ארכיון יומי: 12 באוקטובר 2016


הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס

הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%96%d7%94

בעזה היו שלוש קבוצות סוחרים יהודיים. שלושתם יחד עלו ביכולתם ובהיקף מסחרם על כל הסוחרים הערביים העשירים, מה גם שבידי הקבוצות היהודיות הללו היה קשר בלעדי עם המונופוליססים על יצוא השעורה והחנדל למדינות אירופה.

משה ארווץ, שהיה נתין בריטי והיה הסוחר הגדול ביותר, היה נציגו של"ארביב", המונופוליסט והיצואן הידוע שבטריפולי. חכם דוד עמוס היה נציגו של נחום המונופוליסט ליצוא השעורה והחנדל לאירופה, גם הוא מטריפולי, אליו היו קשורים גם משפחת חכם יוסף יאיר ומשפחת לוי מחברון.

אף-על-פי שהרווח ממכירת השעורה לסוחרים היהודים היה קטן יותר, העדיפו הבדואים למכור סחורתם לסוחרים היהודיים העזתים, כי אלה קנו כל כמות ושילמו מיד. הסוחרים הערבים קנו רק כמויות גדולות. בדרך זו הלכו היהודים והתחזקו בשטח היצוא ובשיטת איסוף התוצרת במקור.

הדרך היחידה לגבור על הסוחרים הערביים העשירים היתה לגרום לבדואי נוחיות, שלא יצטרך לכתת רגליו.

כדי להבטיח התקשרויות עם הזורעים הבדואים לפני הזריעה, שיתפו סוחרי עזה עם קבוצתם את השייחיים של השבטים הגדולים. אלקיים ועמוס עם חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיהה! משה ארווץ עם שייח' חסן אלמלטעה, ראש שבט אל- עזאזמה; וחכם יוסף יאיר עם שייח' סלמן, ראש שבט הטרבין.

רוכבי הפרדות

אף-על-פי שעבודתם לא היתה קלה, היא העניקה להם הכנסה בשפע. בבל יום שני היו יוצאים רכובים על חמור, או פרד, למחנות שאיתם היו קשורים. הנסיעה ארכה חמש-שבע שעות. בימי שלישי ורביעי סחרו עם הקונים במחנה. ביום חמישי חזרו לעזה עם הסחורה שקנו, או שקיבלו בתמורה, וגם עם רשימת הזמנות; וביום שישי מכרו את שללם לסוחרים בעזה, ואחרי-כן עשו את השבת בבית.

ביום ראשון קנו את ההזמנות שהזמינו הבדואים מהמחנות שלהם, וגם את המלאי החסר להם, והחל שבוע חדש כששני הצדדים מרוצים. כך הקלו על חיי הבדואים וחסכו להם את הטירחה ללכת עם ארבע תרנגולות או עם כבש אל השוק הרחוק.

אם לא הספיקו למכור את כל הסחורה שקיבלו בתמורה מהבדואים, היו בני משפחתם בעזה ממשיכים במכירתה בכל ימות השבוע. כמצופה, היה לכל סוג סחורה סוחר קבוע בעזה, שהיה בא לבית הסוחר היהודי וקונה את הסחורה. היה זה מסחר מסודר ונוח. שום צד לא היה צריך לכתת רגליו כדי לחפש קונים או מוכרים לסחורתו. לסוחרים אלה, שהיו מפוזרים בעשרות מחנות, לא היו מתחרים וכולם התפרנסו בכבוד.

כאמור, בכל יום שני עם שחר יצאו הרוכלים למחוז חפצם, והצטרפו לשיירות שהלכו לאותו כיוון. לפעמים גם רכבו לבדם למדבר, והבדואים קראו להם ״אבו אל בגילה" (שפירושו, בעל הפירדה). היהודים היו מתפארים באמרם"אני של שייח' זה ואני של שייח' זה".

במרוצת הימים ויתרו הסוחרים הערבים על שליחיהם השכירים והתקשרו עם הסוחרים היהודים, שיעשו את עבודתם, דבר שהוסיף לביטחונם הכלכלי ולהכנסותיהם של היהודים והערבים כאחד. הסוחרים היהודים התישבו בקיץ במחנות הבדואים באוהלים, קיבלו מהבדואים את היבול שקנו מהם בעונת הזריעה, ארזו אותו בשקים ושלחו אותו לאוניות בחוף עזה, ומשם העבירו את השעורה לתעשיית הבירה באנגליה, ואת החנדל לתעשיית התרופות בגרמניה.

ב1900, שנת הקמת העיר באr-שנע, ישבו בה רק כמה מראשי המשפחות היהודיות, בגפם. אחרי שחכם דוד עמוס נתן הסכמתו להקמת השותפות, מינה חאג' עלי, ששימש ראש עירית באר-שבע, את בנו שייח' חסן להיות נציגו בשותפות, כדי לסייע בהסכמים עם השבטים הבדואים שהעריכו וכיבדו את אביו. קשריו ויכולתו של שייח' חסן לפעול בקרב הבדואים בנגב היו בעלי משקל, כיוון שראשי השבטים היו מעוניינים לשמור על יחסים עם אביו, ראש העיריה. חכם נסים ושייח' חסן עסקו בקניית הסחורה ובהעברתה לנמל עזה, וחכם דוד עמוס היווה את הקשר עם היצואנים בטריפולי, שהיו בעלי זכיון בלעדי לספק סחורה לאנגליה ולגרמניה. שייח' חסן היה אדם נוח, מתון והגון. שלושתם השתלטו על כמויות גדולות של שעורה וחנדל, והשותפות של השלושה הניבה רווחים גדולים והעסיקה יהודים וערבים רבים מעזה ומבאר-שבע, שעבדו עימם. חכם נסים סייע למשפחות יהודיות רבות ללכת בעקבותיו ולהקים שותפויות עם ראשי השבטים. וכך רוב תושבי עזה התפרנסו ממסחר השעורה והחנדל, ועזה הפכה לבורסה. גם מעבר הירדן קנו שעורה ליצוא. עשרות אוניות הובילו את השעורה והחנדל לאירופה.

יהדות המגרב – רפאל בן שמחון-מס על הבשר

מס על הבשר%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%91-%d7%a8%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f

הכנסה קבועה לקופת הקהילה, הייתה הגאבילא La Gabelie  או סיג׳א – Ciza

זהו מס על הבשר שהיה מוטל על שחיטת בהמות. מס עזר הבשר ידוע עוד בספרד. הקצב היהודי שילם את המס הזה לוועד הקהילה וחזר וגבה אותו מן הצרכן היהודי. במכנאס היה יהודי מכובד בשם שלום אוחנה שישב תמיד בבית המטבחיים ופיקח על כל מערכת החשבונות ורישום כל כמות בשר שיצאה         מבית המטבחיים.

 

[1]           עזר הבשר הוא מס ידוע עוד מספרד תחת השם ״סיג׳א״ (Ciza) או גאבילא, –  Alcavala או בצרפתית: la gabelle . ראה: כרם חמר, תקנה עח;אוצר המכתבים ח. ב, עמי קלג;נשמת חיים, עמי קפו. על מהומה רבה שקמה במכנאס בקשר לגאבילא; ראה : תקנת חכמי מכנאס, תקנה נו, בעניו מס הבשר לטובת העניים במכנאס. ראה גם תקנה ע, משנת התרפ״ז בעד העלאת מס הבשר למימון בנין תלמוד תורה והוצאות הפעלתו.

מס על היין

הכנסה נוספת וקבועה לוועד הקהילה היא המס על היין. הסוחרים היהודים שילמו לוועד הקהילה סכום מסויים על כל ליטר יין שנרכש וחזרו וגבו אותו בחזרה מן הצרכן היהודי. זה היה בעצם מין מס ערך מוסף שנגבה מן הצרכן היהודי ב־ מללאח .

במכנאס, זכורים לכולנו שלושה ספקי יין גדולים לאוכלוסיה היהודית בעיר והם: דוד טולידאנו, סידי משאש ושלמה דרעי. ברבאט: משה בללחסן. בפאס: היה חיים קדוש. בקזאבלנקא היו הרבה ספקים ואחדים מהם שהכרתי אישית היו אליהו קארוצ׳י, יעקב לכרייף ועוד.

ההכנות והקניות לשבת

בימי חמישי ושישי, השוק של ה־מללאח הומה בבני אדם. הערבים מכפרי הסביבה ממלאים את השוק במרכולתם. פה ערביה עם עופות, שם ערבי זקן עם סלי ביצים, לא הרחק ממנו עוד ערבי שהביא פירות מבוסתנו, וכולם מכריזים וכולם צועקים עד כי אין אפשרות להבין או לשמוע, ובתוך ההמולה הזאת, מופיע סוף־סוף מוכר הדגים המוכר לכל תושבי השכונה, ושכולם חיכו לו מהבוקר השכם, והנה הוא מגיע וטעון סלי דגים טריים, דגי ״בורי״ או דגי ״כ׳ניפרא״ וכל היהודים מתנפלים על המציאה כמוצא שלל־רב. כל אחד חוטף, כל אחד מנסה לבחור לו את הדג הטוב ביותר. לא הרחק משוק ״אל־כ׳דדארין׳ (שוק הירקות), נמצא שוק הקצבים או ״אל־גזזארין״, לשם הגישה מאוד קשה בגלל המספר הרב של הלקוחות הצרים על חנותו של כל קצב, כי לכבוד שבת, כל אחד קונה יותר: זה מזמין בשר מיוחד ל״טאזין דל־כפ׳תא״ (כופתאות בשר), זה לוקח ״רגל קרושה״ (רגל הפרה בשביל החמין), זה עומד על־יד המנקר וזה שוחט עוף אצל החכם השוחט.

מתן בסתר

ובתוך ההמולה הזאת, רואים יהודים המחפשים נצרכים נסתרים ומבלי שאלה ירגישו, תוחבים לידיהם או לכיסם סכום כסף ונעלמים לפני שירגישו בהם. ברוב המקרים, תפקיד חלוקת כסף בסתר לנזקקים, הופקד תמיד בידי יהודים אמונים וישרי דרך אשר הכירו כל נצרך. הם היו כעין פרנסים, חילקו לכל נזקק מבלי שידע ממי הוא מקבל, כך למרות שהיהודי העני היה עמל ויגע כל השבוע, משעבד את עצמו מבלי לדעת עד היכן, הנה באה השבת ועימה באה המנוחה והשכיחה לו את כל צרותיו ודאגותיו.

מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?

מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?Asilah

בספר ״נתיב מצוותיך״ של האדמו״ר מקאמרנא שבגליציה, רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, מופיעה מסורת בדבר תכתובת ענפה בין הבעש״ט לאור החיים באמצעות גיסו ר׳ גרשון מקיטוב ששהה בארץ. מן התכתובת עולה שהשניים כמעט ונפגשו, ואילו היו נפגשים היתה באה מיד גאולה לעולם.

״ורבנו הקדוש אור החיים הקדוש אמר עליו מרן הבעש״ט: שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא. ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב. והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת. ומרן הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח – ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו [הבעש״ט את אור החיים] על ידי גיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שייסע לירושלים ויתראה עם הקדוש [אור החיים] פנים בפנים? והשיב [אור החיים]: שיכתוב לו, שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו, אם לא? והשיב מרן [הבעש״ט] הקדוש: שאינו רואה את עקביו [של אור החיים]. ואמר הקדוש [אור החיים]: שלא יטריח את עצמו כי לחינם יהיה טרחתו.״

כבה נר המערבי

בעת סעודה שלישית נטל הבעל שם טוב את ידיו, בצע את הלחם ואמר, ״כבה נר המערבי.״ תלמידיו לא הבינו את דבריו ובמוצאי שבת הסביר להם שבאותה השעה נפטר מן העולם רבי חיים בן עטר.

הבבא סאלי ואור החיים

הבבא סאלי היה לומד את הספר ״אור החיים״ על התורה בכל ערב שבת. והיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים ללמוד את כל ״אור החיים״ על הפרשה.

חוכמה מקדם – חזי כהן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר