שמש ממערב – יצחק גורמאזנו – אגדת חייו של ר' חיים בן עטר
תצ״ח. שנת 1738 למניינם, ידועה בשנת ח״ץ, חץ שננעץ בבשרם של יושבי ארצות המאגרב. שוב חזרו אותם חזיונות־אימים של רעב, מגיפות, פרעות ביהודים וחוזר חלילה. שוב נתגלה, בי בבל שרע מצבם של המוני העם, כך גואה ומשתפר מצבה של שכבה דקיקה של מתעשרים חדשים, הניזונים מן האסון. בימים של מחסור, מי שהמעות בידיו וצבר בעוד מועד, מוכר את מרכולתו במחיר מופקע, וברווחים שהוא צובר, הוא קונה סחורות בארצות חוץ שלא נפגעו מהפורענות, משחד את פקידי הממשלה המושחתים, ומייבא את הטובין משוחררים ממסים, ומוכר אותם במחירים עוד יותר מופקעים, וחוזר חלילה.
העני מידלדל והעשיר מתעצם. הארבה נחת באותה שנה על השדות וכילה את מעט היבולים. יהודים רבים שלחו את ילדיהם לצוד את הארבה, ועקרות הבית בישלו וטיגנו, והיה הדבר לנחמה פורתא. רוב רבני מרוקו התירו אכילת ארבה. קם ר׳ חיים בן עטר, וכאילו להכעיס, יצא בקריאה ובקריעה לפיה יש להימנע מלגעת בטריפה הזאת לאלתר. קמה סערה גדולה. שוב האשימוהו ברהב ושחץ והקשו איך העז הוא לאסור מה שאחרים, ובהם גדולי רבני המערב, התירו. שוב נעורו מתנגדיו והאשימוהו שאינו חם על הרעבים. על
כך הגיב ר׳ חיים: ״למה רגשו גויים? הנה, העם מעצמו, לאחר ששמע את דבר קריאתי, ולאחר שהבין שהוטעה על־ידי רועיו, חדל מרצונו לאכול חגבים. אילו חשב כמותכם, הרי שיכול היה לנהוג לפי הלכתם ולהיתלות בה. אבל יודע העם, שחלק מאותה סגולה שחנן בה הקדוש ברוך הוא את עמו הוא הנכונות להקרבה. מי שמחפש את הנוחות, ימיר את דתו, וחסל סדר צרות עבורו, אך מי שבוחר להישאר בחיק היהדות, ישמור את מצוותיה קלה כחמורה!״
האיש החיוור והמסוגף היה נכון לצאת שוב נגד משטיניו, ונראה היה שדבר לא ירתיעו. על כן הופתעו תלמידיו כאשר הודיעם כי בכוונתו לצאת לעיר תטואן אשר לחוף הים התיכון. ועוד יותר תקפתם תדהמה כאשר בישר להם, שאין הוא רואה בתטואן אלא תחנה בדרך למחוז חפצו האמיתי. חבורת הנאמנים, אותם תלמידים שהלכו עמו ובעקבותיו בכל נדודיו, הצהירו מייד שיילכו אחריו, הן לתטואן, הן לאותו מחוז־חפץ מסתורי. לימים כתב ר׳ חיים בן עטר: ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה העיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון.״
משתפסה ירושלים את מקומה בתודעתו לא רק כמושא של תפילה וכיסופים, אלא בעיר גשמית הבנויה לתלפיות, שוב לא הרפה ממנו הרעיון לעלות אליה ולקיים בגופו, בנפשו, ובכל מאודו, את הנעלה במצוות השם — מצוות יישובה של ארץ ישראל.
החלטתו של ר׳ חיים היכתה את חבריו ותלמידיו בהלם, אולם הוא לא היה הראשון מקרב יושבי ״סוף מערב״, שהחליט יום אחד לנטוש הכל מאחוריו ולעלות אל ארץ תאוותו. שבע מאות שנים קודם לכן כבר קם המשורר הגדול ר׳ יהודה הלוי ואמר — ״יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב.״ ואם היה הוא מוכן לעזוב כל טוב ספרד, כלום יהסס חיים בן עטר לעזוב את מרוקו, הרחוקה מלהעניק כל טוב לבניה? ובלי ספק שימש ר׳ יהודה הלוי דוגמה ומופת לר׳ יעקב בירב, שהיה רב בעיר פאם מאתיים שנה לפני ר׳ חיים בן עטר, ובהיותו בן חמישים קם ועזב ״כל טוב פאם״ ועלה לירושלים, שם קיווה להשיב עטרה ליושנה ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני־דתי של כל קהילות ישראל באשר הן שם, ובכך לקרב את הגאולה. עוד אחד מרבני פאס, ר׳ יעקב חגיז, שחי כמאה שנים לפני ר׳ חיים בן עטר, גם הוא עזב מאחוריו את ארצו, עלה לארץ ישראל, והקים בה ישיבה.
ר׳ חיים בן עטר אמר לתלמידיו: ״אין אנו, העלובים, אלא חוליה זעירה בשרשרת נמשכת לאורך הדורות, בה ראו חכמי ישראל במערב את הגאולה העצמית כהכנה לגאולת העם כולו.״ בכך רמז, שאין הוא סבור כי על היהודי לחכות למשיח שיבוא מאליו. הוא סיפר לתלמידיו על ר׳ חיים אבולעפיה, שהקים ישיבה גדולה בטבריה. ״אני אקים ישיבה בירושלים!״ אמר בחיוך קורן. ר׳ חיים בן עטר עמד ללכת באותה דרך של גאולה עצמית, שהיא אתחלתא דגאולת הרבים — דרך שהתווה ר׳ יהודה הלוי.