ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2016


Non à la cohabitation dans les médinas

epreuves-et-liberationNon à la cohabitation dans les médinas

Après des siècles de confinement dans les mellahs, les Juifs avaient commencé, dès avant la fin de l'écroulement du Maroc, et surtout depuis l'instauration du Protectorat, à essaimer en dehors du quartier juif. Les autorités du Protectorat voyaient la confirmation de la fin du statut discriminatoire des Juifs, dans ce phénomène de cohabitation au cœur des médinas. Mais déjà, au milieu des années trente, les autorités chérifiennes s'en étaient émues. Le problème était particulièrement sensible à Casablanca et à Marrakech.

Le 7 décembre 1934, le chef du Contrôle Civil de la Région de Casablanca demandait des instructions à la Résidence sur le sort à réserver à une lettre-circulaire que le Grand Vizir lui demandait de transmettre au pacha de la ville. Cette circulaire visait à interdire à l'avenir, pour des motifs religieux et culturels, l'installation, à quelque titre que ce soit, propriétaire ou locataire, de familles juives dans les médinas, aux côtés des Musulmans. Embarrassée par cette requête contraire à sa politique depuis l'instauration du Protectorat, la Résidence, après des semaines de consultations, avait fini par clarifier sa position sur cette question délicate, en mars 1935 ? <׳< Monsieur le Conseiller du Gouvernement Chérifien a exposé les résultats de cette enquête au Grand Vizir.

Si Hadj ElMokri a bien confirmé que la cohabitation des Juifs n'était pas chose nouvelle dans la médina de Casablanca. Depuis l'établissement du Protectorat, des familles juives, parmi les plus riches, ont quitté le mellah pour s'installer en médina. Le Grand Vizir reconnaît qu'il y a là une situation ancienne à laquelle il ne pourrait être touché qu'avec beaucoup de prudence.

Par contre, la nouvelle Médina et la cité des Habous sont restées jusqu'ici indemnes de ce mélange, à quelques exceptions près, ainsi que l'a d'ailleurs signalé le chef de la Region civile, M. Courtin. C'est cette situation que vise spécialement le Grand Vizir qui a exprimé à nouveau l'intérêt de Sa Majesté, attachée à prévenir, là au moins, des cohabitations qu'Elle estime néfastes, tant au point de vue religieux que politique.

Dans ces conditions, M. Orthlieb pourra sans inconvénients, exposer verbalement au pacha, les désirs du Makhzen, en lui faisant ressortir qu'il ne s'agit pas de toucher à l'état de fait actuel, mais bien de veiller à ce que les Israélites ne puissent à 1'avenir s'installer dans la Nouvelle Médina ou la cité des Habous. »

Le Grand Vizir revint à la charge en novembre 1936, à l'occasion du séjour du sultan à Marrakech, pour exposer la situation, particulière en ce domaine, de la capitale du sud :

" Au cours de l'entretien, Son Excellence a exposé que Sa Majesté Chérifienne avait eu son attention attirée par la situation spéciale de Marrakech, résultant d'une part, de la cohabitation des éléments Israélites et musulmans, dans certains quartiers spécifiquement musulmans circonvoisins du mellah, et de l’emploi de domestiques musulmanes par beaucoup de familles Israélites demeurant à l'intérieur du mellah, de jeunes filles et jeunes femmes musulmanes.

De nombreuses plaintes seraient parvenues à Sa Majesté de la part de Musulmans qui s'élèvent contre cette cohabitation, génératrice d'incidents multiples, jusqu'ici peu graves, mais susceptibles, si l'on n'y met bon ordre, de devenir des plus aigus et contre les scandales nés au mellah, par suite de rapports intimes qu'entretiennent certains chefs de familles ou leurs fils avec les servantes musulmanes dans leur maison. Scandales qui atteignent profondément la morale et les susceptibilités des Musulmans… »

En droit musulman, les habous (en arabe : الحبوس) sont un type de législation relative à la propriété foncière. Ils peuvent être classifiés en trois types : publics, privés ou mixtes. (Le terme « habous » est essentiellement utilisé dans le Maghreb.

On raconte dans un hadîth qu'Omar ibn al-Khattâb aurait demandé au prophète Mahomet ce qu'il pouvait faire de sa terre pour être agréable à Allah. Le prophète lui aurait répondu ceci: « Immobilise la de façon à ce qu'elle ne puisse être ni vendue, ni donnée, ni transmise en héritage et distribues-en les revenus aux pauvres ». Omar suivit ce conseil et déclara que la terre dont il s'agit ne pourrait faire l'objet, à l'avenir, ni d'une vente ni d'une donation. Elle ne pourrait pas être transmise non plus en héritage et que ses revenus seraient employés à secourir les pauvres, les voyageurs et les hôtes

Également appelés waqf ou « biens de main-morte », ils désignent un bien foncier ou immobilier couvert par les habous et inaliénable : il ne peut être vendu ou échangé. Le fondateur bénéficie de l'usufruit du bien durant sa vie. À sa mort, son pouvoir économique est conservé intact au sein du groupe familial auquel il appartient. Lorsque la lignée des bénéficiaires vient à s'éteindre, le bien est affecté à des œuvres charitables ou pieuses que le fondateur a toujours pris soin de désigner dans l'acte constitutif. Le bien rentre ainsi dans la catégorie des habous publics. Le but d'immobiliser le statut juridique d'un bien est de pérenniser le capital au sein du groupe familial et donc la hiérarchie sociale de la famille

יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה – אבי פיקאר

אבי פיקאר

עמדה זו עברה שינוי משמעותי בשנות הארבעים. שאלת ההצלה של יהודי אירופה והצורך של העם היהודי במקלט בטוח הפכו לסוגיה קונקרטית, במיוחד במהלך השואה ובעקבותיה. גם ההתקדמות לקראת הקמתה של מדינה יהודית תוך כדי עימות עם הערבים, הביאה לשינוי המדיניות. מכאן ואילך הייתה ההכרעה האסטרטגית של התנועה הציונית עלייה המונית. העלייה נועדה לכל יהודי הזקוק למקלט והעלאת עולים בכמות גדולה נתפסה לא רק כצורך, אלא גם כערך וכמרכיב חיוני בהפיכת היהודים במהירות לרוב בארץ. במסגרת אסטרטגיה זו שולבו גם יהודי ארצות האסלאם כמאגר כוח אדם הכרחי לכינונה של המדינה היהודית העתידה לקום.

כך, באבחה אחת, התקבלה הכרעה בשתי הסוגיות הנדונות: מורשת קולוניאלית מול אתוס לאומי והצלת יהודים מול בניין הארץ. לאור אירועי השואה והמאבק על הקמת המדינה, מדיניות העלייה של התנועה הציונית דגלה בעלייה המונית כמו גם בשילובם של יהודי ארצות האסלאם בעלייה זו. הסיסמה 'עלייה חופשית' הייתה לדגל ולסמל במהלך המאבק בבריטים, וה Raison d'etre  של המדינה העברית היה הצורך במקלט ליהודים נרדפים. בפועל הוחל ביישום מדיניות של עלייה המונית מיד בתום מלחמת העצמאות.

הסיבות והשיקולים שהביאו רבים לצדד בעלייה אטית ונבחרת במהלך תקופת היישוב לא ירדו לחלוטין מעל הפרק גם לאחר הקמת המדינה. העדפתה של עלייה גדולה באה על חשבון צרכים אחרים ועקרונות אחרים, והייתה האידאולוגיה הרשמית והמוכרת. הדיבור על עלייה גדולה והמונית היה 'בון טון'. כמו הלך הרוח שהסתייג מיהודי ארצות האסלאם, כך גם הסתייגות מהעלייה ההמונית נחשבה בראשית שנותיה של המדינה בלתי תקין בשיח הציוני. עם זאת הארץ הרבה, באופן יחסי לעיתונים אחרים  מהתקופה, לתת ביטוי לקולות הקוראים להגבלת העלייה ולמעבר לעלייה סלקטיבית.

הערת המחבר : ראו, למשל, הארץ, מאמר מערכת, 1951.11.12 .במאמר נטען שעלייה גדולה לא תצליח לעולם להדביק את הפער הדמוגרפי עם הערבים, ולעומת זאת העלייה כמות שהיא פוגעת ביתרון האיכותי של המדינה.

  • מדיניות הסלקציה והוויכוח עליה היה בכך חיזוק לטיעונים של מתנגדי הקשיים בקליטת העלייה ההמונית היו עצומים. העלייה ההמונית משנות העשרים והשלושים. הממדים והסיטואציה היו שונים לחלוטין, אולם הטיעונים שעלו על הפרק בראשית ימי המדינה היו במידה לא מבוטלת המשכם של הטיעונים מתקופת היישוב. המדינה הצעירה התקשתה לספק שירותים בסיסיים להמוני העולים והמצב הכלכלי והחברתי הלך והחריף. ישראל עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת. על רקע זה ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם, פרי המורשת הקולוניאלית, התבטאה בחריפות יחסית. המבנה האתני של החברה הישראלית  והדבר היה לצנינים בעיני רבים.

הקמת המדינה והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה הפיגו את החרדה הדמוגרפית מפני העדרו של רוב יהודי במדינת ישראל. אולם הרכבה של העלייה הביא לעלייתה של חרדה דמוגרפית חדשה' מאובדן הרוב האירופי ומשינוי צביונה של מדינת היהודים.

הביטוי המובהק ביותר לגישה זו פורסם בהארץ. הייתה זו סדרת מאמריו של אריה גלבלום באפריל 1949 ,ובעיקר המאמר שדן בעלייה מצפון אפריקה. גלבלום התייחס בצורה פטרונית ליהודי ארצות האסלאם והסתייג באופן ברור מהעלאתם של יהודים מצפון אפריקה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות אלה. הוא תיאר אותם כ'עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני […].הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיוויים והפראיים […]'. המאמר הוא דוגמה קיצונית לחרדה מפני יהודי ארצות האסלאם ולחשש מהשפעתם על צביונה העתידי של ישראל. הוא בוטה וחריג  בקיצוניותו ובניסוחו, אך ביטא מגמה שרווחה בשיח הציבורי.

הערת המחבר : מאמרו של גלבלום הוזכר בהרחבה במחקר על התקופה. צור, אימת הקרנבל, מוקדש ברובו למאמר זה. ראו גם משה ליסק, 'דימויי עולים', קתדרה, חוב' 43( ניסן תשמ"ז), עמ' 127-128 ;שמואל שגב, מבצע יכין, גבעתיים 1984 ,עמ' 43-45 .שגב מציין שלמאמרו של גלבלום הייתה השפעה רבה על קובעי המדיניות. זו גם דעתו של חזי לופבן, איש יוצא אל אחיו, תל-אביב 1967 ,עמ' 173 .וכן של יוסף תדגי, 'יהודי מרוקו והציונות', בתוך: בנימין פינקוס ודניאל בן-סימון (עורכים), יהדות צרפת, הציונות ומדינת ישראל, קריית שדה- בוקר 1992 ,עמ' 312 .צבי צמרת (עלי גשר צר, קריית שדה-בוקר 1997 ,עמ' 79 (מציין שגלבלום היה עיתונאי נחשב ועמדותיו לא היו חריגות. תגובות למאמרו של אריה גלבלום מקובצים בספרו של שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש פינה, תל- אביב .339-290 'עמ, 1993

אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

קמו

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

ס׳ ראה. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום.

שלום.

שני תאומי צביה אגרותיו היקרים הגיעוני, אשר בהם מפציר בי כבודו, להעתיק לו הרמזים שיש לי בס׳ יתרו כמו שהודעתיהו, עוד העתיק לי איזה חדושים, ומפציר בי כבודו להודיעו דעתי עליהם, על זה אין לי זמן עתה, והרמזים שרמזתי בפי יתרו. הם אלו: על וישמע, כבר הודעתיך. ועוד, כתב רש״י ז״ל ע״פ ויבא אהרן וכו', ומשה היכן היה וכו'. שהיה עומד ומשמש, ע״ש. ורמזתי זה בשם מש״ה ר״ת, משה שמש היה. עוד פי׳ רש״י, אנשי חי״ל, עשירים שאינם צריכים להחניף, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת חי״ל נוטריקון למפרע, לא יהיו חנפים. עוד פי׳ רש״י, אנשי אמת, אלו בעלי הבטחה, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת אמ״ת נוטריקון, אנשים מובטחים תמיד. עוד, ויל״ך ל״ו א״ל ארצ״ו, פי׳ רש״י לגייר בני משפחתו, ע״ש. ורמזתי זה בנוטריקון הכתוב, והלך יתרו לארצו, כדי לגייר ולהפוך את לב אוהביו רעיו צדיקים וישרים. עוד כבד את אביך וכוי, כב״ד בגימטרייא הוי״ה, לרמוז מ״ש רז״ל בקדושין דף ל׳, וז״ל: בזמן שאדם מכבר אביו ואמו, אמר הקב״ה, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, עכ״ל, ע״ש. ומור דודי הרה״ג כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה רמז זה במלת כב״ד נוטריקון כאלו ביניהם דרתי. זכו״ר, אותיות כרו״ז, לרמוז מ״ש מודם בא״ח סי׳ רנ״ו, דסמוך לשבת מכריז ש״צ להכין עצמם לשבת וכוי, ע״ש. ועוד, לא תגנב במספר קטן עולה י״ח, כמנין שחו״ק במספר קטן, לרמוז מ״ש רז״ל לא תגנב אפילו בשחוק. ועוד ויחד יתרו על כל הטוב״ה, נוטריקון בהפוך אתוון, היא טובת המן באר והתורה, ע״כ. ועוד יש לי הרבה רמזים בפרשיות אחרות, ולכשאפנה אעתיקם לכבודו, עם מה שאגלה דעתי באותם החדושים ששלחת לי, ושלום.

אני היו״ם ס׳׳ט

 

קמז

פ׳ הנז׳.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. קח גא עוד ידידי מהמוכן:

אג׳ווילוס. זה נוסח כתובה בלויה וישנה נכתבה במכנאס באדר תצ״ח לפ״ק, איך השה״ט הבחו״ן, יניק וחכים, כד׳ אברהם ס״ט, בכהה״ט החכם השלם ספרא דווקנא כעזרא, כהה״ר יצחק זלה״ה, בכהה״ט זית רענן יפה פרי תואר, חכמה רבה בכלי מפואר, החסיד העניו, כמה״ר ראובן זלה״ה, בכהה׳׳ט החכם השלם, השיב רבים מעון, כהה״ר יעקב ז״ל, בלא״ץ יסוד עולם, גוזר לגזרים ים החכמה, ומוציא לאוד כל תעלומה, מוה״ר הרה״ג מעו״מ, כמהור׳׳ר אברהם זצ״ל, המכונה אג׳ווילוס, ע״כ יכולתי להכיר בשטר כתו׳ הזה, והשאר נמחק ונקרע ולא נשאר ממנו רושם כלל.

אדארוקי. הרה״ג כמוהר״ר אברהם אדארוקי זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס קב״ע על שטר זכיה מש׳ ת״ל לפ״ק. ועוד מצאתי טופס פסק קטן על היזק ראיה, וחתום עליו הרב כמוהר״ר חסאן אדארוקי זלה״ה, זמנו ש׳ תכ״ט לפ״ק. ועוד מצאתי משמו איזה חדושים בכת״י על רש״י בחומש. משני המשפחות הגז׳, לא נשאר שום זכר בעיר כלל. ושלום.

אני היו״ם ס"ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר