את התביעות לשיפור תנאי השכר וכמובן – את זכות השיבה ואת חופש ההצבעה.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר