ארכיון חודשי: ספטמבר 2016


סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

רבדים של תרבותסיפור תרבות-ירון צור

בסיפורו הקצר על חייו בצפאקס שבתוניסיה, על חינוכו ועל אהבתו למוזיקה, פותח לנו נסים סרוסי אפשרות להבין לא רק את התרבות של משפחתו אלא גם את זו של משפחות יהודיות רבות בארצות האסלאם. לא לכל יהודי ארצות האסלאם הייתה היסטוריה תרבותית דומה לזו של משפחת סרוסי, אבל לא מעטים, במיוחד בעריה הגדולות של צפון אפריקה, דמו לה. הנקודה הבולטת ביותר בסיפורו של ניסים היא החשיפה שלו כילד וכנער בעיר הולדתו להשפעות תרבותיות כה רבות ומגוונות. עובדה זו קשורה להיסטוריה המיוחדת של תוניסיה. מכל ארצות צפון אפריקה – לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו – הייתה תוניסיה הפתוחה ביותר להשפעות תרבותיות מבחוץ.

סיפורה התרבותי של תוניסיה מתחיל בתושבים המקוריים של צפון אפריקה, המכונים בֶרְבֶרִים. עד ימינו קיימות בה מובלעות של שבטים וכפרים ברבריים, אם כי רובן באלג׳יריה ובמרוקו, ורק מיעוטן בתוניסיה. לברברים לשון ותרבות המשמשות את מקצת תושבי האזור עד ימינו. לרוע המזל לשון זו אין לה כתב, ולכן אין בידינו יצירות המנציחות את תולדות הבֶרְבֶרִים ותרבותם בלשונם הם. ואולם תרבותם הטביעה חותם עמוק על צפון אפריקה. הסופר אלבר ממי, יהודי תוניסאי בן דורם של הורי ניסים סרוסי, העניק לגיבור של ספרו הראשון את השם אלכסנדר מרדכי בנילוש, וגיבורו זה תוהה על מקורו של שם משפחתו: ׳׳בנילוש, בן־עילוש, או בן הטלה בשפה הבֶרְבֶרִית־ערבית. מאיזה שבט הררי יצאו הורי?׳׳. אכן, הייתה באזור מסורת שיש בין היהודים המקומיים כאלה שמוצאם מבני שבטים בֶרְבֶרִיים שהתגיירו. רווחה אפילו אגדה, שכאשר פלשו הערבים לצפון אפריקה, במאה ה־7 לספירה, נערכו הברברים למלחמה נגדם בראשות מנהיגה בשם כהינה (כוהנת), שעמדה בראש שבטים ברבריים מתייהדים. בתהייתו על הזהות של גיבורו, אלכסנדר מרדכי בנילוש, מתייחס אלבר ממי לאגדה ־זו: "יום אחד דימיתי לגלות את עצמי נצר למשפחת נסיכים ברבריים שיוהדו על־ידי כהינה, אותה מלכה לוחמת שיסדה ממלכה יהודית בלב האטלס. שמחתי על שמוצאי מלב הארץ הזאת". ספק אם יש לאגדה על כהינה גרעין מציאותי, אבל יש בה כדי להעיד על מהותם של תושביו הקדומים של האזור, על מודעות לנוכחות יהודית עתיקת יומין בצפון אפריקה ועל השלב הראשון של התרבות האזורית, הרובד הברברי, שגם יהודים היו שותפים לו.

ההיסטוריה התרבותית של האזור כוללת תקופה של מאות שנים שבה שלחו לתוכו האימפריות העתיקות, כמו פניקיה, רומא וביזנטיון, שלוחות עמוקות. באתר הנמצא ליד תוניס עומדים היום שרידיה של קרתגו האגדית, בירתו של חניבעל, יריבה הגדול של רומא. הם מעידים על תרבות ימית ועירונית מפותחת מאין כמוה. אחרי שניגף חניבעל בידי אויביו שלטו הרומים בתוניסיה ושרידי תרבותם פזורים בה במקומות שונים. הפסיפסים שנמצאו מתקופה זו הם מן היפים בעולם, וממלאים את המוזאון הלאומי של הארץ. ואולם, התרבויות המפותחות העתיקות, הפניקית והרומית, לא השאירו מסורות חיות בתרבותה של תוניסיה. דווקא הרובד הברברי הקדום יותר וחסר הכתב, דווקא הוא נשאר חי. הרובד התרבותי הדומיננטי ביותר באזור עד ימינו אלה הוא זה הערבי.

מקורה של התרבות הערבית בחצי האי ערב. עם הופעת האסלאם במאה ה־7, ויציאת הלוחמים הערבים להפיץ את הדת החדשה ולהשליטה על אזורים אחרים, הם הגיעו גם לצפון אפריקה. הפולשים הביאו עמם לא רק שפה חדשה, הערבית, אלא גם דת חדשה – האסלאם. דתם הפכה לדת השלטת באזור ודחקה את הדתות הפגניות של הברברים, ואת הדתות המונותאיסטיות שקדמו לה, היהדות והנצרות. במרוצת הדורות נעלמה הנצרות מצפון אפריקה לחלוטין, ורק היהדות המשיכה להתקיים שם כדת מיעוט. האסלאם הטביע אפוא את חותמו התרבותי והדתי על נופו של האזור, וגלי המהגרים הערבים השליטו בו את שפתם ואת יסודות התרבות שהביאו עמם מרחוק.

היו כמה גלים של הגירות ערביות לצפון אפריקה. אחת מהן, האחרונה, הייתה מיוחדת במינה: היא באה מכיוון ספרד ויצרה רובד נוסף ומיוחד של תרבות בצפון אפריקה – התרבות האנדלוסית. בפלישותיהם מחצי האי ערב הגיעו הערבים עד ספרד. הם דחקו את רגלי הנוצרים מחצי האי האיברי לכמה מאות שנים, הקימו בו ממלכות ויצרו בו את אחד משיאי התרבות הערבית. גם יהודים, שישבו אז בספרד, נהנו כידוע מפריחה תרבותית זו. הנוצרים לא ויתרו על חלומם להחזיר את ספרד אליהם, ומשהצליחו לכבוש אותה, חלק אחר חלק, החלו דוחקים ממנה את בני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות, המוסלמים והיהודים. גירוש היהודים מספרד בשנת 1492 היה חלק מתהליך זה; במקביל ליהודים גורשו גם המוסלמים. הם הגיעו ברובם לחופי צפון אפריקה במאות ה־16 וה־17 והביאו אתם לאזור ידע בחקלאות, בבנייה, במלאכה, במסחר וכן בשירה ובמוזיקה. כך נכנס לתרבות המקומית רובד נוסף, שנקרא על שם האזור הדרומי של ספרד שבו התרכזו המוסלמים – אנדלוסיה.

הפליטים המוסלמים מספרד נקראו מוריסקוס, ואילו יוצאי ספרד היהודים נודעו בקהילות בכינוי ״המגורשים״. כאמור, אלה ואלה הוסיפו לתרבות המקומית רובד חשוב ועשיר במיוחד, שבמקומות רבים הפך להיות דומיננטי. מטעם זה נחשבת עד היום המורשת הדתית של יהודי צפון אפריקה ל״ספרדית״, אף על פי שלא כל יהודי האזור מוצאם מקרב מגורשי ספרד.

שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון

ראשי הקהל השפילו את מבטם והמשיכו לעמוד באומרו את דבריו:שערי ספרו

— ידעתי גם ידעתי בני לשם מה באתם אלי! כמבוקשכם הייתי עסוק… אה!… אנחה כבדה נעקרה מלבו והוסיף: עדיין לא ענוני מן השמים. הרבה כוחות טומאה זוממים נגדנו ועומדים לנו לשטן ברקיעי שחקים. הדרך קשה ומסוכנת, השביל פתלתל והשער סגור. אה!… רבונו של עולם! איך לסכל מזימות אויב הבאות עלינו מקטרוגו של הסטרא אחרא? — תלה מבטו באוויר והוסיף — אני שומע את צעדי המשיח. הם מהדהדים באוזני ואיני יודע מאיזה כיוון הם באים! אמר בייאוש. הסטרא אחרא הקים מחיצה בינינו ואיני מצליח לפרוץ. לא עולה בידי לבטל אותה… אבל המשיח בוא יבוא! אף על פי שיתמהמה, בוא יבוא! אמר בהתלהבות ובבטחה מהולה בכעס. מצאתי דרך הצלה פורתא, אמר כשפניו משולהבים. אל תתייאשו בני! מצאתי משהו. אולי ירחמו עלינו מן השמים! חזק ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה׳. באומרו זאת, קם הצדיק ממקומו וגלימתו יורדת לו על פי מידותיו. בידו האחת לקח את משענתו ובידו השנייה נטל קלף מגולל כמגילה וכיוון צעדיו האיטיים למסדרון ביתו. ירד במדרגות ויבוא הרחובה. והנה הרחוב הומה וגועש, צווחה בחוצות, כל העם נשא קולו, תאניה ואניה, בכי תמרורים,תחינה ויללה, נשים ועוללים, זקנים ונערים, רבה המהומה. כל אנשי המללאח נקבצו ובאו  לפני ביתו של הצדיק ויזעקו בצר להם. בראותו מחזה זה, הסתכל עליהם הצדיק בחמלה וברחמים. בצער עמוק, הרים את ראשו כלפי שמים וצעק בקול רועד מהתרגשות: — רבונו של עולם! בניך הולכים לטבח ואתה עומד מרחוק? לנסות אותנו אתה אומר? לא די התנסינו? נסה אותנו רבונו של עולם! אנחנו נעמוד בניסיון ונמות על קידוש שמך יתברך אם זה רצונך! דמעותיו ירדו על לחייו, בכה הקהל ובכה גם הוא איתם. המשיך הצדיק בתפילה חרישית כשראשו מופנה עדיין כלפי שמים. קרנו פניו הכחושים, אפילו בסבלם, והקהל נתפס בקרינת פניו המזהירים ועמד כאחוז חזיונות. התחממו לאורו, התנחמו בייסורי נפשו וציפו לנס בזכותו. עמד הצדיק רגע מהורהר וקרא לשמש של חברת גומלי־חסדים ולחש משהו באוזנו. השמש עזב את המקום בריצה והצדיק התחיל לצעוד ברחוב. האנשים פינו לו דרך בשקט וביראת כבוד בעוברו על פניהם ועמדו כחומת מגן מימינו ומשמאלו, אחוזי חרדה לבאות. הוא הלך בראש והם אחריו עד שהגיעו לשערי המללאח הגדולים. עמד החכם שם וחיכה והקהל גם הוא ממתין. שערי המללאח היו גדולים ועבים, עשויים קורות עץ גדולות. פני השערים כוסו בלוחות פח עבים. מסמרים, עם ראש רחב כחצי כדור, ציפו את פני השערים כלפי חוץ, כדי להוסיף להם חוזק וכושר מגן. השמש הגיע כשהוא נושם בכבדות. עמד לפני הרב וכלי עבודה בידו. הורה לו הצדיק להתחיל להרים את קצה הפח אשר על פני השער וכך עשה. לקח הרב את הקלף שבידו, לחש כמה תפילות ודחף את הקלף לתוך השער, מתחת לפח, בין קורות העץ העבות. אחרי כן חזרו ויישרו את הפח וכיסו אותו במסמרים כמקודם. לחש עבר בין הקהל על הנעשה. השעה שעת בין השמשות, היא שעת הרחמים. עמד הקהל והתפלל מנחה וערבית בציבור עם החכם. נתבהרו ונשתלהבו פני השמים וגוון אדום חכלילי, הלך והתפשט עליהם גלים גלים מהאופק והלאה, ומילא אותם הוד. קשת אדירה הופיעה לפתע פתאום. ראה הקהל והשתאה ואנחת רווחה נפלטה מפיו. אז ידעו כולם כי נם גדול נתחולל באותו רגע בזכות השמות הקדושים והצירופים שנכתבו בקלף על ידי החכם בכוונה ובטהרה. הם ידעו שהיו עדים למחזה אלוהים שנגלה עליהם ועבר על פניהם. נתמלאו ביטחון פנימי ונתחזקה אמונתם באלוהי ישראל ונתפזרו איש לביתו בדממה דקה ובנפש כבדה ורוח נכאה, כי האויב לא רחוק והפחד עדיין קינן בלב עמוק עמוק.

החכם הלך למקווה לטהר את גופו וחזר לביתו. שלח אחרי אנשי חברת רבי שמעון בר־יוחאי והורה להם לכרות לו קבר כי הגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. שמע הקהל מזדעזע. התקהלו לפני ביתו והתפללו. קראו סליחות כל הלילה. הרב בפנים והקהל בחוץ עד אור הבוקר. כשהגיע זמן תפילת שחרית, נכנס רבי דוד לבית פנימה לראות אם הרב רוצה להתפלל עם הקהל ומהר יצא חזרה וצעק צעקה גדולה ומרה: נפלה עטרת ראשנו! אוי לנו כי אבדנו ! הקהל ידע שנשמת החכם עלתה למרום ופתחו כולם בבכי גדול קורע לב שזעקתם נשמעה והדהדה למרחוק. קהל עדת ספרו נשאר ללא רועה וללא מליץ יושר בפני אב הרחמים. נלקח מהם מנהיגם האהוב והנערץ שאהבת ישראל בערה בעצמותיו עד שאִכֵּלה אותו גוף ונפש. ועכשיו מי יעמוד להם בשער? לוויה כזו ואבל כזה, לא זכרו בני הדור ההוא. דיין העיר, רבי דוד, שהיה בעצמו רב וגדול בישראל, הספיד אותו במלים יורדות חדרי בטן, פתח ואמר: ״מר לי מר, לבי חמרמר ושער בשרי סמר ומלאכי שלום יבכיון מר. הננו עומדים כדלים שפלים ובעניים מרודים. צדיק אבד, לדורו אבד. עם בני ישראל הורידו לארץ ראשיכם והתפלשו בעפר. נמס לבבנו, צרה ויגון נחלתנו. רתת וחלחלה אחזתנו. עיני עיני יורדה מים על האי שופרא דבלי בעפרא, על דא ודאי קא בכינה. צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. ויגדל הכאב כאש תבער יער. אבי! אבי׳ רכב ישראל. ניצחו אראלים את המצוקים. אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין. נגדע ארז הלבנון. כל שומעי השמועה יחרדו. נשיא אלוהים היה בתוכנו. עלה בסערה השמימה. יחיד בדורו, אילנה רבה ותקיפא. נקצץ האילן ויבש המעין. אור תורתו זרח, גלי עמיקתא ומסתרתא, אבן הראשה, עסיק תדירא באורייתא, מנופה בשלוש עשרה נפה. הלך המאור הגדול, מרגלית דלית לה טמי, אבן טבא נברשת דדהבא. וידל ישראל, עת הילקח ארון האלוהים. דרש אותו אלוה ממעל. כוכבים אספו נוגהם וישאו הרים קולם. לו כתר כהונה וכתר שם טוב. קול צווחה בחוצות, תצל אוזן שומעת וסגור לב קורעת. גדל הכאב, אבל מעטה. קול נהי נשמע, מספד ויללה, הקריה הומה ורבה המהומה. נאסף וסף הצדיק, אריה שבחבורה הובל לקבורה. נפל שר וגדול, מעוז ומגדול, נקטף ואיננו, מאנה הינחם נפשנו. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. השאיר אותנו כיתומים, כצאן אשר אין להם רועה. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו ואל שדי יאמר לצרותינו די. מה אנו להרהר אחר מידותיו יתברך? מה כוחנו ומה גבורתנו? בעל הנחמות ינחם אתכם. ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך מעתה ועד עולם. ברוך דיין האמת. ה׳ ברחמיו ינחם אותנו. צדיקים במיתתם קרויים חיים. ה׳ צבאות יגן עליכם ויברך אתכם כאשר דיבר לכם. לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באוהליך. כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך. אל שדי יברך אתכם ויקבץ פזורנו מבין הגויים ויעלנו לציון ברינה וכן יהי רצון ונאמר אמן״. מהלוויה חזרו כאיש אחד לבית־הכנסת הגדול להמשיך בתפילות ובתחנונים. שמו בטחונם בשם יתברך והמשיכו לחיות בחרדה לבאות. לא רחק היום ושעטות סוסי מורדי המדבר הגיעו עד חומות העירספרו וחנו מחוץ לעיר מול החומה בבאב־אלמקאם. תקעו שורה של יתדות גבוהים באדמה ובראש כל יתד תקעו אחד הראשים הערופים של אויביהם שהביאו איתם למאות. מראה אימים אכזרי זה, זעזע את לבם של בני ישראל הרחמנים והטיל מורא ופחד בלבם. היו יהודים שהיו להם רובים לעת צרה. הוציאו אותם ממחבואם ועמדו בשמירה על הבתים לאורך נהר אגאי ליד שערי המללאח למען ייראו. התחילו הבֶרְבֶרִים בטקס הרגיל כדי לשלהב את רוחם לקראת הבאות, דהרו על סוסיהם שהעלו תמרות אבק מאחוריהם וירו באוויר תוך כדי דהרה, משך יום שלם. ביום השני, עמדו דרוכים להתקפה וכיוונו פעמיהם לקראת שערי המללאח, להפיל אותם ולהתנפל על היהודים. והנה נתחולל נס שכמוהו לא ראו מעולם. אריות וחיות טורפות וכל מיני מזיקים רעים, קפצו מתוך השערים לקראתם ועשו בהם הרג רב. היהודים עמדו משתאים ונתנו תשבחות לשם יתברך, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. הבֶרְבֶרִים, המה ראו כן תמהו, נבהלו, נחפזו, רעדה אחזתם שם, נדהמו והזדעזעו נוכח מעשה אימים זה, נסוגו בצעקות וקראו בקול חרדות:

  • זגֹפי אללה, לא אילאהא אין אללה! (ה׳ יצילנו, אין אלוהים אלא אלוהים) כישופי היהודים הארורים עלינו !שלחו קללות ביהודים במנוסתם המבוהלת, והוסיפו:
  • ישלח בכם השטן ארס לשונו!

The Marinide Berbers—Zenata- David Corcos

At the beginning of the Xth century the Miknassa founders of the city of Taza, with Musa ben Abi-l'Afia  at theirdavid-corcos

head, supplanted the Idrissides in North Morocco and seized Fez. The Maghrawa replaced them after 990  and their Emir, Ziri ben Attiya, was able to form a Zenata kingdom with Fez as the capital.

  • Musa ben Abi-l'Afia always passed for a Jew in the eyes of Ma- roccan Moslems; this was due to the fact that he was an enemy of the first Cherif dynasty of Morocco, the Idrisides.

 The Zenata were expelled from there by the Almorávides in 1063  It was under the Zenata rule that Fez knew what may be termed the Golden Age of Moroccan Judaism. As evidence of this fact, one need only call to mind such Jewish names as Dhünas Ibn-Labrat, Hayuj, Samuel Ibn Hofni or Isaac al Fassi, to mention only the most famous. The Jews at that time, as El-Bekri wrote, were "more numerous in Fez than in any other town in the Maghrib; from there, they journey (in the interest of their trade) to every country in the world."

  • הרג בתי גוררין ותאותי – יחלל בית נורא עלילה
  • ואחריו בדרעה קם אויב – ידרס כל בית התפלה
  • וגם שמו עליהם חקים – רעים וקשים בלי חמלה

                  יאות לי על זה חנר שק – ואקרע לבבי ביגוני אחי מר לי   

The key of the riddle is line 21. The man of the 'Meghilla' Esther is Haman, persecutor of the Jews; he is also, in the context of the account of the persecutions about which Muhammad al-Meghilli or Maghili, of the Maghila tribe the author is speaking. Besides, these persecutions did in fact extend from Toowat to Draa, as the 'Kinah' specifies.

El-Bekri, p. 334. A dark spot in this picture: The Beni-Ifren Zenata, powerful in Salee, attacked the Maghrawa Zenata and captured Fez in May 1032. Their Emir, Abü'l-Kemal Témim persecuted the Jews in the town, brought about the slaying of more than six thousand and appropriation the wealth of the remainder, and turned over their wives to his soldiers (Qirtâs, transi. Beaumier, p. 150). On the capture of Fez and the massacres see Berbères, III, p. 222, where the Jews are not mentioned. Abu'l-Kemal's act may be explained not only by his "fanaticism and his ignorance" (cf. Qirtâs) but also by his habit of attacking, twice every year, his neighbors of Salee the more or less Judaized Bergwata. It is undoubtedly, this persecution which is refer­red to by the Gaon Samuel ben Hofni (d. 1034) in a MS text found in the Cairo Geniza. cf. JQR VII, 1916-17, p. 485, note 31.

The Zenata of the first race, or, to state more clearly what Ibn-Khaldùn had in mind, of the first period, that is to say, the Beni Ifren, the Miknassa and the Maghrawa, had not all penetrated into the depth of the Maghrib, the Maghrib el,aqsa of the Arab writers. A considerabel number of these tribes had remained in other parts of North Africa, as nomads wandering between Tripoli and the Muluya. When the Al- moravides invaded Morocco, these Sanhaja Berbers (of the Branes group) met with strong resistance from their hereditary enemies, the Zenata. Consequently, immediately after the conquest of Northern Morocco the Zenata had to seek refuge beyond the Muluya where they found members of their race, such as the Methgara, champions of Kharijism in the first years of the Arab invasion, the Maghila, and others. The Beni-Illul, an ancient Jewish tribe, had settled in Nedromah, 15 centre of the Berber cult of Joshua ben Nun.  The largest section of Berbers from the Maghrib al-aqsa who-aqsa who had professed Judaism at the time of the first Arab invasion, still lived on both banks of the Muluya. I refer to the Behlula, the Ghiata, the Fazaz, the Fendlawa and the Mediuna17 who, incidentally, had not all changed their religion even after the period of which we speak. The majority of them, however, had been forced to become converts by Idris I. between 788 and 791. If one bears in mind the state of Islamization of the Berbers even to-day, their sincerity in accepting a religion imposed on them by a handful of strangers at the point of the sword, can be imagined. The Zenata, shepherds, nomads and soldiers, formed an even more elusive element of the population than the other Berbers. During the period under review, a few groups who, as a result of a well-known process of evolution, had taken to a sedentary way of life their brethren, still nomads in the central Maghrib, in the steppes and in the desert. This explains how Ibn- Khaldun, with his predilection for synthesis, was able to write in the XlVth century that the Mediuna, "a Jewish tribe from the Maghrib al-'aqsa" already long since sedentary, were brethren of the Marinides  who had not yet reached that state and were still nomads, as we have seen.

The Marinides, in the course of their history and before becoming the masters of Morocco, in their journeyings South, East and West of North Africa, met other members of their race so strongly marked by Judaism that traces still remain to the present day. It is therefore as much to the politico- religious reaction against the Almohads as to the influence felt throughout their constant wanderings that we must attribute the benevolence of the first Marinides towards the Jews, an attitude, which, without question, goes beyond the bounds of simple tolerance.

Apart from the frequent name Znati or Zenati, the meanings of which originated from Zenata tribes, a name found only among Jews of Morocco and Algiers, many of whom were and still are the Jews of North Africa we have among them the names of former Zenata tribes, such as the Mediouna (Mediouni), the Ghaiata (Ghaiat, sometimes turned into Khaiat, meaning tailor in Arabic), the Bahloula (Bahloul), the Maghila (Maghili), the Beni-Ifren (Ifrani or Oufrani or even Loufrani, a gallicized form) etc. It should be noted, and this seems of importance, that other family and first names at one time almost exclusively found among the Zenata, largely persist only among African Jews, Moslems having generally abandoned them: as e.g. Tabet, Ziri, Illul and Alloul, Ouazana, Ifrah, Ifergane, Iflah etc.

Tehila le David.RabbiDavid Hassine

תהלה לדוד 2

Un de ses rares poèmes personnels, composé lors d'un pèlerinage à la tombe du saddiq d'Aguiga, nous renseigne sur les préoccupations de David Ben Hassine, en 1778. Le poète y épanche son coeur et demande au saddiq d'intercéder auprès de Dieu pour qu'il soulage ses misères:

Et moi, ton serviteur, aujourd'hui je me tiens

 Près de ta tombe. Ecoute ma prière!

Guéris ma douleur et ma blessure!

Aide-moi à gagner ma vie!…

Plaide en ma faveur auprès du Roi,

Le Roi Un, éternel, des mondes!

Qu'il entende et exauce ta prière! Qu'il ait pitié de moi!

Qu'il protège mes chers enfants!

Qu'ils aient une longue vie heureuse!

Qu'ils respectent et accomplissent (Ses commandements)!

Il semble malgré tout, qu'en dépit de ses difficultés, le poète a réussi à faire vivre sa famille nombreuse modestement, mais décemment, et à doter ses nombreuses filles avant leur mariage! Il habitait dans une maison qui portait encore son nom au-début du XXe siècle, dans la rue El-Gzzarin, ou rue des Bouchers, qui s'appelait aussi, en son honneur, rue Rabbi David Ben Hassine, dans le Vieux Mellah de Meknès.

 

קפג. אל הר השיג הזה באתי

שיר מעין אזור בין שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים דו־צלעיים: שלושה טורי ענף וטור מעין אזור. צלע א בטור ג ובטור מעין האזור חורזות בחריזה הסופית של טורי הענף. צלעות א של שני טורי הענף הראשונים חורזות ביניהן. במחרוזת הפתיחה החריזה שונה.

חריזה: א/ב א/ב ג/ד ג/(ד) ה/ו ה/ו ו/ו ו(ד) ז/ח ז/ח ח/ח ח/(ד).

משקל: שמונה הברות בצלע.

כתובת: פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגיגה תנצב״ה. והוא נועם ׳סגולתי ואור עיניי. מרובע. סימן: אני דוד חזק. ב״צ: פיוט בשנת ישא ברכה עת בו הלוך הלכתי אל קבר איש האלהים הצדיק הקבור באגיגא וחברתי לכבודו שיר זה ואמרתי אותו על מצבת קבורתו והוא לנועם פודה ומציל. [נ״י: שיר כוננתי על מצבת… זלה״ה נועם ׳מצוק זמני אבחנה׳ מרובע…]. מקור: א- מא ע״א; ק־ מח ע״ב; בן צבי 2144 – 42 ע״ב (ב״צ); נ״י 3097 – 7 ע״ב (נ״י).

אל הר הטוב הזה באתי / אל איש אלהים קדוש הוא

42 – אל הר הטוב הזה באתי

פיוט יסדתי כאשר עמדתי על מצבת קבורת הצדיק הקבור באגינה תנצב"ה

   אל הר הטוב הזה באתי / אל איש אלהים קדוש הוא

   לשמע אזן שמעתי / ועתה עיני ראתהו

   מחזה שדי יחזה / שוכן גבוהים.

           מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   ניצב אני כדל על דל / דופק שערי חמלתה

   עמוד בפרץ אל תחדל / לך אלי לישועתה

   אל ה' בצרתה / היה נא לי לעזרתה

          עורה, והבאת אתה / הדברים אל האלהים. 

     מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   יספרו ויגידו / פלאך באי עולם

   מגשת לך יפחדו / מקטנם עד גדולים

   ואם שמך מהם נעלם / צדקתך צדק לעולם

         אל ישוב דך מהם נכלם / ישימו כסלם באלהים. 

 מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

.

   דר שחקים, אין בלעדיו / לכל לראש הוא מתנשא

   כי הכל מעשי ידיו / מי יאמר לו מה תעשה

   אך צדיקים בהם ירצה / מכל צרה אותם יפצה

          רצון יראיו יעשה / צדיק מושל יראת אלהים.  

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   ולי אנוכי עבדך / היום הזה הן עמדתי

   על מצבת קבורתך / שמע נא את תפילתי

   רפא שברי ומכתי / והמצא את פרנסתי

      על כן פניך ראיתי / כראות פני אלהים. 

   מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   דבר אלי אל המלך / מלך יחיד חי עולמים

   ישמע וירצה קולך / ימלא עלי רחמים

   ישמור בני הנעימים / יאריכו בטוב ימים

יהיו שומרים ומקימים / מצות ה' אלהים. 

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   חרדו נבהלו עצמי / ממצבת קבורתך

   כי רבו גדלו אשמי / לא יגור רע במגורך

   אך נשענתי על חסדך / כי הסליחה עמך

       ממדת קונך יש בך / מי אל גדול כאלהים. 

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   זכותך תהיה עומדת / בכל עת צוקה וצרה

   סועדת וגם עודדת / זו תורה וזו שכרה

   ונשמתך הטהורה / בצרור החיים צרורה

         עם אבות שוכני מערה / בתוך גן עדן אלהים.    

מה נורא המקום הזה / אין זה כי אם בית אלהים.

 

   קרבן שלמים ועולה / ירצה יחשב שירי

   לפני אל נורא עלילה / ברוך ה' צורי

   כי ממנו יבוא עזרי / בחושך יאיר את נרי

       ויאמר אדם אך פרי / לצדיק אך יש אלהים      

ויאמר אדם אך פרי / לצדיק אך יש אלהים   

קולנוע ג'אק בן-סימון מסכת חיים – 50 שנה ב־5 סצנות

קולנוע ג'אק בן-סימון

מסכת חיים – 50 שנה ב־5 סצנותברית 32 - 1

סצנה ראשונה: חזרה למקור מחצבתי

שמש ביישנית ואביבית עולה על אחד המפרצים שבחופו של האוקיאנוס האטלנטי המרוקאי.

בתנועות סדירות, הקצף הנוצר עם הגלים מתרסק על הסלעים. אני מתבונן בנוסטלגיה בנוף הזה, בזכרי את הוריי, את בני משפחתי אשר, לפני חמישים שנה, עזבו את הארץ הזאת על מנת להתיישב בקנדה.

בפרק זמן של חמישה עשורים, הלא הם כהרף עין בתולדות האנושות, הקהילה היהודית של  מרוקו, שהתברכה באוכלוסייה של 500,000 אזרחים, נמסה כשלג בצהרי היום. כעת לא נותרו במרוקו אלא 2,500 נפש בלבד. חרף העובדה שאבות אבותיי חיו במשך יותר מאלפיים שנה בארץ זו, אני מגיע אליה כיום כאלמוני, כזר בינות לתיירים המעטים, התרים אחר הריגוש שבגילוי ארץ חדשה. כניעה לגורל ? כעס ? מבט מהורהר ? אני חש מעט מכל אלה בערבוביה, בלי שאף לא אחת מאותן תחושות תגבור על רעותה.

סצנה שנייה: הבזקים מהעבר

אגדיר. השרגי. יותר מארבעים וחמש מעלות בצל. אני בן 8 או 9. כדי שלא אפגע ממכות שמש, הוריי אוסרים עליי לצאת מהבית לפני השעה 4 אחרי הצהריים. לא בא בחשבון שאציית להם. אני בורח מהבית והולך להיפגש עם החבריה. ציארלי, סימון וגיגי מחכים לי ברחבה של סניף הדואר. בשום הון שבעולם לא אחמיץ את המפגש הזה עם הקולנוע. בזכות שיטת "התפלחות" מתוכננת היטב, אנחנו מצליחים להיכנס לקולנוע "רקס" דרך דלת החירום. מתחת לאלומות האור של המקרנה, אנו מתגנבים מאחורי המסך הענק, אשר עליו גארי קופר הרכוב על סוסו חוצה את ערבות ניו-מקסיקו. אלף סליחות לחברת אמ-גיי-אם ! הרבה לפני עידן האינטרנט, זו הייתה דרכנו לצפות בסרטים בחינם ולחרוט אותם לעולמים בזיכרון החי שבמוחותינו הצעירים. באותם ימים, קולנוע רקם היה עבורנו המכונה לייצור חלומות. על גבי המסכים הענקיים של ילדותי חלפו אלפי תמונות אשר, בלי משים, היו לבית היוצר של אהבתי לקולנוע. בדומה לאדון ג׳ורדן של מוליאר, המגלה להפתעתו כי הוא כותב פרוזה, כך למדנו את שפתה של האמנות השביעית.

סצנה שלישית: מצופה לבמאי

1958 – הגירה לקוויבק. 1962 – לימודי קולנוע בארה״ב. 1967 – תורי להימצא בעמדת הבמאי המתחיל. אין אני מבקש לצלם את מדבריות ניו-מקסיקו, הרי גארי קופר נפטר בינתיים. הנושאים הראשונים הגורמים לי השראה מחזירים אותי לקרובי משפחתי, לילדותי, לנוסטלגיה לימים ההם. בתום לימודיי, אני מביים סרט ראשון אודות ימי נעוריי באגדיר. מראשית דרכי, נושא הזמן כופה את עצמו עליי וחוזר אליי כמו לייטמוטיב בו אעסוק בכל סרטיי, אותו זמן החורץ גורלות. לרגע היינו מאושרים בארץ מרוקו השלווה אשר נראתה לנו כנצחית והנה, לפתע פורצת בה האלימות ועמה ראשית העקירה. זאת ועוד, מספר שנים לאחר מכן, כרעם ביום בהיר, רעש האדמה עתיד להרוס עד היסוד תוך מספר שניות עיר שלמה, אשר תקרום כמשחק קלפים. אנשים יאבדו את חייהם בהרף עין, ייבלעו בתהום המוות. ו ידהם קרובי משפחה ואחדים משותפיי של ימי "ההתפלחות". הסרט "היה הייתה פעם… אגו יו ״ יהיה לי לתחבושת שתסייע לי באבלי על מות יקיריי. הקולנוע ישמש לי כתרפיה 1 או^יעות האמנות לפני שאוכל שוב לדרוך על אדמת מרוקו.

מאוחר יותר, בשנות השבעים, רגש המחויבות שבי כאדם בוגר דוחף אותי לא להישאר כזרועות שלובות ולהחמיץ פעם נוספת את רכבת ההיסטוריה שלנו. זה עשרים שנה אנחנו בקוויבק, עשרים שנה אנו מנסים למצוא את מקומנו במדינה חדשה זו. בפעם השנייה, אני מחליט לקבע את הזמן, בלוכדי אותו בלוח הזמנים של ההיסטוריה שלנו – חלק מחוויותינו באדמת צפון אמריקה.

מה מעשינו בארץ זו ? מהי זהותנו מול האשכנזים שהגיעו לפנינו ומגדירים את היהדות על פי הקריטריונים שלהם ?

הנה כי כן, אני מחליט להשתמש בקולנוע התיעודי על מנת להבין טוב יותר באיזה מקום אנו ממקמים את עצמנו, כדי לבדוק מהם צרכינו הזהותיים ומה טיבם שי1 הניגודים הבין דוריים שלנו. את הסרט הזה אני מביים בתקופה, אשר בה קוויבק דובר צרפתית מגביר את מודעותו כלפי המיעוטים הבאים להתיישב בו, שהרי אף הוא מיעוט. בהפקת התוכנית הצרפתית של המשרד הלאומי לסרטי קנדה, ה-^0, ניתן לי חופש פעולה מלא ללכת עד קצה מחשבותיי. אני יוצר סרט, אשר יש בו כדי להתמודד עם חילוקי הדעות והניגודים שבתוכנו. באותם ימים, אנו נעים הלוך ושוב בין חיים מסורתיים לבין מודרניות, בין ישן לבין חדש, בין דתי לבין חילוני, בין זהותנו הקוויבקית ונאמנותנו לקנדה, בין החיבה שלנו כלפי אחינו האשכנזים לבין תביעת זהותנו הספרדית, בין ההגנה על מדינת ישראל והתמיכה ללא סייג בציונות. הדבר הוביל לעשיית סרט, אשר כותרתו מושפעת, פעם נוספת, על ידי מחוגי הזמן: "עשרים שנה אחרי".

הקרנתו גורמת לתגובות שנויות במחלוקת, בין אלה שהיו מעדיפים לשמור על קשר שתיקה בכל הקשור לניגודים שלנו לבין אלה אשר מוחאים כף בראותם סוף-סוף כי הנושא עולה לדיון הציבורי.

כיום, בהביטי לאחור, סבורני כי"עשרים שנה אחרי" הינו מעין השתקפות חברתית של מצבנו באותו פרק זמן מכונן של התיישבותנו באמריקה. בכל אופן, הסרט עדיין קיים. הוא עדיין נצפה ומשמש בסיס לדיונים, דבר המעיד על תעוזתו ועל תקיפותו חרף הזמן שעבר. לגבי אלה מביניכם החפצים לצפות בו, או לצפות בו שוב, הוא עומד לרשותכם, חינם אין כסף, באתר האינטרנט של המשרד הלאומי לסרטי קנדה – www.onf.ca.

באותה תקופה, קיימים מספר יהודים צפון אפריקאים בקוויבק המתבטאים באמצעות המסרטה. עבור עמיתיי, הקולנוע הינו צורת ביטוי ויצירה, אשר איננה בהכרח קשורה באופן ישיר לזהותנו המשותפת. אכן, פייר לסרי, ומאוחר יותר גיורג, עמר, יביימו סרטים תיעודיים מאוד ראויים ומעניינים אודות נושאים בעלי עניין אוניברסאלי. רפאל לוי ומישל שעל יעשו זאת כשהם משתמשים בסיפורים בדויים כדי לבטא את רגשותיהם. למרבה הפלא, צפינו כולנו ככל הנראה בסרטים אלה של אלה, אך מעולם לא נמצאנו יחד על אותה במה על מנת לדבר על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו למדיום הקולנוע.

סצנה רביעית

לאחר שביימתי סרטים שונים בנושאים שלא היו קשורים לשורשיי, פתאום אני שב, מבלי לתכנן זאת מראש. אל זהותי כיהודי צפון אפריקאי. הפעם, אני חש מעין צורך דחוף שלא לאפשר לזמן לגבור עליי. לגבור על זיכרוני המאבד מחדותו עם כל יום שעובר !

במרוצת שנות השמונים אני חוזר למרוקו, כאילו רציתי לערוך דין וחשבון על עובדות היעלמותנו. לשם כל, אני נכנס בה סדרך השער הראשי, משמע בלוויית מדריך יחיד במינו, הוא המלן חסן השני, אשר אשרטט את דיוקנו בטרילוגיה הנושאת את השם: "יומן מסע למרוקו". כי אז אפרט בה את תולדותיה והתפתחותה של ארץ מוצאי.

אני חוזר, בדומה לבלש, על עקבות קרובי משפחתי, וצועד במעלה הזמן כדי לנסות למצות ממנו את העיקר. אני מודע לכך כי אני מצלם את הזמן החולף, את הזמן של עמי ההולך ונמחק מההיסטוריה הצפון אפריקאית, של מלך ההולך ומזדקן, תקופה של פרשת דרכים. בהפיקי את שלושת הסרטים הללו, הזדמן לי לפגוש מספר דמויות העתידות להירשם בתולדות ימיה של מרוקו שלאחר השלטון הצרפתי: הגנרל דלימי, אחמד גדירה, דריס בסרי, מוחמד עלאווי ומעל לכול, המלך חסן השני. לבד מהביקורות הערכיות שיכולתי להשמיע אודות האישים הללו, שההיסטוריה שופטת אותם בעצם הימים האלה, אני מודע לכך שאני חווה רגע יחיד במינו. אני, היהודי המרוקאי, מצלם במסגדים של הממלכה. אני בא במגע עם קדאפי, עם ערפאת ועם המלך פאהד בפגישות הפסגה של העולם הערבי. יחד עם הצוות שלי, אנחנו הראשונים הזוכים לצלם מקרוב את העימות המתחולל בסהרה בין תנועה בדלנית, הנתמכת על ידי אלגייריה, והצבא המרוקאי. כאן, חזית הפוליסאריו מופגז בפצצות הנוחתות עליו ללא הודעה מוקדמת. מרחוק, המלחמה המוזרה הזאת דומה יותר ויותר למשחק נינטנדו. מקרוב מאוד אני מצלם את קברי האחים, אשר יש בהם כדי לבשר את מלחמות עיראק וקוסובו. אלא שבהיות המסרטה מכוונת אל אותם אירועים המופיעים בעמודי השער של העיתונים, אני גם מצלם בשקט ובהיחבא בתי מחסה של קשישים יהודיים שננטשו לגורלם. אני מסתכל דרך העינית על עלובי החיים, על אלה שהתביישנו לקחת אתנו. אני מצלם את בתי הכנסת המוזנחים שלנו, אשר הפכו לבתי מלאכה לייצור שטיחים, למכולות או סתם, להריסות העזובות לשיני הזמן. אני מקליט את ההיסטוריה בשעה שזו הולכת ונמחקת. אני מצלם את הזמן החולף בחיינו, חיי יהודים נודדים.

יש מי שיגיד שגנב מגנב פטור. הרי בהיותי ילד, הסתדרתי כדי לצפות חינם אין כסף בסרטים של חברת אם-גיי-אם בקולנוע רקס, אז כיום, סרטיי שלי, כגון "יומן מסע למרוקו", הם הנמצאים באינטרנט ונצפים באופן פיראטי ומופיעים באתרים ללא תשלום, כמו יו-טיוב ודיילי-מושן.

סצנה חמישית: להחזיר טובה כנגד טובה

מיד עם סיום הטרילוגיה במרוקו. אני נוטש לזמן-מה את המסרטה ושוקע בניהול רשתות קולנוע וטלויזיה תחילה, אני מנהל את ועדת התוכניות הצרפתיות של ה-^0 ולאחר מכן, אני זוכה למינוי של אחראי על פעילויותיה הבינלאומית. בהמשך, אני עוזב לטורונטו, שם מבקשים אותי להקים ערוץ טלוויזיה. אכן, אני מקים את ערוץ הטלוויזיה של דוברי הצרפתית באונטריו,

ומנהל אותו במשך קרוב ל-15 שנה. בראשית שנות ה-2000, אני ממונה בידי ראש ממשלת קנדה לנהל את ה־^0, בתפקיד של ממונה של ענף הקולנוע הקנדי. כך אני חוזר ל-״ביתי הראשון" ומנהיג בו רפורמות, תוך כדי השבת הרשת על הפסים.

במהלך כל אותן שנים של פיקוח והנהלת מוסדות תרבות, ניסיתי לשמור ולשמר את הקשר עם שורשיי ומוצאי. נושא אחד בולט מאותן שנים: העובדה שניסיתי, ככל שהדבר ניתן לי, לפתוח את הדרך לאחרים, להקנות קול לחסרי קול. בארץ זו, קנדה, ניתנה לי האפשרות להתבטא, להגיד בקול רם את האהבה ואת ערגה שאני חש כלפי היקרים לי. רציתי שאחרים יוכלו גם הם לעשות זאת בתורם.

זאת ועוד, תמכתי במתנגדי המערכת, באלה שחשו לבדם או מבודדים, באלה שהזדקקו לקולנוע כדי לצעוק בקול רם את העוולות והזוועות, אך גם את השמחות ואת ההישגים שהם חוו. לבד מסרטיי, זהו כנראה ההיבט אשר אני מתגאה בו ביותר: העובדה שעלה בידי לעזור ליוצרים ולמנהלים, הפועלים כיום כעצמאים בשטח.

לסיכום: סגירת המעגל

לילה גדוש כוכבים במיוחד יורד על החוף המרוקאי. הגלים מגיעים בלא הרף ובערגה ומסיימים את מרוצתם על פני החול העדין.

סוף כל סוף, הגיע האביב למרוקו בתום חורף גשום מאין כמוהו. היבולים יהיו טובים. הערב, הבריות חוגגים את המימונה. אנו נחגוג בחיק המשפחה את סוף יציאתנו מהמדבר. למרות אווירת החג, אין לנו את מי לבקר ולמי להשיב לאיחולי ה-"תרבחו", אותה מלה אשר פירושה "הצלחה", הטעונה בשלום ובאושר שאיחלנו האחד לשני, בעוברנו מבית לבית. הרי במרוקו של היום, בהמולת הרחובות, בחוף, בחנויות ובבתי הקפה, דבר לא מבדיל בין היום לבין הימים האחרים. במקום הזה, אינני קיים עוד. קהילתנו לא קיימת עוד. אינני אלא תופעה חולפת בארץ שהסובלנות עדיין קיימת בה, אך ניכרים בה בכל מקום הסימנים של האסלאם הקיצוני.

באשר לי, אני חש שהמעגל נסגר. הפקתי סרטים על קהילתנו ועל מה שהיינו. השתמשתי בכלי הקולנוע כעדת לנוכחותנו במרוקו, כעדות להגירתנו לקנדה. אני מעז לקוות כי, בדורות שיבוא רחינו , גם אחרינו ילכו בדרכנו ויעזו להמשיך לתעד, להגיד וליצור על אודות מה שאנחנו ועל אודות מה שאנו הופכים להיות.

כיום אני חש שלוות נפש ומצוי בשלום עם עצמי, אני כבר לא רץ אחרי הזמן, אני פשוט נותן לו לשאת אותי.

 

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391- אליהו רפאל מרציאנו

תגובת יהודי ספרד למאורעות שנת קנ״א – 1391גירוש קנא

עם התפשטות האיסלאם לארצות מערב הים התיכון התנהלו מאבקי דמים בין המוסלמים והנוצרים, מאבקים שפגעו בקהילות ישראל הן בנפש והן ברכוש. על סבל היהודים בספרד רמז ר׳ יהודה הלוי:… פלשתים נאספים ואדומים שוסים אלה ברכב ואלה בסוסים … צוררים נלחמים כפריצי חיות, אלופי אליפז עם אילי נביות, ונבהלו ביניהם צעירי השיות…ו).

פלשתים נאספים / ר' יהודה הלוי

 

פלשתים נאספים / ואדומים שוסים,

אלה ברכב / ואלה בסוסים ­–

ואנחנו שמך / למגדל עז נשים:

הפלה חסדיך, /  מושיע חוסים!

 

חוסים הבטחתם / יום אשר יסרתם,

כי אז לא מאסתם / ועתה לא נעלתם.

נושאי על קמים / ומוראם וחתם

מדברים על לבם / אנשי מלחמתם:

רבים אשר את‑ / נו מאשר אותם –

רחמיך רבים / כמים לים מכסים.

 

צוררים נלחמים / כפריצי חיות,

אלופי אליפז / עם אילי נביות –

ונבהלו ביניהם / צעירי השיות

ואיך ישלם עדר / ינהגוהו אריות?

הלא בפלאי מעשים, / בגבורות ונסים!

 

נתנום עוניהם / בידי מעניהם,

ואין להם מעשים / לבד ברית קדמוניהם

ולשאת עת צרה / לאל את‑עיניהם,

כעיני העבדים / אל יד אדוניהם –

דלים ונמאסים / בידי שרי מסים.

 

הקיום היהודי הסתגל לעול הכפול לא רק על אדמת ספרד אלא גם על אדמת הבלקאן, או צפון אפריקה. הנוצרים נלחמו במוסלמים בצפון יבשת אפריקה ועדות, לתלאות היהודים שם, מצוייה בכתבי הרב וידאל צרפתי, מחכמי פאס במאה השש עשרה:

…ומשנאינו שסו למו(תהילים פרק מ״ד): עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה עם זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו.״2).

בספרד השלטון הלך ונשמט מידי המוסלמים ועבר בהדרגה לידי הנוצרים, והיהודים העוברים מרשות לרשות משלמים מחיר כבד. בתקופה הראשונה לריקונקוויסטה, במאה השתים עשרה, נראו כבר עקבותיה הראשונות של המכה העתידה לנחות על עדת ישראל. בספרד, בתקופה ההיא, קמו רבנים וערערו בקולי קולות על כתבי הרמב״ם …הצעקה הייתה על ספר מורה נבוכים, אך גם על יד החזקה), ומתוך כעס ומריבה, הגיעו שתי המחנות, חסידי הרמב״ם ומתנגדיו, לבירור בפני ערכאות הגוים. הסכסוך פרץ החוצה. הנוצרים נתנו דעתם על כך ומאז גדלה התערבותם בבעיות הקהילות. ברכה מזה לא תצמח לישראל.

בימים ההם התחזקה, משום מה, מדת ההלשנה ופגעה באחדות הקהילה וגרמה לשיבוש נוסף בקשרי היהודים והנוצרים. פרשת מאסרם של חכמי ישראל בברצלונה תעיד על כך. בברצלונה נעלם לחם המיועד לטכס דתי נוצרי.

הנוצרים האשימו את היהודים בחילול וגניבת הלחם. בימי המתח והחרדה הוטחו האשמות הדדיות בין יהודים, ובלהט הויכוח השתרבבו שמות גדולי ישראל לפרשה. הרב יצחק בר ששת (הריב״ש) התייחס לפרשה וכתב: …כי זה קרוב לחמשה חדשים קמו אנשים בני בליעל מקרבנו והעלילו הרב הגדול רבנו נסים נ״ר וששה נכבדים מן הקהל ובתוכם החכם דון חסדאי נייר ואני ואחי ומסרו אותנו למלכות ועדיין אנחנו נתונים בערבון על לא חמס ישיב להם גמול ה׳ כמעשה ידיהם…4).

הרב שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ראה בסכסוכים הפנימיים בתוך מחנה ישראל גורם מרכזי למאורעות הדמים של שנת קנ״א, וכתב: …הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהלה הקדומה (לפני שנת קנ״א) אשר היתה במקומכם, היתה מפני המחלוקת, עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה…5).

הרב שלמה אלעמי בן הדור ההוא, מצא בלבוי יצר הקנאה והשנאה סיבה להדרדרות במצב היהודים ולסערת שנת קנ״א … ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלכים והסגנים סרה … איש ברעהו יהתלו, בעזותם מפרסמים עצמם את קלונם… גם הנה אמת נכון הדבר כי רוב הגזרות והצרות אשר נתחדשו עלינו היו בסיבת פריצי עמנו…6)

פרשת הוצאתו להורג של המוכס היהודי יוסף פיגון השפיעה קשות על הקשרים בין יהודים ונוצרים. יהודים בעיר סיביליה הסתכסכו עם יוסף פיגון, וראו בו יהודי בוגד בעמו וגם איש ריב ומדון. לאחר מכן באו לחצר המלך והלשינו על פיגון ואמרו שהוא מועל בתפקידו הרם. מתנגדי פיגון באו לידי החלטה וסיכמו להוציאו להורג.

תפילת רבקה – עיון נוסף בבראשית כה: כב – כג – ד"ר דניאל אלבו

אוניברסיטת בר-אילן-הפקולטה למדעי היהדותדן אלבו

תפילת רבקה 

עיון נוסף בבראשית כה: כב – כג

ד"ר דניאל אלבו

ירושלים

הכתוב מספר על רבקה "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'", והרמב"ן על אתר מציין: "לא מצאתי דרישה אצל ה' – רק להתפלל". עם זה מעטים הדיונים במקורות לתפילה זו. מפסוק כ"ב עולות לא מעט שאלות הן מצד הצורה הן מצד התוכן. הפסוק מורכב משלושה איברים שפותחים בפועל וחוברים זה לזה באמצעות וי"ו החיבור, ושלוש הפעולות קשורות ביניהן בקשר סיבתי: פעולה א' מחוללת את פעולה ב', ופעולה ב' מחוללת את פעולה ג': וַיִּתְרֹצֲצוּ (הבנים בקרבה) וַתֹּאמֶר (אם כן למה זה אנכי) וַתֵּלֶךְ (לדרוש את ה'). שלושת האיברים מתארים תהליך זרימה לוגי: הראשון מתאר את מצבה הפיזיולוגי של רבקה, השני את הרהוריה על מצבה והמסקנה מתפיסת מצבה, והשלישי את תוצאת המסקנה. פשטותו המבנית מטעה: שלושת הפעלים מעוררים לא מעט תמיהות ושאלות. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ: מדוע הקדים את המאוחר? וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי: מה אמרה רבקה? מה משמעות דבריה? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה': לאן הלכה ולמה הלכה? מה דרשה מאת ה'? בדברינו אלה נבקש לעמוד על פשר תפילתה כפי שעולה מן הכתוב וממה שאינו כתוב בפסוקים כב-כג.

א. וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

האיבר הראשון בפסוק מעלה תהיות צורניות ותוכניות כאחת: מצד התוכן איננו יודעים אם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא להעיד על אות מבשר חיים או על סכנת חיים. אם כוונתו לתאר אות המעיד על תקינות ההיריון, הרי האיבר השני בפסוק יובן כקבלת החלטה מצד רבקה להודות לה'. ואם וַיִּתְרֹצֲצוּ בא לתאר מצב פיזיולוגי חריג המעיד על סיבוך בהיריון, הסתכנות בלידה קשה או סכנת חיים ליולדת, הרי האיבר השני יובן כקבלת החלטה לבקש רחמי שמים. משלוש המילים וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ לא ניתן להכריע למה מכוון הכתוב. האיבר הראשון בפסוק אינו חף מתמיהות גם מצד הצורה. למקרא איבר זה עולה מיד השאלה מה ראה הכתוב לציין מה יש ברחמה לפני צאת העוברים לאוויר העולם, ומדוע הוא מקדים את המאוחר? הלוא הלידה ומהלכה מתוארים אחר כך בפסוקים כד-כו, אם כן מדוע הכתוב מדבר על הבנים שבקרבה עוד קודם שנולדו? עוד ניתן לתמוה ולשאול שאלת תם: כיצד הסופר המקראי יודע מה יש ברחמה? וגם אם נאמר שהסיפור נכתב לאחר שהדברים קרו, עולה השאלה מדוע הכתוב אינו שומר על הסדר הכרונולוגי ומשתף את הקורא במידע זה לפני התרחשותו?

      הקדמת המאוחר יוצרת מצג מטעה . כביכול גם רבקה, כמו הקורא וְהַמְּסַפֵּר, יודעת כמה עוברים ברחמה ומה מינם קודם שנולדו וקודם שהיא תוהה בינה לבין עצמה אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי. ולא היא! ברי שנתונים אלה אינם ידועים לרבקה במהלך התרחשות הדברים, ושאלתה אינה נסמכת על מה שהסופר המקראי והקורא יודעים לפניה. היפוכו של דבר: שאלתה בהמשך מתעוררת דווקא מתוך אי ידיעה ודאגה, ומתוך תחושת חוסר ודאות וחרדות לסיומו התקין של ההיריון ואף חשש לחייה.

      אמנם ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אולם במקומנו הקדמת המאוחר היא באותו עניין ממש ובסמיכות מקום, והקדמה זו משבשת את הזרימה הלוגית של הסיפֵּר העומדת ביסוד מבנה החשיבה של הקורא והדמויות גם יחד, המניח שהסובב לעולם קודם בזמן למסובב. ואף על פי כן קשה להניח שהדבר נעשה מתוך רשלנות סגנונית או קושי לשמור על סדר כרונולוגי. נראה שהקדמת המאוחר נעשתה בכוונת מכוון ותכליתה לומר שההתרוצצות שעליה מדובר כאן נבדלת מתופעות דומות בהיריון רגיל, מפני שברחמה יותר מעובָּר אחד, והעובָּרים הם ממין זכר. גילוי הפרטים "הרפואיים" לקורא טרם זמנם בא להדגיש שהתופעה הייתה כה יוצאת דופן עד שרבקה חששה לחייה, ולפיכך "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי".

      אם על שרה נאמר " וַתּ ַהַר וַתֵּלֶד " (בר' כא:ב) – ניסוח שניכר בקיצורו הנמרץ, הרי כאן נאמר "וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". רק כעבור שלושה פסוקים נאמר "ויֵּצא הראשון" וגו'. תהליך ההתעברות, התפתחות ההיריון והלידה של רבקה נפרש על פני ארבעה פסוקים. אם קיצור הדברים בעניין שרה מלמד שהריונה "עבר חלק", הרי אריכות הדברים כאן מעידה על מצב שונה. המפרשים והמתרגמים נחלקים במשמעות "ויתרוצצו": אלה רואים בזה אות חיים המעיד על תקינות ההיריון, ואלה – תיאור של כאבים וייסורים בלתי נסבלים המביאים את רבקה לחרדה וייאוש. בעל "לשון לימודים", רפאל בירדוגו, מתרגם ויתרוצצו: נחבטו בכרסה לפיכך הלכה לבקש רחמים מריבונו של עולם. נראה שהקדמת המאוחר מטרתה להעניק ממד פלסטי-ויזואלי לתיאור התרוצצות העוברים בקרבה כדי להעצים את תחושת הצער והדאגה של רבקה, ולהדגיש את תחושת הסכנה שיכלה לחוש בתנאי הרפואה באותם ימים, כאשר כל סיבוך בלידה יכול היה להוביל למות היולדת.

ב. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי

בתגובה להתרוצצות העוברים ברחמה אומרת רבקה דבר תמוה הן בתוכנו הן במבנהו התחבירי: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'". מה היא אמרה ומה משמעות הדו-שיח הפנימי המתואר כאן? כדברי רמב"ן, הכתוב חסר. רוטנברג מציין שאף על פי שמצאנו במקרא השמטות, אי אפשר להשמיט בשאלה את הנשוא שלה. לדעתו, מובנה של המילה "זה" הוא "כאן". רבקה שואלת את עצמה 'מדוע אני שוהה במקום הזה? הלוא אני צריכה ללכת למקום שבו ניתן לדרוש את ה".רוב המפרשים חשו אינטואיטיבית בחסר זה והוסיפו על פי הבנתם נשוא. רש"י מפרש: "ותאמר אם כן גדול צער העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון". בעל ליקוטי מהרי"ל מקדים: "כל המפרשים על תורתנו חקרו גם דרשו לבא על כוונת הפסוק הזה". אחדים מדלגים על איבר זה בפסוק. המלבי"ם קובע: "ומהו א"כ למה זה אנכי שא"ל (שאין לו) פירוש". רד"ק מפרש: "ותאמר אם כן – אחר שהרגישה בעצמה זה השנוי תמהה בעצמה ושאלה לשאר הנשים אם יש אישה שיקרה לה כך ואמרו לא, אמרה אם כן למה זה אנכי משונה משאר הנשים בזה? ותלך לדרוש את ה'". באותה רוח מפרש ראב"ע. את הגישה הפסימיסטית מכולן מביע הרמב"ן: "והנכון בעיני כי אמרה: אם כן יהיה לי, למה זה אנכי – נמצאת בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי, כטעם 'כאשר לא הייתי אהיה'" (איוב י:יט).

      הצירוף "אם כן" נמנה עם מילות הסיבה במשפטי סיבה ותוצאה. מילות אלה קושרות סיבה לתוצאה על פי התבנית אם כך – אז כך: הואיל וכך – אזי כך. מכאן מוצע להבין את שאלת רבקה כך: הואיל והחיים הרוחשים ברחמי וחיי שלי נתונים בסכנה, מדוע אני נותרת באפס מעשה? לָמָּה זֶּה אָנֹכִי מִתְמַהְמַהַת ? ומכאן – וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

ג. וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'

אנו קוראים "וַתֵּלֶךְ", ותיכף עולות כמה שאלות: לאן הלכה? למה לא ציין הכתוב לאן? במה היה טוב המקום שאליו הלכה לדרוש את ה' מהמקום שממנו הלכה? ראוי לתת את הדעת על הזיקה בין התגלויות לבארות בספר בראשית. התגלות המלאך להגר התרחשה סמוך לבאר לחי רואי שבקדמת הנגב (בר' טז:יד). גם התגלות ה' ליצחק מתרחשת במקום שמתקדש באמצעות חפירת באר שנקראת באר-שבע (בר' כו:כד-לד), וקודם לכן ציין הכתוב וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי (שם כה:יא) – עדות שבני ביתו וצאצאיו של אברהם התיישבו דרך קבע במרחב הסמוך לבאר זו. נראה שהבאר, שסמוך לה התגלה מלאך ה' להגר ואליה הלך יצחק לשוח, התייחדה על ידי צאצאי אברהם ובני ביתו שנימולו עמו למקום התבודדות ותפילה. כ-55 שנים לאחר התגלות המלאך להגר הכתוב מתאר את פגישת יצחק ורבקה באותו מקום (בר' כד:סב). בסיפור ההתגלות להגר המקביל לסיפורנו כאן  נאמר פעמיים "וַתֵּלֶךְ", ובשתיהן ציין הכתוב לאן הלכה (בר' כא:יד-טז). מהאמור ניתן להבין שרבקה כיצחק בשעתו הלכה לאותה בְּאֵר לַחַי רֹאִי הנזכרת בתחילת הפרק, ושתושבי המקום ייחסו לה סגולת התגלות וראייה עם ה'.

      בפסוקים כב- כג נזכרות שלוש מילים המכוונות לאיבריה הפנימיים של רבקה: בְּקִרְבָּהּ, בְּבִטְנֵךְ , מִמֵּעַיִךְ. לא ניתן להתעלם מתפקידן כמילים מנחות ומחשיבותן להבנת רוח דבריה בשיח שניהלה רבקה עם ה'. הגם שנוסח תפילתה אינו מונח לפנינו, ניתן לשחזרו בדמיוננו על פי תשובת ה' בפסוק כ"ג. הא-ל מפרט מה בבטנה: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ", משום שרבקה הזכירה בדבריה את ההתרוצצות בבטנה, ויש להניח שביקשה לדעת מה פשרה. בשיח עם ה' היא הייתה עשויה לשאול מגוון שאלות על מצבה הרפואי-פיזיולוגי בהריונה, למשל: מה פשר הכאבים במעיי או ההתרוצצות בבטני? האם החיים שבקרבי בסכנה? האם חיי בסכנה? ולהתפלל למזור והצלה. בעניין זה אור החיים מפרש: "ותלך לדרוש את ה' לבקש רחמים על קיום הריונה."

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', מה משמעות דרישת ה' במקומנו? ביטוי זה נזכר פעמיים ביחס לשאול ובכל אזכור במשמעות הפוכה. בראשונה שאול הולך לִשאול את שמואל איפה ימצא את האתונות. ובשנייה שאול הולך לשאול את בעלת האוב מה יהיו תוצאות המלחמה בפלשתים.הדרישה השנייה זוכה לביקורת חמורה בדברי הימים וכסיבת מותו והעברת המלוכה לבית דוד: "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'… וגם לשאול באוב לדרוש. ולא דרש בה' וימיתהו ויסב את המלוכה לדויד בן ישי" (דבהי"א י:יג-יד). ההנגדה בין לדרוש באוב ובין לדרוש בה' מבהירה את המשמעות המדויקת שהכתוב מייחס לביטוי זה. הדרישה בה' אינה רק עניין פונקציונאלי של רצון לדעת כיצד ייפול דבר בעתיד; בעצם הדרישה מביע הדורש אמונה בה', וממילא את תפיסת עולמו המונותיאיסטית, בעוד שהדרישה באוב נתפסת כביטוי לתפיסת עולם אלילית והבעת אי אמון בה'. לאור זאת ניתן להבין וַתֵּלֶךְ כפעולה המגלמת אקט אמוני, בניגוד לשאר עובדי האלילים בכנען. אם על שאול נאמר: ולא דרש בה' לגנאי ועל רבקה נאמר בהיפוך: וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה', ברי שהדבר נאמר לשבח. ביטוי זה מוזכר בפעם הראשונה במקרא בהתייחסות לרבקה. רבקה הנה האישה הראשונה במקרא שהולכת במודע, לאחר שיג ושיח פנימי, לדרוש את ה' והראשונה המתפללת לאלוקי אברהם, על כן יש לראותה בפועל, כאישה המונותיאיסטית הראשונה במקרא.

 הליכתה לאותה באר מציינת עוד פָּן בחיי רבקה. היא "יוצאת מאילמותה" וחוזרת לדבר לאחר 20 שנות שתיקה במקום שבו דיברה בפעם האחרונה בהגיעה עם עבד אברהם מפדן ארם. הליכתה לדרוש את ה' מציינת את סיום תקופת שתיקתה. אולי בא הכתוב לרמוז לפקיעת סבלנותה נוכח העקרות הממושכת וההתרוצצות העכשווית בקרבה לאחר שנפקדה, ולרמוז שדבריה היו בבחינת בירור ודרישה במשמעות העולה מהחובה לחקור ולדרוש עדים המעידים בבית דין .

      יעקב הדני מבחין בין "דרישת ה'" ל"דרישה מה'".  בין שדבריה נאמרו כתפילה, כמיהה לה' ובקשת רחמים לקיום הריונה בין ש דבריה יפורשו כ דרישה מה' לקיים את הבטחותיו לאברהם ואת הברכות שנתברכה בהן על ידי בני משפחתה מתוך זעקה פנימית, בדעה איתנה ועמידה על צדקתה ברוח הבירור שניהל אברהם עם ה' להצלת סדום, ה' בהתגלותו נענה לה ומפייס אותה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

ד"ר ישראל בן דור-מחק. היסטורייםישראל בן דור...

אבא ענה למוכ"ז כי בעוד שעה אחת ילך לבקר אותו, המוכ,, הלך ואבא הקריא את המכתב בפני העדה ואמר: 'טוב שהשגתי את הידיעה הזאת טרם נסיעתכם חיפתה, עכשיו אני רוצה לשאול את כבו' [דכם] האם החלק השני של עשרים וחמש נפוליון שעלינו לשלם בעד הבת העניה, בודאי מקופת העדה שלכם, האם אתם תוכלו לשלם אותם בעוד יום או יומיים? האם הכסף הזה ישנו כבר בקופה? אזי אני אדבר היום עם המופתי שיעכב את הבנות בביתו יומיים או שלושה, לשמור עליהן שלא לתת להן רשות לצאת מפתח ביתו, וכ"כ לא להניח לשום אחד לבקר אצלן. מובן מאליו שאנחנו צריכים לשלם למופתי בעד החזקתן בביתו סך שניים-שלושה נפוליון. וכך נגמור את הדבר בצנעה לפני שידע הפחה'.

האנשים השיבו: 'כסף בקופה מזומנים אין לנו, בחזרתנו לחיפה תכף נסדר אסיפה ונעמיד את הענין לפני הקהל להסביר לו על הסכנה הזאת המרחפת עליו בכדי שכל אחד יתרום תרומתו לפדיון שבויים, ולכך דרוש לנו זמן של שבוע ימים בכדי להשיג את הסכום הנדרש של עשרים וחמישה נפוליון כנ"ל'.

בעוד שעה אחת בקר אבא בבית המופתי והסביר לו את הענין לשמור על שתי הבנות הללו בביתו שבוע אחד, שלא ירשה להן לצאת בחוץ ולא לתת לשום אחד לבוא בקשר איתן. בעד השבוע שיושבות בביתו הבטיח אבא לשלם לו חמישה נפוליון. המופתי הסכים למלא את הדבר. הוא קרא לשתי הבנות שבאו לחדרו ואמר להן: 'הנה כבוד החכם-באשי רוצה לדבר אתכן ביחידות'. זאת דבר ויצא מן החדר. אבא אמר לבנות: 'שבנה והגדנה לי מה חושבות אתן בדעתכן לעשות?'  אז פנתה העלמה היפהפיה הספרדיה, ואמרה בנימוס: 'סליחה אדוני הרב, אני איני יודעת לדבר עברית ולא ערבית, אלא בשפת אמי שפת איספניולית ( לאדינו), ולכן בבקשה לפנות אדוני אל העוזרת שבבית אבא, זוהי היושבת אתי, היא תגיד לו מה שהננו יוזמות לעשות כי אנחנו השתיים הננו בדעה אחת'.

אבא אמר לה: 'אני יודע את שפתך שפת הלאדינו, ובכן תוכלי את לדבר אתי בשפתך'. אז ענתה: 'אנחנו השתיים החלטנו להתאסלם מטוב רצון'. אבא שאל אותה מהי הסיבה לזה?  והאם נסיעתה מבית אביה ואמה אתמול בלילה, היה להם ידיעה בזה?  ענתה: 'אמא מתה מלפני שנים אחדות, ובביתנו אם חורגת שנשא אותה אבא מזה זמן רב, ואני יושבת אתה בבית תמיד. ואבא והיא גם- כן אין להם ידיעה בנסיעתנו שלשום מן הבית ועל שאלת אדוני מהי הסיבה בהמרת דתנו, אין שום סבה לזה אלא פשוט כך עלה בדעתנו וכך החלטנו לעשות'.

הערת המחבר : הבת הספרדייה, בת הסוחר , לא הייתה מעורבת בין הבריות – 'בת מלך כבודה פנימה'. בביתה דיברה לדינו , ותקשרה בשפה הצרפתית, שנחשבה לשפת התרבות וההשכלה. לא היה לה צורך לשאת ולתת בשווקים, ולכן לא למדה ערבית, שפת הארץ המדוברת. ועברית, שפת התפילה, למדו בדרך כלל רק הגברים. בתקופה זו רק החלה המהפכה העברית, והיא התחוללה בעיקר במושבות. העברית עדיין לא הייתה שפה מדוברת. לעומתה העוזרת באה מבית עני, ודיברה לדינו וערבית שפת הארון. החכם באשי למד לדבר שפות רבות, בין השאר שלט בשפות המדוברות בקרב העדות הספרדיות, דיבר מעט תורכית, ושלט בשפה הערבית, שפת הארץ, שהייתה שפת הדיבור בבית משפחתו.

אבא השיב לה: 'כפי שאני רואה הנך בת משכילה ומדברת בטוב טעם, ואת יודעת כי אין אדם מחליט בדעתו איזו דבר לעשות אותו, אלא אם קדם לו איזו סבה כלשהי וזה שאני חפץ לדעת מהי הסיבה'. חשבה רגע וענתה: 'אין כל סיבה אלא פשוט אנחנו חשקנו להיות מוסלמיות ולא יותר'. אך אבא הבחין בשיחה זו שהתנהלה בינו ובין הבת הספרדיה כי עיני הבת המשרתת סוקרות אותה כאילו שומרת היא את פתחי פי חברתה מלהפליט איזו מלה כלשהי . עתה התחוור לאבא את הענין כי הסיבה לזה בלי ספק היתה האם החורגת. אבא הבין בדעתו היות שהבת היא יפה ומבוגרת ובודאי היו לה חכוכים תמיד בינה ובין אמה חורגתה, שלא רצתה לקבל את מרותה עליה, היא הסבה שגרמה לבת זו ליפול בשוחה הזאת. ובראותו שהבת המשרתת שלה היא מכוערת פנים, הבין שזאת המשרתת היתה הסרסר שלה בנושא דנן. לפיכך אבא לא פנה לדבר אתה, היות שנוכח לדעת כי אפשר להניא את הגברת שלה ולהחזירנה לחיק הוריה, אז ממילא אותה המשרתת תהיה מוכרחה לחזור גם היא לדת אבותיה. כי אין מהגויים שישים את עינו עליה להנשא בה. אחרי ששח אבא חצי שעה, יצא ואמר לה: 'תחשבי היטב בדעתך בדבר זה לפי שעה, ואולי תתחרטי מלעשות דבר כזה, ודעי לך כי אני לטובתך דורש'. זאת דבר ויצא.

בצאתו פגש את המופתי בחצרו. ברכו לשלום ואמר לו: 'אני מבקש את כבו' שירשה לבני להתכבד לבקר בבית אדוני פעמים אחדות במשך השבוע הזה, ולשוחח עם הבנות. אולי נצליח להחזירן לבית הוריהן. אני מחר אבקר בבית אדוני עם בני, ואנסה לשוחח שוב עם הבנות הללו. אחר כך יבוא בני פעם בפעם לבדו או בחברת ברנש אחד אשר אני אשלח אותו עם בני'. המופתי ענה: 'אני אצוה לבני ביתי שיקבלו את בנך בכבוד באיזו שעה שיבוא. גם אם אני לא אהיה בבית(. וכך נפרד אבא מאתו

וחזר הביתה.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו

דברי הימים של פאס

רבי שמואל השני בן רבי מימון אבן דנאן היה מגדולי מרוקו ומקורב לחצר המלך. כרוך בידו תכונות של מנהיג וגיבור מלחמה עם גדולה של תורה, השתמש בקרבתו למלך ולשריו לטובת היהודים בפאס. הוא עמד בראש קהל התושבים בפאס. אפשר שבימיו נבנה בית בכנסת של התושבים שמאז ועד היום נחלה היא למשפחת אבן דנאן. משגברה המחלוקת הידועה בין התושבים למגורשים בפאס בעניין הנפיחה בשנת 1526 ומולאי בוחסן היה אז במכנאס ואתו היה הנגיד עמי שם טוב, ביקשו ראשי קהל התושבים, להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב.

נתאספו בי"ח סיון שנת רפ"ו והחליטו לשגר שנים מגדולי הקהילה, את רבי שמואל אבן דנאן ואת רבי שאול ב"ר סאלם בן דאנינש להמליץ בעד התקנה לאסור את הנפיחה. הם יצאו למכנאס ויחזרו עם מחנות המלך לפאס. רבי שמואל אבן דנאן השני השתתף במלחמה, לפי בקשתו של הנגיד רבי שאול בן רבי שם טוב אבן רמוך, שפרצה אז בין בני מרין שמשלו אז בפאס, ובין בני כריף שרצו לכבוש את השלטון בשנת 1531.רבי שמואל חתום על תקנת פאס משנת 1545. בתקנה משנת ש"י שנעשתה על ידי קהל התושבים הוא חתום ראשון. הוא נפטר סמוך לזמן זה. בתקנות שמשנת שכ"ג ואילך לא נזכר שמו. בכתב יד באוניברסיטה קולומביה, שבו סגולות מרבי שמואל אבן דנאן, נמצאת עדות, שבכתיבת ידי מורנו החכם השלם הדיין המצויין, שמואל אבן דנאן, מובאת קבלה זו מפי החכמם כמה"ר רבי יהודה אבן אשר הי"ן [ ה' ינקום נקמתו], ששמע בהיותו בעיר צפת…מפי החכם השלם החסיד המקובל האלהי כמה"ר משה קורובירו זצוק"ל.

לרבי שמואל היו שני בנים רבי סעדיה השני ורבי יצחק, על רבי יצחק אבן דנאן לא נשתמרה אלא ידיעה אחת בלבד. בן אחיו, רבי שמואל, מזכיר אותו ומתוך דבריו מתברר שהיה תלמיד חכם גדול ובקי בהלכות טרפות. הוא הלך לאלג'יר ושם תיקן תקנה בעניין בשר הנפיחה. ואלה דבריו : והיום קרוב לשלושים שנה בבא לכאן לפאס החכם הרב יצחק אבן קורייאט ז"ל צווח על זה הנפיחה…וכתבתי אני על זה להחכם השלם הרב שלמה דוראן זצוק"ל, ואמר לי שמקדמת דנא היו נוהגים בארצם שאפילו מיעוט הסירכא יוצא לחוץ מן המכה היו מטריפים, עד שבבוא דודנו ה"ר יצחק אבן דנאן ז"ל לעיר אלג'יר עוות עליהם המנהג והחזירם.

על רבי סעדיה השני אנו יודעים מעט. הכרוניקה שלו היא הראשונה שהגיעה לידינו. הוא לא הסתפק בקורות זמנו אלא רשם מה שאירע בפאס מאז שנת 1438, שנת בניין האלמללאח, ומסיים בשנת 1563. רבי סעדיה חי גם לאחר מכן, בנו רבי שמואל אומר, שבשנת של"ו, 1576, היה בחיים. הוא חתום על תקנת פאס משנת שכ"ח ושל"ה. בתקנות משנת ש"מ ואילך איננו נזכר עוד. בשנת שמ"ח נזכר בברכת המתים. מייחסים לו ספר ביאורים לתנ"ך.

שלושה בנים היו לו לרבי סעדיה השני, שמואל השלישי, מימון השישי ושלמה הראשון.  רבי שמואל השלישי היה גדול בתורה ושיקע עצמו גם בעסקי ציבור. כשהיה צעיר לימים, בשנת 1547, לערך, למד בישיבתו של רבי שמואל חאג'יז. הוא למד גם אצל רבי משה סידיקארו הלוי. הוא היה סופר בית הדין של פאס יחד עם רבי מכלוף אבן אסולין הסופר. שניהם מקיימים כמה תקנות ופסקי דין של פאס, שהועתקו על ידם. שמו של רבי שמואל חתום על תקנות רבות של חכמי המגורשים בפאס בשנות שנ"ג – שע"ד. הוא שימש בתפקיד דיין והיה חבר " המעמד ". ידיעה משנת 1603 אומרת, שהוא היה גבאי ארץ ישראל בפאס. הוא היה גם גבאי צדקה של הקהילה. רבי שמואל השלישי נפטר בפורים שפ"ב, 1622 והוספד על ידי רבי שאול סירירו, שהיה בעיניו גדול הדור האחרון בפאס. הוא נחשב לקדוש, וקברו היה משמש מקום לפילה. חיבורו נשאר בכתוב יד. ואלה הידועים לנו :" חידוש דינים ", נכתב בשנים ש"ע – שע"ה, ספר דרושים והגהות ופסקים שרשם בשולי הגליון של ספר תשובות הרא"ש, שהיה בידו. גם הוא המשיך במסורת אבותיו ורשם את קורות פאס בזמנו. הרשימות שלו הן משנת של"ו – שע"ו.

רבי מימון השישי הוא אחיו. מה שהגיע אלינו ממנו אינה אלא רשימה קצרה משנת 1624, שער שני. היה לו כנראה בן בשם נסים שידוע לנו אגב בנו מימון השביעי. רבי מימון זה נזכר בשער חמישי תס"ד. הוא היה בין ראשי הקהל בפאס. והוא חתום על תקנה משנת תמ"ח.

שושלת היחס של משפחת אבן דנאן

 

 

 

                                                      מימון המכונה אבן דנאן

                                                         |

                                                      משה

                                                         |

                                                     מימון

                                                        |

                                                     משה

                                                       |

                                                     מימון נפטר רנ"ג – 1493

                                                       |

                                                     סעדיה מגראנאדה – הראשון ממשפחת אבן דנאן שהגיע לווהראו, ולאחר מכן לפאס, והוא רבי סעדיה הראשון אבן דנאן

                                                     |

                                                   מימון

                                                     |

                                                   שמואל

                                                     |

                                            מימון נהרג לפני רפ"ו

                                                 |

                       __________________________

                       |                                |                 |

 

                    סעדיה                        שמואל          יוסף

                       |                                |                  |

                   מימון                            |                יעקב

                                                      |                   |

                                                       |           סעדיה המשורר           

                                   __________|______

                                  |                                |

                           סעדיה                            יצחק

                       ____|_______________________

                      |                           |                          |

                  מימון                   שמואל                  שלמה

                      |                          |                           |

                   נסים                       |                        סעדיה

                     |                           |                           |

                  מימון                       |                       בת, אשת שאול אבן דנאן

                                                |

                              _________|_______

                               |                              |

                          סעדיה                      אברהם     

                              |                               |

                             |                            סעדיה

                              |

              ________|___________________

              |                                                     |

          שאול                                               יהודה

              |                                                     |

_______|___________________      _____|________

|             |                  |          |        |       |                      |

אברהם   שמואל        יעקב     סעדיה  בת   סעדיה              יונה

    |             |                |

   |          אין לו בנים     |

   |                              |

   |                       שמואל שאול

   |                              |

   |                         סעדיה

   |

__|_____________

|               |             |

מנשה      שאול      משה

   |

   |

שמואל

   |

מנשה

     |

     |

שמואל – אברהם ?

     |

משה

    |

שלמה

    |

שאול – משמש היום רב ראשי לכל קהלות מרוקו – נפטר תשל"ב

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון יצחק אברבנאל

מפני כן כשבא לביתו ב־30 במאי שליח של המלוכה וזימנו להיראות לפני המלך, לא היה שום חשד בלבו של דון יצחק כשיצא לדרכו אל החצר. רק יום קודם לכן, ב־29 במאי, נאסר פתאום הדוכס של בראגאנצה בעודו מסיח עם המלך בלשכת המלכות. אך הואיל והמאסר אירע במבצר אוורה, עדיין לא הגיעה הידיעה המרעישה אל הבירה. בבוקר יום המחרת – ב־30 במאי – יצא, איפוא, אברבנאל לאֶווֹרָה, ובדרכו מזרחה הגיע בערב לאֵרֵיולוס, במקום שנשאר עם בן לווייתו ללינת לילה. בעיירה זו, מהלך כמה שעות של רכיבה מאוורה, כבר נפוצה ברבים הידיעה על המאסר. נוסף על כך היתה אריולוס שייכת לדוכס, וודאי היו בה לאברבנאל מכרים וידידים. כך אירע שבעודו בפונדק ניגש אליו אחד ממכרים אלה ומסר לו את הידיעה המזעזעת. מפיו של אדם זה – שהיה אולי מאנשי משק ביתו של הדוכס, ואולי גם ידע מראש על בואו של אברבנאל ונצטווה להזהירו בעוד מועד – למד אברבנאל לדעת, בין השאר, על תוכניתו של המלך לטיהור, וכן שהתוכנית כללה גם אותו. נראה שמודיעו דיבר על לבו שיברח מן הארץ.

אברבנאל צריך היה לקבל עכשיו החלטה קשה. מסתבר שרעיון הבריחה לא היה לרוחו. אם יברח לא רק ייטוש את משפחתו ונכסיו, אלא גם יחזק את חשדיו של ז׳ואן. כלום לא יהיה לו כדאי יותר להתייצב לפני המלך, לשמוע את האשמותיו, ולהגן בתוקף על חייו, כבודו וחירותו? אולם לאחר שעיין וחזר ועיין בדבר, נתחוור לו שלא יהיה סיכוי לדברי הסניגוריה שלו. הוא נעשה משוכנע שהמלך החליט לעלות על דרך של שוד וגזל, וכדי להצדיק את החרמות הרכוש הגדולות שהחליט לבצע, לא יירתע מפני כל דבר שבעולם, לרבות הוצאת גזרי דין מוות על בגידה. כלום יועיל הדבר לאברבנאל אם יציע למלך את רכושו? אם חלף רעיון כזה במוחו הבין עד מהרה שאין בו ממש. ז׳ואן אינו איש שיקבל נדבות. אברבנאל חשב על ידידו הדוכס, המושפל ונתון במאסר, וצפוי לעמוד למשפט על חייו. אם יכול היה דבר כזה לקרות לבראגאנצה האדיר, מה סיכוי יש לו, לאברבנאל?

הוא בא לכלל מסקנה שמנוסה היתה הדרך היחידה שנותרה לו, והוא חשב על נתיב־הבריחה שעליו לבחור בו. מרחק של שש־עשרה ליגות שהפריד בינו ובין גבולה של קסטיליה בנקודה הקרובה ביותר במזרח, ודרך ישרה הוליכה מאריולוס לנקודת גבול זו, וממנה לעיירה באדאחוס שעל נהר הגוואדיאנה. אבל דרך זו עברה סמוך לווילה ויסוסה, משכנו של דוכס בראגאנצה. אברבנאל ודאי הניח שהמקום שורץ סוכנים של המלך, ואין ספק שהעלה על דעתו שאויביו יניחו שברח בכיוון זה כשיתחיל המירדף אחריו בבוקר. במקום ללכת מזרחה פנה מפני כן דרומה, וכל אותו יום הילך על אדמת פורטוגל מתוך חשש שעל הדרכים המוליכות לקסטיליה, העוברות על־פני גשרי הגוואדיאנה לאורך גבול פורטוגל־קסטיליה, שומרים סוכני המלך. עם רדת החשכה ודאי הגיע סוף־סוף אל הנהר, ובחר בנקודה שבה לא הירבו להשגיח על עובריו – אולי בקרבת עיקולו המערבי, שלא היה רחוק ביותר מאדמת קסטיליה. כאן אולי פנה סוף־סוף מזרחה, ומסתבר שפנה לעבר באראנקוס. רק באמצע הלילה – ליל ה־31 במאי – חצה את גבול פורטוגל לקסטיליה.

ספרד: ארץ הרדיפות

  1. על גבול פורטוגל

משחצה את גבול קסטיליה המשיך אברבנאל בדרכו מזרחה עד שהגיע לעיירה סֶגוּרָה דֶה לה אוֹרְדֶן. סגורה היתה שייכת למחוז באדאחוֹס, ובדומה לבאדאחוס היתה בה אחת מן הקהילות היהודיות החשובות של אותו אזור. קהילה זו, שכבר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־15 היתה גדולה למדי, גדלה עוד יותר עם בואם של יהודים ממגורשי סביליה (1483), ובזמן שהגיע אליה אברבנאל ודאי מנתה כשלוש מאות משפחות.2 גם טירה היתה לסגורה, ששימשה מרכז מינהלי למיסדר האבירים של סנטיאגו, שלו היתה שייכת. משום כך עשויה היתה לכאורה לתת חסות לנמלט מזעמו של מלך. ז׳ואן, ידע אברבנאל, לא יהין לפגוע בזכויותיו של שכנו רב הכוח, שעמו החליט לחיות בשלום. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לדעת מה יעשה שליט עריץ כדי ללכוד מורד משוער, שהיה כמעט בהשג ידו. דומה שאברבנאל הסתתר בקסטיליה זמן מה אחר בריחתו, ומן ההערה היחידה שהותיר לנו בנידון זה נראה שלא בסגורה הסתתר. אף־על־ פי־כן חזר לאחר זמן קצר לסגורה מטעם מובן.

קרבתה של העיירה לגבול פורטוגל הקלה עליו מכמה בחינות. עדיין היו לו בפורטוגל עניינים הרבה שהיו טעונים הסדר. אפשר להניח שמסגורה שיגר הוראות לבני משפחתו שיקדימו את יציאתם מפורטוגל וייטלו עמם כל רכוש שיוכלו להציל. מסתבר שעלה בידו לקיים קשר עם משפחתו, ואולי גם עם כמה מידידיו, שכן עד מהרה נודע לו שז׳ואן החרים את נכסיו.

אברבנאל החליט לכתוב למלך. הוא שלח לו איגרת שבה טען לחפותו ומחה בתוקף על העוול שנעשה לו. האיגרת לא השפיעה על המלך אף כמלוא נימה בכל הנוגע להחזרת רכושו, אך אין לומר שלא הועילה כלל. נראה שהמלך עדיין לא היה נחוש בהחלטתו להעניש את אברבנאל, ואולי התחיל מפקפק באשמתו. על כל פנים עובדה היא שהתיר למשפחתו של אברבנאל – לאשתו ושלושת בניו – לעזוב את הארץ. אילו היה המלך משוכנע לגמרי במעורבותו של אברבנאל במעשי הבגידה שייחס לדוכס מבראגאנצה, היה נפרע ממנו ללא היסוס וממצה את הדין עם בני משפחתו. נקמתו של מלך בקרוביהם של בוגדים נחשבה למעשה תקין, וז׳ואן, שעמד להוציא להורג את האצילים שהתקוממו לו, היה מוכשר לפעול בהתאם לנוהג זה. שמונה שנים לאחר מכן, כפי שנראה, לא היסס להטיל עונשים על נכדו של אברבנאל, עולל בן שנה! אך דבר זה אירע לאחר שכבר מנוי וגמור היה עמו לפעול נגד אברבנאל, ולאחר שזה האחרון נידון למיתה כבוגד.

על הסיבה להקשחה זו בעמדת המלך נוכל לעמוד הן מתוך כתביו של אברבנאל הן מתוך התעודות המלכותיות העומדות לרשותנו בנוגע לפרשת ההאשמה במרד. לפחות בהזדמנות אחת ייחם אברבנאל את פעולתו הנמהרת של המלך לאויבים שביקשו להפילו. לפי דבריו, חמדו את עושרו הגדול וקיוו לקבל מן המלך במתנה חלק מנכסיו המופקעים. מקרים כאלה לא היו יוצאי דופן. מאחר שלא היה זה מעשה חריג, שמלך ישלם חובות של הכרת־טובה ברכושם של נידונים למיתה, זכו לעיתים קרובות ״נאמניו״ של מלך, שקשרו קשר על אדם מסוים, לרשת את רכושו. אין אנו יודעים אם זהו מה שאירע לכל רכושו של אברבנאל או לחלק ממנו. ז׳ואן 11 ודאי לא ויתר בקלות על רכוש רב ערך שנפל לידיו; נוסף על כך היו לו התחייבויות. מיגורה של האצולה הישנה הכניסה לחבורת יועציו קבוצה חדשה של עוזרים וחצרנים, והללו נכספו להכנסות.

מובן שבריחתו של אברבנאל מפורטוגל חיזקה את החשד באשמתו, ואפשר להניח בוודאות שאויביו לא איחרו לנצל עובדה זו כמיטב יכולתם. נוסף על כך לא היה בחצר המלוכה אף אדם אחד שהיה מוכן לתמוך בטענותיו של אברבנאל. ידידיו הנוצריים נמנו עם האצולה הישנה שעכשיו היתה נתונה במאבק עם המלך על חייה.

ומאחר שז׳ואץ הטיל משטר אימים על הארץ, לא נמצא מישהו שהיה מוכן לומר דבר בזכותו של אדם שהוטבע בו תו קלון של בוגד. גם בין ידידיו היהודיים לא נמצא מי שישתדל בשבילו. נראה שאחדים מהם נתפסו לבהלה הכללית או שוכנעו להאמין באשמתו, ואפילו עזרו לסוכניו של ז׳ואן בהפקעת רכושו.

לשונאיו ניתנה, איפוא, עכשיו יד חופשית לפתח את האשמותיהם. מעט־מעט נבנה תיק שהפליל את אברבנאל כראש וראשון לקושרי הקשר. הובאו עדויות בדויות על השתתפותו באספה חשאית של האצילים, יחד עם הדוכס של בראגאנצה והמרקיז של מונטמור, שבה הביע חוות־דעת של מומחה על מצבה הכספי העלוב של הממלכה, והבטיח לקושרים שאם יפרוץ מרד לא יצליח המלך להשיג למעלה משישה מיליון ריאים. לפי האשמה נוספת שהוטחה כלפיו, לא רק המריץ אברבנאל באותה אספה את המורדים להתחיל בהתקוממות, אלא גם קיבל עליו לשלם לחיילים השכירים, שזממו להביא לפורטוגל מקסטיליה. לאחר כמה חודשים הורחבו ההאשמות נגדו באופן שנכלל בקשר שני נגד המלך, שאורגן כביכול על־ידי האצילים. לפי האשמות אלו נועד דון יצחק לאחר שהגיע לקסטיליה עם אלווארו, שר האוצר המודח ואחיו של הדוכס שהוצא להורג – דוברם של המורדים בספרד – ושיתף פעולה עמו בקידום הקשר. כהוכחה לשותפותו של אברבנאל עם המורדים הועלתה הטענה שמנהיגי ההפיכה, הדוכס של ויזאו והבישוף של אוורה, שחסרים היו כספים לביצוע ההתקוממות, פקדו על אברבנאל לחזור בחשאי לפורטוגל ולהשפיע על אחיינו וחתנו, דון יוסף אברבנאל, שיעניק למורדים ממון מן הנכסים, שעדיין היו שם לדון יצחק. ידוע לנו שיוסף אברבנאל ניהל את אחוזותיו של הדוכס מוויזאו, וכן שיוסף ברח מפורטוגל ב־23 באוגוסט 1484 (היום שבו הרג המלך את אדונו בסטובל). אין אנו יודעים אם פעילותו של זה האחרון סייעה במידה כלשהי לאויביו של אברבנאל וגרמה להגברת חשדותיו של המלך נגדו. על כל פנים, ב־30 במאי 1485 וב־31 באוגוסט 1485 – שנתיים אחר מנוסתו של אברבנאל ושנה אחר בריחתו של יוסף – הוצאו בפורטוגל פסקי דין מוות נגד דון יצחק ואחיינו.

לא עבר זמן רב עד שנודע לאברבנאל טיב המזימה שנתרקמה נגדו. הוא ידע שמוציאים את דיבתו רעה, וכן ידע שקצרה ידו להפר את עצתם של הזוממים. תכסיסיהם חסרי המצפון של אויביו עוררו את זעמו, אך אוזלת ידו הגמורה להתערב במעשיהם, וקריאותיו הבטלות בעליל לצדק, הניעו אותו לחדול עד מהרה מכל מאמץ להשיב את מעמדו בפורטוגל לקדמותו. ברי היה לו שמעמד זה אבד לו לבלי שוב, והוא ניסה להשלים עם האבידה מזח סטואית. על כורחו הגה בגורלו המוזר והאירוני. הוא ציפה לכיבודים בעד שירותיו המדיניים, ולרווחים גדולים ממאמציו הכספיים. עכשיו היה כבודו מעופר בעפר ועושרו היה כלא היה. במקום שיש עונש, יש גם חטא, ובעודו מנסה לזהות את חטאו הגיע אברבנאל לכלל מסקנה, שגם אם נהג כראוי עם אחרים, לא נהג כהוגן עם עצמו. רדיפתו הלהוטה אחר ערכים גשמיים והתעלמותו מן הצד הטוב שבישותו הם שהביאו עליו את הזעם ממרום. אין אדם רשאי למעול בשליחותו בחיים.

עכשיו פנה יותר ויותר אל ״הרוחני והנצחי״, וכפי שהוא מספר לנו, הירצה במשך אותה תקופה שורה של הרצאות על נביאים ראשונים. באזור הגבול נפוצה השמועה על נוכחותו, ולא ארכו הימים ואברבנאל הוקף קבוצה של מעריצים, שדחקו בו להעלות את פירושיו על הכתב. ההרצאות, שעסקו ביהושע ובשופטים, נמשכו ודאי חודשיים או שלושה, כנראה מאוגוסט עד אוקטובר. אחר־כך ניגש אברבנאל, שחש דחף עז של יצירה שכמותו לא ידע מעודו, להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא עבד בקצב קדחתני, וככל הנראה כמעט בלא הפרעות. במשך שבועיים (11 באוקטובר-26 באוקטובר) השלים את פירושו ליהושע: בתוך פחות מחודש (31 באוקטובר – 25 בנובמבר) השלים את פירושו לשופטים; ואחר־כך, בתוך מאה ימים (30 בנובמבר 1483 – מרס 1484), את פירושו לשמואל א׳ ולשמואל בסך־הכול הוציא מתחת ידו במשך ארבעה חודשים וחצי – מ־11 באוקטובר 1483 עד 8 במרס 1484 – ארבעה כרכים גדולים המחזיקים כארבע מאות אלף מלה.

איכותה של היצירה מפתעת לא פחות מכמותה. אף־על־פי שפירושים אלה הם פרי עיוניו הממושכים והמקיפים בתנ״ך, אין הם תוצאה של מחקר בלבד. הם משקפים גם את המסקנות שאליהן הגיע מתוך תצפיותיו האישיות בזירה המדינית. רבת משמעות היא העובדה שלא השלים בעת ההיא את פירושו לספר דברים או לשאר ספרי התורה, ובמקום זה פנה לנביאים ראשונים. שכן בכתיבת פירוש לספרים אלה של המקרא, המציגים שורה של מנהיגים אנושיים בעלי מעלות ומגרעות, כשלונות והצלחות, מעשי פשע ומיבצעי גבורה, שנעשו מתוך יושר לב, מצא אברבנאל הזדמנות הולמת ביותר להסתמך על תצפיותיו והתנסויותיו בתחומי המנהיגות והמימשל. מנסה היה לחסן את רוחו, כפי שרמזנו, ביחס סטואי לפגעים שבאו עליו, אך נפשו נשארה מסוערת וביקשה ביטוי למחשבות שעלו על דעתו הן בקשר לגורלו הן בקשר לאירועים המדיניים שהיה מעורב בהם. אפשר לומר שפירושים אלה רוויים ״מחשבות חיות״. היתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שמדינאי פירש את חלקו המדיני העיקרי של התנ״ך.

אך לא היו אלו מחשבות אקראיות, חסרות קשר, המתייחסות לתופעות ומאורעות ספציפיים. לכל הכתבים הללו יש הבט אישי, אנושי, אך יש בהם גם רעיון מקיף כול. אברבנאל ביקש לבטא בפירושים אלה תיאוריה מורכבת של היסטוריה ופוליטיקה, ותפיסתו ההיסטורית־המדינית מתמזגת עם השקפתו הדתית־הפילוסופית, שכבר מצאה לה, כפי שראינו, ביטוי מסוים ב״עטרת״, אלא שכאן לבשה לעיתים קרובות אופי של מסר לוחמני, תוקפני. התקפותיו של אברבנאל על הרציונליסטים החריפו וגם הרחיבו את ממדיהן. עכשיו כוונה הסתערותו בראש וראשונה נגד תלמידי הרמב״ם ומפרשיו – אנשים כנרבוני, אבן כספי ואלבלג, שהעמיד אותם על דרגה אחת עם אבנר, המומר הנודע לשמצה מן המאה ה־14. ביתר בירור: הוא האשימם בצביעות, בשחיתות אינטלקטואלית, ובכוונת מכוון לערער ולהחריב את המסגרת המוסרית של אמונת עמם.

תמורות במעמדם של רבני מרוקו המסורתיים – משה שוקד

דור התמורה

כל הגברים ברוממה, צעירים וזקנים ללא יוצא מן הכלל, נכחו בשבתות ובחגים בעת התפילה בבתי הכנסת, אלא אם כן היו רתוקים למיטת חוליים. אולם בימי חול השתתפו רק מעטים בתפילות הציבור באופן סדיר. היו אלה בדרך כלל זקנים, שעסקו בגידול צאן ולא היו בעלי משקים, והם באו לבית הכנסת השכם בבוקר בדרכם למרעה. להם היתה גם האפשרות להשתתף באופן סדיר בתפילות מנחה וערבית, שכן סיימו את עבודתם בשעות אחר הצהריים. אני משער שרוב הגברים המבוגרים ברוממה, שלא היה בידם להשתתף בתפילה בציבור, התפללו בביתם. למד אני זאת מנסיעותינו המשותפות, שבהן נהגו אנשי רוממה להניח תפילין ולהתפלל בבתי מארחינו. אף שבימי חול היתה הנוכחות בבתי הכנסת מועטת, הרי בראש חודש גדל מספרם של המתפללים, ובתוכם צעירים רבים. באופן כללי לא חלה בארץ ירידה ניכרת בשיעור הנוכחות בבתי הכנסת בהשוואה למרוקו, שם נהגו רבים מבני הקהילה לנדוד לרגל מלאכתם במשך ימות השבוע בין כפרי המוסלמים שבסביבה. לעתים אף נשארו ללון במקום עבודתם כל ימות השבוע, ושבו לבתיהם רק בשבתות ובחגים.

בשבתות, בחגים (להוציא יום כיפור) ובתפילות הערב התחלקו אנשי רוממה בין שני בתי הכנסת שבכפר. לעומת זאת, בתפילת שחרית התקיים רק מניין אחד בבית־ הכנסת המרכזי, שהשתתפו בו גם מתפללים מבית הכנסת השני, מאחר שבשעת־ בוקר מוקדמת זו לא ניתן היה לקיים שני מניינים נפרדים. הרצון להתפלל במניין דחק את רגשות האיבה, ששררו בין מתפללי שני בתי הכנסת. גם ביום כיפור התאחדו כל המתפללים לתפילה בציבור, בהעמידם את קדושת היום מעל לסכסוכי החולין. הם הסבירו זאת באמירה: ׳ברוב עם הדרת מלך.

הערות המחבר :  לצורך התפילה והקריאה בתורה בבית־הכנסת נחוצים לכל היותר שלושה ספרי־תורה.

הזכות לעלייה לתורה בימי שבת וחג מלווה הרמת תרומה לקרנות בית־הכנסת. מנהג זה, הנפוץ בבתי־כנסת רבים, נקרא ׳מכירת מצוות׳.

הסיבות להתפלגות של קבוצה גדולה של מתפללים מבית־הכנסת המרכזי, והקמת בית־הכנסת של משפחת ביטון כשנת 1965, נעוצות בתחרות ששררה בין בני סבאג לבין בני ביטון.

אולם השלווה לא שררה אף לא באחד משני בתי הכנסת שבכפר. בבית הכנסת המרכזי הדהדו תכופות מריבות קולניות על דרך ניהול התפילות והקריאה בתורה. עילה לכך היו האשמות שהוטחו כלפי הרב על אי יכולתו לשמור על הסדר במהלך התפילה ולהנחות את קהל המתפללים, או האשמות כלפי מספר מתפללים קשישים שהתעקשו להנחות את התפילות ואת הקריאה בתורה, בלי לשתף את יתר המתפללים. בשני בתי הכנסת של רוממה לא היה חזן קבוע. מתפללים שונים, זקנים וצעירים כאחד, נהנו מהזכות להנחות חלקים מהתפילה. הרב המקומי, שהיה גם מורה בבית הספר, עודד את השתתפותם של ילדים בקריאת התפילות, אף־על־פי שלעתים קרובות לא הוכשרו הללו לכך וגרמו להפרעות. נושא מתמיד למחלוקת היה אברהם סבאג הקשיש, אשר במרוקו היה איש אמיד, רב השפעה, ועמד בראש הקהילה. אף שכעת היה רועה דל ובריאותו רופפת, אלה שעבדו אצלו והיו כפופים לו, עדיין נטרו לו טינה. הוא התעלם בבית הכנסת מתהפוכות הגורל שהביאוהו לארץ המובטחת, ובאותה עת נישלו אותו מנכסיו, מעוצמתו ומזכויותיו. הוא קבע את מקומו על ספסל הבימה, יחד עם הרב, הגבאי והאורחים החשובים. כמקובל בבתי כנסת ספרדיים, יושב קהל המתפללים סביב קירות האולם כשהבימה במרכזו. אברהם סבאג נוהג היה לקרוא את התפילה בקול ולעלות לתורה בכל עת שירצה בכך, תוך התעלמות מרצונם של המתפללים מקבוצות משפחה אחרות. אפילו בניו וקרוביו, שכרגיל הגנו על שגיונותיו של הזקן, ניסו לפעמים לשכנעו להטות אוזן לתלונותיהם של המתפללים האחרים, אולם לשווא. ההתמרמרות הגיעה לשיאה באותן הזדמנויות, שבהן הכעיס אברהם את ירמיה אמזלג, אשר היה אחד מעובדיו באסאמר ואיכר מצליח ברוממה, שגם הוא קבע את מקום ישיבתו על הבימה. בעוד אברהם נשאר אדיש למחאותיו של ירמיה, התעקש האחרון שלא לוותר על זכותו להשתתף בהנחיית התפילה.

התחרות על הנחיית התפילה, תחרות שבה נטלו חלק צעירים וזקנים כאחד, יצרה בליל־קולות צורמני, שפגם במהלך התפילה והביא תכופות לידי התפרצות כללית של תלונות והאשמות קולניות הדדיות. הרב שימש מטרה מתמדת לביקורת ולהטחת האשמות, ולא רק בגלל אי־הסדר ששרר בעת התפילה. הוא גונה, למשל, על שקנה בכספי התרומות לבית־הכנסת ספרי־קודש לשימושו בלבד. בהזדמנויות שונות נטל חלק במריבות עם כמה מאנשי קהל המתפללים, כגון עזיז, בנו הבכור של אברהם סבאג, שבו פגע באחד החגים כשטען נגדו כי הוא שואף לעשיית מצוות ׳רק לשם הגאווה ולא לשם שמים׳. הרב המשיך לעקוץ את עזיז בהטיפו לו, שדווקא משום שהוא חקלאי אמיד ובעל טרקטור עליו להצניע לכת בבית הכנסת. בהמשך הוויכוח, שבו נטלו חלק בני דודיו של עזיז שיצאו להגנתו, הגיבו הללו בלשון חריפה. בלהט המחלוקת אף שמט אחד מהם את כובעו של הרב ודחפו מעל הבימה. בית הכנסת היה גם מקום לוויכוחים סביב בעיות הקשורות בהנהלת הכפר וסביב שאלות חקלאיות. כך, לדוגמה, בעת תפילת השבת הזהיר אחד החקלאים המצליחים את בעלי העדרים הפוגעים במטע הכפר, ואף הצביע על מתיישבים מסויימים. הללו דחו בזעם את האשמותיו.

בבית הכנסת של משפחת ביטון הופרעו התפילות בעיקר על ידי התפרצויותיו של דוד ביטון, שהיה שוחט ומנהיג קהל המתפללים. לשביעות רצונם של רוב אנשי בית הכנסת, שמר דוד בקפדנות על המשמעת בעת התפילות. בניגוד לבית הכנסת המרכזי התנהל הטקס בבית הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, דבר המסביר את סובלנותו של קהל המתפללים כלפי יחסו הנוקשה וחוסר אדיבותו של דוד. עם זאת לא סלחו באי בית הכנסת לדוד את יחסו הפוגע כלפי דודו הקשיש. באחד החגים, שבו חל גם יום הזיכרון לסבתו, ניסה דוד למנוע ממנו לקרוא את ההפטרה בנימוק שאין הוא מסוגל לכך. הקהל המופתע הביע התנגדות נמרצת לכוונתו של דוד, וכפה עליו לאפשר לאיש לקרוא את ההפטרה. בעקבות תקרית זו הדירו כל המתפללים את רגליהם מבית הכנסת במשך שבועות אחדים, ושבו אליו רק לאחר שדוד ביקש בפומבי את סליחת דודו, אשר מצדו פנה אל המתפללים וקרא להם לשוב אל בית הכנסת. אולם היו מתפללים שלא נענו לקריאה, והמשיכו להתפלל בבית־ הכנסת המרכזי.

מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית-חי בר-זאב

כוחו ומעמדו של נביא אמתמאחורי הקוראן

לדעת הנוצרים והמוסלמים יש ל׳נביאים׳ ישו ומוחמד הכוח והסמכות לבטל את התורה – או חלק ממנה – שניתנה לישראל על־ידי משה. אצל היהודים נועדה שליחות הנביאים אך ורק לזרז את עם ישראל לקיים את דת משה, או להזהיר את אומות העולם לקיים את דת אדם, נח ואברהם, הכוללת את שבע מצוות בני נח – אבל אין לנביא כוח לחדש, לשנות או לבטל משהו ממצוות התורה. אסור לו להתקין מצווה חדשה, לבטל אחרת הכתובה בתורה, או להתיר דבר שנאסר בתורה. כלל זה תקף לגבי מצוות שנכתבו בתורה שבכתב וגם למה שנמסר למשה בעל־פה ועבר במסורת מדור לדור על־ידי חכמי ישראל.

עם זאת יש כוח לנביא לצוות על פעולה מחודשת, אבל רק אם היא לפי שעה, כגון לקנות או למכור שדה, כמו שנצטווה ירמיה; ללחום איזה קרב, כמו שציווה הנביא למלך אחאב; וכן ציווה הנביא אלישע למלכים יהושפט ויהורם; להפסיק מלחמה, כמו שציווה הנביא שמעיה למלך רחבעם, והנביא אלישע למלך ישראל; לא לברוח למצרים, כמו שציווה ירמיה.

מותר לנביא לעבור על איסור, אם מדובר בפעולה חד־פעמית בהוראת שעה, כגון הנביא אליהו, שנצטווה להקריב קורבן מחוץ למקדש – דבר שנאסר בתורה; הנביא אלישע, שנצטווה להורות על היתר קיצוץ עצי פרי – דבר שנאסר בתורה. גם היתר זה, של איסור חד־פעמי, מותנה בכך שמדובר בנביא שכבר עמד במבחן והוכחה אמיתות נביאותה לפי המסורת אצל היהודים קבעה התורה שורה של תנאים להוכחת נבואתו של אדם: ראשית, צריך שיתגלו בו מעלות גדולות ביותר בחוכמה, בידיעת התורה ובמידות. כן בודקים אותו שוב ושוב על־ידי אמירת עתידות. אם כל דבריו מתקיימים, בלי יוצא מן הכלל, אזי הוא מוחזק נביא אמת:

״ויגדל שמואל, וה׳ היה עמו, ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״ (שמואל א ג, יט־כ).

אולם אם העתידות שחזה, כולן או מקצתן, מתבדות ולא מתקיימות, הוכחה היא כי מדובר בנביא שקר, ויש לסלקו:

״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך: איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ אשר ידבר הנביא בשם ה׳, ולא יהיה הדבר ולא יבוא, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳, בזדון דברו הנביא, לא תגור ממנו״(דברים יח, כ־כב).

ואם יבוא אדם, יכריז על עצמו כנביא ויטען כי התנבא להתיר איסור תורה באופן תמידי, דוחים אותו על הסף וכלל לא מנסים לבדוק אותו, כי הוא מוחזק בוודאות לנביא שקר. מסורת ישראל גורסת, כי אילו היה בורא העולם רוצה לשנות את התורה, היה עליו לכנס את עם ישראל כפי שהיה בהר סיני ולהודיע להם בפומבי על השינוי; וכבר הבטיח שלא יעשה זאת. מוהמד מודע לטענתם של היהודים, אבל הוא מסרב לקבלה: ״בהיאמר להם: האמינו באשר הוריד אלוקים, יגידו: נאמין באשר הורד אלינו. הם כופרים באשר מעבר לזאת, ואולם הוא האמת, והוא ניתן למען יאשר את אשר עמם. אמור: מדוע הרגתם את נביאי אלוקים לפנים, אם מאמינים הנכם?״ (ב, צא).

وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ آمِنُواْ بِمَا أَنزَلَ اللّهُ قَالُواْ نُؤْمِنُ بِمَآ أُنزِلَ عَلَيْنَا وَيَكْفُرونَ بِمَا وَرَاءهُ وَهُوَ الْحَقُّ مُصَدِّقاً لِّمَا مَعَهُمْ قُلْ فَلِمَ تَقْتُلُونَ أَنبِيَاء اللّهِ مِن قَبْلُ إِن كُنتُم مُّؤْمِنِينَ

מוהמד חושב שגרסת תורת משה איננה הגרסה הסופית

מוחמד חושב שההוספות, שהוא מוסיף לתורת משה, אינן בסתירה לדברי משה, כי הן מתאימות ומשלימות את דברי משה. ולהפך; היהודים, שלא מקבלים דברים אלו ־ הם אלה שלא מאמינים לדברי משה. מוחמד אינו הראשון שחידש טענה זאת; היא לקוחה מדברי ישו:—

״משה אשר שמתם בו בטחונכם הוא הטוען עליכם [מקטרג]. אילו האמנתם למשה, הייתם מאמינים לי, כי עלי כתב. אבל אם לכתביו אינכם מאמינים, איך תאמינו לדבריי?״ (יוחנן ה, מה-מז).

מאות שנים לאחר מכן בא מוחמד ומשמיע אותה טענה. הוא טוען כי דתו מקיימת את דת משה, ואם לא מקבלים את דתו, הם מורדים במשה. הוא לא מודע שביטול חלק מהתורה נוגד את דת משה. בנקודה זו מייחס מוחמד ליהודי מדינה טענה מרחיקת-לכת: ״אלוקים שמע את דברי האומרים: אלוקים עני ואנחנו עשירים. נרשום את דבריהם, ונרשום כי הרגו את הנביאים בלי צדק ונגיד: טַעֲמו את עונש שרפה [בגיהנום]״(ג, קפא).

الَّذِينَ قَالُواْ إِنَّ اللّهَ عَهِدَ إِلَيْنَا أَلاَّ نُؤْمِنَ لِرَسُولٍ حَتَّىَ يَأْتِيَنَا بِقُرْبَانٍ تَأْكُلُهُ النَّارُ قُلْ قَدْ جَاءكُمْ رُسُلٌ مِّن قَبْلِي بِالْبَيِّنَاتِ وَبِالَّذِي قُلْتُمْ فَلِمَ قَتَلْتُمُوهُمْ إِن كُنتُمْ صَادِقِينَ 183

מה פשר הגדרה תמוהה זו שהשמיעו, לפי הקוראן, יהודי מדינה? הביאור נראה כך: האוונגליון ומוחמד טוענים, שאף־על־פי שהתורה ירדה מן השמים בהר סיני, השאיר ה׳ כמה תיקונים בשמים כדי להורידם כעבור זמן מה על־ידי ישו ומוחמד. אולם לפי היהודים, הוריד ה׳ את התורה כולה על־ידי משה, ולא נשאר בשמים שום תיקון ושינוי: ״עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא… כבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת־קול״¡ ״לא בשמים היא… ׳אלה המצוות אשר ציווה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני׳, מלמד, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה״.

יהודי מדינה הציגו את עמדת היהדות בלשון מליצית: ה׳ הוא 'עני׳ – כי התורה כבר לא בשמים, ואנחנו ׳עשירים׳ ־ כי התורה ניתנה לנו, והיא מופקדת בידינו.

Rabbin Professeur Moché Amar La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera

משה עמאר 22222

À la nouvelle de la mort de Rabbi Yaacov Abehssera, des rabbins et des chefs de communauté de nombreuses villes d'Égypte arrivèrent pour lui rendre un dernier hommage, la grande communauté d'Alexandrie exigea qu'il soit enterré chez elle, comme il convient à un grand rabbin. Mais les gens de Damenhour ne lâchèrent pas prise en disant que puisqu'il est mort à Damenhour, il revient aux gens de Damenhour que le Tsadik soit enterré chez eux. Pendant la discussion, une pluie torrentielle se mit à tomber et là on comprit que c'était un signe du ciel, qu'il devait être enseveli à Damenhour. Les habitants de Damenhour et à leur tête Moché Assaroussi construisirent une stèle sur la tombe du Rabbin et fixèrent le 20 Tevet jour de sa mort (qui est aussi le jour de la mort de Maïmonide) comme un jour de Hilloula et de pèlerinage sur sa tombe. Le tombeau de rabbi Yaacov est devenu pour tous les affligés, un lieu de rencontre et de prière, surtout le jour de la Hilloula. Ce jour-là, de toute l'Égypte et d'autres pays, des centaines de familles arrivaient au tombeau et beaucoup de miracles se sont produits là-bas. Des malades ont été guéris, des femmes stériles ont conçu des fils, et des malheureux ont été soulagés de leurs misères. Tout cela grâce à la prière qu'ils ont dite près du tombeau du Tsadik.

Le tombeau du Rabbin est sacré aussi aux yeux des Arabes. Voici le témoignage du petit-fils de Rabbi Yaacov, le grand Rabbin Ytshak Abehssera comme il est rapporté dans le livre Maasse Nissim du Rabbin Avraham Mougrabi : "J'ai entendu du grand rabbin Ramlé-Lod Rabbi Ytshak Abehssera, petit-fils de notre saint Rabbin Yaacov Abehssera, que lorsque le roi Fouad régnait sur l'Égypte, son vizir (ministre de l'intérieur) n'avait pas d'enfants et que dans la haute administration proche du pouvoir il y avait un Juif juste et pieux. Il voyait comment le vizir se lamentait de ne pas avoir d'enfants. Un jour il s'adressa à lui en disant: "Tu as sûrement entendu qu'un homme saint qui fait des miracles est enterré en terre d'Égypte dans la ville de Damenhour. Son nom est Rabbin Yaacov Abehssera et tous ceux qui ont un problème ou une demande vont sur sa tombe et emportent avec eux de l'huile et des bougies à allumer en son honneur. Et ils font une prière en son souvenir. Beaucoup de leurs demandes ont été exaucées. C'est pourquoi toi aussi mon ami tu dois le faire et avec l'aide de D., tu auras des fils". Le vizir accepta le conseil de son ami et emmena sa femme au tombeau de Rabbin Yaacov Abehssera. Ils se prosternèrent sur la pierre tombale. Ils pleurèrent et prièrent pour avoir des enfants. Ils allumèrent des bougies en l'honneur du Juste et dormirent là une nuit. Le matin, ils rentrèrent chez eux de bonne humeur avec la foi que le Tsadik œuvrera pour l'accomplissement de leurs prières. En effet, l'année même, l'épouse du vizir accoucha d'un garçon et il y eut une grande fête dans la famille du ministre. Depuis, le ministre décida d'aller tous les ans au tombeau du Tsadik, d'allumer des bougies et de se prosterner sur la pierre tombale. Par la suite, il eut le bonheur d'avoir deux garçons et deux filles. Une fois, Rabbi Ytshak vint en Égypte pour prier sur la tombe de son grand- père. En s'approchant de Damenhour, il vit des soldats et des policiers gardant l'entrée de la ville. Arrivé à proximité de la tombe, il y vit une garde importante et demanda la raison de cette présence. On lui dit que le ministre de l'intérieur se trouvait avec sa famille près de la tombe du saint. Rabbi Ytshak demanda à entrer lui aussi près de la tombe, mais les gardes l'en empêchèrent en lui disant d'attendre jusqu'à ce que le ministre sorte. Il leur demanda d'entrer chez le ministre et de lui dire que le petit-fils du Saint attendait dehors. Entre temps il s'assit pour se reposer ; c'est alors qu'il vit le ministre sortir du « mausolée » et venir à sa rencontre. Rabbi Ytshak s'apprêtait à se lever en son honneur mais le ministre le devança en disant : "J'ai juré que tu ne te lèveras pas en mon honneur mais que c'est moi qui viendrai à toi".

Le ministre baisa la main de Rabbi Ytshak et ainsi agirent sa femme et ses quatre enfants. Il raconta au rabbin le miracle qui lui était advenu grâce à sa visite sur la tombe de Rabbi Yaacov et que depuis, lui et sa famille vénèrent le Saint et viennent se recueillir sur sa tombe chaque année. Rabbi Ytshak les a bénis et le ministre lui a remis un laissez-passer lui permettant d'entrer chez lui librement et le pria de passer le voir au Caire quand il irait en voyage au Maroc. Il dit aussi à Rabbi Ytshak : "Sache, que tous mes fils portent un nom de votre famille. Un de mes fils est nommé d'après Rabbin Yaacov, l'autre d'après Rabbi Massoud son fils. Pour les filles, l'une d'elles porte le nom de la mère de Rabbi Yaacov et l'autre celui de la femme de Rabbi Yaacov. Sur ce, ils se sont séparés. Plus tard, quand Rabbi Ytshak alla rendre visite au ministre, celui-ci posta une garde d'honneur devant sa maison pour le recevoir à son arrivée, ce qui conféra à la visite un statut officiel. Il le reçut avec beaucoup d'honneurs et chacun de ses enfants lui offrit une montre en or, l'une plus magnifique que l'autre. Le ministre et sa femme aussi offrirent au Rabbin des cadeaux. Depuis le miracle advenu au ministre, son attitude envers les Juifs s'est améliorée par le mérite de notre Maître.

Le lieu de la sépulture d'Abir-Yaacov a dernièrement subi une réfection commandée par un bienfaiteur juif des USA.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר