ארכיון יומי: 20 ביולי 2016


תחת שלטון פורטוגל וספרד

תחת שלטון פורטוגל וספרד

קזבלנקה

קזבלנקה

ערי החוף בים התיכון ובאוקינוס היו המוקדים להשתלטותן של פורטוגל, ספרד ובריטניה. הוטאסים במאה ה־15, ועד העשור הרביעי של המאה ה־16, ויורשיהם הסעדים, עמדו במאבק מול מדינות אלה כדי להעביר את הערים לשלטון הסולטאנות.

ספרד כבשה את תיטואן ב־1399, ואת מלילה ב־1497. פורטוגל כבשה את סבתה ב־1415 ואת קזבלנקה ב־1468. קזבלנקה נוסדה על ידי הרומאים וכונתה בשם  ANFA

בעקבות רעש נעזבה העיר, ונבנתה על ידי שליטי מרוקו בשנים 1740־1750. פורטוגל כבשה את ארזילח ב־1471 (בחוף האוקינוס האטלנטי, כ־50 ק״מ דרומית לטנגייר). נוכח מיעוט הידיעות על קהילות מרוקו לפני גירוש ספרד, מן הראוי לתאר את שאירע ב־7114 ליהודי ארזילה. במלחמה נספו כ־2,000 נפש  ונשבו כ־500, מחציתם יהודים. הם סבלו רעב, עבודה קשה וסכנת התנצרות. דון יצחק אברבנאל נקט יוזמה כדי לשחרר אותם משביים, ולפי הצעתו הסכימו יהודי ליסבון לבחור ועד בן 12 חברים שידאג לכל צורכי השבויים; הם עברו מקהילה לקהילה בפורטוגל כדי להשיג את המימון הדרוש לפדיונם. שנתיים לאחר הכיבוש כבר שוחררו 220 יהודים.

ב־1437 נכשל הניסיון של צבא פורטוגל לכבוש את טנגייר. אבל אלפונסו החמישי מלך פורטוגל הצליח לכובשה ב־1471. העיר עברה מיד ליד: בשנים 1580 עד 1656 היתה תחת שלטונה של ספרד, כמו פורטוגל כולה, וב־1656 היתה שוב בידי פורטוגל העצמאית.

ב־1486 כבש עמנואל מלך פורטוגל את אזמור, שנשארה תחת שלטון פורטוגל עד 1541. יהודי ספרדי בשם יעקב אדיב עזר לכיבושה על ידי פורטוגל. יוסף בן אדיב כיהן בתור רב בקהילה זו. ליהודי העיר הוענקו זכויות, היו מהם ששירתו את הממשל בתפקידים חשובים, והשנים 1513־1541 היו שנות שפע. כשתקפו המוסלמים את העיר הועלו היהודים על אוניות והועברו לארזילה. רק ב־1780 חזרו וחידשו את הקהילה.

ב־1486 כבשה פורטוגל את מאזאגאן (כינויה בערבית אלג'דידה). היהודים קיבלו בה פריווילגיות, אבל בסוף המאה ה־15 גורשו בלחץ האינקוויזיציה. ב־1769 נכבשה מאזאגאן על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה (1757־1790), ומאז חודשה הקהילה היהודית.

ב־1503 כבשה פורטוגל את אגאדיר שנקראה על ידיהם Santa Cruz, ובעקבות הכיבוש באו אליה יהודים מספרד ומפורטוגל. ב־1504 כבשה פורטוגל את לאראש (ברומית Lixus, בערבית אלעראיש) והחזיקה בה עד 1610. מאותה שנה עד 1689 היתה לאראש בידי ספרד. במפה שצוירה על העיר ב־1688 מסומן מגדל המכונה ׳המגדל של היהודים,. ב־1508 כבשה פורטוגל את סאפי, ושבע שנים לאחר מכן את מהדיה.

שלטונות פורטוגל התייחסו טוב לאנוסים מפורטוגל שהיגרו לערים בחוף מרוקו שבשליטתה וחזרו ליהדות. היו מהם ששירתו את הממשל הפורטוגלי והמוסלמי בתור תורגמנים, יועצים ומנהלי משא ומתן בין שני הצדדים. בסאפי שירת את הממשל היהודי יעקב רותי, שכיהן בתור מתורגמן, וכן יועצו של אחמד אלוטאס (1524־1548). הוא גם כיהן בתור נגיד על היהודים. יעקב זה יחד עם יעקב רוזאליס ניהלו משא ומתן בשמו של אחמד הנ״ל עם מלכות פורטוגל, וסייעו להשגת הסכם שלום.

הווטאסים ואחריהם הסעדים (בשנים 1553 עד 1659), שהתייחסו למשפחת ׳הנביא׳, התאמצו לצמצם את אחיזת הפורטוגלים במרוקו. עבד אלמלכ השתלט ב־1553 על כל מרוקו, ובעזרת ספרד דחק את רגלי הפורטוגלים, הכריז על ג'יהאד נגד הנוצרים ומנע מהעותימאנים לפלוש למרוקו.

השושלת הווטאסית (בברברית: ⵉⵡⴻⵟⵟⴰⵙⴻⵏ; בערבית: الوطاسيون; בתעתיק: אל-ווטאסיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ששלטה על רובה של מרוקו החל משנת 1472 ועד 1554.

מרוקו סבלה משבר רב-ממדים וממושך במאה ה-15 וראשית המאה ה-16, שבא לידי ביטוי בכלכלה,פוליטיקהחברהתרבות וביציבות של האזור. האוכלוסייה לא צמחה כלל במשך התקופה, והמסחר המסורתי עם אפריקה השחורה נותק לאחר שפורטוגל כבשה את כל ערי הנמל באזור. במקביל עיירות רבות דעכו כתוצאה מכך.

הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה המשתייך לקבוצה האתנית ברברים. הווטאסים היו מקורבים משפחתית למרינים ששלטו על מרוקו לפניהם, ותחת שלטונם מונו וזירים מבני הווטאסים. עם זאת וזירים אלה מרדו בהמשך כנגד המרינים, ובשנת 1465 הצליח לתפוס את מקומם בתור השליטים של מרוקו לאחר שהרגו את הסולטאן המריני במרידה בעיר פס. בתקופת הסולטאן הווטאסי הראשון,מוחמד א-שייח (1472-1505) השושלת שלטה רק על החלק הצפוני של מרוקו, בעוד שהדרום חולק בין מספר שליטים מקומיים.

פורים סבסטיאן

ב־1578 החליט סבסטיאן מלך פורטוגל על מסע צלב נגד המוסלמים. צבאו נחת בחוף מרוקו במטרה להשתלט על שטחים, כשהוא נעזר במולאי אחמד, שהודח על ידי עבד אלמלכּ. לפי מקור אחד נודע ליהודים אנוסים במחנהו, שהמלך נדר בטנגייר, כי אם ינצח במלחמה יאלץ את כל היהודים במרוקו להתנצר, כמו שנעשה ליהודי פורטוגל ב־1497. בקרב הנודע בכינויו 'קרב שלושת המלכים׳, שנערך ב־4 באוגוסט 1578, ניגף סבסטיאן בקרב קסר אלכביר ב־13 באוגוסט. רופאו היהודי של עבד אלמלכ כתב על הקרב.

היהודים חגגו נצחון זה ביום חג הנקרא 'פורים אדום,, או ׳פורים סיבסטיאנו׳, או ׳פורים דה לוס כריסטיאנוס׳, והוא נקבע על ידי חכמי פאם ליום ב' של ראש חודש אלול. ביום זה אומרים 'הלל,על שמלך פורטוגל לא ביצע את זממו להטביל את היהודים במרוקו לנצרות, וחוברה גם מגילה מיוחדת המתארת את האירוע והנס. בכרוניקות של מגורשי ספרד וצאצאיהם באה לידי ביטוי האמונה, שה' רצה להעניש את מלכי פורטוגל על גזירותיהם נגד היהודים. לפי ׳עמק הבכא; כאשר ישב הקב״ה בשנת של״ז (1557) לדון את העמים ומנהיגיהם, הוא פיתה את המלך סבסטיאן ואת שריו לצאת למלחמה במרוקו כדי שייכשלו. תיאור המלחמה והנצחון פורסמו בספר ׳אהבת הקדמונים׳, מחזור כמנהג התושבים, ירושלים תרמ״ט, דפים יב־יג.

עבד אלמלכּ נפטר במהלך הקרב, ויורשו אחמד אלמנצור (1578־1603) המשיך במדיניותו. בתקופתו שרר שגשוג כלכלי. הוא הנהיג את שיטת החלוקה של הארץ ל'בלאד אלמחיזן' – איזור שבו האוכלוסייה כפופה לסולטאן ומשלמת מסים, ול'בלאד אלסיבא׳ – שבו השבטים הברברים אינם משלמים מסים, אבל מעמידים חיילים לרשות הסולטאנים לפי הצורך. חלוקה זו התמידה עד המאה ה־20.

השליטים משושלת הסעדים נעזרו ביהודים בתור טובעי מטבעות, רופאים ושליחים דיפלומטיים. סוכן הסולטאן שמואל פאלאג'י נשלח להולנד ב־1596 בתור שגריר ראשון של מרוקו להאג.

שלטון בריטי בטנג׳יר, 1662 ־1684

ב־1662 הועברה טנגייר לכתר הבריטי כחלק מהנדוניה של נסיכה פורטוגלית בשם קתרינה שנישאה למלך בריטניה צ'רלס השני. העיר שימשה לבריטים בסיס לסחר הים־תיכוני והם החזיקו בה עד 1684. המושל הבריטי נתן הוראה בפברואר 1665 לאפשר ליהודים, ביניהם אנוסים שחזרו ליהדות, לקיים את תפילותיהם ומצוותיהם באין מפריע. היהודים שגרו בה עסקו בענייני כספים, במסחר, ושימשו מתווכים בעסקות בין האנגלים למוסלמים, וכן מתורגמנים לבריטים. אחד מהם, בשם שלמה פארינטה, שירת ארבעה מושלים בריטים בתור מתורגמן. יהודים אלה מסרו לבריטים מידע על מרוקו, צרפת וספרד, אבל נחשדו על ידי המושל הבריטי כמי שעלולים לרגל למען הממשל המוסלמי בעת מלחמה, ועל כן גורשו על ידיו בדצמבר 1677. היו מהם שהיגרו למערב אירופה. כחודש לאחר גירושם שם אסמעיל מצור על טנגייר, שנמשך כשש שנים, עד פברואר 1684, ובסופו הבריטים פינו את העיר.

LES JUIFS DANS LES RÉGIONS NON URBAINES Qu'en était-il des Juifs de l'intérieur

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

david bensoussanDavid Bensoussan

Les incidents précités ne sont qu'un aperçu d'un nombre beaucoup plus important d'incidents – sans compter ceux qui n'ont pas été rapportés. Des compilations plus exhaustives figurent dans les Bulletins de Alliance Israélite Universelle ou dans la presse tangéroise de l'époque. L insécurité et l'injustice firent parti du lot quotidien des Juifs du Maroc. – Au XIXe siècle, les ordres donnés régulièrement par les sultans préscrivirent justice et équité envers les Juifs. Ils furent par trop souvent ignorés.

L’Alliance parvint à relever un défi gigantesque soit : relever le statut social et économique des communautés déshéritées par le biais de l'education. Elle y parvint alors même que les Juifs étaient soumis à l'arbitraire le plus total, à la cruauté, aux exactions et aux dénis de justice

de même qu'à des interdits séculaires humiliants. D'une part, elle contribua à faire prendre conscience au monde de la dure réalité vécue par les Juifs marocains. De l'autre, elle fit prendre conscience à ces derniers de la nécessaire affirmation de leurs droits civiques et contribua à faire cesser leur résignation séculaire face aux indignités vécues au quotidien de par leur statut de tolérés.

Dans les faits, certains observateurs tout comme Auguste Moulieras auteur de Fez publié en 1902 ou encore le capitaine Schneider qui vécut au Maroc de 1903 à 1907 notèrent des changements de la part des Musulmans envers les Juifs. Même si leurs témoignages n'ont pas toujours concordé, ils font néanmoins tous deux ressortir le fait que quelque chose avait effectivement changé au pays du soleil couchant.

Bien que décrivant le contexte des Juifs de Tunisie au temps du Protectorat français, les paroles d'Albert Memmi dans son ouvrage Juifs et Arabes, rendent bien l'état d'esprit de nombreux Juifs incapables de se délivrer du sentiment d'insécurité du passé : « La fameuse vie idyllique des Juifs dans les pays arabes, c'est un mythe ! La vérité, puisqu'on m'oblige à y revenir, est que nous étions une minorité dans un milieu hostile; comme tels, nous avions toutes les peurs, les angoisses, le sentiment constant de fragilité des trop faibles. La cohabitation avec les Arabes n'était pas seulement malaisée, elle était pleine de menaces, périodiquement mises à exécution. J'ai vécu les alertes du ghetto, les portes et les fenêtres qui se fermaient, mon père arrivait en courant après avoir verrouillé son magasin en hâte parce que des rumeurs sur l'imminence d'un pogrom s'étaient répandues. Mes parents faisaient des provisions dans l'attente d'un siège, qui ne venait pas nécessairement d'ailleurs, mais cela donnait la mesure de notre angoisse, de notre insécurité permanente.» De façon quelque peu similaire, l'écrivain Hélène Cixous décrivit son expérience en Algérie à la même époque, dans son roman autobiographique Les rêveries de la femme sauvage : «l'hostilité (avec les « petizarabes ») vient des temps les plus anciens… c'est une haine préexistante. »

LES JUIFS DANS LES RÉGIONS NON URBAINES

Qu'en était-il des Juifs de l'intérieur?

Le voyageur Charles de Foucault qui visita le Maroc en 1883-1884, décrivit ainsi la condition de servage des Juifs de l'intérieur : « Tout Juif du Bled-es-Siba appartient corps et biens à son seigneur, son sid… Le musulman est-il sage, économe? Il ménage son Juif, il ne prend que le revenu du capital… Mais que le seigneur soit emporté, prodigue, il mange son Juif comme on gaspille un héritage; il lui demande des sommes excessives, le Juif dit ne pas les avoir; le sid prend sa femme en otage, la garde chez lui jusqu'à ce qu'il ait payé… le Juif mène la vie la plus pauvre et la plus misérable, il ne peut gagner un liard qui ne lui soit arraché, on lui enlève ses enfants. Finalement, on le conduit lui-même sur le marché, on le met aux enchères et on le vend… Rien au monde ne protège un Israélite contre son seigneur; il est à sa merci. » Le pacha d'Amizmiz disait à ses soldats qui administraient la bastonnade aux Juifs : « Frappez fort, et sans crainte s'il meurt, nous paierons au sultan le prix du sang.» Jusqu'à l'arrivée des Français en 1934, les Juifs de Tahala versaient au chef de la tribu un demi-douro par feu, pour louer le terrain qu'ils occupaient. À chaque noce, ils payaient 10 douros. Ils pouvaient éviter la corvée en versant 60 douros. Parfois la protection était mentionnée dans un sauf-conduit : ainsi, la protection accordée par la famille des Ziyania dans le Nord-est marocain se lit : « Sachez que nous sommes la caution d'El Hazan Brahim… Nous l'avons accepté; il est notre juif. Que Dieu se détourne de quiconque lui fera du mal…»

LES JUIFS de KENADZA- Les juifs de C.-Bechar-J.Ouliel

  1. TOUATLES JUIFS de KENADZA

Un autre groupe de population, lui aussi marocain, ־ toutes ces régions ayant fait partie de l’empire chérifien jusqu'à la conquête française -, est formé par les Juifs de Kenadza, les Amar, Benchetrit, Benharoch, Bénichou, Benitah, Amar, Teboul (Abitbol), Drai (ou Draou)i, Chekroun, tous descendants des rescapés de Tamentit, l'ancienne capitale juive du Touat, et qui n'ont pas perdu le souvenir de leur passé grandiose ; à Colomb-Béchar, ils avaient leur propre synagogue (dite du Rab ou de Kenadza) et suivaient leurs traditions. A la synagogue de Kenadza, des Juifs d'autres origines priaient avec les descendants des rescapés du Touat, venus de Figuig, Beni-Ounif, Ghardaïa…

Le Touat est une région de l'ouest du Sahara algérien, située au sud-ouest du Grand Erg Occidental, dans la wilaya d'Adrar.

Touat signifie en langue berbère « localité habitée ». La composition de la population du Touat est diverse. On y retrouve des Subsahariens, des Berbères, desHaratins, des Arabes. La région a été peuplée par une communauté juive dans l'Antiquité et au Moyen Âge, notamment à Tamentit

Le Rav Eliahou Cohen, alors aumônier militaire, fut reçu à Colomb-Béchar en 1959 par des Juifs du groupe de Kenadza, et découvrit «dans la bibliothèque familiale de Monsieur Yahia Lahiany « une très vieille Haggadah chel Pessah « traduite en judéo-arabe [et] sur laquelle on pouvait lire «l'an prochain à Tamentit» au lieu du traditionnel «l'an prochain à Jérusalem». Je m'étais imaginé, écrit-il, qu 'à l'époque, nos rabbins du Sahara, de peur de représailles, avaient demandé de changer Jérusalem en Tamentit, comme clans le cas des anciens livres de prière romains. [ Plus tard] j'ai pu apprendre l'existence et l'his­toire des communautés juives du Touat et de sa capitale, Tamentit.» Au début du XXe siècle, ce grand centre religieux musulman de Kenadza (une petite ville, connue pour ses mines de charbon, située à 17 kilomètres au sud-ouest de Colomb- Béchar, et dont le nom a des résonances quelque peu hébraïques), ancienne zaouia, dont les Juifs du Tafilalet étaient les tributaires, fut le théâtre d'une découverte sur un coteau de la Barga face au ksar, un cimetière juif ancien avec des tombes vieilles de plusieurs siècles, dont celle du rabbin Shlomo Amar, mort quelque 350 ans auparavant ; les pierres tom­bales ressemblent étrangement à toutes celles retrouvées à Tamentit ou à Igli, par leur forme, par la taille et le tracé des caractères hébraïques. Ce cimetière, découvert dans la première moitié de ce siècle, est, hélas aujour­d'hui devenu un terrain de jeu pour les enfants de Kenadza – et même la décharge, pour la par­tie récente -, ce qui ne présage rien de bon pour ces pierres tombales anciennes. A Colomb-Béchar, ce groupe des Juifs de Kenadza n'a jamais cessé d'attirer l'attention, d'intriguer par son originalité et du fait d'un particularisme fondé sur un statut, des traditions anciennes, une forte religiosité, des acti­vités et des habitudes vestimentaires, notamment féminines, très particulières. «Les femmes Israélites de Kenadza portaient sur la tête une sorte de cornette (groune, au pluriel groune), reste d'une vieille tradition (…). Cette cornette qui encadrait le visage avait pour but de soutenir la «sebnia», foulard en soie dont les femmes musulmanes ou juives se servaient pour envelopper leur chevelure. La sebnia fixée sur le groun par un bijou en or, retombait sur les épaules des femmes (…); Le principe était pour la femme juive que son visage soit à découvert pour la distinguer dans la rue d'une femme musul­mane.»

Kenadsa est une commune saharienne d'Algérie de la wilaya de Béchar située à22 km à l'ouest de Béchar. La commune de Kenadsa est situé à la limite nord-ouest de la wilaya de Béchar, à la frontière avec le Maroc. Elle touche les communes de Boukais au nord, Lahmarau nord-est, Béchar à l'est et au sud-est, Abadla au sud et Meridja à l'ouest.

Les veilleurs de l'aube-V.Malka

Il faut attendre les années 1950 pour que paraisse une véritable anthologie poétique. Elle est l'œuvre de profes­sionnels et c'est pourquoi elle ne tarde pas à devenir très populaire au sein des communautés juives de tout le pays. Ses auteurs sont deux chantres de Mogador ayant une longue expérience à la fois de la poésie religieuse, mais aussi des techniques de la musique andalouse. Car cette anthologie constitue la véritable bible (le vade-mecum) des veillées de supplications au cours desquelles ces œuvres sont chantées. Les pièces réunies dans ce réper­toire appelé Chir Yedidout (Chant de l'amitié) sont classées. Les auteurs prennent soin d'indiquer, en tête de chaque pièce poétique, le mode musical andalou sur lequel il convient de l'interpréter.

Une première édition de ce répertoire paraît d'abord à Vienne, en 1890, sous un titre emprunté au prophète Zacharie (Za 11, 14) qui donne à « la fille de Sion » cet ordre : Ronni vé-simhi (Chante et réjouis-toi !). Cette édi­tion est l'œuvre d'un rabbin, David Iflah (que tout le monde appelle, signe de respect et de considération, le Cheikh, autrement dit le chef). On a déjà noté le fait que les imprimeurs qui éditent le livre n'étant pas hébraïsants, on y trouve de très nombreuses coquilles, des erreurs et des confusions de lettres (par exemple le « hé » et le « het » dont les graphies se ressemblent beaucoup en hébreu).

C'est grosso modo le même livre qui est édité à Marra­kech pour la première fois. Les deux chantres qui en pren­nent l'initiative, David Elkaïm et David Iflah, ont obtenu le concours d'un troisième spécialiste, lui-même rabbin : Haïm Afryat. Les trois hommes, tous trois passionnés de poésie et de musique andalouse, se sont attachés à mettre à la disposition de tous les amateurs de ce type de chants un répertoire relativement complet et facile à consulter. Dans l'avant-propos donné à cette anthologie, les trois auteurs rappellent que

le livre est conforme à l'usage des communautés maro­caines où l'on a coutume de veiller dans la nuit du shabbat, durant la saison d'hiver, pour chanter les louanges et glorifier notre Dieu par la récitation des psaumes de David et par des hymnes et des chants que des auteurs des géné­rations anciennes et nouvelles ont composés à divers moments de notre histoire…

Durant des décennies, c'est cette édition qui sera utili­sée par les fidèles de ce type de chants religieux, à Fès et à Casablanca, à Mogador et à Marrakech. L'anthologie est composée à la fois de chants de poètes marocains mais également d'une série de poèmes ayant pour auteurs les illustres poètes espagnols du Moyen Âge, en particulier Salomon Ibn Gabirol et Abraham Ibn Ezra.

C'est que, à tort ou à raison, les lettrés parmi les juifs du Maroc se considèrent peu ou prou comme les héritiers et les successeurs des poètes juifs du Moyen Âge espa­gnol. Le Maroc, dans leur esprit, a, depuis l'expulsion des juifs par les rois catholiques, pris la place qu'occupait jusque-là dans les lettres juives le continent ibérique. Est- ce à dire que les productions des poètes des deux pays se valent ? Ont-elles littérairement ou esthétiquement parlant la même valeur ? Y a-t-il désormais dans les métropoles chérifiennes les équivalents de poètes tels qu'Ibn Gabirol ou Yehouda Halévy ? Sûrement pas !

Le panorama général de la poésie judéo-espagnole, produite au Moyen Âge, est assurément plus vaste, plus riche, plus substantiel que celui des poètes juifs de Fès, de Marrakech et de Meknès. La langue y est plus belle et les inspirations plus universelles, plus ouvertes sur la cité. Il reste que l'on peut observer entre les uns et les autres une certaine continuité. Elle s'exprime à la fois dans les thématiques des œuvres mais aussi dans le choix des tech­niques poétiques.

Il y a chez les poètes juifs du Maroc une obsession des thèmes religieux. On procède par répétitions et reprises d'idées. C'est toujours la même vénération religieuse et la même dévotion à « Dieu, maître des univers ». Simple­ment chaque poète a son style, sa démarche et sa façon de dire. Parce que chacun a ses modèles et ses maîtres. Mais chez les uns et les autres, c'est toujours la même recherche du sacré et de la piété. Partout c'est le problème de la foi – c'est-à-dire de la confiance en Dieu – qui pré­vaut. Seule compte au bout du chemin l'intention intime du fidèle. Ici comme ailleurs et en tout temps, on chante et on célèbre d'abord la sainteté du shabbat parce qu'elle constitue le rappel de la « royauté » de chaque individu.

Adolphe Teboul, premier immigrant du Maroc au Canada

ברית 32-פרסומיםTémoigange

Rebecca Teboul Adolphe Teboul, premier immigrant du Maroc au Canada

En juillet 1956, j'ai quitté ma ville natale : Casablanca, pour immigrer au Canada. J'avais à peine 26 ans et un peu d'argent de poche. Je me souviens avoir pris le train pour me rendre jusqu'à Tanger où j'ai embarqué sur – Le Carmania – en direction d'Halifax. Le trajet était long et épuisant mais grâce à D., le 9 août 1956 je suis arrivé à bon port. Lors de la traversée, j'avais sympathisé avec un jeune homme, d'origine égyptienne, fort agréable. Il était devenu par la suite, l'un de mes meilleurs amis, z'l. J'ai ensuite pris le train en direction de Montréal. Dès mon arrivée, on m'a appelé au micro et des photographes m'attendaient pour me prendre en photo.

 J'ai reçu un accueil chaleureux de la JIAS (Jewish Immigrant Aid Services). Ils m'ont dit que I j'étais le premier Juif immigrant d'Afrique du Nord sous l'égide  de la JIAS. J'en fus très heureux

 Un délégué de la JIAS m'a ensuite accompagné à une petite famille d'accueil, d'origine juive ashkénaze.

 Le couple Teitelbaum, z"l, habitait un duplex, rue Lapeltrie, à Cote des Neiges. Ils étaient extrêmement accueillants et gentils. Je suis resté environ 6 mois chez eux – Nourri, logé et blanchi. J'avais même droit à de l'argent de poche, étant donné que ce couple n'avait pas d'enfants, ils me considéraient comme leur propre fils. Encore tout jeune célibataire, je me souviens qu'ils voulaient à tout prix me présenter des filles pour me marier. J'en garde un merveilleux souvenir.

Un mois plus tard, je me suis débrouillé pour trouver du travail et je fus embauché chez John Millen en tant que mécanicien dans le diesel. A l'époque je gagnais à peine 39 dollars par semaine. Six mois plus tard, mon frère est arrivé de Casablanca avec sa femme et sa petite fille, et je suis allé vivre avec eux, jusqu'au jour où je me suis marié. Au début de notre mariage, nous habitions, mon épouse et moi même, un appartement de la rue Goyer où je payais un loyer de 26 $ par mois. A cette époque, la vie n'était pas chère.

Mes enfants ont grandi à Barclay. Pour la petite histoire, mes filles étaient des amies de la jeune Sonia Benezra, qui était notre voisine. Nous habitions derrière le Neighbourhood House qui se trouvait à l'angle des rues Darlington et Barclay et mes filles adoraient aller là-bas. Comme la plupart de mes compatriotes, nous étions très modestes; les temps étaient difficiles mais malgré tout, nous étions heureux.

En mai 1974, la JIAS nous a conviés, ma famille et moi-même, à une réception à la congrégation Hevra Kadisha, pour souligner le 18ème anniversaire de mon arrivée en tant que premier immigrant Juif venu d'Afrique du Nord, ainsi que celui de tous les Juifs immigrants francophones du Maroc.

Aujourd'hui je vis toujours à Montréal et suis grand-père de plusieurs petits enfants, que j'adore, B"H.

Depuis mon arrivée au Canada, je ne suis jamais plus retourné au Maroc.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר