יצחק אזנקוט ה Depart- הגדול – ברית 29

יצחק אזנקוט

ה DEPART- הגדולמוגדור..00002

Départ, כך קראו בזמנו לכל יציאת יהודים מאחת הערים במרוקו לצורך עליה לישראל. Départ- הגדול ביותר שיצא אי פעם ממוגדור התרחש כשנת 1963 וליתר דיוק ב־2 למאי 1963.

קבוצה של 350 נפש ובתוכה כותב שורות אלה שעוזבת ביום אחד את מוגדור בדרכה אל ארץ ישראל אינה יכולה שלא להשאיר רושם עז גם על חברי הקבוצה וגם על בני העיר כולה, יהודים כמוסלמים.

ב 28/4/63 משפחות רבות מן המללאח של מוגדור קבלו הודעה מאיש מקומי בשם מאיר כהן שהיה קשור עם הסוכנות היהודית. בהודעה נאמר שעל המשפחות להיות מוכנות לעזוב את מוגדור בתאריך שהוזכר לעיל, בשעה 14:30 אחה״צ מתחנת ה C.T.M  הישנה הנמצאת סמוך לתחנת הכח המקומית אחרי שער דוקלה. ההתראה הייתה מפתיעה וקצרה. נשארו לנו רק ארבעה ימים כדי לצאת לדרך חדשה ולשינוי משמעותי בחיים שלנו. אימי שהתכוננה מבעוד מועד להודעה הזאת, לא הייתה בין המופתעות. טיפין טיפין, היא מכרה מבעוד מועד את המטלטלין שלנו לכל המרבה במחיר. הגיעו הדברים עד כדי כך שהבית התרוקן לחלוטין ונשארנו רק עם מזרונים מונחים על ריצפת הבית, למורת רוחו של אבא שלא התלהב מן המציאות החדשה.

הבית בו גרנו נמכר במכירה חפוזה ועל כן גובה תמורתו היה בהתאם. כאמור, המשפחות אשר היוו את הקבוצה שעמדה לעזוב את מוגדור מנו 350 נפש. בעיר נכרה התרוצצות גדולה, וזאת למרות מעטה הסודיות שאפף אותה. נאסר עלינו להגיד לאן פנינו מועדות וכשנשאלנו הצהרנו שאנו מהגרים לקנדה. המוצר המבוקש ביותר באותם ארבעה ימים היו הארגזים. כולם התרוצצו אחר ארגזים ריקים.

בלית ברירה קנינו לוחות מעץ אותם מסרנו לנגר על מנת שייצר לנו מהם ארגזים שיתאימו לצרכים שלנו. התושבים המוסלמים לא יכלו שלא להבין שמשהו חשוב קורה לקהילה היהודית. אחד מהם פנה ליוסף לוגסי זכרונו לברכה שהיה ידוע כאדם שלכל דבר ובכל הזדמנות הייתה בפיו הלצה מוכנה. המוסלמי שאל אותו לפשר הבהלה לארגזים שאחזה את היהודים. ענה לו לוגסי: "כידוע לך, ליהודים יש הרבה חגים: חג הפסח עם המצות, חג השבועות עם המים, חג הסוכות עם האתרוג, הלולב והסוכה. השבוע יש ליהודים חג גדול הנקרא חג הארגזים!"

בולמוס של קניות אחז את חברי הקבוצה שקנו מכל הבא ליד. הפחד מפני הבלתי ידוע הנחה אותם להצטייד ככל שאפשר לקראת הגעתם לארץ אהבתם.

המטענים נלקחו מאיתנו ב-1 למאי, יום לפני עזיבתנו את ממוגדור. הכול נעשה בחיפזון ואנו הרגשנו כמו לפני יציאת בני ישראל ממצרים ככתוב: "בבהילו יצאנו ממצרים… ״

החוקים הנוקשים והאכזריים של אותן השנים במרוקו קבעו בצורה פסקנית שאין להוציא ממרוקו סכום העולה על 30,000 פרנקים צרפתיים, כ-180 שקלים, לנפש. אני משער שחוקים אלה נחקקו במיוחד כדי לגזול ולרושש את היהודים היוצאים את מרוקו וכדי להשתלט על רכושם. אבי שהיה סנדלר ידוע במוגדור יצר בנעליים של לקוחותיו סוליה כפולה. לפני עלייתם ארצה היה טומנים שטרות כסף בתוך הסוליה הכפולה. לשם עשיית הפעולה הזאת היה מגיע לבית לקוחותיו שהיו משלחים את ילדיהם מהבית כדי שהדבר לא ־יודע. כדי לשמור על צנעת הפרט, לא נזכיר את שמות הלקוחות שהזמינו אצל אבא את מלאכת הטמנת השטרות. היה אז שטר דק וקטן מימדים בערך של 100,000 פרנקים צרפתיים אשר שוויו היה 600 לירות ישראליות של אותן השנים. מי שרצה ומי שהיו לו שטרות רבים כאלה היה יכול להטמין בסוליה הכפולה של נעלו כמה וכמה שטרות כאלה. בהתאם להוראת נציג הסוכנות הגענו בשני למאי בשעה שנקבעה למוסך ה C.T.M – ומצאנו את רחבת האוטובוסים הומת אנשים. התברר שכל התושבים היהודיים של מוגדור היו נוכחים כאן נרגשים ובוכים. אי אפשר היה להבחין ולזהות מי מתוך ההמולה הזאת נוסע ומי הגיע לכאן על מנת להיפרד ולחכות לתורו. עזיבתם בו-זמנית של 350 איש מתוך בני הקהילה הייתה אירוע מסעיר וקשה לכולם, גם לעוזבים וגם לנשארים.

השעה שכולנו חיכינו לה הגיעה. שבעת האוטובוסים שהיו צריכים להסיע את הקבוצה הגדולה הזאת התניעו את מנועיהם וכשניתן להם האות יצאו לכיוון קזבלנקה כשהם משאירים על עומדם יתר יהודי מוגדור שהסתכלו על האוטובוסים היוצאים זה אחר זה לדרכו כלא מאמינים.

הפרידה הייתה קשה ומספר יהודים מקומיים שהיו בעלי מכוניות הצטרפו לשיירת האוטובוסים ושוב נפרדו מחבריהם כאשר שבעת האוטובוסים נעצרו לחניית ביניים בסידי- איסמעאל במרחק של 120 ק"מ ממוגדור.

בסידי-איסמעאל התוודענו אל חברי הקבוצה שהייתה מיועדת לעלות עם משפחתי בת 11 נפשות.

בעקבות עזיבת הקבוצה הגדולה ממוגדור, בתי כנסת נסגרו ומספר הכיתות בביה״ס "אליאנס" הצטמצם מפני שנאלצו לאחד כיתות מחוסר תלמידים

שיירת האוטובוסים שלנו הגיעה לנמל של קזבלנקה. אחרי שקיבלנו את המטען שלנו הצטרפנו לתור שכלל כ-800 אנשים שחיכו לבדיקות המכס ולזיהוי לפני עלייתם לסיפון אוניית העולים שעליה התנוסס השם 'אספרנסה' ואשר הניפה דגל יוון. מתברר שהליך הזיהוי המקובל בכל נמלי העולם לא התקיים במקרה שלנו. פקיד – ספק נציג סוכונות, ספק שוטר נמל ללא מדים – עמד במרחק מה מהקבוצה ובאצבע מושטת לעברנו ספר את העוברים בסך. גם את הדבר הזה עשה ברשלנות תהומית. אם היה מונה כבשים בעדר היה בודאי משתדל יותר. חשוב להזכיר שהיציאה מהגבול המרוקני הייתה ללא שום מסמך מסוג תעודת מעבר או פספורט. נציין גם שברשותנו לא היה שום מסמך מזהה. איך בכל זאת יכולנו לצאת? אני בטוח שהתשובה על כך נמצאת אי שם ברשומות של הסוכנות היהודית. כל זה ייאמר למרות שמצדנו עשינו הכול כדי להיות רשומים כחוק, מלאנו ניירות והפקדנו כתריסר תמונות בידי נציג מטעם הסוכנות היהודית. נראה לי שמה שעניין והעסיק את המוכסים המרוקאיים היה בדיקה יסודית אם אין אנו מבריחים כספים. הם בחנו בקפדנות את שורת המחכים בתור ועינם נחה על הוריי שהיו לבושים בקפידה. בתנועת יד קצרה הם ציוו עליהם לצאת מהתור וללכת אחריהם כדי לבצע חיפוש על גופם. הם העלו חרם בידם. וכי היה להם סיכוי לגלות כסף בתוך סוליה כפולה שנתפרה בידי אומן?!

אבל למוכסים היו גם הצלחות. יהודי ממראכש לא השכיל להסתיר היטב את כספו והמוכסים מיהרו להחרים במקום את כל הכספים שנמצאו ברשותו. היהודי נשכב על ריצפת אולם הנוסעים והחל לבכות ולצרוח. בתוך צעקותיו אפשר היה להבין את המילים "קד לפלוס קד לאעמר" כלומר הכסף והחיים הם היינו-הך או במילים אחרות, אם אתם לוקחים את כספי קחו גם את חיי! העולים שהחלו לעלות על האנייה הביטו כל אחד בתורו על המסכן והניעו את ראשם בדממה, וכשעלה אחרון העולים על האונייה האיש נשאר מאחור עוד שוכב וצורח על אבדן כספו ומבחינתו על אובדן חייו.

על האונייה 'אספרנסה' אשר פניה מועדות לנמל מרסיי שבצרפת שררה אנדרלמוסיה מוחלטת. מנוף ענק הניף שק מרשת חבלים שבתוכו היו מזוודות הנוסעים. המזוודות נצררו על המזח לתוך הרשת ונזרקו בבת אחת על סיפון האונייה. המזוודות החליקו לכיוונים שונים ואחדות נפלו לים. וכאילו לא די בכך, ארובות השמיים נפתחו וגשם זלעפות החל לרדת. איך אפשר לתאר את הבהלה של 800 העולים שחיפשו כולם ביחד ובאותו זמן את מזוודותיהם תחת הגשם השוטף? אני, כבן הבכור, עזרתי לאבא למצוא את מזוודותינו. כשמצאנו אותן נוכחנו לדעת שחלקן נקרעו ונפתחו ותכנן התפזר על רצפת הסיפון.

אחרי המזוודות הגיע תור המיקום. במערכת הכריזה של האונייה קראו בשמות ראשי המשפחות אשר נתבקשו לרדת לתפוס מקומות שינה באולם המיטות שבלב האונייה. מתברר שהיאספרנסה' כלל לא הייתה אוניית נוסעים אלא אוניית סחר שהוסבה במהירות להסעת נוסעים. מחסני הסחורות הפכו לחדרי שינה ענקיים שבהם הותקנו מיטות לאורך לרוחב וגם לגובה. הצעירים טיפסו למיטות העליונות והמבוגרים תפסו את המיטות התחתונות. בתפיסת המיטות נתגלתה בין הנוסעים סובלנות וסבלנות רבה. הייתה כאן התחשבות בצרכים של כל אחד ואחד. לא היה צורך לכל התערבות של איש מעובדי האונייה או מאנשי הסוכנות, אם אכן היו כאלה על הספינה.

משפחתי שכללה 11 נפשות ובתוכן שני תינוקות זכתה לפריבילגיה מיוחדת: חדר נפרד ושירותים משותפים וללא מקלחת. היינו בין המשפחות הבודדות שזכו לחדר נפרד. התור הארוך והשעות הרבות שעברו בזמן שחיכינו באולם ואחר כך החיפוש בגשם השוטף של המזוודות הכניע את כולנו בעייפות רבה ולא ארך זמן וכולנו צנחנו על המיטות ונרדמנו בלי להרגיש אימתי הרימה האונייה את העוגן ואימתי יצאה ללב ים. כאשר התעוררנו נוכחנו לדעת שאנייתנו נמצאת בלב לבה של סערה גדולה, גלים גבוהים התנפצו על האונייה ועל סיפונה. במשך יום וחצי הטלטלה האונייה אנה ואנה ורובנו הגדול לקה במחלת ים. כאשר שככה הסערה, יכולנו לחזור למציאות שלנו ולהרגיש בריח המבחיל שעלה מחדרי השינה הענקיים ששמשו קודם כמחסנים. הריח היה כתוצאה מהקיא שאיש מאתנו לא חשב לנקות בזמן שהאונייה התנדנדה בזעף. גם מראה המיטות והאנשים היה קשה מנשוא.

כשוך הסערה, חזר התיאבון ורצינו לאכול משהו אך מזון לא היה כלל בספינה ואנשי הצוות לא ספקו לדורשים לא פרי ואפילו לא לחם. האימא הטובה שלנו שתמיד חשבה על הכול שלפה מאמתחתה צנימים ושימורי סרדינים שהכינה מבעוד מועד במוגדור וכך הצליחה להשקיט את רעבון צאצאיה. גם הנשים האחרות גילו שחוש האימהות מפותח אצל כולן וכך יכולנו לצלוח את הים בלי לגווע ברעב.

לא נוכל לתאר את המסע הקשה הזה מבלי להעלות את זכרו של אחד מקבוצתנו שמצא בו את מותו. מדובר על הְדן סבג שבמוגדור עסק בתפירת מזרונים. האיש חלה לפתע בלב לבו של המסע הימי שלנו. חיפשנו רופא או אחות שיסעדו את המסכן, אך באונייה הזאת לא היה לא רופא ולא כל שירות רפואי אחר. הי׳טיפול" היחידי שקבל בא לידי ביטוי בקומץ של זקנים טובים שהתאספו ליד מיטתו וקראו פרקי תהילים לרפואתו. לצערנו גם אלה לא עזרו והדן סבג החזיר את נשמתו לבורא ביום השלישי למסענו. עם הטלת העוגן בנמל מרסיי הורדה גופתו ונקברה בעיר מרסיי, ולפי מה שידוע לי הוא קבור שם עד עצם היום הזה. כל נוסעי האונייה היו מלאי צער שהדן לא זכה לעלות לארץ ישראל וגם לא זכה להיקבר בה. יהי זכרו ברוך…

לאחר שירדנו מהספינה נלקחנו באוטובוסים למחנה העולים המפורסם "קמפ' דיארנאס". כל משפחות הוכנסו לחדרים מפויחים שכול הריהוט שלהם היו מיטות מתקפלות עם מצע מבד ברזנט. במיטות האלו היו מלבדנו עוד דיירים… אלה היו פשפשים שמנים שנראה עליהם שכבר ניזונו היטב מקודמינו… יצחק סספורטס שיצא אתנו ממוגדור כתב לקרוביו במוגדור שבארנאס: ימצאנו במיטותינו פשפשים שהיו כה גדולים שאפשר היה להבחין בכך שהם מרכיבי משקפיים… ׳

במחנה היה מבנה קמור, ככל הבניינים במחנה, ששימש כמטבח. העולים עמדו בתור עם מסטינגים בידיהם כדי לקבל אוכל שחולק להם דרך אחד החלונות של המבנה. שהינו שלושה ימים במחנה ובשניים מהם קיבלנו שעועית. האחראי על המטבח היה מוציא את ראשו מהחלון ואומד את מספר המחכים בתור. לפי תוצאת האומדן שלו היה מחליט אם וכמה להוסיף מים לתבשיל השעועית אשר הכין הטבח לחלוקה היומית. אפשר לציין שלחם קיבלנו בכמויות גדולות.

כאמור, עזבנו את מרסיי לאחר שהות של שלושה ימים במחנה ארנאס. יחד איתנו עזבו עוד שתי משפחות ממוגדור. עלינו על האונייה הישראלית בשם ׳תיאודור הרצל', ומה רבה שמחתנו לראות שכאן התנאים היו שונים לחלוטין מאלה שקבלנו על האונייה 'אספראנסה', כאן, התנאים שלנו היו אותם התנאים שקיבלו תיירים שנסעו על האונייה. ב־12 למאי 1963 ביום ל״ג בעומר הגענו בשעה טובה ומוצלחת לנמל חיפה ובכך בא מסענו לסיומו.

סוף המאמר DEPART הגדול

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר