الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת מתיאס קונצל

גהאד ושנאת היהודים

איזו תמונה של ״היהודים״ מצייר הסיפור הזה? ראשית, הוא מקבל כאמת את האגדה שלפיה דבר אינו עוצר בעד המוסד בניסיונותיו לחבל בעניין הערבי. שנית, הוא מניח שכל יהודי העולם מצייתים ברגע המכריע, במשמעת צבאית מלאה, להוראות המגיעות מתל אביב. שלישית, הוא בטוח שהיהודים מבקשים להרוג את שכניהם הגויים, שכן, כמסופר, יהודי ניו יורק הפקירו את עמיתיהם בדם קר. החוק שניסח גבלס, שכדי שיאמינו בשקר עליו להיות מפלצתי די הצורך, מתקיים כאן בדייקנות. וירום זה של שנאת יהודים הופץ באינטרנט למספר בל ישוער של מיליונים.

עצם התפוצה הגלובלית של המסר הזה והנכונות הגלובלית לאמץ אותו מותחות קו פרשת מים: פברוק של קונספירציה יהודית עולמית מתקבל בעולם בן לילה כמסגרת הפרשנית הבסיסית לאירוע חדשותי בינלאומי מהמעלה הראשונה. 11 בספטמבר הכניס את ישראל, ולא פחות ממנה – קהילות יהודיות רבות באירופה, לבידוד מדיני בלתי צפוי. לדידם של האנטישמים באירופה והעולם הערבי, ביום זה נשמע הקול המבשר את תחייתה של האנטישמיות, הפעם בצורתה הגלובלית החדשה.

נביט תחילה אל העולם הערבי, שבו נסק הג׳יהאד באביב 2002 לגבהים שלא שוערו לפני 11 בספטמבר. במוקד עמדה הרשות הפלסטינית, שמעמדו של חמאם התחזק בה בשל האינתיפאדה והפיגועים. לפי סקרי דעת קהל בשטחי הרשות, באוקטובר 2000 תמכו באש״ף 33 אחוז מהתושבים, ואילו כעבור שנתיים היה שיעור התמיכה בו 20 אחוז. התמיכה בחמאס, לעומת זאת, עלתה מ־23 אחוז ל־31 אחוז. בבחירות הסטודנטיאליות הראשונות שהתקיימו לאחר 11 בספטמבר – באוניברסיטת א־נג׳אח בשכם – זכה חמאס ב־60 אחוז, בעוד פת״ח השתרך אחריו עם 34 אחוז.

בינתיים גבה והלך באין מפריע גל התרועות למחבלים המתאבדים. בדצמבר 2001 הביע המופתי של ירושלים שערפאת מינה, השיח׳ עכרמה צברי, תמיכה ב״פיגועי ההתאבדות בבהירות רבה מאי־פעם״. באותו זמן עוד גינה השיח׳ טנטאווי מאל־אזהר פיגועים מסוג זה ואסר עליהם בפתווה, אך חודשים אחדים לאחר מכן הוסרה גם המשוכה הזאת. בחודש אפריל 2002 הודיע טנטאווי כי ״כל פעולת מסירות נפש נגד כל ישראלי, כולל ילדים, נשים וצעירים, היא מעשה לגיטימי מבחינה הלכתית ומצווה איסלאמית, עד שישיבו אנשי פלסטין את אדמתם ויסיגו את התוקפנות הישראלית האכזרית״. בכירי הרשות הפלסטינית נטשו את קודי הדיבור שערפאת נהג קודם לכן, והחלו להטיף בגלוי לפיגועי התאבדות, והחזית העממית החלה להאדיר את ״אהבת השהאדה״ כ״נשק אלוהי״. ולבסוף, ב״איגרת מאל־קאעידה למוסלמים ולעם הפלסטיני הגיבור״, אוסאמה בן לאדן השמיע את קולו שלו. הוא קשר בין ההתקפות על ישראל ועל ניו יורק והילל אותן כ״הישגים גדולים״ וכ״מלחמת קודש מבורכת״.

״תעשיית המוות״, חלומו של חסן אל־בנא משנת 1937, מצאה לה אפוא באביב 2002 מגשימים בדמות החברה הפלסטינית. רצח המוני של אזרחים יהודים נתפס עתה אצל הפלסטיני הממוצע כאידאל מובן מאליו. תכניתו האנטישמית של חמאם הגיעה לשלב מעשי.

עולם מקברי, הזוי. ברצועת עזה הצהירו 700 צעירים, מתוך 1,000 שהשתתפו בסקר, שהם שואפים לפוצץ את עצמם בפעולת ג׳יהאד. חמאס מכר קלטות וידאו המסבירות כיצד לייצר חגורות נפץ בשיטת עשה זאת בעצמך. ילדי הגנים התוודעו לג׳יהאד בעזרת סרטים מצוירים שגיבוריהם מבצעים פיגועי התאבדות. בסרטוני הפרדה של הרוצחים הצעירים היוצאים לדרכם הופיעו עתה לעתים תכופות גם אימהותיהם; לא נואשות ובוכיות, כי אם גאות ומאושרות, מהללות האימהות אה קורבן הנפש של בניהן, אלה היוצאים לחרף נפשם לא כדי להציל את זולתם כי אם להורגם.

כשצה״ל הגיב בצעדי נגד הוכח החישוב האיסלאמיסטי כצודק: זעם אנטישמי שטף את העולם הערבי. תמונות מג׳נין וממקומות נוספים, מוצלחות מבחינה טכנית אך תלושות לחלוטין מכל הקשר, שודרו שבועות ארוכים בלא הפסקה בערוץ החדשות הערבי ANN ובטלוויזיה של חיזבאללה – כקריאה חיה לכל בית ערבי לצאת לפעולה. בלי מילים; רק המונות, מלוות מוזיקה מלחמתית. פעולותיה הצבאית של ישראל הופרדו בזדון מהקשרן – הטירוף הרצחני של המחבלים המתאבדים – כדי להשליך את שיטותיו החסלניות של חמאס על קורבנותיהן, היהודים.

ובינתיים, ממשלות אחרות הוסיפו שמן למדורה של מלחמת ההתאבדויות. עיראק, למשל, הגדילה בחודש ההוא, אפריל 2002, את מענקיה למשפחות מחבלים מתאבדים מ־10,000 דולר ל־25,000 דולר, והבטיחה לפלסטינים סיוע מיוחד בגובה 8.7 מיליון דולר. סדאם חוסיין שלח את איחוליו למחבלים המתאבדים, ובמיוחד ל״נשים האמיצות הנותנות ברכת הדרך לבניהן, מלאות סיפוק על מסירות הנפש שלהם שנועדה להפחיד ולייאש את הציונים ואת הכוחות האמריקניים״.

בסעודיה, העיתון הנתון לפיקוח ממשלתי ׳אל־ווטן׳ פרסם מאמר בשני חלקים על ״תכנית שטנית של היהודים להשתלט על העולם״. רוחה של האנטישמיות החסלנית הושרתה ביתר שאת בדרשות ממכה וממדינה המשודרות בטלוויזיה הממלכתית הסעודית. ביום 19 באפריל 2002 נישאה במדינה תפילה מיוחדת לאללה, ש״יהרוס את היהודים, יפזר אותם, ישמידם מהרה וירחם על אחינו ואחיותינו בפלסטין, וישלח עזרה לאחינו המדוכאים בצ׳צ׳ניה, בקשמיר ובכל מקום״. במסגד במכה לימד הדרשן כי ״יהודי האתמול היה אבות רעים, ויהודי היום הם בנים גרועים אף יותר. הם חלאת הארץ. אללה הטיל עליהם את קללותיו והפכם לקופים ולחזירים ולמעריצי עריצים. זוהי מהותם של היהודים: מקור קבוע לרשע, למחלוקת, לערמומיות, לעריצות, לזדון ולשחיתות״.

ולבסוף, איראן: הסמכות הדתית העליונה במדינה, האייתולה עלי ח׳אמנאי, זימן ״ועידה בינלאומית לתמיכה באינתיפאדה״. דמותו של הרוצח המתאבד, ״הביטוי הנאצל ביותר לאומץ, לכבוד ולערך האומה״, הונגדה בה ל״סרטן״ של העולם, ישראל, שחייבת להימחק מהמפה. הוועידה הזהירה גם מפני ״המלכודת הישראלית־אמריקנית״ המבקשת ״לדחוף את הפלסטינים לשיחות חדשות״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר