ארכיון יומי: 15 ביולי 2016


דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )התחדשות ומסורת

משה בר –אשר

ערות פתיחה מבוא

  • אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.

זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.

בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.

בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.

ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.

דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.

חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.

חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).

לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.

ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.

אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.

ד.  אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.

אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.

דר' דן מנור האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו-ברית 25 – אביב תשס"ו

דר' דן מנורברית מספר 25

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי״, שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן.

א) מחקרו של: אי שטאל

 ב) שני מחקריו של: א' בשן

הערת המחבר : א.שטאל, " משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח " ירושלים תשנ"ג

אליעזר בשן , " נשים יהודיות במרוקו " דמותם בראי מכתבים בין השנים 1733-1905 –
הנ"ל – " יהדות מרוקו עברה ותרבותה – תל אביב – 200

שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים:

  1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.
  2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז״ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".
  3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.
  4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.
  5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים.
  6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות, בעלות השכלה ועניות.

אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית, אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס. רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון:"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגל-אליעזר בשן

הגירה מאירופה למרוקו: מגורשי ספרד ופורטוגלגירוש ספרד

לפי כמה מקורות חיצוניים הגיעו למרוקו פליטים יהודים מאירופה בעקבות רדיפות, החל במאה ה־13 ואילך, מהם יהודים מאנגליה, מאיטליה, מהולנד ומצרפת. אלה היו בוודאי בודדים שהגיעו לערי החוף, ומשם לערים הפנימיות, אבל לא התארגנו בקהלים נפרדים. זכרם נותר, בין השאר, בשם המשפחה ׳הצרפתי׳ של משפחת רבנים, שפעלה במשך דורות בפאס. מכנאס היתה תחנת מסחר ליהודים מספרד שסחרו עם מרוקו עוד לפני הגירוש, ומהם שהשתקעו בה. גם בדורות הבאים באו יהודים בודדים מאירופה למרוקו והתיישבו בה. לפי המסורת של משפחת בן דלאכ בטנגייר, הגיעו אבותיהם מהולנד במאה ה־17.

תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספרד (1492) וגולי פורטוגל (אחרי 1497) לארץ זו. מתוך כ־200 אלף יהודים שגורשו מספרד, נקלטו במרוקו כשליש, ושני שליש במזרח התיכון. המגורשים התיישבו בערים השוכנות לחוף הים התיכון והאוקינוס: טנגייר, תיטואן, ארזילה, לאראש, קסר אלכביר, סלא, רבאט, סאפי; ובערים הפנימיות: פאס, צפרו ומכנאס, מעטים הגיעו למראכש ולדרום. הווטאסים (1470־1553), ובראשם מוחמד אלשיך (שלט בשנים 1470־ 1505), איפשרו ליהודים אלה להתיישב במרוקו.

ר׳ אברהם בן שלמה מטרוטייאל, מגורש מספרד שמצא מקלט בפאס ונפטר בה ב־1493, מספר על אוניית פליטים שעמדה חודשיים בים, וקרוב לחמישים נפשות בה מתו מרעב וממחלות, עד שהגיעו לחוף מרוקו. ביספר הקבלה׳ שכתב הוא מכנה את מוחמד אלשיך ׳מלכי צדק… חסיד מחסידי אומות העולם׳, אלא שאינטרס כלכלי הוא שהניע את המלך לקלוט את היהודים. בין המגורשים היו בעלי מלאכה וסוחרים שתרמו לכלכלת המדינה, ומהם שהיו מקורבים לשליט ושירתו אותו. לפי אליהו קפשאלי, שילמו המגורשים למלך בכלי כסף וזהב כדי שיינתנו להם פרדים לשאת את משאותיהם. ב־1492, בעת שבאו מגורשים מספרד, נהרסו בתי כנסת בערים פאס, תיטואן וקסר אלכביר.

המגורשים שבאו למרוקו ביטאו את איבתם לנצרות ולנוצרים שגירשום, בין השאר, בפיוט. שמעיה קוסון, בן דור הגירוש שעבר למרוקו, כתב:

ממלכת אֱדום הרשעה/ מְהֵרָה עֶקְרוֹן תִּעָקֵר

משחקת לה השעה /כל כך אשר הוא חוקר

כל הנמצא בה יִדָקֵר/ כְּבָצְרָה בְּעֵת חֻרבנה

 

הַתָּלוּיִ יִמָּחֶה שְׁמו/יָבוֹא נָא וְיוֹשִׁיעֵךָ

 

ליד טנגייר מצוי נחל הנקרא ׳ואד־אליהוד. לפי כמה אירופים, נוצר הכינוי בעקבות העובדה שמגורשי ספרד היהודים נאלצו לגור שם. אין זה המקום הגיאוגרפי היחיד שנקרא על שם יהודים. ליד צפרו וליד מראכש מצויים נחלים הנקראים ׳נהר אליהוד. האחרון, לפי האגדה, הוא על שם יהודי שהתחפש למוסלמי ורצה לדעת אם ייכנס לגן העדן, והפך לאבן על ידי קדוש מוסלמי. כ־8 ק״מ דרומית לעיר סאפי נמצא הר הנקרא ג'בל אליהוד,. קשה לדעת ממתי כונו מקומות אלה בשמות אלה.

תלאות המגורשים

כרוניקאים יהודים בתקופה זו, כמו אבן וירגא, שמואל אושקה, יוסף הכהן, שמעיה קוסון הנ״ל ואחרים, תיארו את תלאות המגורשים, טלטוליהם, מצוקותיהם, הרעב והשוד שנשדדו על ידי שבטים בדרכים. היו מהם שהפכו לעבדים או נרצחו. מסופר על גולים שלא היה בידם כדי לשלם את דמי ההפלגה, והם נמכרו על ידי הספנים לנוכרים במקומות נידחים. לאחרים האיר המזל פנים, והם נפדו על ידי אחיהם ה'תושבים,. פליטים הגיעו לארזילה ולפאס, שהיתה הבירה והמרכז למסחר ולאומנויות, ורצו להתיישב בה.

ב־1492 שרר רעב בפאס, וכפי שכתב שלמה אבן וירגא, בעל ׳שבט יהודה׳, התושבים לא הניחום להיכנס לעיר פן יתייקרו המזונות כתוצאה מעליית הביקוש. לכן הם לנו באוהלים בשדות ואכלו את עשבי השדה. בגלל הבצורת יבש העשב יומתו שם בשדה עם רב ואין קוברי. הוא כותב על אשה שהרגה את בנה והתאבדה, כי ראתה את בנה ויתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו. (׳שבט יהודה׳, מהדי שוחט ובער, עמי קכב)

ערבי אנס נערה לעיני אביה ואחר כן דקרה למוות, וכששאלוהו מדוע הרגה ענה, ׳שמא נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים., יהודי שהגיע לפאס מכר את בנו לעבדות תמורת פת לחם. לאחר תום הרעב הכריז המלך שכל מי שקנה עבד בעד לחם, בעקבות הרעב, עליו לשחררו. כפי שכתב עמנואל אבוהב, יליד פורטוגל, בשט״ו (1555), היו מהמגורשים שהגיעו לפאס ונמכרו בה לעבדות, וטולטלו על ידי אדוניהם עד הודו. היו שעזבו את העיר וחיפשו מקום אחר להניח בו את כף רגלם. כך אירע עם משפחתו של הרדב״ז (ר דוד אבן זמרא, 1480־1574), שעברה למצרים.

סיפור תלאותיו של ר׳ יהודה חייט, שכיהן בתור רב במלגה, אופייני לגורלם של המגורשים. בהקדמתו לפירושו ׳מנחת יהודה׳ לספר ׳מערכת האלהות׳ הוא מספר את הקורות אותו. בדרך נדודיו הגיע לפאס, ומוסלמי בן עירו העליל עליו שביזה את הנביא, והוא הושם במאסר. שם הופעל עליו לחץ להתאסלם, הוא עמד בניסיון ולא המיר את דתו, ולאחר ארבעים ימי מאסר נפדה על ידי יהודים משרשן. כתמורה לדמי הפדיון הוא נתן לקהל קרוב למאתיים ספרים (שהיו ככל הנראה מגילות קצרות). מכאן עבר ר׳ יהודה חייט לפאס, אך בגלל הרעב ששרר שם נאלץ לעוזבה, הפליג לנאפולי, ולאחר טלטולים הגיע למנטובה, תחנתו האחרונה, שבה כתב את ספרו.

חכמים בקרב המגורשים

בין הגולים היו חכמים שהמשיכו את המסורת הלמדנית של יהודי ספרד. לפי מקור אחד, עברה ישיבת טולידו לפאס, לשלוניקי ולצפת – שלושת המרכזים לחיי התורה של המגורשים. בין החכמים שהגיעו מספרד לפאס היה ר׳ יעקב בירב (יליד רל״ה 1475), שהרביץ שם תורה עד שנת ש״י(1510). לדבריו היו בפאס בימיו 5,000 יהודים. בין החכמים הבולטים ממגורשי ספרד היו ר׳ שמעון לביא ור' אברהם ביבאס, שצאצאיו כיהנו בתור חכמים בתיטואן, בסלא ובגיברלטר.

אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-בן המלך הקרח

בן המלך הקרח

לקט מאגדות מרוקואל עולם שאבד

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״

יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.

ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.

כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.

״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״

סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״

קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.

על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.

החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.

ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״

בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.

יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״

ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.

וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.

ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.

בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.

בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.

أكبر جوق في تاريخ موسيقى الآلة – 150 عازف و منشد بقيادة ذ محمد ابريول

أكبر جوق في تاريخ موسيقى الآلة – 150 عازف و منشد بقيادة ذ محمد ابريول

דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב

דוד בן הרוש רצה בסך הכל לנהל את בית הקפה שלו בואדי סאליב. אבל המצוקה זעקה מהשולחנות. משכורות רעב, חיילים שגרים בחדר מדרגות. הארץ הייתה בתנופת פיתוח של אחרי מבצע קדש, אבל ואדי סאליב נשאר מאחור. דווקא בוועידת מפא"י נולדה מנהיגותו של בן הרוש, בין כל הויצ'ים והברקוביצ'ים, נולד מנהיג מזן אחר.

בס"ד מוסר בלערבי פרשת חקת בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד   מוסר בלערבי פרשת חקת תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פיהם 3 מצוות עשה 1] באש נעמלו הדין מתאע פרה אדומה 2] אלמיית טמא ויטמא 3] למה מתאע אפר פרה יטהרו הטמא. ויטמיוו הטהור אלי ירץ עלא הטמא באש יטהרו. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי יחכילנה לפסוק. אלי ישראל פלעאם לארבעין מלי כרזו מן מצרים. וקתלי וצלו למדבר צין. נפטרת גאדי מרים הנביאה. אכת משה ואהרן. וקתהה עמרהה 125 סנה. ומרים בזכות מתאעהה. כאן יתבע מעא ישראל עין מה וישרבו מנו. ווקתלי נפטרת. לעין האדיך משאת עלא רוחהה. וישראל עטשו. וזאו ילומו עלא משה ואהרן. ומשה ואהרן וקתלי תלממו עליהם הנאס. משאו לאהל מועד. וגאדי תזללה עליהם רבבי. וקאלום. אמשיו דויוו מעא הסלע ויכרז למה. ולמו משה ואהרן ישראל ומשאו לסלע. ומשה כמם בינו ובין נפשו. אידה כאן תווה נכלם הסלע ויעטיה למה. למקטרגים יווליו ענדהם מה ידויוו הדוני עלא ישראל. אלי יקולו. סלע אלי מה ענדושי חכמה ולא מך. דווה מעאהו משה וסמע כלאמהם. ישראל כיפאש מה יסמעושי כלאם רבבי. קאם ידו וצ'רב הסלע בלעצה מרתין וכרז למה. וקתהה רבבי תגשש עלא משה ואהרן עלא אלי מה סמעושי כלאם רבבי וצ'רבו הסלע פי עוץ' אלי ידויוו מעאהו האכהוו. וקאלום אלי מה חידכלושי לארץ ישראל. ותמה חכמים קאלו אלי משה רבינו מה תעאקבשי עלא כאטר צ'רב הסלע. כאנשי עלא כאטר קאל לישראל שמעו נא המורים. ורבבי מה יחבשי האשכון ידווי הדוני עלא זגארו חתה ואלו משה רבינו 
ומן באעד בעת משה רבינו מלאכים למלך אדום. וקאלו כליני נתעדדה פי ארצ'ך. קאלו לא. קאלו נשרי מן ענדך למאכלה ולמה חתה ואלו אלי ענדנה למן ולבאר. ותצוור פי זרתנה. קאלו לא. וכרזלו בלעסכר. רמזלו זדנה יצחק בארכנה ועל חרבך תחיה. ורבבי קאל למשה מה יחארבשי אדום. ודארו ישראל עלא ארץ אדום. ומן באעד וצלו להר ההר. וגאדי רבבי קאל למשה. אלי וצל לוקת באש אהרן ינפטר. וטלעו להר ההר משה ואהרן ואלעזר. ונחה משה לחואייז מתאע לכהונה מתאע אהרן. ולבשהם לאלעזר. ונפטר אהרן. ועמרו 123 סנה. וישראל לכל שאפו כיפאש נפטר אהרן. ובכאו עליה ישראל 30 יום. וסתכאדו עליה יאסר. אלי כאן יעמל בינאתהם השלום. אלי ענדו כצומה ימשי לאהרון יצאלחו. הווא וצאחבו האו מרתו האו זגארו. וזיד ענני הכבוד תנחאוו. ובאעד מה כמלו לאבל מתאע אהרן. רזעו בזכות משה. ווקתלי שמע עמלק אלי אהרן נפטר. משא לבש לבאש לכנעני וחארב ישראל. וישראל מה ערפושי האשכון אלי קאעד יחארב מעאהם. לאבשין כנענים ולוגתהם ומנצ'רהם עמלקי. צלאו לרבבי וקאלו. כאן תכלינה נגלבו לקום האדה אלי יכון יכון. הרזק מתאעהם נעמלו חרם. וגלבוהם. ומן באעד ספרו מן הר ההר יצ'ורו עלא אדום. וקלקו ובדאו ידויו עלא משה ורבבי עלאש טלעתונה מן מצרים. ולחז"ל נשדו. עלאש מה קלקו כאן תווה. וזאוובו. אלי אקבל מה נפטר אהרן. כאנו ענני הכבוד. וכאנו פי וצט ענני הכבוד כיף אלי ואחד ראכב עלא כרהבה האו טיארה. הומאן אלי ימשיו וישראל ואקפין האו קאעדין. וחתה ימשיו מה יחששו שיי מן התעב התנייה. ולאכן וקתלי נפטר אהרן וחארבו עמלק. וכרו 8 מאראחל. וקתהה חשו בתעב מתאע התנייה. והאדאך עלאש בדאו ילומו. חתה ואלו אלי רזעו ענני הכבוד בזכות משה. כאנו יכממו אידה כאן יתנחאו ענני הכבוד כיפאש נעמלו. ובעתלום רבבי חנושה יקרצוהם. ומשאו למשה וצלה עליהם. וקאלו רבבי. אעמל חנש נחאש ועלקו לפוק. אלי יקרצו לחנש יברק פיה ויברא. והווא הטבע מתאע הדניה אלי תכתלע מן חאזה מה יווריווהאלושי . ולאכן רבבי יחב יוורילהם אלי הטבע מתאע לעולם פי יד רבבי. אלחאזה אלי מה תצלחשי עלא קד הטבע יבראוו ביהה. ולחז"ל קאלו. יאכי לחנש הווא אלי יקתל האו ימנע אלי רבי עמלום חנש ישופו. וזאוובו באש יקימו עיניהם לפוק ויערפו רבבי. 

ומן באעד כתב לפסוק למראחל אלי עמלוהם ישראל חתה אלי וצלו לנחל ארנון. גאדי לפסוק קאל. על כן יאמר בספר מלחמות ד' וכו'. הרש"י ז"ל פסר לפאסק האדון. אלי הנס אלי נצאר הוני ילזמו יתחכה כיף הנס אלי נצאר פי קריעת ים סוף. אלי נחל ארנון זאיי בין זוז זבולת. ואחד פי מואב וואחד פי ארץ ישראל. וקראב חדה בעצ'הם. אלי ינזמו אלי קאעד פזבל האדה ידווי מעה אלי פזבל לוכר ויסמעו מליח. לאמורים וקתלי סמעו אלי ישראל חיתעדאו פנחל האדה. זאו קאעדו פזבל האדאך ופלמגאייר אלי פי וצטו. וקאלו וקתלי יתעדאו ישראל הומאן לוטה ואחנאן לפוק. נכרזו מלמגאייר ונעאיינו עליהם חזר ונשאב ונקתלוהם. ולאכן רבבי עמל נס כביר יאסר. אלי הזבל אלי תאבע מואב כאן פי כרזאת. ווקתלי חיתעדאו ישראל. הזבל אלי פי ארץ ישראל תחרך מן בלאצתו ותקרב חדה הזבל מתאע מואב. והאך לכרזאת דכלו פלמגאייר וולאו כיף זבל ואחד וקתלו לאמורים. וישראל תעדאו פוקו זבל ואחד. ובאעד מה תעדאו ישראל פוק הזבל. רזאע הזבל לבלאצתו. ולבאר אלי כאן פלאכר תעדדה באעד מה תפרקו הזבולאת. וכרז האך הדם ולמפאצל מתאע לאמורים. ושאפו ישראל הנס לכביר אלי נצארלום. 
ומן באעד זאת לחרב מעה סיחון אלי כאן קויי יאסר. וגלבו.וכדאולו לאראצ'י מתאעהו לכל. ומן באעד זאת לחרב מעה עוג. ומשה כאן כאייף מנו. עלא כאטר כאן לכדים מתאע אברהם אבינו. ועמל למילה. רבבי קאלו מה תכאפשי מנו. ועוג כדה זבל אלי טולו 12 כילו מטר וערצ'ו 12 קילו מטר קד לבלאצה אלי קאעדין פיהה ישראל. וקלעו וחטו פוק ראסו. באש יעיינו עלא ישראל. ויקתלהם פי מררה ואחדה וידפנהם תחת הזבל. ורבבי זאבלו דוד ונקב הזבל ודכלו פי ראסו. ורבבי טוולו שניה. והזבל מה חבשי יכרז. ומשה רבינו כאן טולו 5 מתרו. וזאב סיף טולהה 5 מתרו. ונגז 5 מתרו. וצ'רב עוג עלא ערקובו וטייחו. וזבל תכסר פוק ראסו ומאת. וגלבו ישראל. וכדאו לבלדאן מתאעהו לכל. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת פרה אדומה. הרש"י ז"ל פסר עלא לפסוק זאת חקת התורה. עלא כאטר השטן ואומות העולם יתפיסכו עלינה ויקולולנה השנווה למצוה האדי ובהאדה קאללנה לפסוק עליהה חקה. מה תכממשי עלא הטעם מתאעהה. הוני תממה נשדה. יאכי מן וקתאש אחנאן נקולו עלא התפיסיך מתאע אומות העולם. וכאן חנקולו ביהם מה עאדשי נזמו נתבתו חתה מצוה. חאזה אוכרה. הרש"י ז"ל התפיסיך סמאהו מונין. עלאש סמאהו בלאסם האדה. אלי מונין מאענאהה חשאב. וחאזה אוכרה. והאדה לחז"ל קאלו הטעם מתאע פרה אדומה. באש תסמאח עלא מעשה לעגל. תזי לבגרה  ותמסח לוסך מתאע ולדהה לעגל.

פלאדרה מכתוב. אלי רבי שמעון בר יוחאי וקתלי קאבל אדם הראשון וקתלי טלע לסמה והווא חיי. קאלו מה תכשפשי הדנוב מתאעי אלי עמלתו כאנשי אלי תכשף פתורה. קאלו והאדה לחברייה יערפו. קאלו אלי יערפו. יערפו. ובקיית הנאס מה תכשפלומשי. לענין מתאע לעגל פי ברשה דנוב אוכר כלף אלי עבדו עבודה זרה. ופרה אדומה כל חאזה אלי יעמלוהה פיהה. תקן חאזה מן עוון לעגל.

ובהאדה הרש"י ז"ל פסרלנה לחאזה האדי. אלי הטעם מתאע פרה אדומה באש תסאמח עוון לעגל. ומה נחאוולושי באש נפאהמו כל חאזה עלאש תעמלת והשנווה תקן. באש מה תתכשפשי לחאזה האדי ללאומות העולם ויפשלונה מן לחזרה בתשובה. ויבדאוו יחשבולנה לעוונות אלי עמלנאהם פלעגל.

אכוואני לעזאז. לעבד דימה מה יפיקשי בלעבירות אלי עמלום ולעבירות אלי תעמלו מן סירת לעבירה אלי עמלה ונאתאייז מתאע לעבירות אלי כלאוו הנאס תעמל עבירות אוכרין. תלקא ואחד גלט עמל עבירה. כאן יזי יתבת ילקא תמה עבירות אוכרין כרזו מן לעבירה האדיך אלי מה פאקשי ביהם. והאדה הווא אלי קאל התנא פי פרקי אבות עבירה גוררת עבירה. נזבדו

 חאזה עלא טריק למיתאל ולאמתלה יאסר. לבאש הנסה האוו תזיין רוחהם לבררה בטריקה אלי תזבד לאנתיבה האו תעריית השער מתאע הנסה. למרה יתביינלהה עמלת עבירה וחדה. לאכן לחק מוש איכאך. אלי למרה כלף לעבירה מתאעהה אלי מה סמעתש כלאם התורה ולחז"ל. זרת וראהה קדאש מן עבירה. כלאת רזאל. מוש ראזל ואחד. רזאל. יברקו פיהה. מה תנזמשי תקול האשכון קאלום יברקו האו השנווה פיהה כאן ברקו. לחאזה התאנייה כלאת להרהור ענד הרזאל. ושוף עבירות אוכרין אלי ממכן ינצארו פי זרת הלבאש מתאעהה. וממכן תמש חתתה שלום בית. מיתאל אוכר. ואחד יתכללם לשון הרע. יתביינלו דווה כלמה וופא. לאכן שוף לעבירות אלי יתבעו לעבירה מתאעהו. כללה נאס תתצנט ועמלו עבירה. אלי דווה מן באעד עמל עבירה. וכלף לעבירות אוכרין אלי ינזמו יכלטו מן באעד. כצאם אידה כאן סמע אלי דוואוו עליה. ובאעד לכצאם שוף קדאש מן חאזה אלי תנזם תנצאר. ינזם יוצל בלכצאם האדאך זוז שאבאב ממכן יערסו מן לפאמילייאת האדוך ויבטלו מן סירת לכצאם אלי בין לואלדין. כאן לוולד ממכן יבטל כאן מן סירת ידאפע עלא בו האו יקול מה יעטיווהאלישי. האו לבנת תרפץ' כאן דאפע עלא בוהה האו תכמם מה נזמשי נעיש מעה פאמילייה כיף האדי. וברשה אמתאל. ובהאדה ילזמנה נסתחפצ'ו יאסר מן לעבירות אלי מה נערפושי וין יווצלונה. והאדה בצ'בץ' אלי קאל התנא. עבירה גוררת עבירה. מוש תכללי ואחד יעמל עבירה אוכרה. כאנשי גוררת. זאבדה מעאהה עבירה אוכרה. ושוף וין יוצל לחבל מתאע לעבירות אלי יתבע בעצ'ו. ונזיבו הוני מעשה אלי ואחד מן זמאעת חב"ד כאן פי אלמאנייה. קאבלו ואחד אנטי דתי חב יתפיסך עליה. קאלו זבת מעאך מאכלה בכשרות בית יוסף. קאלו בטבע זבת מעאייה מאכלה כשר למהדרין. קאלו לכבז. קאלו נאכל פלייאבש. קאם יתפיסך עליה. קאלו קדאש תקאעדו מווכרין. קאלו אקעד מה נזמשי נחכיה מעאך ואנתין ואקף. קעד. קאלו אסמע. התרבות אלי קאעד תמשי ביהה האשכון עמלהה. קאלו הנאס שאפת אלי ילזם יוולי איכאך. קאלו גאלט. הנאס אלי תחב איכאך עמלתהה. כאן התרבות האדי עמלהה ואחד מוש מחבוב מה ימשי מעאהו חד. קאלו נשדה אוכרה. לקאנון האשכון עמלו. קאלו נאס כובארה פלקאנון שאפו אלי ילזם יוולי לקאנון איכאך. קאלו גאלט. הומאן עמלו קאנון עלא קד אלי יעזבום הומאן. ובהאדה כל מררה יבדלו לקאנון. האמה התורה עמלת קאנון מן ענד רבבי. ותרבות מן ענד רבבי. וילזמך תערף אלי רבבי מה יחכם כאן בלחק. ואידה כאן עמלת מצוה אלי סבבת מצוות אוכרין. תאכד כראהם. ולעבירות בלמקלוב. האמה הנאס האדון צחאבך. אידה כאן מה תעזבומשי יסבלולך ויטלעולך קדאש מן חאזה צ'ץ' לקאנון. ואידה כאן לזם יעמלולך קאנון באש יוורטוך. רבבי מוש איכאך. כתבלך קאנון. תבע השלחן ערוך מה ינזם יתשבל עליך חד. קאלו אנתין מהבול מה תפהם שיי ומשה וכללה. באעד תמנייה שנין הרבי האדה פי אמריקה תקרבלו ואחד קאלו תערפשי הוני מסעדה כשרה למהדרין. קאלו הי נערף איזה נווצלך. הרבי לקא הראזל יברק פיה. קאלו מנצ'רך מוש גריב עלייה. מוש תקאבלנה מררה פי אלמאנייה. הרבי תפכר. קאלו יתביינלי צחיח. האמה אנתין תבדלת יאסרץ וין השער הטויל. ולבאש מתאעך תבדל. ותחב מאכלה כשר. קאלו אלי קלתולי לכל נצאר עלייה. קאלו האנו צאחאפי. וחבוני באש נכתב צ'ץ' ואחד באש נטייחו ונשווהלו צמעתו. והאנה מה חביתשי. ענדי צ'אמיר מה נזמשי. יאכי לפקולי קדאש מן קאצ'ייה. ויאלוכאן מוש מן אלטאף אללא. ראו נעדדי טול עמרי פלחבס. והאנה פלחבס זא קבאלתי כלאמך. וקררת ווקתלי נכרז נתבת פדין. ורזעת בשוייה בשוייה. קאלו תווה תערף אלי האנה כל מצוה אלי תעמל רבבי יעטיני עליהה כרה. אלי האנה אלי סבבתלך באש תעמלהה. קאלו נערף ובצחתך. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר