ארכיון יומי: 13 באוקטובר 2016


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

שכר מצווה%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%95

בחודש אלול ה׳רד״ת (1844) נחרבה העיר מוגארור בעת המלחמה בין המרוקאים לצרפתים. אנשי העיר, בנעריהם ובזקניהם, נשיהם וטפם, נאלצו לברוח מהעיר עד יעבור זעם, כדי להינצל ממוות ומרעב.

ביו העוזבים היה גם הרב פינטו. חמורים ועגלות לא היו בנמצא, ומשום כך הוכרח הרב להימלט ברגליו, עם בני ביתו. והרב כבר היה בא בימים באותה שנה, בך 86 שנים. המשימה לא היתה קלה עבורו כלל וכלל, ולכן הרכיבו בנו, רבי הדאן, על כתפיו. כך הלך יום תמים, לא עיף ולא יגע, עד שהגיעו למקום מיבטחים-לאזגאר, לביתו של השר מחסידי אומות העולם, לחאז עבדאללה. שם החזיק השר את בני המשפחה, פירנסם וכילכלם בלחם ובמים, ושמר על נפשם מכל צרה פגע, מחרב ומרעב.

כאשר הסתיימה המלחמה והארץ שקטה, נפרדו בני המשפחה לשלום ממארחם, והודו לו על כל הטוב אשר גמל עימם. הרב פינטו בירך את השר, והוריש לו ברכה זאת לזרעו אחריו.

בסערה השמיימה

מנהג היה לו לרב פינטו, להתבודד בכל חודש אלול ולצום בו, כדי לצרף את נפשו ולהגיע מזוכך לימים הנוראים.

כך עשה גם בחודש אלול, שנת הר״ת. נפרד מתלמידיו, והכין את עצמו לקראת הימים הנוראים. והנה, עשרה ימים לפני ראש השנה, יצא הרב מבדידותו ושב אל תלמידיו. לפלא היה הדבר. מייד החל לעסוק בענייני דיומא, ודיבר איתם על מעלת התשובה ועל כך שיעשו תשובה שלמה לפני יום הדין ויום הכיפורים. משסיים לדבר בנושא החל לדבר ברמיזה על עצמו, כשהוא בוכה ועיניו זולגות דמעות. לא ידעו התלמידים את הסיבה, וחשבו שמא ההתרגשות וההתעלות לקראת הימים הנוראים גרמו לו־״ ח פינטו לפרוץ בבכי. אולם, איש מהם לא העז לשאול את הרב מה הסיבה לכך.

בנו, רבי יעקב, רמז להם כי ייצאו אחד אחד ובאין רואה מהחדר, וכך עשו עד שנשארו הוא ואביו בלבד. המשיך הר״ח לשוחח על הימים הנוראים המתקרבים, ואמר לרבי יעקב כי בכל שנה ושנה הוא מחכה בכליון עיניים לימים הללו, המשופעים במצוות. תקיעת שופר, צום יום הכיפורים, סוכה וארבעת המינים, וכך הלאה. ואז אמר לו הרב, כי ״כוח תפילתכם מעורר רעש גדול בשמיים, ודבר גדול הוא״. הבין רבי יעקב כי אביו הצדיק עומד למסור את נפשו הקדושה, יצא אל חבריו וסיפר להם על כך. התפשטה השמועה, וקול צעקה גדולה קם בעיר. התחילו הכל לאמר פרקי תהילים ולהתפלל על רבם, שמא ניתן להעביר את רוע הגזירה והר״ח ימשיך ויאריך ימים.

הרב עצמו שהה עם תלמידיו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש מהם כי ימשיכו בדרך התורה והמצוות, כפי שראו אצלו, והבטיח להם נאמנה: ״אני אמשיך ואעמוד לפני הקב״ה בתפילה לאחר מותי, כפי שעשיתי גם בחיי. לא אעזוב אתכם במותי, כפי שלא עזבתי אתכם בחיי״. וכך דיבר איתם במשך חמישה ימים ולילות על עבודת ה׳ ויראתו, ובכי׳ו באלול יצאה נשמתו הקדושה ועלתה בסערה השמיימה.

קרויים חיים

משנתבקש הרב חיים פינטו זצ״ל לישיבה של מעלה, ישבו עליו בניו, כמקובל, את שבעת ימי האבלות. באחד מהימים הללו נתנה העייפות מחמת המבקרים הרבים את אותותיה בבניו של הנפטר, רבי יוסף ורבי יאשיה. רבי הדאן, שנשאר ער, הביט נכוחה, וחשב כי לפניו מחזה תעתועים. אביו המנוח, רבי חיים עליו השלום, ניצב מולו בחדר.

בהלה אחזה את רבי הדאן, והוא צעק צעקה גדולה. התעוררו אחיו בגלל צעקותיו, ואז סיפר להם רבי הדאן: ״הרגע ראיתי את אבא ז״ל מולי״.

בלילה הופיע הר״ ח זצ״ל בחלומו של רבי הדאן, ואמר לו. ״רציתי להופיע אצלך בהקיץ, אולם עתה, לאחר שגילית את הסוד – אבוא אליך רק בחלום״. צדיקים במיתתן קרויים חיים.

הציץ ונפגע

בלילה ההוא נדדה שנתו של יצחק וחנוך מאשדוד. היה זה בכי׳ו באלול, ליל ההילולה של הרב חיים פינטו זצ״ל. לאחר שהתהפך על יצועו וראה כי אינו יכול להירדם, קם בשעה ארבע לפנות בוקר. ביתו נמצא בסמוך לבית הכנסת ע״ש הר״ח פינטו זצוק״ל, הוא פסע לאיטו לעבר המקום. כשהתקרב לבניין שמע קולות קריאה ותפילה מבית הכנסת, שהיה מואר מכל עבריו.

״בארבע לפנות בוקר? מה מתרחש כאן?״ – תמה האיש, התקרב לבניין והציץ מבעד לחלון פנימה. הביט, ואכן ראה כי מקור שאון התפילה והקריאה הוא במתפללים רבים, שמילאו את בית הכנסת.

שוב השתומם האיש, שכן ידע ששום אירוע יזום לא צפוי להיערך בשעה מוקדמת זו, שבה אין יכולים להבחין בין תכלת ללבן.

ניסה איפוא יצחק וחנון להיכנס פנימה. הוא התקרב לדלת, ניסה לפתוח אותה – אך לשווא. הדלת היתה נעולה. בכיסו היו מצויים המפתחות, והוא פתח בעזרת המפתח המתאים את הדלת הנעולה. כשנכנס פנימה, לא ידע את נפשו מרוב חרדה ותדהמה: בית הכנסת היה חשוך, וריק מאדם. דממה שררה במקום. נפש חיה לא היתה שם מבלעדיו.

פחד ואימה נפלו עליו, והוא מיהר לשוב על עקבותיו ומיהר כל עוד רוחו בו לשוב לביתו. בני ביתו ראו כי הוא לא חש בטוב, והביאו אותו בדחיפות לבית החולים, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, לטפל בזעזוע שנגרם לו ממחזה הפלאים בלילה.

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו – יורם בילו

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d

יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).

למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).

מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)

        יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)

היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.

המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.

הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).

הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.

משא בערב – שמואל רומאנילי

שער שביעישמואל רומאנלי 1

טרם אדבר על הדרושים אטיף מלה על בתי כנסיות אשר זכרתי, כי אף בזה חדשה תצמח. המעלה לקורא התורה הוא רק שֻלחן מֻצב ארצה אצל הפתח לראות אור, כי בתוך הבית כמעט ימששו חשך; ועל כן אם לא יעצרם הגשם או השלג, ישימו השלחן חוצה לעזרה, והעם מחציתם ביתה ומחציתם חוצה. העזרה היא החצר לבדה והיא הישיבה. כסאות סביב לה לכל יבא ללמוד, והחכמים יושבים על הארץ אצל פתח בית־הכנסת ולחוץ. וכי תשית לבך, אולי מקבילות דרכיהן לאשר נמצא כתוב בספר. הלא תראה הפסוק במלאכי ׳מי גם בכם ויסגור דלתים  ולא תאירו, ולא אמר ׳ויסגור דלתים ולא תבאו׳, או ׳ויסגור חלונות ולא תאירו׳. ואתה תחזה כי דוכנם הוא כתבנית המזבח הנקרא שלחן ביחזקאל, כמעט לכל מעשהו. ותשוב עוד תראה כי ישעיה: ׳בחצרות קדשי׳, זכריה: ׳תשמור את חצרי׳, נחמיה: ׳ובחצרות בית האלהים׳, ודוד: ׳כי טוב יום בחצריך  קראו בשמותיהם בית ה״. כמשפט הזקנים היושבים בשער, ושם כל העם נדון, ישפטו גם הם על סף פתח בית־הכנסת מקום למודם. ואולי אלה דברי דוד ׳בחרתי הסתופף (ר״ל לעמוד על סף) בית אלהי מדור (בחיק) אהלי רשעי. וכמתכנת לשון זאת תמצא בדברי חכמינו ׳תשבו׳ כעין ׳תדורו׳ ר״ל  דרך קבע. רק משפט שבתם הוא נגד הנמצא בתלמוד, כי התלמידים ישבו על הארץ והחכמים על הכרים-כי יבא אליהם דבר למשפט, על הרוב, מדינים תשבית השבועה ובין עצומים יפריד החרם. חרם! נשק ומגן האולת והשקר, סלון המכלה כרם ה׳ צבאות, ומוקש נסח מכל עדת לאמים  הרודפים עקבות השכל והאמת.

אבל אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה אורחת ערביאים שומרי המלך באה בבית־הכנסת כשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך, איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד, באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח! חית מרעים האלה נקראת סוח״ארא (ר״ל אנשי השכירות). היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש אלוף יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. הוי יוצאי מצרים! ההיתה כזאת בימיכם? העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו; כדבר הזה יעשו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה במלכות הרשעה ההיא. ואתה ענתותי! בא נא אל מלכינו ושרינו, כי מלכי חסד הם, וקרא: ׳דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה״; אבל במערב קום קרא: יקומו, צאו מן המקום הזה!׳ לפני בוא יום השבת אשר אמרתי לדרוש הלכתי אצל הרב  ואומר לו: ׳שלמים וכן רבים אוהבי החדשות יתאוו תאוה לשמוע אותי לדרוש; לא ללמוד ממני, כי אהיה כמכניס תבן לעפרוים, רק לדון בדבר החדש. ועתה להפיק רצונם אני שואל את פיך; ואם ייטב בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, תעשה עמי אות לטובה, פניך ילכו בקרב הבאים, יעבור מלכם לפניהם  ובראשם ויראו שונאי ויבשו, כי אתה עזרתני ונחמתני׳. ויען ויאמר: ׳החפץ נתון לך לעשות לעם כטוב בעיניך, ולמען יודע כי אנכי מגן לך, תבא אל בית כנסתי בראשונה, ופיך ישמע כל עמי וכמוני יראו, וכן יעשו בתי כנסיות אחרים׳. נשקתיו על מצחו ויצאתי.

OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC

OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.

Publié le 12/10/2016 à 19:38 par rol-benzaken

A la mort de Mohamed V, les émissaires israéliens obtiennent du roi Hassan II un accord officieux qui permet le départ des Juifs en leur établissant des passeports collectifs.

Là encore, les partants seront rachetés au gouvernement marocain par Israel moyennant espèces sonnantes et trébuchantes.

Ce sera l’Opération Yakhin.

Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?

Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie.

Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.

Comment se déroulait l’émigration clandestine ?

L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.

Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?

C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.

Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?

Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.

Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?

Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.

Un accord a-t-il été finalement trouvé ?

C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.

Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?

Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.

OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC

OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.

Publié le 12/10/2016 à 19:45 par rol-benzaken

LES DESSOUS DE L’OPÉRATION MURAL.

Comment le Mossad exfiltra des enfants juifs du Maroc en 1961.

aliyahdumaroc

Grâce à David Littman, on a pu regarder en primeur le DVD en français consacré à ses exploits au Maroc, durant l'Opération "Mural", 1961.

DavidLittmanC

Le documentaire est remarquable. Il montre combien le jeune Littman, alors tout juste marié à Gisèle (la future Bat Ye'or), s'est retrouvé au coeur d'une opération clandestine montée par le Mossad.

Jeune idéaliste, Littman, alors agé de 27 ans, fraîchement diplômé, était venu s'installer à Genève avec sa femme et sa fille qui venait de naître. Choqué par le livre de William Schirer "Le Troisième Reich", qui expliquait comment les pays neutres avaient fermé les yeux sur les massacres nazis, Littman  voulait absolument aider ses frères juifs.

OprationMuralCasablanca1961

Il tape aux portes des ONG à Genève et finit par être engagé par l'OSE (Oeuvre de secours pour enfant), qui l'envoie au Maroc pour y expatrier, clandestinement, des centaines d'enfants juifs.  L'histoire, désormais, nous la connaissons sur le blog drzz.

Le documentaire nous en apprend bien plus. Les risques, tout d'abord, d'une telle opération. Au Maroc, le Mossad avait recruté Alex Gamon, chef de la Mistegeret, l'armée secrète qui venait en aide aux Juifs au Maroc, pour l'épauler dans l'opération de sauvetage. Deux mois avant que Littman ne débarque à Casablanca, les services secrets marocains avaient démantelé une des filières du Mossad. Les sayanim  (agent auxiliaire) de l'organisation de Gamon avaient été jetés en prison et torturés pendant des semaines. Le jeune David Littman l'ignorait totalement lorsqu'il posa ses valises au Maroc. 

Il n'imaginait non plus combien l'opération était importante aux yeux des services secrets israéliens.  En effet, le responsable de "Mural", en Israël, se trouvait être Shmuel Toledano, numéro 2 du Mossad. Dans le documentaire, celui-ci  explique clairement combien cette missions était risquée : "David et sa famille n'auraient pas été tués s'ils avaient été découverts, mais ils auraient pu être torturés et pourrir dans une prison marocaine".

Enfin, "Georges", le contact de Littman à Casablanca, n'avait rien d'un agent de seconde zone. Nous voyons ce retraité s'exprimer pour le documentaire sans apprendre sa véritable importance au sein du Mossad. Comme Littman me l'a affirmé au téléphone, "Georges", homme d'affaire français habitant au Maroc était en réalité Gad Sahar, agent du Mossad gérant l'antenne de l'Institut à Casablanca depuis son retour d'Argentine, là où, quelques mois auparavant, il avait capturé un certain Adolf Eichmann…

Voir ce lien:

 

David Litman et l’Opération "Mural" (Maroc, 1961)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר