ארכיון יומי: 17 באוקטובר 2016


עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימן – ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עליית צפרו – תרפ"א – 1921 – יעקב וימןצפרו עלייה 1921

ותהליך קליטתה בארץ ישראל

עבודה סמיניורית בהדרכת ירון צור

במסגרת הקורס :

ציונות ועלייה מצפון אפריקה

תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

כבר סיפרתי על עבודתם בבניין של כמה מבני משפחת אסולין…..הרב יעקב סודרי מספר גם הוא כי אביו ודודו החלו לעסוק בעבודת בנייה וסבלות ביית היתומים " דיסקין " ואחר כך בישיבת " פורת יוסף. רק לאחר שהסתיימה בניית הישיבה , ובעקבות המלצה של הקהילה בצפרו, החל אביו לעבוד בה כשמש. משפחתו של מימון סודרי לא הייתה מאמידי צפרו. הם הגיעו ללא רכוש ורק העבודה היומית שימשה מקור למחיתם.

ספר " העלייה השלישית " מביא תזכיר אגודת הסתתים בירושלים אל המשרד לעבודות ציבוריות ובניין ובו נאמר : " מספר המסתתים האשכנזים, מבין העולים החדשים, הוא 35 ואילו מבני העדות המזרחיות השונות בערך 120…..מצב הסתתים החלוצים טוב ביחס למצבו הכללי של הפועל בארץ.

עבודות מזדמנות.

המצב הכלכלי חייב אנשים לחפש להם עבודות מזדמנות עונתיות בכדי להביא קיום למשפחתם. יש הרואים גם במצב זה אפליה בין העדות. הפועלים מבני המזרח היו מחוסרי עבודה בו בזמן שלאחרים נמצאה, יוצאת מן הכלל " עונת הטבק " הידועה, שאז נשלח עודף הפועלים שבערים למושבות, ביניהם גם רבים בני עדות המזרח. חלק מהיהודים הספרדיים מחוסרי העבודה הפכו לסלים ומצחצחי נעלים, חלק לרוכלים זעירים.

קיום מתמיכות.

חלק ניכר מבין העולים מכל ארצות המוצא נפל למעמסה על במוסדות הלאומיים והתקיים מתמיכות זעומות. יעקב אלעזר מציין כי חלק מן העולים מצפרו הסתדר בעבודה וחלק נוסף על עניי העיר. יצחק צבע מספר כי משפחתו לא יצרה קשר עם לשכת העליה, משום שלא היו זקוקים לתמיכת הלשכה בסך 2 לירות לחודש. רשימות הנתמכים על ידי לשכת העליה הנמצאת בארכיון הציני.

לסיכום שנת 1921 מפרסם עיתון " הארץ " סדרת מאמרים ובקטע הדן במצב העליה בירושלים מציין : " פועלים העובדים עבודת הגוף יש בירושלים כאלף ושלוש מאות, רובם ספרדים ( בשם זה אנו כוללים גם שאר העדות יוצאי המזרח )

בראשית שנות ה – 20 החלה התארגנות הפועלים בהסתדרות הכללית שלך העובדים בארץ ישראל. יהודי המזרח אשר לא קבלו הכשרה מוקדמת  ולא היו בעלי אידיאולוגיות שיתופיות לא מיהרו להתארגן בגוף החדש ודבר זה היה בעוכרם, באותה העת וכך מספר מכתב מארץ ישראל " יהודי המזרח סובלים הראשונים ממחסור במקומות עבודה. יהדו המזרח רחוקים מהבנת ערך וצורך הארגון, ולכן לא מאוגדים בהסתדרות וזו דואגת קודם כל לחבריה לתעסוקה " ( התעניינות הספרדים- העולם 23.11.23

מציאת תעסוקה ופרנסה היו הגורמים היותר חשובים אשר השפיעו על קליטת העולים בארץ.

לסיכום שנת תרפ"ג כותב בטאון התנועה הציונית העולמית " המשק שנת תרפ"ג, פנו אל לשכת העליה בירושלים יותר מאלפיים ומאה  מיהודי המזרח. לפי ארצותיהם הם מחולקים באופן זה…מערבים – מקוראנים – 382…רוב העולים מבני ארצות המזרח הם בעלי מקצוע, ובימים הראשונים לבואם  הם מסתדרים בעבודה. לעומת מאמר אופטימי זה, בשיא של משבר כלכלי, כותב ממש באותה עת, זאב ליבוביץ :

עדי ראייה היינו בימים האחרונים לתופעה מעציבה, 52 נפשות עולים חדשים, שבאו ממרוקו עזבו את הארץ. בהם 23 בעלי משפחות. בכאב לב עשו את הצעד הזה אחרי שהסתובבו במשך חודשים בלי עבודה ( אחדים מהם התאוננו לפנינו, האם זאת ארץ ישראל שאין להשיג בה עבודה בשכר יומי של 15 גמ ? )

ואילו יוסף שפרינצק, מנהל מחלקת העבודה בהנהלה הציונית כותב : לא נוכל להעלים עין מהעובדה שהרגשתם העצמית של העולים מארצות המזרח, לפעמים די קשה ונותנת מקום לרוגז ותנלונו בלתי פוסקות. רוגז זה מקורו קודם כל במצבם הכלכלי של העולים.

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי

האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות%d7%a4%d7%a2%d7%9e%d7%99%d7%9d-108

הילדה נסימי

מבוא

יהודי משהד הם קהילת אנוסים שמקורה בהתיישבות יהודית בעיר במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בעיר זו, הקדושה לאסלאם השיעי, פרחה הקהילה, אף כי ידעה גם לחצים ואפליה. בשנת 1839 נאנסו היהודים בעיר להתאסלם ולא יכלו לשוב ליהדות מלאה וגלויה עד שעזבו סופית את עירם לאחר מלחמת העולם השנייה. במהלך כמאה שנים אלו שמרו היהודים על חיים יהודיים ועל זהות יהודית, בדרגות שונות של הסתתרות מעיני הסביבה המוסלמית. אחרי עליית שושלת הפהלווים לשלטון בשנת 1925, עם השינוי שחל במעמד היהודים בפרס, החלו יהודי משהד לעזוב את עירם ולהגר לטהרן וגם לארץ ישראל וללונדון. אחרי מלחמת העולם השנייה התגברה יציאת היהודים מן העיר, ולמעשה עזבו יהודי משהד את עירם, למעט מעטים: רובם פנו לטהרן, חלקם לארץ ישראל, לערים שונות באירופה, ואפילו לארה״ב. אחר עליית חומייני לשלטון, בשנת 1979, עזבו שארית יהודי משהד את איראן ורובם ככולם הגיעו לניו יורק.

סיפור המשהדים סופר כבר פעמים רבות אך הוא לא נחקר הרבה, גם בגלל דלות המקורות. נשים משהדיות לא נחקרו כלל,  ולמרות שאין עליהן חומר רב, המעט שיש מרמז על נושא מרתק.                

לנשים היה כמובן גורל משותף עם אבותיהן, אחיהן, בעליהן ובניהן, אולם מינן קבע את גורלן לא פחות מאשר המרכיבים האחרים של הווייתן : החברתי, הדתי או האתני. מצבם של האנוסים ככלל- גברים ונשים כאחד – חשוב לצורך בחינת היווצרותן של זהויות תרבותיות. ההשתתפות הכפולה בקהילות תרבותיות ודתיות שונות זו מזו, ואף סותרות, משמעותית להבנת היווצרותו של מצב, שהוא כה אופייני בחברה המודרנית, של חיים בזהויות רבות, לעתים תוך קביעת הדירוג ביניהן, לעתים גם תוך השפעה הדדית. מצבן של הנשים האנוסות במשהד היה מסובך אף יותר. נוסף לשיח המתמשך בין הזהויות התרבותיות והדתיות השונות שהיה נטוש ביניהן, הן היו צריכות לחיות במצב שמבחינה מגדרית חסר הגדרות ברורות. הן הוגדרו בהגדרות המיגדריות של החברה היהודית, שאליה השתייכו בעבר ואליה השתייכו מבחינה תרבותית־דתית גם בהווה, אמנם באופן מחתרתי בלבד: והן הוגדרו בהגדרות המגדריות של החברה המוסלמית, שאליה השתייכו באופן גלוי. מלבד זאת, אי־אפשר להתעלם מההשפעה האפשרית של חברותן בחברה מחתרתית, במצב רגיש ומתהווה. כלומר, מינן קבע להן גורל משותף עם בנות מינן היהודיות אך גם עם המוסלמיות: ובמקרים שהיתה בהם הסכמה בין הגבר והנשים בבית, קבעה להן המחתרתיות שיתוף של סכנת חיים ומוות עם הגברים של קהילתן. אך מה באשר למקרים שלא היתה בהם הסכמה? מעניינו של מאמר זה לבחון את השפעת הגורמים השונים על יחסי המיגדר בקהילה ובכך להאיר את השפעת התהוות הזהות הרב־תרבותית בקהילת אנוסים על יחסי מיגדר.

העובדה שהדרך של ניתוח נפרד של גורלן של הנשים, וייחודו, היא כלי ניתוח המעשיר את הבנתנו אינה צריכה עוד הוכחה מיוחדת. כך הוא גם לגבי הנשים המשהדיות, ואף כי אין כאן מחקר ממצה ראוי להצביע על דפוסים מרכזיים בחייהן. נוסף לכך, החומר הנובע מזכרונותיהן, במיוחד כפי שהם טבועים בסיפורי פולקלור, עשיר מאוד ומבטיח. חלקים מן הסיפור משתלבים יפה כבתצרף, ואחרים סותרים או חסרים באופן מתסכל – אך חקר הזיכרון הקהילתי יכול לשחזר את בניית הזהות הקהילתית דווקא באמצעות הסתירות והחסכים. אנתוני ד׳ סמית׳ הציג זאת כך: ״דורות מאוחרים של קהילה מסוימת מעוצבים בחייהם הקהילתיים דרך הזכרונות, המיתוסים והמסורות של הקהילה שלתוכה הם נולדים ובקרבה הם מתחנכים״. בה בעת הוא קובע ש׳׳מסורות, מיתוסים, היסטוריה וסמלים חייבים כולם לצמוח מתוך זכרונות חיים וקיימים, מתוך אמונות של אנשים שמרכיבים את האומה״;' דבר זה נכון לכל קהילה, כמובן. כך מצויים יחסי גומלין של בנייה מתחדשת לבקרים בין קהילה לזכרונה הקיבוצי, וחקר התחום האחד יכול להבטיח תובנות חשובות בתחום האחר.

La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun-La politique du jeune état marocain

יגאל בן נוןLa politique du jeune état marocain
Après l’indépendance, le royaume marocain, devait choisir entre la poursuite des relations avec la France, sa culture, sa langue et l’Occident démocratique d’une part, et l’alignement sur les pays du Moyen-Orient, leur politique panarabe et leur relation néfaste avec la population juive, d’autre part. Le statut juridique des Juifs dans le nouvel état n’était pas clair. Les Juifs devaient-ils revendiquer des droits particuliers en tant que minorité ethnique à l’écart du reste de la population, ou bien s’assimiler au sein de la nouvelle société, de sa culture et de sa langue, au point de s’y fondre, à l’instar des communautés juives d’Europe occidentale ? Si la première option comptait peu de partisans dans la classe intellectuelle, car ses adeptes potentiels préféraient tout simplement quitter le Maroc, la seconde eut, dans un délai relativement bref, sa période de gloire. Mais la réalité politique marocaine bouleversa la situation. Bien vite, il s’avéra que ce qui valait pour les Juifs de France au lendemain de la Révolution et pour les Juifs d’Europe occidentale par la suite ne convenait pas au nouvel état arabe et musulman, même après une présence française de quarante ans.
Si l’histoire de la communauté juive du Maroc après l’indépendance n’est pas identique à celle des autres pays arabes, qui expulsèrent bien vite leurs Juifs après la création de l’état d’Israël, elle fut marquée par la crainte permanente d’un avenir incertain et inquiétant, voire d’une éventuelle et imminente catastrophe . La communauté était préoccupée par ces questions déterminantes pour son avenir, pour le meilleur ou pour le pire. Le royaume marocain indépendant devait trancher à leur propos. Ses décisions politiques allaient déterminer le sort des Juifs, soit vers un renouveau individuel et communautaire au sein d’un pays démocratique et moderne, soit sur le départ précipité. En plus du surgissement du conflit du Moyen-Orient au cœur des relations judéo-musulmanes au Maroc, se développa en chaque Juif la crainte de perdre les avantages acquis auparavant par rapport aux Musulmans. La remise en cause de ces privilèges consécutive à l’adoption d’une politique d’arabisation de l’administration publique et du système judiciaire risquait de réduire à néant les avantages d’une éducation française ouvrant l’accès à de postes clé dans la fonction publique. Dans les professions libérales et la bourgeoisie juives régnait un sentiment d’appréhension, provenant de la nécessité de choisir entre la langue et la culture françaises, qu’ils avaient assimilées avec enthousiasme, et le processus futur d’arabisation, porteur d’un bagage culturel musulman défavorable aux Juifs. La crainte de perdre ces avantages à la suite de l’arabisation créa dans la communauté un état d’insécurité chronique, qui ne fit que se renforcer. Le Maroc ne pouvant pas assurer un avenir meilleur à ses citoyens juifs dans un état arabo-musulman, il n’y avait d’autre choix que de partir.
L’histoire du Maroc au cours des sept premières années de son indépendance est aussi celle des échecs de ses dirigeants dans leurs rapports avec la communauté juive. Les jeunes dirigeants du nouvel état qui aspiraient à évoluer vers une société démocratique et moderne échouèrent dans leurs tentatives d’intégrer en son sein une population non musulmane, ancrée dans le pays bien avant l’islamisation et l’arabisation du Maroc. Il convient de préciser que le royaume marocain était l’un des rares pays arabo-musulman à avoir nommé un ministre juif, le Dr Léon Benzaquen, dans son premier gouvernement. En dépit de nombreuses tentatives de garantir la présence juive dans l’état indépendant, le Maroc commit des erreurs qui amenèrent les Juifs à mettre en doute leur avenir dans ce pays. L’erreur la plus grave fut la restriction de la liberté de circulation et les entraves à l’obtention de passeports. Plus les autorités marocaines s’efforçaient de retenir les Juifs dans le pays, plus elles diminuaient leur volonté d’y rester. De ce point de vue, ces premières années d’indépendance constituent un moment décisif dans l’histoire de la nouvelle société marocaine. Ses dirigeants ayant vécu l’humiliation du colonialisme devinrent progressivement plus sensibles aux liens culturels et sociaux avec le monde arabe, et supportèrent sans enthousiasme les pressions de la Ligue arabe et l’influence néfaste du nassérisme. Cet état de chose engendra une politique qui écarta progressivement la possibilité que des citoyens juifs puissent s’intégrer dans le Maroc indépendant, alors que d’autres options plus attrayantes s’ouvraient déjà à eux.

Pessah shinar REFLEXIONS SUR LA SYMBIOSE JUDEO-IBADITE EN AFRIQUE DU NORD

Selon une tradition ibàdite, les premières familles juives furent ame­nées à Ghardaïa sur une invitation des Mzabites, par un ibàdite de Djerba, 'Ammï Sa'ïd aux Xllecommunautes-juives siècle. D'après la tradition juive, les premiers Juifs seraient venus du Caire, sous la conduite du rabbin Daoud Sellam, bien avant l'époque de 'Ammï Sa'ïd, qui, selon cette version, ne serait arrivé au Mzab qu'au début du XVIIe. Quoi qu'il soit, la présence des Juifs au Mzab est attestée par des responsa datant de la seconde moitié du XVIIe s. Nombre de Juifs du Mzab reven­diquent, par ailleurs, une origine espagnole antérieure à leur passage au Maroc (Fès, Figuig). Certains reconnaissent Mouchi Sebano d'Alger comme ancêtre éponyme; d'autres se disent originaires de l'Oued Righ et de Tripolitaine et d'autres, enfin, se disent descen­dants des réfugiés du Touat, venus après la catastrophe qui mit fin aux communautés prospères de cette région vers la fin du XVe s. La forrmule prononcée par certains Juifs à l'issue de la veillée pascale "l'An prochain à Tamentit," semble en effet confirmer une prove­nance touatienne. Ce caractère hétéroclite de la démographie juive de Ghardaïa s'accorde mal avec les conclusions de l'anthropologue C.L. Briggs qui indiquent une grande homogénéité de type (surtout un indice cephalique extrêmement bas et un aspect tout à fait "non-juif"), qu'il explique par une endogamie outrée.

Les raisons qui amenèrent les Mzabites à accueillir les Juifs étaient sans doute d'ordre matériel : ils avaient besoin d'artisans qualifiés pour les métiers considérés comme vils (par exemple la tannerie) ou in­compatibles avec leur puritanisme (par ex. l'orfèvrerie dont ils avaient besoin pour leurs femmes) ou encore, exigeant la manipulation du fer.

  • En Islam classique, le tanneur, le ventouseur et le tisserand forment une trilogie encourant le mépris social. Cf. R. Brunschvig, 'Métiers vils en Islam', in Studia Isl. 16 (1962), 46sq. D'après l'école mâlikite, ces artisans ne sont même pas capables de témoigner,, p. 58.
  • Cette attitude à l'égard de la manipulation des métaux précieux n'est pas particulière aux Ibâdites mais caractérise également l'Islam sunnite, sur­tout mâlikite et hanbalite. D'après les grands mystiques Abu Tâlib al- Makkï et al-Ghazzâli, l'orfèvrerie embellit faussement ce bas-monde (ibid). En conséquence, cette industrie se trouve traditionnellement monopolisée par les dhimmis, notamment les Juifs. Cf. R. Le Tourncau, Fès avant le Protectorat (Casablanca 1949), pp. 350-3!. Quant aux parures des fem­mes mzabites, la loi ibâdit'e limite sévèrement leur emploi mais stipule néanmoins que le fiancé doit offrir à la jeune femme, en sus de la dot, un nombre fixe de bijoux: 5 paires de bracelets, 3 paires de boucles d'o­reilles en or, 3 agrafes d'or, 1 paire de fibules en argent, 1 paire de bra­celets de cheville en argent. A.-M. Goichon, La Vie féminine au Mzab (Paris 1927), I, p. 75.

En 1879 A. Coyne signalait que les Juifs étaient tous bijoutiers, armuriers, tanneurs, ou cordonniers. Huguet y ajouta les métiers de teinturier et de cardeur de laine. Si l'on compare cette liste avec les professions recensées en 1960, on constate qu'en dehors de la bijouterie, les Juifs n'avaient plus le monopole sur aucune autre pro­fession et qu'il n'y avait plus aucun juif parmi les forgerons, tanneurs, ma­çons, plâtreurs, tisserands, coiffeurs, peintres, cordonniers et brodeurs. En revanche ils tenaient 39 magasins (contre 337 tenus par les Mozabites). Briggs mentionne quelques tailleurs, menuisiers, transporteurs, percepteurs d'impôts et des employés comptables parmi les Juifs. Il y avait aussi des ferblantiers ainsi que des accoucheuses (qâblât) juives, mais la clientèle de ces dernières se recrutait parmi les Juives et les Arabes, les Mzabites s'abstenant d’employer des sage-femmes professionnelles.

الإباضية أحد المذاهب الإسلامية، سمي بهذا الاسم نسبة إلى عبد الله بن إباض التميمي، بينما ينسب المذهب إلى جابر بن زيد التابعي، الذي كان من تلامذة السيدة عائشة و ابن عباس وتنتشر الإباضية في سلطنة عُمان حيث يمثلون حسب بعض الإحصائيات ما يقارب 70% [3] من العُمانيين وينتشر أيضا في جبل نفوسة وفي زوارة في ليبيا ووادي مزاب في الجزائر وجربة في تونس وبعض المناطق في شمال أفريقيا وزنجبار.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים – נביא המנבא מוטעה מהשטן!

נביא המנבא מוטעה מהשטן!%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%9f

יש בקוראן פסוק שממנו משתמע כי מוחמד סובר שכל הנביאים הוטעו בנבואותיהם מחמת השפעת השטן:

״מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר – עם התגבר כיסופיו – יגניב השטן דברים מבעד לכיסופיו; ואולם אלוקים ימחה את אשר יגניב השטן. אזי יאשש אלוקים את אותותיו, ואלוקים יודע וחכם״ (כב, נב).

יש לציין כי היסטוריונים מוסלמים מייחסים למוחמד נפילה שכזו בפח שטמן לו השטן. הדברים מתייחסים לנאמר בקוראן, ומכירים באפשרות אללוֹת (אלוהויות) של שבט קורייש לשמש ישויות אלוהיות המתווכות בין המאמין לאללה. מסורות אלה מספרות, שמוחמד זכה בהתגלות נוספת שהבהירה לו כי קבלת פולחן אלילי שכזה לא היתה אלא מעשה שטן. זו הסיבה שהפסוקים הללו נמחקו מן הקוראן ובמקומם ירדו מן השמים פסוקים אחרים שקבעו, כי שלוש אללוֹת הן פרי דמיונם של הערבים ואין הן ראויות לסגידה. כך או כך, ההלכה המוסלמית גורסת כי התגלות מאוחרת יותר ממילא מפקיעה את תוקפן של התגלויות קודמות ומבטלת אותן.

أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19

وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20

 أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21

تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22

إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23

 

19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א, 20 ומנאת, השלישית הנוספת. 21 האם לכם הזכר ולו הנקבה? 22'חלוקה שכזו איננה הוגנת. 23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.

אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.

 

הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.

אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.

ריבלין 2005

המושג הקוראני הזה ־ שנביא אמת ידבר בשם השם דברים שלא באים מהשם אלא מן השטן, ורק אחר כך יתוקנו הדברים – הוא בסתירה מוחלטת למה שנאמר ביהדות כיצד ניתן להבדיל בין מי שהוא נביא אמת לבין מי שהוא מאחז-עיניים על־ידי בחינה אם הוא טועה בנבואותיו אם לאו. כל מי שאינו נביא טועה מדי פעם, אבל נביא אמת לעולם לא טועה בנבואתו.

הלכות יסודי התורה פרק י

א  כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אלייהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם; אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם, וייאמנו דבריו, שנאמר "וכי תאמר, בלבבך:  איכה נדע את הדבר . . (." דברים יח,כא)

ב  לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה', ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע, אלא לעבוד את ה' במצוות התורה–אין אומרין לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך.  אלא אומרין לו, אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות; והוא אומר, ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו:  אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר אחד קטן–בידוע שהוא נביא שקר.

ג  ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן.  [ב] ובודקין אותו פעמים הרבה.  אם נמצאו דבריו כולם נאמנין, הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל, "ויידע, כל ישראל, מדן, ועד באר שבע:  כי נאמן שמואל, לנביא לה'" (שמואל א ג,כ)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר