קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור

ספרד 001

המדינה הגדולה שאליה פלשו המוסלמים היתה לכאורה חזקה ועשירה, מאוחדת וביד ממשלה תקיפה, אבל זה היה הרושם החיצוני בלבד, דוגמת השקט שבו היתה שרויה הארץ מעבר לצוק באותם הלילות שבהם חנו טארק ואנשיו על הר גיבראל־טאר. רוגעת כלפי חוץ, אך תוססת מבפנים. מלכות הויזיגוטים ששלטו זה מאות שנים על חצי האי האיברי היתה שסועה וקרועה. הניגודים המרובים בתוך אוכלוסי המדינה היו בבחינת בקיעים ופרצים שהלכו ועצמו עד שאיימו למוטט את הבנין כלו. אמנם השליטים הגרמניים השתדלו במרוצת הזמן לאחות את הקרע שבינם ובין נתיניהם ילידי הארץ שקיבלו עליהם את התרבות הרומית. הונהג משפט אחד לגבי הויזיגוטים והאיברו־רומנים, הוקל נטל המסים שרבץ על ילידי הארץ והם החלו לתפוס מקום נכבד באספות הכמרים אשר תקנותיהן נהיו, לאחר אישור המלך, חוקי המדינה.

אולם חמור מן הקרע הלאומי היה הקרע המעמדי שפילג את תושבי המדינה והפך אותם למחנות אויבים. שכבת האצילים והכמרים, בני בריתם׳ ניצלו את המוני האכרים והעבדים ניצול מחפיר. הם גזלו כבשת הרש פשוטו כמשמעו. מכאן שלהמונים אלה לא היה שום ענין בקיום השלטון הרודני הזה, ומאידך, בפרוע פרעות, נקראו אף המה לשרת בצבא והיו חיבים להלחם למען אדוניהם. בנסיבות אלה היתה מלכות הויזיגוטים עלולה להתמוטט כל אימת שניחתה עליה מכה חזקה. מלכות זו היתה רקובה מבפנים וכאשר התדפק אויב עז ונועז על שעריה לא עמד לה כוחה. רצה שר ההיסטוריה ובעצם הימים ההם הגיעה האימפריה הערבית־מוסלמית לשיא כוחה והתפשטתה לממדים שלא ידעו כמוהם מלפנים. מן גדות האינדוס ועד האוקיאנוס האטלנטי השתרעה הכיליפות וההתלהבות של הדת החדשה, יצר השלטון ושאיפת הבצע דירבנו את צבאותיה למסעי כיבוש נוספים. מלכות הויזיגוטים היתה בבחינת פרי שבשל ליפול לידיהם. הרי על הקרע הלאומי והמעמדי שפילגו את תושבי הממלכה נוספו הסיכסוכים בקרב השכבה השלטת עצמה. בשנת 633 הוחלט שהמלכות הויזיגוטית תהיה מלכות של בחירה, היינו שלאחר מות המלך יקבע יורשו בדרך בחירות, אך כרגיל עשו מלכי ספרד הויזיגוטים כמיטב יכלתם להבטיח את כתר המלכות לבניהם ולשארי בשר שלהם וכך נתעוררו מריבות ומרידות שמוטטו את אשיות המלכות. סיכסוכים אלה הגיעו לשיאם אחרי מות המלך ויטיצה בשנת 709.

מלך זה השאיר שלושה בנים שתבעו לביתם את כסא המלוכה. אולם גדולי המלכות ובפרט נסיכי הכנסייה שטמו את בית ויטיצה ולכן הצטרכה אלמנתו עם שני בנים לברוח מן העיר טולידו, בירת הממלכה, ולמצוא לה מקלט בצפון הארץ. אז נבחר ר רודריג, הדוכס של הפרובינציה בטיקה, למלך ספרד. הוא היה ידוע כשר צבא מעולה ונאמני השלטון הויזיגוטי וחוגי הכמורה תלו בו תקוות גדולות. אכילה. בנו בכורו של ויטיצה שהיה נציב פרובינציה גדולה בצפון הממלכה, ניסה להתנגד לרודריג בכוח הנשק, אבל צבאו הובס. מרודריג עצמו לא נעלם שבכך לא סגי והוא רצה למשוך לצדו את מצדדי בית ויטיצה בדרכים שונות. הוא נתן להם משרות פיקוד בצבא שלו ומשרות מושלים בפרובינציות, אך מאמציו היו לשוא. השנאה בין שתי הסיעות היתה גדולה מדי. שוב קרה אותו מקרה מדומה הממלא לכאורה תפקיד כה חשוב בקורות העמים. בעיני הסיעה של בית ויטיצה היה כל אמצעי כשר והיא היתה מוכנה לבוא בדברים עם כל צד שהוא על מנת לזכות בכסא השלטון. הם פנו אל הפרנקים שליטי גאליה וביקשו מהם להתערב וכן באו בדברים עם המוסלמים, שליטי אפריקה הצפונית, וקראו אותם לעזרה. אכילה עצמו עבר את הים והתיצב לפני מושלי מרוקו הערביים והתחנן לפניהם שיושיבו אותו על כסא המלוכה בספרד. איש הביניים שקשר את נסיכי בית ויטיצה והמושלים הערביים היה כמובן יוליאן, הנציב של סבטה. הם שכנעו את הערביים שבשעה שיפלשו לספרד יקומו בכל אתר ואתר תומכי ביתם ויעשו יד אחת אתם. כך התעתדו טארק ואנשיו בלב סמוך לבאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר