ארכיון יומי: 29 ביולי 2016


בס"ד מוסר בלערבי פרשת פינחס בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד    מוסר בלערבי פרשת פינחס תוניסיה-רבניה
פלפרשה מתאע הזמעה האדי פיהה 6 מצוות עשה. הומאן 1]   באש נעמלו דין מתאע לוורתה 2] באש נקרבו זוז קרבנות תמיד. ואחד פצבאח. וואחד פלעשייה 3] באש נקרבו קרבן מוסף נהאר השבת 4] באש נקרבו קרבן מוסף פיה ראש חדש 5] באש נקרבו קרבן מוסף פי שבועות 6] באש נשמעו השופר פיה ראש השנה.
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. כתבלנה לפסוק. אלי רבבי קאל למשה רבינו. אלי למצוה אלי עמלהה פינחס וקתל זמרי בן סלוא וכזבי בנת צור. וביהה ברד לגש מתאע רבבי מן עלא ישראל. כלף לכרה מתאעו פי עולם הבא. ענדו כרה פי עולם הזה. אלי רבבי באש יעטיה השלום. ואלי באש יעטיה לכהונה. אלי רבבי וקתלי קאל למשה רבינו אלי אהרן חיוולי כהן. קאלו הווא וזגארו. וקאלו באש ידהן אהרן וזגארו. ודהנהם משה רבינו בשמן המשחה. ואלי מאזאלו מה תואלדושי מה ילזמשי באש ידהנהם. אלי הדהינה אלי דהנו אבאתהם תנפע חתה ליהם. ולאכן פינחס וקתהה כאן מתואלד. ורבבי מה קאלשי למשה רבינו באש ידהנו. ובהאדה מה כאנשי כהן. ותווה רבבי עטאהו כראהו אלי חתה הווא חיוולי כהן. ורבבי וצא משה רבינו באש יקתל למדינים. האמא מואב. חתה ואלו אלי כאנו פצ'בארה מעה מדין. מה קאלושי רבבי באש יקתלהם. עלא כאטר חתכרז מנהם רות. ומן באעד רבבי וצא משה רבינו באש יחשב ישראל. והרש"י ז"ל כתב זוז טעמים עלאש לחשאב האדה. לאוול. כיף אלי ואחד דכלו דיובה לזלב מתאע לגנם מתאעו. וכלאו מנהם. חב יערף קדאש מאזאל. ותווה וקתלי נפטרו מן ישראל 24000 פלביעה מתאע בעל פעור. רבבי קאלו חשבהם. והטעם התאני. אלי וקתלי כרזו ישראל מן מצרים. חשבהם רבבי ועטאהם למשה רבינו בלחשאב. ותווה וקתלי חינפטר משה רבינו. קאלו חאשבני. וחשבהם משה רבינו. ופלחשאב האדה מה צאת חד מלי כאן עמרהם 20 שנה וקת למרגלים. אלי כלהם נפטרו כיף מה קאל רבבי. וצלפחד בן חפר מה כאנשי ענדו ולאד. מה כאן ענדו כאן בנאת. וזאו חדה משה וקאלולו. אלי בוהם נפטר ומה ענדושי ולאד. והווא מאת בדנובו לכאץ ומה כאנשי מעה זמאעת קרח. והומאן יחבו יאכדו באי בוהם פי ארת ישראל. ומן סירת אלי קאלו אלי מה כאנשי מעה זמאעת קרח. יסתמאו עטאו השוחד למשה. ובהאדה משה רבינו עדה לחכומה מתאעהם ענד רבבי. וקאלו אלי הומאן ענדהם לחק. ואלי מה ענדושי ולד יוורתו בנאתו. ומן באעד רבבי קאל למשה רבינו אטלע להר העברים ושוף ארץ ישראל מן גאדי. עלא כאטר מה חידכלשי לארץ ישראל. וקאל משה רבינו לרבבי. שוף ואחד אלי ימששי ישראל וקתלי חידכלו לארץ ישראל. וינזם יתחמלהם. וקאלו רבבי אלי יהושע הווא אלי חידכל ישראל לארץ ישראל. ואלעזר הכהן מעאהו בלאורים ותומים. וכדה משה רבינו יהושע. וזאבו קדאם אלעזר וישראל לכל. ותכה ידי עליה כיף מה וצאהו רבבי. באש נזל עליה שכינה ורוח הקדש.
פלהפטרה מתאע הזמעה האדי יחכילנה הנביא. עלא טלוע אליהו הנביא לשמים. אלי באעד מה קתל נביאי הבעל וצבט למטר. אחאב באש ירווח לדארו לקא רוחו ואחדו. ועיב למלך ימשי ואחדו. וחתה ואלו אלי כאן רשע אליהו הנביא חזם חזאמו ורבבי עטה קווה וקעד יזרי ורא לכיל מתאעהו. חתה ליזרעאל. ווקתלי וצל אחאב לדארו חכה למרתו איזבל הרשעית אלי אליהו קתל נביאי הבעל. בעתת איזבל לאליהו אלי הייא גדווה חתכללי כיפהם. וכאף אליהו. חתה ואלו אלי יערף אלי רבבי מה יטייחושי פי יד ואחדה רשעית כיף האדי. ולאכן מה יתכלושי עלא הנסים. ובהאדה הרב אליהו ומשה לבאר שבע אלי כאנת תחת יהודה ומוש תחת אחאב. וכלה למשרת מתאעהו גאדי ומשה 40 קילו מטר פלבר וקעד תחת שזרה וכלה ושרב וקאל לרבבי יזי מה עאש ויחב ינפטר כיף אבאתו. ונעש. וזא מלאך וקיימו וקאלו קום

 כול. ולקא קדאמו עגת רצפים וצפחת צים
וכלא ושרב ועאווד נעש. ועאווד זא למלאך וקאלו קום כול עלא כאטר ענדך תנייה בעידה חתמשיהה. וקאם וכלה ומשה בלמאכלה האדיך 40 יום ו40 לילה ווצל לזבל סיני. ודכל למגארה ונעש גאדי. ולחז"ל קאלו אלי האדיך למערה אלי קעד פיהה משה רבינו וקתלי שאף רבבי. וזאהו מלאך וקאלו האשביך יא אליהו. וקאלו עלא כאטר נגרת עלא קצ'ר רבבי אלי ישראל עמלו הדנוב ותווה יחבו יקתלוני. קאלו אכרז פזבל. וחתשמע ריח קוייה ונן באעד רעש כביר ומן באעד נאר והאדון יתעדאו ורבבי מוש גאדי. ומן באעד סכאת ומן גאדי ידוי מעאך רבבי. ונצאר איכאך ורבבי קאלו האשביך יא אליהו. וקאלו נגרת עלא אסם רבבי אלי ישראל עמלו הדנוב ותווה יחבו יקתלוני. וקאלו רבבי בארה ארזע ואמשי למדבר דמשק ותדהן חזאל מלך ארם ויהוא בן נמשי מלך ישראל ואלישע בן שפט נביא פי עוצ'ך. ומשא אליהו ולקא אלישע קאעד יחרט ב12 זוז מתאע בגר והווא ואחד מנהם. ווקתלי שאפו קאלו אסתנאלי נבוס בוייה ואמי ונמשי מעאך. קאלו האש עמתלך באש תמשי מעאייה. וקתהה אלישע דבח לבקר ומאעון לחריט טייב ביה ועטה לנאס אלי מעאהו וכלאו. ומשא מעה אליהו הנביא. וקאלו אליהו אטלב האש תחב. וקאלו אלי עמלת אנתין נעמל האנה דובל עליך. קאלו אידה כאן תשופני כיפאש נטלע הסמה תוולי איכאך. ומן באעד זאת סערה קוייה וטלע אליהו הנביא בסערה לסמה חי. ושאפו אלישע וקעד יבכי. ואלישע ולא הווא נביא ישראל. ולעזאייב אלי עמלהם אליהו עמלהם הווא דובל.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב. פינחס בן אלעזר וכו' לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וכו'. הוני ואחד ינשד. מאדאם כתב פלאוול וידבר ד' אל משה לאמר. עלאש עאווד לכן אמור. לחאזה התאנייה ברית. תוקאלת עלא למילה ותורה. השלום מה עמרו מה תסממה ברית. ולכהונה מה עמרהה מה תסמאת ברית. האש מאענאהה ברית הוני.

לאכן מערוף אלי רבבי דימה יעמל מדה כנגד מדה. כיף מה שפנה הוני אלי רבבי עטה לפינחס השלום קבאלת אלי כללה רבבי מה קתלשי בני ישראל בלגש מתאעו. מאענאהה עמל שלום בין רבבי וישראל. ועטאהו כהונת עולם. כיף מה כפר תווה עלא ישראל. יוולי יכפר עליהם דימה. ומערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי זמרי בן סלוא זאב למדיינית למשה רבינו וקאלו. האדי חלאל האו חראם. כאן האדי חראם האשכון חללך בנת יתרו. ומשה רבינו וקתלי כדה צפורה מאזאלת מה תעטאתשי התורה.

תממה חאזתין הוני עמלום פינחס ומה כדאשי עליהם כרא מדה כנגד מדה. אלי נגר עלא לברית מילה. ואלי נגר עלא התורה אלי פסרהה זמרי בן סלוא מעווזה. ובהאדה רבבי עטאהו כראהו פזוז חאזתין האדון. לאוולה ברית מילה. אלי אלייהו הנביא יחצ'ר פי כל מילה פי ישראל. ועטאהו ברית התורה. אלי לכהנים מאדאם מה יכדמו כאן פי בית המקדש וענדום ברשה ווקת פאצי' יתלתהאוו בלקראייה והומאן אלי יקריוו ישראל ויווריוולום הדין. כיף מה קאל לפסוק. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. פלברכה אלי בארך משה רבינו לוי. ובהאדה הוני לפסוק זאדלו חאזתין פינחס. ברית מילה והשלום. וברית תורה ולכהונה. באש יוולי כל שיי מדה כנגד מדה. ובהאדה זאד לפסוק אמור. מרתין לאמור ואמור. מוש כאן השלום ולכהונה כאנשי זיד קולום עלא הזוז לוכרין.

אכוואני לעזאז. מערוף אלי קאלו לחז"ל מדה כנגד מדה לא בטלה. מאענאהה לעבד אלי יעמל ילקא. וחתתה ואלו אלי תתעטל לחאזה האדי פלאכר לאזם תזי. ואחנאן מה נפיקושי ביהה. מתלן. נשופו אלי כתרת התורה פי בלאדנה. וקאעדין יטלעו זגאר יערפו יקראו. ואחד ינשד עלאש קבל לא. קליל וין תלקא זגיר טלע מעיין. לחאזה האדי לחצ'תהה האנה. ממכן צחיחה וממכן

 גאלטה. וקתלי זאו הרביין מתאע ישראל ודרשולנה עלא קימת השיעור אלי יתעמל ללבעלי בתים. הנאס אלי תערף תקרא בדאת תלם פלבעלי בתים ותעמלום שיעור. ומאדאם הומאן קאעדין יכתרו התורה פי ישראל. חתתה זגארום טלעו יערפו יקראוו. מדה כנגד מדה. הווא קרא לעבאד. רבבי יקרילו זגארו. ואחד ישופהה טאביעייה. הזגאר ישופו בוהם יקרא. חתתה הומאן יווליוו יקראו. לאכן לדאכל מתאעהה מדה כנגד מדה. לאכן מערוף. תורה שאין עמה מלאכה בטלה. ובהאדה ענדי אקתיראח לנאס אלי ענדום אמכאניית. הזגאר האדון וקתלי יכברו שוייה יחאוולו באש יכדמוהם ויסתחפצ'ו עליהם באש יקראו. וכיף מה הומאן סתחפצ'ו עלא התורה. רבבי יחפצ'הם ויכרזו מנהם תלמידי חכמים. ורבבי יעטיהם כירו. ונזיבו הוני מעשה ואחד חילוני אנטי דתי. זגארו רזעו בתשובה. וקד מה עמל מעאהם באש יווליוו כיפו מה גדשי רוחו. וכאן יתגזל יאסר עלא זגארו ויסמיהום מתווכרין ויחבו יכרבו לבלאד. אלי הדתיים הומאן סבב כראב לבלאד. וישראל מה תזלאוו מן בלאדהם וקת לחרבן כאנשי עלא כאטר כאנו לאהיין בתורה ומה תראנאוושי מליח פלחרב. לאכן זגארו עמלו רוחהם מה יסמעושי פיה. אלי יערפו אלי קד מה חידויוו מעאהו שיי מה תממה. בלעכס חייזיד יכפר. ולאכן כאנו דימה יצליוו באש רבבי ירזעו בתשובה. הווא אמו כאנת חייה וכאן יזורהה מררה פזמעה פי בית אבות. וכאן יתשכאלהה יאסר מן זגארו. והייא כאנת תקולו כליהם. ולאכן מה כאנתשי תפסרלו עלאש תקולו איכאך. אלי יערף הווא אלי בו ואמו מה כאנושי יעמלו הדין. וכאן יסתעזב פזוואב מתאע אמו. נהאר טלב מן זגארו באש יזיוו מעאהו יזורו נאנתהם. משאו מעאהו לבית אבות. וקתלי שאפתהם אמו קאמת תבכי. הראזל האדה תגשש עלא זגארו. קאלום שפתו כיפאש נאנתכם מסתכאיידה עליכם יאסר וכליתוהה תבכי. יזי מן להבאל מתאעכם ובארו בדלו הלבאש מתאעכם ועישו חייאתכם כיף לעבאד לכל. אמו קאלתלו מה קאעדשי נבכי עלא כאטר הומאן רזעו בתשובה. קאעדה נבכי עלא ווקתנה אלי צ'ייענה פשטות. קאללהה האש מאענאהה יא אמי. האנה זבתום באש תצאווביהם ואנתין קאעדה תסזעי פיהם. קאלתלו אקעד נחכילך. תערף אלי האנה ובוך זוז ניצולי שואה. וזינה לישראל ותקאבלנה וערסנה וזבנאך אנתין בן יחיד. אלי מה עאששי השואה ינזם יתפיסך עלינה. ולאכן האדי הייא לחאקיקה. אלי חתתה באעד השואה כננה כאייפין. ובלאכץ ווקתלי נסמעו אלי לערב חייקומו עלינה וחייקתלונה. ובהאדה קררנה באש נעישו בעאד עלא הדין. באש אידה כאן דכלו לערב נעמלו רוחנה מוש יהוד. ולאכן אחנאן אצלנה פי פולנייה דתיים. והדין יעז עלינה. ולכוף מה כלנאשי נעמלו הדין. וזיד לאסתינאס אלי סתאנסנה כלאנה מה נרזעושי. ולאכן דימה נחנו לדין. ובהאדה בו כאן דימה יחאוול באש יעאוון הדתיים. ולאכן מן בעיד. מתלן לקא תלאמדה מתאע ישיבה ישריוו ענד עטאר. יקולו דימה נקצלום מן לחשאב והאנה נכמללך כללי יקראוו מרתאחין. יסמע ישיבה תאעבה שוייה פלפלוס. יבעתלהה מן גיר אסם. מאענאהה כאן יעאוון הדת מן גיר מה יביין עלא רוחו לבררה. חילונים כאמלין. ומן דאכל מתאענה דתיים ואכתר מן הדתיים. כיף לאנוסים מתאע ספרד. ויאסר חאזאת עמלום בוך לדת. למקוה ולישיבה עאוון פיהם יאסר. ווקתלי נפטר הרבי אלי דרש עליה מה לקא מה יקול עליה. באעד מה רווחו לעבאד נאדיתו וקלתלו האש כאן הראזל האדה. קאללהה האנה מתאככד אלי חייכרזו מנו תלמידי חכמים. מדה כנגד מדה. ובהאדה וקתלי שפת זגארך קמת נבכי. האמי ישיבה תקראוו פיהה. וקתלי סמאוולהה לישיבה. זאדת פלבכה. קאלתלום לישיבה האדי כאן מוש מן בוך כאנת חתסכר. ולחאכם חייטייחהה. והווא אלי עאוון יאסר באש מה טאח.תשי והאנה מתאכדה אלי בוך תווה קאעד שאייך פשמים. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

״בין המצרים״ סיוד הקברים-קינות ומנהגים לט' באב אצל יהודי מרוקו

״בין המצרים״ט באב

סיוד הקברים

החל משבע עשרה בתמוז ועד השבוע של תשעה באב, נהגו הנשים לסובב בבתי העלמין היהודיים שבעיר ולסייד את קברי יקיריהן ולשפץ אותם במידה ונסדקו או נהרסו במשך השנה. גם קברים שלא היו להם בעלים או קרובי משפחה שיטפלו בהם, לא הוזנחו ולא נשכחו וטופלו או על־ידי הנשים המתנדבות או על־יד חברת רשב״י (החברה קדישא).

הנערים פותחים דוכני ממכר

מנהג משחקי קלפים הגיע עד לעולמם של הנערים ובשבוע של בין המצרים, השכונה היהודית, הוצפה בדוכני ממכר של ממתקים. כל נער נטל אחד השולחנת הקטנים  שבבית והפך אותו לדוכן, עליו הציג את מרכולתו: סוכריות, כמה חפיסות שוקולד וכן מעט ממתקים וכל ״סוחר צעיר״ הצטייד ב״סור של קלפים״ והמשחק התנהל כסידרו ועפ״י חוקי משחק הקלפים. כל ילד, תמורת כמה פרוטות יכל לשחק ולזכות בממתקים אם היה בר־מזל, או להיפך אם הוא ביש מזל. משערים, כי מנהג זה, הוא אולי שריד מימי השבתאות.

פ׳לוס סיפייא

בערב תשעה באב, קיבלו הילדים מהוריהם כמעין דמי כיס, הקרויים ״פילוס סיפייא״, שפירושם ״כסף לפירות הקיץ״. בעיירה צפרו, הילדים שקיבלו דמי כיס אלה פתחו גם הם ״דוכנים״ בכניסה לבתיהם. על הדוכנים הניחו את ה״סחורות״ : סוכריות, אבקות סוכר, תותים ופירות העונה. יש לשער כי מנהג זה שנקרא ״סיפייא״ אולי הוא שריד מימי השבתאות, שעשו הכל כדי להשכיח את העצב ולהפוך אותו ליום שמחה אף לילדים. יש להזכיר שגם בפורים נהגו הילדים לפתוח דוכנים ולשחק בקלפים.

תלתא דפוענותא

בשלוש השבתות של בין־המצרים, נהגו לקרוא את ההפטרות בניגון מיוחד ועצוב. שלוש ההפטרות האלה נאמרו תמיד רק על־ידי אנשים מבוגרים ויראים, גם התינוקות של בית רבן, למדו ב״חדר״ (א־צלא) את שלוש ההפטרות בלחן הנוגה שלהם וזאת נוסף ללימוד קריאת ״מגילת איכה״, בתרגום לערבית־ יהודית וגם היא בניגון המסורתי שלה.

בצפרו אף ייסדו קינות לשבתות האלה והיו אומרים אותן מדי שבת, כל קינה במקומה, אם לפני ״ברוך שאמר״ או לפני ״נשמת וברכו״, אולם לאחר שראו שהרבה עירערו על מנהג זה, חדלו מלומר אף קינה בשבת.

צום תשעה באב

סעודה מפסקת

בערב תשעה באב, בסעודה המפסקת נהגו לאכול רק ביצים שלוקות. יש שהוסיפו לזה גם זיתים שחורים, אחרים נהגו לקבל את הצום בתבשיל של עדשים אדומים. לא נהגו לשבת ליד השולחן, אלא פרסו מפה על הריצפה ואכלו את הסעודה עליה, רמז לנאמר: ״ישבו לארץ ידמו נער וזקן״ (איכה ב).

חסידים ואנשי מעשה, היו מחמירים וטבלו את הביצה באפר לפני אכילתה, רמז לכתוב: ״יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה״ (איכה, ג־כח). היו גם שנהגו לשים אבן למראשותיהם במקום הכרית, פרשו סמיכה על הריצפה וישנו עליה בליל תשעה באב. 14 בתוניסיה חייב כל אחד לאכול ביצה קשה לאחר סיום הסעודה המפסקת.

הערת המחבר : הורינו נהגו כך, וגם במכנאס היה רב חסיד ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, אשר בסעודה המפסקת אכל רק פרוסת לחם יבש אותה טבל באפר ושתה מים. אח״כ הכין אבן, עליה הניח את ראשו. ראה: מקנאס עירי, עמי 99.

ר, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום

ר, ישראל נג׳ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרדספרייה 4

יוסף יהלום

מתוך פעמים מספר 13

הפריחה הנפלאה של תור הזהב העברי הגיעה לקיצה זמן רב לפני הגירוש. ההשכלה העברית בקרב היהודים נתמעטה במיוחד במאה החמש עשרה. עייפים ורצוצים הם יצאו למסע ארוך ומייגע מזרחה עם הגירוש בסוף המאה. קשה להעלות על הדעת מה ניתן עוד לחדש בשירה העברית של ימי הביניים לאחר שיאיה הגדולים דווקא בשעות קשות אלה. גם המגמות הרוחניות, אשר שלטו במרכזים החדשים במזרח, לא עודדו את המשך הנהייה אחר הקלאסיציזם הישן. מטרתנו להראות, שמשבר הגירוש והחשיפה הפתאומית של היהדות הזאת בפני כוחות מקומיים הביאו לעולם שירה חדשה — עממית במהותה.

התנוונותה של המסורת החצרנית בשירה העברית

גירושים וזעזועים אינם מעודדים עלייתה של שירה חדשה, ואמנם ישראל נג׳ארה בראשית דרכו היה ממשיך נאמן של האסכולה הספרדית הישנה.

אביו, משה, מצאצאי ספרד, היה דמות רבנית חשובה בצפת ובדמשק וביקר במרכז היהודי החדש בסאלוניקי ואף עמד בקשרים עם גדול חרזני הדור, חזנו של קהל קאסטיליה, סעדיה לונגו. ישראל עצמו היה מקורב, כנראה, לדוד עונקינרה, הצעיר המוכשר שבחבורת השיר בסאלוניקי: לו אף שיגר שני שירים בתבנית הקלאסית הקפדנית, בחרוז אחיד ובמשקל יתדות ותנועות. מסתבר, שבמעמדו הנכבד היה ישראל נג׳ארה חלק מן החבורה האריסטוקראטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית., הוא אף שימש מורה־דרך לצעירים, שחשקה נפשם במלאכת השיר. מתוך אוסף אגרותיו המליציות הכלול בחיבורו ׳מימי ישראל׳, שיצא לאור בונציה בשנת 1600, אנו למדים על פנייתו של הרופא יאודה אפמאדו אל משוררנו, 'שישים דרך ההלצה והשיר לפני חתנו׳. המשורר מצידו ממהר להסכים ומקבל על עצמו ללמד את ׳בני יאוד״ה קס״ת / לגשת בהגה וארשת / לפני מלך ושרים׳., השירה נתפסת כאן באופן מסורתי כחלק מן ההשכלה הטובה, הנותנת לבקי בה ובדרכיה מהלכים בחברה הגבוהה. אף יחסו של נג׳ארה לביקורת השירה דומה מאוד ליחסו של המשכיל המצוי.

באותו זמן רבו מושכים בעט־סופר, שהתפארו במליצתם החרוזה והשקולה, אף כי לא היו משוררים אמנים. נג׳ארה נאלץ לנזוף בצעירים חצופים וחסרי השכלה אלה, אשר העזו לשלוח יד במלאכת השיר בלא ידיעה של ממש במקצוע. מסתבר, שהוא חשב את עצמו אחד מבני היכל השיר, וראה חובה לעצמו לחנך את הדור על ברכי היתדות והתנועות. אמנם לא היתה זאת בכל מקרה מלאכה פשוטה, להעמיד דברים על דיוקם ואנשים במקומם, אבל נג׳ארה עשה כמיטב יכולתו. כך אנו למדים מתוך אחת מאגרותיו המליציות, שחכם מן החכמים כתב שיר התפארות בראש ספר שחיבר, והשיר היה אמנם ללא פגם מבחינת הפרוסודיה והדקדוק. אבל משוררנו הכיר את האיש וידע, שאינו בקי במלאכת השירים ׳ובשמותיהם היקרים׳. הוא חשד, שהשירים אינם מעשה־ידיו של מחבר הספר, אלא של משורר, שהמחבר ביקשו לכתוב לו שירים לשמו ובשמו. חשדו של נג׳ארה התחזק למקרא מעשי השקילה של אותו מחבר בשיריו האחרים, ובהם התגלה קלונו. שכן הוא החשיב את תיבת הלום כשתי תנועות, בו בזמן שאין בה אלא יתד, ואילו את תיבת מטיב, הדו־תנועית, הוא החשיב ליתד. עתה לא הבליג נג׳ארה ושינן את לשונו. לדבריו, כל רצונו להסיר כתם וחשד מעל מחבר הספר החשוב, אחר שיעיינו הקוראים בשירי המבוא וישוו אותם עם שיריו האחרים. את מכתבו המליצי הוא סיים בשיר סאטירי קצר:

אָחִי נְעִים זֶמֶר וְהוֹד כָּל מַהֲלָל / וּלְשׁוֹרְרִים שָׁירִים עֲטֶרֶת יַהֲלוֹם

שִׁירָךְ הֲכִי תִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵי רַעֲיוֹן / וּדְחֵה לְשׁוֹן מֵטִיב וְאַל תִּקְרַב הֲלוֹם

זוהי מדרגת השיר בתקופה שלאחר הגירוש. חילופי דברים כאלה ושכמותם מאפיינים את הפעילות הספרותית. זמנה של החצרנות הספרדית הגאה חלף, ומהלך השירה אינו יכול להתנהל עוד על מימיה הרוגעים של הכתיבה הקלאסיציסטית. נעלמה החברה החצרנית המתענגת עונג רוחני על שיחת־גן מתובלת במאמרי חוכמה ומלווה במוסיקה מרוממת נפש. בסאלוניקי נשתמרה אמנם חבורה של בני מדרש השיר, אשר בהשוואה אליהם ישראל נג׳ארה היה ודאי בן הפרובינציה. אבל גם בני מדרש השיר עצמם כבר ניהלו את חיי־התרבות שלהם מחוץ להקשר ההיסטורי. לעיתים נראה, שמשוררי המאה ה־16 שימרו את המסגרות הישנות, אבל מילאו אותן בתכנים זרים ובלתי־הולמים לחלוטין. והדבר ניכר בכתיבתם.

בהיות השירה החצרנית במלוא תפארתה נהגו המשוררים לכתוב מכתמים אורנאמנטאליים, שנושאם מזרקה מפוארת בגן הארמון, תפוח אדמוני בקערת מגדנות או שושן פורח בערוגה מטופחת וכיוצא באלה. אבל המוכשרים והתוססים במשוררי התקופה שלאחר הגירוש מחפשים דרכים חדשות. הם כותבים אף על נושאים, שאין להם מקום כלל בשירה. דוד עונקינרה, למשל, שולח ידו במכתם שנושאו בלתי מקובל בשירה בכלל, ובמיוחד לא בשירה אריסטוקראטית אנינת־טעם.

שתי ואריאציות הוא הנחיל לנו ׳על אשר שמע בהיותו בבית הכסא לקול צבית חן׳ ומה שהרגיש באותה העת:

בהיות אסיר חשך בתוך אשפה / שמע צבית חן מדברת

ויחשוב אותו לעדן גן / בהט ודר ושש וסוחרת

להתבוננות, האמורה לעורר את התפעלותם של השומעים:

דודים ראו משכן אשר היה / מקום לבל צואה ומי רגלים

עתה ראו נדמה לעדן גן / שוכנים בתוכו מלאכי שמים

עד כאן הגיעה מסורת המכתם האורנאמנטאלי, שבו נהגו להציג על דרך ההפלאה חפץ מחפצי הנוי שבגן החצר. אבל מעתה משמש המכתם לתכלית שונה לחלוטין: ההפתעה והחידוש אינם טמונים עוד בצורה המהוקצעת בלבד, אלא גם בנושא עצמו. מאלפת ביותר גם היענותם של משוררי סאלוניקי לשירה העממית תוך זניחת המסגרות המסורתיות. ואכן מחוץ לשערי החצר התדפק בעוז זרם שירה אחר: שירי־עם ורומאנסות משכרות במתיקותן, שהביאו איתם הגולים מספרד, בלשון המדוברת בפיהם משכבר הימים. אחד מהם סיפר על גורלה של הנערה הבתולה: אשי איש לה וירכיך קומו לה רוזה (Asi es la virzen keomo la roza — כזו היא הבתולה כמו שושנה). בעקבות הרומאנסה כתב דוד עונקינרה את ׳ראו דמתה צבית חן בתולה לשושנה כגן עדן שתולה׳" — שיר קלאסי במשקל יתדות ותנועות ובחריזה אחידה לאורך שבעה־עשר בתיו. השיר מתנה את מר גורלה של האשה. בעודה בתולה היא דומה לשושנה, אשר טל השמים משקה אותה. אפילו הציפורים המקננות בענפיה שרות לה שיר מזמור. אבל משעה שיד שלוחה קוטפת אותה, היא קמלה ונובלת חיש מהר. עד כאן המשל הבא בפתיחת השיר. והמשכו הנמשל — הנערה הנאה, אשר כל עוד היא בבית אביה היא זורחת כשמש, שרים ונוגנים עפר לרגליה, אבל לא לעולם חוסן:

אכל אחר אשר פרחי ששונה / אנוש ילקוט ויחבוט את שתילה

 ויתעלץ באהבתה וישיש / ודדיה ירווהו בגילה

מהרה כסתה חשך נְוָתָה / ואין שימחה ואין שלום בחילה

ואין שואל ואין דורש שלומה / אבל תלבש כמו מדה קללה

מעשה הפלא שראה הנוצרי היווני: פאפא פטרוס

מעשה הפלא שראה הנוצרי היווני: פאפארבי עמרם - ציון קבר

פטרוס

מתוך הספר " מעין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיא

אם אומרים שצדיק באמונתו יחיה, הרי זה התקיים אצל יווני נוצרי שעבד מלצר במסבאה של היווני נוצרי, ושמו מר סנטום.

מרוב שפאפא פטרום התיידד במסבאה עם היהודים, התחיל גם הוא להאמין בנסים של רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

כמקובל אצל הצרפתים, היהודים שעבדו כפקידים במקומות  מכובדים היו באים בצהרים לשתות כוסית, ״אַפֵרֵיטִיף״ . ולפעמים באו גם אחרי הצהרים, כי יום העבודה אצל הצרפתים היה מפוצל.

אמרו על המלצר פאפא פטרום שהוא היה נאמן מאד לבעל בית הקפה. מר סנטום היה מפקיד ניהול המסבאה בידי המלצר, והיה לפעמים עוזב לכמה זמן וחוזר, היתה לו נאמנות ויושר כלפי המלצר שלו.כשהתקרבו ימי ל״ג בעומר ראה שהרבה יהודים התארגנו ונרשמו אצל סוכן נסיעות של אחד היהודים, ודיברו על נסיעה ועליה לקבר של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן.

הדבר חזר על עצמו שלש פעמים בשנה, פעם הראשונה לקראת ל״ג בעומר בפעם השניה בט״ו באב, ובפעם השלישית לקראת ר״ח אלול, פאפא פטרוס מרוב סקרנות היה מתענין לדעת מה פשר העליה לרגל הזאת.

היהודים החברים שלו הסבירו לו שהנסיעה היא לקברו של צדיק יהודי השוכן ע״י העיר וואזן.

העולים היו נוסעים להילולת הצדיק ביום או בערב ל״ג בעומר ומבלים לילה ויום ע״י קברו של הצדיק, ונוכחים בחגיגות ובשמחה וריקודים, ולמחורת חוזרים במשך היום לכזה־בלנכה, וכל אחד חזר לעסקיו ולעבודתו.

מרוב השנים התחיל גם הוא כשהתקרב ל״ג בעומר להתעניין בחגיגת ההילולה הזו הוא חשב שמדובר במספר מועט של משתתפים ותמה מאד כשאחד העולים שביקר הרבה פעמים הסביר לו שבאים ממרוקו כולו ולפעמים גם מאלזיריה, לפעמים מספר המתפללים מגיע למעלה מעשרת אלפים, אבל בהילולתו המתקיימת בר״ח אלול באים קצת פחות.

 ככל שפאפא פטרוס היה שומע את הדברים היה הולך  ומתעניין בכל פרט איך נקלטים, מי מטפל בהם ודואג לכל  מחסורם, והיהודים המארגנים היו מעדכנים אותו על כל דבר עד שכאילו נעשה אחד מהם.

  יהודי אחד שראה רוב סקרנותו אמר לו בוא איתנו תצטרף לנסיעה ותראה במו עיניך הכל, הוא כנוצרי שמע על נפלאות שהצדיק ומרוב אמונה הסכים גם כן לעלות עם החברים המבקרים במסבאה, הוא היה חדור אמונה בכל מה שהיו מספרים לו.

הוא בעצמו התחיל גם לספר לבעל הבית שלו מר סנטוס וליוונים אחרים מה שהוא שמע מחבריו הלקוחות שלו, כשביקש חופשה של יומיים מסנטוס אישר לו החופשה בזה התנאי: אמר לו ״שתתפלל גם בעדי״.

נסע למקום ושם הוזמן להיות אורחה של משפחת הכהנים חביריו, חוויתו היתה גדולה כאשר ראה במקום רחובות של אוהלים, ורובע של המסחר בתוך באוהלים, ושם מכרו כל הנחוץ לכלכלה ושתיה מכל הסוגים, גם מנורות קרביד מכרו  שם, ראה ערימה של ארגזי נרות מכל הסוגים, ואנשים קונים  במשקל ארגזים מכל הגודלים ומשלמים לסבל שמוביל ארגזי הנרות לבערה ישר, ולשון הלהבה מתארכת ועולה עד לצמרת העין בלי שענפיו יתלקחו.

הכהנים מארחיו אסור להם היה להיכנס לתוף בית הקברות הלכו והקימו אוהלים מעבר לחומה, פניו היו בוהים – מרוב פליאה, מהאוירה החגיגית שראה, במקום דרבנו אותו  שיבוא על יד קבר הצדיק יצפה בנעשה ויתפלל ג״כ בעדו ובעד משפחתו.

פאפא פטרוס נזכר בבקשתו של בעה״ב סנטוס ובליווי של  כמה חבריו אשר היו מוכרים לו הגיע עד לקבר הגזע של העץ שמתחתיו נמצא קברו של רבי עמרם הצדיק.

כשכולו מתמוגג במראה מעל גל האבנים הלוהטות, אחד  ממכריו הסביר לו על עיוור שהתחיל לראות מעט, על אילמת שצועקים לה שתתאמץ להגיד ״ויוָה-רבי עמרם״ ובשיא התלהבותם של האנשים והנשים כשהלהבה  לוחכת את ענפי עץ הזית, ראה את ״המטפלים״ שדורכים על אבנים לוהטות ומפוייחות.

ראה אדם משותק איך מטפלים בו ומנסים להעמיד אותו בכח על רגליו, שם סיפרו לו הידידים  על בעל ואשה שהיו במקום מחלקים מתוך מגשים גדולים מגדים וכל מיני מאכל וכוסית רום או ערק לכל מי שנקרה בדרכם, אמרו לו שהאשה היתה עקרה ולא הביאה ילדים  לעולם, ונשאו נדר שאם יולד להם בן או בת יבואו לצדיק ויקיימו את נדרם, לחלק כסף לעניים וסעודה ומגדנים לכבוד הצדיק, כל זה היה מוסיף להתלהבותו של המלצר היווני.

פתאום הרגיש שכאילו מישהו מושך אותו מכתפו ואומר לו תתפלל תבקש גם אתה משהו

מהצדיק של היהודים ממקומו, והוא נזכר במחוייבותו לבע״ב סנטוס ואמר מה אני כבר יכול לבקש? כן קצת בריאות לי :: ולסנטוס חברי, ושאזכה שיהיה לי גם אני ביסטרו משלי ודירה למגורים משלי, מספיק אם יהיה לי דבר כזה, ושכח  אח״כ מכל הענין.

אחרי חצות ראה האנשים מרוב התלהבות שרים, ורוקדים ומהלהלים את היו-יו החד קול והמפורסם, מרוב עייפות והעמידה במקום ביקש שמשהו יראה לו המסלול עד לאוהל  של מארחיו.

לא היתה תאורה והוא איבד הכיון למקום האוהל, ופתאום בא לקראתו אדם קצת מבוגר ואמר לו: בגלל שאתה מאמין בצדיק (בשפתו) אני אראה לך איפה נמצא האוהל שאתה מחפש.

וכשהגיעו לפתח האוהל לא ראה יותר זה שליווה אותו, כל הלילה היה מהרהר במה שראו עיניו ומה ששמעו  אוזניו, מיד כשנכנס לאוהל של מארחיו כשכולו מתרשם מכל מה שראה, ומרוב עייפות נירדם.

למארחיו הוא היה מספר להם כל חוויתיו שחווה, ולא הזכיר מאומה על האדם שהראה לו את האוהל בחזרה, וכן גם לא סיפר להם כשהיה צמוד לעץ של הצדיק איך קרה שמישהו נגלה אליו ועודד אותו לבקש משהו מהצדיק.

כי הדבר נראה לו כאילו דבר זה מתרחש בטבעיות ומקובל אצל כולם, מה שכן סיפר להם, על האבנים ״הלוהטות״ ועל ״המטפלים״ שהתפללו עליהם וסעדו את החולים, העיוורים והאילמים.

למחורת ראה היווני פאפא פטרוס איך שהאנשים מתחילים , להתארגן לחזרה לכזה־בלנכה, המפגש והריכוז לקראת הנסיעה בחזרה נקבע לשעות הצהרים, כנוצרי מאמין התפעל מאד ממה שראה במו עיניו.

הנסיעה עד כזה-בלנכה ארכה כחמש שעות, מרוב עייפות וטלטולי הדרך לא יכל המלצר לחזור לעבודתו, והבה״ב סנטוס המשיך למלא עבודתו של פאפא פטרוס, למחורת חזר הנ״ל למקום עבודתו כשהוא מבולבל ומאושר גם יחד.

כשהתקרב לפתח המסבאה הוא ראה פטרונו סנטוס רץ לקראתו, חיבק אותו ונתנו ידים שניהם, ספר! ספר! אמר לו ״ סנטוס!

מה אני יכול לספר לך אומר לו: ראיתי אנשים מתלהבים, שרים ורוקדים מרוב התלהבות, וצועקים ״ויוה״ ״ויוה״ לקדוש שלהם, מרוב שמחה וצהלה, ואמונה בלב לציפיותיהם ממנו, ועוד יותר לא יאומן כי יסופר שלשון הלהבה מגיעה לצמרת העץ שהוא גבוה ואינה שורפת אפילו ענף אחד  מהעץ, בכל העולם לא שמעתי ולא ראיתי כדבר הזה, ואפילו מוזיליאום לא הקימו על קברו של קדושם, ראיתי פשוט גל אבנים שחורות ומפוייחות ולוהטות מרוב הנרות הנזרקים  עליהן, האנשים אצים ורצים עליהן, כפות רגליהם לא ניכו  מהחום, כמו שעשו כולם גם אני עשיתי התפללתי עלי ועל  משפחתי, ועליך ועל משפחתך שתינתן לנו: בריאות ומעט של אושר, וחיים טובים.

וראו זה פלא!! גש הנה יא חביבי! צעק לעברו בעל הבית אחל לי מזל טוב, אני חושב שתפילתך נתקבלה במקום, אתמול קיבלתי הודעה מיוון שקיבלתי ירושה  גדולה ממשפחתי, הכוללת בתים, חנויות, קרקעות, ובנינים וגם כסף, אל תדאג חביבי, כאשר הכל יסתדר וההליכים לקבלת הירושה יגמרו אני אוותר לך על  המסבאה והיא תועבר לבעלותך.

כמו כן גם הדירה שלי שאני גר בה מעתה תקבל אותה  כמחווה ממני על נאמנותך והתנהגותך כלפי, הרי אדם עשיר  אני מעתה, מה זה בשבילי, אתה תקבל ממני הכל בחינם כי אני אחזור לארץ מולדתי.

ככה האמין פאפא פטרוס שתפילתו התקבלה, ומי יודע אמר בלבו? אולי גם מר סנטוס נהנה ממה שהתפללתי עליו?

כמו כן התחיל להאמין שהאיש אשר אמר לו לבקש משהוא מהצדיק, והאדם שהראה לו האוהל בחשיכת הלילה לא היה אחר מאשר הצדיק עצמו שנגלה לו בתור אחד מהחוגגים.

מאז הרבה שנים אחר כך היה מבקר את קברו של הצדק  רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל פעמיים בשנה ברוב התלהבות ואמונה ומחלק צדקה לעניים אשר במקום.

גדולים מעשה צדיקים

יזיד, 1790-1792 – סולימאן השני, 1792-1822

יזיד, 1790-1792מולאי אליזיד

לאחר מותו של מוחמד ב־11 באפריל 1790 עלה בנו יזיד. היו אלה ימים אפלים בתולדותיהם של יהודי מרוקו. במקורות עבריים הוא מכונה 'המזיד, שכן הצטיין באכזריות כלפי היהודים במשך 22 חודשי שלטונו. חלק מהאישים ששירתו את אביו עונו על ידיו וגורלם היה מר. אליהו לוי הציל את חייו על ידי התאסלמות. נכונותו של יעקב עטאל להתאסלם לא הועילה לו, והוא נרצח בצורה אכזרית. מרדכי אשריקי, שסירב להתאסלם, מת על קידוש השם. חיים בן לחסאן נאסר ושוחרר לאחר עינויים.

יהודי פאס סבלו יותר מבני קהילות אחרות: ראשי הקהילה נתלו בשער המלאח ויהודי העיר גורשו מהמלאח, ובמקומם הושיב יזיד אנשי מלחמה. הוא פקד להרוס בתי כנסיות, לחלל ספרי תורה, נשים נאנסו ויהודים נרצחו. בסוף סיון תקנ״א (1791) ציוה להוציא את עצמות הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפאס ולפזרם, ועל כך קוננו הפייטנים ר׳ דוד אבן חסין ורי שלמה חלאווה. המתאסלמים ניצלו מידו הקשה, אבל היו יהודים שסירבו להתאסלם וקידשו את השם, ביניהם יהודה בן נתן, ראש קהל איפראן, ובעקבותיו אחרים מקהילתו. יהודים שיכלו לברוח עברו למקומות אחרים, כגון אוראן.

סולימאן השני, 1792-1822

אחיו של יזיד, שירש אותו, מכונה ׳הצדיק׳ או ׳המשקם,. הוא הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור. התנגד לפולחן הקדושים, ולכך שמקומות קדושים ישמשו מקלט לבורחים ממשפט. הוא הצליח לכבוש מהעותימאנים את העיר אוג'דה, לאחר שנכבשה על ידיהם ב־1796.

בימיו התעצמה המעורבות האירופית, שנמשכה וחוזקה בדורות הבאים, וגם יהודים מקומיים היו מעורבים בה. ב־1799 עשה הסכם עם ספרד, והעניק לה הנחות מסחריות, אבל סירב לאפשר לה יבוא חיטה ממרוקו ושימוש בלעדי בנמלי קזבלנקה ולאראש. במאמציו לכבוש את העיר סבתה מידי ספרד פנה לעזרת בריטניה, אבל ועידת וינה ב־1815 אישרה שהמקום יישאר בידי ספרד.

למדינות אירופה, בייחוד בריטניה, צרפת, ספרד וארצות־הברית, היו אינטרסים כלכליים במרוקו. הזרים רכשו בה חומרי גלם לתעשיות כמו עורות, צמר, משי ועוד, ושיווקו מוצרי תעשייה, נשק ותחמושת. הפיראטים המרוקאים, שהיו תוקפים אוניות, שובים את הנוסעים ומחרימים סחורות, שיבשו את היחסים בין מרוקו למדינות אלה.

יחסו ליהודים

סולימאן השני ביטל את גזירות יזיד, יהודים הורשו לחזור למלאח בפאס, והמסגד שנבנה בו נהרס. לאלה שהתאסלמו הותר לחזור ליהדותם. ב־1797 אסר הסולטאן על הרוכלים היהודים לצאת לכפרים, דבר שפגע בפרנסתם (שאול ישועה אביטבול, ׳אבני שישי, ח״א, סי׳ נא; פתחיה בירדוגו, נופת צופים, חרם, סי׳ שמו). ב־1804 הוקם מלאח במוגדור, לאחר שהחל ב־1760 ועד אז גרו היהודים בקסבה. ב־1807 הורה סולימאן השני שיהודי סלא ומוגדור חייבים לגור במלאח, וכך עשה ב־1808 ליהודי רבאט ותיטואן. הפקודה מוסברת על רקע ההקצנה שלו בהשפעת הווהאבים. באיזור שפונה מיהודים בתיטואן התיישבו משפחות מוסלמיות מכובדות, והמקום נקרא עד היום ׳הרובע היהודי׳ ושם גם בנוי המסגד הגדול של העיר. יהודים שסירבו לעבור, ככל הנראה בעלי רכוש, התאסלמו. ב־1816 הוא פקד לגרש את היהודים האירופים שסירבו לקבל את תנאי ההשפלה שהוטלו על יהודי מרוקו. רבים עברו לגיברלטר, לספרד ולארצות אחרות. גם סולימאן השני העסיק יהודים. בתחילת המאה ה־19 כיהן אברהם סיקסו בתור גזברו בטנגייר. משה בן עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנגייר. שמואל קוריאט היה הספק של הסולטאן החל ב־1818, וכמו כן חוכר מסים וגזבר ממשלתי בתיטואן. יהודי עשיר בשם יהודה בן עוליל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאן בגיברלטר החל ב־1817, והמשיך בימי יורשו. בתחילת המאה ה־19 כיהן חיים בן ששון אזנקוט בתור מתורגמן של הקונסול הצרפתי בטנגייר, עד פטירתו ב־1820, ובנו דוד ירש את תפקידו.

ב־1799 וב־1818 פרצו מגיפות שגרמו לתמותה רבה באוכלוסייה. מושל טנגייר פקד ב־1820 על הריסת בתי הכנסת בטנגייר. השמועה על מותו באותה שנה גרמה לפרעות ביהודי פאס. ר׳ יעקב כלפון כתב:

בשנת תקפ״א (1821) יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהגיודריאה (מלאח) שגרים בה ונתן להם שלושה ימים וכרוז קרי בחיל היום השני הנד בערב שאם המצא ימצא שום יהודי ביום ד׳ בגיודריאה אחת דתו… (׳משפטים צדיקים׳, ח״א, דף סט).

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל – דודי אסולין

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראליפו - הקהילה המרוקאית

מאת: דודי אסולין ובאדיבותו

יום רביעי, מאי 18th, 2016

להלן מייל האישור של דודי אסולין, מחבר המאמר….

היי אלי!

יותר מאשמח.

בסך הכל אני מהווה תמצית וצינור לאלו שחיברו את המחקרים המופיעים בכתבה.

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר.

כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר