עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה. מיכל בן יעקב

עולות מצפון אפריקה במאה התשע-עשרה.אשה במזרח-אשה ממזרח

 מיכל בן יעקב

נשים פעלו במסגרות בלתי פורמליות כיחידים ובקבוצות, אספו תרומות ומצרכים למען נזקקים וביקרו חולים וסייעו להם. בלוב, למשל, הרחיבו נשים את המסגרות המסורתיות לביקור חולים ובשנת 1895 ייסדו את חברת ״עזרת נשים״. אמנם מייסדותיה באו מהשכבות העליונות של החברה, אך הן בעצמן ביקרו את החולים ואת הנזקקים וסעדו אותם, והן הקימו מרפאה, העסיקו רופאים ושילמו לביקורי הרופאים.

נשים גם בלטו בהשתתפותן בהילולות ובתפילות על קברי צדיקים. במהלך המאה התשע־עשרה הלכה והתרחבה התופעה של הערצת קדושים בקרב יהודי המגרב בכלל ואצל יהודי מרוקו בפרט. נשים, כמו גברים ואף יותר, השתתפו בהילולות ציבוריות, האמינו בכוחם של צדיקים ושל צדיקות, ובחלקו של היחיד בתהליך של קירוב הגאולה. מסעות אל קברי קדושים התקיימו על פי הצורך האישי ובעתים מזומנות, והם קיבלו אופי של עלייה לרגל. היחיד התנתק באופן זמני ממקום מגוריו ומשגרת חייו, ויצא לדרך כדי לחוות באופן בלתי אמצעי את חוויית הקדושה שבמפגש עם מקום הקבר. הדרך אל מקום הקבר והפולחן סביבו העניקו ליהודי חוויה אישית וחברתית גם יחד. הם הביאו לגיבוש חברתי ולהתרוממות רוחנית, ולאו דווקא למילוי מצוות מסוימות. באתרים אלה הייתה נוכחותן של נשים בולטת, ואף שולטת בקרב המתפללים.

פעילות שהחלה כמעשה פרטי ואינטימי בבית, כנדר בשעת מצוקה, הוליכה נשים אל מחוץ לביתן לקיים את נדריהן בעלייה לרגל לקבר או לקברים של קדושים. למרות הסתייגויותיהם של רבנים אחדים מנוהג זה, ״חייבו [את הבעל] להוליכה [להוליך את אשתו] להשתטח על קברי הצדיקים בעיר אחרת, ואף דווקא בעיר הקרובה״.המסגרת החוץ־ממסדית של המסע ושל הטקסים אפשרה לנשים גמישות בפעילותן והעניקה להן חופש יתר במרחב ניידותן.

לשתי הדוגמאות שהובאו לעיל, של מצוות ביקור חולים ושל ביקורים בקברי קדושים מאפיינים משותפים: מצוות אלו מבטאות פעילות דתית של הנשים שפרטיה אינם מוגדרים בהלכה: פעילות זו הייתה מקובלת על פי מוסכמות החברה ומותרת מבחינה הלכתית; פעולות אלו התנהלו מחוץ למסגרת הארגונית הרשמית של הקהילה ומחוץ לסמכויות של מנהיגי הקהילה הגבריים; ונשים הן ששלטו בתוכנן באופן מלא או כמעט מלא.

נשים רבות בצפון אפריקה חיפשו דרכים לבטא את זיקתן העמוקה לארץ ישראל ואת רצונן לעלות בקודש. הנשים על פי רוב ביטאו את מאווייהן הדתיים במסגרת הבית: בהכנות לשבת ולחגים, בגידול הילדים וחינוכם, ובעשיית מעשי חסד. עם זאת נשים גם עודדו ואף יזמו עלייה משפחתית לארץ ישראל, ונשים רבות בחרו לעלות כאשר הן עמדו ברשות עצמן, כאלמנות וכגרושות. כך עולה, למשל, מתשובות בית הדין של ר׳ רפאל משה אלבאז (1896-1823) בצפרו שבמרוקו, בעניין נשים שביקשו לעלות שלא ברצון בעליהן, או כשהתגרשו מבעליהן. מפסק דין משנת תרי״ח/1858 אין ספק שרשאית אשה המבקשת לעלות ארצה לזכות בכתובתה(מזונות או ירושה). עם זאת, שאלת זכותה לעלות עם ילדיה איננה קלה. כאן התערבו שיקולים נוספים, כגון גיל הילדים וטובתם.

כמו הגברים, גם הנשים האמינו בסגולותיה של ארץ הקודש, וביתרונות שזוכים בהם היושבים בה, אך לרשות הגברים עמדו דרכים להתחזק במעמדם הרוחני, להתקרב לקדושה ולבטא את עצמם, דרכי פעולה במקומות מגוריהם ובמסגרת הרשמית של הקהילה: בתפילה, בדרשות ובלימוד תורה בבתי המדרש. הם יצרו קשר ישיר עם ארץ הקודש באמצעות תרומות שתרמו לקופות ארץ ישראל, בקבלת פניהם של שד״רים שבאו מהארץ, ובפיוטים ששרו על געגועיהם לגאולה. אף כי היו נשים שהשתתפו בפעילויות אלה, הן נמצאו בשוליים, ולרוב נדחקו אל מחוצה להם.

העלייה לארץ ישראל בעבור נשים הייתה פעולה שתכליתה ביטוי דתי עצמי, אם כי קיצונית יותר מאלה שהזכרנו, והשתתפותן של נשים בפעולה זו הייתה ניכרת. עלייה, בדומה ליציאות מחוץ לבית לצורך מצוות, כגון ביקור חולים, איסוף תרומות ועוד, ובדומה ליציאה למסע אל קברי הקדושים, אפשרה לנשים, ובמיוחד לאלמנות, לא רק להגשים את חלומותיהן ואת רצונן לעלות בקודש, אלא גם לפרוץ את המרחב הפיזי והחברתי של המשפחה והקהילה שבו הן חיו, לצאת למרחבים, ואף על פי פן, להישאר בתוך המסגרת הקיימת של המוסכמות החברתיות. העלייה, בדומה לפעולות האחרות, הייתה פעולה מבורכת, אך לא מוגדרת בהלכה מבחינת פרטי ביצוען, וגם לא הייתה מאורגנות על ידי הקהילה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר