ארכיון יומי: 4 ביולי 2016


לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי- יסודות הדת האסלאמית

לחיות עם האסלאם

כאשר אתה מהרהר בכמה וכמה יסודות של האסלאם בראשיתו, אין ספק מה מקורם: אל אחד, טקסט קדוש, האבות, הנביאים, בית תפילה, תפילות אחדות בכל יום (ליהודים שלוש ומוחמד אימץ חמש), צום, מתן צדקה, מרכזיות ירושלים, יום מנוחה שבועי, דת של מצוות, וכד'. די אם נבדוק את תהליך ההסתגלות של מוחמד ליהודים, ונכונותו לצעוד לקראתם כדי לקרבם אליו, בטרם המחוייבויות שלו ושל מאמיניו נתקבעו, כדי לעמוד על מידת התקרבותו אליהם במודע, לא רק בהשפעתם עליו. הכרתו את היהודים נמשכה כבר כ-20 שנה בטרם עבר לית׳רב ושם הגיע לכלל התנגשות אתם. בהתוודעות הראשונה, שבה ספג מוחמד בצמא את דבריהם, פסוקיהם, מאמריהם, פרקי אבות שציטטו לפרקים, ועשה את הכל לבליל אחד, נראה היה לו כי לא בא ללמד דבר חדש מעיקרו, והוא איננו בא אלא לחדש את המסר האלוהי שנשתכח. לכן בתקופה הראשונה, שבה חיזר מוחמד במרץ אחר היהודים, גם מפאת שהיו מוריו הרוחניים, וגם בגלל השפעתם הרבה במרחבי שיטוטו, הוא השתדל להדגיש את המשותף – האל האחד וכו', כדי לשדלם להצטרף למאמיניו. הוא גם עשה שני צעדים דרמטיים כלפיהם:

הוא קבע כי יצויין יום הכיפורים (העשורה – העשרה בחודש, להבדיל מן העשורה השיעית שעליה נעמוד להלן), לאמור כי אם היום המקודש ביותר על היהודים נחוג רשמית באסלאם, אזי מה להם כי ילינו? שנית, בהבחינו כי יהודי ערב פונים בשעות תפילותיהם צפונה לכיוון ירושלים, הוא גם קבע שזו הקיבלה (כיוון התפילה) לכל המוסלמים, שלא היו עדיין מחוייבים למכה, מקדש פגאני, עד שיטוהר מאליליו על-ידי מוחמד. ברם היהודים, הבטוחים במסורתם, לא אבו לשמוע שמישהו מנסה ״לשפר״ את אמונתם רבת הדורות, והגיבו בזילזול שאין להם חפץ בתורתו, וכי כל סיפורי המקרא שהוא מדקלם מעכשיו כ״נגלים" ישירות אליו, אינם אלא שיבושים ועירוב מקורות שונים הנמצאים בסטייה מן המקור הכתוב שלהם, הנהיר להם.

ועוד דוגמא הכרוכה בירושלים: אם האסלאם דינו היה לצמוח בערב, בשפה הערבית ולאוכלוסיית הערבים, ולו עיר קדושה משלו במכה (ואחר כך גם מדינה), אזי מה לו ולאתרים אחרים, שבהם מוחמד מעולם לא ביקר ושלא היוו חלק מהווייתו או מתחום התענינותו? הנה המקורות מספרים כי באחד הלילות לשהותו במכה, כאשר היה שקוע עמוק בשינה ליד הכעבה, בא אליו שוב המלאך גבריאל (כנראה שזה היה המלאך התורן הניצב לשירותו בקביעות), טילטל אותו בחוזקה והורה לו לעלות על גבי סוס מכונף כדי להביאו לחורבות בית המקדש בירושלים. שם נועדו כל הנביאים, ובתוכם אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ושאר האבות, לרבות ישמעאל כמובן, וגם ישו. לאחר תום התפילה הוצע לו לשתות ואז הוא בחר בחלב. לאחר מכן הוא המשיך בסיורו השמיימי, כאשר גבריאל מראה לו את שערי השמיים. באותה הזדמנות גם ציווה עליו אללה שהוא ומאמיניו יתפללו 50 פעם ביום, אך לאחר שנועץ במשה רבנו, הוותיק והמנוסה ממנו, הוא החליט שזה מוגזם, ואז נשא תחינה לאללה וזה הסכים ברוב רחמיו להגביל את התפילות לחמש. ההתמקחות הזו עם אללה מזכירה במידה רבה את המיקח והממכר של אברהם עם האל בפרשת סדום ועמורה, בה הפחית והלך את מספר הצדיקים הדרושים כדי להציל אותן מחורבן. לאחר מכן, שם מוחמד את פעמיו, על בהמתו המכונפת, חזרה למכה. בסיפור הזה בלבד, אחד מני רבים, מקופל החוב העצום ליהדות שחבים מוחמד והאסלאם, ומכאן גם שנאתם העזה אליה ותביעתם במפגיע לנשלה מכל זיקותיה לעטיני מקורותיה, שבהם נאחזה הדת החדשה ודחקה את מי שנצמדו אליהם אלפי שנים קודם לכן. מבלי להתייחס להיתכנותו של הסיפור, כי הרי באמונה עסקינן, וגם לא לפרשנותה של ה״התגלות״ הזו כקשורה בירושלים, כי הפסוק בקוראן איננו רומז על כך אפילו, ואין בו זכר לירושלים לכל אורכו, הרי כמה וכמה יסודות בולטים בו מאוד, הקשורים בתורתו של מוחמד עצמו, גם אם הוא ידע והבין שהוא מעולם לא היה, ולא יכול היה להיות, בירושלים.

ראשית, סיפורו של מוחמד כי התפלל עם כל הנביאים, מאדם הראשון ואילך, קהל עצום ורב, והוא האחרון שבהם, מורה על עוז רצונו להתחבר אל השלשלת הנבואית האוניברסלית, הכוללת את כל הנביאים העבריים, רבים אחרים שאינם נביאים לפי שום הגדרה, וגם ישוע הנוצרי, כדי שהוא ישים עצמו כ״חותם הנביאים״ שאין אחריו עוד. תמימותו של מוחמד, אשר השים בשק אחד את אדם הראשון, שלא היה בו שמץ של נבואה, יחד עם ישוע ועם דמויות תנ״כיות שונות, כמלכים דוד ושלמה, או כנוח, ואילו נביאים אמיתיים שהוא לא שמע את שמעם, כמו ישעיה ומיכה הוא לא הזכיר כלל, מראים על קני המידה הבלתי בשלים שאותם נקט כדי למיין את גדולי ההיסטוריה. אלה שהוא שמע את שמעם מן הסיפורים היהודיים (וגם הנוצריים), ולא חשוב מה עיסוקם ומתי התרחשו על במת ההיסטוריה, אם תופעת הנבואה היתה קיימת אם לאו, הם נביאים לדידו. ולא זו בלבד שהוא היה בלתי מודע לסדר זמנים ולכרונולוגיה היסטורית, בחינת מי קדם למה, איפה ומתי, אלא הפרוכיאליות שלו במדבר שבו חי ופעל תיעלה את מחשבתו המוגבלת אם לסצנות מן המדבר אותו הכיר, אם למקומות בהם ביקרו שיירותיו בעבר והוא התרשם מהם, ואם לדמיונות פרועים או לחלומות חסרי פשר על היטלטלותו למקומות רחוקים, חצי ארציים חצי שמיימיים, שבהם מתרחשים כל מיני סיפורים שאין להם שחר או קישור למציאות. אפילו בהנחה שהוא התפלל בחזונו עם כל הנביאים, כלומר כל מי שהוזכר במקרא ואת שמעו הוא שמע – באיזה מקום פיזי זה יכול היה להתרחש? יש תיאורים (לא בקוראן) שזה היה על חורבות הר-הבית. הרי ידוע שלא נראו כל חורבות אז, משעה שהר-הבית היה קבור תחת 30 אמות של אשפה. וגם לו באו כל ה״נביאים" הללו לשם, ההיה מקום לקלטם על החורבות או שיתפללו על אשפתות׳ ומדוע על הר-הבית החרב, שעה שכבר היה קיים המקדש המכאי העולה לגדולה?

האירוע הגדול הזה, אשר תואר אחר כך במסורת האסלאמית המאוחרת יותר כמתארע כולו בירושלים, הוליד שני חגים הצמודים זה לזה : האסראא  והמעראג' (המסע המסתורי על גבי אותו סוס מכונף-אל-בוראק), (ההעפלה לשמיים). כאמור, עד לכמאה שנה לאחר מותו של מוחמד, הפסוק בקוראן נותן את המידע הזה די במשורה, בעוד שבמקומות פחות חשובים משתלחת לשונו בשטף שאין לעצרו. נאמר רק כי הועבר על גבי אל-בוראק ל״מסגד אל- אקצה״, שפירושו ״המסגד הרחוק ביותר״, ללא שום פירוט. ברור כי מוחמד לא יכול היה להפליג בפירוט על מקום שלא ראה, לכן צייר בעיני רוחו או בחלומו את המפגש במקום דמיוני כלשהו והשאר נותר אטום וסתום, עד שבאה המסורת המוסלמית מימי השושלת האומיית (750-661), בנתה מסגד על הר-הבית שקראה לו אל-אקצה, על שם הפסוק בקוראן, ואחר כך טענה כי זהו המסגד שאליו מתייחס הפסוק, ומי יעז לחלוק עליה לידו, על הסלע שבו גילו האומיים סימן של עקב אדם, זיהו את המקום ממנו העפיל מוחמד אל השמיים לאחר ש״החנה" את אל-בוראק ליד הכותל (וזהו שמו של הכותל אצל המוסלמים ומכאן "קדושתו״ להם), בנו את כיפת הסלע המפוארת, לגונן עליו, כפי שבניין הכעבה מצל על האבן השחורה במכה. אם נוסיף על כך את מעמדה של ירושלים כקיבלה הראשונה, הרי לנו הבירה של היהודים, הנרכשת בהדרגה גם לאסלאם, שהרי בשורתו של הנביא באה להחליף את כל הקיים, לא להוסיף עליו. מובן, שפרשנותם השונה של היהודים לכל סוגיית הנביאים, ההיסטוריה העולמית, מעמד האבות, הגולה והשבות, ועוד עניינים, נדחית על הסף כ״זיוף״ על-ידי האסלאם, משעה שמוחמד, בהיותו אחרון הנביאים, הנו גם המעודכן ביותר כביכול, וכל דברי הקודמים שאינם תואמים את דבריו הם הבל. אנו עוד נשוב למחלוקות הללו, אך לפי שעה טעמנו משהו מעולמו הרוחני של מוחמד הצעיר ותרומת היהודים (והנוצרים) לעיצוב מחשבתו. דרמות ועימותים קשים הרבה יותר יתרחשו בית׳ריב- מדינה שבפרק הבא.

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון

הקדמה מאת המחבר

מחזור החיים שהובא בספר ״יהדות מרוקו״ הראשון שהוצאנו, כלל שלוש תחנות עיקריות בחיי האדם והן: לידה, חתונה, מוות, או בקיצור לחי׳ם .

הספר השני המוגש עתה לקורא הנכבד הוא על מחזור השנה ונושא את השם : יהדות המגרב. הוא כולל ארבע תחנות המהוות יחד ״שמח״ה״ ובר״ת: שבתות, מועדים, חגים, הילולות והן מתוארות כאן על־פי המקורות ומלווים במנהגים וטכסים שונים.

בספר השני הזה המוגש לך קורא יקר, כונסו ארבעה־עשר פרקים עם עיטורים ותמונות רבים.

רוב הפרקים שהובאו עתה בספר זה, נתפרסמו בזמנים שונים בבטאון ״במערכה״ ובבימות שונות, וזכו בשעתם להד רב בקרב הקוראים, במיוחד בני הקהילה.

עתה אותם נושאים הורחבו, עובדו מחדש ונוספו עליהם עוד נושאים חדשים, המופיעים כאן לראשונה. החלק השני ״מחזור השנה״ עוסק באספקטים שונים של התרבות היהודית במרוקו וסוקר בהרחבה תוך כדי העלאת מנהגים ואמונות רבים שרווחו בקרב יהודי המגרב.

מפגש העמים, הלשונות, התרבויות והדתות במשך מאות בשנים עם יהודי המגרב ששימש מרכז ומקום למעבר סחורות, אנשים ורעיונות, לא היה יכול להיות נקי מהשפעות זרות וחייב הסתגלות למצבים משתנים.

האמונות והמנהגים שאומצו, עברו ללא כל ספק תהליך של עיבוד והתאמה לרוח ישראל־סבא, והפכו ברוב המקרים לחלק מהווי היהודי דוגמת ״המימונה״, א־דרמאמי (משחקי המים בשבועות, עד כדי כך שקשה לפעמים להבחין בין עיקר לטפל, כמאמר הפתגם השגור בפי יהודי המגרב: אל עאדא גלבת א־דין״, לאמור: המנהג הכריע את ההלכה, פתגם התואם למאמר התלמוד מנהג מבטל הלכה. (ירושלמי, יבמות, פ״ב, ה״א).

אל תטוש תורת אמן

במסכת פסחים (נו, ע״א) למדו את החובה לשמור על המנהגים מהפסוק: ״שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך״ (משלי א, ח).

גם רבנו נסים ב״ר יעקב מקירוואן, מביא יסוד ויום למנהגים מהפסוק ״אל תטוש תורת אמך״: וראיתי לצטט לשונו שהובאה בתוך דברי רבינו מימון אבי הרמב״ם, כפי שכתב רבי דוד הסבעוני ז׳׳ל, מאחר ומוזכרים מנהגים רבים שנהגו אז במארוקו ועודם נוהגים עד היום:

״אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, וכמו־כן רבינו מימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו בלשון הגר״י, ויתחייב אל נכון לו לעשות משתה ושמחה ומאכל לפרסום הנס שעשה השם ב׳׳ה עמנו באתם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנ״ז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו, וכתב הר"ן ז״ל במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, והחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תרת אמך (משלי א, ח) דת אומתך אל תעזוב, ובקבלת הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה עכ״ל. וסיים הרב הנז׳, וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ״ישנו עם אחד״ (אסתר ג, ח) שהלשין המן לאחשורוש ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות, וכן מנהגינו בדר״א (דרע״א) להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם, וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי, וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות, וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוב״ס בערבי, עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים, ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לראש השנה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרע״א ודבש, ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא ופולין וכיוצא בזולתן, ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו, ותבשיל עדשים ערב תשעה באב, והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם, ונהרא נהרא ופשטיה, ומקום מקום כמנהגו, וכל משפחה ומשפחה, ומנהגה, וקורא אני על כולם הליכות אלי מלכי בקדש (תהלים סח, כה). כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים הנפש העגומה, וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפילו לראותם או לשמוע זכרם, וכל שכן לזוכרם הם בעצמם, וכל מנהגיהם לא לחינם הוקבעו, עכ׳׳ל״.

המנהגים הללו לא אחת הם מתנגשים עם ההלכה הכתובה או שיש בהם משום סרך דרכי האמורי, כגון המנהג הנזכר ״בשבועות לזלף מים קצתם על קצתם״ שגובל באיסור כביסה וסחיטה ביום טוב, מה גם כשחל שבועות בשבת. חכמי מרוקו במאות האחרונות השתדלו לבטל מנהג זה ולא עלה בידם (ראה מים חיים, ח״א סימן רטז) או המנהג ״שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים לראותם או לשמוע זכרם וכל שכן לזוכרם הם בעצמם״. משום שיש בזה סרך דרכי האמורי.

גם הורינו הלכו באותה דרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרא הידועה והנפוצה בקרב יהדות מרוקו: ״עוואדתנא״ היינו מנהגנו – קבלה היא בידינו, או להיפך ״מאיעוואדתנאס״, זה לא מנהגנו – לא קבלה בידינו. פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי המגרב.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהגיהם יש אדנים חזקים. זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש טעם ושורש עמוק, לפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס איתן באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו בהסתמכם על הפסוק ״אל תטוש תורת אמך״.

כיליד העיר מכנאס, בה גדלתי וחונכתי, הדגשתי במיוחד את מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים ומטעמים של קהילות שונות במגרב (אלג׳יריה, תוניסיה, ולוב) ממרוקו, מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד תארודנט ותאפיללת בדרום.

הספר פותח בשלשה נושאים: השבת, ראש החודש ושירת הבקשות שהם כלליים לכל השנה, אחריהם התחלנו בחג הפסח שהוא ראש חודשים לחודשי השנה וסיימנו בחג הפורים שהוא כולו ששון ושמחה ליהודים . הבלטנו את מנהגיו הקיימים בקרב יהודי מרוקו, כפי שהדגשנו גם את הערכים הלאומיים של כל חג ומועד במסורת ישראל.

הבאנו גם מנהגים קדומים מהעבר הרחוק של עדה גדולה זו, והכנסנו בכל הפרקים של הספר, מטעמים מהפולקלור היהודי המרוקאי.

הקו המאפיין את כולם, הוא תיאור ההתפתחות של חגינו ומנהגיהם, במרוצת הזמנים, מראשיתם ועד ימינו. אנו גם נבחן על־פי אותה דרך בה הובאו המנהגים והאמונות שבחלק הראשון, המלווים את היהודי המוגרבי בתחנותיו השונות לאורך מחזור חייו.

הספר פותח צוהר ליוצאי ארץ זו ונועד לקוראים מבני העדה המתחקים אחר שורשיהם{ לכלל הציבור, המתעניינים במקורות יהודיים; לציבור החוקרים והמשכילים, הרוצים להכיר את ההווי והמורשת של פזורה עתיקת יומין זו; לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל¡ לחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי והמורשתי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה

מחבר הספר עוסק זה שנים בפולקלור של יהודי מרוקו, שימש במשך למעלה מעשרים שנים בקול ישראל: כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית.

פרסם מאמרים רבים, בנושאי המנהג והפולקלור של יהודי המגרב, בבימות שונות.

המחבר ע׳׳ה רפאל בן שמחון הי״ו

מינוי ״ממונים על העבירות״ לשני הקהלים

ד.         מינוי ״ממונים על העבירות״ לשני הקהליםמקדם ומים כרך ב

הרומאניוטים והספרדים בקושטא תיקנו תקנות יחדיו והעמידו ״ממונים על העבירות״ לדון בסכסוכים בענייני שמירת השבת, יושר במסחר ובנישואין, שמירת המוסר, הרחקת בני אדם מן העבירה והשגחה על שמירת הדת בקהלים. מספר הממונים או ״בדורי העבירות״ היה עשרה. כדוגמת קושטא היו גם בברוסה, צפת וכו׳. ר׳ יחיאל בסאן מקושטא מתאר לנו את תפקידי הממונים המשותפים משנת השס״ב (1602) כדלקמן: ״אנחנו ח״מ הממונים מאת הק״ק רומאניאה וספרד יצ״ו, לדרוש ולחקור על כל חופשי חוק התורה ומצוות ולהרחיק אדם מן העבירה לאפרושינהו מאיסורא״. בקושטא שיתפו פעולה הקהלים בוועד הכולל של הקהילות, שהיה מעין איגוד כולל של קהלים רומאניוטיים, ספרדיים, אשכנזיים, איטלקיים וכוי. כל קהל שלח שני שליחים, שנבררו על ידם (מים עמוקים, ב, נב). שיתוף פעולה דומה היה בפאטראס. בק׳׳ק גריגוש הסכימו הסכמה ״להיות אגודה אחת, עם הג׳ קהילות אחרות אשר שם, לייסר העוברים על דבר איסור על הסכמות הקהל, מכוח ההסכמה הקדומה מל״ה שנים״… ההסכמה המשותפת היתה במשך שמונה שנים בכל ארבע הקהילות. אחר כך קם חכם אחד מקהל גריגוש, התיר ההסכמה והחליט, שהם בעצמם יקנסו וייסרו את העוברים מבני קהילתם, ויתר שלוש הקהילות נשארו יחד ושמרו ההסכמה הקדומה. ר׳ יוסף פורמון רצה לאלץ את ״ק״ק תושבים״, שיסכימו, שיקנסו לפי רוב הממונים, ואם יסרבו ויבטלו, אז יחרימום. גם את דמי הצדקה אספו יתר ארבע הקהלים.

בשנת התי״ב (1662) התנגדו הרומאניוטים למנות מפקחים, משגיחים ו״ממונים על העברות״, שיהיו משותפים לכל הקהלים. ר׳ משה בנבנשתי מספר על עיר, שיש בה ארבעה קהלים, והשלושה רוצים למנות ממונים, לייסר עוברי העבירה ולפקח בענייני עבירות, אולם קהילה אחת מונעת זאת. יש לשער, שכאן מדובר על ה״תושבים״, שהתנגדו גם לאסוף! יחד את הצדקות. הפוסק הצדיק את רוב הקהלים, שיכולים לכוף את קהל המתנגד, מטעמים אחדים: א. רצויים מפקחים מטעם ״כוללות ארבעת הקהלים״, ״דאימת העם יתרה״; ב. תמיד היו הקהילות מאוחדות בעניין זה, ומעות הקנס של עוברי העבירה, היוו הכנסה לצרכי כל הקהילות. כן נהגו גם באיסוף הצדקות. היה כנראה מעין ארגון־גג של קהלים, שחילק ביניהם את ההכנסות, שנבעו מהטלת קנסות וצדקות. בסופיאה, בשנת שנ״ה (1595), הסכימו הקהילות וקיבלו עליהן בחרם, לרדוף אחרי כל מלשין ומוסר מהקהלים. חלק מהם דרשו לבטל הסכמה זו, ומחו על זכותם של המשגיחים והממונים על העבירות בקהילה לקנוס ולענוש את המוסרים והמלשינים. מהרש״ך התנגד לביטול, אפילו מוסר המלשין את היהודי לגוי על עסקי ממון(מהרש״ך ד, כט). שלוש הקהילות היו: הרומאניוטים, הספרדים והאשכנזים.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.

דמי הכופר והפיצויים שולמו.

בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.

בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.

דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.

סיכום.

פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.

 בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.

יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.

דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.

כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.

יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים

בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.

לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא נענש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.

דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.

למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 1882 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".

לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.

לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.

ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר. 

יהודי נרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.

פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.

כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.

הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.

סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".

הספרייה הפרטית של אלי פילו – תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו

אשרי האישאשרי האיש-רבני בזו

תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו

עורך ומחבר : יצחק מויאל

יוצא לאור ע"י המכון להוצאת ספרים וכתבי יד

מלכי רבנן-אשדוד – תשע"ו

בפתח דברי זמר אזמר את אשר שמעתי בילדותי מאבותי וזקני על ייחום משפחתנו, אבותינו ועירנו.

ראש ועטרה ראש משפחתנו הוא רבי משה מויאל המכונה ״דדא משה״ אשר היה מקובל וצדיק אזורי וכל יהודי האזור ואף מבני הילידים הנכרים היו באים אליו לשמוע עצה ותושיה. היה הוא כעין שופט ובורר בין יהודים ונכרים ואף בין נכרים לנכרים מרוב הערצתם את חכמתו ואישיותו המרתקת. בנוסף לחכמתו ויראתו היה גם איש עשיר וסוחר גדול בפרט בתחום הקטניות ודגנים יבשים, רצוי לרוב אחיו ונערץ על בני המקום, בהיותו איש חסד ובעל נתינה גדולה, צדקה וחסד היו מנת חלקו.

הסבא הגדול רבי משה מויאל הנקרא ״דדא משה״ הגיע מעמק הדרעא לעיר ״איית עתאב״. הוא היה אדם אמיד וסוחר מפורסם ב״איית עתאב״, ואך טבעי כי היה חברם ומבאי ביתם של גדולי הישמעאלים באזורו.

יום אחד המושל האזורי ״אלקאייד״ קרא לרבי משה לשיחה אישית פתח ואמר בעזות מצח נחושה : ״רבי משה אהובי. ראיתי את ביתך היפהפייה בת השש עשרה ונפשי חשקה בה מאוד לאישה ומאז ראיתי אותה איני מרגיש טוב ונטרפת עליי דעתי. תן לי אותה לאישה ואעשה אותך לעשיר גדול יותר ממה שהנך, וכל השערים בממלכה ייפתחו בפניך״.

הדברים הקשים הללו הם בעצם איום נורא שאם רבי משה לא יסכים אחת דינו והוא ובני ביתו להמית. רבי משה שמר על קור רוח ואמר למושל, תן לי יומיים או שלושה ואתן לך תשובה. אין בעיה אמר המושל. ביומיים הקריטיים הללו רבי משה הבריח את אשתו ובנו יצחק לעיר בזו הרחוקה. ביום השלישי, כשידע שהגיעו למקום מבטחים, בא אל המושל ואמר לו, הלילה בחצות אבוא אליך לביתך עם ביתי היפיפייה ומאחר והיא יהודיה ואיני רוצה שהיהודים יידעו על מעשיי ומאחר וגם אתה תהיה ללעג בפני ההמון הישמעאלי מדוע בחרת בילדה יהודיה, כשיש הרבה בנות ישמעאליות יפות. לכן רק אני ואתה וביתי נהיה ביחד ונעשה קידושין כדת משה וישראל ותחיה אתה כאשתך, ולכולם אתה יכול להגיד שהיא הסכימה להתאסלם.

המושל הסכים לתנאו של רבי משה, וציווה שאף אחד מבני ביתו ומהשומרים לא יהיה בבית בלילה ההוא. רבי משה הגיע כמובן לבדו וכשנכנס לבית המושל שהיה ריק מבני אדם ושומרים חיש מהרה הלך לחבק את המושל כשהוא נועץ בגופו סיכה מצופה בסמים מרדימים. המושל נפל שדוד על הקרקע ורבי משה נמלט כל הלילה ההוא על הפרדה עד שהגיע לעיר בזו. כך ניצלו רבי משה וביתו ובני ביתו מצרת המושל העריץ החמדן. כן יאבדו כל אויבך ה'.

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

אלמוקדימה

בתשע שנות חייו בפאס השלים אבן ח'לדון את השכלתו ועבד בשירות השליט, ואף הספיק לכתוב כמה וכמה מאמרים וספרים בתיאולוגיה, בתורת ההיגיון, בתורת המשפט ובביקורת השירה. אך הוא עצמו לא החשיב יצירות נעורים אלה ואינו מזכיר אותן באבטוביוגרפיה שלו.

בשנת 1357 הכין השליט המריני אבו עינאן מסע כיבוש לתוניס. אגב הכנותיו החליט לשים במעצר את אבן ח'לדון, שלא זו בלבד שהיה ממוצא תוניסי, אלא גם שמר על קשרי ידידות עם שליטה של תוניס מן השושלת החפצית. אבן ח'לדון ישב בכלא 21 חודשים, ושוחרר רק עם פטירתו של אבו עינאן.

כעבור זמן מה נתמנה אבן ח'לדון למזכירו המדיני של שליט מרוקו החדש, ואחרי כן לשופט בעניינים אזרחיים – רמז ראשון לתפקידי השפיטה הנכבדים שהוטלו עליו בסוף ימיו בקהיר. אבל המצב המדיני בפאס נתערער ומעמדו של אבן ח'לדון בה לא היה בטוח עוד.

אבן ח'לדון השאפתן חיפש לו שדה פעולה שבו יוכל להפעיל את השפעתו, ומאחר שכבר ניסה את רוב שליטי צפון אפריקה, יצא בסוף שנת 1362 מצפון אפריקה לספרד והגיע לגראנאדה, שהייתה השריד האחרון של שלטון המוסלמים בחצי האי.

 בגראנאדה מצא אבן ח'לדון שני ידידים ותיקים : השליט הצעיר מוחמד החמישי משושלת הנַצְריים, שנזדמן לו לשהות בפאס בהיותו פליט מדיני ונהנה מעזרתו של אבן ח'לדון : והווזיר שלו, ליסאן אל-דין אבן אל ח'טיב – 1313 – 1374, שהיה אחד מגדולי הסופרים וההיסטוריונים של ספרד, איש תרבות בעל שיעור קומה וידיד מסור לאבן ח'לדון.

בעת שהותו בגראנאדה נשלח אבן ח'לדון בראש משלחת דיפלומטית אל תחצרו של מלך קסטיליה הנוצרי, פֶּדרוֹ האכזרי, בסֶביליה. הייתה זו ההזדמנות הראשונה ( וגם האחרונה ) לאבן ח'לדון להציץ אל העולם הנוצרי, שעליו ידע מעט מאוד עד סוף חייו.

כשרונותיו הדיפלומטיים עשו כנראה רושם על השליט הספרדי הנוצרי, הוא הציע לאבן ח'לדון להיכנס לשירותו, והבטיח לו להחזיר לו את נחלת אבותיו בני-ח'לדון בסֶביליה, אך אבן ח'לדון לא קיבל את ההצעה וחזר לגראנאדה.

לא ארכו ימים, ופעילות של אבן ח'לדון, אשר ביקש להדריך את השליט הצעיר מוחמד החמישי לפי השקפותיו ושאיפותיו, קלקלה את שורת החיבה בין אבן ח'לדון לבין ידידו הווזיר אבן אל-ח'טיב. הוא גורש מגראנאדה, ובראשית שנת 1365 נענה להזמנתו של ידידו משכבר הימים, הנסיך אבו עבדאללאה משושלת בני חפץ, שישב בשעתו יחד עם אבן ח'לדון בבית הסוהר המריני בפאס, שהיה עתה שליטה של בּג'איה – להיות לו לראש ממשלה ( וזיר ראשי ). במשך חודשים מעטים היה אבן ח'לדון אפילו סגן הסולטאן, כהונתו בבג'איה מציינת את נקודת השיא בדרך חייו המדינית.

אולם האושר לא האריך ימים " השליט נהרג בקרב, אבן ח'לדון ניסה את מזלו אצל המנצח, אך היה חשוד בעיניו. אבן ח'לדון עמד שוב, כמו פעמים אחדות בעבר, לפני שוקת שבורה. הוא כבר ניסה דרכים אחדות לקנות לו השפעה מכרעת בחייה המדיניים של ארצו – תחילה בתפקידי פקידות, אחרי כן ( בגראנאדה ) עלי ידי הדרכת שליט צעיר בראשית דרכו, לבסוף בבג'איה, בתפקיד של וזיר אצל מושל עריץ.

אך בכל הדרכים נכשל כישלון חרוץ : הוא נוכח לדעת, מצד אחד, שהנהגת המדינה תלויה באישיותו של המושל, ומצד שני, שבמדינה ובחברה פועלים גם כוחות שאין לשליטים שליטה עליהם.

אפשר להעריך את מצב ובשעה זו – בשנת 1366, בהיות בן ל"ד שנים – הערכות שונות. אבן ח'לדון עצמו הדגיש לא אחת כי תפקידי השלטון המוטלים עליו מונעים אותו מלעסוק בתורה שהוא אוהב : ברגעי שפל כאלה בוודאי חש בכנות הרגשת מרירות כלפי חיי הפוליטיקה – " הבוץ של המדינות " כדבריו. ( כמה שהוא צדק האיש החכם הזה, שאמר דברים נכונים ונכוחים להיום הזה כמעט 700 שנה לפני כן – הערה שלי )

אך האמת ניתנה להיאמר שאבן ח'לדון נמשך בכל נפשו לחיי המעשה בתחום הפוליטיקה, וניסה את כוחו בהם שוב ושוב, מבלי לברור הרבה בין האדונים ששירתם בזה אחר זה. מכל מקום הפעם הגיע למשבר חמור – הוא כבר " נשרף אצל כל שליטי צפון אפריקה וספרד, ואנה יפנה עתה ? הוא פנה עורף לעיר וליישוב הקבע, ושׂם את פעמיו אל הבדווים, אל מרכז בני הילאל בנאת המדבר החשובה בּיסכְּרה, שבה השתקע עם משפחתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר