ארכיון יומי: 23 ביולי 2016


קינות ומנהגים לט' באב-נוסח מרוקו-רפאל בן שמחון- ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

תיקון חצותט באב

מנהג עתיק יומין שקיים בכל קהילות ישראל הוא: לקום בחצות הלילה ולקונן על חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ככתוב: בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה(איכה א. ב). מנהג תיקון חצות ידוע עוד מימי הגאונים. היו שקמו באשמורת הראשונה ואחרים בשנייה. הראשונים קבעו שעה זו ללימוד תורה, ואילו השניים התפלשו באפר וקוננו על חורבן ציון וירושלים. מהרח״ו (ר׳חיים ויטאל ז״ל), תלמידו של האר״י, בספרו ״עץ חיים״ חילק את תיקון חצות לשניים: תיקון רחל ותיקון לאה. תיקון רחל בו מקוננים על גלות השכינה שהלכה בגולה, ותיקון לאה בו לומדים תורה בחצות. תיקון רחל נהוג בדרך־כלל בימי שני וחמישי, ימים בהם אומרים תחנון, ואילו תיקון לאה, נהוג בכל עת: בשבתות, במועדים ובראשי חודשים.

אחת הבקשות הנאות בה מתחילים את ״תיקון לאה״ הוא דודי ירד לגנו לר׳ חיים הכהן איש ארם צובה שהשתקע בצפת.

דודי ירד לגנו לרעות בגנים, להשתעשע וללקוט שושנים.

קול דודי דופק: פתחי לי תמתי, שערי ציון אשר אהבתי.

אולם, קיים גם תיקון חצות אחר, שהיה מתקיים בצהרי־יום החל מיום י״ז בתמוז עד יום תשעה באב. בשעת הצהרים, השכונה היהודית ה־מללאח הייתה הומה מאדם. האנשים. אצים רצים לבתי־כנסת לאמירת תיקון חצות וקריאתם נמשכה למעלה משעה, בהם השתתפו צעירים ומבוגרים כאחד. גם תינוקות של בית רבן היו באים עם הוריהם להשתתף. אוירה של עצבות הייתה שורה ב־מללאח בעת קריאת תיקון חצות.

במכנאס נהגו לערוך את תיקון חצות בבית־הכנסת שעל־שם ר׳ יהושע אדרעי ז״ל שהמה אז בקהל רב ומכל הגוונים: זקנים, תלמידי חכמים, פשוטי עם וילדים עם הוריהם.

הערת  המחבר : אוצר המכתבים, ח. ב. אלף יח: בתלמסן נהגו לקרוא לפני תפילת מנחה של צום יום יז בתמוז, את התוכחה ״שמע קולי״ וכן ״יה שמע אביוניך״ וקוראים את ההפטרה ״שובה ישראל״. לא אמרו תחנון.

כילד, השתתפתי גם אני יום־יום ובאופן קבוע בתיקון חצות, עדיין זכור לי הרב הישיש ר׳ יוסף אלקובי ז״ל איך היה פותח את ה״תיקון חצות״ בוידוי ואחריו בקול בוכים, את המזמורים מהתהלים: אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, זכור ה׳ מה היה לנו (סוף איכה), וכשהיה מגיע לפסוק האחרון ״נפלה עטרת ראשנו״, כל הקהל היה גועה בבכי מר, התמונה הייתה נוראה ומלאה חרדת קודש, ניגון הקינות היה מאוד עצוב וחודר אל מעמקי הלב והנפש: עד אנה ה׳ תשכחנו נצח! עד אנה תסתיר את פניך ממנו! היה צועק ר׳ יוסף אלקובי, זקן מופלג ומקובל כשהדמעות יורדות על זקנו הצחור, במיוחד כאשר היה מגיע לקינה הידועה:

אוי לי על גלות השכינה! אוי לי על חורבן בית המקדש! אוי לי על שריפת התורה! אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם! ..

קינת ״עדת אל נא״

קינה מיוחדת שרק יהודי מכנאס נהגו לאומרה בשעת אמירת תיקון חצות, היא ״עדת אל נא בכי־נא״ . קינה זו נאמרה על־ידי כל הקהל, גם הילדים השתתפו באמירתה. מאחר והקינה לא מופיעה באף ספר קינות, לכן אנו מביאים אותה במלואה כפי שהעתקנו אותה מקונטרס ישן של קינות, בכתב־יד.

עדת אל נא בכי־נא                                            ונהו נהי וקינה/ על גלות שכינה:

מתנומה עורי עדה טהורה/ ודעי כי מעל ראשך נפלה העטרה/ואת גולה וסורה/כצפור נודדת מקן מלונה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

שאו מרום עיניכם, בצבאות מעלה/כי לבשו שק ואפר ואבלו סלה/

ובכל לילה ולילה שואגים בחלחלה/כי הודם פנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

הומיה בגלות שימי רעיונך/לנדוד דודים ורעים מבית מלונך/

ודעי כי בעוונך/בושה חמה וחפרה הלבנה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

בזוכרי דמים שופכו, כדם עתודים/אקרע את לבבי ולא בגדים/

 על הרג החסידיס/זיום ואור פניהם לעפר מנה,

                                                       ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

נופצו לסלע, ילדים רכים/ולבות אבותם היו נכאבים/ולפניהם נצבים/

שואגים בבכיה לא מצאו חנינה,

                                                        ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

אם אשכחך ירושלים יהמו מעי/וכמימי נהרות יזלו דמעי/

 עיר אבירי ורועי/איך היתה למעון תנים, ובנות יענה/

                                                       ונהו נהי וקינה על גלות שכינה:

 

דוה עלי לבבי, על חורבן מקדש אל/אזעק במר נפשי הוי הוי אריאל/

איך אשיב לכל שואל/מדוע מקום קרבן, נתעב ונשנא/

                                                      ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

היכל היכל ה׳ איה הדרך/ אימתך ומוראך עין לא תשורך/

איך חולל הוד יקרך/ונשרפה כעיר, כפרה באמונה/

                                                    ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

איה לפני ולפנים הגדול הנורא/נכנס לו כהן גדול פעם במורא/

 נגנז ארון התורה/ולא נודע מקומו/אן פנה חנה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

נורא ואדיר לך הממשלה/מתי תשיב שבות כלה כלולה/

 ולסבול עול לא יכלה חוכה ומייחלת בכל עת ועונה/

                                                 ונהו נהי וקינה, על גלות שכינה:

 

מחבר הקינה הוא ר' משה בן אדהאן ממכנאס-ראה עליו מלכי רבנן עמ' פט, אות מ.

ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳-בת יאור-יחס דת האסלאם לדתות האחרות

ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמח־ח׳ראג׳בת יאור

אמיר־המאמינים, אשר לשאלתך בדבר ההבדל בין אדמת־מעשר לאדמת־ח׳ראג׳, כל אדמה, בין שהיא ערבית בין שאינה ערבית, שהמירו התושבים היושבים עליה את דתם, הריהי נשארת בחזקתם ונחשבת אדמת־מעשר, על־פי דוגמת אל־מדינה, אשר יושביה התאסלמו, כמוהם כיושבי תימן. בדומה לזה אדמתם של ערבים עובדי־גילולים נחשבת אדמת־מעשר, שאין לקבל מהם מס־גולגולת ואשר חובה עליהם לבחור בין המרת־דת למיתה, אפילו נכבשה [אדמתם] בידי האמאם. שהרי משכבש הנביא את האדמות השייכות לאוכלוסים הערבים הניחן כפי שהיו, ואדמות־מעשר תישארנה עד היום הזה.

כל מקום שבו חיים לא־ערבים, שכבשו האמאם והניחו למנוצחים, ייחשב אדמה החייבת בח׳ראג׳, אבל היא חייבת במעשר אם יחלקה בין המנצחים. וכי לא ידוע הוא שהאדמות הלא־ערביות שכבש עומר אבן אל־ח׳טאב והניחן לבעליהן המנוצחים הן אדמות החייבות בח׳ראג׳? כל קרקע שאינה ערבית, שתושביה נכנעו בהתאם להסכם ונעשו אנשי־חסות, חייבת בח׳ראג׳.

על כן, הוי אמיר־המאמינים, בחוֹר תבחר לך איש נאמן, מהימן ושקול־בדעתו, יועץ נאמן, שהוא ערובה גם לך גם לנתיניך. בידו תפקיד את גביית כל מעשרות־הצדקה מארצות שונות, שעל פי הוראותיך ישגר אליהן אנשים כאשר יבחר, שיחקור וידרוש בנימוסיהם, אמצעיהם ותשלומיהם, והם יביאו לו את המעשרות מן הגלילות השונים. משעה שנמסרו, תן לו לגביהם הוראות בהתאם למאמר אללה וימלאן אחרי־כן. לא תפקיד בידי גובי הח׳ראג׳ את ענין המעשרות, כי אין לערב את הכנסות האחד עם הכנסותיהם של אלה. אכן שמעתי כי גובי הח׳ראג׳ שלחו בשמם לגביית מעשרות־הצדקה אנשים הנוקטים אמצעי־עוול־ורשע ומטילים תשלומים שאינם חוקיים גם לא כשרים. ל[גביית] המעשרות אין לבחור אלא באנשים שקולי־דעת ובעלי־מידות טובות. […]

אין לאחד את הכנסות הח׳ראג׳ עם אלו הבאות ממעשרות־צדקה או משאר מעשרות, כי הראשון פיא הוא לכל המוסלמים ואילו מעשרות־הצדקה שייכים לאלה אשר להם הועידם אללה בספר־קדשו.

לצורך גביית התשלום של מס־הגולגולת אין להכות את משלמי־המס, גם לא להעמידם בשמש ולא לנקוט שאר שיטות כיוצא באלו, גם לא לגזור עליהם עינויי־גוף המעוררים סלידה. בנועם יש להתהלך עמהם, או לאסרם כדי להוציא מהם את תשלום המגיע מהם, ואין להוציאם לחפשי אלא לאחר שישלמו הכל. אין להרשות לואלי [מושל־פלך] לפטור שום נוצרי, יהודי, אמגושי, צאבאי או שומרוני מתשלום המס, ואין איש יכול לקבל הנחה חלקית. אסור לפטור את האחד ולגבות מחברו, שהרי אין חסים על נפשותיהם וקנייניהם אלא בגלל תשלום מס־הגולגולת, שכאשר הוא מוטל עליהם הריהו חילופו של ח׳ראג׳ [המוטל על האדמה].

לענין לבושם וחזותם של מעלי מס־עובדבת יאור

יתר על כן, חובה לשים חותם על צוואריהם בעת גביית מס־הגולגולת עד אם יעברו כולם כבני־צאן. שוברים את החותמות האלה אחרי־כן על־פי בקשתם, כמו שעשה עות׳מאן אבן חניף. צריך למנוע מכל אחד מהם להידמות למוסלמי בלבושו, ברכובו ובחזרתו; וצריך שיחגרו כולם חגורה [זוּנאר] למתניהם, שהיא כעין חבל גס שחייב כל אחד לקשרו במתניו: שיהיו מצנפותיהם תפורות מעשה־טלאים: שתהיה על אוכּפיהם לא תְפוּס אלא פיסת־עץ הדומה לרימון: שתהיינה רצועות כפולות למנעליהם, ושלא יתדמו למוסלמים: שלא תרכּבנה נשיהם על אוכּפים מרוּפדים, –  אוכפים יקרים, העשויים עור בלבד ואין בהם חלקי עץ. שלא יבנו בתי־כנסת וכנסיות חדשים בתוך העיר, ושלעבודת־האלוהים יסתפקו באותם [בניינים] שהיו קיימים בזמן הברית שעל־פיה נעשו בני־חסות (ד׳ימה) ושאותם הותירו להם בלי להרסם: הוא הדין לגבי מקדשי־האש [של הזוֹרוֹאסתרים]. רשות נתונה להם לגור בערים הראשיות ובשוקי המוסלמים ורשאים הם לקנות ולמכור שם, אך לא יין ולא חזירים, ובלי להציג צלבים לראוה בערי המטרופולין: ומצנפותיהם תהיינה מוארכות ותפורות מעשה־טלאים, לפיכך תצווה לנציביך שיחייבו את הד׳ימים לקיים אח הדרישות האלו בחזותם, כמו שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שאמר: ״להבדיל את לבושם מלבוש המוסלמים״.

עומר אבן עבד אל־עזיז חיליף מבית אומיה (720-717), שהתסרסם באדיקותו ובחוקי האסליה נגד יהודים ונוצרים, הקרויים על שמו.

וקבלה היא בידי מעבּד אל־רחמאן בן ת׳אבּת בן תַ׳ובּאן, משום אביו, שכדברים הבאים כתב עומר אבן עבד אל־עזיז לאחד ממושליו: ״לאחר [ברכות־השלום] המוקדמות,  לא תרשה להציג צלב לראוה בלי שתנפצו ותהרסו! לא יורשה יהודי או נוצרי לרכוב על אוכף אלא חובה עליו להשתמש במרדעת, ולא תשתמש אשה מנשיהם באוכף מרופד אלא במרדעת בלבד; בענין זה יש להוציא צווים מפורשים ולמנוע את הציבור מלהפירם. לא יחבוש נוצרי קְבּעה ולא יעלה עליו אריג משי או צניף! הוגד לי כי כמה וכמה נוצרים הכפופים לך שבו למנהגם והם חובשים צניפים, ושוב אינם חוגרים חגורות למתניהם והם מגדלים את שערם בלי לגוז אותו. חי־נפשי! אם יקרה כדבר הזה אצל אלה החיים בתחום שלטונך הרי זה בגלל חולשתך, אזלת־ידך ודברי־החלקות שאתה נעתר להם, והאנשים האלה יודעים, בשובם אל מנהגיהם מקןם, איזה מין איש אתה. פקח עין על כל שאסרתי ומנע ממנו את אלה המצויים בתחום שיפוטך, ושלום. (עמי 196-195)

 

כובע – القبعة هي غطاء للرأس. وقد تلبس من أجل الحماية من أشياء معينة، أو لأسباب دينية، أو للسلامة، أو كملحقات الملابس للموضة. وفي الماضي، كانت القبعات مؤشرًا على الوضع الاجتماعي. وفي المجال العسكري، تدل القبعة على الرتبة والنظام العسكري. وهناك قبعات للرجال وقبعات للنساء، وكذلك قبعات يرتديها كلا الجنسين.

מכתב מעומר אל אבו־עובידה אחדי כיבוש סוריה וארץ־ישדאל

את אשר השיב לך אללה הנח למחזיקיו והטל עליהם מס־גולגולת, כפי יכולתם, ותחולק הכנסתו בין המוסלמים; ויהיו הם מעבדי־האדמה, ובמלאכה הזאת הם בקיאים ולה יצלחו יותר. לא אתה ולא המאמינים אשר עמך לא תוכלו לעשותם פיא שתוכל לחלקי, וזאת בגלל ההסכם שנעשה בינם לבינך ומפני שכבר אתה גובה את מס־הגולגולת שלהם על־פי אמצעיהם. זה הדבר אשר צווה גם לנו גם לך מפי אללה בספרו: ״הילחמו באלה שאינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון שאינם אוסרים מה שאסרו אללה ושליחו ושאינם נוהגים לפי הדת האמיתית — אלה שניתן להם הספר עד שייכנעו וישלמו לכם גז׳יה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29). כאשר תגבה מהם את מס־הגולגולת לא תוכל עוד לתבוע מאומה, גם לא יהיה לך שום יסוד לעשות כן. תן את הדבר אל לבך! אם נקח את הכפופים לֵגזר הזה ונחלקם בינינו, מה יישאר למוסלמים אשר יבואו אחרינו? חי־אללה, לא ימצאו איש לפנות אליו בדברים ולא עבודה לנצלה. לעומת זאת, אם לא יחולקו הנכבשים בין הכובשים הלא יאכלו המוסלמים בני־ימינו את האנשים האלה כל עוד יישארו בחיים! לאחר שימותו הם ונמות גם אנחנו, יטרפו בנינו את בניהם עד בלי די, כל עוד יישאר להם שריד ופליט, והאנשים האלה יישארו עבדים להולכים בדרך האסלאם כל עוד יעמוד על כנו! על כן חַיֵב אותם במס־גולגולת, גאל את נשיהם וטפם מעבדות, מנע את המוסלמים מלדכאם ומלהרע להם, מלזלול את נכסיהם יתר על מה שהחוק מתיר, ומלא את התנאים שעליהם הסכמת עמהם בנוגע למה שהשארת להם. אשר להצגת צלבים לראוה מחוץ לעיר בעת חגיהם, אל תמנע זאת מהם, רק בלי דגלים או נסים, כפי שביקשו, אחת בשנה; אבל בתוך חומות העיר, בין המוסלמים ומסגדיהם, לא יוצגו צלבים לראוה לעולם! (עמי 218-217)

החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לוויס

החשישים

סקירתו של סילבסטר דה סאסי הייתה ציון דרך במחקר החשישים. נוסף על קומץ מקורות מזרחיים שעמדו לרשות החוקרים הקודמים יכול היה חוקר זה להסתמך על אוסף כתבי יד ערביים האצור בספרייה הלאומית בפריס וכן על כמה כרוניקות ערביות חשובות על הצלבנים, שלא היו ידועות עד אז במחקר המערבי. ניתוחו של דה סאסי את המקורות האפיל לגמרי על מאמציהם של הסופרים האירופים שקדמו לו. אין ספק שהחלק החשוב ביותר בסקירתו היה הפתרון שהציע לבעיה המציקה בדבר מקור הכינוי ׳אסאסיך. לאחר שבחן תאוריות קודמות ודחה אותן אחת לאחת, הוכיח דה סאסי באופן סופי שמקור הכינוי הוא במילה הערבית ׳חשיש׳. עוד סבר שמקור כל הצורות החלופיות – Assassini, Assissini, Heyssisini ועוד כיוצא בהן – הוא במילים הערביות ׳חשישי׳ או ׳חשאש׳ (אשר צורות הריבוי שלהן בלהגים ערביים שונים הן ׳חשישיין׳ או ׳דושאשין׳). לאישוש דבריו ציטט דה סאסי במה מקורות ערביים שבהם נקראים אנשי הכת ׳השישי׳ אך למעשה לא הפגה לשום מקור שבו הם מכונים ׳חשאש׳. מאז סקירתו הגיעו לידינו מקורות רבים בהם מכונים בני הכת ׳חשישי׳ – אך לפי שעה לא נתגלה, ככל הידוע, שום חיבור שבו הם נקראים ׳חשאש׳. נראה אפוא שיש לזנוח חלק זה בהסברו של דה סאסי שכן הצורות השונות של שם זה נובעות כולן מ׳חשישי׳ הערבית ומצורת הריבוי שלה ׳חשישין….

בחינה מחודשת זו של השם מעוררת את השאלה על אודות משמעותו של הכינוי להבדיל מן האטימולוגיה שלו. הוראתה המקורית של המילה ׳חשיש׳ בערבית היא עשב, במיוחד עשב יבש או מספוא. מאוחר יותר נתייחדה למילה זו ההוראה של ׳קנבוס הודי׳ (Cannabis sativa), שתכונותיו כסם היו ידועות כבר למוסלמים בימי הביניים. ׳רושאש׳ לעומת זאת היא מילה חדישה יותר שהוראתה היא י נוטל החשיש׳. דה סאסי, אף כי דחה את הדעה שהייתה מקובלת על סופרים רבים בזמנים מאוחרים, שהחשישים נקראו בך משום שהתמכרו לחשיש, הסביר את הכינוי כמרמז לנוהגם של ראשי הבת להשתמש בחשיש בסתר, כדי לאפשר לשליחיהם לטעום מקצת תענוגות גן העדן הצפויים להם משעה שימלאו בהצלחה את שליחותם. דה סאסי קשר הסבר זה עם סיפורו של מרקו פולו, המצוי גם במקורות מזרחיים ומערביים, על ׳גני העדן׳ שחסידי הכת המסוממים הוכנסו אליהם.

למרות הופעתו של סיפור זה במקורות קדומים וחרף תפוצתו הרחבה, אין כמעט ספק שהוא חסר כל יסוד. השימוש בחשיש והשפעתו היו ידועים באותה עת ולא היו בגדר סוד. יתר על כן, אין שום עדות – לא אצל סופרים אסמאעילים ואף לא אצל סופרים סונים בני סמכא – לכך שחברי הכת השתמשו בסם. זאת ועוד, שם התואר ׳חשישי׳ היה מוכר בעיקר בסוריה והוא שימש ככל הנראה כינוי גנאי. קרוב לוודאי שהכינוי הוא שהוליד את הסיפור ולא להפך. בין ההסברים השונים שהוצעו, המסתבר ביותר הוא שהיה זה ביטוי של בוז לאמונותיהם הנלוזות ולהתנהגותם יוצאת הדופן של חברי הכת – מתוך התייחסות לגלגנית כלפיהם, ולא כתיאור התמכרותם לסם. סיפורים באלה סיפקו – למתבוננים בני המערב במיוחד – הסבר הגיוני להתנהגות שבלעדיו הייתה בלתי מובנת לגמרי.

סקירתו של דה סאסי פתחה את הדרך לשורה של מחקרים נוספים על הנושא, אשר הנפוץ ביותר ביניהם הוא ללא ספק החיבור ׳תולדות החשישים׳ פרי עטו של המזרחן האוסטרי יוזף פון האמר (von Hammer). ספר זה ראה אור בגרמנית בשטוטגךט בשנת 1818 ובתרגום צרפתי בשנת 1833 ואנגלי בשנת 1835. ספרו ההיסטורי של האמר, על אף היותו מבוסס על מקורות מזרחיים, הוא חיבור שנועד במידה רבה לתקופתו; הוא בבחינת אזהרה נגד ׳ההשפעה המזיקה של אגודות־סתר… ו… נגד השחתת הדת הנוראה שהופקרה לשאפתנות בלתי מרוסנת׳. לדידו, היו החשישים ׳אגודה של מתחזים ושוטים, אשר במסווה של אמונה קפדנית ומוסריות חמורה, חתרו תחת כל דת ומוסר, מסדר של מרצחים, שתחת פגיונותיהם נפלו שדודים שועי ארץ בני אומות שונות. הם היו כל־יבולים שכן במשך שלוש מאות שנה הטילו חתתם על הכול, עד שלבסוף נפלה מאורת הנבלים שלהם יחד עם הח׳ליפות, המרכז הרוחני והארצי, שאותו נשבעו מראשית דרכם להשמיד ואשר בחורבנו הוכרעו הם עצמם׳. למקרה שמישהו מקוראיו יחטיא את עיקרי הדברים, משווה האמר את החשישים לטמפלרים, לישועים, לאילומינתים, לבונים החופשיים, ולרוצחי המלך באספה הכללית הלאומית הצרפתית. ׳בשם שצמחו במערב אגודות מהפכניות מתוך חיקם של הבונים החופשיים, בן צמחו במזרח ההשישים מתוך האסמאעילים… אי שפיותם של הנאורים, שסברו כי באמצעות הטפה בלבד יכולים הם לשחרר עמים מהגנתם מעניקת החסות של נסיכים ומנהיגי הדת המעשית, התגלתה באופן האיום ביותר בתוצאותיה של המהפכה הצרפתית, כשם שהתגלתה באסיה בתקופת מלכותו של חסן השני.

السهرة الكاملة لأكبر جوق في تاريخ الموسيقى الأندلسية بالمغرب – 2016 – 150 عازف و منشد و منشدة

السهرة الكاملة لأكبر جوق في تاريخ الموسيقى الأندلسية بالمغرب – 2016 – 150 عازف و منشد و منشدة

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)

פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים(?1940-185)החתונה היהודית במרוקו

עניין זה של הכבוד ושל שמירה על המעמד המשפחתי והחברתי בסולם הכבוד הקהילתי עומד במרכזו של פיוט יחיד במינו שהקדיש ר׳ דוד אלקאים למציאות החברתית הכואבת ששררה בקהילת מוגאדור בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. בשיר מועלה הנתק החברתי החריף שהתקיים בין שני חלקי הקהילה והשפיע על הקשרים ביניהם עד כדי מניעת קשרי נישואים ביניהם משיקולים של כבוד ושל שמירה על מראית המעמד החברתי. המשורר מאשים את המשפחות המבוססות שהעדיפו שבניהן ובנותיהן יישארו רווקים עד סוף חייהם ויחיו ״כאלמנים וכאלמנות״, חסרי זרע של קיימא, ובלבד שלא יתחתנו עם בנות ובנים מבני העניים, ששיוועו גם הם לחתנים ולבלות, אך היו שייכים לרובד הנמוך של הקהילה.

קיטוב כה עמוק של החברה היהודית במרוקו היה מיוחד למוגאדור בגלל תנאי ייסודה וצמיחתה. העיר נוסדה ב־1765 בידי המלך מחמד בן עבד־אללה (1790-1757) שביקש לקדם את הסחר של ארצו עם אירופה ועם אמריקה, והיתה לנמל היצוא העיקרי של מרוקו. לפיתוח הסחר הבין-לאומי הוא יישב בה נציגים של משפחות מוסלמיות ידועות ושל משפחות יהודיות חשובות ברחבי מרוקו, העמיד לרשותם אמצעים כספיים כדי לקיים סחר זה בתנאים נוחים, ועשה מהם ״סוחרי המלך. הוא גם העמיד לרשותם בתים גדולים ומרווחים שכללו מחסנים רחבי ידיים בקומת הקרקע ברובע הקסבה [־המשלט], הסמוך לחוף הים. ברובע זה שכנו היהודים עם נכבדי העיר המוסלמים וסוחרים אירופים. עם הזמן שימשו רבים מיהודי הקסבה סגני קונסולים של מעצמות אירופיות או מתורגמנים או פקידים בנציגויות הזרות שישבו במוגאדור, רכשו משום כך את חסות המעצמות האירופיות והפכו לנתיניהן. הם חשו עצמם בשל כך שייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית ושמרו בקנאות על מעמדם.

בו בזמן, בגלל האפשרויות הכלכליות שנפתחו בעיר הנמל עם פיתוח סחר החוץ וסחר הפנים שימשה מוגאדור אבן שואבת להגירה פנימית מתמשכת עבור בני קהילות אחרות, במיוחד קהילות דרומ־מערב מרוקו, שעמדו בקשרי מסחר הדוקים עם עשירי הקהילה. אלה הגיעו בלא כל תכנון והצטופפו ברובע המלאה, שתוחם בידי המלך מולאי סלימאן (1821-1792) בשנת 1807. עם גידול אוכלוסיית המהגרים הם חיו בתנאים קשים הן מבחינת המגורים והתברואה הן מבחינת קשיי המחיה והפרנסה. חלקם עבדו בשירות הסוחרים בנמל, אחרים עסקו במלאכות שונות (כמו מליחת עורות והכנתם ליצוא) וברוכלות, אך רבים חיו מן היד אל הפה כקבצנים ומחזרים על הפתחים. הנהגת הקהילה יצאה תמיד מקרב תושבי הקסבה. עניי הקהילה טענו נגד ההנהגה שהם חוטאים לרגש הסולידריות הקהילתית שאמור לפעום בלבו של כל יהודי, ובמיוחד אם הוא בעל אמצעים.

עד לביקורו של סר משה מונטיפיורי בקהילה בפברואר 1864 לא עלה לסדר היום הקהילתי עניין הפערים החברתיים והכלכליים בין שני חלקי הקהילה. ביקורו של המנהיג היהודי הנודע הפיח תקוות בלב עניי הקהילה. הוא גם הרים תרומה לניקיון רחובותיו הצרים של המלאח מן הזוהמה שהצטברה בהם.06, לאחר מכן החלו הקונסולים האירופים, ובמיוחד הקונסולים הצרפתים, להתעניין בגורלם של המוני היהודים בקהילה. הם קיבלו משלחות של בני המלאח והבטיחו לפעול לטובתם. גם פתיחת בתי הספר הראשונים של אגודת אחים ב־1862 ושל כי״ח ב־1864 ברובע הקסבה גרמה לחידוד תודעת הפערים החברתיים והכלכליים בקרב תושבי המלאח. בתי ספר אלו נפתחו ונסגרו חליפות עד שהתבססו סופית בשנות השמונים. בשנות התשעים של המאה ה־19 נעשו ניסיונות פנימיים שונים לשנות מצב זה של אי־התחשבות בצורכי הרבדים הנמוכים דרך הקמת סניף של ידידי חברת אגודת אחים והקמת חברות צדקה מבין תושבי המלאח, אך ניסיונות אלה סוכלו בידי מנהיגי הקהילה. בסוף המאה ה־19 נעשו אף ניסיונות להדיח את ועד הקהילה, שכל חבריו היו בני הקסבה, ולהקים במקומו ועד מעורב, שייטיב לייצג את רובדי הקהילה השונים, אך גם ניסיונות אלה נכשלו.

זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתיתPaquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.

הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).

08ו האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador. 109 ראו על כך שיטרית, פיוט ושירה, עמי 515-277 וכן בכתובות של חלק משיריו של ר׳ דוד אלקאים בדיוואן שלו שירי דודים.

אוטופיה בקזבלנקה-שיר יפה שחיברה המשוררת ארלט מינצר

שיר יפה שחיברה המשוררת ארלט מינצר בעקבות אוטופיה מקזבלנקה של מכלוף אביטאן. בשלישי זכיתי לשמוע אותה מקריאה אותו באירוע לכבוד הספר שהתקיים בבאר שבע.

דוד גדג-אוטופיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר