ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2016


די"ר יוסף אסולין בכי"ח, תלמיד וגם מורה.

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-30

הכתיבה במחברות הייתה בעט ציפורן שהוטבלה בדיו שהייתה בכל קסת ובהתאם לכללי הכתיבה התמה. הייתה הקפדה על לחץ חלש בכתיבה כלפי מעלה ולחץ חזק לכתיבה כלפי מטה. מי שלא הקפיד על כתיבה נכונה נדרש לחזור על עבודתו.

הודות לבית הספר של כי״ח, תלמידים רבים המשיכו את לימודיהם העל יסודיים שהקנו להם השכלה ומקצוע לחיים.

לפני שבוע, נתקלתי באתר המנוהל על ידי תלמיד כי״ח מהעיר אזמור בשם נפתלי לוי. יצרתי עימו קשר וכך נודע לי שבתום לימודיו היסודיים בעיר אזמור, נשלח לבית ספר אורט שבקזבלנקה שבו הוא למד מקצוע. הודות להשקעה שהושקעה בו בבית ספר כי״ח באזמור (הוא למד גם אצל המורה והמנהל מר רפאל לוי), הוא עשה חיל בבית ספר אורט ומאוחר יותר בטכניון שבחיפה לאחר עלייתו ארצה. כיום, הוא מנהל ציוד המעבדות בטכניון. כמו כן הוא חבר מועצת העיר עכו והנהלתה. במסגרת תפקידיו השונים הוא שימש יו״ר ועדת הכספים ויו״ר ועדת ביקורת במכללת הגליל המערבי. הוא גם עורך את "עכו- נט". כמוהו יש עוד תלמידים רבים שהתחנכותם בכי״ח, הן באזמור והן בערים אחרות, אפשרה להם להתקדם בחיים ולהיות אזרחים מועילים. רבה היא תרומתו של ארגון כי״ח ליהדות מרוקו. בלעדי הארגון פני הדברים היו נראות אחרת.

אני אישית חייב את בסיס השכלתי ואת התוויית דרכי ועיסוקי לארגון כי״ח הנפלא. בתום לימודיי היסודיים באזמור, ולאחר שנה בקולגיים שבקזבלנקה ובסאפי שאליה עברו הוריי להתגורר ולעבוד, נבחנתי, ולשמחתי, התקבלתי לבית המדרש למורים שבקזבלנקה השייך לכי״ח היישר לכיתה השנייה (חמישית) שאותה רצתה ההנהלה לתגבר בתלמידים אחדים. מבחן הכניסה היה בשיטת קונקורס. קונקורס הינו מבחן תחרותי. קובעים מראש את המכסה ורק התלמידים בעלי התוצאות הגבוהות ביותר והכלולים בתוך המכסה התקבלו.מתוך כמה עשרות נבחנים, התקבלו חמישה תלמידים. הלימודים בבית המדרש היו ברמה גבוהה. תלמידים אשר לא עמדו בלחץ הלימודים ובדרישות הגבוהות נאלצו לנשור. שיטת דירוג התלמידים בכל אחד מהמקצועות הנלמדים ובסך הכול המקצועות מיקמה כל תלמיד ביחס ליתר חבריו. בסוף השנה חולקו פרסים למצטיינים בכל מקצועות הלימוד. היו בין התלמידים תחרות וקנאת סופרים שעליה אמרו חז״ל שהיא מרבה חוכמה.

המורים היו, בדומה לאלה שבבית הספר היסודי, מסורים לעבודה ודבקים במטרה. בהערכה רבה אני זוכר את מר אמסלם שלימד תנ״ך ודקדוק, את הרב חזן אברהם זצ״ל שלימד היסטוריה יהודית, משנה תורה של הרמב״ם ומדרשי חז״ל, את הרב המקובל לוי נחמני זצ״ל שלימד תלמוד, את מנהל בית המדרש מר אמיל סבן שלימד פדגוגיה וספרות יהודית. נוסף על לימודי הקודש למדנו גם לימודי חול הן מקצועות הומאניים והן מקצועות ריאליים.

השקעת המורים הייתה רבה. התלמידים הביעו את הערכתם למאמצי המורים ע״י הצטיינותם בלימודים שבאה לידי ביטוי בבחינות הממשלתיות שהתקיימו מחוץ לכותלי בית המדרש. במרוקו היה נהוג לפרסם בעיתונים את שמות התלמידים שעמדו בבחינות בהצלחה ואת הדירוג הסופי שלהם. תלמידי בית המדרש היו תמיד בראש הרשימה שמנתה אלפים.

אורח החיים בבית המדרש היה דתי. שלש תפילות בציבור התקיימו מידי יום ביומו. בשבת, ניתנו דברי תורה בכל אחת מהתפילות ע״י התלמידים הבוגרים ולפי רשימה שהוכנה מראש.

בתחילת שנת הלימודים התשכ״א אוקטובר 1961, לאחר סיום חוק הלימודים בבית המדרש ״קבלת תעודת הסמכה, החילותי ללמד בעיר מוגדור(אסווירה) בבית הספר היהודי השייך לכי״ח. הוטל עליי ללמד בכיתות העל יסודיות ואילו על מאיר לוי – חברי ללימודים – הוטל ללמד בכיתות היסודיות באותו בית ספר שנוהל ע״י מר שרל ביטון ז״ל. בוגרים אחרים שובצו בערים ובכפרים אחרים ובכך הוגשמה מטרת ראשי הארגון להכשיר מורים שיפיצו תורה ועברית מודרנית ברחבי מרוקו.

אירגון כי״ח לא הסתפק בהכשרה ובשיבוץ כי אם גם בהתוויית תוכנית לימודים ופיקוח אחר ביצועה. מר מדיוני ז״ל2 ששימש מפקח מטעם הארגון, נהג לבקר בבית הספר, לשמוע שיעורים, להעיר את הערותיו. לקראת סוף השנה נערכו בחינות ארציות שעליהן השגיחו מורים חיצוניים. אני אישית נשלחתי פעמיים לעיר דמנת לבחון את התלמידים ולתת להם ציונים.

לסיכום

לא פעם שאלתי את עצמי כיצד דור המאה העשרים שגדל במרוקו היה נראה ללא כי״ח? לתשובה ״ שתי השערות. האחת היא שילדי הכפרים בעיקר, ובמידה מצומצמת יותר גם ילדי הערים, היו ממשיכים את מסורת אבותיהם דהיינו חינוך תורני שהיה מוביל את המצטיינים בו ללמוד בישיבות הגבוהות שבערים הגדולות כגון מרקש, קזבלנקה, מקנם. פס וכדומה ועיסוק, במלאכת הרבנות לסוגיה בתום הלימודים. הפחות מצטיינים היו מתמסרים למסחר או לחקלאות כבעלי קרקעות או לעבודות יד בתחום האומנות בהן היהודים הצטיינו במיוחד. ברם, במקרה זה, התרבות האירופאית הייתה מהם והלאה. השנייה היא שילדי הערים שלא ילמדו ב"סלא" (החדר), היו לומדים בבתי ספר צרפתיים ללא חינוך יהודי כלל וכלל. במקרה הזה שיעורים בתלמוד תורה לא היו מועילים וסכנת התבוללות הייתה מרחפת על ראשי היהודים.

כי״ח השכיל לשלב לימודי יהדות בבתי הספר שלו הן כדי לשמר את המסורת היהודית והן כדי לרצות את ההורים שחששו מהתרחקות ילדיהם מהדת. בעיקר, התנגדו לנוהג להסיר את הכובע בכניסה לכיתות כפי שהיה מקובל בתרבות הצרפתית. בדיעבד, ניתן לקבוע שטוב היה נוהג כי״ח לו הקדיש יותר שעות ללימודי קודש ממה שהיה בפועל. אין בשעה יומית כדי לענות על צורכי התלמידים. היקף שעות שווה ללימודי חול וללימודי קודש היה מביא לתוצאות טובות יותר ולמניעת הקמת מסגרות מתחרות כגון: "אוצר התורה", "אם הבנים", "מחזיקי הדת", בתי ספר של חב״ד, ו״תלמוד תורה". במסגרות האלה הוקדש רוב הזמן ללימודי קודש. ניתנו, אמנם, גם שיעורים ללימוד השפה הצרפתית, אולם אלה היו מועטים ביותר.

אין ספק שכי״ח תרם תרומה נכבדה מאד לקידום יהודי מרוקו ולהשתלבותם בחיי המדינות שאליהן הם היגרו. רוב יהודי מרוקו עלו לארץ ישראל שאליה התפללו ונשאו את עיניהם ובה עשו חיל. ברם, גם אלה שהיגרו לצרפת ולקנדה השתלבו היטב ובמהרה בזכות התרבות הצרפתית שרכשו במרוקו.

לדעתי מגיע פרס מיוחד לארגון כי״ח שפעל ועודנו פועל בקרב היהודים.

בתי ספר אלה הוקמו ע״י הרבנים הליטאיים שרצו להילחם ברוחות העזות של הקידמה שנגרמו כביכול ע״י כי״ח. מקימי בתי ספר אלה דאגו גם ללימודי ההמשך בארצות אירופה השונות בעיקר בצרפת ובאנגליה.

[1]תלמודי תורה הוקמו בדרך כלל ע״י הקהילות המקומיות ומטרתם הייתה חיזוק לימודי הקודש ומניעת התבוללות.

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

מגדירי מיגדר – יהודיות, מוסלמיות, אנוסותנשים במרוקו

מעמדן של הנשים המשהדיות נקבע על ידי שלושה מגדירים: היותן יהודיות, חייהן בחברה המוסלמית של איראן וחייהן במסגרת של קהילת אנוסים; השלושה אינם בלתי תלויים זה בזה. חייה של אשה במסגרת של קהילה יהודית בחברה המזרחית בכלל, ובאיראן בפרט, הושפעו ממושגי הצניעות של החברה הסובבת, ודיון בשאלת כיסוי פניה, כפי שמופיע בימי הביניים, הוא רק סממן חיצוני לכן. מכל מקום, במאה הי״ט, ואפילו בראשית המאה הכ', התכסו בנות יהודיות בצ׳אדור, הגירסה הפרסית של הרעלה, משום דרכי צניעות. כאשר נציגת כי״ח בטהראן דרשה את הסרת הצ׳אדור בבתי הספר היא הסתכסכה עם המשפחות; והיו משפחות שאיימו בהפרת חוזה האירוסין בין בניהן ובין משפחות שבנותיהן לא עטו את הצ׳אדור בבית הספר. קהילה של אנוסים, והנשים בה, צריכה לחיות את יחסי הגומלין הללו שבין התרבות היהודית מחד־גיסא ובין התרבות המוסלמית מאידך־גיסא ביתר שאת מאשר קהילות יהודיות רגילות.

קיומה של הקהילה בארץ מוסלמית, במה שג׳ון קולדוול (Caldwell) מכנה ״החגורה הפטריארכאלית״, הוא על כן מרכיב מכונן לא רק לחברת הרוב אלא גם לקהילת האנוסים כמו לקהילה היהודית הגלויה. המעמד של האשה בחברה הזו נקבע בהפרדתה לתחום נפרד ובקביעת יסודות החברה לפי הגבר מבחינת מגורים וייחוס. נישואין נערכו בגיל צעיר עד כדי נישואי ילדות לגברים, ולאחר הנישואין נשארה הכלה־הילדה בבית הורי הבעל. בראשית המאה העשרים, ואפילו עד מחציתה, היה גיל הבנות שנישאו בחברה היהודית, כמו בחברה הפרסית, נמוך מחמש־עשרה. ריבוי נשים, ואף נישואי ״מתעה(סיגה)״ – נישואין זמניים, על פי חוזה – היו חזון נפרץ בין המוסלמים, ובמיוחד בעיר של עלייה לרגל כמו משהד. למעט נישואי המתעה, התפיסות המגדריות של חברת הרוב קבעו גם את תפיסות המיגדר בחברה היהודית. אמנם ההלכה היהודית קבעה את מערכת היחסים בין גבר לאשתו, אולם אף היא הושפעה מנוהגי המקום. היו אמנם הבדלים בין שתי החברות מבחינת הדרישות הדתיות מהאשה היהודית וכן מבחינת זכויותיה במקרה של גירושין, אולם מעמדה החברתי הכולל, שהתבטא ביחסי הכוחות במשפחה ובמעמדה הנמוך של האשה ברמת הקהילה, דומה כי האפילו על הבדלים אלו."

יש נטייה לשער כי מעמדן של הנשים המוסלמיות הושפע רבות מ״התרבות המוסלמית״, אבל בכך אין הכוונה רק להשפעת הדת המוסלמית באופן ישיר, אלא לתבניות התנהגותיות המשותפות לכל האוכלוסיות המאמינות באסלאם – ואף למיעוטים החיים בקרבן – שהרי יחס האסלאם לאשה אינו חד־משמעי. מוחמד פנה לעתים קרובות לנשים וביקש את התגייסותן, ואף  שיפר את מצבן בחקיקה, אך כאשר הערבים הגיעו לארצות המזרח הקרוב, שהיו מושפעות מנטיות אנטי־נשיות, האופי המחדש של האסלאם נפגם. הן על הסונים הן על השיעים מוסכם כי נבואה, הנהגה דתית, קדושה, עדות בבית הדין, השתתפות בג׳האד, השתתפות בתפילה במסגד, חלק הארי בירושה והחלטה על גירושין הם תחומו של הגבר. באבחנה בין תפקידי נשים וגברים, ולמעשה בנחיתותה של האשה ביחס לגבר בכתבים שאחרי הקראן, ניכר שהיא כוללת מושגים ים תיכוניים, ביניהם כאלה שהיו קדם־אסלאמיים, שהיו למנהגים מושרשים היטב. שלמה דוב גויטיין, בהקדמתו לכרך השלישי של חיבורו ״חברה ים תיכונית״, העוסק במשפחה, מדגיש את החשיבות היתרה של הקירבה הגאוגרפית והמגע התרבותי בין חברות הים התיכון ועל השפעתם של אלה על קווי דמיון בין החברות היהודיות והחברות הסובבות אותן ביחסן לנשותיהם. מצד אחר, הוא מציין את ההבדלים בין החברות השונות – אלו המחמירות יותר ואלו המחמירות פחות – כן ש״עיראק ואיראן, על מסורתן הפרסית, התעקשו על הפרדת הנשים שלהן ועל הכפפתן״. כך, למשל, הרעלה – סמלן של הנשים המוסלמיות מוצאה קדם-אסלמי. אחד מקווי הדמיון שגויטיין מצביע עליו בחברות המוסלמיות והיהודיות הים תיכוניות הוא חוסר ההתייחסות הישירה לאשה כאל ״אשתי״ בהתכתבות, אלא לעולם מרמזים אליה: גברים באיראן נוהגים כך עד היום, ואפילו בשיחה בעל פה. למעשה, לא רק היהודים גילו קווי התנהגות משותפים עם החברה הסובבת באיראן, אלא גם החברה האשורית (הנוצרית) כך. למרות הבדלים הניכרים במבט ראשון, כמו התנגדות לריבוי נשים או העדפת נישואי בני דודים, או התנגדות לגירושין בקרב האשורים לעומת קבלתה בחברה המוסלמית, מבנה הבית ועקרונות חלוקת העבודה והתפקידים, וכן יחסי הכוחות במשפחה, היו למעשה זהים בקבוצת הרוב כמו בקבוצת המיעוט.

أوعدي على وحيدة aw3di 3la w7ida למענה של אחת – נטע אלקיים نيطع القايم Neta Elkayam

 

Translation by Prof Yigal Nizri l3aziz
תרגום של פרופ' יגאל נזרי לעזיז:

ضيعت شبابي وفرقت احبابي
dya3t shbabi wfra9t 7babi
כיליתי את נעוריי ועזבתי את אהוביי

أوعدي على وحيدة
aw3di 3la w7ida
למענה של אחת

على وحيدة كل نهار محنة جديدة
3la w7ida kol nhar m7na jdida
האחת שבשלה כל יום הוא בעיה חדשה

بالليل يا اصحابي يكثر عذابي
bllil ya s7abi yktar 3dabi
בלילה, הו חבריי, סבלי גובר

بكيت عياني شفيت عدياني
bkkit 3yyani shffit 3dyani
ביכתי את עיניי על שאויביי שמחו לאידי

الحب فناني ما نباتشي هاني
alhoub fnani manbachi hani
האהבה מתישתני, שנתי נדדה ממני

ضيعتي ايامي وتركت خيامي
dyya3ti ayyami wtrakt khyami
כיליתי את ימיי ועזבתי את מקלט מבטחי

هايج في غرامي ما يطيبشي منامي
hayj fi ghrami maytèbshi mnami
לא אמצא מנוחה, תשוקתי זועפת עליי

ليلي ونهاري شاكي بضراري
lili wnhari shaki be drari
לילה ויום אתלונן על יסוריי

دمعي يا ناري حرقت شفاري
dam3i ya nari hra9t shfari
דמעותיי הן אש המכלה את ריסיי

سهران ليالي ولا نريح بالي
sahran lyali wala nryyah bali
לילי סהרורי, מוחי גדוש עליי

مازلني حاصل نودي على وحيدة
mazlni hasel nweddi 3la whida
אני עדיין משלם את המחיר על אותה אחת

تمنيت عمري كلو نعديه مع وحيدة
tmanit 3omri kollo n3ddih m3a whida
מי יתן ואבלה את כל ימיי לצידה

مازلني هايم في وعدي على وحيدة
mazlni haym fi w3di 3la whida
עדיין מחשבותיי נודדות בגלל אותה אחת

كل يوم نرجايك يكمل سعدي مع وحيدة
kol youm nrjayk yekmel sa3di 3la whida
כל יום אני מייחל לזכות באותה אחת

مازلني نقاصي في غرامي على وحيدة
mazlni n9assi fi ghrami 3la whida
עדיין סובל אני מתשוקתי אליה

نبات ونقيل في نضامي مع وحيدة
nbat wn9yal fe ndami m3a whida
הוצאתי את ימיי ולילותיי בהזיותי על אותה אחת

مازلني تايه في حلامي على وحيدة
mazlni tayh fe hlami 3la whida
עדיין אני מרחף בחלום אודותיה

تشهيت نعدي كل ايامي مع وحيدة
tshahit n3ddi kol yami m3a whida
משתוקק אני לבלות את כל ימיי במחיצתה

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d

המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.

המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.

איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:

״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.

ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.

״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר